Commentary page
Makkot 11a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerMakkot 11a
Makkot 11a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 538 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
Aḥitophel raised [this matter], etc There is a wonder in this matter, for David did not purchase the threshing floor from Araunah the Jebusite until the incident of the incitement, which occurred three years after the death of Aḥitophel. And according to these words, we must say that even though he had not yet purchased the threshing floor, he knew from his youth, from the day [he was anointed], and he and Shmuel sat in Nayot in Ramah, and they examined the Book of Yehoshua and found the location of the Beit HaMikdash, as it is written: “Until I find a place [for Hashem, a dwelling for the Mighty One of Yaakov]” (Tehillim 132:5). And as we expound in Zevachim, in the section “Which is their place” (Zevachim 54b), and he investigated.
Rashi on Makkot 11a · Sefaria · CC0
Rabbeinu Chananel
מפני מה נאמר פרשת רצחנים בלשון עז שנאמר וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט וכו'. ומנא לן דכל דבור לשון קשה הוא שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות וגו'. איני והתניא אז נדברו ואין נדברו אלא לשון נחת שנאמר ידבר עמים תחתינו.
ושנינן דבר לחוד ידבר לחוד כלומר דבר קשה ידבר ניחותא:
מאי בספר תורת אלהים הכי קאמר ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספרו הכתובין בספר תורת אלהים:
ספר שתפרו בפשתן רבי יהודה ור' מאיר חד אמר פסול שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתפרן בגידין אף כל התורה כולה בגידין. וחד אמר כשר כי איתקשא תורה לתפילין להיכתב במותר בפיך להלכותיו לא איתקיש.
אמר רב חזינא להו לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה:
אחד משוח (מלחמה) בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים כו' וישב בה עד מות הכהן הגדול לפיכך אימותיהן של כהנים גדולים היו מספקין בגדים לרצחנים כו' ואקשינן למימרא דאי מצלו צלותיה מתקבלא והכתיב כן קללת חנם לא תבא. ופרקינן היה להם לבקש רחמים על דורם שלא יארע כזה בימיהם. כההוא דאכליה אריה ברחוק ג' פרסי מאתריה דרבי יהושע בן לוי ולא אישתעי אליהו בהדיה ג' יומי:
פי' טוביה חטא וזיגוד מינגיד העיד זיגוד על טוביה שחטא ומפני שהיה עד אחד נתחייב מלקות ונעשה כמו משל בפי הכל אחד חטא וזה לוקה. והוא כמו שכם שביקש לישא דינה והעיר כולה נימולים. פי' מבגאי לשון באגי. כן זה הדבר. כלומר זה הרג וכהן הגדול מתחייב. ופריק שהיה לו לבקש רחמים על דורו ולא ביקש: ירושלמי רבי יוסי בן חלפתא אומר עתים עתים הם לתפלה. שנא' ואני תפלתי לך ה' עת רצון. שאלו לחכמה מהו עונשו של חוטא. אמרה להם חטאים תרדף רעה. והנבואה אמרה הנפש החוטאת היא תמות. והתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר לו שנאמר ונרצה לו. והקב"ה אמר יעשה תשובה שנאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך כלומר יורה להן דרך תשובה.
אמר רב קללת חכם אפילו בחנם מתקיימת מנא לן מאחיתופל שקללו דוד ואמר כל היודע אם מותר לכתוב שם אחספא ולמשדייא בתהומא לאוקומיה ולא יאמר יחנק בגרונו. ואע"ג דבתר הכי אמר ליה אחיתופל שרי. נתקיימה בו הקללה שנאמר ויצו אל ביתו ויחנק.
1 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Makkot 11a · Sefaria
Ritva
ספר תורה שתפרו בפשתן וכו’ וקי"ל כמ"ד פסול דהכי סוגיין במסכ׳ מגלה (דף ח ע"ב) דאנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרי׳ נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזה אין נכתבין אלא אשורית ואמרינן בגמר׳ הא לטמא את הידים ולתופרן בגידין שווין וכן הלכה. ודקדק מכאן רבינו מאיר הלוי ז"ל דמזוזה צריכה עבוד לשמה כס"ת ותפילין דהא אתקוש לכל מילי דהא לא אמרינן הוקש ס"ת לתפילין אלא שהוקשה כל התורה כולה. לרבות אפי׳ מזוזה ובמתני׳ דהתם תפילין ומזוזי כי הדדי נקט להו ולא נחלקו אלא לענין שרטוט דהלכה למשה מסיני דמזוזה ותפילין צריכין שרטוט וכבר ברירנא לן בדוכתי אחרינא דכל שהיא קדושה עצמה הזמנה מילתא היא ובעינן עיבוד לשמה ולא נחלקו אלא ברצועת תפילין שהם תשמיש קדושה כדאיתא במס׳ מגילה. ושפיטא דמזוזה קדושה עצמה היא. איכא דגרסי חזינא להו לתפילי דבי רב דתפירי בכיתנא וטעותא היא דהא בתפלין כ"ע לא פליגי ובס"ת הוא שנחלקו כדאי׳ לעיל. וה"ג חזינא להו לספרי׳ דבי רב דתפירי כיתנא דסבר כמ"ד פשר ולית הלכת׳ כוותיה. ואיכא דגרסי לתילי דבר רב והיינו ספר דכתי׳ ביה קווצותיו תלתלים זה שרטוט כדאיתא במדרש:
מתניתין אחד כהן משוח בשמן המשחה ואח׳ המרובה בגדי׳ וא׳ שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח. פי’ רש"י ז"ל משוח בשמן המשחה הם כהנים גדולים שהיו עד זמן יאשיהו שלא היה שם שמן המשחה למשוח אותם וכדאיתא במס׳ הוריו׳ ולא היתה כהונה גדולה שלהם אלא בריבוי בגדים שהיו משמשין בשמונה בגדים ובירושלמי דמס׳ הוריות משמע כן דגרסינן התם משוח בשמן המשחה בבנין ראשון מרובה בגדים בבנין אחרון. ואתיא כדמר ר׳ שמעון בשם ר׳ אחא חמשה דברים היו בבית ראשון יתר על בית אחרון שמן המשחה וכו׳ ולפ"ז לא משכחת כהן משיח וכהן מרובה בגדים בזמן אחד. וקשה דהא איבעיא לן לקמן במיתת כולן חוזר או במית׳ אח׳ מהם אלמא משכחת להו בדור אחד. ובמס׳ הוריות אמרו משוח בשמן המשחה קודם לפדו׳ למרובה בגדים ואמרינן נמי במס׳ נזיר יטמא רובה בגדים ואל יטמא משוח במשן המשחה. לכך י"ל דמשכת להו כולהו קודם יאשיהו כגון שהלך כהן משוח למקום א׳ ונתעכב שם או נשבה שם שממנין אחר תחתיו ואין מושחין אותו שאין מושחין שני כ"ג בדור אחד ואם אירע פיסול בזה השני ממנין אחר עד שיעבור פיסולו של שני ואם חזר למקומו השני והוי השלישי כהן שעבר ממשיחתו ומיהו ממשיחתו לאו דוקא אלא לרבויו קרי הכי כדמתרגמינן הכהן המשיח דמתרבא. וגם רש"י ז"ל מודה בזה אלא שתפס במשנתינו פי׳ מרובה בגדים שהוא כהן גדול העיקרי וזה אינו אלא אחר יאשיהו:
ההורג כהן גדול או כ"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם פי׳ רש"י ז"ל כגון שנגמר דינו קודם שמינו כ"ג אחר. ולא נהירא חדא מדפסיק ותני סתם ועוד דמרישא שמעינן לה. לכך הנכון דאפילו היה שם כ"ג כשנגמר דינו פסיק ותני אינו יוצא משם לעולם. וגזרת הכתוב הוא שלא נתן הכתו׳ כפרה לכ"ג אלא כשאין ברציחה שייכו׳ לכ"ג ולכפרה נכתבו ולא לרציחה. ואפשר שטעם הכתוב מפני שהעון חמור מאוד. ויש שנתנו טעם משום דבעינן כ"ג המכפר שיהא נמצא בשעת רציחה ולא הוצרך התנא לפרש אלא שיהא מצוי בשעת גמר דין ג"כ מטעמא דמפרש בגמ׳ ולפי טעם זה לא צריך התנא לתפוס כאן כ"ג הרג שהרג או שנהרג דבלאו הכי נמי משכחת לה להא בשהיתה ההריגה בין כהן לכהן אלא דנקט הכי לאשמועינן דאע"ג דהוה כ"ג בשעת רציחה לא אמרינן שמיתתו וכפרתו באין כאחת. ואין הטעם הזה מתחוור לי: ואינו יוצא משם לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות׳ נפשות. לא זו אף זו קתני וחשב עדות ממון חשוב מעדות מצוה לפי שמצינו שחייבה תורה עון על כובש עדות ממון ולא על עדות מצוה ועדות נפשות פשיטא דחמירא אע"פ שאין בו קרבן:
גמרא קללת חכם אפי׳ בחנם היא באה לפי שאין בה תנאי כאידך דעלי והוה משמע כי אחיתופל לפי שלא היה יודע לדרש ק"ו בתחלתו הוא שלא גלה לו קרי ליה קללת חנם מיהו לאו חנם ממש דהא בכל אדם אמר הכתו׳ קללת חנם לא תבא כי נצטע׳ דוד בדבר על שלא גלה לו מיד ולא שם את לבו לדרו׳ ק"ו:
שבשעה שכרה דוד שיתין הקשה רש"י ז"ל דהא כשקנה דוד מקום המזבח מארונה היבוסי בסוף ימיו של דוד היה כדאיתא בקרא וכבר מת אחיתופל זה כמה שנים קודם. ותירץ דאפ"ה שיתין מעיקרא כרוהו בימי שמואל כי יודע היה דוד באיזה מקום יבנה בית המקדש וכדאיתא בזבחים פ׳ איזהו מקומן (זבחים דף נד ע"ב):
קפא תהומא בעיא למישטפא לעלמא בתלמו׳ ירושלמי יש שמצא שם חרש שהגביה קולו ואמר אל תטללני מכאן, שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה שרעדה הארץ ולא שמע דוד לדבריו ובא ונוטלו:
Ritva on Makkot 11a · Sefaria
Meiri
ספר תורה ותפלין שתפרן בחוטי פשתן פסולים אין תפירתן אלא בגידין של בהמה טהורה אפי' מנבלות וטרפות שבהן כמו שיתבאר במקומו:
המשנה התשיעית ויתחיל בה בביאור ענין החלק הרביעי והוא שאמר אחד המשוח בשמן המשחה ואחד המרובה בבגדים ואחד שעברה משיחותו ר' יהודה אומר אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו עליהם שימותו אמר הר"ם כהן שעברה משיחותו הוא כשאירע בו מום או אירע בו קרי בכהן גדול ביום הכפרים ומנו אחר תחתיו ובא בהורג נפש זכירת כהן גדול שלש פעמים וישב בה עד מות הכהן הגדול וכתוב כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וכתוב ואחר מות הכהן הגדול ישוב וכו' ור' יהודה אומר משוח מלחמה לפי שנאמר בהורג נפש לשוב לשבת בארץ עד מות כהן גדול וחכמים אינם דורשים זה הפסוק לפי שלא אמר בו הכהן הגדול וכשימות אחד מאלה חוזר ואפילו שהאחד חי ואין הלכה כר' יהודה נגמר דינו ומת כהן גדול הרי זה אינו גולה ואם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו כהן גדול אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני נגמר דינו בלא כהן גדול אינו יוצא משם לעולם ההורג כהן גדול וכהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם ואינו יוצא לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות ואפילו ישראל צריכין לו ואפי' שר צבא כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם שנאמר שמה שמה שמה שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו וכשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט:
אמר המאירי אחד משוח בשמן המשחה וכו' כבר ידעת מה שהוזכר בתורה שאין הרוצח רשאי לשוב לעירו עד מות הכהן הגדול ואומר שכל שהוא כהן גדול מחזיר את הרוצח במיתתו אחד שנמשח בשמן המשחה ואחד שלא נמשח אלא שהוא מרובה בבגדים כגון מיאשיהו ואילך שנגנזה צלוחית של שמן המשחה ואחד כהן שעבר כגון שאירע פסול בכהן גדול ומנו אחר תחתיו ונתרפא הראשון וחזר והאחר נקרא כהן שעבר ואין צריך לומר במיתת כהן העובד ועל שני אלו שאלו בגמ' אם במיתת כלם הוא חוזר ר"ל במיתת שניהם או אף במיתת אחד מהם ופסק הדברים שבמיתת אחד מהם הוא חוזר וא"צ למיתת שניהם ור' יהודה אומר אף משוח מלחמה והוא הכהן שנמשח לימנות על חלוצי צבא ואומר להם אל ירך לבבכם וכו' ואין הלכה כר' יהודה שמשוח מלחמה אינו אלא ככהן הדיוט:
לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מחיה ומזון שלא יתפללו על בניהם שימותו ואע"פ שכתוב כצפור לנוד וכדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא אין זה קללת חנם שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו:
ובגמרא נסח אחר בזה והוא שיתפללו על בניהם שלא ימותו ושאלו בה מאי הוה להו למעבד הכא אמרי טוביה חטא (זיבוד) [זיגוד] מינגד התם אמרי שכם נסיב מגבאי קטע ותירצו בה גם כן שהיה להם לבקש רחמים על דורם או שמא פעמים שהשוגג ברציחה תלמיד חכם וקללת חכם אפילו על חנם היא באה וכן אמרו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה ומתוך כך נראה לי בקללת הצבור הבאה על תנאי שכופלים בה שאם לא יעבור על תנאם שתהא הקללה נהפכת לו לברכה:
נגמר דינו ומת כהן גדול אחר גמר דין הרי זה אינו גולה שאחר שנגמר דינו הרי הוא כמי שגלה אע"פ שלא הגיעהו עונש הגלות שמה שנחקק בדמיונו גלותו גרם לו להכנע עד שבכניעתו נתכפר לו במיתת כהן גדול ומתוך כך הפקיעה מיתתו גלותו של זה ואם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ונגמר דינו מחזירין אותו במיתתו של שני שנגמר דינו בפניו:
נגמר דינו בלא כהן גדול כלומר שלא היה שם כהן גדול בשעה שנגמר דינו של זה גולה ואינו יוצא משם לעולם ויתבאר בגמ' שאם נמצא הכהן בן גרושה ובן חלוצה בטלה כהנה והרי הוא כמי שנגמר דינו בלא כהן גדול ומעתה ההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם:
ובהורג כהן גדול מיהא פירשו גדולי הרבנים אם לא מנו אחר קודם שנגמר דינו ואף גדולי המחברים כתבו כן ויש מקשים מאי איריא הורג כהן גדול אף בהורג אח"כ אם אין כהן גדול בשעה שנגמר דינו ומתרצים בה שהייתי סבור לומר שיהא פטור מגלות אע"פ שלא מנו אחר הואיל וראהו בשעה שהרגו ולמד שעל כל פנים חייב גלות ומ"מ אנו מפרשים שאפילו מנו אחר ונגמר דינו בזמן השני שאינו יוצא משם לעולם:
2 more comments on this page.
Meiri on Makkot 11a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
במשנה וא' שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח ר' יהודה כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Makkot 11a · Sefaria
Maharam
גמ' אמר אביי נקטינן נגמר דינו ומת כו' פי' נגמר דינו ומת הרוצח קודם שגלה מוליכין עצמות הרוצח לערי מקלט:
Maharam on Makkot 11a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' ר"י ור' נחמיה חד אמר עי' ב"ב טו ע"א:
שם ספר שתפרו בפשתן עיין מגילה דף ח ע"ב ודף יט ע"א:
Gilyon HaShas on Makkot 11a · Sefaria
Ben Yehoyada
לְמֵימְרָא, דְּכָל 'דִּבּוּר', לָשׁוֹן קָשָׁה יש להקשות והלא כתיב לשון דבור בכמה מקומות שאי אפשר לפרש לשון קשה כמו כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (בראשית יח, ה) וכן כִּי הֳ' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל (במדבר י, כט) וכן בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ (דברים טו, ו) וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם, וכיוצא בזה. ונראה לי בס"ד אין הכי נמי 'דִּבֶּר' לשון קשה הוא אך לפעמים נכתב גם על אמירה רכה מיהו בספר יהושע כולו לא נשתמש בלשון 'דִּבֶּר' דבכולהו כתיב 'וַיֹּאמֶר' ורק כאן שינה ואמר 'וַיְדַבֵּר' (יהושע כ, א) הנה ודאי בא להורות קושי בזה ויש להאריך ואין כאן מקומו.
לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ מְסַפְּקִין לָהֶם מִחְיָה וּכְסוּת יש להקשות למה לא יספיקו להם הכהנים עצמן? ואם משום דנשים לבם רך למה לא יספיקו להם נשותיהן של כהנים? ונראה לי בס"ד דכהנים גדולים עצמן איכא זילותא לגבייהו שיהיו חוששים לקללה של זה הרוצח ואפילו אם ירצו להספיק לא יניחום הבית דין וכל ישראל דזילותא גדולה היא זו לכל ישראל דאיך הכהן גדול אשר הוא מאורן של ישראל וכל כפרתם תלויה בו ובתפלתו יהיה חושש לתפלתו של זה הרוצח המאוס פן ימיתנו בתפלתו ויהיה נצרך לפייסו בעבור זאת בהספקה של מחיה וכסות! על כן אפילו אם ירצה הכהן גדול להספיק לא יניחוהו הסנהדרין וכל ישראל שכולם מתייקרים בו ועל כן אם תרצה אשתו להספיק מוחין בידה כי מה שתעשה אשתו כאלו הוא עשה כי מכיסו לוקחת אבל אמו אין מוחין בידה כי אומרים העולם נשים דעתן קלה ולבם רך מאד ועושין כן שלא לצורך. ברם רבני אשכנז ז"ל אמרו טעם אחר בזה שאין הכהנים בעצמן מספיקים אלא אמותיהם דחוששין למרמה דכתב מהרש"א הרוצח בשוגג אפילו אין עליו עדים הרי זה גולה על פי הודאת עצמו ולפי זה אם יהיה כהן גדול עצמו מספק לרוצח יבא אדם ערמן ויאמר שרצח בשוגג כדי שינוס לעיר מקלטו ויתפרנס מן כהן גדול ואם ימות כהן גדול גם הוא יצא מעיר מקלטו אבל עתה שמספקין אמותיהם לא ירצה לעשות תחבולה לומר חטאתי ויכנס בבית האסורים הזה של עיר מקלט דחושש אולי תמות האם קודם בנה בכמה שנים ומי יפרנסו באותם הימים דאין האם קיימת עד כאן דבריהם. ובזה יתורץ דקדוק שדקדקתי לעיל למה לא יספיקו הנשים שלהם? ובזה ניחא דאם יספיקו הנשים עושין רמאות יען דאם תמות אשתו מוכרח לישא אשה אחרת דכתיב וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז, ו) ואשה האחרת תספיק במקום הראשונה אבל אם תמות אמו אין לו אם אחרת.
וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶן שֶׁיָּמוּתוּ. הנה לאיכא דאמרי קמא משמע שאם לא יתפללו הרוצחין בפירוש שימותו לא ימיתו אותם מן השמים, וקשא אם חייבים בכך בשביל שלא בקשו רחמים על דורם 'הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט' אף על פי שלא התפללו הרוצחין! ויש לומר דאם לא התפללו בפירוש על המיתה לא ימיתום מן השמים אלא יביאו עליהם יסורין לכפר עליהם אבל איכא דאמרי השני לא ניחא להו בהאי תירוצא דאמרן ולהכי אמרו 'כְּדֵי שֶׁיִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא יָּמוּתוּ'. ואם תאמר תפלה זו של רוצח מה עושה ובמה נחשבת שתהיה רצויה ועולה לפני הקדוש ברוך הוא והלא על כל פנים זה המתפלל רוצח הוא ומאוס לפני הקדוש ברוך הוא? ונראה לי דיש חשיבותם בתפלתם שהם מתפללים על כהן גדול שיחיה אף על פי שבזה יתארך מאסרם בעיר מקלט ובזה יהיה פתחון פה למליץ יושר לפניו יתברך אלה הרוצחים בני אדם הם ולא חסו על עצמם ובקשו על כהן גדול שיחיה אף על פי שזה דבר המבוקש הוא יזיק להם ואתה א־ל רחום וחנון קל וחומר וכל שכן שתמחול לכהן גדול על אשר לא בקש רחמים על דורו ותחייהו!
וְלָא אִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בַּהֲדֵי תְּלָתָא יוֹמִי קשא מה פשע דהא אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) דין ארבע מיתות לא בטלו דאם נתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ואם כך גזרו עליו מן השמים לפרוע חובו איך היתה מועלת תפלתו לפטרו? ונראה לי בס"ד דאם נתחייב סקילה חיה דורסתו אבל לא תאכלנו וכאן קאמר תלמודא 'אַכְלֵיהּ אַרְיָא' שבזה נתנוול הרבה והרי לקה יותר מכדי חיובו כי כן דרכם של משחיתים כיון ששלטו עושים יותר ממה שהופקדו על דרך מה שאמר הכתוב אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א, טו) ועל זה היתה מועלת תפלתו של רבי יהושע בן לוי שיתפלל שאם אחד מישראל יתחייב אחת מן ארבע מיתות ויגזרו עליו דין ארבע מיתות, לא יתנוול אלא יקבר כמו שהוא וכיון שזה נתנוול מכח העדר תפלתו שהיא בדיבור לכך לָא אִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בַּהֲדֵיהּ. ומה שהיה רק ' תְּלָתָא יוֹמִי ' כי יש בשלשה ימים ע"ב שעות כמנין חסד [72] לרמוז לו שאם היה מתפלל על זה היה עושה חסד עם זה האדם 'דְּאַכְלֵיהּ אַרְיָא' שלא היה מתנוול ולכן בעבור העדר הדבור כך עשה העדר הדבור ממנו שלשה ימים שהם כמנין חסד שעות. ועוד נראה טעם לשלשה ימים כי ודאי אליהו זכור לטוב הוה משתעי בהדי בדברי תורה ומצינו כי העדר דברי תורה שלשה ימים הוא חסרון גדול כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא פב.) על פסוק וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם (שמות טו, כב) אין מים אלא תורה ולכך תיקן עזרא הסופר ע"ה שיהיו קורין בתורה שני וחמישי כדי שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה.
קָפָא תְּהוֹמָא וּבָעִי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא קשא אדהכי והכי איך לא שטף את העולם? ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל בסוכה (סוכה נג:) כתב דבאגדה מפורש שמצא דוד המלך ע"ה חרס על פני תהום בסוף החפירה אשר חפר וכתוב בו שהיה מששת ימי בראשית עיין שם, וכתבתי ענין החרס ההוא שנתן השם יתברך באותו חרס כח רוחני שבו יהיה עכוב ועמידה למים של התהום שלא יעלו מגבולם לשטוף העולם והונח החרס הזה שבו מונח כח הרוחני ההוא על נקב שברא הקדוש ברוך הוא בתוך הארץ כדי שיהיה נוגע החרס במים שבתוך התהום ואז כוחו מתפשט בכל מי התהום כולו אשר בארץ שלא ימרדו לעלות למעלה מגבולם כי טבע המים לעלות על העפר ועתה על ידי חרס זה שנגע במים נאסרו ונעצרו במקומם ואין יכולים לעלות ולהגביה עצמן למעלה מן הארץ שהיא עפר וכאשר חפר דוד המלך ע"ה את חלל השתין והגיע עד אותו החרס נטלו בידו מעל המים וכיון שהוציא את החרס מן אויר החלל ראה שתיכף עלו המים של התהום והגיעו עד ראש החפירה ותיכף ומיד חזר והניח את החרס בפה החפירה ואז עמדו במקומן ולא עלו יותר למעלה מן החפירה כי כח הרוחני שבחרס אחז אותם ועכב בידם שלא יוגבהו ולא יעלו ולא יזוזו ממקומן אך לא נדחו וירדו למטה למקומן הראשון אלא נשארו ממלאים את חלל החפירה כי החרס עכב בידם שלא לעלות דלכך נברא אבל לא נברא לדחות המים להורידם. והנה כשראה דוד המלך ע"ה שהחלל של השיתין שחפר מלא מים עד פה החפירה אמר עתה יתבטלו הנסכין כי לא יש חלל ריקן שיורדין בתוכו הנסכין כי החלל כולו מלא ממים של התהום עד ראש החלל של החפירה והחרס מונח בראש החפירה ולא יש חלל ריקן כדי שירדו בו הנסכין וגם אי אפשר לחפור במקום אחר חפירה חדשה כי חפירה אשר חפר שם היתה על פי רוח הקדש דדוקא שם צריך להיות הנסכין יורדין ואם כן יתבטלו הנסכין לכך בקש הוראה שיורו לו דמותר לכתוב שם מפורש על החרס מצד השני העליון בעודו מונח בראש החפירה ובכתיבת שם זה יכוין לעשות פעולה בחרס שיהיה דוחה את המים שתחתיו להיות יורדין עד מי התהום הגדול של מטה כאשר היו בתחילה קודם נטילת החרס מעליהם כי שם מפורש הוא פועל הפעולה שהם מתכונים לעשות בו וכאשר הורו לו דמותר כתב השם ונתכון בו שירד החרס ויוריד המים גם כן עמו וישב החרס על נקב התחתון שהיה שם בתחילה וכן עשה החרס וירד תיכף והוריד ודחה המים שתחתיו עד שעמד על הנקב התחתון כאשר היה מונח שם בבריאת העולם. ומה שהוצרך להוראה של מחיקת השם הוא כי עתה כאשר כתב שם על פני החרס מצד העליון אז הנסכין ירדו על צד העליון של החרס ששם כתוב השם ובהכרח יהיה מחיקת השם והוא לא הוצרך לכתוב השם אלא בשביל הנסכין. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דמקשין העולם בזה הקל וחומר שעשה אחיתופל: וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה יִמָּחֵק הַשֵּׁם שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! ומקשים דהוה ליה להציל כל העולם כולו ממות שאם היה התהום עולה היה שוטף כל העולם? ובזה ניחא דעל העולם לא יגיע נזק מאחר כי תכף ומיד הניח את החרס בראש החפירה על פני המים שעלו שם ואז החרס פעולתו להעמיד את המים ולאחז בהם שלא יעלו וממילא נשמר העולם ורק אם לא היה כותב השם כדי להוריד החרס למקומו הראשון ויהיה החלל ריקן לא היה אפשר לעשות הנסכין דאיך ירדו כיון דהחלל מלא וידוע כי בנסכין שעושין בכל יום ירד שפע טובה וברכה ושלום לישראל ולכל העולם כולו ואם יתבטלו הנסכין אין שלום לכך אמר 'לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה'.
וַאֲפִלּוּ הָכִי כְּתִיב "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק" (שמואל ב יז, כג). יש להבין איך אחיתופל שהיה חכם גדול טעה בדבר זה לאבד עצמו לדעת? ויש להקשות דרך הלצה על פי מה שאמר בספר ש"ח על ת"ח (שיחת חולין של תלמידי חכמים פרק ז') פעם בא אפיקורס לפני הגאון בעל נודע ביהודא ז"ל ואמר לו בדרך ליצנות שכל עבירות שבתורה כבר עבר עליהם חוץ מעבירה של המאבד עצמו לדעת! ויען לו הגאון ז"ל זאת לא תוכל עשות כי אין זו עבירה לגבי דידך אלא מצוה דכתיב וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יז, ז) עד כאן. ולכן יש לומר דרך מליצה אחיתופל ראה עצמו שהוא רע לעולם לכך חשב אם יאבד עצמו קעביד מצוה דכתיב 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'.
Ben Yehoyada on Makkot 11a · Sefaria
Tosafot
No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.
What this page contains
A full text unit for Makkot, daf 11, Amud Aleph, about 538 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 126 words
Opens “בְּלָשׁוֹן עַזָּה, דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ…”
- Segment 230 words
Opens “לְמֵימְרָא דְּכׇל דִּיבּוּר לָשׁוֹן קָשָׁה? אִין, כְּדִכְתִיב:…”
- Segment 34 words
Opens “(סִימָנֵי רַבָּנַן מְהֵמְנֵי וְסָפְרֵי).…”
- Segment 415 words
Opens “פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן, חַד אוֹמֵר:…”
- Segment 523 words
Opens “״וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת…”
- Segment 631 words
Opens “בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁמֹנָה פְּסוּקִים, הַיְינוּ דִּכְתִיב:…”
- Segment 716 words
Opens “סֵפֶר שֶׁתְּפָרוֹ בְּפִשְׁתָּן, פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה…”
- Segment 835 words
Opens “לְמַאן דְּאָמַר פָּסוּל, דִּכְתִיב: ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת…”
- Segment 912 words
Opens “אָמַר רַב: חֲזֵינַן לְהוּ לִתְפִילִּין דְּבֵי חֲבִיבִי…”
- Segment 1024 words
Opens “מַתְנִי׳ אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הַמְרוּבֶּה…”
- Segment 1114 words
Opens “לְפִיכָךְ אִימּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה…”
- Segment 1229 words
Opens “גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא:…”
- Segment 1320 words
Opens “וְרַבִּי יְהוּדָה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״לָשׁוּב לָשֶׁבֶת…”
- Segment 1438 words
Opens “לְפִיכָךְ אִימּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים כּוּ׳. טַעְמָא דְּלָא…”
- Segment 1525 words
Opens “וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי: כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁלֹּא…”
- Segment 166 words
Opens “הָתָם אָמְרִי: שְׁכֶם נָסֵיב וּמִבְגַּאי גָּזַיר.…”
- Segment 1736 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: מִפִּירְקֵיהּ דְּרָבָא שְׁמִיעַ…”
- Segment 1846 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קִלְלַת חָכָם…”
- Segment 1937 words
Opens “נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמָה…”
- Segment 2023 words
Opens “וַאֲפִילּוּ הָכִי כְּתִיב: ״וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא…”
- Segment 2148 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: קִלְלַת חָכָם – אֲפִילּוּ…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Makkot 11a · Segment 12 — “…הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָשַׁב בָּהּ…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Makkot 11a · Segment 21 — “…דִּכְתִיב: ״וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כׇּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד…”
Original text
בְּלָשׁוֹן עַזָּה, דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם וְגוֹ׳״? מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל הַתּוֹרָה.
with harsh language, as it is written: “And the Lord spoke [ vayedabber ] to Joshua saying: Speak [ dabber ] to the children of Israel, saying: Assign you the cities of refuge of which I spoke [ dibbarti ] to you by means of Moses” (Joshua 20:1–2). Why does the Torah repeatedly employ a term of dibbur , connoting harsh speech, as opposed to the term of amira , connoting neutral speech? It is due to the fact that the cities of refuge are a mitzva of the Torah, and therefore they warrant emphasis.
לְמֵימְרָא דְּכׇל דִּיבּוּר לָשׁוֹן קָשָׁה? אִין, כְּדִכְתִיב: ״דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת״. וְהָתַנְיָא: ״נִדְבְּרוּ״, אֵין ״נִדְבְּרוּ״ אֶלָּא לְשׁוֹן נַחַת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ״! ״דִּבֶּר״ לְחוּד, ״יַדְבֵּר״ לְחוּד.
The Gemara asks: Is that to say that all instances of speaking [ dibbur ] indicate harsh language? The Gemara answers: Yes, as it is written with regard to Joseph’s brothers: “The man, the lord of the land, spoke [ dibber ] harshly to us” (Genesis 42:30). The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita with regard to the verse: “Then they who feared the Lord spoke [ nidberu ] with one another” (Malachi 3:16), that the term “they spoke” is nothing other than a term of gentleness, and likewise, the same is true of the verse which states: “He subdues [ yadber ] peoples under us” (Psalms 47:4), meaning that God will calmly and gently conduct the nations under the influence of the Jewish people? The Gemara answers: The meaning of dibber is discrete and the meaning of yadber is discrete. There is a difference between the two conjugations of the same root.
(סִימָנֵי רַבָּנַן מְהֵמְנֵי וְסָפְרֵי).
The Gemara provides a mnemonic for the disputes involving Rabbi Yehuda that follow: Rabbis; mehemni , i.e., the dispute with Rabbi Neḥemya; and the dispute with regard to Torah scrolls sewn with threads of flax.
פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן, חַד אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁיהָם. וְחַד אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל תּוֹרָה.
The Gemara resumes the discussion of the harsh language employed in the portion discussing murderers in the book of Joshua. Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree with regard to this matter. One says harsh language was employed because Joshua delayed fulfilling the mitzva of designating cities of refuge, and one says it is because the cities of refuge are a mitzva of the Torah, and therefore they warrant emphasis.
״וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים״, פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה – חַד אוֹמֵר: שְׁמֹנָה פְּסוּקִים, וְחַד אוֹמֵר: עָרֵי מִקְלָט.
The Gemara cites an additional dispute with regard to the portion of the cities of refuge in the book of Joshua. It is written: “And Joshua wrote these matters in the scroll of the Torah of God” (Joshua 24:26). Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya disagree with regard to this matter. One says: The reference is to the final eight verses in the Torah that record the death of Moses and were recorded by Joshua in the scroll of the Torah, in addition to the rest of the Torah that was written by Moses (see Bava Batra 15a). And one says: The reference is to the portion of the cities of refuge that appears in the book of Joshua.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁמֹנָה פְּסוּקִים, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עָרֵי מִקְלָט, מַאי ״בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים״? הָכִי קָאָמַר: ״וַיִּכְתּוֹב יְהוֹשֻׁעַ בְּסִפְרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים״.
The Gemara discusses these two opinions: Granted, according to the one who says that the reference is to the final eight verses in the Torah, that is the reason that it is written: “And Joshua wrote these matters in the scroll of the Torah of God,” as he wrote those verses and they were included in the Torah. But according to the one who says that the reference is to the portion of the cities of refuge in the book of Joshua, what is the meaning of the phrase “in the scroll of the Torah of God”? They appear in the book of Joshua, not in the Torah. The Gemara answers: This is what the verse is saying: And Joshua wrote in his book these matters that are also written in the scroll of the Torah of God.
סֵפֶר שֶׁתְּפָרוֹ בְּפִשְׁתָּן, פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר – חַד אוֹמֵר: כָּשֵׁר, וְחַד אוֹמֵר: פָּסוּל.
The Gemara proceeds to cite another dispute between Rabbi Yehuda and one of the Sages in which it is not clear which opinion is attributable to which Sage. In the case of a Torah scroll where one sewed its sheets with linen threads, Rabbi Yehuda and Rabbi Meir disagree with regard to this matter. One says: The Torah scroll is fit for use, and one says: The Torah scroll is unfit for use.
לְמַאן דְּאָמַר פָּסוּל, דִּכְתִיב: ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״, וְאִיתַּקַּשׁ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לִתְפִילִּין: מָה תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי לְתוֹפְרָן בְּגִידִין – אַף כֹּל לְתׇפְרָן בְּגִידִין. וְאִידַּךְ: כִּי אִיתַּקַּשׁ – לַמּוּתָּר בְּפִיךְ, לְהִלְכוֹתָיו לָא אִיתַּקַּשׁ.
The Gemara elaborates: According to the one who says that the Torah scroll is unfit for use, the reason is as it is written with regard to phylacteries: “And it shall be for you a sign on your hand and a memorial between your eyes, in order that the Torah of God shall be in your mouth” (Exodus 13:9). And in this verse the entire Torah is juxtaposed and likened to phylacteries: Just as with regard to phylacteries, there is a halakha transmitted to Moses from Sinai to sew them with sinews, so too, with regard to all sheets of the Torah scroll, there is a requirement to sew them with sinews. And the other Sage holds: When the Torah scroll is juxtaposed and likened to phylacteries, it is only with regard to the principle that the sheets of the Torah scroll may be prepared only from a species of animal that is permitted to your mouth, i.e., that it is permitted for a Jew to eat; but with regard to its other halakhot , it is not juxtaposed and likened to phylacteries.
אָמַר רַב: חֲזֵינַן לְהוּ לִתְפִילִּין דְּבֵי חֲבִיבִי דִּתְפִירִי בְּכִיתָּנָא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.
Rav said: I saw that the phylacteries of the house of my uncle, Rabbi Ḥiyya, were sewn with linen. But the halakha is not in accordance with his opinion; phylacteries may be sewn only with sinews.
מַתְנִי׳ אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הַמְרוּבֶּה בִּבְגָדִים, וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ – מַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ.
MISHNA: The Torah states that an unintentional murderer is required to remain in the city of refuge to which he fled until the death of the High Priest. The mishna elaborates: With regard to High Priests, who were appointed in several different manners, one anointed with the anointing oil, which was the method through which High Priests were consecrated until the oil was sequestered toward the end of the First Temple period; and one consecrated by donning multiple garments, the eight vestments unique to the High Priest, which was the practice during the Second Temple period; and one who received a temporary appointment due to the unfitness of the serving High Priest, who departed from his anointment with the restoration of the serving High Priest to active service, their deaths facilitate the return of the murderer from the city of refuge to his home. Rabbi Yehuda says: Even the death of a priest anointed for war to address the soldiers (see Deuteronomy 20:1–7) facilitates the return of the murderer.
לְפִיכָךְ אִימּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ.
The mishna continues: Therefore, the mothers of High Priests would provide those exiled to cities of refuge with sustenance and garments so that they would not pray that their sons would die. The more comfortable their lives in the city of refuge, the less urgency they would feel to leave, and the less likely it would be that they would pray for the death of the High Priests.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל״, וּכְתִיב: ״כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל״, וּכְתִיב: ״וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל״.
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that the death of these High Priests facilitates the return of the murderer, derived? Rav Kahana said they are derived from a verse, as the verse states: “And he shall dwell there until the death of the High Priest who was anointed with the sacred oil” (Numbers 35:25), and it is written: “For in his city of refuge he shall dwell until the death of the High Priest” (Numbers 35:28), and it is written: “And after the death of the High Priest the murderer shall return to his ancestral land” (Numbers 35:28). The three mentions of the death of the High Priest correspond to the three types of High Priest enumerated by the first tanna of the mishna: One anointed with oil, one consecrated by donning the eight vestments, and one who was relieved of his position.
וְרַבִּי יְהוּדָה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן״. (וְגוֹ׳) וְאִידַּךְ: מִדְּלָא כְּתִיב: ״הַגָּדוֹל״ – חַד מֵהָנָךְ הוּא.
And Rabbi Yehuda holds that another verse is written: “And you shall take no ransom for him that fled to his city of refuge, to return and dwell in the land until the death of the priest” (Numbers 35:32), from which it is derived that the death of the priest anointed for war also facilitates the return of the murderer. And the other tanna says: From the fact that High Priest is not written in that verse, it is clear that the reference is not to an additional type of High Priest; rather, the reference is to one of those High Priests mentioned in the preceding verses.
לְפִיכָךְ אִימּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים כּוּ׳. טַעְמָא דְּלָא מְצַלּוּ, הָא מְצַלּוּ – מָיְיתִי? וְהָכְתִיב: ״כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לֹא תָבֹא״! אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: מִפִּירְקֵיהּ דְּרָבָא שְׁמִיעַ לִי, שֶׁהָיָה לָהֶן לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרָן וְלֹא בִּקְּשׁוּ.
§ The mishna teaches: Therefore, the mothers of High Priests would provide those exiled to cities of refuge with sustenance and garments so that they would not pray that their sons will die. The Gemara asks: The reason that the High Priest will not die is that they do not pray; but if they prayed for the death of the High Priest, would he die? But isn’t it written: “As the wandering sparrow, as the flying swallow, so a curse that is baseless shall come home” (Proverbs 26:2)? Why does the mishna express concern over a baseless curse? A certain elder said to him: I heard in the lecture delivered by Rava that it is not a baseless curse, as the High Priests share the blame for the unintentional murders performed by these people, as they should have pleaded for mercy for their generation, that no murder should transpire, even unintentionally, and they did not plead. Due to their share in the blame, prayers for their death could be effective.
וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי: כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁלֹּא יָמוּתוּ. טַעְמָא דִּמְצַלּוּ, הָא לָא מְצַלּוּ – מָיְיתִי? מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? הָכָא אָמְרִינַן: טוֹבִיָּה חֲטָא וְזִיגּוּד מִנַּגַּיד.
And some teach a variant reading of the mishna: Therefore, the mothers of High Priests would provide those exiled to cities of refuge with sustenance and garments, so that those exiled would pray that their sons will not die. The Gemara infers: The reason that the High Priests will not die is that they pray, but if they did not pray for the High Priest not to die, would the High Priest die? What could the High Priest have done to prevent the unintentional murder? Here, in Babylonia, we say an adage to describe a situation of that sort: Toviyya sinned and Zigud is flogged. Toviyya violated a prohibition and Zigud came as a single witness to testify against him. Since the testimony of a single witness is not valid in court, he is flogged for defaming Toviyya. The sinner is unpunished and the person who sought to testify against him is flogged. This became a colloquialism for a situation where one is punished for the sin of another.
הָתָם אָמְרִי: שְׁכֶם נָסֵיב וּמִבְגַּאי גָּזַיר.
There, in Eretz Yisrael, they say a different adage with the same application: Shechem married a woman and Mavgai circumcised himself. This is based on the episode of the abduction of Dinah in the city of Shechem (see Genesis, chapter 34), where Shechem compelled all the male residents of the city to undergo circumcision so that he could marry Dinah. Shechem married Dinah, while the rest of the males suffered the pain of circumcision and received no benefit.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: מִפִּירְקֵיהּ דְּרָבָא שְׁמִיעַ לִי, שֶׁהָיָה לָהֶן לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרָן וְלֹא בִּקְּשׁוּ. כִּי הָא דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאַכְלֵיהּ אַרְיָא בְּרָחוֹק תְּלָתָא פַּרְסֵי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְלָא אִישְׁתַּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ תְּלָתָא יוֹמֵי.
A certain elder said to him: I heard in the lecture delivered by Rava that the High Priests share the blame, as they should have pleaded for mercy for their generation and they did not plead. Consequently, they required the exiles to pray on their own behalf. The Gemara illustrates the concept of the responsibility held by the spiritual leadership: This is like in this incident where a certain man was eaten by a lion at a distance of three parasangs from the place of residence of Rabbi Yehoshua ben Levi, and Elijah the prophet did not speak with him for three days because of his failure to pray that an incident of this kind would not transpire in his place of residence.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קִלְלַת חָכָם – אֲפִילּוּ בְּחִנָּם הִיא בָּאָה. מְנָלַן? מֵאֲחִיתוֹפֶל, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קְפָא תְּהוֹמָא, בְּעָא לְמִישְׁטְפָא לְעָלְמָא. אֲמַר: מַהוּ לִכְתּוֹב שֵׁם אַחַסְפָּא וּמִישְׁדֵּא בִּתְהוֹמָא דְּלֵיקוּ אַדּוּכְתֵּיהּ? לֵיכָּא דְּאָמַר לֵיהּ מִידֵּי. אֲמַר: כׇּל הַיּוֹדֵעַ דָּבָר זֶה וְאֵינוֹ אוֹמְרוֹ – יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ.
Apropos curses that are realized, Rav Yehuda says that Rav says: With regard to the curse of a Sage, even if it is baseless, i.e., based on a mistaken premise, it nevertheless comes to fruition and affects the object of the curse. From where do we derive this? It is derived from this incident involving Ahithophel. When David dug the drainpipes in preparation for building the Temple, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. David said: What is the halakha ? Is it permitted to write the sacred name on an earthenware shard and throw it into the depths, so that the water will subside and stand in its place? There was no one who said anything to him. David said: Anyone who knows the answer to this matter and does not say it shall be strangled.
נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה הַתּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי. כְּתַב שֵׁם אַחַסְפָּא, שְׁדָא אַתְּהוֹמָא, נְחַת וְקָם אַדּוּכְתֵּיהּ.
Then Ahithophel raised an a fortiori inference on his own and said: And if in order to make peace between a man and his wife in the case of a sota , when the husband suspects his wife of having committed adultery, the Torah says: My name that was written in sanctity shall be erased on the water, then, in order to establish peace for the whole world in its entirety, is it not all the more so permitted? Ahithophel said to David: It is permitted. David wrote the sacred name on an earthenware shard and cast it into the depths, and the water in the depths subsided and stood in its place.
וַאֲפִילּוּ הָכִי כְּתִיב: ״וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ (וְ)אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וְגוֹ׳״.
And even so it is written that during the rebellion of Absalom: “And Ahithophel saw that his counsel was not taken, and he saddled his donkey and he arose and went to his house, to his town, and he commanded his household and strangled himself” (II Samuel 17:23). Although David stipulated that his curse would take effect only if one who knows the answer fails to share it with him, and Ahithophel did not fail to share it with him, the curse was realized.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: קִלְלַת חָכָם – אֲפִילּוּ עַל תְּנַאי הִיא בָּאָה. מְנָלַן? מֵעֵלִי, דְּקָאָמַר לֵיהּ [עֵלִי] לִשְׁמוּאֵל: ״כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר״. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב: ״וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כׇּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ״, [וַאֲפִילּוּ הָכִי] כְּתִיב: ״וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וְגוֹ׳״.
The Gemara cites a similar statement: Rabbi Abbahu says: With regard to the curse of a Sage, even if it is stated conditionally, it comes to realization. From where do we derive this? It is derived from an incident involving Eli the High Priest, as Eli said to Samuel, after the latter had received a prophetic vision with regard to Eli, that his sons do not follow his path: “Therefore may God do to you, and more also, if you hide any matter from me of all the matters that He spoke unto you” (I Samuel 3:17). And even though it is written immediately thereafter: “And Samuel told him all the matters, and did not hide from him” (I Samuel 3:18), it is written at the time of Samuel’s death: “And his sons did not follow in his ways” (I Samuel 8:3), indicating that God did to Samuel as he prophesied with regard to Eli, and his own sons did not follow his path. Despite the fact that Eli stated the curse conditionally, Samuel was affected by the curse.