Commentary page
Shevuot 27a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 27a
Shevuot 27a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 376 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מתני' שהיה בדין שיהא חייב הנשבע לקיים ולא קיים:
כדברי רבי יהודה בן בתירא גרסי' ולא גרסי' דברי רבי יהודה והכי קאמר נשבע לקיים ולא קיים פטור שאילו לדברי ר' יהודה בן בתירא היה בדין לחייבו:
שלא עשה בה לאו כהן וקרא כתיב להרע או להיטיב:
גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה וכו' ותהא זו קרויה הרעה שהוא מריע לעשות שמבטל את המצוה:
מה הטבה רשות לקמיה מפרש לה:
יכול נשבע לקיים כו' ותהא זו קרויה הטבה שהוא מטיב לקיים מצוה:
מה הרעה רשות לקמיה פריך ממאי דקראי ברשות כתיבי:
ת"ל או להיטיב או יתירה לדרשא:
9 more comments on this page.
Rashi on Shevuot 27a · Sefaria
Tosafot
לקיים המצוה פטור שהיה בדין שהוא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא בקונטרס גורס כדברי ר' יהודה בן בתירא ולא גרס דברי משום דבמתני' קתני פטור ולר' יהודה בן בתירא הוי חייב כדקתני לקמן במתניתין ולריב"א היה נראה לקיים גירסת הספרים דמודה ר' יהודה בנשבע שלא לאכול נבילה ואכל דפטור דאין איסור חל על איסור ולעיל (שבועות ד' כג:) נמי פריך גבי נבילה מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע דליכא מאן דפליג ודוקא בלקיים המצות כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב ר' יהודה וטעמא כדאמר בנדרים (ד' ח.) מנין שנשבעין לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה וה"נ מחייב עליה קרבן והכי איתא בירושל' דבשלא אוכל נבילה ואכל מודה רבי יהודה דפטור דאי תימא חייב ליתני לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן והן כלאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו פי' הן כלאו שאוכל נבילות כמו שלא אוכל נבילות אלא ודאי מודה רבי יהודה בן בתירא דפטור והשתא גרסי' דברי ר' יהודה שפיר דהכל מדר' יהודה בן בתירא וה"פ לקיים מצוה פטור דהיינו שלא אוכל נבילות ויש מקום שבדין חייב כגון לישב בסוכה דברי רבי יהודה בן בתירא:
מצוה שמושבע עליה מהר סיני תימה מהאי טעמא נמי אמאי אין איסור חל על איסור ואי משום דילפינן בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:) מומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וילפינן מינה דכהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור אם כן היכי עביד קל וחומר נימא איסור שאינו חל על איסור יוכיח:
ת"ל להרע או להיטיב הך דרשא לא אתיא כר"ע דלדידיה אמר לעיל (שבועות דף כו.) דדריש בריבויי ומיעוטי ומאי מיעט מיעט דבר מצוה:
מה הטבה רשות פירוש שאינה בביטול מצוה והכי מפרש לה לקמן:
אביא נשבע להרע לעצמו כולי הך בבא לא צריכא אלא לאשמועינן דאדם רשאי לחבול בעצמו דפלוגתא היא בהחובל (ב"ק דף צא:):
נשבע להרע לאחרים הך בבא נמי לא צריכא ומשום סיפא דבעי לרבויי הטבת אחרים נקט לה:
דלמא בדבר מצוה כתיבי פי' אף בדבר מצוה אבל אין לפרש דלמא בדבר מצוה לחוד כתיבא מדקאמר לקמן אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי מאי מיעט ולימא דמיעט דבר הרשות אלא פשיטא ליה להש"ס דבדבר הרשות כתיב דלהרע ולהיטיב משמע נמי בהרעת הגוף ובהטבת הגוף:
דלמא בדבר מצוה כתיבי קראי להרע כגון לא אוכל מצה שהיא הרעה גמורה שמריע לגופו ולנפשו ולהיטיב כגון אוכל מצה שהיא הטבה גמורה שמטיב לגופו ולנפשו:
2 more comments on this page.
Tosafot on Shevuot 27a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא יבטול לקיים את המצוה ולא קיים פטור. שהיה בדין שיהא חייב דברי ר' יהודה בן בתירה כו'. והני מילי בשוגג ובקרבן:
ת"ר נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יכול יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב. מה הטבה רשות אף הערה רשות כו'. ופריש בה נשבע לבטל מצוה ולא ביטל.
או נשבע לקיים מצוה ולא קיים בתרוויהו הואיל ואינו דבר הרשות פטור משבועת ביטוי אבל נשבע להרע לעצמו ולא הרע חייב. מאי טעמא דרשות בידו להרע לעצמו.
אבל הנשבע להרע לאחרים כגון שנשבע שאכה לפלוני ואפצע את מוחו וכיוצא בהן פטור שאין הרעת אחרים בידו. אבל נשבע להיטיב לאחרים ולא היטיב חייב. (ואמרינן) [ודייקינן] להא דתנו רבנן.
וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה כתיבי.
ודחינן לא ס"ד דכתיב להרע או להיטיב דבעינן (הטבה דומיא דהרעה) [הרעה דומיא דהטבה] מה הטבה ליתא בביטול מצוה אף הרעה נמי ליתא בביטול מצוה. נמצאת הרעה זו גופה הטבה היא כיון דליתא בביטול מצוה. והטבה דומיא דהרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה אף הטבה אינה בקיום מצוה.
והאי הטבה גופה הרעה היא דהא ביטל מצוה.
ואקשינן אי הכי אוכל ולא אוכל נמי נמיא הכי מה הטבה שאינה בלא אוכל אלא באוכל אף הרעה נמי שאינה בלא אוכל אלא באוכל האי הטבה היא כו'. ודחינן האי מאי אי אמרת בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי. היינו דאצטריך או לרבות הטבת אחרים. אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים אתרבי הטבתם מיבעי.
3 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 27a · Sefaria
Rashba
הא שמעתא דאקש הטבה להרעה והרעה להטבה ראיתי בה הפירושים בו רבו, והנכון בעיני מה שראיתי בה לרב בעל המאור ז"ל והנני כותבה בלשונו, מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה כלומר א"נ הקש הטבה להרעה, ולפי שפתח הכתוב בלאו תחלה דכתיב להרע או להטיב דמנייהו שמעינן לאו והן, אמטו להכי נקטינן בגמרא לישנא בלאו והן מה הטבה שאינה בביטול מצוה אף הרעה שאינה בביטול מצוה, וה"ה דהוה יכיל למימר מה הטבה שהיא בקיום מצוה אף הרעה שהיא בקיום מצוה, אלא ללישנא דלא עדיף לן משום שבו פתח הכתוב תחלה, ו... נקיטינן פי' מרבותינו כל לשון לא שהוא אפיסת דבר וכל הטבה לשון הן, וההטבה הגמורה בדבר מצוה, הוא שבועה שאקיים את המצוה שהוא לשון הן, וההרעה הגמורה היא שלא אקיים שהוא לשון לאו, ואי מקשי' הרעה להטבה מה הטבה שאינה בביטול מצוה שהרי ההטבה היא שאמר שבועה שאקיים את המצוה אף הרעה שאינה בביטול מצוה, כגון שאמר שבועה שלא אבטל את המצוה שהוא לשון לאו והוי דומיא דהטבה, והיינו דאמרינן הרעה גופ' הטבה היא, שהענין אחד הוא לקיים את המצוה, אעפ"י שהמצות חלוקות הן בשמותיהן, ואי מקשי' להטבה הרעה מה הרעה שאינה בקיום מצוה שהרי ההרעה הגמורה הוא שלא אקיים את המצוה אף הטבה שאינה בקיום מצוה כגון שאמר שבועה שאבטל את המצוה שהוא לשון הן, והוי דומיא דהרעה בעוקרו את המצוה, והיינו דאמרינן הטבה גופא הרעה היא, אי הכי בדבר הרשות נמי הטבה גמורה שאוכל הרעה גמורה שלא אוכל, ואי מקשינן הרעה להטבה מה הטבה שאינה בבל תאכל אף הרעה שאינה בבל תאכל כגון שאמר שלא אתענה שהוא לאו, והוי דומיא דהטבה, והיינו דאמרינן הרעה גופא הטבה היא, ואי מקשינן הטבה להרעה מה הרעה שאינה בקום אכול אף הטבה שאינה בקום אכול כגון שאמר שאתענה שהוא לשון הן, והיינו דאמרינן הטבה גופא הרעה היא ואדחיה לה, ואתיא לה מצד אחר האי מאי א"א בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי וכו' ולעולם לא עבדינן היקישא בהרעה והטבה, עכ"ל. עוד כתב בעל המאור ז"ל בנשבע לקיים את מצות עשה השבועה והנדר חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינה בלאו והן דלא מעטה הכתוב אלא מקרבן דכתיב בה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחלה למעבד הכי בין בנדר בין בשבועה ולקיומי מאי דאמר כדאמרינן התם (נדרים ח, א) מנין שנשבעי' לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כדאיתא התם ע"כ. ובירושלמי בפרקין זה (ה"ט) נראה אף במל"ת שפיר למעבד כן לזרז את עצמו להתרחק מן האיסור דגרסינן התם שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה על דעתיה דר"ל אינו חייב אלא אחת אוף ר"ל מודה שאינו אלא במזרז עצמו מן האיסורין ע"כ.
Rashba on Shevuot 27a · Sefaria
Ritva
הא דאמרי' וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה ה"פ ודלמא אף בדברי מצוה ונוסחי איכא דגרסי אף הכי דליכא למימר בדבר מצוה בלחוד דהא מהיכא תיתי כיון דקראי סתמא כתיבי ועוד מדאמרינן לקמן בסוף שמעתין אלא אי אמרת בדבר מצו' מאי מיעט ומאי קו' דהא מיעט דבר הרשות א"ו כדאמרן:
לא ס"ד דבעי' הטבה דומיא דהרעה פי' (אי) [או] הרעה דומיא דהטב' דתרוייהו ליכ' למימר דהא לא אפשר כי ב' הפכים הם וזה פשוט ולהכי לא קפיד ש"ס בלישני':
מה הטבה אינה בביטול וכו' כללא דשמעתא דכל הטבה היא באוכל והרע' היא בלא אוכל דהטב' הן והרע' לאו וכדפי' רש"י ז"ל בריש מכילתין מעתה כל היכא דאמרת דקרא בדבר מצוה מיירי ואמרינן הרע' דומיא דהטב' ההטב' היא שיאכל דבר מצו' כגון שיאכל מצה בליל פסח ודכוותי' וההרע' שלא יאכל חמץ והויי' הרע' דומיא דהטב' שאינ' בביטול מצו' אלא בקיומ' ואי אמרת איפכא הטב' דומיא דהרע' הדבר בהיפך שלא יאכל מצה אלא חמץ הרע' והטב' שיאכל חמץ והיינו דאמרינן לעיל מה הטב' שאינה ביטול מצו' אף הרע' שאינ' ביטול מצו' כגון שלא יאכל מצה אלא בקיום מצו' כגון שלא יאכל חמץ והו"ל הרע' והטב' בחדא מילתא וכן הרע' הא דאמרינן מה אינ' בקיום מצו' כגון שנשבע שלא יאכל חמץ אדרבא היא בבטול מצו' שלא יאכל מצה והוייא הטב' דומיא דהרע' שלא יאכל חמץ והו"ל הרע והטב' חדא עניינא. גירסת רש"י א"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך קרא לרבות הטבת אחרים מכלל דקראי לא בדבר מצו' כתיבי:
והאי או מבע"ל לחלק וכו' וזו גי' קצר' ונוחה באורחא דתלמודא וה"פ דבשלמא לדידי לא בעינן הטב' דומיא דהרע' ולא הרע' דומיא דהטב' לא בדבר מצו' ולא בדבר הרשות ומשכחת שפיר קראי בין בדבר הרשות בין בדבר מצו' אבל לדידך דבעינן חדא דומיא דחברת' לא משכחת קרא ואפי' בדבר הרשות לקוד ואי אמרת הרע' דומיא דהטב' סתם הטב' היא שיאכל דברים הטובים והרע' דמייא לה שלא יאכל דברים הרעים והו"ל הרע' הטב' גופ' ואי הטב' דומיא דהרע' הרע' היא מן הסתם שלא יאכל דברים הטובים והטב' דדמיא לה שיאכל דברים הרעים והו"ל הטב' גופה הרע' אלא לית לן למינקט האי טעמא כלל ואי בעית לאוכוחי דלאו בדבר מצו' כתיבי קראי הכי אית לן למימר דכיון דאיצטריך רחמנא למיכתב או להטיב לרבות הטבת אחרים לקרבן מכלל דלאו בדבר מצו' כתיבי קראי דהשתא ומה בנשבע לבטל מצו' ולא ביטל קרבן חייב אע"פ שמריע בזה לעצמו וגם לאחרים דכל ישראל ערבים זה לזה נשבע להיטיב לאחרים ולא היטיב מבעייא דחייב קרבן אלא ודאי ש"מ לאו בדבר מצו' כתיבי קראי אלא בדבר הרשות גריד'. הדר פריך ש"ס דהאי או להטיב מבעי לי' לחלק וכו' ומתרץ ואזיל. ואיכא במקצת הספרי' גי' אחריתי ארוכה וקצר' הכי א"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לם דבעיא הטב' דומיא דהרע' והרע' דומיא דהטב' מה הטב' שאינ' בבל תאכל אף הרע' שאינ' בבל תאכל והרע' גופ' הטב' היא הטב' דומיא דהרע' מה הרע' שאינ' בקום אכול אף הטב' שאינ' בקום אכול גופ' הרע' היא האי מאי אא"ב בדבר הרשות כתיבי קראי היינו דאיצטריך לרבות הטב' דאחרים אלא אי אמרת בדבר (הרשות) מצו' כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבאי הטבת אחרים מבעיא ע"כ וגי' זו צריך להולמ' כפי גי' זו הא' דלדברים הרעים קרי בבל תאכל לפי שהאדם אסור לאוכלן משום השמר לך ושמור נפשך ולדברים הטובים קרי קום אכול והרע' גמור' שלא יאכל דברים הטובים והטב גופ' דכוות' שיאכל דברים הרעים והטב' גמור' שיאכל היפים והרע' דכוות' שלא יאכל הטובים וכדמפ' לאידך גי' ולשונ' משונ' דלעולם לא רגלינן לומר קום אכול או בל תאכל אלא בד"מ כי גם מ"ש האי מאי אא"ב וכו' הוא משונ' משאר מקומות דבכל דוכתא דאמרינן כי האי לישנא בעי לומר דאא"ב כדאמינא אנא משכחת לה שפיר אבל לדידך ואלו הכא מודה הוא דבין בדבר מצו' ובין בדבר הרשות לא משכחת הרע' דומיא דהטב' והטב' דומיא דהרע' אלא דבעי למיעבד תירוצא אחרינא לקושיא דאקשו לי' מעיקרא וגם לגי' זו הא דאמרי' במסקנא דמ לתי' השתא הרעת אחרים איתרבאי הטבת אחרים מבעיא לביטול מצוה קרי הרעת אחרים וטעמ' משום דכל ישראל ערבין זה לזה וזה ג"כ לשון דחוק לכך הגי' הא' עיקר:
Ritva on Shevuot 27a · Sefaria
Meiri
למדת לדברי הכל שמי שנשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטי' על דעת שהוא פת שעורים אונס הוא ופטור שהרי אין כאן העלם שבועה אלא העלם חפץ וכן אם היה העלם שניהם בידו כגון שנשבע שלא לאכול פת חטים ודמה שהוא נשבע שיאכל ואכל פת חטים על דעת פת שעורים שזה אונס הוא שהרי מ"מ יש כאן העלם חפץ אבל כל שנשבע שלא יאכל פת חטים ודמה שלא נשבע כלל ואכל פת חטים על דעת פת חטים לדעתנו חייב קרבן ויראה לי כן משמועת נשבע על הככר ומצטער עליה האמורה למטה כ"ו ב' כמו שנבאר ולדעת גדולי המחברים פטור ונראין דבריהם מסוגית הגמרא כמו שביארנו אלא שיש לנו לומר שרצה לפרש בה זכירת חפץ לגמרי והדברים נראין כן שכל שהיתה דעתו מכוונת בשעה שהשבועה חלה אין כאן אונס ומכאן כתבו גדולי הדורות שלפנינו שזה שביארנו לדעתנו שבלהבא אינו אונס ענינה בשלא תלאה באחרת אלא שנשבע במוחלט שבועה שלא אוכל ככר זו אבל אם תלאה באחרת והוא שאמ' שבועה שאם אוכל זו לא אוכל זו אם בשעה שראויה השבועה לחול והוא לדעתם שעה שאכל את הראשונה בין של תנאי בין של איסור אכלה בשכחה ר"ל שלא זכר שבועתו כלל הרי הוא אנוס ואין שבועה חלה עליו ויכול לאכול את האחרת בין של תנאי בין של איסור לכתחלה ובהיתר וזו היא לדעתם אחת ממיני שבועת השגגות שהתירו חכמי' וכלן מצד אונס ואע"פ שהזכירו שבועת אונסין והזכירו שבועת שגגות כלן צד אונס הם ושבועת אונסין הוזכרה באונס הגמור כגון שאנסוהו ונשבע או נשבע ואנסוהו לבטל ולפיכך נשבעים להרגים ולחרמים ובלבד שיתנה בלבו דבר שיסמוך עליו ואע"פ שדברים שבלב אינן דברים סומך עליהן בזו הואיל ואונס מונעו שלא להוציא בשפתיו ואונס הבא מחמת שכחה והעלמה הוא קרוי שבועת שגגות וזו שהזכרנו אחת מהן ואע"פ שכתבנו שכל בלהבא אינו אונס כבר ביארנו הטעם מפני שהיה לו להעלות על לבו שכך הוא אבל בזו הרי היה יכול לאכול את הראשונה בהיתר אפי' נזכר על שבועתו הואיל ואוכלה על דעת שלא יאכל האחרת והילכך לא היה לו להעלות דבר זה על לבו כלל ומאחר שלא נזכר בשעה שאכל אותה הראשונה שהיא השעה שהיתה השבועה ראויה לחול אין כאן שבועה כלל ומותר לאכול את האחרת לכתחלה בין שהיא של תנאי בין שהיא של איסור הואיל ולא היתה דעתו מכוונת ומיושבת בדבר בשעה שהיתה השבועה ראויה לחול וכן נראה מפירושי מקצת רבנים בשמועת תלאן זו בזו על הדרך שיתבאר ויש חולקי' בשטה זו ובכל מה שכתבנו בה לדרכים אחרים כמו שיתבאר למטה כ"ח א' ותדע שכל שהותר בשבועת שגגות לכתחלה הותר וכמו שאמרו (בשני) [בשלישי] של נדרים כ"ה ב' כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועת שגגות מותרות ובנדרי שגגות אמרו שם תנא תאני התירו ואת אמרת צריך שאלה לחכם ומפרש התם היכי דמי שבועת שגגות והזכיר עליהן מעשה האמור למעלה בתלמידים שטעו בסברת רבם ונשבעו עליה ומה שאמרו בפרק השולח גיטין ל"ה א' באשה שנענשה על שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה את נתתי וכו' ואע"פ שלא במזיד נשבעה מפני שהיה לה לדקדק בכך:
כבר ידעת שכל ששגג במצות לא תעשה שיש בה כרת שמביא חטאת ודוקא בששגג מתחלה ועד סוף אבל אם הזיד במקצת כגון שהוציא חפץ בשבת ועקר בזדון והניח בשגגה פטור וכן כל כיוצא בזה ואם עבר בלא תעשה ולא ידע שיש בו כרת אף זו שגגה היא ומביא קרבן אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן ר"ל שלא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו הרי זה פטור מן הקרבן ששגגת קרבן אינה שגגה ואע"פ שביארנו ששגגת קרבן שבה קרויה שגגה ר"ל שידע בשבועה ובאיסורה אלא שלא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו וחייבין עליה קרבן לא נאמר כן אלא בדבר שזדונו לאו ששגגת הקרבן קרובה לו הואיל ואין קרבנות באין בזדון לאו אלא בשבועה אבל דבר שזדונו כרת אין שגגת קרבן שבו מצויה והרי הוא קרוב למזיד:
מי שנשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליה מחמת רעב או תאבון עד שהוא מדמה בעצמו שתהא קלקלת צערו מתקנתו להיתר אכילתו אע"פ שאין במניעת אכילתו סכנה ואכלה בהעלם שבועה פטור מן הקרבן שהרי אפי' יהא נזכר שבועתו אינו נמנע מאכילתה אחר שהוא מדמה כן וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו כמו שביארנו וזו קשה לשטת גדולי המחברים שהרי יש במשמע שכל העלם שבועה במקום ששב מידיעתו אינה קרויה אונס אלא שהם מפרשי' אותה בזכירת שבועה אלא ששוגג בהיתרה מטעם שהזכרנו ולדעתי אין לשון שב מידיעתו נופל אלא במקום שיש לפרשו שהוא עושה בהעלמה מה שלא יעשהו בידיעה:
מי שגמר בלבו איזה דבר דרך שבועה ולא הוציא הדבור בשפתיו כגון שנשבע בתוך לבו שלא יאכל היום אין זה כלום שנ' לבטא בשפתים ואין צריך לומר אם גמר בלבו והיה דעתו להוציא בשפתיו ולא הוציא שאינו כלום:
גמר בלבו והוציא בשפתיו דרך טעות מה שלא היה בלבו כגון שגמר בלבו דרך שבועה שלא לאכול פת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בכלן מותר בפת חטים שהרי לא הוציאו בשפתיו ומותר בפת שעורים שהרי לא גמר בלבו כן ואינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוים ודבר זה נאמן הוא בעצמו עליו ונאמן עליו הדיין ולמדת שאם היה אוכל פת שעורים והיו מתרין בו מתורת מה שיצא מפיו והוא אומר כך היה בלבי נאמן ואינו לוקה ומ"מ אם הודה בעדים קודם אכילתו שעל זה שהוציא כיון או שקבל עליו התראתם בשעה שהתרו בו לוקה וכן אם אמ' בשעת התראה לא נשבעתי על זה ואחר כך העידו עליו וחזר ואמ' כך היה בדעתי וטעיתי אין שומעין לו וכן אם תלה עצמו בדעת אחרים ר"ל שנשבע על דעת רבים או על דעת פלני חייב שהרי אותם שנשבע על דעתם לבם שוה עם מה שהוא מוציא מפיו גמר בלבו לחטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים שהרי מ"מ פת חטים פת שמה ולגבי פת חטים מיהא פיו ולבו שוים וכן אם גמר בלבו פת סתם והוציא פת חטים אבל בפת שאר מינין מותר ויש מקשים עליה ממה שאמרו נדרים כ"ז ב' בנודרין להרגין וכו' שיאמר בלבו היום ויוציא בפיו סתם ומצד האונס התירוה הא שלא במקום אונס אסור בכל מה שהוציא בשפתיו ואף בזו יאסר בכל פת ואינו כלום שבזו של הרגים וחרמים מה שגמר בלבו להוציא כבר הוציאו ומעתה כל שאין שם אונס ראוי לילך אחר שפתיו אבל בזו לא גמר בלבו כמו שהוציא ועוד אני אומר שאף זו דומה לאונס שמצד יאוש או שכחה נשתנה דבורו ממחשבתו וי"א שלא הצריכו לגמור בלבו על איזה דבר הפוטרו אלא בעם הארץ ושלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל בתלמי' חכם מותר לגמרי וכמו שאמרו נדרים כ' א' לא נדרתי אלא בחרמו של ים ומגדולי המפרשי' כתבו מכח שמועת הרגין וחרמין שבזו אסור בכל פת שבעולם הואיל ומחשבתו בכלל פיו ואין דבריהם נראין:
אע"פ שלענין שבועות אין מה שגמר בלבו כלום כל שגמר בלבו דרך הסכמה נגמרת להיות איזה דבר שלו מוקדש אם למזבח אם לבדק הבית אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה מ"מ מצות עשה עליו לקיימו שהרי מצינו בעזרא בקדשים כל נדיב לב וכן בתרומת המשכן כל נדיב לב הביאו וי"מ בתרומה תרומת דגן לומר שהיא ניטלת במחשבה מונחשב לכם תרומתכם ומ"מ אין הלכה כן אבל לענין תרומת משכן והקדש מיהא כך הוא והוא שאמרו מוצא שפתיך וכו' אין לי אלא הוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומ' כל נדיב לב וכן אם גמר בלבו להביא קרבן אע"פ שלא הפרישו בלבו או שנדר בלבו ליתן לעני פלני כך וכך או ליתן צדקה כך וכך לעניים סתם מצוה עליו לקים וכל זה מדברי סופרים ויש חולקין בצדקה שאין בה חיוב כלל אא"כ הוציא בפה שהרי כתו' אשר דברת בפיך ודרשו בו בפיך זו צדקה:
יתבאר במקום אחר שהנשבע וחזר בו בתוך כדי דבור לומר אין זו שבועה או איני נשבע וכיוצא באלו מותר אבל אם חזר בו בלבו אין זה כלום שאף החזרה צריך שיוציאנה בפה כמו השבועה:
נשבע לבטל את המצוה ולא בטל כבר ביארנו כ"ה א' שאינו חייב משום שבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי ולענין שבועת שוא כבר ביארנו שאינו לוקה אלא בצדדין ידועים ולקצת מפרשי' כמו שביארנו למעלה נשבע להרע לעצמו אפי' אמ' שיחבול בעצמו אע"פ שאסור לו הואיל ואין כאן איסור תורה להדיא שבועה חלה עליו ואם לא הרע חייב קרבן שבועת בטוי נשבע להרע לאחרים כגון שיכהו ויפצע את מוחו אין כאן בטוי כלל ולוקה משום שבועת שוא ואם נשבע להרע להם בדבר שאין בו איסור כגון לערער עליהם בדין וכיוצא באלו ולא עשה חייב משום שבועת בטוי נשבע להיטיב לאחרים בדבר שבידו לעשותו כגון ליתן להם משלו ולכבדם או לדבר עליהם לשלטון ולא היטיב או שלא להרע להם בדבר שאין בזה קיום מצוה והרע או שלא להיטיב להם בדבר שאין בו בטול מצוה והיטיב בכל אלו יש בהן שבועת בטוי:
2 more comments on this page.
Meiri on Shevuot 27a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא אלא מדאצטריך או לרבות הטבת אחרים כו' הטבת אחרים מבעיא כו' יש מקשים דהא א"נ דלא כתיב או מהאי דינא ע"כ דליכא למימר דדבר מצוה כתיבי דהשתא הרעת אחרים וביטול מצה כתיב הטבת אחרים וקיום מצוה מבעיא ול"ל דכתיב להטיב וי"ל דהשתא דלא קים לן היקשא הרעה להטבה והטבה להרעה משום פרכא דפריך אי הכא בדבר הרשות נמי כו' איכא למימר שפיר דהרעה בדבר מצוה נמי איירי ואצטריך להיטיב משום רשות דלגבי רשות לא אתיא הטבה מק"ו מהרעה ולעיל דקאמר הרעה גופה הטבה היא והטבה גופה הרעה היא ול"ל דכתבה לא בעי למימר דכתבה משום רשות דהא כיון דחדא מנייהו לא כתיבה אלא משום רשות אית לן למימר דאידך נמי דוקא מרשות מיירי מהיקשא דהרעה להטבה והטבה להרעה וכמ"ש לעיל מיהו למאי דמסיק מדאצטריך או כו' קיימא היקשא דברייתא כמ"ש הר"ן דלאו מהאי טעמא לחוד הוא דאמרינן כו' דאז מוכחא דכי פרכת א"ה בדבר רשות נמי כו' לאו פרכא כו' עכ"ל ע"ש ובמה שכתבנו יתישב מה שהקשה מהר"י אבן ל"ב בשמעתין השתא הרעת אחרים אתרבי הטבת אחרים מבעיא ואי קראי בדבר מצוה א"כ להיטיב הטבת אחרים וא"כ הכי הל"ל לאקשויי או ל"ל להטבת אחרים דבכלל להיטיב הוא ע"כ תוכן דבריו דלדברינו לאו קושיא הוא דודאי להיטיב לא איירי אלא ברשות ולא בעי למימר השתא דדבר מצוה כתיב אלא להרע מיהו ק"ק לקמן דמוכח דר"י בן בתירא נמי אית ליה הך דרשא דאו לרבות הטבת אחרים הא כיון דקים ליה דחלה שבועה בקיום מצוה מק"ו הטבת אחרים נמי הוה בכלל קיום מצוה כפרש"י ול"ל למכתב או לרבות הטבת אחרים ונראה דהטבת אחרים לאו קיום מצוה ממש הוא כנראה מפרש"י ולא אתיא מק"ו מהיכא דאתיא קיום מצוה מיהו בכלל רשות נמי ליתא מדאצטריך קרא לרבויא ותדע דהטבה לא איירי בקיום מצוה ממש כפרש"י וכגון שנותן מתנה לעני ויצאת מכלל דכל שאר קיום מצוה דבהדיא קאמרי' לעיל מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד כו' ולא חלה השבועה ועוד הקשה מהר"י אבן ל"ב במה שכתבו התוס' דלמא בדבר מצוה כתיב כו' הרעה גמורה שמרע לגופו ולנפשו ולהיטיב כו' עכ"ל ונראה מדבריהם כו' וא"כ קשיא מאי דאמר לקמן א"א בדבר רשות כו' אא"א בדבר מצוה כתיבי מאי מיעט כו' ומאי קושיא נימא בדבר הרשות לחוד כו' עכ"ל ע"ש ואין מקום לקושייתו דודאי בדבר הרשות נמי איירי קראי דהיינו להרע ולהיטיב לגופו לחוד כמ"ש התוס' לעיל אלא שבאו התוס' הכא לומר למאי דבעי למימר דבדבר מצוה כתיבי קראי דהיינו לנפשו מיירי נמי כפשטיה דקרא לגופו להרע כגון שלא אוכל מצה ולהיטיב שאוכל מצה ולא איירי להרע שאוכל חמץ דהוי טוב לגופו ולהיטיב שלא יאכל חמץ דהוי רע לגופו וכולה שמעתת' סלקא כהוגן מכל מה שגמגמו בה רבים מן האחרונים:
בפרש"י בד"ה מה הטבה לעצמו דהיינו אוכל שאינו בביטול כו' אף הרעה דלא אוכל כו' א"כ למה ליה דכתבה הך הרעה הטבה כו' עכ"ל יש לדקדק בסוגיא זו טובא חדא דמי הכריחו לפרש בברייתא להך קושיא הרעה גופיה הטבה היא דהא שפיר אתיא ברייתא בפשיטות דמוכח מהיקשא דהרעה להטבה דלא איירי הרעה בביטול מצוה ואדרבה מכח הך קושיא דהרעה גופיה הטבה היא ע"כ דהאי היקשא ליתא ונימא אכתי יכול נשבע לבטל כו' יהא חייב וכן יש לדקדק בהא דקאמר הטבה גופה הרעה היא דמכח הך קושיא נמי דהאי היקשא ליתא ואימא אכתי דנשבע לקיים מצוה חייב וע"ק כיון דהיקשא דהרעה להטבה הוכיח כבר דנשבע לבטל אינו חייב היאך בא להקיש שום הטבה להרעה דאינו בקיום מצוה אלא בביטול ועוד קשה ומאי קושיא דהרעה זו הטבה היא והטבה זו הרעה היא ולמה ליה דכתבה הא איצטריך ליה למכתב תרוייהו להרע ולהיטיב לאשמועינן מלתא דליתא בלאו ליתא בהן ודליתא בהן ליתא בלאו ועוד קשה ומאי קושיא למה ליה דכתבה דנהי דמשום דבר מצוה לא אצטריך למכתב תרוייהו מ"מ משום רשות אצטריך למכתב תרוייהו כמו שכתבו התוס' דקראי להרע או להיטיב ברשות ודאי דנמי איירי ונראה לפרש דודאי להרע או להיטיב אינו יוצא מפשטיה דהיינו להרע או להיטיב לגוף ולהרע היינו לא אוכל ולהיטיב היינו אוכל אלא דבעי למימר דלהרע ולהיטיב לנפש נמי משמע כמו שכתבו התוס' דהיינו להרע לבטל מצוה בלא אוכל מצה דהוי הרעה בגוף ונפש ולהיטיב לקיום מצוה באוכל מצה דהוי הטבה בגוף ונפש וקאמר התנא דמכח חד מן הנהו היקשא ע"כ דליכא למימר הכי אפי' חדא מנייהו וקאמר דהרעה ליכא למימר לבטל מצוה משום היקשא דהרעה להטבה שאינו בביטול מצוה והוסיף תלמודא לפרש דאימא דקושטא כי האי היקשא דהרעה להטבה דלא איירי קרא בביטול מצוה אלא בקיום מצוה וקאמר דהא נמי ליתא דאם כן למה ליה הרעה דהיינו הטבה דכתיב וכמו שכתב הר"ן דקיום המצוה היא עיקרו של דבר ומ"ל באוכל מצה ומ"ל לא אוכל חמץ ובביטול מצוה ודאי דליתא מכח האי היקשא בין בלא אוכל מצה ובין באוכל חמץ ואי משום רשות כתיב להרע דמיירי נמי ברשות כמו שכתבו התוס' דכיון דעל כרחיך להרע לא כתיב אלא משום רשות אימא מהיקשא דלהיטיב נמי דווקא ברשות איירי ושוב קאמר התנא דאם נימא נמי ההיקש לאידך גיסא הטבה להרעה שאינו בקיום מצוה והוסיף תלמודא למימר דאימא דקושטא כי האי היקשא דמיעט ליה דלא איירי בקיום מצוה אלא בביטול מצוה ואע"ג דבכולה שמעתין קאמרי דמסתבר טפי למימר דאין השבועה אלא בביטול מצוה מבקיום מצוה מכל מקום נימא דגזירת הכתוב מכח האי היקשא וקאמר דליתא דאם כן הטבה למה ליה דהיינו הרעה דכתיב דביטול מצוה היא עיקרו של דבר ומ"ל לא אוכל מצה או אוכל חמץ ובקיום מצוה הוא דליתא בין באוכל ובין בלא אוכל ק"ק דהא אי לאו כתיב הטבה ה"א דאתא קיום מצוה מק"ו מביטול מצוה ולהכי כתיבא הטבה להיקשא להרעה דלא איירי אלא בביטול מצוה ויש ליישב ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shevuot 27a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה לקיים וכו' והכי איתא בירושלמי עיין לעיל דף כ ע"ב תוס' ד"ה דכי ומ"ש שם:
Gilyon HaShas on Shevuot 27a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 27, Amud Aleph, about 376 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 123 words
Opens “מַתְנִי׳ נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל…”
- Segment 230 words
Opens “אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מָה אִם…”
- Segment 329 words
Opens “אָמְרוּ לוֹ: לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת…”
- Segment 433 words
Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת…”
- Segment 530 words
Opens “יָכוֹל נִשְׁבַּע לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּים,…”
- Segment 630 words
Opens “יָכוֹל נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ וְלֹא הָרַע –…”
- Segment 747 words
Opens “יָכוֹל נִשְׁבַּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים וְלֹא הֵרַע, שֶׁיְּהֵא…”
- Segment 89 words
Opens “וּמִמַּאי דִּקְרָאֵי בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיבִי? דִּלְמָא בִּדְבַר…”
- Segment 929 words
Opens “לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּבָעֵינַן הֲטָבָה דּוּמְיָא דַּהֲרָעָה,…”
- Segment 1019 words
Opens “וְאַקֵּישׁ הֲטָבָה לַהֲרָעָה – מָה הֲרָעָה אֵינָהּ…”
- Segment 118 words
Opens “אִי הָכִי, בִּדְבַר הָרְשׁוּת נָמֵי לָא מַשְׁכַּחַתְּ…”
- Segment 1225 words
Opens “אֶלָּא מִדְּאִיצְטְרִיךְ ״אוֹ״ לְרַבּוֹת הֲטָבַת אֲחֵרִים –…”
- Segment 1310 words
Opens “וְהַאי ״אוֹ״ – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק! לְחַלֵּק…”
- Segment 149 words
Opens “הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹנָתָן, אֶלָּא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מַאי…”
- Segment 1535 words
Opens “דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת…”
- Segment 1610 words
Opens “רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד וּמַשְׁמָע…”
Original text
מַתְנִי׳ נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל – פָּטוּר. לְקַיֵּים וְלֹא קִיֵּים – פָּטוּר; שֶׁהָיָה בַּדִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא.
MISHNA: If one takes an oath to refrain from performing a mitzva and he does not refrain, he is exempt from bringing an offering for an oath on an utterance. If he takes an oath to perform a mitzva and he does not perform it, he is also exempt, though it would have been fitting to claim that he is liable to bring the offering, in accordance with the statement of Rabbi Yehuda ben Beteira.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מָה אִם הָרְשׁוּת, שֶׁאֵינוֹ מוּשְׁבָּע עָלָיו מֵהַר סִינַי – הֲרֵי הוּא חַיָּיב עָלָיו; מִצְוָה, שֶׁהוּא מוּשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב עָלֶיהָ?!
The mishna explains: Rabbi Yehuda ben Beteira said: What? If, with regard to an oath concerning an optional matter, for which one is not under oath from Mount Sinai, he is liable for breaking it, then with regard to an oath about a mitzva, for which he is under oath from Mount Sinai, is it not logical that he would be liable for breaking it?
אָמְרוּ לוֹ: לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת – שֶׁכֵּן עָשָׂה בָּהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה – שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ לָאו כְּהֵן; שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִּיטֵּל – פָּטוּר.
The Rabbis said to him: No, if you said that one is liable for breaking an oath concerning an optional action, where the Torah rendered one liable for a negative oath not to perform it like for a positive oath to perform it, shall you also say one is liable with regard to breaking an oath concerning a mitzva, where the Torah did not render one liable for a negative oath like for a positive oath, since if one takes an oath to refrain from performing a mitzva and did not refrain, he is exempt.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל, יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת; אוֹצִיא נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל, שֶׁהוּא פָּטוּר.
GEMARA: The Sages taught in a baraita : One might have thought that when one takes an oath to refrain from performing a mitzva and he does not refrain, he would be liable to bring an offering for an oath on an utterance. To counter this, the verse states: “To do evil, or to do good” (Leviticus 5:4). Just as doing good is referring to an oath about an optional action, so too, doing evil is referring to an oath about an optional action. I will therefore exclude from liability one who takes an oath to refrain from performing a mitzva and does not refrain, so that he is exempt from bringing the offering.
יָכוֹל נִשְׁבַּע לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּים, שֶׁיְּהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מָה הֲרָעָה רְשׁוּת, אַף הֲטָבָה רְשׁוּת; אוֹצִיא נִשְׁבַּע לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּים, שֶׁהוּא פָּטוּר.
The baraita continues: One might have thought that when one takes an oath to perform a mitzva and does not perform it, that he would be liable. To counter this, the verse states: “To do evil, or to do good.” Just as doing evil is referring to an oath about an optional action, so too, doing good is referring to an oath about an optional action. I will therefore exclude from liability one who takes an oath to perform a mitzva and does not perform it, so that he is exempt from bringing the offering.
יָכוֹל נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ וְלֹא הָרַע – יָכוֹל יְהֵא פָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת; אָבִיא נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ וְלֹא הֵרַע, שֶׁהָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
One might have thought that when one takes an oath to harm himself and he does not harm himself, that he could be exempt from liability. The verse states: “To do evil, or to do good.” Just as doing good is referring to an oath about an optional action, so too, doing evil is referring to an oath about an optional action. I include as liable one who takes an oath to harm himself and does not harm himself, since it is his prerogative to harm himself or not.
יָכוֹל נִשְׁבַּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים וְלֹא הֵרַע, שֶׁיְּהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת; אוֹצִיא נִשְׁבַּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים וְלֹא הֵרַע, שֶׁאֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הֲטָבַת אֲחֵרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ לְהֵיטִיב״. וְאֵיזוֹ הִיא הֲרָעַת אֲחֵרִים? ״אַכֶּה אֶת פְּלוֹנִי וַאֲפַצֵּעַ אֶת מוֹחוֹ״.
One might have thought that when one takes an oath to harm others and does not harm them, that he would be liable. To counter this, the verse states: “To do evil, or to do good.” Just as doing good is referring to an oath about an optional action, so too, doing evil is referring to an oath about an optional action. I will therefore exclude from liability one who takes an oath to harm others and he does not harm them, since it is not his prerogative to do so. From where is it derived that taking an oath that concerns doing good to others is included among the oaths for which one may be liable? The verse states: “Or to do good.” And what is harming others? An example is when one takes an oath saying: I will strike so-and-so and injure his brain.
וּמִמַּאי דִּקְרָאֵי בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיבִי? דִּלְמָא בִּדְבַר מִצְוָה כְּתִיבִי!
The baraita assumes throughout that “to do evil, or to do good” is referring to optional actions. The Gemara asks: But from where do we know that these verses are written referring to optional matters? Perhaps they are written referring to matters involving a mitzva.
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּבָעֵינַן הֲטָבָה דּוּמְיָא דַּהֲרָעָה, וַהֲרָעָה דּוּמְיָא דַּהֲטָבָה; דְּאַקֵּישׁ הֲרָעָה לַהֲטָבָה – מָה הֲטָבָה אֵינָהּ בְּבִיטּוּל מִצְוָה, אַף הֲרָעָה אֵינָהּ בְּבִיטּוּל מִצְוָה. הֲרָעָה גּוּפָהּ – הֲטָבָה הִיא.
The Gemara rejects this: This should not enter your mind, since we require that doing good be similar to doing evil, and doing evil be similar to doing good, as doing evil is juxtaposed to doing good in the verse. If one stipulates that the verse is referring to matters involving a mitzva, then just as doing good does not involve refraining from performing a mitzva, but must involve performing a mitzva, e.g., an oath to eat matza on Passover, so too, doing evil does not involve refraining from performing a mitzva, e.g., an oath not to eat leavened bread on Passover. The result of this reasoning is that doing evil in the verse is itself doing good, in that it will always involve taking oaths to keep mitzvot.
וְאַקֵּישׁ הֲטָבָה לַהֲרָעָה – מָה הֲרָעָה אֵינָהּ בְּקִיּוּם מִצְוָה, אַף הֲטָבָה אֵינָהּ בְּקִיּוּם מִצְוָה. הֲטָבָה גּוּפַהּ – הֲרָעָה הִיא.
And likewise, doing good is juxtaposed to doing evil; just as doing evil does not involve performing a mitzva, as it would then not be doing evil, so too, doing good does not involve performing a mitzva. Doing good in the verse is itself doing evil, in that it does not involve the fulfillment of mitzvot.
אִי הָכִי, בִּדְבַר הָרְשׁוּת נָמֵי לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ!
The Gemara asks: If that is so, that doing evil and doing good are compared in this manner, you do not find that the verse can be interpreted even with regard to optional matters, as the same sort of contradiction could be generated.
אֶלָּא מִדְּאִיצְטְרִיךְ ״אוֹ״ לְרַבּוֹת הֲטָבַת אֲחֵרִים – שְׁמַע מִינַּהּ בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיבִי. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּדְבַר מִצְוָה כְּתִיבִי; הַשְׁתָּא הֲרָעַת אֲחֵרִים אִיתְרַבַּי, הֲטָבַת אֲחֵרִים מִיבַּעְיָא?!
Rather, one may derive that the verse is referring to optional matters from the fact that it was necessary for the verse to write “or to do good,” in order to include liability for oaths that involve doing good to others. Conclude from it that these verses are written referring to optional matters. As, if it should enter your mind that the verses are written referring to matters involving a mitzva, there is a difficulty: Now that doing evil to others has been included, i.e., when one takes an oath to refrain from performing a mitzva, is it necessary to mention doing good to others?
וְהַאי ״אוֹ״ – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק! לְחַלֵּק לָא צְרִיךְ קְרָא.
The Gemara challenges: But this “or” is necessary in order to separate them, i.e., to indicate that one can be liable for either type of oath. Had the verse said: To do evil and to do good, one might assume that one is liable only for oaths that involve both. The Gemara answers: A verse is unnecessary in order to separate, as it is clear that either sort of oath is included.
הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹנָתָן, אֶלָּא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
The Gemara asks: This works out well according to Rabbi Yonatan’s opinion concerning the interpretation of conjunctions, but according to Rabbi Yoshiya’s opinion, what can be said?
דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ; אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ, אִמּוֹ וְלֹא אָבִיו – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״ – אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
The Gemara explains: As it is taught in a baraita : From the verse: “A man who curses his father and his mother shall die” (Leviticus 20:9), I have derived only that one is liable if he curses both his father and his mother. From where do I derive that if one curses his father but not his mother, or his mother but not his father, he is liable? The continuation of the verse states: “His father and his mother he has cursed; his blood is upon him.” In the first part of the verse, the word “curses” is in proximity to “his father,” and in the last part of the verse, “cursed” is in proximity to “his mother.” This teaches that the verse is referring to both a case where he cursed only his father and a case where he cursed only his mother; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yoshiya maintains that conjunctions are interpreted strictly unless the verse indicates otherwise.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד וּמַשְׁמָע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ,
Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation, because the phrase “his father and his mother” indicates that one is liable if he curses both of them together, and it also indicates that he is liable if he curses either one of them on their own,