Makkot 17b

לאוכל עולה אפי' לאחר זריקה ואפי' כהן שהוא לוקה ואזהרת עשה אשכחן בה בעלמא (ויקרא א׳:ח׳) וערכו בני אהרן וגו' כליל היא ולא לאכילה:

ואע"ג דאית ביה פירכא למילתיה כדמשכח פירכא בכולהו ואזיל:

בכורים מותרים לאונן לר' שמעון ביבמות בפרק הערל (יבמות דף עג:):

אונן יום מיתת מתו:

טעון כסף צורה לפדיונו דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה:

בכור אינו טעון לא סמיכה ולא נסכים כדתנן במנחות בפ' שתי מדות (מנחות דף צב.).:

אלא מאי היא דילידא אימיה כו' הואיל ואית פירכא למילתיה מהו שבחו:

דלמאי דסבירא ליה מסרס לקרא ודריש ליה לפי דעתו שהחומרים שהוא מוצא באותו שהוא מוצא חמורים נראין לו חומר סרס את המקרא לדורשו בהפך למצוא איסורין שמצא שאם דרשו כסדרו לא היה יכול ללמוד ממנו האיסורין הללו בכל אחד ואחד שאם דרש תחלה ובכורות זה הבכור וכי מה בא ללמדנו אם לאוכלו חוץ לחומה ק"ו ממעשר אם לאוכל לפני זריקה ק"ו מתודה ושלמים אין זה נכון שעדיין לא מצאו בתודה ושלמים ועל כרחו היה צריך לומר הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור לפני זריקה שהוא לוקה ומעתה אין לו אזהרה לאוכל ממנו לאחר זריקה והוא זר וכן בכולן זה אחר זה:

דלמאי דסבירא ליה לדידיה מסרס ליה לקרא ודריש ליה דאילו היה דורש המקרא כסדרו לא היה נפקא ליה מקרא כדדריש השתא כדפ"ה ואם תאמר אכתי אמאי משבח לר' שמעון בכך אדרבה קשה מנלן למדרש הכי ולסרוסי לקרא ויש לומר דשפיר קדריש דעל כרחך בכור לא אתא לקודם זריקה אע"פ שנכתב קודם לתודה דמכל מקום אי להכי אתא לישתיק מיניה וילפינן ליה שפיר מתודה שנכתב בסוף כך נראה למשי"ח וכדפירש בתוספות דעל כרחך תודה אתיא לקודם זריקה דאיסורא אחרינא ליכא לאוקמא בה דליכא לאוקמי. (בה) אחר זריקה דשרי לזרים והלכך ליכא למימר דמוקמינן בכור שנכתב קודם לפני זריקה דאתי בקל וחומר מתודה וכולהו דמסתבר דהא מכל מקום על כרחך צריך לאוקמי תודה לפני זריקה אע"ג. דחד צד חמור הוא אצל עולה מכל מקום לא אתא אלא להכי כדפירש ואם כן סוף סוף משמע בבכור:

איסורא בעלמא איתא בכולהו הא דמרבה אזהרה לכל חד וחד והוי בדבר חדש היינו איסורא בעלמא אבל עיקרא דמלקות דכל חד וחד אתא חוץ לחומה ואתי ק"ו דר' שמעון ומגלה בכולהו איסור בכל חד וחד בחדש בבכורים עד שלא קורין ובתודה עד שלא זרק ואם תאמר ומנלן לר' שמעון לפרושי איסור חדש בהו הא צריכא למלקות חוץ לחומה ומאי קאמר בבכורים חוץ לחומה קל וחומר ממעשר אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל עד שלא קרא עליהן הא שפיר איצטריך למלקות דחוץ לחומה וכן לכולהו ויש לומר דמסתברא ליה לר' שמעון דכל קרא אתא לשני דברים לאיתויי איסור חדש וגם לאיתויי נמי למלקות חוץ לחומה והכי קאמר אם ללמדנו בבכורים איסור לחוץ לחומה הרי קל וחומר ממעשר אלא לאורויי איסור דעד שלא קרו וגם נמי אתו למלקות לחוץ לחומה והא דקתני בתודה ושלמים אלא לאוכל לפני זריקה לוקה לאו דוקא לוקה אלא איסור בעלמא ובכולהו לוקה לאו דוקא ופריך והא אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה כו' לר' שמעון לוקה חמש חד משום חוץ לחומה דאתי בקל וחומר ממעשר וחד משום לאו דלפני זריקה כו' אלמא דר' שמעון מלקות קאמר ולא איסורא ומשני מאי חמש חמש איסורי וליכא מלקות אלא באוכל חוץ לחומה גרידא והא אנן תנן אלו הן הלוקין פירש הקונטרס וקתני בכורים עד שלא קרא עליהן וקדשי קדשים חוץ לקלעים מה שהזכיר בקונטרס קדשי קדשים קשה דמזה לא משני מידי כדפירש הקונטרס גופיה במסקנא לכ"נ לפרש דהש"ס לא פריך אלא מבכורים דמקדשי קדשים לא פריך הש"ס דהתם איכא אזהרה כמו שאפרש מבשר בשדה טרפה כדפי' הקונטרס בסמוך אבל מקדשים קלים לא פריך הש"ס דהתם עיקר מלקות איכא מפשטיה דקרא בלא שום ייתור מכדי כתיב והבאתם שמה לכתוב לא תוכל לאוכלם וקאי אקרא דלעיל שהם מפורשים בו הלכך לאוכל חוץ לחומה לקי לא בעי קרא שהרי כולן מפורשים בו ולכך לא הוי לאו שבכללות מהדר פרושי בכל חד למה לי שמע מינה ליחודי לאו לכל חד וחד כאילו כתוב בכל אחד פעם שניה לאו דחוץ לחומה וכיון דאינו ענין לו תנהו ענין לדבר אחר הלכך בכורים לאוכל עד שלא קרא עליהן אתא וכן לכל חד וחד למילתיה לדבר חדש ואם תאמר בכל הקדשים הכתובים בכאן דייך אם תתן הלאו ענין למלקות לפני זריקה בכולן חוץ מבכורים אע"ג דילפינן מקל וחומר אין מזהירין מן הדין דבשלמים ותודה ע"כ צריך לאוקומי קודם זריקה דלא שייך בהו איסור דבכורים ופרש"י אין הכי נמי דהא דפטרינן לכולהו איצטריך באוכל לפני זריקה והא דר' שמעון מפרש לבכור לאזהרה לאוכל אחר זריקה איסורא קאמר מחטאת ואשם דתני חוץ לקלעים לוקה היינו משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו הוא דנפקא כדלקמן ולוקה חמשה דאמר רבא חמש איסורי קאמר וצריך לומר הכא כדפרישית לעיל דרמינן ליה לר"ש דבכור אתי לאזהרה דאיסורא לאחר זריקה והא איצטריך ללקות לאוכל. [חוץ לחומה לפי] שאין עונשין מן הדין אלא משמע ליה דלאו דבכור ודכולהו אתו לשני דברים חדא לאיסור וחדא למלקות לפני זריקה ולכך אמר ר"ש דלאו דבכור לא הוצרך לאיסור לפני זריקה דמקל וחומר דתודה למדנו אלא איסור דלאחר זריקה וכן בחטאת ועולה ע"כ וטובא קשה דמנא ליה הא לר"ש דאזהרה דכל חדא אתו משום איסור ומלקות דהא אזהרה דבכורים לא אתי אלא למלקות בבכורים דעד שלא קרא ולשום איסור חדש לא אתי ותודה נמי לא אתי אלא למלקות דלפני זריקה ומנליה דאינך אתו בשביל איסור חדש דבכל חד אימא דלא אתי אלא משום מלקות דלפני זריקה גרידא ותו מאי קאמר בתודה ובכולהו אי לחוץ לחומה קל וחומר ממעשר היה לו לומר דמגופיה אתא דמצי למכתב לא תוכל לאוכלם דבשביל זה לא. היה לו למהדר ולפרש ועוד קשה ללישנא דר"ש דאמר אלא לאוכל מבכור אחר זריקה שלוקה ואינו אלא איסור בעלמא ועוד קשה דכיון דהא דמרבינן איסורין בעלמא הוא כדפירש הקונטרס למה לי תיפוק ליה דכל חד וחד נדמו לאיסור כדפריש (הקונט') לעיל במילתיה דר' שמעון מיהו יש לומר דאיסורא לאו לא אשמועינן אלא מהכא כך נראה למשי"ח אבל מכל מקום קושיות אחרות קשו שפיר לכן נראה לפרש איסור בעלמא פירוש איסור דחוץ לחומה ילפינן מקל וחומר דמעשר אע"ג דמלקות לא אשמועינן מקל וחומר דאין מזהירין מן הדין מכל מקום כיון דאיסורא שמעינן כבר באוכל חוץ לחומה טוב לי להעמיד לאו בדבר אחר שיהיה בו חידוש יותר שלא מצינו עדיין איסור לאו כגון בכורים עד שלא קראו עליהם ובכל חד וחד למילתיה כדאמרי' בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי דלא דמי להא דפריך פרק כל שעה (פסחים דף כד. ושם) ודלמא לייחודי לאו באפי נפשי' הוא דודאי טפי אית לן לאוקומיה אנפשיה מלומר תנהו לענין שאר איסורין שבתורה אבל כל חד בנפשיה מוקמינן ליה והשתא ניחא דקתני בברייתא תנהו ענין לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהן דלוקה וכן כולם והאמר רבא זר שאכל העולה לפני זריקה לוקה חמש והלא אין מלקות אלא ללאו חדש ומה שבא לחדש בעולה היינו כהן האוכל ממנו לאחר זריקה ומסיק לה חמשה איסורי והא אנן תנן אלו הן הלוקין וקתני קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה אלמא בתודה ושלמים דחוץ לחומה לקי ולדידך הא אוקימנא הלאו לפני זריקה אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאתם שמה דאהדר ומפרש בכל חד למה לי שמע מינה לייחודי לאו בכל חד וחד כלומר לכתוב לא תוכל לאוכלם ואזהרה מצינו כדסלקא דעתיה עד השתא דמוקמי איסור חוץ לחומה בכל חד מקל וחומר דמעשר ועיקר הלאו דבכל חד וחד למלקות בדבר חדש הוא דקאתי בכל חד והשתא דחזר ומפרש בכולהו לייחודי לאו בכל חד וחד כלומר לגלויי לו למלקות באיסור דחוץ לחומה בכל חד וחד והשתא איכא שני מלקיות בכל חד וחד מחוץ לחומה מקרא אתיא ומלקות בדבר חדש כמו שאנו מעמידין בו עיקר הלאו בקרא קמא אבל מה שבכור למד מתודה וחטאת משתיהן ועולה משלשתן הנהו לאיסור ולא למלקות דלא מהני הייתור אלא לגלויי לאיסור לחוץ לחומה דילפינן כולהו מקל וחומר למעשר לומר דמלקות נמי איכא ולוקה חמש דקאמר רבא לאו חמש מלקות והכי קאמר בסוגיא [כדפרש"י] ואם תאמר ומעשר גופיה אמאי הדר ופרט ביה ויש לומר דמעשר צריך על כרחך לכתוב בהדיא והא דקאמר לא תוכל לאוכלם אשארא דהא ודאי אי לא כתיב מעשר בהדיא ולא כתיב אלא לא תוכל לאוכלם לא הייתי דורש דבר חדש דודאי אין בהן ייתור לומר מה בא זה ללמדנו מקל וחומר דמעשר שהרי אין אריכות דקרא יותר משאם היה מפרש מעשר לבדו ומיהו קשה למשי"ח דא"כ היכי ילפינן כולהו אינך מתודה לענין לפני זריקה וכן בבכור הא ליכא שום ייתור אריכות לשון דהא כולהו נפקי בחדא מלא תוכל לאוכלם אלא ודאי צריך לומר דכיון דכולן מפורשים בקרא דלעיל והבאתם שמה וגו' כי הדר כתיב לא תוכל לאוכלם הרי כאילו נפרשו כולם בההוא לאו ושפיר גמיר חד מחבריה בקל וחומר כאילו נכתב בהדיא ומכל מקום לא קשה קושיא שפריך מעשר גופיה אמאי הדר לפרוט ביה דאיכא למימר דאגב אינך כתביה כדאמרינן (ב"ק דף סד:) פרשה שנאמרה ונשנית בשביל דבר חדש שנתחדש ועוד דע"כ ה"א ליכא במעשר לאו בחוץ לחומה מדפריש באינך ושייר במעשר דהא השתא לא תוכל לאוכלם לא קאי אעיקרא ור"י מפרש לייחודי לאו לכל חד וחד דאהני הייתור לגלויי לן דעל כל איסורין שאנו שומעים בכולן מקלים וחמורים הללו שבכולן יש חיוב מלקות ולפי זה לוקה ה' דקאמר רבא לוקה ה' ממש וקשה דא"כ מאי פריך בסמוך ולילקי משום דר"א וכו' לישני דהא ר"א לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו דהכי אמרינן פרק כל שעה (פסחים דף מא:) ורבא קא חשיב מלקות ויש לומר דאה"נ דמצי לשנויי הכי אלא עדיפא מיניה משני דלא שייר הכא כלל אותו לאו וא"ת לפי' שפירש והא תנן אלו הן הלוקין דפריך מהא דתנן קדשים קלים חוץ לחומה לילקי לישני דמלקות חוץ לחומה מטעם ובשר בשדה טרפה כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר ואומר הר"י דקים ליה להש"ס דטעמא דמתניתין דמחייב חוץ לחומה לאו מהאי קרא דאם כן ליתני קדשי קדשים שיצאו חוץ מן הקלעים וקדשים קלים והוי משתמע דמכיון שיצאו חוץ לחומה נאסרו אפילו חזר ואכלם בפנים לוקה עליהן כדאיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף סח: ושם) והשתא דקתני חוץ לחומה משמע שיש מלקות מטעם שאדם האוכלו עומד חוץ לחומה והיינו מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וק"ק בברייתא דמוקי רבי שמעון בקרך וצאנך חוץ לקלעים תיפוק לי מקרא דובשר בשדה טרפה וגו' וכן בריש בהמה המקשה (שם) דקאמר לפי שמצינו במעשר שאם יצא חוץ למחיצה וחזר דמותר מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך בשעריך הוא דלא תיכול הא יצאו חוץ לקלעים מותרין וקשה דהא חטאת ואשם נמי כתיבי בהאי קרא ואפילו הכי יצאו וחזרו אסורין ופירש ריב"א דודאי גבי חטאת ואשם הכי אמר קרא לא תוכל לאכול בשעריך (אלא) כ"א תוך הקלעים אבל מעשר ובכורים אמרינן בהאי פירקא דלית ביה לאו עד שיראו פני הבית וקאמר לא תוכל [לאכול] בשעריך משמע בשעריך ודאי לא תיכול אבל אם חזרו ודאי מותרין.

דילדה אימיה כר׳ שמעון תלד פי׳ רש"י ז"ל אשה המתפללת לה׳ על בן כר"ש. וק׳ לרבינו מאיר ז"ל מאיר אימיה לכך פי׳ המתפלל על אמו שתלד בן יתפלל שיהא כרבי שמעון ולא גרסינן ואי לא לא תלד כי הרבה יש למטה מר"ש שטוב להם להוליד:

אדרבה מעשר חמור שהוא אסור לאונן כדכתיב לא אכלתי באוני ממנו וא"ת והא בכורים נמי אסורים לאונן כדאיתא בב"מ ובפ׳ הערל. וי"ל דההיא לרבנן אבל הכא בדר׳ שמעון קיימינן ור׳ שמעון סבר מותרי׳ לאונן כדאיתא בפ׳ הערל (יבמות דף עג):

ומאי חומר׳ דתודה ושלמים שכן טעונין מתן דמים ואמורים לגבי מזבח פי’ מה שאין כן במעשר ואע"ג דלא שייכא ביה פרכינן מינה והכין אורחא דתלמודא. אדרבה מעשר חמור שטעון צורה פי׳ בפדיונו מה שאין כן בתוד׳ ושלמים שאפילו כשנפסלין פסול הגוף שיש להם פדיון לא הוצרך הכתוב בפדיונו שיהא טעון צורה:

אדרבה חטאת ואשם חמירי שכן מכפרין פי’ מה שאין כן בעולה שבאה בנדבה ואע"ג דכתיב בה ונרצה לו לכפר עליו ואמרינן בספרי שמכפרת על עשה ועל לא תעשה מ"מ אינם באים לכפר על דבר ידוע אלא שהכתוב מבטיח שיכפר לו בדורן זה על עשה ועל לא תעשה וכן מה שאמרו בהגדה שמכפרת על הרהורי הלב על הדרך הזו הוא:

וכולהו חמירי מעולה פי׳ וכולה ואידך דליכא למימר בהון דהכפרין כגון עולה תודה ושלמים ובכורו׳ חמירי מעולה שכן יש להם שתי אכילות מה שאין כן בעולה שאין בו אלא אכילת מזבח וא"ת והא ודאי חומרא היא בעולה וכדאמרינן לעיל שכן כליל וכן בכמה דוכתי. וי"ל דהשתא מתורת טעמא פרכינן לומר דבכולהו אידך חזי טפי לתת גבול בקלעים או חומה או זריקת דמים טפי מעולה דבמילי דאית ביה אכיל אדם חזי למיתן הני גבולים וכדאמרינן לקמן כל היכא דחזיא לפנים קרינא ביה דלא חזיא חוץ לקלעים:

ואלא האי דקאמר רבא דילדה אמיה כר"ש תלד כלומ’ מה ענין להתקלס בו בכאן כיון דמילתי׳ משבשתא במקומו׳ אחרים היה לנו לומר כן יותר ופרקינן דהיינו קלוסיה דלמאי דסבירא ליה למיעב הני דרשי ולא חשיב ליה הני פרכי ידע ספיר למידרש קרא מסורס מסופיה לרישי׳ דבלאו הכי לא קיימי לי כל הני דרשי וכדפי׳ רש"י ז"ל לכך נתחכם יפה למידרשיה מסורס:

וכי מזהירין מן הדין פי׳ היכי מייתי להו לכל הני דרשי לומר שלוקין עליהם דהא כיון דמק"ו קא מייתי להו אין מזהירין מן הדין ואלו לא כתיבי בהדיא לא היו לוקין עליהן דהא אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין פי׳ רש"י ז"ל דהא ר׳ יצחק ס "ל דעונשין מן הדין גבי אחותו בת אביו ובת אמו שהיא בכרת ואע"ג דלית ליה שום ייתורא להכי ואפ"ה בעי ייתורא לאזהרה דידה מייתורא דאחותך היא ולא דק בה מר"ן ז"ל לפום סוגיין דלעיל דאמר תלמודא דר׳ יצחק גמר עונש מאזהרה אלא ה"פ דביבמות איתא דאפילו למ"ד עונישן מן הדין ולא בעי שום ייתורא ושום ילפותא לעונש כרת באחותו בעי ייתורא באחותך היא לאזהרה:

איסורא בעלמא פי' דלא מייתי להו בק"ו למלקות אלא לאסור לא תעשה בלא מלקו׳ ולוקה דקאמר סלוקה בעונש לאו וכדאמרינן התם ילקה בחסר קביתיר. ופרכינן והא אמר רבא זר שאכל עולה וכו׳ לוקה חמש פירש ומסתמא אין דרכו של אמורא לסתום אלא לפרש ולוקה ממש קאמר דאלו איסורי הא שמעינן ליה ממתניתא ופרקי׳ דאיהו נמי איסורי קאמר וגופא דמתני׳ קמ"ל ופרכינן והא אנן תנן אלו הן הלוקין פי׳ ומני קריאת בכורים דאוקימנא כר"ש פי׳ רש"י ז"ל דמבכורים בלחו׳ מקשינן אבל לא מקדשי קדשים חוץ לקלעים דההיא אפשר דנפקא ליה לתנא מדכתי׳ ובשר בשדה טרפה דשמעינן מינה כל בשר שיצא חוץ למחיצתו וא"ת ור"ש נמי אמאי לא מפיק ליה מהתם תרצו בתוספות דדלמא משמע ליה ההיא דוקא בשיצאו וחזרו וכדדרשינן מינה בפ׳ בהמה המקשה (חולין דף סט) לענין שהוציא ידו וחזרה שהוא אוסר ואי לאו דאית לן הכא לאו להיכא שלא חזר לא הוה שמעינן לההיא אף בשחזר. ויש שפירש דהכא אף מקדשי קדשי׳ פרכינן דאלו קרא דובשר בדה טרפה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו ומיהו עדיין אנו צריכין לתירץ ראשון למאי דסבירא לן לעיל לר"ש איסורי בעלמא קתני אלא קרא יתירא הוא ופי׳ דלעולם מלקות ממש מייתי לה ר"ש דסתם מתני׳ כוותיה והכא קרא יתירה הוא דמכדי כתיב לעיל מהאי קרא לא תוכל לאכול בשעריך קרא אחריני דפרט כל הני דכתיב והבאתם שמה עולתיכם וזבחיכם ושלמיכם וכו׳ מהדר ומפרט כל הני באידך קרא דלא תוכל דבתריה למה לי לומר לא תוכל לאכלם אלא ודאי להכי פרטינהו ליחודי לאו לכל חד וחד. פי׳ רש"י ז"ל דהוי כאלו כתיב בכל חד כדפריט ר׳ שמעון וא"ת ודילמא פרטינהו כולהו למלקי עלייהו בחוץ לחומה דאי כתיב לא תוכל לאכלם הוי לאו שבכללות י"ל דהא ליתא דכיון דפרטי כתביה לעיל מיניה לא חשיב לאו שבכללו׳ ולאו (כולם) אכל חד וחד קאי והקשו רש"י ז"ל מנלן למדרש מהא כל הני איסורא נימק דכולהו לא נפרטו אלא לענין גבול דקודם זריקת דמים שיהא בלאו בכל חד וחד מאלו בר מבכורים דלא שייך ביה זריקת דמים דנדרשיה לענין דקריאה מעכבהת בהן. ותירץ דאין ה"נ ולא מייתינן ר"ש מלקות אלא לבכורים וכדקתני אלו הן הלוקין וקדשי קדשים מן ובשר בשדה נפקא. ואינו מחוור דודאי למאי דפרקי׳ השתא לרבא לוקה חמש לר"ש. לוקה ממש קאמ׳ בכולהו והנכון דכיון דכל הני פרטי הא איתקש לעיל משו׳ חדא איסורא במפרט חד מנייהו סגי ולילף חבריה מיני׳ אלא כל חד וחד מפרטי מרבי לנפשיה וילפינן חבריה מיניה וכן פירשו בתוספות:

כל האוכל מבשר עולה כזית לוקה וכן בכל חטאות הנשרפות שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וכו' לא תאכל באש תשרף:

יש חומר בביכורים ממעשר שהבכורים אסורים לזרים מה שאין במעשר ויש חומר במעשר שהמעשר שאכלו באנינות לוקה וכן בשאר קדשים והבכורים לא נאסרו לאונן מן התורה אלא שמדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות ממה שנאמר ושמחת בכל הטוב:

אין פודין מעשר שני באסימון והוא חתיכה של כסף שאין בה צורה אלא במטבע הטבוע בצורה או באותיות שנאמר וצרתה הכסף כסף שיש בו צורה:

כל הקדשים טעונין מתן דמים והקרבת אימורין אפילו בכור ומעשר בהמה אבל הסמיכה והנסכים אינה שוה בכלם שאין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים אבל עוף וחטאות ואשמות אין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו וכן בכור ומעשר בהמה ופסח שכל שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים וכן בכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה אבל שאר קרבנות בהמה של יחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם ואין סמיכה בקרבנות ציבור אלא בשעיר המשתלח ופר העלם דבר:

השלמים שלשה מינים ביחיד ואחד בציבור של יחיד שלמי חגיגה ושמחה והם באים בלא לחם השני שלמי תודה והם באים בלחם השלישי איל נזיר ואף הוא בא עם הלחם ובשלשתן חזה ושוק לכהנים וצריכין תנופה בשלמי שמחה עם האמורין ובתודה עם האמורין ועם אחד מעשרה שבלחם והוא נקרא מורם מתודה ובאיל נזיר עם האמורים ועם אחד מעשרה שבלחם ועם הזרוע בשלה והוא נקרא מורם מאיל נזיר ושאר הבשר נאכל לכהנים אבל שלמי צבור קדשי קדשים הם ואין נאכלין אלא לזכרי כהונה ובעזרה ואין בהם תנופת חזה ושוק וכן בכור ומעשר ופסח אין שם תנופת חזה ושוק שהבכור כלו נאכל לכהנים אחר זריקת הדם והקטרת אמורין והפסח כלו למנוייו ומעשר בהמה כלו לבעלים:

הבכור קדושתו מרחם ואם לא הקדישו הרי הוא קדוש מאליו ומ"מ מצוה להקדישו ר"ל שיאמר הרי זה קדש שנאמר תקדיש ליי' אלהיך:

חטאת ואשם הרי הם קדשי קדשים ובשרם נאכל לכהנים אבל העולה כלה כליל וחטאת ואשם הם הנקראים מכפרים ויש בהם שתי אכילות כמו שביארנו אכילה למזבח ואכילה לכהנים והעולה נקראת דורון ואין בה אלא אכילת מזבח כמו שביארנו:

זר שאכל מן העולה קודם זריקה חוץ לחומה לוקה משום אכילת דבר הראוי לישרף שנאמר במנחת כהן כליל תהיה לא תאכל כל שהוא בכליל תהיה לא תאכל ואינו לוקה משום אכילה חוץ למקומו שהרי אין כאן מקום ראוי ולא משום אכילה קודם זריקה שאף לאחר זריקה אינו ראוי ולא משום זרות שאף לכהן אינו ראוי:

גמרא דילדה אימיה כר"ש תיליד כו' ומאי חומרא דעולה מחטאת כו' מעולה דאית בהו שתי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דלמאי דס"ל כו' אמאי משבח לר"ש כו' לכך פי' בתוספות כו' דליכא לאוקמי בזר אחר זריקה כו' לאוקמי תודה להכי כדפי' אע"ג דייחד הוא אצל עולה וא"כ ס"ס כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דכולהו דמסתבר אתו נמי בק"ו מתודה דע"כ תודה אע"ג דייחד ופרט התודה בסוף הפסוק אצל עולה לא אתי אלא ללפני זריקה וא"כ בכור אע"ג שנכתב קודם תודה ס"ס משמע כן בבכור מק"ו תודה ודו"ק:

בד"ה איסור בעלמא כו' דהא דמרבה אזהרה כו' אבל עיקר דמלקות כו' חד וחד אתא לחוץ לחומה כו' ק"ו ממעשר אלא לא בא הכתוב כו' לפני זריקה לוקה לאו דוקא אלא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד והא אנן כו' דתלמודא לא פריך אלא כו' מקדשים קלים לא פריך תלמודא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד מכדי כתיב והבאתם כו' מפורשים בו הלכך כו' דכולן מפורשים בו ולכך לא הוי לאו כו' ענין לו תנהו ענין לדבר אחר כו' וא"ת בכל הקדשים כו' אם תתן הלאו ענין למלקות לפני כו' מן הדין דבשלמים ותודה ע"כ כו' דלא שייך בהו איסור כו' אחר זריקה איסורא הוא וחטאת ואשם כו' ואיצטריך ללקות לאוכל לפני זריקה דאין כו' עכ"ל כצ"ל ומהרש"ל הגיה בכאן והא איצטריך ללקות לאוכל חוץ לחומה לפי שאין עונשין כו' עכ"ל וטעות הוא בידו דהא השתא דכולהו לייחודי לאוי הוא דאתא לא איצטריך בכולהו לאוי קרא לחוץ לחומה דכבר מפורשים בקרא דלעיל אלא בכולהו תתן הלאו ענין לאוכל לפני זריקה כפרש"י בהדיא ודו"ק:

בא"ד דמק"ו דתודה למדנו כו' משום איסור ומלקות כו' אלא למלקות בבכורים עד שלא קראה ולשום איסור חדש לא אתי ותודה נמי לא אתי אלא כו' דבכל חד אימא דלא אתי אלא משום מלקות דלפני זריקה גרידא כו' דבגופיה כתיב דמצי כו' לא תוכל לאכלם כו' דבכל חד וחד נתנו לאיסור כדפ"ה לעיל במלתיה דר"ש כו' עכ"ל כצ"ל פי' בלאחר זריקה בבכור כתיב איסור לזר אך בכור שור גו' ובשרם יהיה לך בחוץ לקלעים בחטאת כתיב במקום קדוש תאכל גו' באוכל מן העולה כתיב כליל תהיה כפ"ה לעיל ומהרש"ל הגיה בכאן כדפרישית לעיל במלתיה כו' ולא הבנתי הגהתו ודו"ק:

גמ' וכולהו חמירי מעולה דאית בהם שתי אכילות כצ"ל ופירושו שתי אכילות א' אכילת אדם ואחת אכילת מזבח וכתיב ואם האכל יאכל וגו' מה שאין כן בעולה דאין בה כי אם אכילת מזבח לבד דהא הבשר וחלב ודם כולו כליל על המזבח:

תוס' ד"ה דלמאי דסבירא ליה וכו' והלכך ליכא למימר דמוקמינן בכור שנכתב קודם לפני זריקה וכו' וכולהו מוקמינן למסתבר דהא מ"מ תודה לפני זריקה ובכור בזר לאחר זריקה ועולה בכהן לאחד זריקה אע"ג דזר הוא אצל עולה וא"כ סוף סוף מבכור משמע מ"מ לא אתי אלא להכי וכו' כן נ"ל להגיה ובאופן אחר א"א לישבו:

ד"ה איסור בעלמא וכו' עד וכן הא דקתני בתורה וכו' לאו דוקא לוקה וכו' כצ"ל עד חוץ לחומה גרידא והוא סוף הדבור והא אנן תנן וכו' הוא דבור אחר עד בלא שום יתור ואח"כ מתחיל דבור אחר מכדי כתיב וכו' עד לאו שבכללות ואח"כ מתחיל דבור אחד מהדר פירושי בכל חד וכו':

בא"ד וצ"ל הכא כדפרישית לעיל דמשמע ליה דלאו דבכור ודכולהו אתי לב' דברים וכו' כנ"ל להגיה והשאר דברי מותר הוא:

בגמרא ע"ב אמר רבא דילידא אימא כר' שמעון תיליד כו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה יש לתמוה טובא דאכתי מאי קלסיה רבא לדר"ש כיון דאיהו גופא אשכח פירכא אכל הנך דברי ר"ש הן מצד הפירכות דאיכא לכל חד וחד מהנך בבי וכן במאי דקאמר דלוקה אכל הנך ולפי המסקנא בכמה מאלו לית בהו אלא איסורא בעלמא כמו שפרש"י והתוספות והנלע"ד ליישב בזה היינו משום דבלא"ה יש לדקדק אמילתא דרבא דאיהו גופיה מנ"ל לפרש דחומרא דביכורים היינו שאסורים לזרים ומש"ה מקשה עליה אדרבה מעשר חמור שאסור לאונן והיינו אליבא דר"ש גופא מקשה דהוא סובר דביכורים מותרים לאונן כמו שפירש"י ובאמת דהך פירכא לאו קושיא אלימתא היא (דהא עיקר טעמו דר"ש דמתיר ביכורים לאונן היינו משום דתרומה קרינהו רחמנא ומשמע דאפי' לקולא אמרינן הכי וא"כ אכתי קשה בתרומה גופא מנ"ל לר"ש דמותר לאונן) דאפשר דר"ש אליבא דדבריהם דרבנן קאמר כמו שאבאר ולדידהו לא שייך הך פירכא וטפי ה"ל למיפרך דכמה מילי דמעשר חמירא שאוסרת את הגורן ויש לו שיעור והרבה כיוצא באלו דקתני התם בפ"ב דמעשרות אע"כ דרבא מהדר למיפרך בחומרא דמעשר דאית בהו איסור לאו בגוף אכילה כי האי חומרא דביכורים שאסורין לזרים באיסור לאו ומיתה וא"כ לפ"ז לר"ש מאונן נמי לא הוי שייך הך פירכא כלל דהא באיסור אנינות דמעשר לא אשכחן איסור לאו אי משום דלא אכלתי באוני ממנו אמרינן בהדיא בריש פרק כל שעה ובכמה דוכתי דלא הוי אלא וידוי בעלמא ומה"ט כתבו הרמב"ן וסמ"ג במנין דאיסור לאוין דלא אכלתי באוני לא הוי לאו ממש אלא איסורא בעלמא ומשום שמחה בעלמא למצוה מן המובחר וזה אף למאי דקיי"ל כרבנן אלא אפילו את"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל במנין המצות שלו בשורש ח' דלא אכלתי באוני ממנו הוי לאו גמור וכמו שאבאר ליישב שיטתו אליבא דרבנן אלא דאפ"ה ע"כ ר"ש לית לי' הך סברא דאי ס"ד דלא אכלתי באוני אע"פ שהוא וידוי אפ"ה הוי לאו גמור לענין מלקות א"כ כ"ש דלא ביערתי ממנו בטמא דכתיב בתרי דהוי לאו גמור אפילו לענין ביעור בטומאה וכ"ש לענין אכילה בטומאה א"כ מאי האי דקאמר ר"ש לקמן בדף י"ט ע"ב דמעשר דלקי בטומאת עצמו איני יודע היכן מוזהר על אכילה ואיצטריך למילף לה מבשערך ע"ש וע"כ היינו משום דלא ביערתי ממנו בטמא ליכא איסור לאו וכ"ש לענין הך וידוי דלא אכלתי באוני דאפילו איסורא בעלמא לא אשכחן בה אלא משום מצוה מן המובחר לשמוח בו וא"כ מה"ט אית לן למימר שפיר דלר"ש לא חשיב ליה הך פירכא כלל לגבי האי חומרא דזרים דביכורים חייבין מיתה וחומש ואין להן פדיון כלל ובמעשר מותר לכתחילה ושפיר קרי לה מעשר הקל. וכיון שזכינו לדין דלר"ש פשיטא ליה דביכורים חמירא ממעשר לענין איסור לאו דחוץ לחומה א"כ תו לא שייכי כל הנך פירכות בכל הנך בבי דשפיר יליף בתודה ושלמים לענין איסור דחוץ לחומה בק"ו דמעשר וביכורים ומאי חומרא שהן טעונין מתן דמים ומאי פרכת אדרבה מעשר חמור שכן טעונין כסף צורה הא ליתא דנימא ביכורים יוכיח וממילא דה"ה לכל הנך קדשים בכור וחטאת ועולה ילפינן שפיר מק"ו ממעשר וביכורים לבתר דכתיב ותרומת ידך ובאינך פירכות בשאר איסורין אבאר בסמוך ואפ"ה קאמר רבא שפיר אע"ג דאית להו פירכא כיון דמלישנא דר"ש משמע דממעשר לחוד בעי למילף אפי' בלא ילפותא דבכורים כן נראה לי נכון:

ועוד נראה בעיני לפרש דברי ר"ש יותר בפשיטות בענין דלית ליה פירכא כלל דודאי עיקר ק"ו דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר דאליבא דנפשי' לא איצטריך כלל למילף בק"ו ביכורים לחוץ לחומה והיינו בהיקישא דהנך קראי דנהי דמהאי היקישא דלא תוכל לחוד לא מצי למימר דמייתר חד מהנך דהא ללא נאמר קאמר אלא דאכתי מהאי היקישא דקרא קמא שפיר מצי למילף דכיון דלדידיה לא שייך האי היקישא דביכורים למעשר להשוותם לגמרי דהא לענין אונן וטומאת עצמן וביעור לא שוו להדדי דהא מתיר ופוטר בכולהו והיינו משום דהאי דתרומה קרינהו רחמנא היינו אפילו לקולא דלגמרי הוי תרומה ממש וא"כ ע"כ לא איצטריך האי היקישא אלא לענין חוץ לחומה דבהא לא שייך לומר דתרומה קריה רחמנא כיון דלית ליה חומה כמ"ש התוספות בפ' הערל ובפ' כל שעה וכדפרישית לעיל ואע"ג דבהאי היקישא דקרא קמא ליכא אלא עשה גרידא אפ"ה הא קי"ל דאין היקש למחצה אפי' לענין כרת ומיתה ומיתת ב"ד וכ"ש לענין מלקות וא"כ אייתר כל הנך סיפא דקרא דלא תוכל דאי לא הוי כתיב אלא מעשר לחוד הוי כולה אתיא מינייהו בהיקישא לענין מלקות והיינו מרישא דקרא דכתיב בהדיא מעשרותיכם ותרומת ידכם נמצא דכל זה היינו אליבא דר"ש אלא דאכתי אליבא דרבנן דאיצטריכו היקישא דקרא למילי טובא לאונן וטומאת עצמן וביעור וכיון שכן ממילא דאיצטריך למיכתב כולהו בסיפא דקרא לענין לאו חוץ לחומה דאל"כ אדרבה הייתי אומר מדפרטן הכתוב כל חד באפי נפשה ברישא דקרא לענין עשה ולענין לאו דחוץ לחומה לא הוי כתיב אלא מעשר לחוד ע"כ היינו לאשמעינן דלא אקשינהו רחמנא בקרא קמא אלא לענין שאר מילי ולענין לאו דחוץ לחומה אפקינן מהקישא דאשכחן בכמה דוכתי ומש"ה שפיר קאמר ר"ש דלדבריהם דרבנן נמי ע"כ לאיסור חדש אתא דאל"כ לישתוק מיניה ונילף בהקיש' ולא שייך למימר דאפקינהו מידי היקישא מדלא פרטן הא ודאי ליתא דמה"ת כיון דאיכא ק"ו ויותר אית לן למימר דהא דלא פרטן היינו משום דלא איצטריך כיון דאיכא ק"ו והיקישא אע"כ דאפי' לרבנן ע"כ בביכורים אתי לאיסור חדש כנ"ל נכון ואי תקשי היאך אפשר לומר דר"ש אית ליה הך היקישא א"כ מאי האי דקאמר לקמן דף י"ט ע"ב דטומאת עצמן במעשר איני יודע ואמאי לא יליף לה מהיקיש' דקדשים הא ליתא והיינו כדאיתא בפ' כל שעה דאדרבה עיקר איסורא דטמא בקדשים ילפינן מהיקיש' דמעשר ואייתר ליה והבשר אשר יגע בכל טמא לענין שאר איסורין שבתורה ע"ש ולקמן בסוף הסוגיא אבאר יותר:

שם אדרבה מעשר חמור שכן טעון כסף צורי ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי פירכא היא זו אדרבה מהאי טעמא גופא אית לן למימר דתודה ושלמים חמירי דאפי' בכסף צורי אינן ניפדין אלא דנראה דאפ"ה הוי פירכא שפיר דבתודה ושלמים וכל הקדשים אפילו היכא דיש להם פדיון כגון בנפל בהם מום אפ"ה לא בעינן כסף צורי אבל במעשר שני אפי' אם נטמאו ויש להם פדיון אפ"ה אינם ניפדין אלא בכסף צורי כנ"ל:

שם וכי מזהירין מן הדין כו' והאנן תנן אלו הן הלוקין ונראה מלשון רש"י דאביכורים נמי קאי ולמאי דפרישית לעיל בסמוך לא יתכן לומר כן דנהי דאין מזהירין מן הדין אפ"ה ליכא לאוקמי לאו דלא תוכל למלקות לחוץ לחומה דהא בלא"ה ידעינן שפיר כל הני איסורי דחוץ לחומה למלקות מהיקישא למעשר ברישא דקרא והאי ק"ו דר"ש אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דלא נימא דממעטינן ביכורים ממלקות מדלא כתיב בסיפא דקרא וכדפרישית אע"כ דביכורים דכתיב בסיפא דקרא דלא תוכל היינו למלקות לאיסור חדש דביכורים כיון דהך מילתא לא שייך בהאי היקישא דלעיל וכה"ג גבי תודה נמי לא שייך הך קושי' דאין מזהירין מה"ט גופא דלא איצטריך קרא למלקות לחוץ לחומה דמהיקישא וק"ו ילפינן להו שפיר כדפרישית אלא דאכתי יש לפרש שפיר הך קושיא וכי מזהירין אף לשיטתי לענין בכור וחטאת ועולה דמנ"ל בכל הנך מלקות לאיסור חדש דילמא כולהו לפני זריקה איירי דלא שייך למילף בהיקישא דרישא דקרא כיון דלפני זריקה לא שייך במעשר וביכורים דלא איירי ביה קרא כלל אלא לענין חוץ לחומה ומש"ה איצטריך ר"ש לומר בחטאת אי לפני זריקה ק"ו מתודה א"כ מקשה שפיר וכי מזהירין דלמא לעולם כולהו בלפני זריקה איירי ואכתי מנ"ל לחייב מלקות בהך לאיסור חדש ולפ"ז אידך קושיא דמתניתין דאלו הן הלוקין אקדשי קדשים חוץ לקלעים קאי ודו"ק: