Bava Metzia 24a

באושפיזא שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו את ממונו:

אגניב ליה כסא דכספא כלי של אושפיזו היה:

בדי מחטין וצינוריות לקמיה מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין:

וצינוריות מזלגות קטנים שטוות בו זהב:

חייב להכריז דמנין הוי סימן:

אחת אחת בד אחת ומחרוז אחד:

שוכי ענפים של אילן:

עלה אחד בבד אחד במס' סוכה (דף מד:) גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ונשתיירו בה שלשה עלין לחין ואיכא דאמרי אפילו עלה אחד בבד אחד כשירה:

באושפיזא אם שאלוהו אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לא כדפירש רש"י דאמרינן בערכין (דף טז.) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם בערב קללה תחשב לו וא"ת והא אמרינן בברכות (דף נח.) אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי וי"ל דהתם מיירי בין בני אדם מהוגנים והכא בין בני אדם שאינם מהוגנים והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני:

ומודה ר"ש בכלים ששבעתן העין כו' מדקאמר ומודה משמע דלרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ"ק (לעיל בבא מציעא דף יט.) אי טביעות עינא אית לי בגויה וגט לא שבעתו העין דלא משהה איניש גיטא בידיה וקשה דלא מצינו דאמרו רבנן זה בפירוש וי"ל דמדנקט במתני' כריכות ועיגולי דבילה ומחרוזות וככרות הרי אלו שלו ואלו דברים אין דרכן להיות בהן טביעות העין משמע דדברים שדרכן להיות בהן טביעות עין בכל ענין חייב להכריז אפילו לא שבעתן העין אי מצא במקום דשכיחי רבנן:

אבל שנים חייב להכריז דמנין הוי סימן ומתניתין דקתני מחרוזות וככרות הרי אלו שלו אי מיירי דרך נפילה אתי שפיר דאז לא היה מנין סימן שאינו יודע שנפלו בבת אחת א"נ מיירי דרך הינוח וליכא אלא מחרוזה אחת וכן עיגול וככר והא דקאמר מחרוזות היינו מחרוזות דעלמא ולקמן (בבא מציעא דף כה.) גבי צבורי פירות וגבי צבורי מעות דפריך ש"מ מנין הוי סימן ולא משני צבורי דעלמא דומיא דרישא מחרוזות ועיגול וככרות וכריכות היינו משום דלא הוה ליה למתני אלא מעות צבורות ופירות צבורות כדקתני מעות מפוזרות ופירות מפוזרות:

כי קאמר ר"ש ברוב כנענים וא"ת א"כ מה צריך טעם מפני שהבעלים מתיאשים ת"ל דיש לתלות דמכנענים נפל דהוו רובא וי"ל דאיצטריך דאפילו יודע ודאי שמישראל נפל קאמר הרי אלו שלו דהמפסיד מתיאש ואומר דכנענים שקלי ליה ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז דתולה דמן הכנענים נפל דהן רובא:

אפילו ברוב ישראל נמי הוי שלו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי לה:

אם תמצי לומר פליגי פליגי ברוב כנענים או לא להך גירסא מספקא אי פליגי אפילו ברוב ישראל ואית ספרים דלא גרסי הכי אלא גרסי את"ל אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה ברוב כנענים או לא ולהך גירסא פשיטא ליה דרבנן פליגי עליה ברוב ישראל וחייב להכריז ולא חיישינן לאינשי דלא מעלי וכן נראה דהא תנן אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי וכן כולהו דאית בהו סימן ומשמע דאפילו ברה"ר דרבים מצוים שם חייב להכריז דלא מדכר רה"י אלא גבי כריכות ודוחק הוא להעמיד בסמטא וכן לקמן אמר לעולם רבנן כו' ומי קתני הרי אלו שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח והשתא מ"מ תפשוט דפליגי רבנן ברוב ישראל דקתני אם רוב ישראל חייב להכריז אלא ודאי הא לא מספקא ליה אם פליגי ברוב ישראל ופשיטא ליה דפליגי מכח מתני' כדפרישית:

מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא פירוש גבי מציאה ולא שייך הא לפלוגתא דחיישינן למיעוט:

ותפשוט מינה דמודו רבנן לר"ש כו' וא"ת אי בעי למפשט דמודו רבנן נימא ר"ש היא וי"ל דמ"מ תפשוט דלא מצינו למימר דלר"ש אפילו ברוב ישראל הרי אלו שלו ולרבנן אפילו ברוב כנענים חייב להכריז דאי כר"ש אתיא אם כן ברוב ישראל חייב [להכריז] לר"ש ואי כרבנן אתיא א"כ ברוב כנענים הרי אלו שלו:

ואלו הן (הן) כלים חדשים שאין חייב להכריז בדי מחטין וצינורות ומחרוזות [של] קרדומות שמצאן אחד אחד וכן היה ר"ש אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא באיסרטיא ופלטיא ומעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואפי' צרורין ובכל מקום שהרבים מצוין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהן. ואיבעיא לן ברוב כנענים או אפי' ברוב ישראל נמי הרי אלו שלו ולא איפשיטא וקיימא לן תיקו דממונא לקולא.

ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין איני יודע מדקאמר מודה, אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין, ור' שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה להן באלו, וטעמא דרבנן, משום דצורבא מרבנן אפילו בכלים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה, או דילמא לא פליגי רבנן עליה, ומאי מודה, לגרמיה, משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז, באלו מודה. ויש כיוצא בהן מודה בריש פרק המגרש (גיטין פג, א), גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי ר' אלעזר. והראשון נראה לי יותר, דכולה מתניתין פלוגתא היא, וכדדייקינן נמי לעיל (בבא מציעא כג, א) לימא כתנאי ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו (סימן) [שנוי] חייב להכריז, מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז, ומאי, דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על ר' שמעון בן אלעזר.

מפני שהבעלים מתיאשים מהם יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר, דהנך אפילו לא נתיאשו נמי רחמנא אפקריה, כדאמר לעיל (בבא מציעא כא, ב) אלא אהנך אחריני קאי. ולי נראה דאין צורך, דטעמא נמי דאפקריה רחמנא, משום דבעלים מתיאשים מהם לעולם, משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ומתוך שהוצרך לפרש טעם יאוש באותן אחרים, כלליה נמי בזוטו של ים, דבדידיה נמי שייך בעיקרא דמילתא.

וסרטיא ופלטיא דנקט ר' שמעון בן אלעזר, נראה ודאי דבדוקא נקט, ומקום שהרבים מצוים שם דאמר, דוגמא דסרטיא ופלטיא קאמר, ולקמן נמי דקתני מצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם, דומיא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קאמר, הא במקום שהרבים מצויים שם קצת רבים, כגון רשות הרבים דעלמא, אפילו ר' שמעון מודה דחייב להכריז, דאי לא תימא הכי, למה לי דנקט סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות, ועוד, דאם כן תקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן, ככללא דכייל רב זביד משמיה דרבא (לעיל בבא מציעא כג, א) דדבר שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז, וקיימא לן נמי כר' שמעון בן אלעזר. וכי תימא דלא קיימא לן כר' שמעון אלא ברוב נכרים, ודרבא ברוב ישראל, זו אינה תורה, דאם כן רבא לא הוה שתיק מינה, וכי תימא דרבא ודאי אפילו ברוב נכרים קאמר, וקיימא לן כותיה ברוב ישראל אבל לא ברוב נכרים, לא היא, חדא דאלו פסק רבא דלא כר' שמעון, כותיה עבדינן. דבתרא הוא. ועוד דהא רבא משמע לקמן דסבירא ליה כר' שמעון, ועוד דאם איתא דר' שמעון אפילו בכל מקום ששלשה מצויים שם דהיינו רבים קאמר. היכי איבעיא להו אי הלכה כר' שמעון אי לא, והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כותיה, והיכי שבקינן מתניתין ועבדינן כר' שמעון דברייתא. אלא ודאי (אם) [אף] ר' שמעון נמי לא אמר אלא כעין סרטיא ופלטיא, ומשום דמסתבר טעמיה, איבעיא להו אי הלכה כותיה אי לא, וכענין שאמרו בנדה פרק המפלת (נדה ל, ב), דאמר התם הלכה כחכמים, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, ופרקינן מהו דתימא הלכה כר' חנינא משום דמסתבר טעמיה קא משמע לן, ודכותיה אמרינן נמי ביבמות (מו, ב) גבי מל ולא טבל. והא דאמר הכא אם תימצי לומר ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, פליגי רבנן עליה אי לא, ברוב ישראל ודאי פליגי, לפי מה שפירשתי לא אפשיטא דפליגי רבנן עליה מדקתני במתניתין בככרות של בעל הבית אפילו ברשות הרבים שהוא חייב להכריז, וכן מאלומות דברייתא (לעיל בבא מציעא כב, ב), אלא מגופה דברייתא דר' שמעון בן אלעזר, דקתני מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים ששבעתן העין, מדקתני מודה, שמע מינה דפליגי רבנן עליה אפילו בכלים שלא שבעתן העין, וכולה ברייתא פלוגתא דרבנן היא, וזה סיוע למה שפירשתי למעלה (בד"ה ומודה), דמאי מודה, מודה לרבנן.

השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו נכרים קשה לי אכתי רוב ישראל נינהו, ושמע מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אמר. ויש לומר, דכיון דנכרים יתבי בהו תדיר כרבים נינהו (דרבי) [דדרים] מחפשים תדיר ומ[מ]שמשים בכל מה שיש בבית, ואף על גב דאיכא למימר דמרובא דישראל נפיל, בעלים מתיאשים, דמימר אמרי נכרים דיתבי התם משכחי, דרוב ישראל הנכנסין והיוצאין שם דרך הלוכן ודרך כניסתן אינן מחפשין, ואינו מצוי כל כך שימצאו כמו [אלו] שבבית. ויתבי בהו נכרים גרסינן, ולא גרסינן דשכיחי בהו נכרים, וכן הגירסא ברוב הספרים, ואף על פי שמצאתי קצתן שכתוב בהן דשכיחי נכרים.

כל שראינוהו שאינו חס על ממון חברו אע"פ שהוא תלמיד חכם יש לחוש בו לכל דבר שבממון ואין מחזירין לו אבדה בלא סימן ולא עוד אלא שאדם רשאי לחשדו שהרי הוא מביא עצמו לידי כך:

יש כלים ישנים שהם כחדשים לדונם כשלא שבעתן העין על הדרך שבארנו במשנה בפירות וכיוצא בהן כגון מחטין וצנורות והם מזלגות קטנים של טוות זהב ומסמרים וכיוצא באלו ומה שאמר בכאן אלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין פירושו אלו הם הישנים שדינן כחדשים לענין זה ומ"מ בכלן אם מצא שנים או יותר מכריז שהמנין סימן ואע"פ שכתבנו בסוף פרק ראשון שמנין שנים אינו סימן דוקא בשטרות ומעות שהכרזתם בלשון רבים שטרות מצאתי מטבעות מצאתי והילכך אין מנינם פחות משנים הא כל שהוא מכריז שם כלי אף מנין השנים הוא סימן:

המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדליס הרי הוא כזוטו של ים וכשלוליתו של נהר וזכה בה המציל ואפילו בעלים משתדלים להציל:

המוצא דבר במקום שהרבים מצויים שם אפילו יש בו סימן אם רבים אלו המצויים שם מן הגויים הקדומים והם עובדי האלילים הרי אלו שלו אע"פ שיש בה סימן שחזקתה שלהם היא וכן שאף הוא סובר שגוי מצאה ומתיאש ואם רבים ישראל נוטל ומכריז מעתה מצא אבדה בעיר שמחצה גוים ומחצה ישראל נוטל ומכריז רובה גוים אם מצאה במקום העיר שרוב המצויין שם ישראל כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות מכריז ואם במקומות אחרים זוכה בה וכן אם מצא באיסרטיא ופלטיא גדולה שרבים גוים מצויים לשם וכן בכל הדרכים שהשיירות מצויות בהם נתברר שהיא של ישראל כגון שנתן סימן אף בזו זכה בה מצד אחר והוא שכבר נתיאשו הבעלים מצד שחשב גוי מצאה כמו שבארנו ומ"מ צריכים אנו לומר דוקא באבדה שיש הרגש בנפילתה עד שמן הסתם כבר ידעו בעלים חסרונם בשעת מציאה ונמצא יאוש מדעת ואפילו עמד וצוח הרי הוא כצווח על ביתו שנפל ומ"מ דרך חסידות להחזירה ולעולם יעשה אדם לפנים משורת הדין דרשו רבותינו והודעת להם זו תורה את הדרך זו גמילות חסדים אשר ילכו זה בקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין:

מצא כלי באשפה על איזה צד מחזיר ועל איזה צד אינו מחזיר יתבאר דינו למטה:

בד"ה ומודה ר"ש בכלי כו' מדקאמר ומודה משמע דלרבנן כו' וקשה דלא מצינו דאמרי רבנן זה בפירוש כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא מדקתני במתני' ארשב"א כלי אנפוריא כו' יש להוכיח בפשיטות מכלל דת"ק אית ליה דחייב להכריז דכה"ג מדקדק תלמודא לעיל ברישא דקתני ר"י אומר כו' דבר שיש בו שינוי חייב להכריז מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו אע"ג דלא אמרו רבנן שם בפירוש ואפשר לומר דהתם שפיר אמרו רבנן בפירוש דקאמר בעיגול וככר סתמא אפי' יש בו שינוי הרי אלו שלו וקאמר ר"י מצא עיגול ובתוכו חרס כו' חייב להכריז אבל בהך דאנפוריא רשב"א אינו אלא כמוסיף על דברי תנא קמא בכל הני דחשיב דהרי הוא שלו ודו"ק:

בד"ה אבל שנים כו' אי מיירי דרך נפילה א"ש דאז לא הוה מנין סימן כו' אי נמי מיירי דרך הנוח כו' עכ"ל ופי' לדבריהם אי מיירי מתני' דרך נפילה כו' דבהכי מצי איירי מתני' בין לרבה בין לרבא כמו שפירשו התוספות בר"פ אז א"ש דלא הוי מנין מחרוזות וככרות סימן דבדרך נפילה מתייאש האובד כי לא יכול ליתן סימן במנינ' כדמוכח לקמן בשמעתתא דג' מטבעות אבל הברייתא איירי דמצאן דרך הנוח זה ע"ג זה דלא אתרמי בתרתי דנפלי אהדדי והוי שפיר מנין סימן לרבה וה"נ לרבא הוי גם מקום סימן אבל במצאן אחד אחד ליכא לא סימן מנין לכ"ע ולא סימן מקום לרבא דבחדא איכא למימר דרך נפילה אתרמי וכתבו עוד א"נ מיירי דרך הנוח וליכא אלא מחרוזה אחת כו' ושייך דרך הנוח אפילו בחדא שהוא ניכר שהוא מונח כך בכוונה ולא בנפל שלא בכוונה ובהכי מצי נמי איירי הברייתא דקתני בזמן שמצאן א' א' אפילו דרך הנוח והיינו דוקא לרבה דלית ביה סימן מקום וסימן מנין נמי ליכא בחדא אבל לרבא כיון דהוי דרך הנוח הוי מקום סימן אפי' בחדא אלא דס"ל דחדא לא הוי דרך הנוח דאפשר דאתרמי דנפל כך וכ"כ התוספות במתני' דלרבא לא איירי מתני' אלא דרך נפילה ובזה יתיישב מה שהקשה הב"י בסימן רס"ב בשמעת' בב' בדים אמאי חייב להכריז דלמא דרך נפילה היא כדאמרינן במצא שני מטבעות וא"נ כו' עכ"ל דע"כ אין הדברים שוין כמ"ש התוס' לרבה דאפילו בחד מחרוז אפשר דניכר שהוא דרך הנוח ולהכי בחד אית ליה דאפשר דאתרמי בנפילה אבל בתרי מודה אם הם מונחים זה ע"ג זה דלא אתרמי כך בנפילה אבל במטבע כ"ע מודו דבעי ג' ועשוים כמגדלים לרבי יצחק דבע"א אפשר דמתרמי גם בנפילה וליכא לאקשויי נמי הכא דבמכריז בדין ומחרוזות לאו מנין סימן הוא בתרתי כדמסיק לעיל גבי שטרי ולקמן גבי ג' מטבעות דהכא אפשר להכריז מחטין וצנורות וכן כתב הרא"ש וכ"כ מהרש"ל ע"ש:

בד"ה את"ל פליגי כו' ודוחק הוא להעמיד בסימטא כו' עכ"ל דמש"ה לא מדכר רה"י בכל אלו משום דאפילו בסימטא חייב להכריז דא"כ גבי כריכות דמדכר רה"י אבל בסימטא אינו חייב להכריז ואמאי מדכר רישא ברה"ר כיון דאפילו בסימטא דינו כן ודו"ק:

גמ' את"ל אפילו ברוב ישראל נמי אמר פליגי רבנן ובו' ואת"ל פליני ברוב ישראל כצ"ל:

תוס' ד"ה אבל שנים וכו' עד דלא הוה ליה למתני אלא וכו' כצ"ל:

ד"ה בטמון וכו' מדמפליג בין רוב העיר כותים כצ"ל:

למאי נפקא מינה לאהדורי ליה אבידתא לצורבא מרבנן בטביעות עינא בגמרא חולין פרק אלו טרפות אמרינן איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו וכתבו התוספות פירוש איזהו תלמיד חכם דמהדרינן ליה אבידתא בטביעות עינא זה הרואה טרפה לעצמו. גליון תוספות.

כפתוהו ואודי יש מפרשים כפתוהו על העמוד והלקהו בשוטים. ויש מפרשים כפתיה בדברים שנדוהו אם לא יודה האמת. שיטה.

כגון בדי מחטין פירוש אם הם כל כך חדשים שהעין עדיין לא שבעתן דהדבר ניכר בהם אינו חייב להכריז מפני שהם דקים והם חדשים אין העין שולטת בהם עד אחר זמן.

ומאי בדי שיכי יתדות או מסמרות שתולין בהן המחטין והצינורות וכן מחרוזות של קרדומות שתולין בהם הקרדומות. הראב"ד.

ובשיטה כתוב וזה לשונו ואלו הם כלים חדשים שלא שבעתן העין בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות וכו'. מאי בדי שיכי כלומר: עץ מפוצל שיוצא ממנו ענף ותולין בו הרוכלין מחטין וצינורות. משמע דוקא הני בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות הוא דאין העין מכירן במעט זמן עד לאחר שנתישנו אצלו אבל שאר כלים דלית להו סימן אפילו חדשים אית בהו טביעות עינא במעט זמן והיינו דקתני רישא ומודה רבי שמעון בכלים חדשים ששבעתן העין אבל הרמב"ם כתב שהמוצא כלי חרש וכלי זכוכית וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה אם חדשים הם הרי אלו שלו. ואם ישנים נוטל ומכריז משום תלמיד חכם. ואיני יודע איך יפרש זו הברייתא. עד כאן.

ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין איני יודע מדקאמר מודה אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין ורבי שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה באלו וטעמא דרבנן דצורבא מרבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה. או דילמא לא פליגי רבנן עליה ומאי מודה מודה לגרמיה. משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז באלו מודה. ויש כיוצא בזה מודה בריש פרק המגרש גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי רבי אליעזר. והראשון נראה לי יותר דכולה מתניתין פלוגתא היא וכדדייקינן נמי לעיל לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו' מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז ואמאי דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על רבי שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא. הרשב"א ז"ל. אבל הריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: ומודה רבי שמעון בכלים חדשים. הא לישנא הוה משמע דפליגי עלה רבנן בכלי אנפוריא מדקאמר דמודה להו בכלים ששבעתן העין דאלמא בכלי אנפוריא לא מודה להו. אבל לא משמע כן דהא טעמא דרבי שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא טעמא דמסתבר הוא. והילכך הא דתניא ומודה רבי שמעון היינו דמודה לגרמיה. ודכוותה בריש פרק המגרש. ואף על גב דלעיל אמרינן על מילתא דרבי יהודה מכלל דתנא קמא סבר הרי היא שלו דאלמא תנאי במתניתין מפלג פליגי. התם הוא דכיון דתנא קמא איירי בעגולין וכריכות ופסיק ותני הרי אלו שלה מכלל דלא מפליג במילתא ואפילו יש בתוכן מעות וחרס קאמר. אבל הכא מילתא דרבי שמעון בן אלעזר לא איירי בה תנא קמא והויא כההיא דרבי שמעון בן גמליאל דבשילהי פרק קמא. כן נראה לי. עד כאן. ובשיטה כתוב וזה לשונו: ונראה לי דתנא קמא פליג ארבי שמעון בן אלעזר דאפילו כלים חדשים שלא שבעתן העין חייב להכריז משום צורבא מרבנן והלכתא כוותיה דסתמא היא. אבל הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו דעתו שהוא כרבי שמעון בן אלעזר. וכן נראה דעת הריא"ף דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר. עד כאן.

כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז פירוש משום דמנין הוי סימן וכדפירש רש"י. ואי הכי קשיא לן שמעת מינה מנין הוי סימן והיכי דחינן לה לקמן ואיכא למימר דהתם ממתניתין בעינן למפשטה ולא מברייתא והא ברייתא היא. ומיהו אכתי איכא למידק רב ששת דפשט מנין ממשקל לעיל אמאי לא פשטה מהכא. ואיכא למימר דלאו דוקא דמנין מיהא מצי למשמע מהך ברייתא ואגב מדה נמי אמר מנין דכולהו שמעת מינה.

ולדברי מגיהי ספרים דגורסין דבעו מיניה מנין קשיא הרמב"ן.

בפרש"י בד"ה אגניב ליה כסא דכספא עיין בספר ת"ח:

בתוספות בד"ה ומודה ר' שמעון כו' וקשה דלא מצינו דאמרו רבנן דבר זה בפירוש כו' עכ"ל. פי' לדבריהם רבנן לא נחתו כלל לדין טביעת עין דלא מהדרינן אלא לת"ח דוקא ואינהו לא איירי אלא לחלק בין דבר שיש בו סי' שמחזירין לכל אדם ובין דבר שאין בו סי' בשלמא אדברי ר"ש במתני' לא קשיא להו משום די"ל דבאמת עיקר פלוגתא דר"ש לאידך גיסא דשמע לרבנן דנקטי כללא דכל שאין בו סי' אין חייב להכריז וקאמר איהו דדוקא בכלי אנפוריא הדין כן אבל בדבר שיש בו ט"ע לעולם חייב להכריז כדי להחזיר לת"ח אבל מדקאמר הכא בברייתא ומודה ר"ש משמע להדיא דעיקר פלוגתא דידיה בדבר שאין בו טביעת עין מקשו שפיר ודו"ק:

בגמרא אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז הא דלא דייק הש"ס הכא שמעת מיניה מנין הוי סימן כבשאר דוכתי משום דאיכא למידחי דהכא משום סימן דמקום חייב להכריז דכיון שמצאן שנים שנים ידעינן שהם דרך הינוח ויוכל ליתן סימן במקום משא"כ במצאן א' א' אפשר שהוא דרך נפילה ולא יוכל ליתן סימן במקום אבל לקמן גבי צבורי פירות מדייק שפיר דאי גרסינן צבורי ע"כ משום סי' דמנין הוא דאי משום סי' דמקום אפי' צבור א' נמי דכיון שהם צבורים ידעינן דדרך הינוח הוא וק"ל ודברי התוספ' בד"ה אבל מצאן עי' במהרש"א:

שם את״ל פליגי אפילו ברוב עכו״ם הלכה כמותו או אין הלכה כמותו ויש לתמו' דלא מצינו איבעי׳ כזו לענין הלכה דהא הלכה פסוקה בידינו דיחיד ורבי' הלכה כרבי' אם לא היכא דהש"ס פוסק להדיא כיחיד ויש ליישב משום דע״כ לא נעלם מבעל האיבעי׳ מתני׳ דמכשירין דמייתי בסמוך דברוב ישראל חייב להכריז ולא ברוב עכו״ם וא״כ איבעי' לי׳ שפיר דאם תימצי לומר דפליגי אפילו ברוב עכו״ם וא״כ לרשב״א בתרווייהו הרי הן שלו ולרבנן בתרווייהו חייב להכריז א"כ יש להסתפק אם יש לפסוק הלכה כרשב״א כיון דע״כ סתם דמתני׳ דמכשירין לא אתי׳ כרבנן דלדידהו אפילו ברוב עכו״ם חייב להכריז אע״כ דאתי׳ כרשב״א והא דקתני ברוב ישראל חייב להכריז היינו בטמון כדלקמן או דלמא דאפ״ה הלכה כחכמים כיון דסתם מתני׳ דהכא דקתני מצא פרי בכלי חייב להכריז לא אתי׳ כרשב״א דמשמע דאפילו במקום שרוב ישראל מצוין חייב להכריז אע״כ דאתי׳ כרבנן וא״כ ה״ה לרוב עכו״ם דהא לדידהו ליכא לאיפלוגי וע״ז מסיק עוד או דלמא הלכה כמותו ברוב עכו״ם ולא ברוב ישראל והספק בזה שנאמר דראה ר׳ דברי רשב״א ברוב עכו״ם ולא ברוב ישראל והיינו כסתמא דמכשירין ולא נוקי לה בטמון ולא תקשי נמי סתמא דהכא ודוק:

בגמרא ת״ש מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז ואם רוב עכו״ם אין חייב להכריז. לכאורה קשיין דיוקא אהדדי לענין מחצה על מחצה. אלא שראיתי דמסיי׳ בהדיא במשנה שם מחצה על מחצה חייב להכריז וא״כ קשי׳ טובא אמאי נקט רוב ישראל כלל דבכה״ג מדייק הש״ס במשנה דלעיל מינה במצא תינוק מושלך ע״ש ברע״ב ותי״ט. והנלע״ד משום דבלא״ה ע״כ אין הדין שוה דבמחצה על מחצה חייב להכריז היינו דוקא כשראה שנפל מישראל ומש״ה חייב להכריז דבעל האבידה לא מייאש כיון דאיכא מחצה ישראל ובעל האבידה גופא נכנס ג״כ בכלל הספק דמחצה ישראל דשמא ימצאנו הוא בעצמו ומספק השקול דמחצה עכו״ם ודאי לא מייאש. משא״כ כשלא ראה ממי נפל אין חייב להכריז במחצה על מחצה דדל מהכא המוצאו בעצמו שלא נכנס בכלל הספק דמחצה ישראל שהרי הדבר ידוע לו שלא נאבד ממנו וא״כ הדר ה״ל עכו״ם רובא ואמרינן דמרוב עכו״ם נפיל משא״כ ברוב ישראל אפילו אם לא ראה ממי נפל אפ״ה חייב להכריז כן נ״ל נכון. אלא דלפ״ז קשה למאי דמוקי לה בסמוך בטמון דלא שייך טעמא דיאוש אע״כ הא דברוב עכו״ם אין חייב להכריז היינו כשלא ראה ממי נפל וא״כ במחצ' על מחצה אמאי מכריז דכיון שברי להמוצא שהוא בעצמו אינו בעל האבידה ה״ל עכו״ם רובא. ואפשר דלמסקנא הא דקתני מחצה על מחצה היינו לבר מהמוצא. ואפ״ה לא קשי׳ לי׳ אמאי נקט לבבא דרוב ישראל דלא דייק ליה האי דיוקא דומי׳ דאינך מתניית׳ טובא דנקט שם בהאי לישנא גופא ודוק:

בתוספות בד״ה ותפשוט כו׳ וי"ל דמ״מ תפשוט כו׳ עכ״ל ופירושם נראה דוחק דמאי נפקא לן בפשיט' כה״ג כיון דאכתי לא ידעינן מידי. ולפמ״ש לעיל דעיקר האיבעי׳ היינו נמי לפסק הלכה א״כ א״ש דמקשה הש״ס דתיפשוט מיהא דהלכה ממש כההיא מתני׳ דבין למאי דס״ד מעקרא דרשב״א היא ובין למאי דדחי דרבנן היא ומודו ברוב עכו״ם. מ״מ ע״כ הלכה כאותה משנה דסתמא היא. וע״ז דחי הש״ס דאיכא למימר רשב״א היא ולא שני לי׳ בעלמא בין רוב עכו״ם או רוב ישראל והא דקתני הכא ברוב ישראל חייב להכריז היינו דוקא בטמון. וא״כ דלרשב״א לא שני לי׳ אפשר דאפילו ברוב עכו"ם נמי אין הלכה כמותו. והיינו משום דקשי׳ סתמא דמתני׳ דהכא דקתני אלו חייב להכריז סתמא כמ״ש התוספת בד״ה את״ל ואע״ג דברוב ישראל איירי מ״מ י״ל דה״ה לרוב עכו״ם כיון דלא אשכחן תנא דמחלק בפירוש וסתמא דלישנא דרשב״א דקתני בכל מקום שהרבים מצויין משמע דאפילו ברוב ישראל איירי ודוק:

בד"ה בטמון ולא בעי לאוקמי שאין רבים מצויין שם כו׳ עכ״ל ויל״ד אמאי קשי׳ להו טפי בדברי המתרץ ולא הקשו על המקשן ולפי מה שדקדקתי לעיל מבבא דמחצה על מחצה א״ש דהמקשה סבר דע״כ מטעם שהבעלים מתייאשין נגעו בה ולא משום דלא ידע ממי נפל דא״כ קשי׳ אמאי יכריז במחצה על מחצה וא״כ לא מצי לאוקמי כשאין רבים מצויים משא״כ להתרצן דלדידי׳ ע״כ לאו מטעם יאוש איירי מקשו שפיר. אלא דנראה שהתו' לא נחתו לזו הסברא וא״כ צ״ע:

בא"ד וא״ת ובטמון למה יגע בו אי משום שיפנה כו׳ המפנה יקחנה ויכריז עכ״ל ולא יכולתי לעמוד על דבריהם דמנא להו דלא איירי תנא באמת שמצאן המפנה עצמו והוא ישראל ומש״ה קאמר דברוב ישראל חייב להכריז. וברוב עכו״ם הוא שלו וכן משמע להדיא מל' הגמרא דקאמר ונמלך עלי׳ לפנותה ולא קאמ׳ זמנין דמימלך ומפנה לה. אע״כ דקושטא דמילתא בהכי איירי שמפנה אותה עכשיו וצ״ע:

גמ' פליגי רבנן עליה כעין זה נדרים כ"ג ע"ב:

גמרא מצא בה אבידה וכו' הפ"י כ' ליישב הא דקתני מע"מ חייב להכריז. וגם ר"י חייב להכריז. תוכן הדברים דמתני' דנקט מילי דפסיקא ר"נ בכל ענין אף דבראה דמישראל נפל א"ח להכריז דהבעלים מתייאשים. ומע"מ דהיינו עם המוצא הוא מחצה ועי"ז לא מייאשים הבעלים דלענין מציאת האבידה הוי מע"מ דגם הבעלים בכלל הספק דשמא ימצאם בעצמו. אבל מ"מ לענין תלי' דממי נפל הוו כמו ר"נ דהא המוצא בעצמו אינו בסלל ספק. ובאמת א"ח להכריז רק בראה דמישראל נפל. ובר"י היינו דמע"מ מלבד המוצא אף בלא ראה חייב להכריז ע"ש. הנה מ"ש דבמע"מ א"ח להכריז רק בראה דמישראל נפל בפשטא דבריו מרפסין איגרא כיון דמע"מ דהיה הדין דהמוצא יתלה בנכרי ויחזיק לעצמו ממילא מייאשי הבעלים. ואף בראה אמאי חייב להכריז. אמנם לפי הנ"ל מוכח באמת דס"ל להפ"י כפי דרך הב' הנ"ל בכוונת תוס' בתירוצם דאף היכא דזוכה לעצמו לא הוי יאוש דהבעלים יסברו דהם יכריזו כך וכך אבדתי ורק מכח צירוף תרווייהו דסוברים דא' מר"נ ימצאם. וגם אם המיעוט ישראל ימצאו כיון דלא יכריזו בקושי יכול להתברר. משא"כ דמע"מ דליכא צירוף תרווייהו לא הוי יאוש. והנה הפ"י כ' דלפי אוקימתא דטמון נשאר הקושיא. דהא בטמון ליכא יאוש. הא דברוב נכרים הוא שלו אינו רק בלא ראה דמישראל נפל ומטעם תלי' דמנכרי נפל. וא"כ הא דקתני מע"מ חייב להכריז היינו ע"כ בלא ראה. ומיירי באמת דאיכא מע"מ בלא המוצא. ע"כ בבא דר"י מיותר. ונדחק דקתני אגב אינך. ולענ"ד י"ל ברווחא דלכאורה קשה לי בסוגיא למאי מוקי בטמון ובנמלך לפנותה כיון דע"כ מדין ישל"מ אתי' עלה כמ"ש תוס'. לוקי בפשטא דמיירי באבידה דלא חשיב. דאפשר דל"י דנפל מניה. וצ"ל דא"כ היה קשה בבא דמע"מ חייב להכריז הא הוי ס"ס. ס' נכרים. וא"ת ישראל דלמא ידע ומייאש משום אינשי דלא מעלו. דל"ל דמיירי בראה דמישראל נפל וכדס"ל לס"ד דהמקשה. דא"כ בר"נ אמאי הוא שלו כיון דידע דמישראל נפל והוא דבר שאינו חשוב דאפשר דל"י דנפל מיניה ואמאי א"ח להכריז. ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי ישל"מ. דא"כ לפ"ז י"ל דמתני' מיירי בדין אבידה דליכא בה יאוש דהוי של"מ דמשכחת בב' גווני. דהיינו בטמון דהוי ודאי של"מ. וכן בדברים שאינם חשובים דהוי ספק אם ידע דנפל. ולזה קתני מתני' דר"נ אפילו בודאי של"מ כגון טמון א"ח להכריז דתולין דמנכרי נפל. וברוב ישראל אפילו בסתם דהיינו בנפילת דברים שאינם חשובים חייב להכריז כיון דהוי ר"י הוי רק ספק א' אם ידע דנפל ומתייאשו. ובמע"מ יש חילוק לפעמים חייב להכריז דהיינו בטמון דהוי ודאי של"מ. ופעמים דא"ח להכריז כגון בנפילת דברים שא"ח דהוי ס"ס וכנ"ל: ואולם עדיין תקשה לכאורה לאידך אוקימתא דכרבנן מניח. בזה יקשה כיון דמע"מ חייב להכריז היינו אף בלא ראה דמישראל נפל. דאלו בראה גם בר"נ חייב להכריז כיון דס"ל לרבנן דלא הוי יאוש. וכיון דמע"מ מיירי בלא ראה ובאמת דאיכא מע"מ בלא המוצא א"כ בבא דר"י מיותר. ונלע"ד ליישב גם זה. דלכאורה קשה לי בסוגיא. דלפ"מ דמוקי בטמון דהוי מצי לאוקמי גם כרבנן. והיינו דהא באמת ברוב נכרים מדינא תולין ברוב. רק משום דאיכא לברורי ע"י הכרזה. וא"כ לכאורה אי סי' לאו דאורייתא יש חילוק דבסי' בגופו מדין תורה צריך לברר דע"י הכרזה יבורר ע"י עדים שיכירו בטב"ע. אבל בסי' מקום או מנין דליכא סי' בגופא ל"ש דיבורר ע"י עדים וכמ"ש לעיל כמה פעמים. ממילא בצד עצמותו תולין בר"נ. וא"כ י"ל דרבנן ס"ל בסי' שבגופו בזה דחייב להכריז דלא הפסידו חז"ל בתקנתם להמוצא במה דקתני להחזיר בסימנים. דהא בלא"ה אף אם לא יחזיר לא יהיה בו כח לתלות בנכרי. דאפשר שיבורר ע"י עדים. משא"כ במתני' דמכשירים דמיירי בטמון י"ל דליכא סי' בגופו רק סי' מקום. ובזה דמדין תורה זוכה המוצא ויכול לתלות בנכרי כיון דליכא לברורי אז תקנו חכמים שיחזיר בסי' להפסיד להמוצא. דאף דכתבנו לעיל גבי כלי אנפורי' דמדתקנו חז"ל להחזיר בסי' מקום או מנין מוכח דלא חשוב בזה להפסידא דהמוצא. היינו בעלמא בר"י דמה דזוכה המוצא מד"ת הוא מכח יאוש הבעלים בזה שפיר תקחז"ל דמחזירים בסי' דעי"ז לא מתייאשו הבעלים. ממילא האבידה בחזקת בעלים. וחז"ל עשו רק סבה ותחבולה שלא יתייאשו הבעלים. ולא יפקירו הבעלים. משא"כ הכא בר"נ דמד"ת בלאו יאוש ג"כ דזכה המחזיק דתולה בנכרי כיון דליכא לברורי. וע"י תקנת חכמים להחזיר בסי' א"י לתלות בנכרי הוי פסידא גמורה להמוצא. י"ל דבכה"ג לא תקנו להעמידה על ד"ת. וא"כ מתני' דמכשירים י"ל דאתי' גם כרבנן. אמנם היטב דחו זה הבחורים יחיו. דלפ"מ שביארנו לעיל גבי תאינה הנוטה לדרך דבמע"מ ישראל ונכרים מדינא יזכה בו מספק כיון דליכא חזקת מר"ק אלא מדין איכא לברורי אתינן עלה. אלא דבזה גם רשב"א ס"ל דצריך לברר כיון דהוי ספק השקול. וא"כ מוכח דגם בכה"ג תקנו חז"ל להפסיד להמוצא. דאל"כ גם במע"מ הוי להו להעמידו על ד"ת שלא להחזיר בסי' ויזכה המוצא מספק כיון דליכא לברורי. אמנם באמת היה נ"ל לחזק סברא הנ"ל. והיינו דבאמת מכח הראיה דמע"מ דחייב. מוכח דמיירי ביש סי' בגופא דליכא פסידא להמוצא וכנ"ל. מש"ה מוכרחים לאוקמי כרשב"א. אבל לדינא י"ל דבסי' מקום או מנין לחוד גם רבנן ס"ל דבר"נ ואפי' מע"מ דהוא שלו דהעמידו על ד"ת שלא להפסיד להמוצא. ולפ"ז י"ל דלאוקימתא דיניח מיושב ג"כ בבות דמתני' היינו דהכא דקתני דר"נ אפי' בסי' בגוף הכלי א"ח להכריז דלענין זה תולין בנכרי דאין עליו חיוב הכרזה. אלא יניח. ובר"י אפילו בסי' מקום או מנין חייב להכריז. ובמע"מ יש חילוק דבסי' בגופו שלא הפסידו להמוצא חייב להכריז. ובסי' מקום או מנין הוא שלו דהעמידו על ד"ת. וכנ"ל. ונכון היטב:

תד"ה ומודה ר"ש, דלא מצינו דאמור רבנן בפירוש, ע' במהרש"א, ולענ"ד דקושי' תוס' דנהי דמלישנא דמתני' משמע דפליג על ת"ק היא גופה תקשי היכי שייך דברי רשב"א לחלוק על ת"ק מה דלא נזכר רמז בדברי ת"ק דלא ס"ל הכי, דבשלמא בעיגולי דבילה י"ל דמדאמר ר"י כל שיש בו שינוי מכלל דת"ק פליג, והיינו דאנן מוכיחי' מדקתני רי"א כל, מוכח דמה דקאמר ת"ק עיגול של דבילה היינו אפי' יש בתוכו מעות, וע"ז פליג ר"י, ושייך בזה לשון פלוגת', אבל הכא לענין טב"ע היכא נזכר זה בדברי ת"ק רמז דבר. ובזה מיושב ג"כ דלכאורה מה הקשה תוס' הא מתני' דגיטין בזמן שמכירו כשר, דלחד תירוצם בגיטין הפי' בזמן שמכירו היינו אי מכיר הגט א"כ מוכח דחכמים ס"ל דאף בגט בלא שבעתן עין מהני בטב"ע ומצינו מאן דפליג ארשב"א, אבל לפי הנ"ל ניחא דאף ממתני' דגיטין מוכח דיש חולקין ארשב"א, מ"מ במתני' דהכא ל"ש למתני רשב"א ולומר בלשון פלוגת' על הת"ק כיון דבדברי ת"ק דהכא לא נכלל רמז בזה שלא ס"ל כן:

תד"ה אבל ב' חייב להכריז וכו' והא דקאמר מחרוזות דעלמא ק"ק האיך אמרי' לעיל ורבה אמר מקום לא הוי סי', ופי' תוס' שם דבעי למימר דהא דהכריח לרבה להמציא דמיירי ביש בו סי', וסי' העשוי לידרס לא הוי סי', היינו משום דס"ל מקום לא הוי סי', הרי מבואר דאי הי' ס"ל דמקום הוי סי' הי' יותר ניחא לאוקמא כרבא דכריכות בהנוח, ואינך בדרך נפילה, וא"כ עדיין יקשה מנ"ל לרבא דמחרוזות וכריכות מיירי הכל מכריכות דעלמא דלמ' מתני' דוקא קאמר דמצא הרבה כריכות ואינך כולהו מיירי בדרך נפילה לא הוי מנין סי', וכריכות מיירי בדרך הנוח הוי מנין סי', ובר"ה דמנשתפי לא הוי מנין סי' ומתני' כפשטא כמו לרבא בסי' מקום ה"נ איכא לפרש בסימן מנין, ונלענ"ד דהכי אמרי' דאלו היה סבר רבה דמקום הוי סי' א"כ ממילא הי' מוכרח לפרש כולה מתני' בדרך נפילה, דאי בדרך הנוח הא הוי מקום סי', א"כ יקשה מנ"ל להמציא דמתני' מיירי ביש בו סי', וסי' העשוי לידרס לא הוי סי', הא מתני' כפשטא דמשום מקום הוא, בזה ודאי אין דוחק לאוקמ' כריכות בהניח כיון דממילא אין שייכי' בנפילה, ואינך הא לקושטא דמלתא ע"כ מיירי רק בנפילה, ולזה אמר דרבה ס"ל דמקום לא הוי סי', וא"כ י"ל דדחיק' לי' לרבה לומר דכולה מתני' מיירי רק בנפילה, אלא דמיירי גם בהנוח, וממילא מוכח דמחרוזות ואינך, היינו מחרוזות דעלמא ודומי' דהכא דכריכות מיירי בכריכות דעלמא. ושפיר מוכח דסי' העשוי לידרס לא הוי סי', ואולם כ"ז לשיטת תוס' בר"פ, לפ"מ דס"ל למהרש"א בכוונתם דלרבה מתני' מיירי אף בדרך הנוח, אבל לשיטת הרא"ש דר"פ הוי משתמר קצת מיירי רק דרך נפילה הדרא קושי' לדוכת' אמאי מוקי רבה מתני' בסי' דמנין, ועיין:

תד"ה כי קאמר ר"ש בר"נ וא"ת א"כ מה צריך טעם: תמוהים לי דבריהם הקדושים דהא חזינן לקושטא דמלתא דלרבנן דפליגו עליה אפי' בר"נ דלא תלינן דמרובה נפל. דהא בודאי ל"ל דקושייתם באמת גם על רבנן דאמרי לא תלינן. ולפי תירוצם באמת פליגי רבנן עלה רק היכא דידוע ודאי דמישראל נפל א"כ למאי דמוקים לקמן מתני' דמכשירים בטמון וכרשב"א. הא גם כרבנן מיתוקמי, דהא גם חכמים מודים דתלי' בנכרים, וכן אידך אוקימתא דלרבנן יניח. היינו ע"כ בלא ידוע דמישראל נפל. דאל"כ איך שייך יניח. דכיון דאנו דנין דלא הוי יאוש אמאי א"ח להכריז היכא דידוע דמישראל נפל. אע"כ דמיירי בלא ידוע ואעפ"כ אסור להחזיקו לעצמו ולתלות דמנכרי נפל. וכן מוכח מדאמרי' לקמן מצא כאן ארנקי מאי. א"ל הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בו סי' מהו דהוי יאוש. א"ל חייב להחזיר תרתי. הרי זה תלוי בזה דהיכא דהוא שלו גם בבא ישראל ונתן בו סי' הוא שלו דהוי יאוש. ואם נימא דרבנן פליגי עלה רק היכא דידוע דמישראל נפל. א"כ היכי פרכי' תרתי הא זהו ממש כרבנן דבבא ונתן סי' הוי ידוע דמישראל נפל. אע"כ ברור דלרבנן בכל ענין תולין דמנכרי נפל. והיינו ע"כ הטעם כמ"ש תוס' לעיל (דף כג ע"א) ד"ה והא איכא נכרים. דכיון דאיכא לברורי ולתקן להשיב ממון להבעלים מתקנינן. וכיון שכן מהיכן פסיקא להו להקשות על רשב"א דלמ"ל טעמא דיאוש. דלמא גם רשב"א ס"ל ביסוד זה כרבנן והיכא דאיכא לברורי אינו ראוי לתלות' בעכו"ם. ורק מדין יאוש אתינן דהבעלים מתייאשים דשמא נכרי ימצאנו. ונ"ל דקושי' התוס' דלפי אוקימתא דטמון הא מוכח דלרשב"א תליא בנכרים. וז"א דהא הך אוקימתא בטמון משום דבא לאסוקי דרשב"א ס"ל אף בר"י. ואז ממילא לא קשיא מידי קושי' תוס'. דהא צריך לטעמא דיאוש משום ר"י. וא"כ דלמא הא בהא תליא. דאם מיירי רשב"א רק בר"נ ומוכח באמת ג"כ דאין ראוי לתלות בנכרים. ובאמת מתני' דמכשירים לא מיירי בטמון. ולאידך צד דרשב"א מיירי אפי' בר"י ומוכרחי' לבא לאוקימתא דבטמון באמת מוכח ממתני' דמכשירים דלרשב"א תליא בנכרים. והא דנקט מתייאשים משום רוב ישראל. וזהו לכאורה תמי' גדולה ועצומה על רבותינו בעלי התוס' ז"ל: לגודל הקושי' מוכרחים אנו לומר דס"ל דאף לס"ד דלא מיירי מתני' בטמון. מ"מ פשיטא מתני' דמכשירים לא משמע דמדין יאוש לחוד הוא. אלא דכולהו משניות דמכשירים מיירי בענין דתליא בנכרים. או מישראל כמו אינך דקחשיב התם מצא בה תינוק מושלך. מצא בה מציאה. מצא בה בשר ע"ש. וא"כ קושייתם לפ"מ דבא הש"ס להוכיח ממתני' דמכשירים דרשב"א מיירי רק בר"נ. ומתני' דהתם כרשב"א. בזה יקשה כיון דממתני' דהתם משמע דתליא בנכרים. א"כ למאי הלכתא נקט רשב"א טעמא דיאוש. וביותר לפמ"ש הפ"י דבס"ד ניחא דלא הקשו דיוקא דמתני' דהתם דקתני במע"מ חייב להכריז. א"כ בבא דרוב ישראל חייב להכריז מיותרת ומתרץ דמע"מ מיירי דוקא בראה מישראל נפל. אבל בלא ראה דאף דלענין יאוש לא מייאשי כיון דהוי מע"מ אפשר שישראל ימצאנו. מ"מ היה מהראוי להמוצא לתלות בנכרי כיון דהוא בעצמו אינו בכלל ספק הנפילה דידע בעצמו שממנו לא נפל ומבלעדי' הוי ר"נ וא"ח להכריז רק בידוע דמישראל נפל. א"כ מוכח להדי' דתולי' דמנכרי נפל. דאל"כ דאין תולין ממילא במע"מ גם בלא ראה חייב להכריז. וא"כ בבא דר"י מיותר. אלא ודאי דחולין ושפיר הקשו ל"ל יאוש. אמנם אין זה מספיק דהא הפ"י בעצמו כ' דלאוקימתא דטמון לא מיישב בבא דר"י. וע"כ דנקט משום אינך מילי דקחשי'. ואף לפ"מ שנכתב לקמן ליישב. מ"מ עכ"פ לאידך אוקימתא כרבנן ויניח לא מיושב. כמו שמבואר לפנינו בעזה"י. ומוכרחים לומר דנקט אגב אינך. א"כ דלמא גם לס"ד הכי הוא. והעיקר כמ"ש תחילה דפשטא דמתני' משמע דמדין תלי' הוא דומי' דאינך בבי. ושפיר הקשו תוס'. ועדיין צ"ע:

בא"ד ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז ולכאורה אין זה מספיק כ"כ דהא חזינן באידך אוקימתא דלרבנן בר"נ יניח. הרי אף דכל המוצא לא יכריז אעפ"כ לא מייאשו הבעלים. וע"כ משום אף שהמוצא לא יכריז כיון דיש בו סי' אינו מייאש דסומך עצמו שהוא בעצמו יכריז כלי שכך וכך סימנים אבדתי וישמע המוצא ויחזירנו לו. ונ"ל דיש לחלק דוקא היכא דהדין דיניח א"כ סומכים הבעלים דבכל עת מכריז גלימא בכך וכך סימנים אבדתי וילך המוצא ויראה שיש בו סימן כאלו ויחזיר לו. אבל לרשב"א דהדין דזוכה לעצמו דתולין בנכרי ומותר לו למכור ולכלות הדבר כאדם עושה בשלו ואין משגיח כלל בסימנים. הכא כיון דאין עליו חיוב השבה ומתייאשו הבעלים דלא יבורר ע"י סי': עוד י"ל בד"א שבאמת אין חילוק בין אם יניח או דזוכה בו בכל ענין שייך סברא הנ"ל דהבעלים סומכים שיכריזו כך וכך אבדתי ויחזיר להם המוצא. ובאמת סברת תוס' רק בצירוף תרווייהו דהבעלים סוברים דאחד מר"נ ימצאו. ואף אם המיעוט ישראל ימצאם. כיון דעכ"פ לא יכריזו יהא בקושי להתברר. מש"ה בצירוף ב' אלו מתייאשים הבעלים. אלא דבאידך אוקימתא דמתני' כרבנן. ס"ל לרבנן דאף משום צירוף תרווייהו לא מתייאשו. אבל רשב"א ס"ל דמייאש משום צירוף תרוויהו. ואין להקשות דלמאי צריכים תוס' לעיל ליכנס בפירצה דחוקה דע"י צירוף תרווייהו הוי ייאוש. ולא סגי להו בפשיטא סברא א' דמשום ימצאם א' מר"נ מייאשו. דכמו לאידך צד דרשב"א מיירי בר"י ס"ל דמייאשו משום שימצא אינש דלא מעלי. ה"נ עכ"פ לאידך צד דמיירי רק בר"נ. ודאי י"ל ברווחא ומשום זה לחוד מייאשו. די"ל לפמ"ש לעיל בכוונת קושי' התוס' דס"ל דמתני' דמכשירים משום דמדין תולין אתינן עליו. א"כ יקשה בהיפוך כיון דרשב"א ס"ל אפי' בידוע דמישראל נפל דהוי יאוש. למאי הלכתא קתני במתני' תולין בנכרי. תיפוק ליה בלא"ה מטעם יאוש. ולזה הוכרחו לומר דאין יאוש רק מכח צירוף. דגם המיעוט ישראל אם ימצאם. יתלה בר"נ. וא"כ קתני מתני' דעיקר הדין דתולין בנכרי. ומכח זה צומח סברת יאוש אף ברואה שמישראל נפל שהוא שלו מכח יאוש: אמנם לפ"ז יש להקשות טובא דהיא גופא קשה מנ"ל להש"ס דאי פליגי רבנן עליה דרשב"א אפי' בר"נ. מתני' דטמון לא אתיא כרבנן או דבאמת יניח. דלמא לא פליגי רק לענין סברת יאוש ונ"מ בנתברר שמישראל נפל. אבל בסתם גם רבנן ס"ל דתולין בנכרים. בשלמא לפי דרך הא' הנ"ל. י"ל דהוא מלתא דפסיקא מסברא דא"א דהדין דהמוצא יחזיק בו לעצמו. בודאי הוי יאוש. ושפיר מוכח דחכמים ס"ל דאין תולי' בנכרי לזכות בו לעצמו. אבל לפי דרך הב' הנ"ל יקשה דהא לפי האמת חזינן דלרבנן אף דיניח. אעפ"כ לא מייאשו הבעלים מטעם צירוף ב' ריעתות דרוב נכרים ואף המיעוט לא יכריזו. א"כ ממילא אף אם היה ס"ל לחכמים דזוכה בו. לא הוי יאוש משום צירוף ב' הסברות. א"כ דלמא באמת ס"ל לחכמים דתולין גם בנכרי ופליגי רק בסברת יאוש לענין בידע דמישראל נפל. ולזה נראה יותר כפי דרך הב' בכוונת תוס' בקושייתם דהוכיחו אף דמתני' לא מיירי בטמון. מ"מ מוכח דרשב"א ס"ל דתולין בנכרי מכח קושי' הפ"י דבבא ר"י חייב להכריז מיותר דנשמע במכ"ש מסיפא דמע"מ חייב להכריז. אע"כ דיש חילוק דבמע"מ מיירי דוקא בראה דמישראל נפל. דאל"כ תולי' בנכרי. וא"כ נימא דל"מ לאוקמא כרבנן. וכיון דמע"מ חייב להכריז דמיירי ע"כ בראה דמישראל נפל. א"כ מוכח בר"נ היינו אפילו בראה דמישראל נפל. א"כ מוכח מטעם יאוש. ומה שדחינו לעיל דע"כ ליתא לדקדוק פ"י מכח מסקנא יבואר לפנינו בישוב רווח בעזה"י. ודוק וע' היטב כי נכון וגמור הוא:

מַר זוּטְרָא חֲסִידָא אִגְנִיב לֵיהּ כַּסָּא דְּכַסְפָּא מֵאוּשְׁפִּיזָא פירש רש"י ז"ל כלי של אושפיזא הוה. ויש להבין מי הכריחו לרש"י לפרש הכלי היה של אושפיזא והלא לשון 'אִגְנִיב לֵיהּ' נראה דאגניב לומר זוטרא מבית האושפיזא? ונראה לי בס"ד כי רש"י ז"ל סבר הסברה מכרחת אותנו לפרש דאותו הכוס לא היה של מור זוטרא אלא של אושפיזא ואקדים להביא מעשה אחת ששמעתי דהגאון השל"ה ז"ל בעוד היותו באשכנז נגנב לו מביתו כפות של כסף ונחשד תלמיד אחד מתלמידיו בדבר זה והגאון השל"ה ז"ל חקר ודרש וחפש וימצא הכפות אצל התלמיד ההוא, ואז מרוב הבושה המיר דתו אחר כך ונתעשר ונסע ממקום למקום ומצא חן בעיני המלך והשרים והופקד מאת הממשלה להיות שר המכס בעיר הקודש יפו תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] והגאון השל"ה ז"ל ידע שזה המיר דתו אך לא ידע מה נעשה בו. והנה אחרי זה בכמה שנים נסע הגאון השל"ה ז"ל לארץ הקדושה לדור בירושלים תוב"ב וכאשר בא לעיר יפו תוב"ב הכירו תלמידו המומר ההוא כי היה שם בעל המכס ועשה לו כבוד גדול ובקש ממנו שיבא עמו לביתו לנוח שם שעה אחת והגאון השל"ה ז"ל נתבייש ממנו והלך עמו וזה אחר שנכנס לחצר שלו עשה המצאה לשלוח המשרת של השל"ה מן הבית וישארו שניהם לבדם בבית והכניס להגאון השל"ה ז"ל בכל חדרים שבביתו להראותו כבוד עשרו וסוף דבר הכניסו לחדר אחד ויוציא זה סכינו חדה מחיקו ויאמר להגאון ז"ל שיקרא ודוי כי הוא הביאו לכאן לשחוט אותו ויחרד הגאון חרדה גדולה ויבך ויתחנן לו ויאמר לו מה עשיתי לך?! ודבר עמו כמה תחנונים וזה משיב לו בכעס גדול לא אטה אוזן לדבריך! תמהר לומר ודוי ואם לאו אני תוקע הסכין בבטנך קודם ודוי! ואז הגאון כשראה צרתו צרה עמד והתוודה בדמעות שליש ואחר ודוי השכיב אותו לארץ ויאחז בצוארו והסכין אחז בידו השנית לשחטו בה והגאון סגר עיניו וקרא פסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וכאשר סיים בתיבת אֶחָד ועיניו סגורות הרכין המומר את ראשו עליו ונשקו בקנה שלו ויאמר לו רבי! קומה שבה ומחול לי על הדבר הזה! ויתפלא הגאון ויאמר מי אתה? ויאמר אני תלמידך פלוני ומכיר אני במעשיך כי צדיק גמור אתה ועתה כשראיתי שבאת לארץ הקדושה למסור נפשך להשם יתברך בארץ הזאת אמרתי חבל על רבי שימסור נפשו אל האלקים בעוד היות בבגדו כתם קטן והוא כי אתה יש לך חטא אחד על אשר דחקת להוציא ממני הגניבה ועל ידי כך היית סיבה להמרת הדת שהיתה מחמת הבושה! ואף על פי שאתה עשית זאת להציל את ממונך עם כל זה לגבי דידך נחשב דבר זה לחטא גדול ואני לא נתכוונתי לנקום ממך אלא כונתי היתה לעשות עמך טובה בצער הגדול אשר צערתיך להיות לך כפרה על חטא זה ועתה נעשית נקי וטהור וזך והנך נכנס לארץ הקדושה טהור ונקי ועל כן תמחול לי על צער זה שעשיתי לך כי אתה רבי ואדוני וישק את רגליו ויפטרהו לשלום בכבוד גדול עד כאן שמעתי. נמצא כל כהאי גונא שהגנב הוא תלמיד שנחשב בכלל תלמיד חכם ויגנוב דבר מרבו עצמו אם יעשו המצאה לתפוס מידו הגניבה ודאי יהיה לו בזה בושה מאה ידות על שאר גנבים ואפשר שיצא מזה תקלה גדולה שיצא זה לתרבות רעה וכאשר קרה לאותו תלמיד של הגאון השל"ה ז"ל על כן האי עובדא דמור זוטרא דדמי להך עובדא אם היה הכוס ההוא שנגנב הוא של מור זוטרא חסידא הנה בודאי כשמצא מקום חשד באחד מתלמידיו לא יהיה מתעסק בדבר לתפסו וליקח הגניבה מידו כי זה אחר כך מחמת בושתו מרבו ומאחרים אפשר שיצא לתרבות רעה וכדהוה באותו תלמיד ובודאי מור זוטרא שהיה חסיד גדול דקרו ליה חסידא בסתם היה חושש בדבר זה פן יהיה הוא סיבה שיצא זה לתרבות רעה דאף על גב שהוא מתכוין להציל את ממונו לאו משנת חסידים היא זו. על כן פירש רש"י ז"ל דהכוס היה של האושפיזא דודאי היה חושד כל התלמידים בזה אם לא היה נמצא זה הכוס והיה חלול השם בדבר לכן השתדל לכפותו להוציא בלעו מפיו כדי לנקות התלמידים כולם מן חשד האושפיזא ויהיה מה שיהיה אחר כך הנה חשש חלול השם הוא יותר חזק ומה גם שהוא ברור שבודאי האושפיזא יחשוד כל התלמידים ולכך אכפייה ואודי ונמצאו כולם נקיים וזה נתברר שהיה סורו רע וצבוע היה.