Bava Metzia 88a

פני הבית שיכנס דרך הפתח שהוא פני הבית ולא דרך גגות וקרפיפות:

ואכלו בשעריך ונתת ללוי וגו' משעה שנכנס לשעריך:

דמעייל ליה דרך שער דאפילו הבית לא קבע ליה אלא כי מעייל ליה דרך שער ביאתו:

אבל לוקח חייב דמקח מחשיב ליה כגמר מלאכה:

מאי לאו בשדה ומקח לא עדיף מגמר מלאכה:

נוטה לחצר דמכי תלשה חזיא פני חצר:

א"ה בעל הבית נמי תלישה היא גמר מלאכתה והרי רואה פני הבית:

עיניו בתאנתו אין הנוף חשוב בעיניו הלכך הכל הולך אחר העיקר ועיקרה בחוץ הלכך עד שיגמר כל לקיטתו ויכנס לבית לאו גמר מלאכה הוא:

עד שיראה פני הבית וא"ת והא תנן בפ"ג דמעשרות (מ"ה) ומייתי ליה בשילהי יוצא דופן (נדה דף מז: ושם ד"ה איזהו) איזהו חצר שחייבת במעשר חצר צורית ואיזהו חצר צורית כל שהכלים נשמרים לתוכה ואין לומר דלרבי ינאי אינה חייבת במעשר עד שיראה פני הבית ופני החצר דהיינו שיכניסנו דרך שער החצר לבית וכי אמר בסמוך לרבי ינאי בשעריך לאפוקי דרך גגות הו"מ למימר לאפוקי מכניס לבית בלא דרך שער החצר דא"כ היכי קאמר בסמוך ולמ"ד לבית לבית איך אפשר שעומד פועל בבית ותולש ובא דרך שער החצר ומיהו י"ל היכא שהתאנה נוטה לחצר או עומדת בחצר אז אין צריך ראיית פני החצר אלא דוקא באותן שנקלטות חוץ לחצר צריך שיכניסם דרך שער החצר וכן משמע (בפ"ג דמעשרות מ"ח) דתנא תאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ואם צירף שתים חייב אבל מ"מ אי אפשר לומר כן דתנן בפ"ב דתרומות ומייתי לה בהמביא כדי יין (ביצה דף לה.) היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור אבל להתחיל לכ"ע אסור ומשמע שבחצר אסור אע"פ שלא נכנס לבית מדנקט ונכנס לחצר וי"ל דמודה ר' ינאי דחצר קובעת מדרבנן והא דאומר עד שיראה פני הבית היינו מדאוריי' וא"ת לר' יוחנן דאמר חצר קובעת מדאוריי' אמאי יגמור לר"א וי"ל דאיירי בחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן:

מאי לאו בשדה פי' בקונט' ולוקח לא עדיף מגמר מלאכה וא"כ אפילו בעל הבית חייב בגמר מלאכה בשדה וקשה דא"כ מוקי לה כשאין נגמרה מלאכתו למעשר א"כ מאי פריך בעל הבית נמי חייב הלא כיון שלא נגמר מלאכתו למעשר יכול לאכול אפי' בבית כדאמר רבי אושעיא (פסחים דף ט.) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ועוד שילהי המביא [כדי יין] (ביצה דף לה.) משמע דלכולהו אמוראי דהתם המקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר ונראה דהכי פריך מאי לאו בשדה לוקח חייב משום דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וקשה לכולהו דלא מפלגי ואפי' בלוקח בעי ראיית פני הבית או פני החצר:

הכא בתאנה העומדת לאו דוקא נקט תאנה דאין בו מעשר אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מחייב אלא דגן ותירוש ויצהר והכא איירי מדאורייתא אלא נקט תאנה לפי שהיו מצויין ביניהם:

העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ולמאן דאמר לבית לבית ולא מצי לאוקמי כגון שמלקט בגינה והולך לבית ואוכל דאין פועל אוכל אלא בשעת מלאכה כדתנן במתניתין לקמן (בבא מציעא דף צא:) דדוקא בהליכתם מאומן לאומן אוכל מפני השב אבידה:

בעל הבית עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו תימה דלוקח דוקא אוכל שתים שתים חייב אבל אחת אחת פטור כדאמר לקמן (בבא מציעא דף פט:) קצץ בין ספת בין לא ספת אחת אחת אוכל שתים שתים לא אוכל ובשתים כיון דנוטה לחצר אפי' בעל הבית אסור כדתנן במסכת מעשרות (פ"ג מ"ח) גבי תאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ואם צירף שתים חייב וי"ל דהתם מיירי כשאינו רוצה ללקוט עכשיו יותר אלא מה שאכל ולהכי חייב בשתים אפילו בעל הבית כמו לוקח דלא שייך למימר עיניו בתאנתו דאין עיניו אלא במה שאוכל ולהכי חשיב גמר מלאכה בצירוף שתים אבל בשמעתין ששכר פועל ללקוט כל הראוי ללקט שייך למימר עיניו בתאנתו ולא חשיב גורן בגמר מלאכה עד שילקוט כולה או רובה וכי מוקי לה הכא בעומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ה"ה דהוה מצי לאוקמי בעומדת בחצר אלא מילתא דשכיחא טפי נקט ועוד דגבי בית צ"ל דנוטה לבית דעומדת בבית לא שכיח כלל נקט נמי גבי חצר כה"ג ובקונטרס פירש עיניו בתאנתו שעיקרה חוץ לחצר משמע שר"ל שאם היתה כולה בחצר היה בעה"ב נמי חייב ואין נראה לר"י חדא דאין שייך ראיית פני החצר במחובר אפי' כל התאנה היתה בחצר ועוד למ"ד מקח קובע קובע אפילו בשדה בדבר שנגמרה מלאכתו כדאמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לה:) ובסוף פרקא (דף צג.) משמע גבי מקשאות דאיפקיסו אפילו בשדה אין פועל אוכל לפי שנגמרה מלאכתן אע"פ שלא ראו בית וחצר והיכי משכחת לדידיה שלוקח חייב במעשר ופועל פטור אי בדבר שלא נגמרה מלאכתו לוקח נמי פטור אי בדבר שנגמרה מלאכתו אין פועל אוכל ע"כ לא משכחת אלא דלוקח אין אוכל שתים אפילו לא ספת ופועל כי לא ספת אוכל שתים שתים וע"כ היינו טעמא כדפרישית לוקח עיניו במקחו וחשיב שתים גורן וגמר מלאכה אבל בעל הבית עיניו בתאנתו לא הוי גמר מלאכה ופועל כבעה"ב ופ"ה לא שייך שם:

ורבי ינאי הא כתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער ור' יוחנן דילמא תרתי שמע מינה, וא"ת לר' ינאי קשיא מתניתין דפ"ג דמעשרות (מ"ה) וכו' ככתוב בתוס'. י"ל דההיא מדרבנן שגזרו עליו כדי שלא יגע בשל בית, והכין איתא עלה דההיא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"ג) רבי שמואל בשם רבי יוחנן (אצלנו בירושלמי איתא יונתן) כלהון מן הבית למדו. ועוד אמרו שם רבי יוחנן אמר מקח חצר ושבת אינה תורה, אלמא כולהו מודו דחצר קובעת מיהא מדרבנן, אלא שהחליפו שם בירושלמי והעמידו רבי יוחנן בשיטתיה דרבי ינאי.

אבל לוקח חייב כלומר דמדאיצטריך רחמנא למפטר, אלמא לוקח חייב שהמקח קובע ואפילו בשדה דומיא דפועל.

ופריק רב פפא בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר ואי קשיא והא אינו חייב אלא דרך שער והא לאו דרך שער הוא, ויש מי שפירש בשהנוף נכנס דרך שער ולא דרך גגות. והראב"ד דחה דשאינו כן, דאי משום הא אפילו דרך חצר לא, דהא נכנס במוץ שלו, אלא [לא] אמרו דרך שער ולא דרך גגות אלא במה שגדל בחוץ, אבל תאנה זו שהנוף גדל בחצר ופירות נלקטין בחצר, אין לך ראיית פני הבית גדול מזה. ועוד כתב הרב, ואם כן למה ליה דנקט עומדת בגנה לוקמה בעומדת כולה בחצר. ותירץ דאין הכי נמי אלא משום דבעי למימר וכו' ככתוב בתוס'. ואיכא למידק, כיון דאנן בדאורייתא איירינן, דאילו מדרבנן כולהו מודו דאפילו חצר קובעת וכדאמרן, אם כן מאי קאמר רב פפא בתאנה הנוטה לחצר, והא תאנה אינה תורה, דדגן כתיב תירוש ויצהר כתיב, ואף על פי ששנינו (מעשרות פ"א מ"א) כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וכו', ומייתי לה בסיפרי מדכתיב ראשית דגנך וגו' מה אלו מיוחדין אוכל וגדולו מן הארץ וכו', הני מדרבנן קאמרי וקרא אסמכתא בעלמא, וטובא איכא דכוותה בסיפרי דמייתי להו מקרא ולאסמכתא בעלמא. ותדע לך, דהא תנן בנדרים פרק הנודר מן הירק (נדרים נה, א) הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי וכו', ואקשי בגמרא לתנא קמא, למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר וכו' ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק, אלמא מילתא פשיטא דפירות האילן וירק אינן תורה. ובריש פרק קמא דביצה (ד, א) אמרינן גבי ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית, דאפילו בדרבנן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. אלא י"ל, דהכא לדוגמא נקטיה, דהשתא לא נחתינן למילתא במינין המחוייבין מדרבנן או מדאורייתא, אלא בדין המקומות הקובעים מדאורייתא, וכי אתי לדקדוקי במינין שחייבין מדאורייתא אוקמה בדלית העומדת בגנה ונוטה לחצר. ואני תמי מי גרם לו לרב פפא למנקט לה בתאנה, וכי אינו מצוי כן בדלית כמו בתאנה אדרבה יותר מצוי הוא בדלית לימא בדלית. ועוד קשה דהא משמע דרב חנניה דמותיב מכנפשך כך נפשו של פועל ורב פפא דמתרץ ליה, תרווייהו טעו וסברי דלוקח דאורייתא וטעו בהא, דהא אנן השתא בדאורייתא איירינן ופולגתייהו דרבי ינאי ור"י בדאורייתא היא כדאמרן, והיאך אפשר דרבנן כי הני טעו בהא. על כן נראה לי דכולהו ודאי מידע ידעי דלוקח מדרבנן הוא, אלא הכי קמותיב אי אמרת בשלמא מדאורייתא לא בעינן בית או חצר אלא אפילו גורן בשדה קובע, משום הכי החמירו חכמים חדא חומרא בלוקח ועשו את שאינו חייב כחייב, אלא אי אמרת דשדה מדאורייתא אין לה קביעות, אם כן היאך החמירו שתי חומרות בלוקח לעשות שאינו חייב כחייב ומקום שאינו קובע כקובע, והיינו דקא מקשה נמי לקמן (בבא מציעא פח ע"ב) מקשואין ודלועין דכולי עלמא מעשרותיהם מדרבנן ולא קמשני התם מדרבנן, וטעמא כדאמרן. ורב פפא נמי דמוקי לה בתאנה, בדווקא נקיט לה, ולומר דתאנה דרבנן כשנופה נוטה לחצר או לבית ליכא אלא חדא חומרא לעשות את שאינו חייב כחייב הואיל ובמקום קביעות הוא, והא דאמרינן ולוקח מדאורייתא מי מחייב, לאו קושיא היא דאקשיה לרב חנניה חוזאה ולרב פפא דאינהו נמי לא טעו בה וכמו שאמרתי, אלא לברורי מאי דתניא בברייתא כנפשך כך נפשו של פועל דמינה משמע לכאורה דלוקח אסור דלאו דרשא גמורה היא דאסמכתא בעלמא היא, ולוקח לפי שאין המקח קובע דבר תורה דאדרבה פוטר דלא חייבה תורה אלא מאי דאית ליה לבעל הבית שלא מכרו שנאמר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר, וכנפשך כך נפשו של פועל לחסימה הוא דאתא, ודרך הגמרא לברר דרך קושיא ותירוץ, כן נראה לי. (שיטמ"ק).

אי הכי בעל הבית נמי נראה לי דלא מתפרש באי אמרת בשלמא, דאף למאי דסבירא ליה דשדה מקום קביעות למעשרות הוא, איכא נמי למפרך כי האי נמי בעל הבית ליחייב, ואף על פי שיש לפרשו באי אמרת בשלמא בקושיא. (שיטמ"ק).

ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא וכו' תבואת זרעך ולא לוקח פירש ר"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח וכו', והיינו דתנאי בפרק קמא דבכורות (יא, ב) מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הגוי שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר (במדבר יח, כו) תקחו (את המעשר) מאת בני ישראל, טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכו', אלמא לוקח מישראל חייב, והיינו בשמרחן ישראל הלוקח דומיא דלוקח מן הנכרי, וההיא ודאי בשמרחן ישראל הלוקח, דאי בשמרחן הגוי למה לי קרא דואל הלוים תדבר, תיפוק ליה משום דגון גוי, אלא טבלים ממורחין שהם ממורחין עכשיו קאמר שמרחן ישראל לאחר לקיחה, וכאידך דאיתמר הלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרם והם שלו וכו', ככתוב בתוס'. וא"ת והא אמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין לו, ב) גבי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח דקסבר ר' יהודה יש ברירה, ואקשינן מדתנן הלוקח יין מבין הכותים ערב שבת עם חשכה וכו', ופרקינן כי לית ליה ברירה בדאורייתא, אלמא אפילו לוקח יין חייב דבר תורה. ליתא דהכי קאמר בדבר שעיקרו דאורייתא לית ליה ברירה, כן תירץ ר"ת. ויש מקשין לדבריו [הרמב"ן], דאם כן למה גזרו על הדמאי, והלא לדבריו אפילו לא עשרן עם הארץ המוכר אינם חייבין מדאורייתא, והילכך הוי ליה ספק בדרבנן ולקולא, וכל שכן דרובן מעשרים הן (שבת כג, א). וי"ל דשאני התם משום דאיכא למיגזר משום דזימנין דאורחים על ועוד דפעמים שהוא מוכר טבלים במוץ שלהם ואומר שהקדים מעשרותם בשבולין, לפיכך גזרו אפילו על הממורחים שהוא מוכר. עי"ל דכשהוא ממרח לאכול בביתו בין מוכר בין לוקח חייבין, שכבר נתחייבו במעשר משעת גמר מלאכתם ומעתה מיפטרו, ולוקח ומוכר שפטרם התורה הוא שמרח להוליכן לשוק, וכן דעת ועם זה עלה לנו תירוץ אף לאותה של לוקח יין מבין הכותים. והרמב"ן הקשה וז"ל אם כן לוקח דומיא דפועל שלקח פירות מחוברין ותלשן ליחייב מדאורייתא, והיכא אקשינן מדאורייתא מי מחייב הא לוקח בתאנה חיובי מחייב מדאורייתא. וי"ל דפועל שאינו אוכל אלא בזכות תורה אינו זוכה עד שיאכל, ומכיון שלקט תאנה בבית נגמרה מלאכתה, נמצא (בלוקח) [כלוקח] לאחר גמר מלאכה ובעל הבית על מנת שיאכל (הפירות) [הפועל – רמב"ן] ממה שירצה שכרו, הרי שפירות הללו נגמרה מלאכתן למכור ואח"כ מכר, ומן הדין פטורין, ע"כ. ואין דרך תירוץ זה מחוור בעיני כל הצורך, לפי שאין פועל אוכל ממה שלקט לבעל הבית אלא ממה שהוא קוטף בידו לאכול. ואם כן הרי הוא נוטל מן השבולין וכנגדו בלוקח אסור דבר תורה. ומסתברא לי שעיקר קושיא זו אינה, לפי שלא התירו לא לפועל ולא לבעל הבית לאכול לאחר שנמרחו ונגמרה מלאכתם למעשר, וקודם לכן הוא שבעל הבית ופועל אוכל בו, ומעיקרא מסבר סברו דלוקח בכענין זה חייב שהמקח קובע, ולפיכך חזרו ואמרו שהמקח לבדו אינו קובע [ו]עד שימרח או שילקט דבר שחייב מדאורייתא בחצר כגון דלית שנוטה לחצר אינו חייב דבר תורה שאין מקח קובע ואדרבה פוטר, ואם כן פועל מותר בשלקט לו בעל הבית ונותן לו דכשלוחו הוא, וכדכוותה בלוקח דאורייתא פטור שהרי לא לקחם אלא לאחר שנתלשו, כן נראה לי, ע"כ. (שיטמ"ק).

כבר בארנו במסכת יום טוב פרק רביעי שהטבל אע"פ שנגמרה מלאכתו אינו נקבע למעשר עד שיכנס לבית או לחצר הדומה לבית והוא שהכלים נשמרים בתוכה ושיכנס בהם דרך הפתח ומ"מ המקח קובע מדברי סופרים ר"ל שאם מכרה קודם שהגיעה לבית הוקבעה למעשר ואי אתה צריך לפרשה בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר שתכף שנתלשה ראתה פני החצר אלא אף בשדה המקח קובע ומ"מ תאנה שבגנה אוכל ממנה עראי ושבחצר אוכל ממנה אחת אחת ואם היו בגנה ונוטה לחצר דינה כשל חצר אם אוכל בחצר בחצר ונוטה לגנה דינה כשל גנה אם אוכל בגנה ואין אומרין שדעת בעל הבית על העיקר ולא על הנוף:

תוס' בד"ה עד שיראה כו' איך אפשר שעומד כו' ומיהו י"ל היכא שהתאנה נוטה לחצר כו' עכ"ל כצ"ל יראה דהוה משמע להו לכאורה אף לר' יוחנן דבעי מיהת ראיית פני החצר דרך שער החצר ונופה נוטה לחצר דקאמר לר"י דהיינו לצד חצר דאפשר שעומד פועל בחצר ותולש ובא דרך שער החצר אבל לפי תירוצם לרבי ינאי דבעי ראיית פני הבית ופני החצר א"כ אם נפרש נוטה לבית לצד בית כיון דע"כ בעי נמי לצד חצר כדי שיבא ג"כ דרך שער החצר קא קשיא להו היאך אפשר כו' ותרצו מיהו י"ל דנוטה בחצר ממש או עומדת כולה שם אין צריך ראיית פני החצר דהיינו שער החצר כו' ודו"ק:

בא"ד דתנן בפ' (ב') [ח'] דתרומה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מאי לאו כו' וקשה דא"כ מוקי לה כשאין נגמר כו' עכ"ל ורש"י נשמר קצת מזה שפירש נוטה לחצר דמכי תלשת כו' אי הכי בעל הבית נמי תלישה היא גמר מלאכתה כו' עכ"ל אבל התוס' לא ניחא להו למימר הכי דמשמע דסברת המקשה קיימא דלוקח חייב בלא גמר מלאכה אלא דהמקשה הוה סבר דאיירי בשדה והמדחה קאמר דאיירי בחצר ויש לדקדק דתקשי להו לפרש"י מכל הנך משניות שהביאו לעיל דבעינן מיהת חצר וי"ל דאיכא לאוקמינהו בבעה"ב ובדבר שלא נגמר מלאכתו ולא תקשי ליה דהא יכול לאכול אפי' בבית מהך דר' אושעי' מערים כו' דהיינו דוקא בחטין ושעורין שדרכן למרחן לא מיחייבי במעשר אא"כ ראו פני הבית ממורחין והנך משניות איכא לאוקמי בקישואין ודלועין דרגילות להכניסן בפיקוס כמו שחלקו התוס' לקמן ומיהו אהא דפריך בעה"ב נמי מחייב קשיא להו לפרש"י שפיר מהך דר' אושעיא כיון דאיכא לאוקמי בחטין ושעורין ועוד נכתוב בזה לקמן מדברי התוס' ודו"ק:

בד"ה העומדת ונופה כו' ולא מצי לאוקמא כגון שמלקט בגינה והולך לבית כו' עכ"ל פירוש לשיטתם לקמן דמיירי בשכר פועל ללקט כו' דלא חשיב גורן עד שילקוט כולה או רובה כמ"ש לקמן וק"ל:

בד"ה בעה"ב עיניו כו' תימה דלוקח דוקא כו' כיון דנוטה לחצר אפילו בעה"ב אסור כו' עכ"ל כל דבריהם בדיבור זה אף לפי המסקנא דמקח אינו קובע אלא מדרבנן ודו"ק:

בא"ד אי בדבר שלא נגמרה מלאכתו לוקח נמי פטור כו' עכ"ל פסיקא להו הכי מהך שכתבו לעיל מפרק המביא דלכ"ע המקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר:

ודע דהא לא נגמרה מלאכתו דלוקח פטור היינו אם לא נגמרה עד דאכיל ליה אבל אם לקחו בשעדיין לא נגמרה ואחר כך נתמרח קודם שאכלו חייב לעשרו אפי' מן התורה לפי' ר"ת לקמן ודומיא דהכי בפועל אינו אוכל אלא בשלא נגמרה מלאכתו עד שעת האכילה אבל אם נגמרה קודם האכילה אינו אוכל ומה שכתבו התוס' לקמן וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר נתקן היינו בשעת אכילה ממש אבל אם היה נתקן קודם האכילה ודאי דלא היה אוכל ודו"ק:

בא"ד ופ"ה לא שייך שם עכ"ל ר"ל דלא שייך למימר הולך אחר העיקר ועיקר בחוץ כו' כפרש"י דמה לי בשדה ומה לי בחצר דהא מקח קובע בשדה כמו בחצר וק"ל:

ד"ה עד שיראה פני הבית וכו' ואין לומר דלרבי ינאי אינה חייבת במעשר עד שיראה פני הבית ופני החצר וכו'. ר"ל והא דקתני איזו חצר שחייבת במעשר ר"ל איזהו חצר שכשמכניסין אותו דרך אותו חצר לתוך הבית ואז חייב במעשר אבל בלא בית אין חייב במעשר:

בא"ד וכן משמע בפ"ג דמעשרות דתנא תאנה העומדת בחצר וכו' ר"ל ש"מ דכשעומדת בחצר א"צ להכניסה דרך שער החצר אבל מ"מ לפי מה דסבירא להו להתוס' השתא דבעינן חצר ובית ה"ה נמי דקתני תאנה העומדת בחצר וכו' ואם צירף שתים חייב הוי נמי כשמכניסים אח"כ מן החצר לתוך הבית אבל בלא בית אין חייב במעשר:

ד"ה מאי לאו בשדה וכו' יש להקשות לפי' התוס' דמוקי לה בגמר מלאכה והלא אין הפועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וי"ל דס"ל דלעולם הפועל עוסק בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כנון דש ובורר אלא שאותן שני תאנים שאוכל בשעת אכילה כבר נגמרה מלאכתן וכן הוא מוכרח לקמן בסמוך בד"ה תבואת זרעך וכו' ע"ש ולפי המושכל הקושיא שהקשו התוס' על רש"י לאו קושיא היא דמה שפירש רש"י דאיירי בלא נגמרה מלאכתן היינו לפי דעת המקשה שהקשה מלוקח והוה ס"ל דאיירי בחטים ושעורים דאפי' לאחר הקצירה עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר עד לאחר מירוח אבל לפי מה דמוקי אותה בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר והוא תולש הפירות מהגוף הנוטה לחצר ובחטים ודומיהם לא שייך נוטה תלישתן זו היא גמר מלאכתן דאין כאן עוד מלאכה אחרת אחר זה ולכך פריך א"ה בעל הבית נמי ניחייב וכן פרש"י בהדיא א"ה בעל הבית נמי תלישה היא גמר מלאכתה והרי רואה פני הבית:

ד"ה בעל הבית עיניו בתאנתו וכו' עד שילקוט רובה או כולה וכי מוקי לה הכא בעומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ה"ה דהוה מצי לאוקמה בעומדת בחצר. ר"ל והטעם שהלוקח חייב משום דאותו ענף שהוא לוקח הוא כבר נתלש וראה את פני החצר ונגמרה מלאכתו למעשר אע"ג דכל האילן עדיין לא נתלש ולא שייך ראיית פני החצר במחובר אפ"ה לוקח חייב דלוקח עיניו במקחו אבל פועל הוי כמו בעה"ב דעיניו בתאנתו והואיל ויתר כל האילן עדיין במחובר אע"ג שעומד בחצר לא נקרא רואה פני החצר ואפילו אותן פירות התלושין לא מחייבי במעשר כי אחר עיקר האילן אזלי' שהוא עדיין מחובר ולא ראה פני החצר:

בא"ד ועוד למ"ד מקח קובע אפילו בשדה וכו' ובסוף פרק משמע גבי מקשאות דאפקיסו אפי' בשדה אין פועל אוכל לפי שנגמרה מלאכתן אע"פ שלא ראו בית וחצר וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון ולא ירדתי לסוף כוונתם כי מה שכתבו דמשמע בסוף פרקין גבי מקשאות דאפקיסו וכו' ע"כ היינו מה דאיתא בדף צ"ג מתיב רב כהנא המשמר ארבעה וחמשה מקשאות וכו' ואי אמרת משמר לאו כעושה אמאי אוכל אמר רב אשי בעקורי' שנו עקורים והלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו' ופשוט הוא שמה שפריך והלא נגמרה מלאכתו למעשר אין ר"ל שלא יאכל מטעם שהוא חייב לעשר אפילו בשדה אלא דפריך מכח מתני' דידן דקתני ובתלוש שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל עושה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר דהיינו מירוח או הבודל בתמרי' ובגרוגרות או נתפרסו עיגוליו אינו אוכל ולהכי פריך אם היה משמר מקשואים עקורים א"כ היה עושה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר ולא היה אוכל אפי' בשדה דלא הוי דומיא דדיש שהוא קודם מירוח ולא נגמרה מלאכתו למעשר אבל אה"נ אם היה עושה בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אע"ג דמה שהוא אוכל כבר נגמרה מלאכתו למעשר אפ"ה היה אוכל בלא מעשר כמו בעל הבית כדילפינן מכנפשך כדמשמע לעיל בד"ה מאי לאו בשדה וכו' ובדבור אחר זה שכתבו התוס' בהדיא וא"ת לפי' ר"ת דהכא וכו' דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו' וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שיאכל ואותה שעה כבר ניתקן וכו' מבואר בהדיא שאע"ג שבשעת האכילה כבר נגמרה מלאכתו אפ"ה הוא אוכל ופטור מן המעשר והטעם דילפינן מכנפשך דפועל הוי דומיא דבעל הבית ובעל הבית פטור כל זמן שלא ראה כולו פני הבית או פני החצר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

תוס' ד"ה תבואת זרעך וכו' עד תרוייהו דרבנן פי' דאיירי שנתערב הטבל ברוב חולין דמדאורייתא בטל ברוב אבל מ"מ יש להקשית למה להו לתוס' דיוק זה הוה להו למידק בקיצור יותר מאין קנין עצמי דאי ס"ד דרבנן תקשה הא דפריך בגמרא שם ולימא ליה קח מן הנכרי ומשני סבר אין קנין וה"ל מן החיוב על הפטור א"כ ע"כ צ"ל דהוי דאורייתא ראי הוה דרבנן תרוייהו הוי מדרבנן. ויש לתרץ משום דהיינו יכולים לומר דלעולם הוי מדרבנן ואפ"ה לא קאמר קח מן הנכרי משום דהוי דומה לחיוב על הפטור כמו שתירצו התוס' לקמן בסמוך בדבור זה:

בא"ד וא"ת לפר"ת דהכא וכו' דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו'. והא דפי' התוס' לעיל בד"ה מאי לאו וכו' דמיירי בגמר מלאכתו ר"ל שהפועל עושה בדבר שלא נגמר כגון הקוצר אבל אותן ב' תאנים שאוכל הן נגמרה מלאכתן דוק נראה לי:

בא"ד אבל לר"י בר מרדכי נראה לפרש איפכא יש מקשין לפירוש ר"י בר מרדכי מה פרכה הגמרא ולוקח מדאורייתא מי מיחייב והתניא וכו' לוקמא הא דאיתא התם בברייתא דלוקה אינו חייב מדאורייתא היינו בלוקח קודם מירוח והכא דמשמע דלוקח חייב מדאורייתא מדדרש מכנפשך דפועל פטור לאפוקי פועל מתורת לוקח היינו משום דאיירי לאחר מירוח כדכתבו התוס' בסמוך לעיל מזה שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר ניתקן אבל אין זה קושיא כלל דלר"י בר מרדכי ס"ל להגמרא כסברת קושית התוס' דלעיל מזה דהכא מתחיל מקחו משעה שעושה מלאכתו ואז אינו מתוקן והיינו קודם מירוח ולכך פריך עליה שפיר ולוקח מדאורייתא מי מיחייב וכו' וק"ל:

אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ובסוגיין מוכח להדיא דלא ממעט ראיית חצר בלחוד אלא כל דבר ממעט ואפילו מקח ומירוח וכיוצא בו. ובמסקנא אמרינן דמודה רבי ינאי בחטים ושעורים דבני גרן נינהו שמתחייבין בגרן ובמירוח. ולמאי דסלקא דעתין השתא דלרבי ינאי מירוח אינו קובע קשיין כמה מתניתין דמודו דמירוח קובע. יש לומר דמוקי להו רבי ינאי דרבנן. אי נמי דהתם בשהכניסן לבית במוץ שלהן שאין ראיית פני הבית קובע אלא בפירות מדוגנים וחזר ועשה מהם גרן בביתו שהוא קובע. ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת ואם תאמר והיאך אפשר דלרבי ינאי חצר אינה קובעת והלא משנה מפורשת היא במסכת נדה אי זו היא חצר שקובעת למעשר כל שהכלים נשמרים לתוכה. ויש לומר דמוקי לה רבי ינאי דההיא דרבנן. ואם תאמר אם כן ניחוש דילמא מפריש מהן על פירות שבבית או מפירות שבבית עליהן וקא מפריש מן הפטור על החיוב או מחיוב על הפטור דהכי פרכינן בפרק קמא דיומא דגרסינן התם הכל שוין בבית שאינה עשויה לימות הגשמים דלא שמיה בית ופרכינן סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים וקתני עלה רבי יהודה מחייב במזוזה ובעירוב ובמעשר וכי תימא מדרבנן ניחא עירוב ומזוזה אלא מעשר אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. תירץ רבינו תם דהתם בית בבית מיחלף ומפריש מזה על זה אבל חצר בבית לא מימלף ולא אתי לאפרושי מזה על זה. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א ורבי ינאי הא כתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער ורבי יוחנן דילמא תרתי שמע מינה ואם תאמר לרבי ינאי קשיא מתניתין דפרק ג' דמעשרות וכו'. ככתוב בתוספות. יש לומר דההיא מדרבנן שגזרו עליו כדי שלא יגע בשל בית והכין איתא עלה דההיא בירושלמי דגרסינן התם רבי שמואל בשם רבי יוחנן כלהון מן הבית למדו. ועוד אמרו שם רבי יוחנן אמר מקח חצר ושבת אינה תורה אלמא כלהו מודו דחצר קובעת מיהא מדרבנן אלא שהחליפו שם בירושלמי והעמידו רבי יוחנן בשיטתיה דרבי ינאי. עד כאן.

אבל לוקח חייב כלומר דמדאיצטריך רחמנא למפטר אלמא לוקח חייב שהמקח קובע ואפילו בשדה דומיא דשעל. ופריק רב פפא בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר. ואי קשיא והא אינו חייב אלא דרך שער והא לאו דרך שער הוא. ויש מי שפירש בשהנוף נכנס דרך שער ולא דרך גגות. והראב"ד דחה דשאינו כן דאי משום הא אפילו דרך חצר לא דהא נכנס במוץ שלו. אלא אמרו דרך שער ולא דרך גגות אלא במה שגדל בחוץ אבל תאנה זו שהנוף גדל בחצר ופירות נלקטין בחצר אין לך ראיית פני הבית גדול מזה. ועוד כתב הרב ואם כן למה ליה דנקט עומדת בגנה לוקמה בעומדת כולה בחצר. ותירץ דאין הכי נמי אלא משום דבעי למימר וכו' ככתוב בתוספות. ואיכא למידק כיון דאנן בדאויייתא איירינן דאילו מדרבנן כולהו מודו דאפילו חצר קובעת וכדאמרן אם כן מאי קאמר רב פפא בתאנה הנוטה לחצר והא תאנה אינה תורה דדגן תירוש ויצהר כתיב ואף על פי ששנינו כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וכו' ומייתי לה בסיפרי מדכתיב ראשית דגנך וגו' מה אלו מיוחדין אוכל וגדולו מן הארץ וכו' הני מדרבנן קאמרי וקרא אסמכתא בעלמא וטובא איכא דכוותה בסיפרי דמייתי להו מקרא ולאסמכתא בעלמא ותדע לך דהא תנן בנדרים פרק הנודר מן הירק הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי וכו' ואקשי בגמרא לתנא קמא למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר וכו' ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק אלמא מילתא פשיטא דפירות האילן וירק אינן תורה. ובריש פרק קמא דביצה אמרינן גבי ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית דאפילו בדרבנן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. אלא יש לומר דהכא לדוגמא נקטיה דהשתא לא נחתינן למילתא במינין המחוייבין מדרבנן או מדאורייתא אלא בדין המקומות הקובעים מדאורייתא וכי אתי לדקדוקי במינין שחייבין מדאורייתא אוקמה בדלית העומדת בגנה ונוטה לחצר. ואני תמה מי גרם לו לרב פפא למנקט לה בתאנה וכי אינו מצוי כן בדלית כמו בתאנה אדרבה יותר מצוי הוא בדלית לימא בדלית. ועוד קשה דהא משמע דרב חנניה דמותיב מכנפשך כך נפשו של פועל ורב פפא דמתרץ ליה תרווייהו טעו וסברי דלוקח דאורייתא וטעו בהא דהא אנן השתא בדאורייתא איירינן ופלוגתייהו דרבי ינאי ורבי יוחנן בדאורייתא היא כדאמרן והיאך אפשר דרבנן כי הני טעו בהא. על כן נראה לי דכלהו ודאי מידע ידעי דלוקח מדרבנן הוא אלא הכי קמותיב אי אמרת בשלמא מדאורייתא לא בעינן בית או חצר אלא אפילו גורן בשדה קובע משום הכי החמירו חכמים חדא חומרא בלוקח ועשו את שאינו חייב כחייב אלא אי אמרת דשדה מדאורייתא אין לה קביעות אם כן היאך החמירו שתי חומרות בלוקח לעשות שאינו חייב כחייב ומקום שאינו קובע כקובע. והיינו דקא מקשה נמי לקמן מקשואין ודלועין דכולי עלמא מעשרותיהם מדרבנן ולא קמשני התם מדרבנן וטעמא כדאמרן ורב פפא נמי דמוקי לה בתאנה בדווקא נקיט לה ולומר דתאנה דרבנן כשנופה נוטה לחצר או לבית ליכא אלא חדא חומרא לעשות את שאינו חייב כחייב הואיל ובמקום קביעות הוא והא דאמרינן ולוקח מדאורייתא מי מחייב לאו קושיא היא דאקשיה לרב חנניה חוזאה ולרב פפא דאינהו נמי לא טעו בה וכמו שאמרתי אלא לברורי מאי דתניא בברייתא כנפשך כך נפשו של פועל דמינה משמע לכאורה דלוקח אסור דלאו דרשא גמורה היא דאסמכתא בעלמא היא ולוקח (חסר) לפי שאין המקח קובע דבר תורה דאדרבה פוטר דלא חייבה תורה אלא מאי דאית ליה לבעל הבית שלא מכרו שנאמר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר וכנפשך כך נפשו של פועל לחסימה הוא דאתא ודרך הגמרא לברר דרך קושיא ותירוץ כן נראה לי. הרשב"א. וזה לשון הרמב"ן: איכא מאן דפריק דרב פפא אמסקנא סמיך דאסיקנא דמדרבנן קאמר ומיהו הוה קשיא ליה לוקח אמאי חייב הואיל והוא בשדה ולא ראה פני הבית דהא כל היכא דלא ראה פני הבית כשם שהוא פטור מן התורה כך הוא פטור מדבריהם דלא תקון ביה רבנן מידי דכל דתקון כעין דאורייתא הוא. ופריק רב פפא בתאנה העומדת בגנה וכו' אבל בשדה פטור לגמרי אף מדבריהם כל זמן שלא ראה פני הבית ולא פני חצר. תדע דאקשינן מהנך מתנייאתא בסמוך ולא מפרקינן בחדא מינייהו דמדרבנן קאמר וקישואין ודלועין דרבנן הוא. וכי אקשינן ולוקח מדאורייתא מי מחייב לאו אדרב פפא אלא אעיקר ברייתא דסלקא דעתין מדאורייתא קאמר ומתוקמא לרבי ינאי בענבים כגון דלית העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר וכיוצא בה ודומיא דרב פפא אבל עיקר תירוציה אמסקנא סמיך. ואין זה נכון דבמסכת מעשרות בפרק ב' משמע שהמקח קובע ואף על פי שלא ראה פני הבית ולא פני חצר וכן בדין שהרי קודם שגמר מלאכתן וקביעותן של מעשרות אסורין הן באכילת קבע מדבריהן ובמקח מתורת קבע גזרו עליו אבל נחלקו שם במסכת מעשרות אם מקח קובע קודם גמר מלאכתם או אינו קובע אלא לאחר גמר מלאכתם וקודם שהוקבעו למעשרות אבל עיקר הטעם בשאלה זו דרב פפא השתא לא איכפת ליה בתאנה אם מעשר שלה הוא מדאורייתא אי לא דאיהו לתרוצי לברייתא נתכוון ולא ללמד על החייבים במעשרות בא כאן ואי דייקת בה כולי האי ואמרת והא תאנה לאו דאורייתא לוקמה בגפן ואיהו לאו דוקא תאנה נקיט אלא ללמוד ממנה לכיוצא בה לדבר שחייב במעשר מן התורה תדע דהא אמר ולמאן דאמר לבית ואי מדרבנן לכולי עלמא לחצר כדכתיבנא. וכיוצא בזה יש בתלמוד הרבה שלא שנאן לעצמו אלא ללמוד בהן בכיוצא בזה. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריטב"א ז"ל הכא בתאנה העומדת בשדה עסקינן וכו'. פירוש לאו דוקא נקט תאנה בהדיא במסכת בכורות ובפרק קמא דיום טוב אמרינן גבי ליטרא קציעות שתרומתן דרבנן ואף על גב דבסיפרי מייתי פירות אילו מן המקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא ואלו הכא בדאורייתא עסקינן אלא ודאי לא דק ולדוגמא נקט תאנה כלומר גפן תרומה לתאנה שהוא עומד לאכילה דאלו העומד למשקה בתירוש וביקב תלה רחמנא וקודם לכן אינו מתחייב במעשר מן התורה אלא ודאי כדאמרן. והא דאמרינן ונופה נוטה לחצר או לבית פירוש שהנוף סמוך לפתח הבית או לחצר וכאשר מלקטו מבפנים ומכניסו איכא ראיית פני הבית או פני החצר דאלו כשנוטה מלמעלה דרך ראשי הכותל אין כאן כניסה אלא דרך גגות דלא שמה כניסה ואינה קובעת אלא ודאי כדאמרן. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: הא דאמרינן ונופו נוטה לחצר או לבית היינו מפרשים בשנכנסה דרך הפתח שאם אתה אומר מעל הכותל היינו דרך גגות. ולא היא שאפילו נכנסה דרך הפתח הרי היא כתבואה שהכניסה במוץ שלה מיהו גבי לוקח כיון דאיכא שם מקח דקבע מדרבנן ואיכא שם חצר דאית ביה קביעות בכדרכה מן התורה אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל אפילו אחת אחת משום דעיניו במקחו וכמי שהכניסה בתוך הבית כדרכה דמי. אבל גבי בעל תאנה ופועל לא קבע לגמרי אלא אחת אחת אוכל משום דעיניו בתאנתו ואם צירף שתים שתים חייב ואם היתה כולה בחוץ בעל הבית אוכל כדרכו ופטור והכי איתא במסכת מעשרות סוף פרק ג'. מיהו קשיא לי למה ליה למימר בתאנה העומדת בגנה והלא אפילו עומדת כולה בחצר כך דינה כדאיתא התם ובתרווייהו אחת אחת אוכל שתים שתים לא יאכל דבתר נופה אזלינן ואהני בהו שם חצר אף על גב דלא נכנסו דרך הפתח דשתים שתים לא יאכל ואם תאמר רבותא קאמר דאפילו עומדת בגנה גבי לוקח חצר קבעה לה מכל מקום הא דאמרינן בעל הבית עיניו בתאנתו קשיא דהא כי קיימא בחצר נמי הכי דינא. ואיכא למימר היכא דאיכא לוקח ודאי לגבי בעל תאנה חד דינא אית להו מיהו כיון דאיכא לוקח אי קיימא תאנה בחצר וליכא לאיפלוגי בין בעל תאנה ללוקח כי היכי דקבע לגבי לוקח קבע נמי גבי בעל תאנה ואפילו אחת אחת לא יאכל. אי נמי כי קיימא בחצר נמי עיניו בתאנתו והוא עיקר אצלו ולקיטתו בחצר אינה אצלו ראיה בחצר ולא ראיית פני הבית והא דאוקמה בעומד בגנה משום דבעי למימר לבית לבית וזה עיקר אבל גבי לוקח כיון שעומדת לגנה ונופה נוטה לחצר בין שעומדת כולה בחצר אחר לקיטתו הוא הולך והרי מקחו בחצר או בבית באיזה ענין שנכנס בהן ואפילו מעל גבי הכותל הילכך אפילו אחת אחת לא יאכל. עד כאן. וזה לשון הריטב"א: ומדלא אוקמה בתאנה העומדת בחצר יש למדים דחצר אינה קובעת לפרי שהיה בתוכה במחובר ואפילו לאחר שנתלש כיון שלא נכנס שם תלוש מבחוץ דאי לא לוקמה בתאנה העומדת כולה בחצר. ויש דוחין בתוספות דודאי במחובר לא קבעה אבל כשתלשה חצר קובעת לאלתר ומשום דבעי למימר ולמאן דאמר בית בית ואין דרך תאנה להיות בבית לא נקטה נמי כשעומדת בחצר. עד כאן.

מתיב רב חנינא חוזאי מאי לאו בשדה אלמא מקח נמי קובע למעשר ואת אמרת דאין מתחייב בראיית פני הבית והחצר. אבל פירוש רש"י לא נהירא שפירש מאי לאו בשדה ומקח לא עדיף מגמר מלאכה. ולפירות חשיב להו לא נגמרה מלאכתם מדקא מפרש מקח לא עדיף מגמר מלאכה ואם כן מאי פריך בסמוך אי הכי בעל הבית נמי לחייב והלא לא נגמרה מלאכתו ולוקח הוא דחייב משום דהמקח חשוב כגמר מלאכה אבל בעל הבית למה יתחייב בראיית פני הבית בלא גמר מלאכה הא מוכח בכוליה תלמודא דמכניס תבואתו לבית במוץ שלה לא נקבעה למעשר אף על גב דלאיבעית אימא לקמן בשמעתין פירש רש"י דלית ליה דרבי אושעיא השתא מיהא אית ליה כי למה יחלוק עליו. ועוד קשה דהא אמרינן בביצה בסוף פרק המביא כדי יין דשבת וחצר ומקח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ואם כן הכא נמי לא קבע מקח תאנה אלא היכא דאיכא גמר מלאכה אלא הכא פירושו כדפירשתי. ואף על גב דאיכא תנא דאמר התם בהמביא כדי יין שקובעין מקח וחצר אפילו שלא נגמרה מלאכתו מכל מקום אמוראי דהתם לא מחייבי אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא פליגי אמוראי אלא בשבת ומשמע נמי התם דלא פליגי תנאי אלא בהכי אי מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו דאיכא דאמר דלא קבע אלא אם כן נגמרה מלאכתו אבל בגמר מלאכה לא פליגי דליכא מאן דאמר דקבע בלא מקח וחצר ושבת אלא משמע דבמקח ושבת ודדמי להו דחשיב התם פליגי אבל בגמר מלאכה לחודה לא קאמר אי דפליגי תלמודא. ועוד כי פריך לקמן מאי לאו שפיקסו בשדה ומאי לאו מלאכת הכנסת בשדה ומאי קושיא לוקמה כמאן דאמר בהמביא כדי יין דמקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתה דלדידיה כל שכן גמר מלאכה דקבע לדברי רש"י מפי רבי. מיהו בזה הועוד יש לדחות ולומר דניחא ליה טפי לאוקמה אליבא דהלכתא אי נמי לאוקמה ככולי עלמא. והקשו לרבינו והא תנן בפירקין נתפרקו עיגולין הרי אלו לא יאכלו ומוכח בגמרא דאם לא נעשו העיגולין כלל עדיין היו אוכלין דהוי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר. התם מיירי כגון שמתחלה דעתו לעשות עיגולין. תוספות שאנץ.

אי הכי בעל הבית נמי נראה לי דלא מתפרש באי אמרת בשלמא דאף למאי דסבירי לן דשדה מקום קביעות למעשרות הוא איכא נמי למפרך כי האי נמי בעל הבית ליחייב ואף על פי שיש לפרשו באי אמרת בשלמא בקושיא. הרשב"א.

ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו בעל הבית עיניו בתאנתו. ואם תאמר והא אמרינן במסכת מעשרות דשנינן בכהאי גוונא העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אפילו בעל הבית נמי ויש לומר דהתם מיירי שאין דעתו של בעל הבית ללקט עכשיו כלום. ומכל מקום קשה דמשמע דעד השתא דהוה סלקא דעתיה דמיירי בשדה לא הוה ידע האי חילוק דבעל הבית עיניו בתאנתו ולוקח עיניו וכו' ואם כן תיקשי ליה מאי שנא בעל הבית מלוקח. ויש לומר דאז ודאי דאיכא לשנויי דבעל הבית עיניו בתאנתו דכיון שהוא שדה ודאי לא יניחנה שם אבל השתא דמיירי בתאנה העומדת בגנה הוה סלקא דעתיה דהוי שפיר גמר מלאכה ומשום הכי פריך שפיר אי הכי בעל הבית נמי ומשני דמכל מקום בעל הבית עיניו בתאנתו ולא הוי גמר מלאכה. ואם תאמר אמאי לא תנא תאנה עומדת בחצר. ופירש הקונטרס דלא הוה מצי למנקט הכי דאם כן בעל הבית נמי חייב דהא השתא הוא רואה פני הבית. ולא נהירא דהא לא אשכחן בשום דוכתא שתהא ראיית פני הבית במחובר מועלת לקבוע מעשר. לכך נראה דודאי הוה מצי למימר הכי אלא נקט בכהאי גוונא דיכול להיות תאנה בבית אבל אי הוה נקט תאנה עומדת בחצר לא היה יכול לומר כמו כן תאנה עומדת בבית דאין רגילות להיות תאנה בבית אבל השתא דנקט תאנה עומדת בגנה ונוטה נופה לחצר מצי שפיר לומר כן ונופה נוטה לבית. עד כאן.

ולוקח מדאורייתא מחייב כלומר וכי מקח קובע מן התורה דאיצטריך קרא למפטר פועל דלא ליקבע כלוקח אדרבה לוקח לא מיחייב במעשר כלל דתניא עשר תעשר ואכלת וכו'. והקשה רבינו תם מהא דאמרינן בבכורות מנין ללוקח תבלין מן הגוי שפטור במעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר לוקח מישראל חייב לוקח מגוי פטור והתם מדאורייתא קאמר ולא מדרבנן ותירץ דהכא בשנתמרחו כבר ברשות מוכר וכיון דמוכר פטור לוקח נמי פטור והתם בשמרחן לוקח הילכך לוקח מישראל חייב ולוקח מגוי פטור. ואם תאמר אם כן מאי פריך הכא לוקמה לההיא דלעיל דלוקח חייב שלקחן קודם גמר מלאכה ואלו לוקח ודאי אינו חייב אלא כשלקחן קודם מירוח ומרחן דהכי אוקימנא ההיא דבכורות בדמרחינהו לוקח והא דאמרינן תבואת זרעך ולא מוכר לומר שהמוכר אף על פי שמרח פירותיו או שראו פני הבית פטור לעשר. והרמב"ן פירש דדוקא בשמרחן על דעת למכור דבאותו מירוח לא נתחייבו וקרינא ביה ואכלת ולא מוכר ולוקח לא מיחייב כיון שכבר נפטרו בשעת מירוח שהיה עונתן אבל מרחן המוכר על דעת לאכול חל עליהם חובת מעשר לאלתר ואף על פי שנמלך למכרן חייב והלוקח ממנו חייב לעשר ויפה כיון. ותדע שהרי גזרו חכמים על הלוקח דמאי של עם הארץ ואמאי דהא. כיון דמוכר לא מיחייב לעשורי אין כאן חיוב תורה וכיון דרוב עמי הארץ מעשרים למה גזרו עליהם משום חיוב מעשר דרבנן אלא ודאי כדאמרן. ומיהו ליכא לפרושי ההיא דבכורות בלוקח פירות ממורחין מבעל הבית שמרחן לאכילה דההיא בשמרחן לוקח כדפירש רש"י התם וכדכתיבנא לעיל נמצאת למד דהלוקח מחייב בשמרחן הוא או כשמרחן מוכר לאכילה. והאי דאמרינן עשר תעשר ואכלת משמע דהאי ואכלת באכילת שאר פירות קאי וקשה דהא קרא לא מיירי אלא באכילת מעשר בירושלים כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך. ויש לומר דהתם בספרא דריש מדסמיך ואכלת דקרא לעשר תעשר דהאי ואכלת אכולה תבואה קאי עשר תעשר ואכלת בביתך מעשר שני בירושלים ושאר תבואה המתוקנת בכל מקום. הריטב"א.