Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 23a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 23a

    Bava Metzia 23a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 491 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    One may not pass by food and leave it lying on the ground - One who finds food on the path is not allowed to ignore it and leave it there. Therefore, they are not trampled, because whoever finds them first picks them up.

    They are concerned about witchcraft they assume that the food was placed there due to witchcraft, intended to cause harm to those who step on it. And even though they do not pick them up, they also avoid stepping on them because of fear of witchcraft

    Rashi on Bava Metzia 23a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    Ein ma’avirin al ha’ochlin"—Meaning, one is not permitted to pass over food, as Rashi explained, but rather, one must lift it. However, it is incorrect to explain that "ein ma’avirin" means "one does not trample upon food," as stated in Eruvin 64b, where Rabban Gamliel told Rabbi Ilai, "Take the loaf," because of "ein ma’avirin." This implies that he needed to lift it. Furthermore, the passage there states: "But in later generations, since people are more involved in sorcery, they do pass over [the food]." If "ein ma’avirin" meant "do not trample," then the statement about later generations being involved in sorcery would imply that they do trample, whereas here it seems that in places where people are concerned about sorcery, they do not trample at all.

    Therefore, it must be explained as I have stated—that "ein ma’avirin" means one must lift the food rather than pass over it

    Tosafot on Bava Metzia 23a · Sefaria · CC0

    Rabbeinu Chananel

    פי' כיון דיקירי לא מינשתפי כיון שהן כבדים אינן מתגלגלין ברגלי בני אדם ת"ש ככרות של נחתום שלו של בעל הבית נוטל ומכריז והנה ככרות של בעל הבית אע"פ שידועין הן ריפתא דכל חד וחד כיון שאם ידרסו מתפתחין ואין ניכרין למי הן למה מכריזין תיובתא לרבה דאמר לא הוי סימן. ופריק רבה שאני ככרות דלא מדרסי כלל דאין מעבירין על האוכלין ומתני' באתרא דלית ביה לא בהמה ולא אפי' כלבים.

    פי' סימן הבא מאליו כגון מעות שנפלו בעיסה ונאפו בתוך הככר וכיוצא בהן.

    אמר רב זביד כללא דאבידתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס מיאש מינה.

    אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות היחיד אי דרך נפילה מצאן הרי אלו שלו אי דרך הנחה נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן [אבל ביש בו סימן] לא שנא רשות.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 23a · Sefaria

    Rashba

    התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליה. ואינו מחוור, דהא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמר בערובין (סד, ב) גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקין בדרך, וראה נכרי בא כנגדו, אמר ליה מגבאי טול גלוסקין הללו, ואמרינן שמע מינה דאין מעבירין על האוכלין ואם אין דורסין עליהם קאמר, למה ליה לרבן גמליאל [למימר טול גלוסקא], לא ידרוס עליהם ויניח, אלא פירוש אין מעבירין על האוכלים כמו אין מעבירין על המצות, כלומר אין עוברין מעליהם עד שיסלקם.

    הא דאקשינן לרבה והא איכא נכרים והא איכא בהמה וכלבים. תמיה לי, אם אתה חושש למעוטא דנכרים וכלבים, אפילו לרבא נמי קשיא, דהא משום יאוש בעלים נגעו בה, ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז, ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה, ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים, ובככרות דוקא משום דנכרים חיישי(נן) לכשפים, דאם כן בכל שאר אבדה באתרא דשכיחי נכרים הרי אלו שלו, ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא בסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי (עי' לקמן בבא מציעא כד, א). ומתוך הדחק יש לי לומר, דלמציאה בתר רבים שדינן לה, אבל לדריסה אפילו למעוט או לבהמה וכלבים חוששין, דהרבה עוברים ודורסים שלא בהשגחה, והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא, אבל לרבא ניחא. ומיהו אכתי קשה לי לפי גרסא דהלכות גדולות דגרסי לעיל (בבא מציעא כב, ב) גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו יאושי מיאש מינייהו, דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתיאשים, אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא, ולדידיה נמי על כרחין באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן ליה. ואיכא למימר לפירוש אותה גרסא, דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה, וטעמא, דבהמה וכלבים אף על פי שהם מעוט מפני שהם תדיר מחפשין אחר האוכל, ואי איכא, אינהו משכחי ליה ובעלים חוששין ומתיאשים, כך נראה לי.

    הא דפריק רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סימן העשוי לידרס הוי [סימן] ומעבירין על האוכלים. לא אצטריך ליה השתא טעמא [ד]מעבירין על האוכלין, אלא משום דרבה לא סלקא ליה אלא דוקא בטעמא דאין מעבירין על האוכלין, נקט נמי ברבא מעבירין על האוכלין. ועוד משום דפרכי דרבא דפריך ליה לרבה מככרות של בעל הבית תליא הא, נקט ליה נמי הכא. ועוד, דכיון דלמאי דסברוה אוקמוה דלכולי עלמא מעבירין על האוכלין, כל מה דאפשר דלא ניפלוג עלייהו לא נפלוג, אבל רבה דלא אפשר ליה בלאו הכין, פליג ואמר דאין מעבירין, כך נראה לי.

    כללא דאבדתא כל היכא דאמר ווי ליה לחסרוניה מיאש בדבר שיש בו סימן, אבל בדבר שאין בו סימן לא בעי עד דאמר, אלא כיון דמשמש ולא [מצא] הוי יאוש.

    אבל בדבר שיש בו סימן בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז. והכי קיימא לן ודלא כרבה דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן.

    Rashba on Bava Metzia 23a · Sefaria

    Meiri

    ככרות של בעל הבית יתבאר במשנה שהוא חייב להכריז שהרי יש בהם סימן ואע"פ שעשוי לידרס כבר ביארנו שסימן העשוי לידרס סימן הוא:

    כבר ידעת שהרבה חששו חכמים לבזוי אוכלין כמו שכתבנו במסכת ברכות ומעין זה מה שאמרו אין מעבירין על האוכלין ודבר זה יש שפרשו בו שאין מפסיעין עליהם וכל שכן שאין דורסין עליהם ויש שפרשו בו שהמוצאן אינו רשאי לעבור מעליהם ולהניחם אלא שמסלקין אותם משם מלשון אין מעבירין על המצות ואין סוגיא זו מוכחת כן ר"ל מה שהקשו והא איכא גוים וכן מה שתירץ וכן מה שהקשה הא איכא בהמה וכלבים וכו' כלם מתפרשים יותר יפה לפירוש ראשון ומה שאמרו בערובין ברבן גמליאל שמצא גלוסקין בדרך וראה גוי בא כנגדו ואמר לו טול גלוסקין הללו ואמרו עליה שמע מינה אין מעבירין על האוכלין פירושו לדעתנו כדי שלא יבא אחר וידרוס:

    כל שיש בה סימן למדת מדברינו שחייב להכריז על כל פנים בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד שזה בחזקת שלא נתיאש הוא הא אם נודע שנתיאש בשעת מציאה כגון ששמעוהו אומר אוי לו לחסרונו וכיוצא בזה זכה:

    Meiri on Bava Metzia 23a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בגמ' ואמר רב זביד משמיה כו' כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י אי דרך נפילה כו' וכתב הרא"ש ע"ז ואע"ג דאמר לקמן ספק הנוח לא יטול כו' ה"מ כו' כגון אחר הגפה כו' אבל במקום הפקר נוטל ומכריז עכ"ל לכאורה קושייתו אהא דדרך הנוח חייב להכריז כו' וא"א לומר כן דלא שייך לומר ספק הנוח לא יטול בכריכות דרך הנוח ברה"י כיון דהוי מקום סימן ועוד דרה"י לא הוי מקום הפקר אלא הוי משתמר קצת כמו אחר הגפה כו' כמ"ש הרא"ש גופיה בהדיא לקמן וע"כ נראה להגיה בסוף דבריו אבל במקום הפקר נוטל והוא שלו וקושייתו מעיקרא אכריכות ברה"ר אפי' בדרך הנחה הוא שלו והם בעצמם דברי התוספות בר"פ ע"ש. ודע דהך דספק הנוח לא יטול ליכא לאשכוחי לרבא אלא במקום המשתמר קצת ובגוזלות המדדין דלית בהו מקום סימן כמ"ש התוס' והרא"ש לקמן בפרקין והיינו טעמא דלא אמרינן ברה"ר ספק הנוח ואפילו ודאי הנוח לא יטול כיון דמקום הפקר הוא ובקעי בו רבים דלא ידעי כולם דספק הנוח לא יטול מייאשי בעלים ומש"ה מותר ליטול והוא שלו והם דברי הרא"ש לעיל במתני' משא"כ ברה"י ובכל מקום שמשתמר קצת דלא שכיחי בו רבים ולא מייאשי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 23a · Sefaria

    Maharam

    בגמרא אמר לך רבה התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין והאיכא כותים חיישי לכשפים כצ"ל:

    בתוס' ד"ה אין מעבירין ובו' אין לפרש אין מעבירין דהיינו אין דורסין וכו' כצ"ל:

    בא"ד והכא משמע דכותים דחיישי לכשפים כצ"ל:

    ד"ה והאיכא כותים וכו' עד כדמוכח פרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא אלא כל היכא דאפשר כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 23a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הא של בעל הבית חייב להכריז אי קשיא וליקשי מסיפא וכו' ואומר רש"י איידי דנקט וכו'. ואיכא למימר אי מסיפא הוה אמינא ארשות היחיד קאי. ומיהו אשכחן בעלמא כהאי גוונא חדא במסכת שבת פרק במה אשה ובפרק הקורא את המגילה לעז יונית לכל כשר והא קתני יונית ליונים אין לכולי עלמא לא ורישא קתני בהדיא יונית לא יצא וזו גדולה מהם ואחרת בבתרא בפרק לא יחפור הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ואף על גב דקתני לה בסיפא בהדיא שלשה מביא וקורא דייק לה מרישא והתם לא הוה מצטריך לאתוי רישא כלל. הרמב"ן.

    אין מעבירין על האוכלין יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליהן. ואינו מחוור חדא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמרינן בעירובין גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקא וכו' ואמר ליה טול גלוסקא ואמרינן עלה שמע מינה אין מעבירין וכו' ואם אין דורסין עליהם קאמר למה ליה למימר טול גלוסקא יניחה במקומה ולא ידרסה. לכך הנכון כדפירש רש"י ומיהו הכא דאמרינן מעבירין על האוכלין פירושה שעוברין עליהם ודורסים אותם וכדמוכח שמעתין ואיידי דנקט אין מעבירין נקט נמי מעבירין ולא נקט עוברין. הריטב"א ז"ל.

    והא איכא גוים וכו' הא כתיבנא לעיל דיש מפרשים מילתיה דרבה דמשום הכי סבירא ליה דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן משום דחיישינן שמא נשתנה הקשר או סימן אחר על ידי הדריסה לפיכך אין אנו סומכין עליו והקשו על פירוש זה דכשאנו רואין שלא נדרס מאי איכא למימר וגמרין לא נקט אלא סימן העשוי לידרס דמשמע אפילו שלא נדרס. ויש לומר דסבירא ליה לרבה דכיון דנפל במקום עשוי לידרס איתרע הסימן ויש לחוש דילמא נדרס ולא מנכר וכמי שאין בו סימן דמי. ולהאי שיטתא ניחא דפריך הכא לרבה ולא לרבא והכי פירושו והא איכא גוים דדרסי ולא איכפת להו ותקשי לרבה דסבירא ליה דכל דנפל במקום העשוי לידרס דאיתרע סימנה ויש לחוש אפילו לחששא רחוקה ואף על גב דלא נדרס חיישינן דילמא נדרס ולא מנכר ואם בא זה ונתן סימן בהאי סימנא ממש לא סמכינן עליה דחיישינן שמא נדרס ונשתנה ואין זה חפץ של זה אלא של אחרים והילכך מעתה תקשי לרבה דהא עשוי לידרס על ידי גוים אבל לרבא ניחא. ומיהו הרמב"ן דחה פירוש זה בשתי ידים שזו חששא רחוקה עד מאד שישוב על ידי הדריסה סימנו של זה כסימנו של זה וכדכתיבנא לעיל וכל שכן היכא דאנו רואים דלא נדרס כלל היכי ניחוש שמא נדרס ונשתנה הא ודאי חששא רחוקה טובא היא זאת וחס ליה לרבה דיסבור כן אלא ודאי משום יאוש בעלים נגעו בה וכדפירש רש"י וכדכתיבנא לעיל וכן פירשו בתוספות. ואם תאמר ומאי פריך והאיכא גוים דאמאי חייש לגוים והלא ישראל העובר שם ורואהו חייב לסלקו משם קודם שיבא הגוי וידרוס עליהן כדמוכח בעירובין וכי תימא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו אם כן בלא גוי נמי ניחוש לישראל שידרוס עליו כיון שאינו רואה וכי תימא דאכתי חייש לדריסת גוים קודם שיעבור שם ישראל אם כן לרבא נמי לפרוך והלא גוים שקלי ליה כיון דחיישת דקדמי גוים לישראל. ותירצו בתוספות דדריסה שכיח לפי שדורסין דרך הילוכן אבל נטילה לא שכיח אבל קשיא להו לתוספות דהיכי פריך דניחוש שידרסוהו גוים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה. ותירצו בגליון תוספות דפריך לרבה דסבירא ליה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואפילו מצאו קודם שנדרס מתיאש דחושב מסתמא נדרס אם כן גם מתיאש אולי נדרס על ידי גוים. ויש לי לפרש דלעולם לא חיישינן דקדמי גוים לישראל אלא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו ולא תקשי אם כן בלא גוי נמי דאיברא דחיישינן שמא לא יסתכל הישראל לפום ריהטיה להסירו משם ויבא הגוי וידרוס עליו ומיהו לא חיישינן למיעוט הסתכלות כולי האי שידרוס עליו ממש ולהכי לא פרכינן אלא אי איכא גוים. אי נמי יש לפרש דפשיטא ליה דאיכא מיעוטא דישראל שאינן רואין וידרסו והכי פריך והאיכא גוים וסמוך מיעוטא דגוים למיעוטא דישראל דדרסו ולאו אדעתייהו והוה ליה פלגא ופלגא וכן כתבו המפרשים וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

    וזה לשון הרשב"א ז"ל והאיכא גוים וכו'. תמיה לי אם אתה חושש למיעוטא דגוים וכלבים אפילו לרבא נמי קשיא דהא משום יאוש בעלים נגעו בה ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז. ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים ובככרות דוקא משום דגוים חיישי לכשפים דאם כן בכל שאר אבידה באתרא דשכיחי גוים הרי אלו שלו ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא באסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי. ומתוך הדחק יש לי לומר דלמציאה בתר רבים שדינן לה אבל לדריסה אפילו למיעוט או לבהמה וכלבים חוששים דהרבה עוברין ודורסין שלא בהשגחה והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא ליה אבל לרבא ניחא. ומיהו אכתי קשיא לי לפי גירסת ההלכות דגרסי לעיל גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו מייאש מינייהו דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתייאשים מהם אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא ולדידיה נמי על כרחך באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן לה. ואיכא למימר לפי אותה גירסא דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה וטעמא דבהמה וכלבים אף על פי שהן מיעוט מפני שהן תדיר מחפשין אחר האוכל ואי איכא אינהו משכחי ליה ובעלים חוששים ומייאשין כן נראה לי. עד כאן לשון הרשב"א.

    וזה לשון הריטב"א והא איכא גוים. פירוש שדורסין אותן אם כן הוה ליה סימן העשוי להדרס. וקשיא לי דכיון דגוים מיעוטא נינהו למיעוטא לא חיישינן ומשום הא לא מייאשי בעלים מסימן שלהם וכדאשכחן בעיר שרובה ישראל ומיעוט גוים דמשום מיעוט גוים לא מייאשי בעלים לומר דדילמא משכח לה גוי. ושקיל לה ויש לומר דדריסה דהויא ממילא כיון דאזלי גוים התם ודרסי לפי תומם כך הוא מיעוט כרוב דאף על גב דישראלים לא דרסי גוים דרסי אבל לענין נפילת אבידה או מציאתה לעולם יש לנו לומר דמרובא נפל או דרובא משכחי לה כן נראה לי. ורבותי תירצו דהכא הא איכא מיעוט ישראל שמעבירין על האוכלין לפי תומם וסמוך מיעוטא דישראל למיעוטא דגוים או דבהמה וכלבים והוה ליה כפלגא ופלגא וגם זה נכון. עד כאן. וזה לשון הר"ן: ואם תאמר ואי אמרינן דמשום מיעוטא דגוים דדרסי עלייהו מייאש מרייהו מינייהו אם כן מצא אבידה בעיר שרובה ישראל אמאי חייב להכריז נימא דמרא אייאש מינה מימר אמר אתא גוי ושקיל ליה. ויש לומר דבעלמא ודאי לא חיישינן למיעוטא דגוים אבל הכא משום הכי חיישינן להו משום דאיכא מיעוטא דישראל דדרסי ולאו אדעתייהו וסמוך מיעוטא דגוים להאי מיעוטא והוה ליא פלגא ופלגא. עד כאן.

    באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים ואף על גב דאמרינן לעיל גבי תמרי דזיקא כיון דאיכא שקצים ורמשים ויש גורסים שם והאיכא בהמה לכלבים אין כל המקומות שוין וכדאמרינן הכא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים הא סתם המקומות משכח שכיחי. הריטב"א.

    והאיכא בהמה וכלבים וכו' פירוש שעוברים עליהם ומשחיתים הסימן וקשה לרבה אבל לומר שמתייאש שמא יאכלום בהמה וכלבים וקשיא לכולהו לא קאמר דודאי שכיחי טפי אינשי דנטלי להו מבהמה וכלבים שיאכלום ובני אדם הרואים אותם יטלום מהם אבל לחשש השחתת סימן די בכל דהו. זה נראה לי לפרש לפי פשט הגמרא דמשמע דלא מקשי אלא לרבה ובאמת הדרן קושיין לדוכתיה וצ"ע.

    לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו' האי לישנא לא דייק שפיר דלא שייך למימר לימא כתנאי אלא אמימרא דאמוראי אבל היכא דפליגי אמוראי לא שייך למימר אלא לימא פליגי בפלוגתא דתנאי הילכך איכא לפרושי דאכל חדא מאמוראי קאמר לימא כתנאי דרבא דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן היינו כתנאי ורבי יהודה פליג עליה ורבא דאמר הוי סימן הויא נמי כתנאי ותנא קמא דרבי יהודה פליג עליה. וליתא להאי פירושא כלל דבשלמא עליה דרבה פריך שפיר דהא ודאי לא אתיא כרבי יהודה דרבי יהודה אפילו בסימן הבא מאליו קאמר דהעשוי לידרס הוי סימן אבל לרבא לא קשיא כלל דאיכא למימר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בסימן הבא מאליו דכמו שנפל מאליו כך נופל ממנו בדריסה כל דהו אבל סימן העשוי בידים אינו נשחת בדריסה ובעלים נמי לא מייאש מיניה. והנכון דהא דפריך לימא כתנאי לא קאי אכל חד באפי נפשיה אלא אפלוגתייהו בחדא מחתא קאי והכי קאמר לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ושפיר פריך אתרווייהו דכי היכי דרבה איירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא על ידי עצמו הכי נמי רבא מיירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא מאליו זהו שכתב רש"י לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ודוו"ק. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

    4 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 23a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ורבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות ברה"ר כו' דמינשתפא אף לפרש"י דלעיל שפיר' אליבא דרבא שהמוצא מכריז במקום פלוני מצאתי והלה אומר שחפץ פלוני היה אפ"ה א"ש דכיון דמינשתף לא יוכל להכריז במקום פלוני מצאתי כדי שהאובד ישים לבו ע"י כך החפץ שנאבד ממנו דאדרבה אפשר שהאובד לא עבר מעולם בזה המקום שנמצא החפץ אלא הרוח גלגלו למרחוק ואם כן מתוך כך לא ישים אל לבו כלל כנ"ל:

    בפרש"י הא של בע"ה כו' ואף על גב דבהדיא תנא לה כו' עכ"ל. ולולי פרש"י יותר נראה לומר משום דבסיפא איכא למידחי דברה"י דוקא איירי דומיא דכריכות דנקיט שם ברה"י ואף על גב דא"כ תיקשי אי ברה"י מאי איריא של בע"ה של נחתום נמי ס"ס ה"ל דיוקא וא"כ ניחא ליה להקשות מרישא דמשמע להדיא דארשות הרבים נמי קאי דהא קתני רה"ר בהדיא בבבא דכריכות וק"ל:

    בתוספות בד"ה והא איכא וכו' וא"ת וליפרוך וכו' וי"ל דדריסה שכיח כו' עכ"ל. ויש לדקדק למה לא כתבו כן אמימרא דרבה גופא דקאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סי' וע"כ הטעם משום דמייאש כיון דשכיחי אינשי טובא דדרסי קודם שיגביה המוצאה דאין לפרש שהמוצא גופא דורס עליה בתחלה שלא מדעת ומחמת דריסתו מרגיש בו ומגביהה דאם כן ברה"י נמי אמאי מכריז דהא עשוי לידרס אע"כ דדוקא ברה"ר עשוי לידרס כיון דרבים דרסי עליה וא"כ הוי להו לאקשויי אמאי אמרינן דמייאש מה"ט דשכיחי רבים דדרסי ולא אמרינן שיגביהם המוצאן וממילא לא אתיא לידי דריסה אלא ודאי דדריסה שכיח טפי מנטילה כמו שתירצו ועוד דהתם לא שייך תירוץ התוספות דנטילה לא שכיח שיראים שסוברים שלדעת הונחו שם וזה שייך דוקא בעכו"ם דבהכי איירי אבל לעיל במימרא דרבה דרוב הדורסים הם ישראל אם כן למה נתלי בדריסה טפי מנטילה דודאי יטלם המוצא ויכריז כיון דהכי קושטא דמילתא לדינא כדאמרינן בסמוך דבדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אפילו דרך הינוח ול"ל דלעיל בכריכות ודאי שכיח דריסה טפי מנטילה כיון דלא חשיבי כ"כ משא"כ בככרות של בע"ה דחשיבי טפי דקי"ל דאפילו באלף לא בטלי מפני חשיבותן ומש"ה קשיא להו אמאי לא תלינן בנטילה דא"כ תיקשי אגמ' מאי מקשה לרבה מככרות של בע"ה דלמא ככרות של בעה"ב לא הוי סימן העשוי לידרס מפני חשיבותן וכי קאמר רבה בע"כ במידי דלא חשיבי בענין שיש לתלות בדריסה טפי מנטילה אלא ודאי דליכא לאיפלוגי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דסברת התוספות להיפך דגבי ישראל ודאי שכיח טפי דריסה מנטילה דמשום איסורא פרשי מליטלן ואי משום מצות השבת אבידה אפשר שאינה לפי כבודו לטפל בכריכות ברה"ר ועוד דאפשר שאין זו מצות השבת אבידה כיון דאיכא למיתלי בהינוח אבל הכא דמיירי מעכו"ם מקשו שפיר דודאי שקיל לה ודו"ק:

    בא"ד אבל קשה דהיכי פריך כו' אדרבה ניחוש לרוב ישראל כו' ועוד דבעי למימר דאפילו ברוב עכו"ם כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב דעיקר קושיית המקשה דאית לן למימר דודאי מייאש כיון דאיכא ספיקי טובא דנהי דאמרינן דאין מעבירין על האוכלים היינו משום דרוב בני אדם מרגישין ורואין האוכלים המונחים בדרך ומגביהים אותן אבל ודאי איכא מיעוטי דדרסי לפי תומם דרך הילוכן וא"כ איכא ספק מיעוט ישראל דדרסי ועוד דשמא ימצא אחד מהמיעוט עכו"ם ויטלו ואת"ל שירא העכו"ם ליטול שסובר שבע"ה רואהו כמ"ש התוספות אכתי איכא למיחש שמא ידרסוהו וא"כ כיון דאיכא כל הני ספיקי איכא למימר דודאי מייאש ולא דמי כלל אפילו לרוב עכו"ם דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא ימצא אחד מהרוב עכו"ם ויטול ואם כן כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל אפשר דה"ל כמחצה על מחצה כיון דאפשר לתקן כן נ"ל ליישב קושית התוס' ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה והא איכא בהמה ע"ש ודו"ק:

    בגמרא אלא אמר רב זביד כו' דכ"ע סברי סי' העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלים כו'. וקשה לאיזה צורך מסיים דכ"ע מעבירין על האוכלים דהוי דלא כהלכתא דהא אשכחן לר' גמליאל בפרק הדר דקאמר אין מעבירין ולא אשכחן מאן דפליג ובהאי ענינא הוי מצי למימר הכא דכ"ע אין מעבירין והכא בסימן העשוי מאליו קמיפלגי ויש ליישב דלפי סברת המקשה מהדר ליה משום דלמאי דבעי המקשה לאשכוחי פלוגתייהו בסי' העשוי לידרס ע"כ היה צריך לומר דכ"ע מעבירין דאוא"כ לא הוי סי' העשוי לידרס וא"כ מהדר ליה רב זביד משמיה דרבא דאפילו לפי סברתך את"ל דכ"ע מעבירין ס"ל אפ"ה איכא למימר דסברי סימן העשוי לידרס הוי סימן והכא בסי' הבא מאליו פליגי ולפמ"ש נתיישב פסק בעל מג"א בא"ח סי' קע"א שפסק דאין מעבירין על האוכלין אף ע"ג דבהאי דהכא קי"ל כרבא אלא ע"כ כדכתיבנא וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 23a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 23, Amud Aleph, about 491 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “דְּמִדַּרְסָא. בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, דְּלָא…”

    2. Segment 233 words

      Opens “וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ בְּמָקוֹם: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים…”

    3. Segment 349 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם – הֲרֵי…”

    4. Segment 426 words

      Opens “אָמַר לָךְ רַבָּה: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא –…”

    5. Segment 527 words

      Opens “לֵימָא כְּתַנָּאֵי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר…”

    6. Segment 627 words

      Opens “סַבְרוּהָ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו הָוֵי…”

    7. Segment 729 words

      Opens “אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אִי סָלְקָא…”

    8. Segment 837 words

      Opens “אֶלָּא, אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: דְּכוּלֵּי…”

    9. Segment 932 words

      Opens “וְרַבָּה אָמַר לָךְ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָן הֶעָשׂוּי…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי, סַבְרוּהָ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָן הַבָּא…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אִי סָלְקָא…”

    12. Segment 1239 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: דְּכוּלֵּי…”

    13. Segment 1337 words

      Opens “וְרַבָּה אָמַר לָךְ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָן הֶעָשׂוּי…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּלָלָא דַּאֲבֵידְתָּא…”

    15. Segment 1557 words

      Opens “וְאָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הִלְכְתָא, כְּרִיכוֹת…”

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Bava Metzia 23a · Segment 7 — “אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּקָא…

    Original text

    דְּמִדַּרְסָא. בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, דְּלָא מִדַּרְסָא. וְהָאֲלוּמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבֵין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, כֵּיוָן דִּגְבִיהָן לָא מִדַּרְסָא.

    that they are trampled. Even if there had been a distinguishing mark on the bundles it would have been destroyed when it was trampled. If he finds them in a secluded area, the finder takes the sheaves and proclaims his find, as due to the absence of pedestrian traffic they are not trampled and the distinguishing mark remains intact. And with regard to the sheaves, whether he finds them in a public area or whether he finds them in a secluded area, the finder takes them and proclaims his find. Since they protrude high above the ground, they are not trampled.

    וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ בְּמָקוֹם: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ – דְּמִינַּשְׁתְּפָא. בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד חַיָּיב לְהַכְרִיז – דְּלָא מִינַּשְׁתְּפָא. וְהָאֲלוּמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבֵין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, כֵּיוָן דְּיַקִּירֵי לָא מִינַּשְׁתְּפָא.

    And Rava explains, according to his line of reasoning, that the baraita is referring to bundles whose location is their distinguishing mark: If one finds bundles of grain in a public area, these belong to him due to the fact that they are kicked and they consequently roll to a different location than where they were placed. If he finds them in a secluded area, he is obligated to proclaim his find. Due to the absence of pedestrian traffic they are not kicked and do not roll, and they therefore remain in the location where they were placed. And with regard to the sheaves, whether he finds them in a public area or whether he finds them in a secluded area, the finder takes them and proclaims his find. Since they are heavy, they do not roll when kicked.

    תָּא שְׁמַע: כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב לְהַכְרִיז. שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִית בְּהוּ סִימָן, דְּמִידָּע יְדִיעַ רִפְתָּא דְאִינִישׁ אִינִישׁ הוּא. וְלָא שְׁנָא רְשׁוּת הָרַבִּים וְלָא שְׁנָא רְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, אַלְמָא סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס הָוֵי סִימָן, תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה!

    The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If one found baker’s loaves, these belong to him. The Gemara infers: But if one finds loaves of a homeowner, he is obligated to proclaim his find. What is the reason? When one finds loaves of a homeowner he is obligated to proclaim his find because there is a distinguishing mark on the loaves. As each person shapes his loaves in a unique manner, it is known that the loaves of a person belong to that person. And there is no difference if the loaves were found in a public area, and there is no difference if the loaves were found in a secluded area; the finder takes the item and proclaims his find. Apparently, the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is that of a distinguishing mark. This is a conclusive refutation of the opinion of Rabba.

    אָמַר לָךְ רַבָּה: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא – מִשּׁוּם דְּאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. וְהָא אִיכָּא גּוֹיִם! גּוֹיִם חָיְישִׁי לִכְשָׁפִים. וְהָאִיכָּא בְּהֵמָה וּכְלָבִים! בְּאַתְרָא דְּלָא שְׁכִיחִי בְּהֵמָה וּכְלָבִים.

    Rabba could have said to you: There, this is the reason that one must return the loaves of a homeowner found in a public area. It is due to the fact that one does not pass by food without picking it up. Therefore, it can be assumed that it will not be trampled. The Gemara asks: But aren’t there gentiles who do not treat food with deference and who will trample the loaves? The Gemara answers: Gentiles are concerned that the loaves were placed in a public area for reasons of sorcery. The Gemara asks: But aren’t there beasts and dogs that will trample the loaves? The Gemara answers: The mishna is referring to a place where beasts and dogs are not commonly found.

    לֵימָא כְּתַנָּאֵי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁינּוּי, חַיָּיב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד? מָצָא עִיגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

    The Gemara suggests: Let us say that this dispute between Rabba and Rava is parallel to a dispute between tanna’im in the mishna. Rabbi Yehuda says: If one finds any lost item in which there is an alteration, he is obligated to proclaim his find. How so? If he found a round cake of pressed figs with an earthenware shard inside it, or a loaf of bread with coins inside it, he must proclaim his find. One may conclude by inference that the first tanna of the mishna holds that even in that case those items belong to him.

    סַבְרוּהָ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו הָוֵי סִימָן, וּמַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. מַאי לָאו: בְּסִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: לָא הָוֵי סִימָן, וּמָר סָבַר: הָוֵי סִימָן?

    In explaining the tannaitic dispute, the Sages assumed that everyone agrees that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own without having been placed there intentionally is that of a distinguishing mark, and everyone agrees that one passes by food without picking it up. Accordingly, what is the basis of their dispute? Is it not with regard to the matter of a distinguishing mark that is prone to be trampled that they disagree? As one Sage, the first tanna , holds that its legal status is not that of a distinguishing mark, and one Sage, Rabbi Yehuda, holds that its legal status is that of a distinguishing mark.

    אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּקָא סָבַר תַּנָּא קַמָּא סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן, וּמַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין, כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַמַּאי מַכְרִיז?

    Rav Zevid said in the name of Rava: If it enters your mind that the first tanna holds that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is not that of a distinguishing mark and that one passes by food without picking it up, then in the case of loaves of a homeowner that were found in a public area, where the loaves would be trampled and their distinguishing mark destroyed, why does he proclaim his find?

    אֶלָּא, אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס הָוֵי סִימָן, וּמַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. וְהָכָא בְּסִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו קָא מִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו לָא הָוֵי סִימָן, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הָוֵי סִימָן.

    Rather, Rav Zevid said in the name of Rava that everyone holds that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is that of a distinguishing mark and that one passes by food without picking it up. And here, it is with regard to the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own that they disagree. The first tanna holds that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own is not that of a distinguishing mark, and Rabbi Yehuda holds that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own is that of a distinguishing mark.

    וְרַבָּה אָמַר לָךְ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס – לָא הָוֵי סִימָן וְאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. וְהָכָא בְּסִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו קָמִיפַּלְגִי תַּנָּא קַמָּא סָבַר: לָא הָוֵי סִימָן, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הָוֵי סִימָן.

    And Rabba could have said to you that everyone agrees that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is not that of a distinguishing mark and that one does not pass by food without picking it up. And here, it is with regard to the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own that they disagree. The first tanna holds that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own is not that of a distinguishing mark, and Rabbi Yehuda holds that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own is that of a distinguishing mark.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי, סַבְרוּהָ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו הָוֵי סִימָן, וְסִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן. מַאי לָאו: בְּמַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: מַעֲבִירִין, וּמַר סָבַר: אֵין מַעֲבִירִין?

    There are those who say, in explaining the tannaitic dispute, that the Sages assumed that everyone agrees that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own without having been placed there intentionally is that of a distinguishing mark, and everyone agrees that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is not that of a distinguishing mark. What, then, is the basis of their dispute? Is it not with regard to the matter of whether one passes by food without picking it up that they disagree. As one Sage, the first tanna , holds that one passes by food without picking it up, and one Sage, Rabbi Yehuda, holds that one does not pass by food without picking it up.

    אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סָבַר תַּנָּא קַמָּא סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן, וּמַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין – כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַמַּאי מַכְרִיז?

    Rav Zevid said in the name of Rava: If it enters your mind that the first tanna holds that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is not that of a distinguishing mark and that one passes by food without picking it up, then in the case of loaves of a homeowner that were found in a public area, where the loaves would be trampled and their distinguishing mark destroyed, why does he proclaim his find?

    אֶלָּא אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס – הָוֵי סִימָן, וּמַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. וְהָכָא בְּסִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו קָא מִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו – לָא הָוֵי סִימָן, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הָוֵי סִימָן.

    Rather, Rav Zevid said in the name of Rava that everyone holds that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is that of a distinguishing mark and that one passes by food without picking it up. And here, it is with regard to the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own that they disagree. The first tanna holds that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own is not that of a distinguishing mark, and Rabbi Yehuda holds that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own is that of a distinguishing mark.

    וְרַבָּה אָמַר לָךְ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס – לָא הָוֵי סִימָן, וְאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. וְהָכָא בְּסִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו קָא מִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: סִימָן הַבָּא מֵאֵילָיו – לָא הָוֵי סִימָן, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הָוֵי סִימָן.

    And Rabba could have said to you that everyone agrees that the legal status of a distinguishing mark that is prone to be trampled is not that of a distinguishing mark and that one does not pass by food without picking it up. And here, it is with regard to the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own that they disagree. The first tanna holds that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own is not that of a distinguishing mark, and Rabbi Yehuda holds that the legal status of a distinguishing mark that could come to mark an item on its own is that of a distinguishing mark.

    אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּלָלָא דַּאֲבֵידְתָּא כֵּיוָן דְּאָמַר ״וַוי לֵהּ לְחֶסְרוֹן כִּיס״ – מִיָּאַשׁ לֵיהּ מִינַּהּ.

    § Rav Zevid said in the name of Rava that this is the principle of a lost item: Once the owner of a lost item says: Woe is me for the monetary loss, this indicates that he has despaired of its recovery.

    וְאָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הִלְכְתָא, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִי דֶּרֶךְ נְפִילָה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, אִי דֶּרֶךְ הַנָּחָה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְזֶה וָזֶה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן – לָא שְׁנָא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלָא שְׁנָא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בֵּין דֶּרֶךְ נְפִילָה וּבֵין דֶּרֶךְ הַנָּחָה – חַיָּיב לְהַכְרִיז.

    And Rav Zevid said in the name of Rava: The halakha is that if one finds bundles of grain in a public area, those bundles belong to him. If he finds the bundles in a secluded area in a manner indicating that they had fallen, those bundles belong to him. If he finds the bundles in a manner indicating that they had been placed there, the finder takes them and proclaims his find. And both this ruling and that ruling are in the case of an item in which there is no distinguishing mark. But in the case of an item on which there is a distinguishing mark, it is no different if the bundles were found in a public area and it is no different if the bundles were found in a secluded area; whether the bundles were found in a manner indicating that they had fallen or whether they were found in a manner indicating that they had been placed there, he is obligated to proclaim his find.