Commentary page

Bava Metzia 99b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Bava Metzia 99b

Bava Metzia 99b. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 244 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

קרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה דנעל ופרץ וגדר כל שהוא ובמסכת קדושין (דף כו.) ילפינן להו:

שכירות קס"ד שכר בהמה וכלים:

מאי עבידתיה להקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ליה:

שכירות קרקע השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתבו לו בעלים ביתי מושכן לך ומסר לו השטר או שהחזיק בו השוכר אין אחד מהם יכול לחזור:

חביצא דתמרי תמרים המדובקים יחד קרי חביצא ואית בהן חמשין תמרי:

אגב הדדי מיזדבנן חמשים נכי חדא הלוקח יחד אינו נותן בהם אלא מ"ט פרוטות כדי שיחזור וימכור אחת אחת וישכור פרוטה:

להדיוט אם משל הדיוט הוא משלם לו כמו שהן נמכרים ביחד ואין מדקדקין להחמיר עליו כדקאמר טעמא לקמן שמין בית סאה וכו':

מה שאין כן במזיק הקדש אחומשין קאי:

15 more comments on this page.

Rashi on Bava Metzia 99b · Sefaria

Tosafot

פרט למזיק דלא משלם חומשא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא משלם אפילו קרן כדמשמע בריש ב"ק (דף ט: ושם) דקתני אכל ד' אבות נכסים שאין בהם מעילה וכן משמע בירושלמי הנזקין ר"ע אומר ק"ו להקדש במה אנו קיימין אי. בנזקין רעהו אמר רחמנא ולא להקדש אי בנזקי גופו הא תני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש כו' וא"ת והא כי יאכל בתרומה כתיב וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה וא"ת כיון דמתרומה ילפינן לא לחייב אהנאת הקדש כמו תרומה שמותרת בהנאה לזרים וי"ל דכי תמעול מעל רבוי כדאמרינן במעילה (ד' יח:):

שמין בית סאה באותה שדה תנן פי' בקונטרס דאין מדקדקין להיות שמין מה שהיתה שוה ערוגה זו שנאכלת אלא מה שנחסרה בית סאה בשדה זו מדמיו אם היה בא למכור הקרקע בשביל אכילת ערוגה זו ואין נראה לר"י חדא כיון דאבית סאה קאי הוה ליה למימר בלשון זכר כמה היה יפה ועוד דבפ' הכונס (ב"ק דף נח: ושם ד"ה שמין) בעי בגמרא היכי שיימינן ומאי בעי כיון דבמתניתין מפרש בהדיא שומא ולמה עלה על דעתו שיעשו עוד אחרת ועוד דמפרש התם סאה בס' סאין ופי' בקונטרס דבית סאה באפיה נפשיה לא שיימינן דמפסיד מזיק אלא שמין תחלה ס' סאין ורואין כמה דמים מגיעין לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחת באכילת ערוגה ואם מתחילה היו שמין ערוגה בס' סאין לא היה מפסיד כלום שאין ערוגה ניכרת בהם אבל בבית סאה ניכרת הני שתי שומות מנלן דמקרא לא שמעינן אלא ששמין אגב שדה ועוד דלמ"ד ב"ק (דף נח:) קלח בששים קלחין כלומר בששים שיעורין כמותו אמאי נקט במתניתין בית סאה ועוד דפריך התם לכולהו אמוראי מדתני אכלה קב או קביים רואין אותה כאילו היא ערוגה קטנה ומשערין אותה מאי לאו בפני עצמה תיקשי ליה אמתני' דקתני שמשערין בבית סאה ונראה לר"י דשמין בית סאה היינו בית סאה הנאכל כדקתני בסיפא במילתיה דר"ש אם סאה סאה כו' ובבית סאה תבואה מיירי ולא בבית סאה זרע שאין יכולה בהמה לאכול כל כך ולכך נקט לשון נקבה כמה היתה דבשומת שדה איירי ובעי נמי שפיר בגמרא היכי שיימינן דלא פי' במתני' כמה תהא השדה גדולה ששמין בה ועוד מספקא ליה דדלמא שמין בית סאה באותה שדה היינו בקרקע עצמו של בית סאה ומפרש סאה בס' סאין וה"ה דפחות או יותר שמין לפי חשבון סאה בס' סאין ואיכא מאן דאמר קלח בס' קלחין לעולם בס' שיעורין כמותו ומאן דאמר תרקב בששים תרקבין ואכלה סאה דמתניתין משערין לפי האי שיעורא ושם מפורש באיזה שיעור מפסיד מזיק או משביח יותר בתרקב בששים תרקבין או סאה בששים סאין ופריך על כולהו מברייתא אכלה קב או כו' מאי לאו בפני עצמה ששמין הערוגה לבדה בפני עצמה כמה היתה יפה הקרקע עם הזרעין וכמה היא יפה עכשיו כשנאכלו והשתא אמתני' גופא לא מצי למיפרך דאיכא נמי לפרושי הכי כדפרי' ואין להקשות לפי' ר"י האי בית סאה סאה מיבעי ליה דהכי פריך התם רב הונא בר מנוח לרב פפא דמפרש קב בס' קבין ובית כור בס' כורין האי בית כור כור מיבעי ליה דהתם לא פריך אלא משום דכי היכי דקתני ברישא קב ולא קתני בית ה"נ הוה ליה למינקט כור ולא בית כור אלא כמו שהתחיל ברישא:

באותה שדה תנן תימה היכי מייתי ראיה ממקרקעי אמטלטלי דעל כרחך לא דמו שהרי הכא חביצא דתמרי אין שמין בששים כי התם אלא בפני עצמה וי"ל דהכי מייתי ראיה כיון דמקילין כולי האי במקרקעי אין לנו להחמיר במטלטלין ולומר כל חדא וחדא הוה מזבנינא ליה:

אהדרו ליה ביומא דשוקא פירוש קודם שעבר יום השוק ראשון אינו יכול לומר לא אקח אלא מעות אבל עבר יום השוק לא יקח יין אלא מעות דמצי אמר כבר היה מוכרו ביום השוק שעבר ואין לו להמתין עד יום השוק הבא אבל יש לו יין עוד למכור לא יכול לומר כן שהרי לא מכר שלו:

Tosafot on Bava Metzia 99b · Sefaria

Meiri

מי שגזל לחברו עגול של תמרים מעוכים ומדובקים יחד וכשאדם מוכר העגול כלו ביחד אדם מוכרו בערך חמשין חסר חד ר"ל שכל שאם אדם מוכר על יד על יד מוכר כל אחד ואחד בפרוטה כשמוכרו כלו ביחד מוכרו בתשע וארבעים פרוטות כשהוא בא לשלם אינו משלם אלא תשע וארבעים פרוטות וכן הדין במזיק ואין הלה אומר לו אני הייתי מוכרם אחת אחת לענין נזקי בהמה אמרו כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה בכלל כל השדה ר"ל שאין שמין ערוגה בפני עצמה כמה היא שוה אלא שמין אותה בכלל השדה ופרשו שם שאם אכלה ערוגה שמין קרקע של ששים ערוגות כמה נפחת לחסרון פירות שבערוגה זו כמו שביארנו בבבא קמא למדת מ"מ שאין מדקדקין כל כך בתשלומין ובהקדש אינו כן אלא משלם חמשים וחומשם שהוא עשרה אם נהנה בהם אבל מצד הגזלה או ההזק אם לא נהנה אינו מוסיף חומש איש כי יאכל פרט למזיק:

גזבר שנטל אבן או קורה של הקדש על דעת לעכבה לעצמו הואיל ואין כאן שנוי רשות ולא נהנה עדין לא מעל נתנה לחברו הואיל ויש כאן שנוי רשות הוא מעל שהוציאה לחולין כשקנאה חברו מידו והוא משלם להקדש וחברו לא מעל ודבר זה פרשוהו כשהיתה כבר משוקעת בבנין ונפלה שאם לא כן אלא שלקחוה לצרך הלשכה הרי כבר ביארנו שבונין בחול ואח"כ מקדישין בנאה הגזבר בתוך ביתו הואיל ועכשו נשתנית שהרי הוצרך לשפותה כדי לקבעה מעל ואם נתנה על פי ארבה ולא חברה הואיל ואין כאן שנוי לא מעל ולא יצאה לחולין עד שיהנה בדירה תחתיה בכדי שוה פרוטה ואע"פ שבהדיוט אמרו הדר בחצר חברו שלא מדעת אין צריך להעלות לו שכר על הצדדין שכבר ביארנו כגון שאינה עומדת לשכירות והיה לנו לומר שזה שנטלה שלא מדעת הקדש ודר בה אין כאן הנאה הואיל ובכיוצא בה אין כאן חיוב שכר מ"מ חומר הוא שהחמירו בהקדש:

הכתפים שהיו מוליכין חבית של יין לחנוני ושברוה על צד שהם חייבים לשלם וחבית זו ערכה ביום השוק חמשה ובשאר הימים ארבעה אם החזירוה לו ביום השוק מחזירין חבית של יין או חמשה כערך של עכשו ודוקא שלא היה לו עכשו יין למכור אבל אם יש לו יין למכור משלמין לו כאלו החזירוה בשאר הימים שהרי אף הוא מניחו למהר או לשאר הימים וכל שמחזירו בשאר הימים אין מחזיר אלא ארבעה כערך של עכשו ובכל זמן מנכה מתשלומיו טרח המכירה ושכר האמן הנוקב את החבית להניח שם ברזא ודמי הברזא ודבר זה אין בו חלוק בין ששברה ליום השוק לששברה ביום אחר זו היא שטת גדולי הפוסקים והמחברים אבל גדולי המפרשים פרשו שביום השוק שברוה והיא שוה חמשה ודי להם שיחזירו חבית של יין אף ביום אחר השוק והוא יטרח וימכור שהרי ימכרנה בחמשה כשעת הנזק ודוקא בשאין לו יין למכור שאם יש לו יין למכור אף הוא אומר לו אלו היתה אצלי ביום ששברתם אותה הייתי מוכרה עכשו יש לי יין הרבה ואין בידי למכרה ומתוך כך משלמין חמשה וכל שכן אם מחזירים בשאר הימים שהרי אף אם ימכרנה יפסיד בה דינר והילכך כל ששברה ביום השוק והחזירה ביום השוק אם אין לו יין משלמין חבית ודיים ואם יש לו יין משלמין חמשה ואם מחזירין בשאר הימים בין יש לו יין בין אין לו מחזירין חמשה אלא שמנכה להם טרח המכירה ושכר אמנות הנקב והברזא אבל אם שברה בשאר ימי השבוע בין שהחזיר ביום השוק בין שהחזיר בשאר ימים אין משלם אלא ארבעה כשעת הנזק וזהו המיושר שבשמועה זו ואל תחוש להפך הגירסא עד שתישבנה לדעת זו והוא שתסיר מתוכה מה שתמצא בספרים איבעי ליה לזבוני:

Meiri on Bava Metzia 99b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בגמרא א"ל ר' יוחנן הדר ביה שמואל כו' כך מצאתי מוגה בכמה ספרים והוא נכון ויש לקיימה לפי סוגיא דשמעתי' אבל מן הסוגיא דפרק כיצד הרגל מוכח דא"ל ר' יוחנן הוא טעות שנפל בספרים כמו שכתב מהרש"ל וק"ל:

תוס' בד"ה שמין בית סאה כו' ועוד דלמ"ד קלח בס' קלחי' כו' אמאי נקט במתני' בית סאה כו' עכ"ל אבל למ"ד תרקב בס' תרקבי' ניחא להו כמ"ש בחידושינו בפרק הכונס ע"ש:

Chidushei Halachot on Bava Metzia 99b · Sefaria

Maharam

גמרא א"ל ר' יוחנן הדר ביה וכו' נ"ל דט"ס הוא וכן צריך לגרוס הדר ביה שמואל מההיא ושנויא דסתמא דגמ' הוא דאין סברא שר' יוחנן יתרץ דברי שמואל:

תוס' ד"ה פרט למזיק וכו' במה אנן קיימין אי בנזקי ממון רעהו אמר רחמנא וכו' כצ"ל:

ד"ה שמין בית סאה וכו' עיין במ"ש לעיל בפ' הכונס ושם תמצא הכל מבואר:

Maharam on Bava Metzia 99b · Sefaria

Shita Mekubetzet

שכירות מאי עבידתיה פירש רש"י לקנות בלא משיכה ומאי חזקה בלא משיכה נמי משכמת ביה. ומשמע שאין שכירות נקנה בכסף. ותמהני לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מה טעם אין שכירות נקנה בכסף דהכא לא שייך למימר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דהא לנפשיה טרח ומציל. ואיכא למימר דהואיל ותקון רבנן שלא יהיו המטלטלין נקנין בכסף במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומא היא ואף על גב דאיכא זביני נמי דמקנו בכסף כגון מילתא דלא שכיחא התם משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן אבל שכירות שכיחא ואי אמרת מקני אתי למימר הכי בזביני גופייהו. והאי תירוצא לא ניחא לי דגבי מילתא דלא שכיחא אף על גב דאיכא למימר נשרפו חטיך בעלייה לא גזור רבנן אבל היכא דליכא למיחש לעולם לא גזור כדאמרינן גבי עליה של לוקח מושכרת למוכר. ובפרק מרובה גרסינן עלה הכי שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי מטלטלי בני שטרא נינהו. אלא שרש"י כתב שם דכסף במי אינו קונה אלא לענין מי שפרע ואין לשון הגמרא מחוור בכך. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א שכירות מאי עבידתה פירש רש"י מאי עבידתה לקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ביה. ואין לשון זה מחוור דדילמא מאי חזקה דקאמר משיכה כי המשיכה היא חזקתן של מטלטלין. והנכון בעיני דעיקר קושיין לאו משום כסף וחזקה דהא אפשר לומר כדאמרן דלמשיכה קרי חזקה וכסף נמי אפשר שהוא קונה בשכירות מטלטלין דהא מדאורייתא כסף קונה במקחן ורבנן הוא דתקון משיכה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וההוא טעמא לא שייך בשכירות שהרי אם נשרף נשרף למשכיר וכיון דשכירות מכירה ליומה היא הרי הוא נקנה בכסף כדין תורה. אלא עיקר קושיין משטר משום דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו כדאיתא בבבא קמא ונקטינן קושיא סתמא משום דמשמע לן דשוכר כשאר שומרים הוא שתקנו משיכה בו. כן פירש רבינו ז"ל. עד כאן. האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה והוא כמו אשכול ואית בה חמשין תמרי דבהדי הדדי מזדבני בחמשין פריטי נכי חדא ואי מזבני להו חד חד הוו מזדבני כל חד וחד בפרוטה לא משלם גזלן אלא חמשין פריטי נכי חדא. ונראה לומר שהוא מנכה מהן שכרו הראוי לו על מכירתן וכן במזיק ממון חברו אינו משלם לו אלא כמה שהיה נמכר כל אותו ממון יחד דהכי תנן גבי שן ורגל שמין בית סאה באותה שדה של ששים סאין כמה שוה ומשלם לו לפי אותה שומא מה שפחתה בית סאה זו בשלוח בהמתו. הרמ"ך.

כי יאכל פרט למזיק אית ספרים דגרסי דלא משלם חומשא. וליתא דמדאורייתא פטור לגמרי וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א דאמר מר כי יאכל פרט למזיק. פירוש דגבי תרומה כתיב כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואמר מר פרט למזיק תרומה שאין מוסיף חומשא. והקשו בתוספות דהא ההוא קרא גבי תרומה כתיב ומה ראיה ממנו להקדש. ותירצו דהתם במסכת מעילה עבדינן גזרה שוה דילפינן חטא חטא מתרומה לכמה מילי.

עוד הקשו דהא מזיק הקדש פטור אפילו מן הקרן וכדמוכח בבבא קמא ותירצו דודאי מדאורייתא אפילו מן הקרן פטור אבל מדרבנן חייב בקרן ופטור מהחומש אפילו מדרבנן. ואם תאמר והא קרא דכי יאכל קדש מיירי. ויש לומר דקים לן דקרא הכי קאמר כי לאכל משלם אפילו חומש פרט למזיק אפילו מן הקרן. עוד יש לומר דזימנין דמשכחת דמשלם הקרן בתרומה כגון בתרומה שבא לידי כהן דלא גרע משאר ממונו של כהן שחייב מן התורה לשלם קרן ואפילו הכי אמר רחמנא פטור מן החומש. עד כאן.

כתוב בתוספות ונראה לר"י דשמין בית סאה היינו בית סאה הנאכל וכו' ככתוב בגליון ולפי שמחובר לקרקע קרי ליה בית סאה כתוב עוד ואין להקשות לפירוש ר"י האי בית סאה וכו' עד סוף הדבור. ומה שמקשה שם הא ולא בית כור ולא כור מיבעי ליה אין להקשות למה קשה לו מבית כור אדרבה מקב קשה יותר שקורא לבית קב קב כי יש לומר דהא אתי ליה שפיר דקרי לבית קב הנאכל קב על שם הפירות לבית כור הנאכל נמי היה לקרותו כור על שם כור הפירות אלא ודאי כמו שלא הוזכר בית בקב הנאכל לא יזכיר בית בכור הנאכל אלא ודאי שמע מינה דבית כור דקאמר לא בנאכל מיירי כדמתרץ ואזיל. לרבי. שמין בית סאה באותה שדה תנן. אפילו לא תנן אלא שמין בית סאה בפני עצמה או שמין הפירות שאכלה בפני עצמן הוה מייתי ראיה שפיר דאם כן הכא נמי לית לן למימר דישלם חמשין ולא מצי למימר כל חד וחד זביננא לך אלא מייתי השתא ראיה טפי דאפילו הך קולא אמרינן דשמין בית סאה באותה שדה. ואם תאמר אדרבה השתא לאו ראיה היא דהא בעל כרחך לא דמי מקרקעי למטלטלי. יש לומר דהכא מייתי ראיה כיון דמקילינן כולי האי במקרקעי יש לנו להקל במטלטלי לענין שלא יוכל לומר כל חדא וחדא זביננא לך. לרבי. אי נמי אפילו במקרקעי יש לומר ששמין כמו בחביצא שאם אין לו אלא ערוגה אחת והפסידה כולה שמין אותה בפני עצמה לרבי. תוספות שאנץ. למימרא דסבר שמואל דין הדיוט קיל מדין גבוה והאמר שמואל בענין נטל אבן או קורה של הקדש דקתני בנאה בתוך ביתו עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. ואוקמה במעילה כגון שהניחה על גבי ארובה דלא שקעה בבנין ולא תסרה מידי ואפילו הכי אם דר תחתיה ונהנה בהנחתה שוה פרוטה מעל והא הכא דלא קיימא לאגרא ואם כן היכי משכחינן בה שידור תחתיה בשוה פרוטה אלא שמע מינה דלהדיוט נמי צריך להעלות לו שכר כהאי גוונא אלמא לשמואל הקדש ודין הדיוט שוין הן מדיליף הדיוט מהקדש לחיוב השכר. הדר ביה שמואל מההיא מטעמא דרבה דאמר הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת שכר דמי שהתורה חייבה עליו. הראב"ד ז"ל.

בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה פירוש דאף על גב דקבעה במסמרים ליכא שינוי הגוף דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דלא הוי שינוי. הריטב"א ז"ל.

מההיא הדר ביה מדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הוי פירש רש"י שההקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמתהני למעול ורחמנא ידע. עד כאן. וקיימא לן כיון דלא הדר ביה מההיא אלא משום דהקדש חשיב מדעת והדיוט הדר בחצר חברו שלא מדעת מכל מקום שמעינן מינה שאלו היו שוין בטעם היו שוין בדין. ויש לומר דאנן הכי קאמרינן דכיון דמחדא מינייהו הוא דהדר או מהא דהכא או מההיא דקתני ואית לן למימר דעל כרחך הדר ביה מההיא דהתם משום טעמא דרבה תו לא דמינן הא דהכא דמחמיר בתקנתא טפי מהדיוט. הריטב"א.

2 more comments on this page.

Shita Mekubetzet on Bava Metzia 99b · Sefaria

Original text

Segment 1

שֶׁקַּרְקַע נִקְנֵית בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה – כָּךְ שְׂכִירוּת נִקְנֵית בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שְׂכִירוּת מַאי עֲבִידְתַּיהּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׂכִירוּת קַרְקַע.

land is acquired either through the buyer giving money to the seller, or by the seller giving the buyer a bill of sale, or by the buyer performing an act of taking possession, so too, a rental is acquired either through the renter giving money to the owner, or by the owner giving the renter a rental document, or by the renter performing an act of taking possession. Based on the assumption that the baraita is referring to rental of movable property, the Gemara asks: With regard to the case of renting in the baraita , what is its purpose, i.e., why is it mentioned in connection with acts of acquisition that are effective with regard to land? Rav Ḥisda said: The baraita is referring to the rental of land.

Segment 2

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּגָזֵיל חֲבִיצָא דְתַמְרֵי מֵחַבְרֵיהּ וְאִית בַּהּ חַמְשִׁין תַּמְרֵי, אַגַּב הֲדָדֵי מִזְדַּבְּנָן בְּחַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא, חֲדָא חֲדָא מִזְדַּבְּנָן בְּחַמְשִׁין.

§ Apropos the mention in the previous discussion of one who misuses consecrated property, the Gemara cites a related matter. Shmuel says: In the case of one who robs another of a cake [ ḥavitza ] of pressed dates, and in the cake there are fifty dates, which, when sold together, sell for fifty-less-one perutot and when they are sold one by one, they sell for fifty perutot , the sum that the robber is liable to pay as compensation to the robbery victim depends on who the robbery victim is.

Segment 3

לְהֶדְיוֹט – מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא, לְהֶקְדֵּשׁ – מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין וְחוּמְשַׁיְיהוּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַזִּיק – דְּלָא מְשַׁלֵּם חוּמְשָׁא. דְּאָמַר מָר: ״וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ״ – פְּרָט לְמַזִּיק.

If one robbed, and is paying compensation to, a common person [ hedyot ], he pays fifty-less-one perutot . If one robbed another of a cake that was consecrated to the Temple treasury and he is paying compensation to the Temple treasury, he pays fifty perutot and an additional one-fifth of the value as a fine for having misused consecrated property for each one of the cakes. This is not so with regard to one liable for causing damage to consecrated property, who does not pay the additional one-fifth payment, as the Master says: The verse states: “And a man, if he eats sacrificial food in error, he should add its fifth on it” (Leviticus 22:14). By specifying that one who eats consecrated property is liable to pay the one-fifth payment, the verse excludes one who is liable for causing damage from that requirement.

Segment 4

מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: לְהֶדְיוֹט אַמַּאי מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא? נֵימָא לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא חֲדָא הֲוָה מְזַבְּנִינָא לְהוּ?

Rav Beivai bar Abaye objects to this: Why, when he pays compensation to a common person, does he pay fifty-less-one? Let the victim say to the robber: I would have sold them one by one and received fifty perutot for them; you should therefore compensate me for that entire amount.

Segment 5

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: ״שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה״ תְּנַן.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: We learned in a mishna ( Bava Kamma 55b): If an animal causes damage to another’s field, the court appraises a large piece of land with an area required for sowing one se’a of seed [ beit se’a ] in that field, including the garden bed in which the damage took place. The court appraises how much it was worth before the animal damaged it and how much is it worth now, and the owner must pay the difference. The court appraises not only the garden bed that was eaten or trampled, but rather the depreciation in value of the bed as part of the surrounding area. This results in a smaller payment, as the damage appears less significant in the context of a larger area. In this case as well, the value of the entire cake is evaluated, not what it would be worth were one to divide it into smaller units.

Segment 6

לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל דִּין הֶדְיוֹט לָאו כְּדִין גָּבוֹהַּ דָּמֵי? וְהָתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה מֵהֶקְדֵּשׁ – לֹא מָעַל, נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה.

The Gemara asks: Is this to say that Shmuel holds that the halakha of compensation paid to a common person is not like the halakha of compensation paid to the Most High, i.e., to the Temple treasury? But didn’t we learn in a mishna ( Me’ila 19b): One who physically took a stone or a cross beam from among items consecrated to the Temple treasury is not considered to have misused consecrated property. If he gave it to another, he is considered to have misused consecrated property, but that other person is not considered to have misused consecrated property. If, after taking a stone or cross beam that was consecrated property one built it into the structure of his house, he is not considered to have misused consecrated property until he resides underneath it, thereby deriving benefit of the value of one peruta .

Segment 7

וִיתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, הֲדַר בֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵהַהִיא.

And Rabbi Abbahu was sitting before Rabbi Yoḥanan, and he was sitting and saying in the name of Shmuel, in reference to that mishna: That is to say: One who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent. Just as one is considered to derive benefit from a cross beam by residing underneath it and must pay for that benefit, so too, one is considered to derive benefit from the courtyard by residing in it, and he must pay for that benefit. It is apparent from this statement of Shmuel that the halakhot of compensating a common person are similar to and can be derived from those of the Temple treasury. This contradicts Shmuel’s previous statement in the Gemara. Rabbi Yoḥanan said to him in resolution of this difficulty: Shmuel retracted that statement of his.

Segment 8

וּמִמַּאי דְּמֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ, דִּלְמָא מֵהָא הֲדַר? לָא, מֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת – כְּהֶדְיוֹט מִדַּעַת דָּמֵי.

The Gemara asks: But from where is it apparent that he retracted that statement concerning residing in another’s courtyard; perhaps he retracted this ruling, concerning one who stole a cake of pressed dates? The Gemara answers: No, it must be that statement, concerning residing in another’s courtyard, that he retracted, in accordance with the statement of Rava. As Rava says: Using consecrated property without the Temple treasurer’s knowledge is like using property belonging to a common person with his knowledge. Since, ultimately, the true owner of consecrated property is God, benefit from it is always considered to be have been derived with the owner’s knowledge. Consequently, one cannot derive an inference from the halakha of deriving benefit from consecrated property to a case of deriving benefit from a common person’s property without his knowledge. Accordingly, it is more reasonable that Shmuel retracted his ruling about residing in another’s courtyard.

Segment 9

אָמַר רָבָא: הָנֵי שָׁקוֹלָאֵי דִּתְבַרוּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא לְחַנְווֹאָה, בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא מִיזְדַּבְּנָא בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁאָר יוֹמֵי מִיזְדַּבְּנָא בְּאַרְבַּע. אַהְדַּרוּ לֵיהּ בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא – מַהְדְּרוּ לֵיהּ חָבִיתָא דְחַמְרָא, בִּשְׁאָר יוֹמֵי – מַהְדְּרוּ לֵיהּ חָמֵשׁ.

The Gemara cites another ruling concerning differing rates of compensation: Rava says: With regard to these porters who broke a shopkeeper’s barrel of wine, which on market day sells for five dinars and on other days sells for four dinars, if they restore its value to him on market day, then it is sufficient if they compensate him with a barrel of wine, which he could then sell for five dinars. If they wish to repay him on other days, i.e., on a non-market day, they must compensate him with five dinars. They cannot discharge their debt by giving him a barrel of wine, as on those days it is worth only four dinars.

Segment 10

וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוֹנֵי, אֲבָל הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוֹנֵי – הָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְזַבּוֹנֵי.

The Gemara qualifies Rava’s ruling: And we said that the porters must pay five dinars on a non-market day only in a case in which the shopkeeper did not have other barrels of wine to sell on that market day and consequently lost out on a potential sale worth five dinars. But if he had another barrel of wine to sell, then he should have sold it. The fact he did not sell the wine he had demonstrates that the porters did not cause him to lose out on a sale worth five dinars.

Segment 11

וּמְנַכֵּי לֵיהּ אֲגַר טִירְחֵיהּ וּדְמֵי בַּרְזַנְיָיתָא.

The Gemara further qualifies Rava’s ruling: And when the porters pay the five dinars, they deduct from it the usual value of the shopkeeper’s effort in selling a barrel and the usual cost of tapping a barrel, as the shopkeeper was spared these costs.

Bava Metzia 99b

Bava Metzia 99b

Rashi

Tosafot

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

Shita Mekubetzet

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text