Niddah 30a

מכדי ימי טוהר כמה משכה ספקא דידהו לבתר שבועים קמאי:

שתין ושיתא ושבועים הרי פ' ומהני ס"ו טבילות כבר טבלה מהן ז' בלילי שבוע שלישי משום הך ספקא דטבולת יום ארוך:

דל הני ז' פשו להו שתין נכי חדא שעדיין צריכה לטבול משום הך ספק בתוך י' שבועים הבאים ול"ה שטבלה בתוך ג' השבועים הראשונים שבעה בראשונה וכ"ח בשתים אחרונות הרי ל"ה ושתין נכי חדא הרי צ"ד:

טבילה יתירתא עד השתא הוה ס"ד דבאת לפנינו ביום כגון ביום ר"ח ניסן ואטבלוה לאורתא ומשכו פ' דילה ל' מניסן וכ"ט דאייר וכ"א דסיון כלים פ' יום הרי פ' טבילות בלילות וי"ד בימים של ב' שבועות הראשונות הרי צ"ד והשתא מוקמינן שבאת לפנינו בין השמשות לילה שהוא ר"ח ואטבלה בההיא ליליא משום ספק סוף טומאה ומשכי נמי פ' שלה עד כ"א בסיון כאילו באתה ביום ראש חדש דאיכא לספוקי דילמא באותו בין השמשות ילדה והוא מר"ח וההיא טבילה דליל ראש חדש איתוספא לה נמצאו לה ח' טבילות בשבוע ראשונה וכ"ח דב' וג' הרי ל"ו. וקשיא לי אמאי נקט בין השמשות ה"ל לאוקמא שבאת לפנינו בלילה ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישנא דמתני' דנקט ג' שבועים טהורים הילכך כי איכא בין השמשות איכא למיקרי יום זה טהור דשמא בין השמשות יממא הוא ומיום שעבר הוא והיום הזה כולו טהור ומיהו טבילותיה משכי עד שמונים לבד מהך משום דבין השמשות ספק ליליא:

ל"ה דקאמרי ב"ה מאי עבידתייהו. ומשני עשרין ותמניא הויין:

כדאמר י"ד בימים וי"ד בלילות וכולן משום ספק סוף ימי טומאה. והוא הדין דלב"ה הוו להו עשרין ותשע דכיון דאוקמינן שבאה בין השמשות איכא ט"ו טבילות בלילה משום ספק בין השמשות והאי דלא מותבינן ליה לקמיה משום דאותבינן אחריתי ומשנינן חד בשבוע לא קמיירי והך נמי חדא בשבוע היא:

האי שבוע ה' שאינה רואה בו כל יומא איכא לספוקי בסוף נדה ומטבלינן לה בכל לילות דשבוע ד' ראתה בכל יום ויום ראשון דילמא תחלת נדה היא וטובלת לסוף שבעה שהוא ליל ראשון של שבוע ה' וליל שני נמי טבלה דילמא יום ראשון של שבוע רביעי מימי טוהר הוא ויום ב' הואי תחלת נדה והאידנא הוי ליל טבילתה וכן כולהו והוו להו שבעה טבילות. והוא הדין נמי דכל לילות של שבועים טהורים איכא לספוקי סוף נדה משום שבוע טמא שלפניה אלא ב"ה טבילות דלאחר ל"ה דהוא ליל תשמיש לא קחשיב דכל טבילות דב"ה קודם תשמיש נינהו והכי אמר לקמן:

בתמניא ופלגא סגיא לבד הג' שבועות דטהורה דהא כלין ימי טבילה בסוף שמונים והוא באמצע שבוע תשיעי של י' שבועים:

עשרים ותמניא כדאמרן אף על גב דכ"ט הויין עם טבילה יתירתא דבין השמשות שבאתה לפנינו פ"ה דההיא טבילה יתירתא דהויא חדא בשבוע לא קחשיב ואין נראה דהא ב"ש חשבי לה אלא ודאי לא חשיב טבילה יתירתא חדא בשבוע כיון שלא היתה בפנינו אלא עכשיו ונראה כמו שפי' רש"י בתשובתו דב"ה לא חשיב טבילה דליל תחלת שבוע ג' דכיון דתו לא מטבלינן להנדה לא מיקריא חדא בשבוע אבל לב"ש דמטבילין לה בלילות לא הוי חדא בשבוע:

והאיכא טבילת זבה עדיפא הוה מצי למיפרך דכל שבועים טהורים ניטבל לה בלילותא משום נדה דהשתא לא פריך אלא חדא בשבוע ונראה כגירסת ר"ח דגריס אי הכי כל שבועים טהורים נמי והיינו הך פירכא דפריך ומשני דלפני תשמיש קחשיב:

יומא קמא דאתיא לקמן נטבלה דילמא שומרת יום היא וא"ת והא אמר דחד בשבוע לא קמיירי וי"ל דהשתא לא הויא חד בשבוע דהא איכא נמי טבילה בסוף שבוע ועוד דמשום חששא דשומרת יום טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו ראתה כשבאת לפנינו ועוד מטעמא דשומרת יום נטבלה כל שבוע קמא דכל יומא מספקא בסוף לידה ולא סלקא לשימור דאין ימי לידה עולים לימי ספירת זיבתה ומיהו קשה דהוה מצי למיפרך מכל שבוע כדפרישית ולא פריך אלא מיומא קמא:

שמע מינה תלת הוה מצי למינקט שמע מינה דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה אלא אר"ת דפשיטא ליה להש"ס שאין עולין דקי"ל כאביי בסוף פרק בנות כותים (לקמן נדה לז.) והוא למ"ד מיע"ל קג"ם ולקמן נפרש בע"ה ותימה דהך ברייתא סברה דלב"ש וב"ה אין עולין ובפרק בנות כותים (נדה לה:) גבי פלוגתא דרב ולוי אי שתי מעיינות הן או מעיין אחד איכא ברייתא דלב"ש ולב"ה עולין וי"ל דתרי תנאי הוא אליבייהו:

ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה כך פסק ר"ח דהלכה כב"ש וב"ה ותימה דפשיטא דר' יוסי בר' יהודה יאמר דלא פליגי עליה ב"ש וב"ה ומעשים בכל יום שאין לך אשה טובלת בזמן טבילת נדה ולא בזמן טבילת שומרת יום כנגד יום וזבה ובפ' בתרא (לקמן נדה דף סז:) נמי אמר מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו ניטבלינהו ביממא דז' משמע שלא היו טובלין ביום בשום פעם ורבינו אליהו הזקן שיסד באזהרות טבילה בזמנה על ד' גדילים כולו יסד דלא כהילכתא דה"נ יסד כר"א (סנהדרין דף מה.) דאמר כל נסקלין נתלין דדריש ריבוי ומיעוט וקי"ל דדרשינן כללי ופרטי דהא קיימא לן דקרקע אינה נגזלת:

כגון שבאת לפנינו בין השמשות פירוש להכי נקיט בין השמשות שאלו באת מבעוד יום ממש היינו מונין השבועין מאותו יום ממש וטבילת הלילה הבאה תהא נחשבת מכלל טבילות השבוע ועדיין לא תמצא אלא צ"ד טבילות, אבל הוא הדין שהיה יכול לומר שבאה לפנינו בלילה שאותו לילה בעצמו מטבילין אותה דשמא היום שעבר שלימו לה ז' לזכר והא נמי הוה עדיף טפי דהא תו לא הוה מצי לאקשויי בסוף שבוע קמא ליטבלה כדמקשינן בסמוך משום דאלו באת בלילה אינה יכולה לטבול בסוף אותו שבוע מפני שלא היה לה הפסק טהרה בתחלת היום ואין אותו היום עולה לספירת נקיים אלא לכותאי כדאיתא בפרקין לקמן (נדה לג, א) ובשילהי מכלתין (סט, א), אלא משום דקתני בברייתא ג' שבועי' טהורים משמע דכולן טהורים ממש ואלו באה בלילה לא היו כולן טהורים, אבל בשבאת בין השמשות הרי הן כולן טהורים ואיכא נמי הפסק טהרה דאיכא למימר עדיין יום הוא, ולפיכך הקשו בגמרא בסוף שבוע קמא ניטבלה כיון דהוה לה הפסק טהרה ביום א' וכן פרש"י ז"ל, אלא שעדיין קשה לי דודאי נראה דמתוך דוחק טבילת הצ"ה טבילות הוצרכו להעמידה בשבאת לפנינו בין השמשות ולא משום דקתני שבועים טהורים והיינו טעמא משום דיומא דאתיא קמן קים לה ביה דלא חזיא ביה וכל אותו היום טהור הוא אצלה מן הודאי ואיפשר נמי דלבית הלל דלא מטי אלא תלתין וחמש טבילות דלא מוקמי לה בבאה לפנינו בין השמשות אלא בשבאת בלילה או ביום דתו ליכא אלא ל"ה טבילות, ואי נמי לא ידעה אם טהור כולו אם לאו אפילו הכי ל"ק לישנא דטהורים דכיון דמכי אתיא קמן לא חזיא בהו כלל טהורים קרינן להו, דהא שבוע טמא נמי לאו כולו טמא קאמר על כרחיך דהא טבלה בהן בכל לילה ולילה קודם שתראה ואפילו הכי קרי ליה שבוע טמא וכל שכן בשבועין טהורים דכולהו טהורים ודאי חוץ מיום שבאה לפנינו דלא ידעה אם טהורה מתחלת היום היתה אם לאו דאיפשר למקרינהו טהורים אלא דנקט בין השמשות והוא הדין שבאה בלילה דמפשינן טבילות וכדאמרינן בטועה שבפרק בתרא (סט) כשבאה בין השמשות נקט נמי הכא בין השמשות, וחדא מינייהו נקט. הא דאוקימנא כשבאה לפנינו בין השמשות ואפילו הכי לא אמרו לה בית הלל כבר כתבתי דאפשר דלב"ה לא מוקמינן לה בבין השמשות אלא כשבאה לפנינו ביום דליכא אלא ל"ה טבילות קודם תשמיש וכענין הזה כתב הראב"ד ז"ל דכיון דלא פסיקא ליה דאי אתיא ביממי ליתא להא טבילה משום הכי לא חשבי לה ב"ה וכענין הזה בעצמו תירצו בגמרא, גבי טועה בפרק בתרא (סט) ומכל מקום בית שמאי דמפשי טבילות קא מהדרי לאוקומה בבין השמשות לאפושי עלה טבילותא יתירתא אבל הראב"ד ז"ל תירץ דבבין השמשות דר' יהודה איפליגי ב"ש וב"ה בית שמאי סברי כר' יהודה דספיקא הוא ובית הלל סברי כר' יוסי דבין השמשות דר' יהודה יממא הוא ולכך ליתא לטבילה יתירתא. אי נמי א"ל דחדא בשבוע לא חשבי לה ב"ה ואע"ג דאיכא לצרופה בהדי טבילות דלילות דשבוע קמא כענין שאמר בסמוך בטבילת יומא בתרא דשבוע קמאולבית שמאי דמנינן לה ואע"ג דחדא בשבוע היא נראה לי משום דכיון דאיכא טבילות דלילותא שאר שבועין וליכא באותו שבוע טבילה אחרי' דלאו דכותא והתחלת טבילות דלילותאהיא ב"ש דמפשי בטבילות מנו לה ואע"ג דחדא בשבוע היא, אבל טבילת זבה בלידה דסוף שבוע קמא כיון דחדא בשבוע היא ואיכא טבילות דלילותא טובא וליכא ביממי אלא הא לכולי עלמא לא מנינן לה דחדא בשבוע חשבינן לה אי נמי כיון דבין השמשות היא וספיקא הוי דדילמא לילה הוא והתחלת שבוע ראשון הוא משום הכי מנו לה בית שמאי דמפשי בטבילות ורש"י ז"ל תירץ בענין אחר. הא דאקשינן לבית שמאי דקא חשבי דלאחר תשמיש ליחשוב נמי טבילת זבה. ושנינן בלידה קא מיירי זיבה לא קא מיירי, ולא משנינן משום דחדא בשבוע לא קא חשיב כדמשנינן בסמוך היינו משום דהכא עדיפא מינה קא משני אבל לקמן דלא סליק ליה האי תירוצא גבי סוף שבוע קמא דההוא משום יולדת בזוב היא נמי איצטריך לתרוצי ליה תירוצא אחרינא דסליק לכולהו. והשתא דאתינן להכי הדרינן מההוא טעמא דאפילו בזבה גרידתה נמי חשיב אלא דטבילות זבה חדא בשבוע נינהו, והיינו דאקשינן יומא קמא לטבילה דילמא שומרת יום כנגד יום היא וההיא בין לבית הלל בין לבית שמאי מקשינן לה דהא אדבית שמאי שקלינן וטרינן השתא ואליבא דידהו הוא דאקשינן ואם איתא דלא הדרינן מההוא טעמא מאי קא מקשה דילמא שומרת יום כנגד יום היא וליטבלה דהא ב"ש טבילות דזבה גרידתה לא קא חשיב אלא ודאי שמעמינה דהשתא דאתית להכי דאיצטרכינן לשנויי דחדא בשבוע לא קא חשיב הדרינן מההיא טעמא קמא ובין טבילות דזבה דלידה בין בזבה גרידתה קא מיירי אלא דחדא בשבוע לא קא חשיב ומיהו הא לאו ראיה היא דא"ל דהאי נמי משום יולדת בזבה קטנה קא חשיב לה.

הא מני ר' עקיבא היא דאמר בעינן ספורים בפנינו וא"ת ליחוש דילמא ספרה ושכחה דהא מטילין עליה כל ספיקי משום דטועה היא. י"ל להכי לא חיישינן דהא איהי לא קאמרה דלא ידעה מתי ראתה וכמה ראתה ומה הפילה ומתי הפילה וא"כ היאך ספרה כנ"ל. ומיהו אכתי קשיא דא"כ למה לו לאוקומה כר' עקיבא אפילו תימא רבנן דהא לכולי עלמא בעינן שתפסיק בטהרה כדאיתא בשילהי מכילתין וזו הואיל ולא אפסיק' טהרה לא עלו לה ספורים. אח"כ מצאתי בשילהי מכילתין לרבותינו בעלי התוס' שנשמרו מקושיות אלו ואמרו דלשמא הפסיקה איכא למיחש דשכיחא דבאיזה יום שתפסוק מועלת הפסיקה. אבל אין לחוש שמא בדקה יום ראשון של ספירה דלא שכיחא ולדבריהם ניחא הא דלא מוקי לה כרבנן דהק"ל לרבנן דסופן אע"פ שאין תחלתן כדאמר רב לקמן בשלהי מכלתין (נדה דף ס"ט) והילכך יומא דאתיא קמן דטהור הוא כולו סליק ליה לספירה ובנמוקי הרמב"ן נראה מצאתי שם דהכא פסיקה זיבה טהרתהפסק טהרה מזיבה ודאי איכא דכיון דילדה ודאי הפסיקה מזיבה.

יומא קמא דאתיא קמן ניטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא פירוש ולאו חדא בשבוע הויא אלא יומא קמא מטבלינן לה משום שומרת יום כנגד יום ויומא בתרא דסוף שבוע נמי מטבלינן לה משום זבה גדולה דהשתא ליכא לדחויי כדדחינן כיון דאיכא נמי טבילה אחרינא דשומרת יום באותו שבוע אבל הקשו בתוספות למה לא הקשה כל יומא ויומא דשבוע קמא ניטבלה משום שומרת יום כנגד יום דכל יומא איכא לספוקי היום שלמו ז' לזכר או שבועים לנקבה ועד השתא לא היה לה שמור דהאי תנא לא סבירא ליה ודאי דימי לידה שאינה רואה בהן עולים לה לספירת זיבתה מדמצריך לה טבילה בכל יממי דשבוע שני משום יולדת זכר בזוב ובשבוע ג' משום יולדת נקבה בזוב דאי סבירא ליה דעולין לה דיה טבילה אחת בסוף שבוע ראשון משום יולדת בזוב דזכר ובטבילה אחת בסוף שבוע שני משום יולדת נקבה בזוב ונשאר להם הענין בקושיא, אבל הרמב"ן נ"ר תירץ דקסבר האי מקשה דימי לידה שאינה רואה בהן עולין הן לספירת זבה קטנה דלא אמרו אלא לזבה גדולה משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמרינן לקמן בפרק בנות הכותיים מה ימי נדה אין ראויין לזבה ואין ספירת ז' עולה בהן אף ימי לידתה כן, והא ליתא אלא בספירת זבה גדולה דא"א שיהו בימי נדתה אבל בזבה קטנה דאיפשר כדאתא בשילהי בא סימן אף הוא עולה לה.

שמע מינה תלתא וא"ת לימא שמע מינה ארבע דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה י"ל דפלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק בנות הכותיים, ולרבא דאמר עולים אמר לך הא מני ר' אלעזר היא כדאמרינן נמי לקמן בפרק בנות הכותיים באחרינתא, ואביי דאמר אין עולין מוקים לה ככולי עלמא הילכך לא פסיקנא ליה כמאן ומשום הכי לא אמר אלא הני תלת דפסיקא ליה בהו כמאן.

שמע מינה טבילה בזמנה מצוה כתוב בתוס' דלית הילכתא בהא אלא כר' יוסי בר יהודה דאמר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה וכן מעשים בכל יום שאין אשה טובלת בזמנה טבילה של נדה ולא של שומרת יום כנגד יום ולא של זבה ולקמן בפרק בתרא (נדה סז) נמי אמרינן מכדי האידנא כולהו זבות שוינהו נטבלה ביומא דשבעה משמע שלא היו טובלות בשום פעם ביום, וזו אינה ראיה לפי דעתי דהתם משום דמצרכינן להטבילה בלילה ואין משמשות את הבית אלא בטבילה דלילה הוא דאמרינן הכין אבל בשאר טבילות לא קא מיירי ור"ח ז"ל פסק דטבילה בזמנה מצוה משום דב"ש וב"ה תרויהו מודו דטבילה בזמנה מצוה ולא פליגי אלא בטבול יום ארוך ודר' יוסי ב"ר יהודה לגבייהו יחידאה הוא ולא קי"ל כותיה.

כגון שבאת לפנינו בין השמשות פרש״י ז״ל דה״ה דמצי לאוקמה כשבאה בלילה שאף זו מטבילין אותה מחשש יום שעבר אלא שאינו עולה מן החשבון כיון שלא באה ביום והא דלא פריק הכי משום דקתני שלשה שבועין טהורין ומשמע לן טהורין לגמרי ובטמאין דקתני שהם טמאים לגמרי שראתה לאלתר מבערב ואילו באה לפנינו בלילה לא היו טהורין לגמרי שמא בתחלת הלילה קודם שבאת לפנינו ילדה או ראתה אבל עכשיו שבאה בבין השמשות דאיכא למימר יממא הוא חשיב אידך טהור שיש בה הפסק טהרה קודם וקשה דמ״מ נימא שבאת דהשתא דאוקמא בין השמשות מבערב לאלתר דאם איתא הא ודאי עדיפא ליה מיהא דאוקמא בבין השמשות איכא למיפרך מאי דפרכי׳ בסמוך בסוף שבוע קמא וטבלה משום השלמת ספירת זבה לפי שיש לה הפסק טהרה ביום המתחיל לבא ושלמו ספורין שלה בשביעי וראויה לטבילה ואלו אוקמא כשבאה בלילה לא מצי פריך הכא דהא לא יעלה לה לספירה זה היום שבאה לפנינו כיון שבאה בלילה ולא היה לה הפסק טהרה בתחלת היום ובספירת זבה צריך הפסק טהרה ויום שפסקה בו שלא היה בדוק וטהור בתחלתו אינו עולה לספירת ז׳ אלא לכותאי. והנכון יותר דלא מצי לאוקמוה כשבאה בלילה דא״כ הכי הוא כאלו באה למחרתו ביום דכליה חד יומא הוא ואין לה להתחיל לטבול עד ליל שני דכל יום שבאה לפנינו אנו דנין למנין טבילה לידה כאלו היא שביעי לטבול בלילה שלאחריו ואין לנו מפני ביאת לילה שום תוספת טבילה יותר מביאתה ביום אבל כשבאה בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה אנו מוסיפין לה טבילה בלילה הזה שמא באת ביום ויש לה לטבול בלילה לאלתר שהוא שמיני וגם לפי שמא בין השמשות לילה הוא אין טבילה זו עולה לה ודנין הלילה השניה כאלו היא ליל שמיני ומשם מתחלת לטבול ספקי לידתה וזה ברור וכ״כ הראב״ד ז״ל וליכא למיגמרא מיניה ואיכא למידק דכיון דאיכא האי טבילה יתירתא הא איכא לב״ה תלתין ושית טבילות ואמאי לא קתני אלא ל״ה טבילות ואין לומר דב״ה מוקמינן ליה כשבאת בלילה או ביום דהא בחדא גוונא אתיא מתני׳ לב״ש ולב״ה וגם אין לומר דחשיבא חדא בשבוע כיון דאיכא ז׳ טבילות אחריה דחשיבא שבוע דאדרבה כיון דספיקא הוא ואפשר דיממא הוא וזו? תחלת טבילותיה לא חשיבא חדא בשבוע כיון דאיכא טבילות אחרות אחריה ויש מתרצין דכיון דאיכא ר׳ יוסי דסובר שבין השמות כהרף עין ובין השמשות דר׳ יהודה לדידיה יממא הוא ודינה כאלו באה ביום ברור ואין כאן טבילה יתירתא להכי לא מנו לה ואפי׳ אם תמצא לומר דס״ל כר׳ יהודה לא בעי למיחת להא וכ״ש אי ס״ל כר׳ יוסי וכן כתב הראב״ד ז״ל וי״ל עוד דס״ל שאף לר׳ יהודה כיון דספקא הוא לא מחמרינן עלה כולי האי בטבילות אלו המסופקות בעצמן משום טבילה בזמנה מצוה ודייה שתתחיל ותטבול בלילה שלאחריו ורש״י ז״ל סובר דטבילה זו מונין אותה ב״ה כיון שיש לה צירוף עם הטבילות הבאות אחריה אבל אינם מונין טבילה אחרונה של שבועה חמישי ודמספיקא לה בימי נדה לפי שהיא באה אחר ספירת ז׳ ימי נדה כי היא ליל שמיני שהיא תחלת שבוע דהויא חדא בשבוע ולא מנו לה כיון שאין לב״ה טבילות אחרות. אחריה כיון דלא מצרכי טבילה משום טבולת יום ארוך וליתא דההיא כי מעיינת בה שפיר לאו חדא בשבוע הוא שהרי ספק נדה שלה הוא בשבוע רביעי דמפסקי׳ ליה בתחלת נדה לכל יום ויום ותחלת טבילתו הוא בליל כניסת שבוע חמישי שמא היה יום א׳ דשבוע רביע תחלת נדה ויום אחרון של טבילתה הוא ליל יום שביעי דשבוע חמישי שמא יום אחרון דשבוע וכי היה תחלת נדה ותשב ששה והוא וטובלת ומשמשת ליל ל״ה ואחר שהוא סוף שבוע שלו דאע״ג דלגבי תחלת מנין ימי נדה שהתחילו משביעי של שבוע שביעי הוי יום ל״ה חדא בשבוע כיון דלגבי טבילות דשבוע חמישי הוי סוף שבוע ליכא למימר בהא דהוי חדא בשבוע ולא אשכחן דכותה בכולי שמעתין.

והא איכא טבילת זבה פירוש קושיין בין לב״ש ובין לב״ה פי׳ דכל אותן שבועין שהן אחר טומאה ואחר טהרה צריכות טבילה בזמנה ואסורה לשמש בהן לפי שלא נודע איזה מהן היה תחלת נדה ואיזה מהן היה זמן זיבה שצריך ז׳ ימי נקיים כי אולי הראשון יום טהר והשני דם נדה או הראשון דם נדה והשני דם זיבה וכן בכל א׳ מהן והיינו דלא אשכחן שריותא בתשמיש המטה אלא בליל ה׳ כדקתני ותשמיש לאור ל״ה וכן פי׳ רש״י ז״ל:

בלידה מיירי וכו' ובדין הוא דמצי לשנוי בין לב״ש בין לב״ה דחדא בשבוע לא חשיב אלא דבאידך פירוקא ניחא לי׳ השתא טפי עד לקמן דמתרץ לה הכי.

שבוע קמא דאתיא לקמן נטבלה והאי קושיא בין לב״ש בין לב״ה.

ר׳ עקיבא היא דאמר בעינן ספורים לפנינו והקשו בתו׳ וניחוש שמא ספרה ושכחה דהא מטילין עליה כל חומרי דאפשר משום דטועה היא ותו אמאי לא אוקמא אפי׳ כרבנן דבעינן הפסק טהרה כדאיתא בסוף מכילתין וזו הואיל ולא הפסיק בטהרה לא עלו לה ספורים ותירצו דלשמא איפסיקא איכא למיחש דשכיחא דבאיזה יום שתפסוק מועלת הפסקה אבל אין לחוש שמא בדקה יום ראשון של ספירה והא לא שכיחא וכ״ש בטענה זו ואלו לרבנן סופן אעפ״י שאין תחלתן כדאמ׳ רב בשלהי מכילתין והילכך יומא דאתת קמן כטהור הוא כולי סליק לה לספירה.

לסוף שבוע קמא נטבלה פי נטבלה ביממא דהא איכא ספורין לפנינו וטבילת זבה ביום השביעי שריא ואפי׳ לר׳ שמעון כדאיתא לעיל ותשמיש בלחוד הוא דאסור דאי לא מאי קושיא דהא אוקימנא כר״ש.

חדא בשבוע לא קחשיב פי׳ ואע״ג דאיכא טבילות אחריני ביממא בשבוע דבתרא כדאמר׳ לעיל דשבוע שני ושלישי מטבילין לה בימימא כיון דהוי חדא בשבוע זה ואיכא נמי טבילות בלילוותא בשבוע זה וזו יחידה ביום בשבוע זה חדא בשבוע חשיב מה שאין כן בטבילת בין השמשות דלעיל.

יומא קמא דאתת לקמן נטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום פי׳ דשמא ראתה זיבה קטנה אתמול קודם שבאת לפנינו כי כבר עברו ימי טוהר וראתה נדה וליום השמיני ראתה זיבה ובאת לפנינו בתשיעי וא״ת דילמא לי׳ דחדא בשבוע לא קא חשיב וי״ל דאפירכא דלעיל סמכי׳ דנטבלה בסוף שבוע קמא משום חשש שבין דספירת זבה גדולה ונטבלה יומא קמא דהאי שבוע גופיה משום חשש שומרת יום כנגד יום והשתא הוו תרי בשבוע וא״ת ומאי קושיא והרי אמרי׳ לעיל דזיבה גרידתא לא חשיב ויש מתרצין דההיא לב״ש אמרינן לה אבל השתא לב״ה מקשינן ואחרים תרצו דהשתא ס״ל דמעיקרא תריץ וזיבה גרידתא לא חשיב משום דלא בעי לשנויי דחדא בשבוע לא חשיב אבל בתר דהדר תריץ דחדא בשבוע חשיב אף ההוא דלעיל הכי מתרץ לה דאמאי דחיק ליה בתרי דוקי כיון דמצי לתרוצינהו תרוייהו בחדא שנוייא ומשום הכי פרכינן להאי ופרקינן דזבה גדולה חשיב כלומ׳ יולדת בזיב׳ גדולה אבל זיבה קטנה לא חשיב כלל ואיכא דקשי׳ ליה ואדפריך ליה מהא דזיבה קטנה גרידתא למה לא הקשה לו דכל שבוע קמא נטבלה ביממא משום שומרת יום כנגד יום דדילמא ילדה בזוב קטן וכל יומא ויומא איכא לספוקי שמא היום שלמו שבעה לזכר או שבועים לנקבה ועד השתא לא הוה לה שימור דהא האי תנא ס״ל דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה וכדאיתא לעיל וכיון דכן שימור דיום ראשון לא חשיב שימור ליום שני שמא יום ראשון יום אחרון של לידה שאינו שמור לזיבה ואעפ״י שלא ראת׳ בו וכן שני לשלישי וכוליה. ובתוס׳ שנ״ץ לא העלו בזה כלום ורבי׳ הרמב״ן ז״ל תירוץ יפה דהאי מקשה סבר דאפי׳ למאן דאמר שאין ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זבה גדולה עולין הן לספירת שומרת יום כנגד יום דגבי דגבי זבה גדולה הוא משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמר׳ בפ׳ בנות כותיים מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן אף ימי לידתה כן והא ליתה אלא בזבה גדולה דהא א״א שיהו בימי נדתה אבל בזבה קטנה דאפשר כדאיתא בשלהי פ׳ בא סימן אף הוא עולה לה.

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד כלומר מפני שלא נגמרה צורת הולד ואינה טמאה לידה כלל אבל ליום ארבעים ואחד חוששת ותשב לזכר ולנקבה מחשש ולד ולנדה מחשש שאינו ולד שאין כאן עדיין חזקת עובר לדונו כולד עד שיהא עוברה נכר וי"מ דבארבעים ואחד שמא לא נקלט עד שלשה ימים ונמצא שעדיין לא כלו ארבעים ולשיטה זו כל שמארבעים ושלשה ואילך אינה יושבת לנדה דחזקת עובר הוא ור' ישמעאל אומר ליום ארבעים ואחד אין בו חשש נקבה ואין צורת הנקבה נגמרת עד שמונים יום וא"כ ליום ארבעים תשב לזכר ולנדה לבד אבל לא לנקבה ואם לא ראתה טמאה שבעה של זכר ומשמשת בשבוע שני אבל אם הפילה לשמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שמ"מ אין כאן עדיין חזקת עובר לדונו כולד אבל לדעת חכמים אף צורת הנקבה נגמרת לארבעים ואחד וכל שמארבעים ולמעלה תשב לנקבה ולזכר ולנדה ואע"פ שרוב חכמי הטבע מעידין כר' ישמעאל לומר שאין צורת הנקבה נגמרת עד שמנים יום לשיטת התלמוד הלכה כחכמים ואף לענין הטבע יש אומרים שלא נאמר כן אלא לענין רוח חיים שאינו נתן בנקבה עד שמונים יום ולזכר לארבעים אבל הצורה בתכונת האיברים נגמרת היא וזה שכתבנו בהפילה לארבעים או בתוכן שאינה חוששת לולד בשאלתות כתבו שאם אין שם דם אף לנדה אינה חוששת ואין אומרין בזו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וגדולי המפרשים חולקין בה וכבר כתבנוה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה טבילה יתירתא כו' דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישניה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל מש"ה נמי מיושב אמאי משני שבאתה בין השמשות וכו' דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא קחשיב אלא משום דדק בלישניה וק"ל אחר כך מצאתי בגליון כו' עכ"ל גם אם הוא גליון לא ידענא מאי תיובתא דטבילת סוף שבוע קמא לא שייכא אלא שבאתה בין השמשות דאז גם יום ראשון שבאתה לפנינו טהור הוא והוו ז' ספורים לפנינו עד סוף שבוע קמא אבל אם לא באתה בין השמשות לא היה יום ראשון טהור ולא הוו אלא ו' ספורים לפנינו עד סוף שבוע קמא וכפרש"י בהדיא לקמן בשמעתין:

תוס' בד"ה והאיכא טבילת זבה עדיפא ה"מ כו' דהשתא לא פריך אלא חדא בשבוע עכ"ל ומיהו המתרץ לא בעי לשנויי הכא חדא בשבוע לא קחשיב כדמשני לקמן משום הך קושיא דכל שבועים נטבל בלילות משום נדה ועוד נראה דחדא בשבוע כי הך ודאי נמי קחשיב כיון דבכל שבוע טהור איכא הך טבילה ביום שביעי אלא דמיהת מטבילת נדה כיון שהיא בכל יום ויום משבועים טהורים עדיפא ה"ל למפרך דהשתא לא פריך מכל שבוע טהור אלא ביום ז' ודו"ק:

בד"ה יומא קמא דאתי כו' ועוד דמשום חששא דשומרת יום טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו כו' עכ"ל יש לדקדק היכי קמיירי אם נאמר כבר כלו ימי לידה שלה אלא דעכשיו ראתה בימי זיבה כשבאתה לפנינו הא קאמרינן דזיבה גרידא לא קחשיב ואם נאמר דגם עכשיו כשבאת לפנינו בבין השמשות ילדה אחר שראתה זיבה דה"ל יולדת בזוב אמאי מטבילין לה גם ביום ב' משום שומרת יום שראתה עכשיו הא טמאה היא משום לידה שילדה גם כן עכשיו והיאך תטבול בימי לידה ונראה דאית ליה לתלמודא דלב"ה קחשיב זיבה גרידא דהא קחשיב נמי נדה גרידא דבשבוע חמישית מטבילין כל לילה והשתא לב"ה פריך הכא יומא קמא דאתא לקמן ליטבלה משום שומרת יום דאימא כבר כלו ימי לידה ועכשיו ראתה בימי זיבה דה"ל זיבה גרידא דלפני תשמיש ומה"ט לא משני תלמודא לב"ה נמי זיבה גרידא לא קחשיב כדמשני לב"ש כיון דחשיב נדה גרידא ה"נ זיבה גרידא:

ברש"י ד"ה טבילת זבה דכל שבוע טמאו וכו' לבד משבוע רביעית וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה עשרים ותמניא וכו' אלא ודאי לא חשיב טבילה יתירה וכו' כיון שלא היתה בפנינו וכו'. ר"ל דכשהיא בפנינו כל השבוע ולא מטבילין אותה כ"א חדא טבילה אותה טבילה חשיב חדא בשבוע אבל הטבילה יתירתא הא דלא הטבילוה עד עכשיו היינו משום דלא היתה בפנינו ולכך לא חשיבא חדא בשבוע ותרוייהו ב"ש וב"ה חשבי לה. והא דקאמר עשרים ותמניא נראה כמו שפרש"י בתשובה וכו' ויש מקשין כי פריך לעיל תשעים וארבע הויין ולמה לא שני ליה המקשה לעצמו דטבילה דסוף שבוע קמא קחשיב כדפריך לקמן ולא נצטרך תו לתרץ חדא בשבוע לא קחשיב אבל אין זה קושיא כלל דידע המקשה ע"כ דיש שום טעם דלא חשיב התנא האי טבילה דסוף שבוע קמא דאל"כ הוה להו לב"ה חדא יתירתא דהוי להו שלשים ושש וק"ל: