Commentary page
Bava Metzia 32a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 32a
Bava Metzia 32a. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 535 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
תרי מגו תלתא שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר שלשה היינו:
אם יש שם ב"ד וסתם ב"ד שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה:
גילוי מילתא שידעו שחלקתי בשוה:
אלמנה הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות:
שלא בב"ד ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול:
מתני' מצאה ברפת בגמרא מפרש מאי אצטריך:
היתה בבית הקברות והוא כהן:
או שאמר לו אל תחזיר והוא במקום שהוא מותר לילך שם:
16 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 32a · Sefaria
Tosafot
אלמנה מוכרת שלא בב"ד וא"ת התם משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד כדמפרש באלמנה ניזונת (כתובות דף צז. ושם) וי"ל דס"ל כיון דאלמנה מוכרת אע"ג דאינה שלה שלא בב"ד משום חינא ה"נ שותף יטול את שלו שלא בב"ד אע"ג דליכא טעם דחינא:
בית דין הדיוטות וא"ת והאמרינן התם (דף צח. ושם) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם לך הלא מכרה ע"פ ב"ד הדיוטות וי"ל כיון שלוקחת לעצמה נראה לעולם שמעכבת מנכסי יתומים בידה אע"פ שיש ב"ד הדיוטות כיון דליכא מומחין אבל כשמוכרת לאחרים אין נראה שמעכבת משלהם שהרי לא עכבה כלום וא"ת ומ"ש דאלמנה מוכרת לאחרים שלא בב"ד ובב"ד יכולה לעכב אפי' לעצמה מדאמרינן התם דא"ל מאן שם לך משמע דבב"ד יכולה לשום וקאמר נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה כסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בת' זוזי לסוף אייקור כו' אתא לקמיה דרבי א"ל מאן שם לך משמע דבב"ד יכול לשום ולקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו כו' עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו כיוצא בו גבאי צדקה פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם דאפילו בב"ד מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמם ושלא בב"ד אין מוכרין אפילו לאחרים וליכא למימר הא דאמר ומוכרים לאחרים בב"ד היינו ברשות ב"ד אבל אי ידעי ב"ד השומא יכול לעכב לעצמו דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה דרבי יוחנן חקוקאה דמייתי פ"ק דפסחים (דף יג. ושם) א"ל לך ומוכרם בב"ד אלמא אע"פ שנתן לו רשות היה צריך למוכרם בב"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא. וגבי כסתא דיתמי נמי דיכול לעכב לעצמו בב"ד מצינן למימר דהיינו דוקא בדיעבד דמשום חשד לא מהדרינן עובדא א"נ דגבי יתמי ב"ד עצמם הם מפקידין ולכך יכול לעכב לעצמו על פיהם אבל פקדון של אחרים אינו יכול לעכב לעצמו על פי ב"ד:
כבד את ה' מהונך הא דנקט קרא דדברי קבלה ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא משום דניחא ליה לאתויי קרא דכבוד:
Tosafot on Bava Metzia 32a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
אמר ליה רב ספרא מנא לך [הא] אמר ליה דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד אמר ליה מי דמי התם אפוקי ממונא הוא ובעי ב"ד אבל הכא דידי שקלי בתרי סגי ליה תדע דקתני אלמנה מוכרת שלא בב"ד. ואסיק' משמיה דרב נחמן בההיא דאינה צריכה ב"ד מומחה אבל צריכה (אפי') ב"ד הדיוטות:
מתני' מצאה ברפת וכו' עד אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר לא ישמע לו.
ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר שלא ישמע לו לבטל את המצוה שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי אע"פ שהזהרתיך בכיבוד אב ואם אם יאמרו לך חלל שבת אל תשמע להן אלא ואת שבתותי תשמרו וכן בכל המצות.
ומקשינן טעמא דכתב רחמנא הכי הא לאו הכי הוה אמינא אם יאמר לו אל תשיב ישמע לו אמאי והא כיבוד אב ואם עשה הוא שנאמר כבד את אביך והשבה היא עשה שנאמר השב תשיבם לאחיך ולא תעשה שנאמר לא תוכל להתעלם ולא אתי עשה ודחה לא תעשה ועשה. ופרקינן מהו דתימא הואיל ואיתקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום שנאמר כבד את ה' מהונך אימא ניציית ליה לאבוה קמ"ל דלא: חייב לטעון ולפרוק אפי' ק' פעמים שנאמר עזב תעזב עמו.
פי' פריקה אית בה חסרון כיס שאם לא תפרקה תמות הבהמה תחת משאה טעינה אין בה חסרון כיס דליכא חששא למיתת הבהמה. ישב לו בעל הבהמה ואמר לו מצוה עליך לפרוק אם תרצה פרוק פטור שנאמר עמו.
Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 32a · Sefaria
Rashba
תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין איכא למידק מי דמי, התם תקנתא היא דתקינו לה אי משום חינא אי משום מזוני (כתובת צז, א), אבל הכא גבי שותפין לא. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דמשום חינא דידה עשאוה כשותף, ואם איתא דשותף לא, אף היא לא תמכור אלא בבית דין.
ואסיקנא אינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות. ואיכא למידק אם כן מאי קא משמע לן פשיטא, דאטו כולהו דיני ממונות לאו בהדיוטות נינהו, ומאי שנא. ועוד דאם איתא, גרושה נמי למה לא תמכור אפילו שלא בבית דין, דמאי שנא משאר דיני ממונות. פירש הרמב"ן ז"ל: דמומחין והדיוטות דהכא, לא כמומחין דעלמא דסמוכין, והדיוטות דעלמא דבקיאי אלא דלא סמיכי, אלא מומחין דהכא, מומחין בדין כדיינין דעלמא דבעינן דאיכא חד מינייהו דגמיר דינא, והדיוטות הדיוטות גמורין אלא דבקיאי בשומא. וקיימא לן כרב נחמן, וכן פסקו הגאונים ז"ל. ואם תאמר והא דאמרינן בכתובות (צח, א) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך, הא לאחריני מה שעשתה עשוי, במאי עסקינן אי בבית דין הדיוטות אמאי לא עשתה ולא כלום, ואי שלא בבית דין כלל אפילו לאחריני נמי אמאי מה שעשתה עשוי, והא אמרת מוכרת שלא בבית דין מומחין ולעולם צריכה הדיוטות. והרמב"ן ז"ל תירץ דלעולם כששמה בבית דין הדיוטות, אלא ששמה היא לעצמה והם הודו לה, דכיון דלא גמירי, איכא למיחש דילמא לא מדקדקי בהדה דלא חיישי לפסידא דיתמי, אבל כשמה לאחריני, איהי חיישא להפסד היתומים ומדקדקת עמהן, ואף בית דין מדקדקין דבקיאין בשומא נינהו. ועדיין צריכה עיון דהכא לא בשופטני עסקינן, דאף על גב דלא בקיאי בדיני, לא חשידי לזלזולי בנכסי דיתמי, הואיל ובקיאי בשומא.
יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו' איכא למידק, פשיטא שלא ישמע לו, שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר, וכיון שכן, ליכא עשה כלל דנדחי. פירשו בתוספות (עי' לק' לג, א ד"ה אבידתו) דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני. וכן כתבתיה בריש פרק קמא דיבמות (ו, א ד"ה מה) בסיעתא דשמיא.
הא לאו הכי ניצית ליה האי עשה והאי עשה ולא תעשה הרב אלפאסי ורש"י ז"ל פירשוה אאמר לו אביו אל תחזיר, דבהשבת אבדה איכא עשה דהשב תשיבם ולאו דלא תוכל להתעלם. וכבר כתבתי למעלה (ל, א) דלא משכחת באבדה עשה ולא תעשה אלא כשנטלה על מנת להחזירה ולאחר מכאן נמלך לגוזלה וקודם שנתיאשו הבעלים, שאם לא נטלה ליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם, כדאיתא לעיל (בבא מציעא כו, ב). ולפי פירוש זה כי תירץ בגמרא סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום, הוא הדין דהוה מצי לתרץ הכא במאי עסקינן כשלא נטלה עדיין, דליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם לבד, אלא דניחא ליה לאוקומה בכל ענין, ואפילו הכי אי לאו דכתיב את שבתותי תשמורו, ניצית ליה הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום. ומיהו המחוור, דעיקר קושיא דגמרא דמקשו טעמא דכתיב את שבתותי תשמורו אאמר לו אביו הטמא קאי, דבטומאה איכא עשה ולא תעשה, וזה הנכון.
Rashba on Bava Metzia 32a · Sefaria
Meiri
חלק בפני שלשה וחברו כופר בה ואין שם הבית דין כלל שנדע זה על פיהם הרי זה צריך להביא שנים מן השלשה שיעידו שחלק בפניהם ושלישי עמהם או שנים מן השוק שיעידו שחלק בפני שלשה:
אלמנה יש לה רשות למכור למזונותיה מנכסי בעלה אפילו קרקע ואפילו שלא בבית דין מומחין ובלבד בשלשה הדיוטות בקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה הרי מכרה קיים וכשירצו היורשין להשביעה אין מחשבין עמה בבית דין על ספוק מזונותיה ועל מעשי ידיה וכן משביעין אותה שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה ואם מוכרת לכתובתה נשבעת על כתובתה בבית דין שלא נפרעה בכלום ומוכרת אף שלא בבית דין מומחין אלא בשלשה הדיוטות נאמנין ובקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת אחר מכירה ליתומים אם רצו שכדין מכרה לדעת קצת וכן אם מכרה ביתר ממה ששמו לה ודברים אלו יתבאר עיקר שלהם במסכת כתבות בע"ה:
המשנה הארבע עשרה והיא מעורבת קצתה מן החלק השני בצדדין שאינן בכלל אבדה וקצתה מענין החלק החמישי בצדדין הפוטרין בהשבת אבדה ואמר על זה מצאה ברפת אינו חייב בה ברשות הרבים חייב בה אם היתה בבית הקברות אל יטמא לה אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר לא ישמע לו אמר הר"ם כבר ידעת כי פרישות הכהן או הנזיר מן הטמאה הוא עשה ולא תעשה נאמר בכהן וקדשתו ונאמ' בנזיר קדוש הוא וזו מצות עשה ונאמר בכהן לנפש לא יטמא ובנזיר נאמר ועל כל נפשות מת לא יבא והחזרת האבדה עשה בלבד והוא מה שנאמר השב תשיבם לאחיך ומעיקרנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ואמ' רחמנא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי ולכן אינו חייב בכבוד אב ואם אם אמרו לעבור על מצוה מן המצות:
אמר המאירי מצאה ברפת אינו חייב בה ופרשוה בגמ' ברפת שאין יציאת הבהמה משם ותעייתה מצויה כל כך כגון שאינה יכולה לצאת משם בריוח ומתוך כך אינו חייב בה אע"פ שיכולה לצאת בדחק ואע"פ שזה הרפת חוץ לתחום ברשות הרבים חייב ליטפל בה אע"פ שאינה רצה ופירשו בגמ' דוקא שהוא חוץ לתחום:
היתה בבית הקברות לא יטמא לה כמו וביארנו אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר לא ישמע לו ואע"פ שהוקש כבודו לכבוד המקום שאין לך לכבדו להקל בכבוד שמים בפירוש אמרו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה החמש עשרה והוא מענין החלק החמישי במה שנתגלגל בו לעניני פריקה וטעינה פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנא' עזוב תעזוב עמו הלך וישב לו ואמר הואיל ומצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו ואם היה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר' שמעון אומר אף לטעון ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנא' תחת משאו והוא יכול לעמוד בו אמר הר"ם ומצוה מן התורה לפרוק בחנם ולטעון בשכר ור' שמעון אומר זה וזה בחנם ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי ומן המבואר שמה שאמ' זקן או חולה הוא שב לבעל המשא ומה שאמר חייב ר"ל כי הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף:
אמר המאירי פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב פי' הפריקה היא כשהבהמה רובצת תחת משאה והטעינה כשנפל המשוי בדרך ואין שני להקימו עם הבעלים וחייב בזה אפילו מאה פעמים כמו שבארנו למעלה עזוב אפילו מאה הקם אפילו מאה ולא נאמר תעזוב או תקים אלא ללמד שאם מצאה רבוצה ואין בעלים עמו פורק וחוזר וטוען:
3 more comments on this page.
Meiri on Bava Metzia 32a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כו' עכ"ל רצה לומר דהך מתני' דמוכרת שלא בב"ד משום חינא אית לה תרתי מעליותא דהיינו דבב"ד יכולה לעכב לעצמה ושלא בב"ד תוכל למכור מיהת לאחרים ע"י ג' הדיוטות מה שאין כן בהך דמפקיד וק"ל:
בפרש"י בד"ה לומר לך פריקה כו' ה"א דיו לבא מן כו' מה טעינה בשכר כו' עכ"ל דקדק לפרש כן דהשתא פריקה איצטריך לגופיה דאי לא הוה כתיב פריקה אלא הוה ילפינן ליה מק"ו מטעינה לא הוה אלא בשכר כטעינה דמסברא טעינה הוא בשכר ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דמש"ה כתיב פריקה למימר דטעינה בשכר ואי לא הוה כתיב פריקה לא הוה ידעי' דטעינה בשכר כנראה מדברי התוס' לעיל דאם כן לא הוה פריקה חוזר לגופיה ולפרש"י דהכא יש לקיים לעיל דעביד צריכותא אכולהו קראי והכי קאמר ואי אשמעי' טעינה לחוד משום דבשכר מסברא אבל פריקה בחנם לא הוי משום דמטעינה הוה ילפינן ליה וה"א דיו ולכך צריכא למכתב פריקה משום גופיה דהוי בחנם ואין מקום לקושית התוספות שם וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 32a · Sefaria
Maharam
תוס' ד"ה ב"ד הדיוטות וכו' עד אזל שמה לנפשיה בה' זוזי כצ"ל:
ד"ה כבד את ה' וכו' ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא ומשום דניחא ליה וכו' כצ"ל:
Maharam on Bava Metzia 32a · Sefaria
Shita Mekubetzet
אינה צריכה בית דין של מומחין וכו' מומחין לאו דוקא כי ההיא דאיתמר לעיל מאי ולא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דוקא דגבי ממונא לא בעינן סימן מובהק אי מדאורייתא אי מדרבנן. והדיוטות היינו אינשי דבקיאי בשומא ונדמה הדין למה ששנינו בריש סנהדרין מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותה בשלשה לקוחות ולא בשלשה שאינן לקוחות ואפילו אחד מהן גוי ופירש רש"י לקוחות סוחרין בקיאין בשומא. ולעיל אמרינן שם דמיהן ומניחן אפילו ליכא בית דין כלל לא הטריחו באבידה יותר מדאי ולא אמרינן ליה נמי מאן שם לך. תוספות שאנ"ץ.
הקשו בתוספות הא דאמרינן בכתובות אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום וכו'. הא לאחריני מה שעשתה עשוי במאי אי בבית דין הדיוטות היכי אמרינן מאן שם ליך הא בי דינא שמו לה. אלא לאו ששמה בלא בית דין ושמע מינה דלאחר מה שעשתה עשוי. ולהאי פירושא דכתיבנא דהני הדיוטות לא גמירי דינא איכא למימר דהתם כיון דלעצמה שמה אינהו לא שמו לה כמה דשוי דלא איכפת להו בהפסד דיתמי דהא לא גמירי דינא אבל כששמה לאחרים שהיא אינה רוצה למכור אלא בכדי דמיהן ועל פיהן של אלה מה שעשתה עשוי דהא בקיאי בשומא. וראיתי מי שתירץ דדיעבד אפילו בלא בית דין כלל מה שעשתה עשוי. וקשיא דהא רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור ואמרו ליה מאן פלג לך. ואין זה דעת הגאונים וכן תמצא במקח שער חמישי. הרמב"ן. ועדיין צריך עיון דאנן לאו בשופטני עסקינן דאף על גב דלא בקיאי בדינא לא חשידי לזלזול בנכסי יתומים הואיל ובקיאי בשומא. הרשב"א. ועיין בהר"ן פרק אלמנה ניזונית.
וזה לשון הריטב"א ולאו מי איתמר עלה וכו'. הכי נמי צריך בית דין הדיוטות. ויקשה לי אי בית דין הדיוטות צריכה מאי מוכרת שלא בבית דין מי עדיפא משאר דיני ממונות שהן בהדיוטות. ויש לומר דהני הדיוטות היינו הדיוטות ממש דלא גמירי אלא דבקיאי בשומא והכי קאמר אינה צריכה בית דין דגמירי אלא די לה בבית דין הדיוטות של השוק ולהדיוטות דעלמא קרי הכא מומחין אגב אינך הדיוטות של שוק דלא גמירי כלל והיינו דתנן מוכרת שלא בבית דין כלומר שלא בבית דין הדנים דיני ממונות. ויש שפירש דבכל ענין כתובה בעינן סמוכין כדין תורה שלא תקנו הדיוטות אלא בהודאות והלואות ומשא ומתן מפני תקנת השוק. וזו אינו כלום כדברירנא בדוכתא. וכן פירשו הגאונים. הילכך אלמנה שמכרה שלא בבית דין הדיוטות לא עשתה כלום וכדאמרינן הכא גבי עובדא דרב ספרא דאף על גב דהוי בדיעבד כל היכא דלא פליג בפני שלשה אין מעשיו כלום ודוקא במידי דצריך שומא. ע"כ.
מתניתין מצאה ברשות הרבים חייב בה. משמע אף על גב דאינה רצה דומיא דרפת. והא דאמר לעיל רועה בדרך אין זו אבידה היינו התם שאינה תועה הכא מיירי שניכר בה שהיא תועה אינה יודעת להיכן היא הולכת הילכך הויא אבידה וחייב בה. ולהכי נקט נמי לעיל רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה הא אינו רועה אף על פי שאינו רצה הוי אבידה הרא"ש. והראב"ד פירש בענין אחר והביאו הרא"ש בפסקיו.
רבי שמעון אומר אף לטעון מפרש בגמרא דרבי שמעון פליג ואמר אף לטעון בחנם וסתם מתניתין דלעיל היה בטל מן הסלע וכו' רבנן תנו לה ובטעינה קמיירי. אי נמי רבי שמעון נמי תני לה דרבי שמעון נמי נהי דסבירא ליה דבחנם הוו תרווייהו הני מילי שהוא איש בטל ואינו משתכר בכל יום כלל אי נמי בזמן שאינו מוצא לשכור עצמו בשום דבר דלא מטי ליה פסידא בממוניה אבל היכא דמטי ליה פסידא דממונא לא קאמר רבי שמעון שלא יתחייבו הבעלים להחזיר לו מה שהפסיד. ה"ר יהונתן ז"ל.
גמרא אינה משתמרת ואינה מטעה. פירוש אינה משתמרת לגמרי מליסטים וגם שלא תוכל לצאת. ואינה מטעה את הבהמה אשר בתוכה להיות בורחת ויוצאת כגון שיש שם מרעה קצת וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל.
השתא אשכחיה לבראי מעייל לגואי פירוש אי הוי של בעל הבהמה השתא דאיתיה לגואי אף על גב דלא ידע אי דידיה היא פשיטא דלא הויא אבידה. הראב"ד. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בהמה בורחת חוץ לתחום פתוח מכל צדדיו או אפילו משני צדדיו מטפל בה. ואם אינו פתוח אלא דרך פתחה אינו מטפל בה אף על פי שאינו משתמר לגמרי. עד כאן.
אמר רבי יצחק ואפילו עומדת חוץ לתחום מכלל דברשות הרבים אפילו בתוך התחום חייב בה. כך כתוב בכל הספרים. ואין צריך למחוק הגירסא ודייק שפיר מדאמר רבי יצחק דאפילו חוץ לתחום מיירי מכלל דאתיא בפשיטות בתוך התחום וגם מדלא נקט מילתיה אסיפא. הרא"ש.
16 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 32a · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוספות בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וא"ת ומ"ש דאלמנה כו' ולקמן בפרק המפקיד כו' דאפילו בב"ד נמי אין מוכרין לעצמן עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דלמא התם נמי איירי שמכרה בב"ד הדיוטות ומש"ה מוכרה לאחרים דוקא ולא לעצמו ואף ע"ג דקתני סתם מוכרה בב"ד אפ"ה נוכל לפ' דאיירי בב"ד הדיוטות ותדע דהא הכא בעובדא דאיסור ורב ספרא משמע למסקנא דסגי בהדיוטות מדמדמי לה לאלמנה וא"כ ע"כ הא דקא"ל אייתי תרי מגו תלתא היינו תלתא הדיוטות ואפ"ה הוי מדמה לה רבה גופא להא דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם אלמא דמתני' נמי בהדיוטות איירי אף על גב דקתני ב"ד וא"ל דע"כ בב"ד הדיוטות התם אינו יכול למכור אפילו לאחרים דאל"כ מאי רבותא דאלמנה הא ליתא דע"כ באלמנה עיקר החידוש שיש לה רשות למכור בנכסי יתומים שלא ברשות ב"ד ומש"ה קאמר ר"נ דלענין שומא בעינן ב"ד ומיהא בהדיוטות סגי וא"כ בפקדון שהוא לתועלת המפקיד דלא ליכלייה קרנא כבר נתנו חכמים ראשונים רשות לכל הנפקדים למכור לאחרים כשיבררו שנרקבו הפירות ועיקר הדין דקתני מוכרה בב"ד היינו משום השומא וא"כ י"ל דלעולם בהדיוטות איירי דכל לענין שומא לאחרים בהדיוטות סגי ומש"ה אינו רשאי למוכרו לעצמו וי"ל דמכדי תנא אתקנת' מהדר וא"כ אמאי פסיקא ליה למימר ואין מוכרה לעצמו שהרי אם ימכרנו עפ"י ב"ד מומחה רשאי ליקחה לעצמו כדאמרינן באלמנה וגבי כסתא דיתמי והיינו דקשי' להו לתוספות ודו"ק. אח"ז עיינתי בתוספות דכתובות שכ"כ לתרץ קושי' אחרת דההיא דיוחנן חקוקה איירי בב"ד הדיוטות ע"ש ובחידושינו שם יבואר כל הצורך בעז"ה גם שאר דקדוקים שיש לדקדק בדברי התוספות ושייכים גם לכאן ועיין במהרש"א ובפ"ק דפסחים:
בא"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כסתא דיתמי נמי כו' עכ"ל. פירוש דטעמא דחינא היינו לתרץ קושיא ראשונה דמ"ש דמוכרה שלא בב"ד אבל לענין קושיא שניה דבב"ד רשאה ליקח לעצמה כדאמרינן מאן שם לך יתרצו ג"כ דהיינו בדיעבד כמו בכסתא דיתמי וכן לתירוצם השני בכסתא דיתמי כיון דב"ד עצמם היו מפקידין י"ל דהיינו טעמא נמי באלמנה כיון שהב"ד עצמם מגבין לה כתובתה רשאה ליקח לעצמה על פיהם אבל אין לפ' כוונת התוספות דטעמא דחינא מהני נמי לענין שלוקחת לעצמה דא"כ הא דאמרינן בכתובות גבי אלמנה מאן שם לך ומייתי ראיה מכסתא דיתמי ומאי ראיה דלמא שאני אלמנה דמשום חינא אפי' בהדיוטות רשאה ליקח לעצמה אע"כ דלענין ליקח לעצמה לא שייך כלל טעמא דחינא וכן הדעת נותנת כנ"ל ועי' בתוספות דכתובות שתירצו בע"א ממה שתירצו כאן ושם יבואר אי"ה:
בגמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי ה"א צייתא ופרש"י דמאבידה קשיא ליה דהא עשה ולא תעשה היא ולא ידעתי מי הכריחו לזה דפשטא דלישנא משמע דאקרא דאת שבתותי תשמרו מקשה דלא איצטריך כלל וא"כ נוכל לפרש לענין שבת גופא דעשה ולא תעשה היא וכמה עשין נאמרו בה ביום השביעי תשבות וזכור ושמור ועוד טובא וכן משמע בתוספות פ"ק דיבמות ויותר נראה דמקשה אכולהו דבין שבת ואבידה וטומאה כולהו עשה ולא תעשה נינהו דבטומאה איכא עשה דקדושים יהיו כדאמרינן לעיל וק"ל:
שם פריקה בחנם טעינה בשכר וכתב הרא"ש דפריקה בחנם היינו באדם בטל או אפילו אם הוא פועל אינו נוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל מיהא שקיל כמו באבידה דילפינן לה מאפס כי לא יהיה בך אביון ובטעינה אין חילוק אלא לעולם נוטל כל שכרו משלם וכבר כתבתי לעיל דלפ"ז צ"ל דהא דטעינה הוי בשכר יותר ממחזיר אבידה היינו משום דבטעינה ליכא חסרון כ"כ כמו באבידה דמפסיד לגמרי וכתבתי שם גם כן דיש לומר סברא להיפוך מדעת הרא"ש דהא דטעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל פריקה בחנם היינו לגמרי ולא דמי לאבידה דהתם עיקר המצוה אינה אלא להצלת ממון חבירו וא"כ אמרינן שפיר דשלו קודם אבל הכא דאיכא צער ב"ח וצערא דמרא ה"ל כמו שאר מצות עשה וחובת הגוף שאינו רשאי להמנע בשביל הפסד ממונו וכתבתי שם דממאי דמקשה ל"ל הני תרתי ול"ל למיכתב אבידה יש להכריע לכל א' משני הצדדים ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן מצאתי את שאהבה נפשי בנ"י שכ"כ בשם הר"ן ממש כדברי הפוך מדעת הרא"ש אבל האמת יורה דרכו דקשיא לי על זו הסברא דאם כן משמע דהא דטעינה בשכר ידעינן מסברא חיצונה דומיא דאבידה ולא איצטריך קרא לרבנן אלא לפריקה דבחנם וא"כ תקשה לר"ש דלא מייתר ליה קרא דפריקה משום דלא מסיימי א"כ ה"ל זה וזה בשכר מיהו אפשר לומר דבטעינה נמי סברא החיצונה דבחנם כיון דאיכא צערא דמרא ואיכא נמי צער ב"ח פורתא כדמשמע לעיל בגמ' גבי ל"ל דכתב הני תרתי והא דקאמר הכא דבטעינה ליכא צער ב"ח היינו לגבי פריקה מיהו מדברי הר"ן גופא לכאורה לא משמע כן אחר העיון אבל יש ליישבן גם כן על הדרך שכתבתי ואין להאריך ודו"ק:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 32a · Sefaria
Gilyon HaShas
רש"י ד"ה לומר וכו' הלכך אי לא כתיב כעין זה כתב רש"י ביצה דף ז ע"ב ד"ה שיעורו:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 32a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 32, Amud Aleph, about 535 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 111 words
Opens “תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא, וְאִי נָמֵי תְּרֵי סָהֲדִי…”
- Segment 226 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ,…”
- Segment 332 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי?! הָתָם דְּמַפֵּיק מָמוֹנָא…”
- Segment 428 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו מִי אִתְּמַר עֲלַהּ…”
- Segment 534 words
Opens “מַתְנִי׳ מְצָאָהּ בָּרֶפֶת – אֵין חַיָּיב בָּהּ.…”
- Segment 613 words
Opens “פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה…”
- Segment 723 words
Opens “הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר: ״הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה,…”
- Segment 812 words
Opens “מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן.…”
- Segment 921 words
Opens “רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו…”
- Segment 1022 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: רֶפֶת שֶׁאָמְרוּ אֵינָהּ מַתְעָה…”
- Segment 1122 words
Opens “דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְשַׁמֶּרֶת, הַשְׁתָּא מַשְׁכַּח לָהּ…”
- Segment 1220 words
Opens “מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק:…”
- Segment 1326 words
Opens “אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב…”
- Segment 1434 words
Opens “בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן:…”
- Segment 1530 words
Opens “טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״ הָא…”
- Segment 1634 words
Opens “אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְהוּקַּשׁ כִּיבּוּד…”
- Segment 1729 words
Opens “מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן.…”
- Segment 1831 words
Opens “אֶלָּא: מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק בְּחִנָּם, וְלֹא…”
- Segment 1950 words
Opens “מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּרַבִּי…”
- Segment 208 words
Opens “וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי…”
- Segment 2127 words
Opens “וְרַבָּנַן אַמַּאי לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי? הָכָא כְּתִיב…”
- Segment 222 words
Opens “אָמַר רָבָא:…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Bava Metzia 32a · Segment 4 — “…אִתְּמַר עֲלַהּ ״אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Bava Metzia 32a · Segment 4 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו מִי אִתְּמַר עֲלַהּ ״אָמַר רַב…”
Original text
תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא, וְאִי נָמֵי תְּרֵי סָהֲדִי דִּפְלַגְתְּ בְּאַפֵּי בֵּי תְלָתָא.
two of the three of them to testify that you dissolved the partnership before them. Or alternatively, bring two witnesses to testify that you dissolved the partnership before a court of three.
אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּתְנַן: אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם, אֵין שָׁם בֵּית דִּין – בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.
Rav Safra said to Rabba bar Rav Huna: From where do you know this halakha , that dissolution of the partnership may be accomplished only before a court? Rabba bar Rav Huna said to him: It is as we learned in the mishna: If there are three men there who can convene as a court, he may stipulate before the court that he will undertake to return the item provided that he receives full compensation for lost income. But if there is no court there, before whom can he stipulate his condition? Rather, in that case, his financial interests take precedence, and he need not return the lost item. Apparently, one stipulates binding conditions with regard to another’s property only before a court.
אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי?! הָתָם דְּמַפֵּיק מָמוֹנָא מֵהַאי וּמוֹתֵיב לְהַאי בָּעֵינַן בֵּית דִּין, אֲבָל הָכָא דִּידִיה שְׁקַלִי גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא בִּתְרֵי סַגִּי לֵיהּ. תִּדַּע, דִּתְנַן: אַלְמָנָה מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין!
Rav Safra said to Rabba bar Rav Huna: Is that case in the mishna comparable to this case? There, where he is removing property from the possession of this person and giving it to that person, we require a court. But here, referring to himself in the third person, he is merely taking his own property, and not the property of any other person. There is no transaction effected here. It is mere disclosure of the matter that he divided the joint property equitably, and two witnesses are sufficient for him to disclose that fact. Rav Safra cites proof. Know that this is so, as we learned in a mishna ( Ketubot 97a) that a widow owed sustenance from her husband’s estate sells the property of the estate when not before a court. Apparently, one need not involve the court when reclaiming property that belongs to him.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו מִי אִתְּמַר עֲלַהּ ״אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אַלְמָנָה אֵינָהּ צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל מוּמְחִין, אֲבָל צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל הֶדְיוֹטוֹת״?
Abaye said to him: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: The court before which a widow sells the property of the estate need not be a court of experts, but is required to be at least a court of laymen. Therefore, as in the parallel case of the widow, even when disclosing that one took property belonging to him, two witnesses are not sufficient and a court is required.
מַתְנִי׳ מְצָאָהּ בָּרֶפֶת – אֵין חַיָּיב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחְזִיר״ – לֹא יִשְׁמַע לוֹ.
MISHNA: If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it to its owner. If he found it in a public area, he is obligated to return it. And if the animal was lost in a graveyard and a priest found it, he may not become impure to return it. If his father said to him: Become impure; or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father, as one may not violate Torah law to honor his father.
פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה פְּעָמִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר ״עָזֹב תַּעֲזֹב״.
If one unloaded a burden from an animal collapsing under its weight and then later loaded it onto the animal, and later unloaded and loaded it again, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to continue unloading and loading, as it is stated: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it [ azov ta’azov ] with him” (Exodus 23:5). It is derived from the verse that one is obligated to perform the action as needed, even several times.
הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר: ״הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק – פְּרוֹק״ – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִמּוֹ״. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – חַיָּיב.
If the owner went, and sat, and said to a passerby: Since there is a mitzva incumbent upon you to unload the burden, if it is your wish to unload the burden, unload it, in such a case the passerby is exempt, as it is stated: “You shall release it with him,” with the owner of the animal. If the failure of the owner to participate in unloading the burden was due to the fact he was old or infirm, the passerby is obligated to unload the burden alone.
מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן.
There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. Rabbi Shimon says: There is even a mitzva to load the burden.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ.
Rabbi Yosei HaGelili says: If there was a burden upon the animal greater than its typical burden, one need not attend to it, as it is stated: “Under its burden,” i.e., the obligation is with regard to a burden that the animal can bear.
גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: רֶפֶת שֶׁאָמְרוּ אֵינָהּ מַתְעָה וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת. אֵינָהּ מַתְעָה, מִדְּקָתָנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ״. וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִיתְנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ״.
GEMARA: The mishna teaches that if one found an animal in a stable, he need not return it to its owner. Rava said: The stable that the Sages mentioned in the mishna is one that neither encourages the animal to stray nor secures the animal so it will not flee. The Gemara explains Rava’s statement. That it does not encourage the animal to stray is learned from the fact that the tanna teaches: He is not obligated in its return. The fact that it does not secure the animal is learned from the fact that it was necessary for the tanna to teach: He is not obligated in its return.
דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְשַׁמֶּרֶת, הַשְׁתָּא מַשְׁכַּח לָהּ אַבָּרַאי מְעַיֵּיל לַהּ לְגַוַּאי, מַשְׁכַּח לַהּ מִגַּוַּאי מִבַּעְיָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara continues its explanation of Rava’s statement: As, if it enters your mind to say that it is a stable that secures the animal, that ruling would be extraneous. Now that in a case where one found the animal outside a stable he brings it inside a stable of that type and thereby returns the animal to its owner, in a case where he found the animal inside the stable is it necessary to teach that he is not obligated to return it to its owner? Rather, learn from it that the stable mentioned in the mishna does not secure the animal and therefore there is a possibility that one must return it. The Gemara affirms: Indeed, learn from it that it is a stable that neither encourages the animal to stray nor secures the animal.
מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת תּוֹךְ לַתְּחוּם. מִכְּלָל, דְּבִרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – נָמֵי חַיָּיב.
§ The mishna teaches: If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it. Rabbi Yitzḥak says: And that is the halakha only in a case where the animal is standing within the city limits. The Gemara concludes by inference that if the animal was found in a public area he is obligated to return it, and even if it was within the city limits, he is also obligated to return it.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב בָּהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם. מִכְּלַל, דְּבָרֶפֶת אֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם – נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ.
There are those who teach this statement with regard to the latter clause of the mishna: If he found it in a public area, he is obligated to return it. Rabbi Yitzḥak says: And that is the halakha only in a case where the animal is standing beyond the city limits. The Gemara concludes by inference that in a case where the animal was found in the stable, even if the animal is standing beyond the city limits, he is also not obligated in its return.
בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחְזִיר״ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה׳״, כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי.
§ The mishna teaches: And if the animal was lost in a graveyard and was found by a priest, he may not become impure to return it. In a case where a priest’s father said to him: Become impure, or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father. The Gemara cites a baraita in which the Sages taught: From where is it derived that if a priest’s father said to him: Become impure, or that if one’s father said to him: Do not return a lost item that you found; he should not listen to him? It is derived from the verse, as it is stated: “Every man shall fear his mother and his father, and you shall observe My Shabbatot ; I am the Lord” (Leviticus 19:3). From the fact that the verse concludes: “I am the Lord,” it is derived that: You are all, parent and child alike, obligated in My honor. Therefore, if a parent commands his child to refrain from observing a mitzva, he must not obey the command.
טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״ הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא (צָיְיתָא) [נֵיצִית] לֵיהּ? וְאַמַּאי? הַאי עֲשֵׂה, וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה – וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה!
The Gemara infers: The reason that a priest must not obey his father’s command to become impure is because the Merciful One writes: “You shall observe My Shabbatot ; I am the Lord”; but if it were not so, I would say that the child must obey him. The Gemara asks: But why? This obligation to obey a parent is a positive mitzva, as it is written: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12), and that obligation of a priest to refrain from becoming impure is both a prohibition: “To the dead among his people he shall not defile himself” (Leviticus 21:1), and a positive mitzva: “You shall be holy” (Leviticus 19:2); and the principle is that a positive mitzva does not come and override a prohibition and a positive mitzva.
אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְהוּקַּשׁ כִּיבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״, הִלְכָּךְ לֵצִיית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא לִשְׁמַע לֵיהּ.
The Gemara answers that the derivation from “You shall observe My Shabbatot ; I am the Lord” was necessary, as it might enter your mind to say: Since honoring one’s father and mother is equated to the honor of the Omnipresent, as it is stated here: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12), and it is stated elsewhere: “Honor the Lord with your wealth” (Proverbs 3:9), therefore, one might have thought that the priest must obey his father’s command to become impure. Therefore the Torah teaches us that the priest is commanded not to listen to him.
מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. מַאי אֲבָל לֹא לִטְעוֹן? אִילֵימָא אֲבָל לֹא לִטְעוֹן כְּלָל, מַאי שְׁנָא פְּרִיקָה, דִּכְתִיב ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, טְעִינָה נָמֵי הָכְתִיב ״הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״!
§ The mishna teaches: There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: But there is no mitzva to load it? If we say that it means: But there is no mitzva to load it at all; what is different about unloading, with regard to which it is written: “You shall release it with him” (Exodus 23:5)? With regard to loading as well, isn’t it written: “You shall lift them with him” (Deuteronomy 22:4)?
אֶלָּא: מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק בְּחִנָּם, וְלֹא לִטְעוֹן בְּחִנָּם אֶלָּא בְּשָׂכָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן בְּחִנָּם. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וָזוֹ בְּחִנָּם.
The Gemara answers: Rather, there is a mitzva by Torah law to unload the burden for free, but there is no mitzva to load it for free; rather, the mitzva is performed with remuneration. Rabbi Shimon says: There is also a mitzva to load it for free. The Gemara states: We learn by inference from the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita : Unloading is performed for free, and loading is performed with remuneration. Rabbi Shimon said: Both this and that are performed for free.
מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא טְעִינָה וְלָא בָּעֵי פְּרִיקָה. וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה טְעִינָה דְּלֵית בַּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְלֵיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס – חַיָּיב, פְּרִיקָה דְּאִית בָּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְחֶסְרוֹן כִּיס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא? לוֹמַר לָךְ: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the Rabbis that there is a distinction between unloading and loading with regard to remuneration? The reason is that if it enters your mind that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, let the Merciful One write only the mitzva of loading, and then He would need not write the mitzva of unloading, and I would say: Just as with regard to loading, where there is no potential suffering of animals and there is no potential monetary loss for the owner, one is obligated to load the burden, with regard to unloading, where there is potential suffering of animals and there is potential monetary loss for the owner, is it not all the more so clear that one is required to unload the burden? Rather, with regard to what halakha did the Merciful One write the mitzva of unloading? It is to tell you: The mitzva of unloading the burden is performed for free, but the mitzva of loading is performed with remuneration.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי.
The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who holds that even loading is performed for free, what is the reason that the Torah writes the mitzva of unloading? The Gemara answers: It is because the verses are not clearly defined, and it is unclear which of the verses refers to loading and which refers to unloading. Had the Torah written one verse, it would have been interpreted with regard to unloading, and there would be no source that one needs to load an animal.
וְרַבָּנַן אַמַּאי לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי? הָכָא כְּתִיב ״רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״, דִּרְמוּ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ בְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ עִלָּוַיְיהוּ מַשְׁמַע.
And the Rabbis could ask: Why does Rabbi Shimon say that the verses are not clearly defined? Here it is written: “Collapsed under its burden” (Exodus 23:5), clearly referring to the case of a burden that needs unloading, and there it is written: “Fallen down by the way” (Deuteronomy 22:4), indicating that both the animals and their burdens are lying on the way and are in need of loading. And Rabbi Shimon explains that the verses are not defined because the phrase “fallen down by the way” could be understood as indicating that the animals are fallen with their burdens upon them, and referring to unloading.