Commentary page
Shevuot 36a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 36a
Shevuot 36a. The full printed text of this folio side — 29 numbered segments, about 581 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ה"ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה כך שנויה בת"כ ובמסכת סוטה מפרשה בפרק היה מביא את מנחתה (דף יח.) היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך:
ושמעה אלה ושמעה קול מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מינה דהיא שבועה (כל) שיש בה אלה וכתב קול אלה יתירא לדרשא אתא לחייבה בא' משתי הקולות:
ויבא אותו באלה נבוכדנצר את צדקיהו:
ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל:
ודלמא תרתי עבד אבל ארור לאו לשון שבועה הוא:
אמן בו שבועה העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו:
בו קבלת דברים האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו:
בו אמנת דברים וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן:
14 more comments on this page.
Rashi on Shevuot 36a · Sefaria
Tosafot
והוא דאמר לאו לאו ולאו דשבועה ממש היא אלא יש להזהר וקצת יש עונש בדבר:
ועל הכנויין באזהרה וא"ת למ"ד בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) אלהים לא תקלל קדש איש איש כי יקלל למה לי וי"ל דאיצטריך לכרת והא דאמרינן על הכנויין באזהרה למעוטי מיתה אתא ולא למעוטי כרת:
בנקבו שם יומת מה ת"ל תימה הא איצטריך לכדדרשינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נו.) דאינו חייב עד שיברך שם בשם:
ושמור נפשך מאד תימה בקללה ד"ה חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא (ב"ק צא:) חבלה נמי תיפוק ליה מהאי קרא או מוהשמרו מאד לנפשותיכם ועוד תימה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) דחיק לאשכוחי אזהרה למקלל אביו מנשיא וחרש ודיין ליגמר ממקלל עצמו וי"ל דאי לאו דאשכחנא אביו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו:
מקלל חבירו דכתיב לא תקלל חרש מחרש ואביו אתי אלא שלא חש כאן להאריך וליכא למיפרך שכן משונין כדפריך בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו. ושם) על דיין וחרש ונשיא דאביו אינו משונה:
יכך וכן יככם זו היא אלה שנאמרה בתורה תימה דלעיל לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנ"ל:
Tosafot on Shevuot 36a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
א"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנא' ויבא אותו באלה ואומר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים.
תניא ארור בו קללה דכתיב ואלה יעמדו על הקללה וגו' וכתיב ארור אשר יעשה פסל ומסכה. ארור בו גדוי שנאמר אורו מרוז אמר מלאך ה' וגו' איכא דאמרי מרוז גברא הוא. איכא דאמרי כוכבא הוה. דכתיב מן שמים נלחמו הכוכבים וגו' (מ"ק טז.).
ואמר [עולא] בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז.
ארור בו שבועה שנא' וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש אשר וגו'. ולא אמרינן תרתי עבד בהו אשבעינהו ולייטינהו.
מדלא כתיב וארור:
א"ר יוסי בר' חנינא אמן בו שבועה דכתיב והשביע הכהן את האשה וגו' וכתיב ואמרה האשה אמן אמן. וקי"ל (לעיל שבועות כט.) העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי.
אמן בו קבלת דברים שנאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן.
אמן בו האמנת דברים שנאמר ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך:
9 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 36a · Sefaria
Rashba
הא דאמרינן לאו לאו שבועה והן הן שבועה. אפילו בלא הזכרת השם קאמר, דאי בשם ל"ל לאו לאו תרי זימני או הן הן תרי זימני, אלא בלא הזכרת השם קאמר והוא שנתכוון לשבועה, ומכאן שמענו לשבועת בטוי שאין צריכה לא שם ולא כינוי, וממתניתין נמי דפרק קמא דנדרים נמי שמעינן לה וכמו שכתבתי למעלה (לה, א-ב), והר"א אב ב"ד ז"ל כתב שאין שבועה צריכה לא שם ולא כינוי לקרבן ולבל יחל אבל לשעבר למלקות צריך שם או כינוי דכתיב לא תשבעו בשמי לשוא, ולא תשבעו בשמי לשקר, וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק קמא דנדרים (ד"ה שבועות) בסיעתא דשמיא.
השתא דתנן הכי ואמר רב יצחק ותני הכי, שמע מינה דוקא תנן ואם תאמר אם כן תקשי לן דרבנן אדרבנן דשמעינן להו בקידושין מכלל לאו אתה שומע הן, יש מתרצים דרבנן דפליגי התם בקידושין (סא, א) עליה דר"מ היינו ר' חנינה ן' גמליאל כדאיתא התם, ורבן דהכא חד מהנך דבני פלוגתא דר"מ כר' יהודה ור' יוסי ור"ש, ואית ספרים דגרסי הכא ר' יהודה פוטר, ולפי גירסא זו ניחא לי הא דאקשו אדר"מ לבד, דאלו לגירסת הספרים דגרסי חכמים פוטרים קשיא לי אמאי לא אקשי נמי אדרבנן ולומר והא איפכא שמעינן להו, ובתוספתא (פ"ב ה"ז) נמי תני לה בר' יהודה פוטר.
באיסורא אית ליה ורבנן דהכא לית להו אפילו באיסורא כי הא דעדים, דאיסורא דאית ביה ממונא הוא וכדאמרינן בסמוך.
Rashba on Shevuot 36a · Sefaria
Ritva
ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול לפום פשטא משמע דמיתורא דקול דריש ליה דמסתייה דליכתוב ושמעה אלה אלא דרבי כל דהוא ואפי' לשבועה גרידתא שאין בה אלה אבל בירושלמי לא כך דרש אלא מדכתיב ושמעה קול אלה למדנו לאלה שאין עמה שבועה ומעתה ה"ה לשבועה שאין עמה אלה דשקולים הם ויבואו שניהם כיון דלא אפיקתיה דלא בעינן שבועה ואלה וכן אמרו שם ושמעה אלה ושמעה קול לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש בה שבועה ומנין לשבועה בלא אלה ר"י בשם ר' יוחנן לא שנייא היא אלה שאין עמה שב עה היא שבועה שאין עמה אלה ע"כ הגי' הנכונה בירושלמי ואעפ"י שיש גורסין אותה בהפך ומ"מ למדנו מירושלמי מה שפירוש ומעתה י"ל שאף בגמ' דילן לכך נתכוונו והלכתא כרבנן בפלוגתא דלעיל דלא בעינן שם ולא כינוי לא לבל יחל ולא לקרבן ואפשר דאף למלקות אבל הראב"ד ז"ל כתב דלענין מלקות צריך שם או כינוי דהא בכל אזהרותיו כתיב כן לא תשא את שם ה' אלהיך לא תשבעו בשמי לשקר ומעתה אין לדונו במקבלי התראה למלקות אלא בשנשבע בשם או בכינוי וכ"נ דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ובמס' נדרים כתבתיה בס"ד:
תנא ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה פירוש לשון ארור משמש בכל א' מאלו ג' ענינים לאותו ענין שמתכוין האומר או המקבלו עליו ואם נתכוין והוכיח להתחייב בו בכולם כולם בו ובכל א' מג' ענינים אלו יש חילוק בין כל א' מהם לחבירו להקל או להחמיר או להקל ולהחמיר שאם בא לקבל עליו בשבועה שיעשה או שלא יעשה ואמר בארור לעשות דבר פלוני או שלא לעשות או שעשיתי או שלא עשיתי כאלו אמר בשבועה שלא אעשה ונראה כי מכאן למדו בישיבות הגאונים ז"ל כמ"ש רבינו סעדי' ז"ל וכן נהגו היום ברוב גליותינו להוציא שבועת היסת בלשון ארור לחלק בזה ג"כ בין שבועה דאורייתא או כעין דאורייתא לשבועת היסת שהיתה תקנת אחרוני התלמוד וכן הדין והוא הנוהג יותר במושבע מפי אחרים בלשון ארור לעשות ושלא לעשות כדינו בשבוע' אלא שדעת הרמב"ן ז"ל שכל המושבע מפי אחרים אינו חייב אפילו בלשון שבועה ממש (וה"ק) [וה"נ] בלשון ארור אלא שענה אמן שלא אמרו דמושבע מפי אחרים בב"ד חייב אע"פי שלא ענה אמן אלא בשבועת העדות ושבועת הפקדון אבל לא בשבועת ביטוי ואין זה דעת הראב"ד ז"ל אלא דאף שבועת ביטוי אם עמד שם ושתק כנשבע מענמו ולד"ה כל שמיחה אינו חייב וכ"ש אם לא היה שם שאין שבועה חלה על האדם אלא מדעתו ושיהא האדם בשבועה וזהו קולא בארור שנתכוונו בו לשבועה ויש בו חומר שהמועל בו כמועל בשבועה לכל דבר ולכל פיסול ושאין בו פיטור אלא ע"פ חכם או ג' כדין כל שבועה שבעולם ואותו שהשביעי אינו יכול לפוטרו מן הארור אלא א"כ היה חייב הארור להנאתו בדבר שיוכל לומר הריני כאלו התקבלתי שזה חשוב קיום שבועתו הא לא"ה לא אמנם דעת רבינו הרמב"ן ז"ל בתשובותיו שהאומר ע"ד פלוני אני נשבע או נודר הוא ע"מ שלא ימחה אלא שישתוק לפיכך אם שתק בשעת שמועה נתקיימה השבועה או הנדר ואם מיחה בשעת שמועה לא נתקיימו וכעין מה שארז"ל שטעם הפרת בעל הוא מפני שהאשה ע"ד בעלה נודרת כלומר על רצון בעלה אלא שנתנה תורה זמן לבעל לשתיקה יום א' וגזירת הכתוב הוא לתת לו זמן זה להמלך משום שלום הבית אבל באדם אחר הכל הולך אחר שעת שמיעה וכעין מ"ש בקידושין באומר ע"מ שלא ימחה אבא וכל שנתקיי' הנדר והשבועה שוב אין לו היתר אלא בהיתר נדרים ואם נשבע בפני חבירו להנאתו ע"ד הכונה לאפוקי מהערמת לשון כמו קנייא דרבא וכיוצא בו לא שיהא בידו להתירו בלא היתר נדרים ובלא טעם כאלו נתקבל והנשבע ע"ד רבים כבר דינו ידוע וכן ע"ד המקום כמו שכבר פירשתי וכן הדין במתחייב בלשון ארור לדעת שבועה וז"ש כאן ארור בו שבועה ומ"ש ארור בו נדוי הוא שכל שמחוייב נדוי או שבאו עליו לגזור אחרים נדוי או שהיא עצמו רצה לגזור על עצמו נדוי והוציאו בלשון ארור לדעת כן הרי הוא כאלו אמרו בלשון נדוי בפירוש הן למנודה הן למוחרם שהוא מתולדות הנידוי אלא שהחרם שבו חמור מנדוי גרידא כמו שמפורש הלכותיהן במסכת מועד קטן ולשון ארור יותר נופל במנודה מבמוחרם אמנם ג"כ נופל במנודה גרידא שכל נדוי ארורה יש בו ונכנס בגופו של אדם וכאמרם ז"ל מאי שמתא שם מיתה ואמרו שדי שמתא אכלבא ואכלה גנובתי' והרבה כיוצא בזה הלכך כל שאמרו פלוני ארור לדעת נדוי או מוחרם דינו כן לנהוג הוא אחרים עמו כל הלכות נדוי או מוחרם ויש חומר בארור זה מארור דשבועה שמארירין אותו שלא בפניו ובע"כ אה חייב בכך ויש להקל שאין צריך בהתרתו לפתחי היתר נדרים אלא בשעשה תשובה מתירין אותו ואפילו שלא בפניו אותם שאררוהו או ששקולין כמותם ואם היו רבים או צבור המאררים צריך דעת כולם או דעת העומדים במקום כולם ואם מתו מקצתם מתירין הנשארים כדין כל ענייני צבור שבניהם קמים תחתי' ואם נדה לעצמו מתיר לעצמו בענייני עצמו ובענייני חבירו חבירו מתירו ועוד יש חומר בארור של נדוי שהוא נגזר אפילו על אותם שאינם בעולם אם הוא של צבור ופירוש שגזרו זה על בני העיר ועל זרעם שבזה אין צריך לענות אמן שאפילו שלא בפניו וע"כ הוא ומ"ש בו קללה הוא שאם לא נתכוונו לשבוע' ולא לנדוי אלא לקללה בלבד הרי בו קללה שנכנסת ברמ"ח איברים שבו ומ"מ אין לו לנהוג בדרכי נדוי כלל וגם אינו מועיל בשבועה להפסיל או ליענש כמו על השבועה ומיהו גם זה לא חמיר מנדוי ר"ל שאם הסכימו המקללין להתירו לדעת כולם או העומדים במקומם הותר הארור ואין עליו עונש ואינו חל אלא לדעתו בשענה אמן וכמ"ש ואמר כל העם אמן כשהוא לדבר הרשות שעכשיו מתקבל עליו אא"כ בענייני ארור של מצוה (ותיהי') [ותיקוני] העיר והוא בהסכמת כולם או רובם או העומדים במקומם שאם הטילו קללה בארור שהיא חלה על כל שהוא מבני עירם ותקנותיהם ואפילו שלא מדעתם בשעשו בדין וכשורה ובגזירה שיכולין לעמוד בה וב"ד ג"כ מקללין בו למי שראוי לקללו וכדאמרינן התם מנ"ל דלייטינן דכתיב ואריב עמם ואקללם ומיהו אין ארור זה קל ע"כ אלא או בב"ד או בצבו' שיש בו עשרה וזה מכלל מ"ש בהגדה בענין בני יעקב כשהחרימו שלא יגלו שאין חרם בפחות מעשרה ולכך שיתפו עמהם שכינה ואף ראובן שלא היה שם נתחייב בקללתן ואף שכינה חששה להם אע"פ שהכתוב מגיד דבריו ליעקב זה לא הגיד עד שהסכימו והתירו החרם כשנכנסו למצרים וכדאיתא באותה הגדה מעתה נתבררה הלכה זו בס"ד וכל שאמרו ארור סתם ולא הוכיחו לאיזה דבר מאלו הג' דברים נתכוונו אם הורגלו קודם לכן בארור זה ולענין ידוע סתמם כפירושם ואם לאו סתמו קללה ויש ענין אחר בלשון אחר שלא הוזכר כאן והוא לשון חרם וכבר ידוע דין חרם המוזכר בתורה בחרמי כהנים או בחרמי בד"ה והלכותיו במסכת ערכין גם במסכת נדרים יש ענין חרם שהוא מנדרי איסר שהאומר דבר פלוני עלי חרם או כינוי חרם המוזכרים שם דינו כאומר שהוא עליו אסור כשנתכוין לנדר אבל המקבל עליו או שאחרים גוזרין עליו בלשון חרם אם יעשה אם לא יעשה כמו שנוהגין עתה צבור להחרים נראה שזה משמש בלשון ארור וכן נוהגין כשרוצים להחרים כי הרבה פעמים אין מזכירין אלא בלשון ארור ופעמים שמזכירין לשון חרם שאומרים אנו מחרימין לכך הוא נדון בארור ובו נדוי בו שבועה בו קללה כפי מה שנתכוונו או שהוכפלו כמו שכתבנו לעיל ולשונו כולל לשלשתן נדוי פשיטא כי המוחרם הוא החשוד בשמתא וקללה ג"כ כבר אמרו חז"ל שלכך נקרא חרם שהוא נכנס ברמ"ח איברים ובילמדנו אמרו על אנשי יבש גלעד בענין פלגש בגבעה דשלא עלו למלחמה שנאמר שם כי השבועה הגדולה היתה שם לאשר לא יעלה אל י"י המצפה תניא בשם ר"ע וכי שבועה היתה שם אלא שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם מעתה הכל הולך כפי הכוונה או ההרגל בדיני ארור וכל שנתכוונו לשבועה התרתו כהתרת שבועה ע"פ חכם או שלשה הדיוטות שאין הנשבע מתיר עצמו ולכך כתב הראב"ד ז"ל בתשובה שלו כי חרם שיש עמו שבועה ורצו צבור להתירו בוררין מהם שלשה הראויין להתיר נדר ושבועה וכולם מתחרטין בפניהם ומתירין להם וכל שלא נתכוונו אלו לנדוי אלא לקללה א"צ פתח וחרטה אלא הם עצמם מתירין בהם כדין נדוי וקללה ומעתה יש לנו לומר כי מה שנהגו בגליותינו להתיר הם עצמיהם חרמותיהם בלא חכם אחר ולא פתחי היתר שבועה כי הוא מפני שלא היה תחילת מנהגם בחרם זה ולא הורגלו בו לדעת שבועה אלא לדעת קללה דלענין נדוי ג"כ לא היה דעתם שהרי אנו רואים שהעובר על החרם ולא הורגלו בו שיהא הוא נוהג הלכות מנודה או מוחרם וגם הם לא נוהגין עמו בכך וא"כ נשאר החרם לקללה דנכנסת ברמ"ח איברים ואם ראו לפוסלו לשבועה כעובר על השבועה הרשות בידם שאף בכל קנס שיראו צבור לקונסו הרשות בידם מלבד עונש שמים שבו וכן כתוב בתשובת הגאונים בשם רבינו האיי גאון ז"ל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תעניות או תקונים ואח"כ ראו כי הטוב והיפה לשנות או לבטל את הדבר הרשות בידם לבטל או להוסיף או לפחות (ואם רשאין בדבר) [ואם רמאין בדבר] רשאין להתיר את החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה להם כי ההיתר והשינוי הוא הטוב והישר ועוד כתיב בתשובותיו כל צבורא דמקבלין עליהן מלתא וגזרין גזירתא בס"ת ובשמתא וחרמות ונהגו בו איסורא ובתר הכי מתחרטין וחזו דלא יכלו צבורא למיקם חזינן דיכלין לבטולי ובטילא מכמה טעמים וכו' עד וליתה עליהון עונש בגווה ומ"מ כל שהוציאו החרם בלשון שבועה כגון שאומרים אנו מחרמין ומשביעים אין לנו טעם ברור שיוכלו לבטלה אלא בהיתר חכם על דרך שכתבנו לעיל בשם הראב"ד ז"ל אלא אם כן התנו בפירוש ובזה יתקיימו דברי רבינו הגדול ז"ל שהיה מתריס על הנוהגין להתיר חרמותיהם מעצמם והוא דחולק על תשובות הגאונים ז"ל ועם מה שביררתי נתקיימו כל דבריהם ושמתי שלום ביניהם דאיתא להא ואיתא להא וגם נתתי מקום לקיום המנהג והנ' יצאתי בשמוע' זו חוץ למחיצת' קצת לברר דברי' שנתקשו לגדולים מן הראשונים והאחרונים ז"ל ונתחבטו בהם ודבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים והאלהים יכפר בעדי ויורנו דרך האמת. והא דאמרינן הן הן שבועה ולאו לאו שבועה בשלא הזכיר לשון שבועה כלל ולא שם ולא כנוי הוא וכפשטא דשמעתא דאי באומר לא אוכל היום באלהים למה לי לאו לאו או הן הן היינו עיקר שבועה כדאמרינן התם במסכת ע"ז באלהא רישא לא מגלינא ואמרינן התם נמי במסכת נדרים מארי כולה לא אכילנא וכדכתיבנא במסכת נדרים בס"ד אלא הא מדין ידות שבועה תופסין אותו והוא שיהא דעתו לשבועה וכן פירוש רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי ז"ל:
מנין לרבות את הכנויי' (ודאין) [ נראין] דברי האומרין דאף שם אלף דלת בכלל הכינויין הן כדאמרינן לענין ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינוייו ואמרינן כה תברכו בשם המיוחד או אינו אלא אפי' בכינוי כשהוא אומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי דאלמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א לבדו נקרא שם מיוחד ואידך כינוי וכן דעת רבינו מאיר הלוי והרמב"ן ז"ל:
א"ר ינאי ודברי הכל פי' דהא דקתני סיפא שהמקלל עצמו וחבירו בכל הכינויין עובר בל"ת ד"ה היא ואפילו לר' מנחם בר' יוסי דלא אמר (אינו) בנקבו שם לרבות (על אחרים) שאינו חייב אלא בשם המיוחד אלא למקלל אביו ואמו דוקא לפי שהם במיתה כמברך את השם. עצמו דכתיב פי' לאו משום ד"ה נקט לה אלא משום דבעו לפרושי פשטא דמתני' מנלן דאיכא במקלל עצמו או חבירו ל"ת ואמרינן עצמו דכתיב השמר לך וא"ת א"כ היאך לוקה דהא דרשינן כמה מילי מהאי קרא שלא יעמוד במקום סכנה ושלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעי' וה"ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו ולאו מילתא היא דהא לאו לאו שבכללות הוא כיון שכל האזהרות מענין אחד הם לשמור את עצמו ולא הוי לאו שבכללות אלא לא תאכלו על הדם שנדרש להרבה עניינים חלוקים כדאיתא בפ' בן סורר ומורה וכדכתיבנא התם בס"ד:
חבירו דכתיב לא תקלל חרש פי' לאו מיניה בלחוד אלא מיניה ומקללת נשיא דאתייא מבינייא כדאיתא בסנהדרין אלא שקיצר כאן:
תרתי למ"ל ק"ל מאי קושייא דהא תרי עובדי הוון דהא אמרה ר"י לרב כהנא ואידך א"ל רב כהנא לההוא מרבנן וי"ל דתלמודא הוא דשייליה למ"ל לאתויי תרוייהו ואיתא דכוותה בפ"ק דב"ב ומשני מהו דתימא וכו' כלומר דאצטריך ש"ס לאתויי תרתי עובדי דמהו דתימא דה"מ דמתני בלישנא דמתני' אבל לא בלישנא דקראי קמ"ל פי' דאפילו בקראי ודוקא קרא דאייתו ליה לדרשא בעלמא אבל כשקורין אותו בקריאתו אין מכנין ואפילו לתנוקות וכ"ש בשום קריא' שהיא לחובת קריא' בצבור וזה פשוט:
והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן פי' דהא להכי בעי בכל דוכתא תנאי כפול וכדיליף מתנאי בני גד ובני ראובן אפילו בגיטין וקידושין וקונמות נמי וא"ת ואמאי לא מקשי ופרכינן בכול' סוגיין אלא דר' מאיר אדר' מאיר דהא מדרבנן אדרבנן נמי קשייא דהכא פטרי רבנן משום דלא הוי כפול ובעלמא לא בעי תנאי כפול תירץ הרמב"ן ז"ל דמדרבנן אדרבנן נמי לא קשיא דאע"ג דבעלמא אית להו מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו שאני הכא דבעי קרא כדכתיב ושמעה קול אלה ולא ששמעה אלה אלא מכלל ברכה ולא ירדנו לסוף דעתו דאי משום פשטא דקרא דהא בקונמות כתיב לאסור אסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה ולמ"ד מכלל הן אתה שומע לאו מיתסר מכלל היתר כגון מה שלא אוכל לך מותר דדייקינן הא מה שאוכל אסור כדאיתא התם ואי מיתורא דכתיב קול אלה הא דרשינן ליה לעיל לאלה שאין עמה שבועה ויותר היה נ"ל דשאני הכא שאין ללמו' קללה ממש מכלל ברכה דהא איתא לעיל אם תעיד יברכך ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך והותס' הוציאנו מן הספק הזה שהם תירצו דליכא לאקשויי דרבנן אדרבנן דהא דרבנן בעלמא דפליגי אר"מ דלא בעו תנאי כפול היינו רחב"ג בלחוד דשמעינן ליה בהדיא דפליג כדאיתא במסכת קידושין ואלו רבנן דהכא הוא ר' יוסי או ר"ש או ר"י בני מחלקתו של ר"מ בכל מקום ומיהו כי מפכינן מתני' דהכא עבדינן ליה כמתני' דהתם ואין הש"ס צריך לפי זה דממילא אתי וזה עיקר. הרי סוטה דאיסורא היא ואמר תנחום וכו' הנקי כתיב וכו' פי' דהתם מקשינן לר"מ מסוטה דכתיב בה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ולא כתיב בה ואם שכב תמותי או לא הנקי ואפ"ה קרו לה שבועת האלה אלמא אמרינן מכלל הן לאו ואיצטריך ר"נ ולפרוקי הנקי כתיב דאיכא אלה דאלמא לר"מ אפי' באיסורא בעי תנאי כפול ואע"ג דאיהו מתנאי בני גד יליף דהוי ממונא ובכל דוכתה אמרינן דאיסורא מממונא לא ילפינן (ה"נ דמילי דעלמא) [הני מילי במילי דעלמא] אבל לומר דלשון בני אדם או לשון תורה הוא לומר מכלל לאו הן או שלא לומר כן שוה היא בין בממונא בין באיסורא וא"ת למ"ל לר"מ לומר הנקי כתיב ואנן מאי ק"ל התם מעיקרא דהא איכא התם קללה מפו' בתת ה' את יריכך נופלת ואת בטנך צבה וי"ל דהא אמרינן במסכת סוטה כי שתי שבועות הן א' קודם השקאה וא' לאחר השקאה ואין ענין לפ' זה אצל זה כן תירצו בתוס' ופשוט הוא והא דגרסינן חנקי כתיב ר"ת ז"ל גורס הנקי כתיב לשון יצא פלוני נקי מנכסיו או מלשון ונקתה לארץ תשב שהוא לשון ברייתא ובמקומה פירשתיה בס"ד ולכולהו גירסאות כל היכא דדרשינן חנקי או הנקי כר"ת ז"ל דאדלקמיה קאי ואת כי שטית כאלו אמר אם לא שכב היי נקייה או חנקי או הכרתי אם שטית ולר"מ בהוכחה כל דהו סגי ללישנא דקראי מיהת לגלות על הדין דאלו בתנאין ממש ובכל דבר תנאי כפול מפורש בעי ותנאי קודם למעשה בין בהן בין בלאו משא"כ בזה דחנקי שהוא המעשה קודם לתנאי דאם שטית אלא ודאי כדאמרן דכיון דבממונא כתב הכי בהדייא קרא בתנאי בני גד בגלוי כל דהו סגי ליה גבי סוטה כנ"ל:
Ritva on Shevuot 36a · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו באלה שהיא לשון שבועה ראיה לדבר ויבא אותו באלה ונאמר אח"כ וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וכן ביארנו בארור שיש בו שבועה ר"ל שאם הזכיר בו שם או כנוי הרי הוא בדין שבועה שנ' וישבע יהושע את העם לאמר ארור האיש לפני יי' אשר יקום ובנה את יריחו ואע"פ שבשאול נאמר ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יטעם לחם ואין בו הזכרת השם לשון קצרה נכתב והזכרה היתה שם וכן ארור זה יש בו נדוי שאם נזף בו חכם לאחד על איזו סבה שהתריס כנגדו והזכיר בו את השם צריך לפרוש ממנו וכן יש בו קללה שאם קלל אדם בו את חברו בהזכרת שם או כנוי לוקה:
אמן קבלת דברים הוא ואם בא אחר שבועה שהיה אחר משביעו הרי הוא כמו שבועה מפיו ועל זה נאמר בו שבועה ובו קבלת דברים ר"ל שאם התנה עמו איזה דבר במקחו או בממכרו והוא אמ' על אותו תנאי אמן הרי הוא כאומר הן והתנאי צריך שיתקיים ובו האמנה לעמוד במקום תפילה כל שמטה את אזנו ומפנה את לבו לשמוע ועונה אמן הרי הוא כמתפלל:
כל שהוא עם חברו וקורא באלות הכתובות הן בתלמוד כגון יככה יי' האמור במשנתנו הן במקרא כמו גם אל יתצך לנצח או בתורה כגון יככה יי' וכו' מותר לו לכנות ולקרות יכהו יתצהו שלא להחליש דעת חברו אא"כ הוא קורא בתורה בברכותיה שאין לו לשנות כלל:
כבר ידעת בדיני התנאי שאחד מהן שיהא התנאי כפול ואין דנין בו מכלל לאו הן ודבר זה יש שפירשו דוקא בקצת איסורין כגון גיטין וקדושין אבל בממון לא מפני שדנין אחר אמדן הדעת ואע"פ שבסוגיא זו נראה הפך הדברים שבאיסור דנין מכלל לאו הן ולא בממון לענין ממון מיהא דרך דחייה ומשא ומתן הוא נאמר וכן הוא דעת גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ויש מצריכין כן אף בממון וכבר ביארנו דינין אלו במציעא צ"ד א' בכדי היכלת:
ולענין ביאור הסוגיא במה ששאלו והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן יש שואלין והיאך לא הקשה ממשנתנו גם כן מרבנן שהרי נחלקו על ר' מאיר במסכת קדושין ס"א א' שלא להצריך תנאי כפול ותירצו הני רבנן לאו רבנן דהתם נינהו ונאמר בסוף הסוגיא אלא לעולם איפוך ור' מאיר לית ליה מכלל לאו הן וכי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה ושאני שוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ומשנתנו גם כן יש בו ממון ולפיכך אינו סובר בו מכלל לאו הן ונמצא שאינו סובר מכלל לאו הן אלא באיסורא גרידתא כגון שתויי יין ורבנן סוברים לאו מכלל הן אף באיסור שיש בו ממון וכל שכן באיסורא גרידתא ונמצא גירסת שתויי יין מתישבת לדעת שניהם ויש גורסי' לא תיפוך ור' מאיר מחייב מפני שהוא סבור בעדות שאינו אלא איסור גרידא ולרבנן הוא איסור שיש בו ממון אע"פ שאינו ממון שלהם הואיל ועל ידם באה פסידתו ויש שואלין והלא בנדרים י"א א' אמ' ר' מאיר שאין דנין בהן מכלל לאו הן אע"פ שהם איסור גרידא תירצוה גדולי הרבנים הואיל ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם הרי הם כממון וכעין גיטין וקדושין שהם איסור וצריכים תנאי כפול והראיה שהרי בפרק אלו מותרין נדרים ט"ז א' הודה ר' מאיר בשבועות כגון לא שבועה לא אוכל לך שהוא אסור אע"פ שבלא קרבן לא אוכל לך שהוא נדר מותר ומ"מ אף בנדר הלכה כרבנן ולא קרבן לא אוכל לך אסור ובממון מיהא כבר פסקנו לדעת גדולי הפוסקי' שאין צורך בו לתנאי כפול כמו שיתבאר במקומו:
Meiri on Shevuot 36a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא אלה שאין עמה שבועה כו' כל זה מצאתי נמחק כנראה מתוס' לקמן בד"ה יכך כו' שכתבו תימה כו' אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנלן עכ"ל ומה שכתב רש"י וכתב קול אלה יתירא כו' לחייב בא' מב' קולות היינו שבועה שיש עמה אלה ושבועה שאין עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה לא מרבינן וק"ל:
שם ויואל שאול את העם לאמור ארור האיש אשר יאכל וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע גו' כן מצאתי מוגה:
שם כי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה כו' אע"ג דהכא גבי עדות בעינן תביעת ממון מ"מ לגבי עדים לא הוה רק איסור השבועה ולקמן שפרש"י דאי הוה מוקמינן מתני' באיסור גרידתא אצטריך לן לאוקמא בהשבעת עד א' שאינה באה לממון כו' הוא קשה דהא לרבנן דפליגי אראב"ש לעיל ס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואינו חייב קרבן שבועה בע"א ודוחק לאוקמא מתני' כראב"ש דהא לעיל לא בעי לאוקמא מתני' דנזק וחצי נזק כראב"ש ועוד לראב"ש כיון דגורם לממון כממון דמי לא הוה השבעת ע"א איסור גרידתא כמו בב' עדים ואפשר שמתוך זה מחק מהרש"ל כל זה לקמן מפרש"י אלא דאיכא למימר דמקרי שבועת עדות איסורא גרידתא לגבי עדים משא"כ סוטה לקמן דהוה נמי ממון לגבה ודו"ק:
בפרש"י בד"ה ודברי הכל דלא תימא כו' אלא דוקא קאמר ר' מנחם לרבות מקלל אביו כו' אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא כו' עכ"ל ק"ק לדברי התוס' דחבירו לא אתי אלא ממקלל אביו וחרש נימא דדיו לחבירו שיהיה כמלמד דהיינו אביו דאינו חייב אלח בשם ויש ליישב דבאביו נמי לא אימעיטו כינוין אלא לסקילה ולא למלקות:
ודע שדקדק לפרש הא דאמר וד"ה היינו על רבי מנחם דפליג ברישא גבי אביו גבי חבירו מודה אבל ודאי דאיכא תנא דפליג נמי בחבירו דהיינו ר' חנינא בר אידי לעיל וכפרש"י בהדיא לעיל דלר"ח בר אידי במקלל חבירו וחרש נמי דוקא בשם ודו"ק:
תוס' בד"ה ועל הכנויין כו' למ"ד בפ' ד' מיתות אלהים לא תקלל קודש איש איש כי יקלל למה לי כו' עכ"ל הא ודאי דאזהרת מברך השם בין בשם בין בכינוי לכ"ע לא אתי אלא מאלהים לא תקלל כדמוכח התם דלמ"ד נמי חול מדכתיב לשון אלהים אתי נמי לאזהרת מברך השם וכפרש"י בשמעתין אלא דלמ"ד אלהים לא תקלל חול לא הוי אתי קרא לאזהרת כנויין במברך השם דלא מצינו עונשו אלא לאזהרת שם המיוחד דמצינו עונשו בסקילה ולכך איצטריך איש איש כי יקלל אלהיו דהשתא כיון דשמעינן חטא בכנויין מוקמינן נמי ביה אזהרת אלהים לא תקלל אבל למ"ד קודש שמעינן מיניה שפיר אזהרת כנוין דאלהים כנוין הוא ולא איצטריך כי יקלל אלהיו ודו"ק:
בד"ה ושמור נפשך כו' וי"ל דאי לאו דאשכחן אביו דגמרי' מיניה חבירו לא הוה גמרינן בעצמו כו' כ"ה לשון התוס' פ' ד' מיתות וכאן קצרו בדבריהם ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shevuot 36a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' דכתיב וישבע וכן כי נשבעו ב"י לאמר ארור נותן אשה לבנימן (שופטים כ״א:י״ח):
רש"י ד"ה בו קבלת דברים וכו' וחייב לקיים תנאו לא ידעתי הא ליכא חיוב לעשות התנאי אלא דאם לא יקיים התנאי בטל המעשה דמכר ומתנה מחילה וכדומה. ובזה למאי צריך לאמן שיהיה קבלה ומה צורך לקבלתו הא הנותן לא נתן רק ע"מ ואם לא יקיים התנאי ממילא בטל הנתינה וצ"ע:
Gilyon HaShas on Shevuot 36a · Sefaria
Ben Yehoyada
תַּרְתֵּי לָמָּה לִי כתב הריטב"א קשא לי מאי קושיא דהא תרי עובדי הוון? ויש לומר אתלמודא שואל למה ליה לאתויי תרווייהו ואיכא דכוותא בפרק קמא דבתרא (בבא בתרא ז.) דמייתי תרי עובדי ומקשי בגמרא היינו הך והא תו למה לי וכו' עיין שם. ונראה מה דמדמי הריטב"א הא דמכלתין להך דבתרא לא דמיא כלל, דהתם בתרי עובדי מייתי הוראה דרב חמא דאמר בדינא מעכב ולהכי מקשי 'תרי למה לי' כיון דתרוויהו הם דברי רב חמא מה שאין כן הכא בעובדא קמייתא שמעינן דעתו דרב יהודה בלבד שהקפיד בכך אבל לא ידענו דעתו של רב כהנא אם הסכים גם הוא כדברי רבו להקפיד ולהכי מייתי עובדא אחריתי דמשמע שגם רב כהנא דעתו כן להקפיד ואם כן חזרה הקושיא לדוכתא מאי מקשי 'תרתי למה לי'? ויש להדחק דסבירא ליה סגי בעובדא קמייתא כיון דרב כהנא תלמידו של רב יהודה אמרינן מסתמא גם הוא הודה לרבו בדבר זה והסכים עמו דהא שתק וקבל דבריו. ברם הרב ברוך אנגיל הקשה מאי משני הוה אמינא הני מילי במתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן דאם כן לימא מעשה השני דוקא ולא לימא הראשון עד כאן לשונו. ונראה לי בס"ד דאי הוה מייתי מעשה השני דוקא הוה אמינא דההוא מרבנן לא היה קורא לפני רב כהנא פסוקי תהלים בלבד אלא קורא פסוק אחד כולו ואומר עליו הדרשה שיש לדרוש בו באופנים שונים דכך היה מנהגם כמו שאמרו על רב דהוה פסיק סדרא קמיה דרבי וכנזכר ברש"י ז"ל ורב כהנא לא אמר לו 'כנה' על גוף הפסוק (תהלים נב, ז) דאין לחוש ולהקפיד בקריאת הפסוק ורק אמר לו על הדרשה שרוצה לדרוש עליו דודאי בתוך הדרשה יאמר מילות אלו 'יִתָּצְךָ' או 'יַחְתְּךָ' וכופלה בתוך דברי הדרשה כמה פעמים ועל זה הזהירו 'כנה'. לכך מסדר תלמודא הביא תרי עובדי דהשתא אמרינן ודאי קים למסדר התלמוד בהאי עובדא דההוא מרבנן הוה בקראי בלבד ולא היה ההוא מרבנן אומר הדרשה של הכתוב הוא בעצמו אלא היה אומר הפסוק בלבד ורב כהנא אומר הדרשה שלו ונמצא דאמר לו כנה על אמירת פסוק בלבד דאם נפרש דהוא מרבנן הוא עצמו היה אומר הדרשה ואמר לו כנה בשביל דברי הדרשה תיקשי אמאי הביא תרי עובדי אלו שהם ענין אחד.
Ben Yehoyada on Shevuot 36a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 36, Amud Aleph, about 581 words in 29 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 29 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 128 words
Opens “וּמִנַּיִן לַעֲשׂוֹת אָלָה שֶׁאֵין עִמָּהּ שְׁבוּעָה כְּאָלָה…”
- Segment 220 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן לְ״אָלָה״ שֶׁהִיא שְׁבוּעָה?…”
- Segment 39 words
Opens “תָּנָא: ״אָרוּר״ – בּוֹ נִידּוּי, בּוֹ קְלָלָה,…”
- Segment 420 words
Opens “בּוֹ נִידּוּי – דִּכְתִיב: ״אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר…”
- Segment 515 words
Opens “בּוֹ קְלָלָה – דִּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל…”
- Segment 621 words
Opens “בּוֹ שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת…”
- Segment 734 words
Opens “אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא,…”
- Segment 811 words
Opens “מִי כְּתִיב ״וְאָרוּר״?! הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, הָתָם…”
- Segment 915 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״אָמֵן״ –…”
- Segment 108 words
Opens “בּוֹ שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן…”
- Segment 1119 words
Opens “בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים – דִּכְתִיב: ״אָרוּר אֲשֶׁר…”
- Segment 1218 words
Opens “בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים – דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה…”
- Segment 1341 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״לָאו״ – שְׁבוּעָה, ״הֵן״…”
- Segment 1434 words
Opens “אָמַר רָבָא: וְהוּא דְּאָמַר ״לָאו״ ״לָאו״ תְּרֵי…”
- Segment 159 words
Opens “הַמְקַלֵּל בְּכוּלָּן – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר,…”
- Segment 1657 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ [אִישׁ] כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו…”
- Segment 176 words
Opens “וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ וְכוּ׳. מַאן חֲכָמִים?…”
- Segment 1828 words
Opens “רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: רַבִּי מְנַחֵם…”
- Segment 199 words
Opens “וְהַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵירוֹ כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יַנַּאי:…”
- Segment 2033 words
Opens “עַצְמוֹ – דִּכְתִיב: ״רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר…”
- Segment 2126 words
Opens “״יַכְּךָ ה׳ אֱלֹהִים״, וְכֵן ״יַכְּכָה אֱלֹהִים״ –…”
- Segment 2222 words
Opens “יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב…”
- Segment 2316 words
Opens “תַּרְתֵּי לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי…”
- Segment 2411 words
Opens “״אַל יַכְּךָ״, וִ״יבָרֶכְךָ״, וְ״יֵיטִיב לָךְ״ – רַבִּי…”
- Segment 2511 words
Opens “וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלָל לָאו…”
- Segment 2623 words
Opens “כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק, תְּנָא כְּדִתְנַן. אָמַר…”
- Segment 2711 words
Opens “אֶלָּא קַשְׁיָא! כִּי לֵית לֵיהּ – בְּמָמוֹנָא;…”
- Segment 285 words
Opens “הֲרֵי סוֹטָה – דְּאִיסּוּרָא הוּא,…”
- Segment 2921 words
Opens “וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲכִינַאי: ״הִנָּקִי״ כְּתִיב;…”
Sages named on this page
- Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim
Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…
Source: Shevuot 36a · Segment 19 — “…וַחֲבֵירוֹ כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: וְדִבְרֵי הַכֹּל.”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Shevuot 36a · Segment 26 — “…תְּנָא כְּדִתְנַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא דַּאֲנַן תְּנַן הָכִי,…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Shevuot 36a · Segment 21 — “…הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה. יָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְיָתֵיב…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Shevuot 36a · Segment 4 — “…אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ״, וְאָמַר עוּלָּא: בְּאַרְבַּע מְאָה שִׁיפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ בָּרָק…”
Original text
וּמִנַּיִן לַעֲשׂוֹת אָלָה שֶׁאֵין עִמָּהּ שְׁבוּעָה כְּאָלָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה, וּשְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה כִּשְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״ – וְשָׁמְעָה אָלָה, וְשָׁמְעָה קוֹל.
And from where is it derived to render an ala with which the word oath is not written like an ala with which the word oath is written and an oath with which the word ala is not written like an oath with which the word ala is written? The verse states: “And he hears the voice of an ala ” (Leviticus 5:1). The phrase “the voice of an ala ” is unnecessary, as it would have been sufficient to write: And he heard an ala . It is interpreted as though it were written: And he heard an ala and he heard a voice.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן לְ״אָלָה״ שֶׁהִיא שְׁבוּעָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְגוֹ׳״; וּכְתִיב: ״וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים״.
Rabbi Abbahu says: From where is it derived with regard to ala that it is an oath? It is derived as it is stated: “And he took from the seed of the monarchy… and brought it into an ala ” (Ezekiel 17:13); and it is stated with regard to Zedekiah, who was from the seed of the monarchy: “And he also rebelled against Nebuchadnezzar who had administered an oath to him by God” (II Chronicles 36:13). This indicates that the ala is an oath.
תָּנָא: ״אָרוּר״ – בּוֹ נִידּוּי, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ שְׁבוּעָה.
§ The Gemara proceeds to define a related term. It is taught with regard to the term arur : There is an element of ostracism within it, there is an element of curse within it, and there is an element of oath within it.
בּוֹ נִידּוּי – דִּכְתִיב: ״אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה׳, אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ״, וְאָמַר עוּלָּא: בְּאַרְבַּע מְאָה שִׁיפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז.
The Gemara elaborates: There is an element of ostracism within it, as it is written in the song of Deborah: “Curse [ oru ] Meroz, said the angel of God; cursed with a curse [ oru aror ] are its inhabitants” (Judges 5:23). And Ulla says: With blasts from four hundred shofarot , Barak ostracized the city of Meroz, indicating that the term arur has the connotation of ostracism.
בּוֹ קְלָלָה – דִּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה״, וּכְתִיב: ״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וְגוֹ׳״.
There is an element of curse within it, as it is written with regard to the ceremony at Mount Gerizim and Mount Ebal: “And these shall stand for the curse” (Deuteronomy 27:13), and it is written: “Cursed [ arur ] be the man who fashions a graven image, an abomination to the Lord, the work of the hands of the craftsman, and sets it up in secret. And all the people shall answer and say: Amen” (Deuteronomy 27:15).
בּוֹ שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה׳ וְגוֹ׳״. וְדִלְמָא תַּרְתֵּי עֲבַד לְהוּ – אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַיְיטִינְהוֹ?
There is an element of oath within it, as it is written: “And Joshua administered an oath at that time saying: Arur be the man before God who shall arise and rebuild this city, Jericho” (Joshua 6:26). The Gemara challenges: But perhaps Joshua performed two actions to the people; he administered an oath to them and he cursed them, and the term arur relates to the curse, not to the oath.
אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וִיהוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם״. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי תַּרְתֵּי עֲבַד לְהוּ – אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַיְיטִינְהוֹ?
Rather, the fact that there is an element of oath in the term arur is derived from here: “And the men of Israel were distressed on that day, and Saul administered an oath [ vayyoel ] to the people, saying: Arur is the man who eats bread until the evening and I will be avenged on my enemies” (I Samuel 14:24). And it is written: “But Jonathan did not hear when his father administered the oath to the people” (I Samuel 14:27). The Gemara challenges: But perhaps, here too, Saul performed two actions to the people; he administered an oath to them and he cursed them.
מִי כְּתִיב ״וְאָרוּר״?! הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, הָתָם נָמֵי לָא כְּתִיב ״וְאָרוּר״.
The Gemara answers: Is it written in that context ve’arur , with a conjunctional prefix, which would indicate that arur is independent of the oath that was administered? Arur is written without a prefix, indicating that it is an intrinsic part of the oath. The Gemara notes: Now that you have arrived at this insight, there too, in the context of Joshua, ve’arur with a conjunctional prefix is not written, indicating that arur is an intrinsic part of the oath.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״אָמֵן״ – בּוֹ שְׁבוּעָה, בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים.
§ Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says with regard to the term amen: There is an element of oath within it, there is an element of acceptance of the statement and agreement within it, and there is an element of confirmation of the statement, i.e., that he believes and prays that the statement will be fulfilled, within it.
בּוֹ שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״.
The Gemara elaborates: There is an element of oath within it, as it is written: “And the priest shall administer an oath to the woman… and the woman shall say: Amen, amen” (Numbers 5:21–22). “Amen” is the oath that the woman takes.
בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים – דִּכְתִיב: ״אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן״.
There is an element of acceptance of the statement within it, as it is written: “Cursed is he who shall not confirm the matters of this Torah to perform them; and all the people shall say: Amen” (Deuteronomy 27:26), expressing their agreement to fulfill all the matters of the Torah.
בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים – דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה [הַנָּבִיא] (אֶל חֲנַנְיָהוּ), אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳, יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ״.
There is an element of confirmation of the statement within it, as it is written: “And Jeremiah the prophet said: Amen, may the Lord do so; may the Lord uphold your statement” (Jeremiah 28:6).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״לָאו״ – שְׁבוּעָה, ״הֵן״ – שְׁבוּעָה. בִּשְׁלָמָא ״לָאו״ שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל״, וּכְתִיב: ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי״. אֶלָּא ״הֵן״ שְׁבוּעָה – מְנָא לַן? סְבָרָא הוּא – מִדְּ״לָאו״ שְׁבוּעָה, ״הֵן״ נָמֵי שְׁבוּעָה.
§ Rabbi Elazar says: No, or any negative expression, can be an oath, and yes, or any positive expression, can be an oath. The Gemara notes: Granted that no can be an oath, as it is written: “And the waters shall no more become a flood” (Genesis 9:15). And it is written with regard to that negative commitment: “As this is as the waters of Noah unto Me; as I have taken an oath that the waters of Noah shall no more pass over the earth” (Isaiah 54:9). But from where do we derive the fact that yes can be an oath? The Gemara answers: It is based on logical reasoning; from the fact that no can be an oath, yes too can be an oath.
אָמַר רָבָא: וְהוּא דְּאָמַר ״לָאו״ ״לָאו״ תְּרֵי זִימְנֵי, וְהוּא דְּאָמַר ״הֵן״ ״הֵן״ תְּרֵי זִימְנֵי; דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּרֵת כׇּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל״, ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל״; וּמִדְּ״לָאו״ תְּרֵי זִימְנֵי, ״הֵן״ נָמֵי תְּרֵי זִימְנֵי.
Rava said: And a negative expression is an oath only in a case where one said no, no, stating the term two times, or it is in a case where one said yes, yes, stating the term two times, as it is written: “All flesh shall not be excised any more by floodwaters” (Genesis 9:11), and it is again written: “And the waters shall no more become a flood” (Genesis 9:15). And from the fact that no is an oath only when stated two times, yes, too, is an oath only when stated two times.
הַמְקַלֵּל בְּכוּלָּן – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
§ The mishna teaches: One who curses God employing any of these names or appellations of God is liable to be executed; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis deem him exempt.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ [אִישׁ] כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת״! יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְיוּחָד בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַכִּינּוּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְגוֹ׳״ – מִכׇּל מָקוֹם. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שֵׁם מְיוּחָד בְּמִיתָה, וְעַל הַכִּינּוּיִין בְּאַזְהָרָה.
The Sages taught that it is written: “Each and every man who shall curse his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15). Why must the verse state this? Wasn’t it already stated: “And he who blasphemes the name of the Lord shall be put to death” (Leviticus 24:16)? One might have thought that one would be liable only for cursing the ineffable name of God alone. From where is it derived to include liability for one who curses the appellations of God? It is derived as the verse states: “Each and every man who shall curse his God,” indicating that one is liable in any case, even for cursing an appellation. This is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis say: For cursing the ineffable name of God, one is liable to be executed with a court-imposed death penalty, as it is stated explicitly in the verse. And for cursing one of the appellations of God, one is liable for violating a prohibition, but he is not liable to be executed.
וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ וְכוּ׳. מַאן חֲכָמִים?
The mishna teaches: And one who curses his father and his mother employing any of these names or appellations of God is liable to be executed; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis deem him exempt. The Gemara asks: Who are the Rabbis whose opinion is cited here?
רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: ״בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֵׁם״? לִימֵּד עַל הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם.
The Gemara answers: It is Rabbi Menaḥem bar Yosei, as it is taught in a baraita that Rabbi Menaḥem bar Yosei says: It is stated with regard to one who blasphemes God: “When he blasphemes a name, he shall be put to death” (Leviticus 24:16). Why must the verse state “a name,” when it is stated at the beginning of the verse: “And he who blasphemes the name of the Lord shall be put to death”? This extraneous word “name” taught with regard to one who curses his father or his mother that he is not liable to be executed through stoning until he curses them in the name of God.
וְהַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵירוֹ כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: וְדִבְרֵי הַכֹּל.
The mishna teaches: One who curses himself or another employing any of these names or appellations of God violates a prohibition. Rabbi Yannai says: And everyone agrees that this is the halakha . Even the Rabbis, who hold that one who blasphemes God or curses his parents is liable only if he employs the Tetragrammaton, agree here that one is liable to receive lashes when he curses employing an appellation.
עַצְמוֹ – דִּכְתִיב: ״רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד״ – כִּדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא, דְּאָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״, ״פֶּן״ וְ״אַל״ – אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה. וַחֲבֵירוֹ – דִּכְתִיב: ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ״.
The Gemara proceeds to cite sources for these prohibitions. The prohibition against cursing oneself is derived as it is written: “Only observe for yourself, and keep your soul diligently” (Deuteronomy 4:9). This is in accordance with that which Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says: Everywhere in the Torah that the terms observe, lest, or do not are stated, it is nothing other than a prohibition. One who curses himself does not keep, i.e., take care of, himself and consequently violates the prohibition. And cursing another is derived as it is written: “Do not curse the deaf” (Leviticus 19:14), which applies to others just as it does to one who is deaf.
״יַכְּךָ ה׳ אֱלֹהִים״, וְכֵן ״יַכְּכָה אֱלֹהִים״ – זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה. יָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְיָתֵיב וְקָאָמַר הָא מַתְנִיתִין כְּדִתְנַן. אֲמַר לֵיהּ: כַּנֵּה.
§ The mishna teaches that if one says: The Lord God shall strike you (see Deuteronomy 28:22), and likewise if one says: God shall strike you if you do not come to testify, that is a curse that is written in the Torah. The Gemara relates: Rav Kahana sat before Rav Yehuda, and he sat and stated the mishna verbatim as we learned it. Rav Yehuda said to him: Employ a euphemism and formulate it in the third person rather than the second person: God shall strike him instead of you, so that it will not sound as though you are cursing your teacher.
יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: ״גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח, יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל, וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה״. אֲמַר לֵיהּ: כַּנֵּה.
Likewise, the Gemara relates: A certain one of the Sages sat before Rav Kahana, and he sat and said the verse: “God will likewise break you forever; He will take you up and pluck you from the tent, and uproot you from the land of the living, Selah” (Psalms 52:7). Rav Kahana said to him: Employ a euphemism and formulate it in the third person rather than the second person, so that it will not sound as though you are cursing your teacher.
תַּרְתֵּי לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי מַתְנִיתִין, אֲבָל בִּקְרָאֵי אֵימָא לָא מְכַנֵּינַן; קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara asks: Why do I need two incidents to relate the same concept? The Gemara answers: It was necessary to relate the second incident as well. Lest you say that this statement applies only to the mishna, as in the Oral Torah, where the content, not the formulation, is significant, emending the text in the interest of euphemism is permitted; but with regard to verses in the Bible, where the formulation, i.e., each word, is significant, say that we do not employ a euphemism. Therefore, the Gemara teaches us that it is permitted to employ a euphemism even when reciting verses.
״אַל יַכְּךָ״, וִ״יבָרֶכְךָ״, וְ״יֵיטִיב לָךְ״ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
§ The mishna teaches that if one says to the witnesses: God shall not strike you, or: God shall bless you, or: God shall benefit you if you come and testify, Rabbi Meir deems him liable, as one may infer from that statement that if he fails to testify God will strike him, or will not bless or benefit him. And the Rabbis deem him exempt because the curse is not explicitly stated.
וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלָל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן! אֵיפוֹךְ.
The Gemara asks: But isn’t it so that Rabbi Meir does not accept the principle: From a negative statement you can infer a positive statement, and in an agreement, he requires the parties to explicitly state both the positive and the negative stipulations? The Gemara says: Reverse the attribution of the opinions and say that it is the Rabbis who hold that the witness is liable and it is Rabbi Meir who deems him exempt.
כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק, תְּנָא כְּדִתְנַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא דַּאֲנַן תְּנַן הָכִי, וְכִי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק תָּנֵי הָכִי, שְׁמַע מִינַּהּ דַּוְקָא תְּנַן.
The Gemara relates: When Rabbi Yitzḥak came from Eretz Yisrael to Babylonia, he taught the mishna as we learned it and did not reverse the attribution of the opinions. Rav Yosef said: Now that we have learned the mishna in this formulation, and when he came, Rabbi Yitzḥak taught the mishna in this formulation, conclude from it that the formulation that we learned in the mishna was taught specifically in that manner and that is the correct formulation.
אֶלָּא קַשְׁיָא! כִּי לֵית לֵיהּ – בְּמָמוֹנָא; אֲבָל בְּאִיסּוּרָא אִית לֵיהּ.
The Gemara challenges: But the question remains difficult, as Rabbi Meir does not accept the principle: From a negative statement you can infer a positive statement. The Gemara answers: When Rabbi Meir does not accept that principle, it is only in cases involving monetary matters; but in cases involving ritual matters, e.g., an oath of testimony discussed in the mishna, he accepts the principle, and the witness is liable even in that case.
הֲרֵי סוֹטָה – דְּאִיסּוּרָא הוּא,
The Gemara asks: But sota is a case involving ritual, and not monetary matters, and the verse states only what will befall the sota if she did not commit adultery: “And if you did not go astray to defilement, while under your husband, you shall be absolved [ hinnaki ]” (Numbers 5:19), and the verse does not state what will befall the woman if she committed adultery.
וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲכִינַאי: ״הִנָּקִי״ כְּתִיב; טַעְמָא דִּכְתִיב ״הִנָּקִי״, הָא לָאו הָכִי – מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן לָא אָמְרִינַן!
A difficulty is raised: According to Rabbi Meir, who does not accept the principle: From a negative statement you can infer a positive statement, both the positive and the negative eventualities should have been written in the verse. And Rabbi Tanḥum bar Ḥakhinai says to resolve the difficulty: Hinnaki is written, meaning: You shall be absolved. But since it is written without the letter yod , it is interpreted as though ḥinnaki is written, meaning: You shall be strangulated, which is the eventuality if she committed adultery. The Gemara concludes: The reason that this verse is not difficult is that hinnaki is written and ḥinnaki is interpreted; but if that were not the case, we do not say: From a negative statement you can infer a positive statement. Apparently, even in ritual matters, Rabbi Meir does not accept the principle.