Commentary page
Shevuot 21a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 21a
Shevuot 21a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 432 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
קמ"ל כדמשני ליה לקמן:
ואיבעית אימא הא דקתני שוא ושקר אחת הן לומר לך כשם שמביא קרבן על שבועת שקר כך מביא קרבן על שוא דאכלתי ולא אכלתי ור"ע היא דמחייב במתניתין לשעבר כלהבא:
נשבע להחליף לשנות את האמת בשבועתו היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל:
אימא נשבע ומחליף נשבע לעשות ואחר כך החליף את דברו ולא עשה או שלא לעשות ועשה:
ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר והכי משמע בשעת שבועה לא תהא שקר דהיינו לשעבר:
לא יחל להבא הוא דאילו לשעבר כבר החל משנשבע:
לשנות את הידוע על האיש שהוא אשה:
והא דרבי אבהו הא דא"ר ירמיה לעיל א"ר אבהו דאמר משמיה דר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש אמר ר' אבהו בהאי לישנא אלא מכללא איתמר דשמעיה ר' ירמיה לר' אבהו בחדא מילתא דאיירי בה ר' יוחנן בשבועת שקר ואוקמה רבי אבהו באכלתי ולא אכלתי מההוא כללא א"ר ירמיה משום ר' אבהו א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר:
13 more comments on this page.
Rashi on Shevuot 21a · Sefaria
Tosafot
קמ"ל כדשני ליה וא"ת א"כ בלא דיבור אחד נאמרו דרשינן ליה מה' לא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו וי"ל דהשתא הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו ומיהו בירושלמי ובסיפרי מוכח בהדיא דבדיבור אחד נאמרו דקאמר התם שוא ושקר בדיבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת כו' וללישנא דבסמוך דאכלתי ולא אכלתי שקר ויליף מלשוא לשוא ב' פעמים איצטריך שפיר הא דבלאו אחד נאמר משום דאיכא למיפרך אדרשא דלשוא כדפריך לקמן ומאי שנא פירוש אפי' אוכל ולא אוכל נמי ומשני בפירוש ריבתה תורה כו' והיינו דבלאו אחד נאמרו כדפרישית בפ"ק (דף ג: ד"ה בפירוש) ואיצטריך נמי דרשא דלשוא לשוא משום דלא ' נאמרו בדיבור אחד לענין שבועה אלא לענין עדות דבדברות הראשונות כתיב לא תענה ברעך עד שקר ובדברות האחרונות עד שוא אבל השתא דכתיב לשוא לשוא ילפינן שפיר ממאי דבדיבור אחד נאמרו לענין עדות דלא מרבינן אלא אכלתי ולא אכלתי:
חוץ מנשבע ומימר כו' תימה והא ר' יוחנן אית ליה בהשוכר את הפועלים (ב"מ צ: ושם) גבי חסמה בקול והנהיגה בקול עקימת פיו הוי מעשה וי"ל דשאני התם דבדיבור עושה מעשה שהבהמה נמנעת מלאכול והוי כמו מימר דא"ל רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבור קעביד מעשה בריש תמורה (דף ג:) וא"ת והא בפ' ד' מיתות (סנהדרין סה: ושם) גבי הא דמשני לר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בקול ופריך עליה מחסמה בקול והנהיגה בקול דאמר ר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה ומאי קושיא התם משום דבדיבור קעביד מעשה וי"ל דהתם משום עדים זוממין פריך דלא חשיב להו מעשה אע"ג דמתחייב הנידון על ידם ושם מפורש יותר:
חוץ מנשבע ומימר וכו' וא"ת וליחשוב נמי עדים זוממים ומוציא ש"ר ואע"ג דעדים זוממים קרינהו רחמנא מעשה בריש ב"ק (דף ה.) ומוציא שם רע נמי קאמר רבי יהודה גופיה בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו.) דאינו חייב עד שישכור עדים מ"מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ"ק דמכות (דף ד: ושם) יליף מיניה ר' יהודה בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי"ל כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חש למיתנינהו א"נ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ והא לא תקשי דהכא קאמר רבי יהודה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והתם קאמר דלוקין דהכא משמיה דרבי יוסי קאמר לה:
אמר קרא כי לא ינקה כו' וא"ת אמאי לא נפקא לן בריש אלו הן הלוקין (מכות יג:) דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מדאיצטריך קרא בנשבע ובמקלל חבירו בשם כדאמר בריש תמורה (דף ג:) ויש לומר דדלמא לא הוה דרשינן להכי הני קראי:
Tosafot on Shevuot 21a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ואומר הלא כה דברי כאש וגו' איבעית אימא שוא ושקר אחד הוא כשם שמביא קרבן על שקא שנאמר או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' והביא את אשמו לה כך מביא על שוא. ור' עקיבא הוא דמחייב קרן לשעבר כלהבא: ומותבינן עליה וכי שקר להבא הוא והתניא בשבועת שוא לשנות ובשבועת שקר נשבע להחליף מכלל דתרוייהו לשעבר. ופריק אימא ור' אבהו משמיה דר' יוחנן אמר אכלתי ולא אכלתי שקר.
ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דברו. ואיזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם.
והא דאמר ר' אבהו לאו בפירוש שמיעא ליה הכי דשמע לר' יוחנן אלא מכללא שמיעא ליה הכי דשמע לר' יוחנן דאמר כל לאו שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו. שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן הנשבע והמימר והמקלל את חבירו בשם שאע"פ שאין בהן מעשה לוקין עליהן. ומפורש בתחלת מסכת תמורה כי המימר דבורו עושה מעשה הוא. דהא הקדישו ונאסר לכל: מקלל את חבירו בשם שנאמר אם לא תשמור לעשות וגו' עד ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה'. והפלא זו מכות כלומר לא נתיירא אלא קילל חבירו והזכיר השם הנכבד והנורא ילקה: שבועה מנא לן דלקי.
אמר ר' יוחנן מלא ינקה דברים פשוטין הן:
ודייק ר' יוחנן מדכתיב תרי זמני לשוא בהאי קרא דלא תשא אחד לשבועת שוא ואחד לשבועת שקר דלקי וקשיא ליה לר' אבהו האי שבועת שקר דלית ביה מעשה ולקי דמרבי ליה לר' יוחנן המאי קרא.
היכי דמי אי נימא דנשבע שלא יאכל ואכל הרי עשה מעשה אלא בשנשבע שיאכל ולא אכל האי בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש לא לקי:
אלא אמר ר' אבהו לא משכחת לה אלא בנשבע שאכלתי ולא אכל או בנשבע שלא אכלתי ואכל דלקי. הנה מהאי כללא שמיעא ליה לר' אבהו: ואקשינן עליה מכדי האי לית ביה מעשה ומאי שנא באוכל ולא אכל פטור לר' יוחנן. ובאכלתי ולא אכלתי מחייב ליה מלקות. ופריק רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא דבלוחות הראשונים כתיב לא תענה ברעך עד שקר. ובלוחות האחרונים כתיב עד שוא. ללמדך דשוא ושקר אחד הוא. מה שוא לשעבר הוא אף שקר נמי לשעבר והא: איני דאכלתי ולא אכלתי והתנן בפרקין שבועה שלא אוכל ככר זו.
שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל ואכלה אינו חייב אלא אחת וזו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה כו'.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 21a · Sefaria
Rashba
חוץ מנשבע וממר ומקלל את חבירו בשם הקשה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל והא הני נמי מעשה יש בהן, דהא איכא הקצת שפתים, וקי"ל בסנהדרין (סה, א) דהקצת שפתים הוא מעשה. ותירץ דמעשה כל דהו הוי אבל בעלמא בעיא מעשה רבא. והתם בסנהדרין אמרינן דהקצת שפתים מעשה זוטא הוי. ובתוס' הקשו מפני מה לא מנו בהדי הני עדים זוממין ומוציא שם רע, ותירצו דהנך מכתב כתיבי בהדיא עדים זוממין דכתיב (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אי נמי משום (שם כה, א, ב) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם הכות הרשע, וכדאיתא בריש פרק קמא דמכות (ב, ב) ובמוציא שם ר כתיב (שם כב, יח) ויסרו אותו, והלכך הנך לא איצטריכו ליה למימר, אבל הני איצטריכו ליה. ואכתי איכא למידק דהכא משמע דלר' יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואלו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ, ב) אמר ר' יוחנן חסמה בקול והנהיגה בקול לוקה, ויש לומר דר"י לית ליה כי הא דממר מעשה חשיב ליה הואיל ואתי מדיבורו מעשה, שהרי השני נתפס בקדושת הראשון בדבור וכדאמרינן בתמורה (ג, ב) עלה דההיא א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני ממר דדבורא דאית ביה מעשה הוא, כלומר שהבהמה נתפסת בקדושת בדבורו ולאו שיש בו מעשה איקרי, וחסימה נמי והנהיגה דכותה אקרי, בקולו היא נחסמת ואינה אוכלת ובקולו הוא מנהיגה והיא מהלכת ודמו לממר, וכבר הא דכתיבה בפרק השוכר את הפועלים בסיעתא דשמיא.
שבועה שאוכל ככר זה היום וכו' ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אינה לוקה דה"ל לאו שאין בו מעשה. ור"ש בן לקיש [סבר] דה"ל התראת ספק. ואיכא למידק דהכא משמע דר"ש בן לקיש אית לי' לאו שאין בו מעשה לוקין וכו', לוקין עליו, דהא לא פטר הכא אלא משום התראת ספק, ואלו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צ, ב) אמר חסמה בקול והנהיגה בקול פטור, ואף על גב דאיכא מעשה זוטה מיהא, וי"ל דר"ל בהא אפילו לר' יהודה דמחייב בלאו שאין בו מעשה אמרה, כלומר אפילו לר"י דמחיים בלאו שאין בו מעשה וכדאיתא בפרק קמא דמכות (ד, ב) וכדדיקא להו ברייתא דנותר דר' יהודה לא פטר אלא משום דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ומייתי לה בריש מכילתין (ג, ב), אפילו הכי באוכל ככר זה הים ולא אכלו פטור משום דה"ל התראת ספק, והכין איתא במכות פרק הלוקין (מכות טז, א) בשמעתא דבטלו ולא בטלו, דאמרינן התם גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבועה שאוכל ככר זה היום וכו' ותרוייהו אליבא דר' יהודה דתניא ולא תותירו ממנו עד בקר וכו' כדאיתא התם.
Rashba on Shevuot 21a · Sefaria
Ritva
ה"ג שבועת שוא נשבע לשנות ולא גרסינן לשנות את הידוע דאי לא הא פרכי' לר"י מסיפא ומשני לה אימא נשבע ומחליף ניפרוך מרישא למאי דקאמר לעיל אכלתי ולא אכלתי שוא א"ו כדאמרן ומש"ה לא הוה פרכינן מינה משום דיכול לתרץ דלשנות כל לשונות במשמע בין לשנות הידוע בין לשנות דבורו הראשון כשנשבע שאוכל ולא אוכל ולהכי לא פרכינן אלא מסיפא דקאמר שקר נשבע להחליף דמשמע לן להחליף לשעבר ופרקינן נשבע ומחליף להבא ולמאי דס"ד דנשבע להחליף לשעבר קתני ס"ל דנשבע לשנות היינו לשנות את הידוע דוקא:
אוכל ולא אוכל עובר משום בל יחל דברו והא דלא נקט אזהרתיה משום בל יחל י"ל דאיידי דנקט האי לישנא לעיל גבי קונמות דלא מיירי בהא באזהרה נקטיה הכא א"נ דהא איכא שבועה שאוכל ולא אכל דלא שייך בי' לשון אזהרתיה דר"י ס"ל שאין לוקין עליו כדאיתא לקמן:
הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר וכו' לשון זה משונה יותר משאר מקומות דודאי ר' אבהו בפי' אמרה לקמן לר"י הכי אלא דבעינן לומר דלאו בפי' א"ל ר"י אלא מדבריו דייק לה ר' אבהו וכדאמרינן השתא בסוגיין ולהכי לא אמרי' עלה כדאמרינן בעלמא ואי מכללא מאי:
חוץ מנשבע וכו' והא דלא מני נמי מוציא שם רע ועדים זוממין משום דהתם בהדיא כתיב בהו מלקות בעדים זוממין והיה אם בן הכות הרשע ובמוציא ש"ר ויסרו אותו כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין:
ר"י אמר אינו לוקה משום דהוה לאו שאב"מ והא דאמרינן התם חסמה בקול והנהיגה בקול ר"י אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה שאני התם דאית ביה מעשה ניכר שמחסמת או הולכת בקולו וכדפרישנא בדוכתה בס"ד:
מאי לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא לקי פי' מקשינן מינה לר"י משום דהוי סתם משנה. גי' הספר ומה ראית ורש"י ז"ל מחקה וגורס ומ"ש וטעם דבריו ז"ל משום דאיהו מפרש בכל לשון ומה ראית איפכא והכא ליכא למימר הכי דהא אע"ג דהו"מ למימר דכולה ר"י ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן וסיפא למעוטי ממלקות אפ"ה כר"ע עדיף לאוקומה דסתם לן תנא בריש פרקין כוותיה ורובא דסתמי נמי כוותיה ואי בעינן לומר דתהוי כולה כר"ע אלא דלא נימא למעוטי אוכל ולא אוכל ממלקות אלא דאית למעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות הא ודאי טפי עדיף למעוטי אוכל ולא אכל דאלו באכלתי ולא אכלתי איכא לחיובי מלקות מדאביי לכך גורס ז"ל ומ"ש ופי' ז"ל היכי משמע ממתני' למעוטי אוכל ולא אוכל לחוד נימא דמעיט נמי אכלתי ולא אכלתי ולית ליה דאביי ומ"ש זה מזה כיון דתרווייהו לית בהו מעשה ויפה כיוון ומיהו אין צריך למחוק הגי' דאף לשון ומה ראית יש לפרש כן כמ"ש במקומות אחרים לדעת התוס':
Ritva on Shevuot 21a · Sefaria
Meiri
זה שכתבנו שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פי' שאין בו מעשה גמור אע"פ שיש בו מעשה מועט ר"ל עקימת שפתים שנקראת בסנהדרין מעשה זוטא שאם לא כן אף נשבע ומימר ומקלל יש בהם עקימת שפתים:
Meiri on Shevuot 21a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה חוץ מנשבע כו' מ"מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ"ק דמכות כו' עכ"ל לענין עדים זוממין לא הוו הוצרכו לאתויי מפ"ק דמכות דבההיא דפ' ד' מיתות שכתבו לעיל אמרינן בהדיא דתניא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ומסיק הואיל וישנן בראייה אלא משום מוציא שם רע הוצרך לאתויי מפ"ק דמכות וק"ל:
בד"ה אמר קרא כו' וא"ת אמאי לא נפקא לן בריש כו' אין לוקין עליו מדאיצטריך קרא בנשבע כו' עכ"ל ולר"י דאית ליה בכל התורה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דיליף ליה מעדים זוממין ומוציא שם רע לא תקשי להו ל"ל הני קראי בנשבע ומקלל כדאמרינן בתמורה דר"י ודאי מוקי להו להני קראי לשום דרשא אחרת אבל למ"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומקלל ע"כ דריש להו כדאמר בתמורה דלוקין על נשבע ומקלל וא"כ ל"ל קרא באלו הן הלוקין דבכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין נילף מדאיצטריך קרא בנשבע ומקלל ואהא תירצו דודאי לפי האמת דרשינן להני קראי דלוקין בנשבע ומקלל אבל אי לאו קרא דאין לוקין אלאו שאין בו מעשה לא הוה דרשינן הני קראי דנשבע ומקלל להכי דלא איצטריך ליה דבכל התורה נמי ה"א דלוקין וק"ל:
Chidushei Halachot on Shevuot 21a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 21, Amud Aleph, about 432 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 15 words
Opens “קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ.…”
- Segment 218 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא קׇרְבָּן עַל שֶׁקֶר,…”
- Segment 320 words
Opens “מֵיתִיבִי: אֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא –…”
- Segment 440 words
Opens “כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר…”
- Segment 558 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ –…”
- Segment 639 words
Opens “נִשְׁבָּע מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי…”
- Segment 739 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּלְמָא הָכִי…”
- Segment 823 words
Opens “אַשְׁכְּחַן שְׁבוּעַת שָׁוְא, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְנָלַן? רַבִּי…”
- Segment 950 words
Opens “וְהָוֵי בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: הַאי שְׁבוּעַת שֶׁקֶר…”
- Segment 1035 words
Opens “רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם…”
- Segment 1125 words
Opens “וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: תְּהֵא בְּ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״.…”
- Segment 1235 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא…”
- Segment 1313 words
Opens “זוֹ הִיא – לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי…”
- Segment 1432 words
Opens “לָא, לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מִקׇּרְבָּן –…”
Original text
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא קׇרְבָּן עַל שֶׁקֶר, כָּךְ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שָׁוְא; וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא.
The Gemara offers an alternative resolution of the difficulty posed by the baraita : And if you wish, say that the assertion of the baraita that the prohibitions against taking an oath in vain and taking a false oath are one means: Just as one brings an offering for taking a false oath, so one brings an offering for taking an oath in vain. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for taking an oath in vain that refers to the past, just as for taking a false oath that refers to the future.
מֵיתִיבִי: אֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא – נִשְׁבָּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לְאָדָם. שְׁבוּעַת שֶׁקֶר – נִשְׁבָּע לְהַחְלִיף! אֵימָא נִשְׁבָּע וּמַחְלִיף.
The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s distinction between a false oath and an oath taken in vain from a baraita : Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true. And a false oath is when one takes an oath that contradicts the past. The Gemara answers: Say, i.e., emend the baraita to say, that a false oath is when one takes an oath and subsequently contradicts it by acting otherwise.
כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – שֶׁקֶר, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מִ״לֹּא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר״. ״אוֹכַל״ וְ״לֹא אוֹכַל״ – עוֹבֵר בְּ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. וְאֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבָּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לְאָדָם.
§ When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yirmeya says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one takes an oath, saying: I ate, or: I did not eat, it is a false oath if it is not true. And its prohibition in the Torah is from: “And you shall not take an oath by My name falsely, so that you profane the name of your God; I am the Lord” (Leviticus 19:12). If one takes an oath, saying: I will eat, or: I will not eat, and breaks his oath, he violates the prohibition: “When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath to bind his soul with a bond, he shall not break his word” (Numbers 30:3). And which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true.
אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר; דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַב יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כֹּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה – לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו, וְשֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו; חוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵימֵר וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם.
Rav Pappa said: This statement of Rabbi Abbahu, i.e., conveying the opinion of Rabbi Yoḥanan, was not stated explicitly by Rabbi Abbahu; rather, it was stated by inference. It was inferred from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rav Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to any prohibition in the Torah, if it is a prohibition that involves an action, one is flogged for violating it. But with regard to a prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it, except in the cases of one who takes an oath, and one who substitutes a different animal for one that is consecrated to be sacrificed (see Leviticus 27:10), and one who curses another using the Divine Name (see Leviticus 19:14).
נִשְׁבָּע מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמַר קְרָא: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה״ – בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.
The Gemara asks: From where do we derive that one who takes an oath that is not true is flogged? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: The verse states: “You shall not take the name of the Lord your God in vain; for the Lord will not absolve of guilt he that takes His name in vain” (Exodus 20:7). It is the heavenly court that does not absolve him; but the earthly court flogs him, and in doing so, absolves him of guilt.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא יְנַקֶּה״ כְּלָל? אִי כְּתִיב ״כִּי לֹא יְנַקֶּה״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ; הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳״ – ה׳ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.
Rav Pappa said to Abaye: Perhaps this is what the Merciful One is saying: He will not be absolved of guilt at all. Abaye answered: If it were written: For he will not be absolved of guilt, it would be as you say. Now that it is written: “For the Lord will not absolve of guilt,” the verse teaches that it is the Lord Who will not absolve one who takes His name in vain; but the earthly court flogs him, and in doing so absolves him of guilt.
אַשְׁכְּחַן שְׁבוּעַת שָׁוְא, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְנָלַן? רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״לַשָּׁוְא״ ״לַשָּׁוְא״ שְׁתֵּי פְּעָמִים; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שָׁוְא, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר.
The Gemara asks: We found a source for receiving lashes for an oath taken in vain, despite the fact that no physical action was performed. From where do we derive that this is also the halakha with regard to a false oath? Rabbi Yoḥanan himself said: The verse states: “In vain…in vain,” twice. If the second mention is not necessary for the matter of an oath taken in vain, since it was already stated, apply it to the matter of a false oath.
וְהָוֵי בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: הַאי שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל – לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא! וְאֶלָּא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״, וְלֹא אָכַל – הַאי מִי לוֹקֶה?! וְהָא אִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ – רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵינוֹ לוֹקֶה!
And Rabbi Abbahu discusses this: With regard to this false oath referred to by Rabbi Yoḥanan, what are the circumstances under which one who takes it is flogged? If we say it is when he says: On my oath I will not eat, and he then ate, that is a prohibition that involves an action. And if one would rather say that he says: On my oath I will eat, and he does not eat, is one who breaks his oath like that flogged? But wasn’t it stated that with regard to one who says: On my oath I will eat this loaf today, and the day passed and he did not eat it, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say he is not flogged?
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם דְּהָוֵה הַתְרָאַת סָפֵק, וְהַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה.
Rabbi Yoḥanan says he is not flogged because it is a prohibition that does not involve an action, and concerning any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it. And Reish Lakish says he is not flogged because his violation of the prohibition necessarily involves an uncertain forewarning, and an uncertain forewarning is not considered a forewarning at all. Only if one is forewarned immediately prior to violating a prohibition does he receive lashes. Since not fulfilling his oath is a sin of omission, whenever the forewarning is offered, it remains uncertain whether one will fulfill the oath or not.
וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: תְּהֵא בְּ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״. וּמַאי שְׁנָא? אָמַר רָבָא: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה שְׁבוּעַת שֶׁקֶר דּוֹמָה לְשָׁוְא, מָה שָׁוְא לְשֶׁעָבַר, אַף שֶׁקֶר נָמֵי לְשֶׁעָבַר.
In response to his own question, Rabbi Abbahu says: The case where one who takes a false oath is flogged will be where he takes an oath saying: I ate, or: I did not eat. The Gemara asks: What is different about oaths relating to the past, for which one is liable to receive lashes even though he did not perform an action, and oaths relating to the future that one violates by omission, and for which one is therefore exempt from lashes according to Rabbi Yoḥanan because it is a prohibition that does not involve an action? Rava said: The Torah explicitly extended the liability to receive lashes to one who takes a false oath that is similar to an oath taken in vain. Just as an oath taken in vain refers to the past, so too, one is liable for a false oath that refers to the past. This discussion of Rabbi Abbahu’s is the source of his inference as to the opinion of Rabbi Yoḥanan mentioned by Rav Pappa.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
Rabbi Yirmeya raised an objection to the opinion of Rabbi Abbahu from a mishna (27b): If one says: On my oath I will not eat this loaf, and then says: On my oath I will not eat it, and then again: On my oath I will not eat it, and he subsequently ate it, he is liable only once. This is the oath on an utterance for which one who violates the prohibition intentionally is liable to receive lashes and one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering.
זוֹ הִיא – לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – דְּלָא לָקֵי?
Rabbi Yirmeya asks: When the mishna says: This is the oath on an utterance, it is to exclude what? Is it not to exclude the case of one who takes an oath relating to the past, saying: I ate, or: I did not eat, thereby indicating that he is not flogged?
לָא, לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מִקׇּרְבָּן – זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ לָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא; אֲבָל מִילְקָא לָקֵי.
The Gemara responds: No. It serves to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, from liability to bring an offering. The Gemara explains: This is the oath on an utterance for which one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering. But if one takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, then no, one does not bring an offering. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: One is liable to bring an offering only for breaking oaths relating to the future, but one is flogged even for false oaths relating to the past.