Bava Metzia 119a

Before King Shapur -- It appears to me that this is the actual King Shapur who was King of Persia and was a legal expert. They said the teaching of Rabbi Shimon in the mishnah before him and he praised it, saying, 'אפריון נמטייה לר״ש' -- 'May [Rabbi Shimon] receive grace from us for this matter!' However, some say King Shapur here is [the sage] Shemuel, for in several places he is called this. However, this does not fit, for then what does it mean that 'they said [this teaching]'? If this refers to the teaching of Rabbi Shimon in the mishnah, did Shemuel not know the mishnah? And if this refers to the teaching of Ephrayim the Scribe, if Resh Lakish had not said that the law accord with Rabbi Shimon, did Shemuel not know the law well enough to praise Rabbi Shimon before hearing in the name of Resh Lakish that the law accords with him?

'Apiryon' (אפריון) -- 'our grace.'

King Shapur -- The correct explanation appears to accord with Rashi (that King Shapur here refers to the actual King Shapur, not the sage Shemuel who is sometimes called King Shapur), for King Shapur was an expert in Jewish law, as it says at the end of Tractate Avodah Zarah (76b), that he stabbed the knife ten times into hard earth when he cut the citron with a knife for Rav Yehudah.

Ephrayim Mikshaah, the disciple of Resh Lakish, said in the name of Resh Lakish: The law accords with Rabbi Shimon. When they said this before Shemuel, he said: 'Give 'ephrayeh' (אפרייה) to Rabbi Shimon ben Lakish,' i.e. give him his praise, for he said well. 'Ephrayeh' (אפרייה) is a play upon the name Ephrayim (אפרים). [This is the explanation of] Raavad. And these are the words of Rabbeinu Chananel: 'Give 'iphraya' (איפריא) to Resh Lakish. The meaning of 'iphraya' is blessing.'

רש"י בד"ה אפריון חן שלנו וכ"כ רש"י בחומש פ' ויחי בפסוק בן פורת יוסף. אבל הרמב"ן שם כ' דהנו"ן שרשית והוא לשון שבח ורווחא כמו פורנא ליתמי (כתובות ד' נד) ועי' ברא"ם שם:

בָּעִי רַב עָנָן וְאִתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְעִקָּרוֹ מַגִּיעַ לְעִקָּרוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ מַאי? תֵּיקוֹ. וגרסת הרא " ש ז"ל הבעיא היא רק מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו אבל מגיע לנופו פשיטה לן דהוי של עליון. והנה מרן בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קס"ז) פסק היה מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו לא יטול העליון ואם נטל אין מוציאין מידו, עד כאן לשונו. וכתב הסמ " ע ז"ל דהטור כתב דיחלוקו משום דאבעיא דלא אפשיטא היא והמחבר כתב כלשון הרמב"ם ונ"ל דהרמב"ם מיירי דלא נתלש העיקר בתלישת הנוף משום הכי סבירא ליה כיון דעל כל פנים נשאר העיקר ברשות התחתון השתא דלא תלש אפילו הנוף שדינן הנוף בתר עיקרא ולא יטול בה החצי אם לא שתלשו ותפסו דאז המוציא מחבירו עליו הראיה והטור מיירי בהיכא דבתלישת הנוף נעקר ונתלש גם העיקר משום הכי אף בשלא תלשו כיון שראוי לתלשו בפשיטת ידו נמצא אין התחתון מוחזק והוא אבעיא דלא אפשיטא משום הכי חולקין עכ"ל. והט " ז סבירא ליה דהרמב"ם והטור פליגי עיין שם. ואנא עבדא נסתפקתי בענין זה לענין מודר הנאה מן העליון הן בנידון הרמב"ם ז"ל הן בנידון הטור ז"ל אם זה המודר הנאה מן העליון לקח הירק הזה שהיה העליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו דעדיין לא תלשוהו העליון מהתחתון וזה תלשו ולקחו אם מותר ליהנות ממנו ואי"ה נדבר בזה בס"ד במקום אחר.

אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אפשר לרמוז בס"ד דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון האמורים במתניתין על פי הידוע דיעקב ועשיו חלקו העולמות ומחמת כן יטעון עשיו אין ליעקב משורת הדין ליטול טובה בעולם הזה כי כל טוב עולם הזה שלו הוא, אמנם יש תשובה ליעקב על זאת הטענה והוא כי עולם הזה אי אפשר להתקיים ואי אפשר לאדם ליקח הטוב שלה בלתי השפע שנשפע מן השמים לארץ כי טוב הארץ צריך לטל ומטר וזריחת השמש והירח וכוכבים ולא תתן הארץ פריה הן פרי העץ הן פרי האדמה בלתי טל ומטר ושמש וירח וכוכבים, וגם האויר שלה אין יכולים כל הבריות ליקח נשימה ממנו אם לא יתוקן על ידי זריחת שמש ביום וירח וכוכבים בלילה, וכן אי אפשר לארץ ובריות שבה להתקיים בלעדי הרוחות וכל אלו הטל והמטר ואור השמש והירח וכוכבים והרוחות כולם באים מן השמים לארץ ועשו לא קנה ולקח אלא הארץ אבל הַשָּׁמַיִם הֵם שָׁמַיִם לַהֳ' ולא זיכה אותם אלא לישראל דוקא יען כי קיום השמים הוא על ידי התורה והתפילות והמצות אשר עושין ישראל ולכן הם לבדם יש להם זכיה בשמים על כן נמצא טוב הארץ הוא פריה ורביה ומתהווה וגדל מן השמים שהוא חלק ישראל ושלהם היא ואם כן משלהם לוקחים ונהנין מטוב עולם הזה. ובזה יובן דברי המשנה שְׁתֵּי גִּנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ הם השמים והארץ דהשמים הם של ישראל והארץ של עשיו רק זה הטוב של עולם הזה בנתים שנעשה ונמצא באמצעות שניהם כי הוא באויר הארץ וגדל מהשפעת השמים רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֶׁל עֶלְיוֹן הם ישראל שזוכין בשמים והטוב מתגדל על ידי השפעת השמים ומשם הוא חי ואם ירצה העליון ליקח וליטול את עפרו הוא שפע הרוחני היורד מן השמים על ידי טל ומטר ושמש וירח וכוכבים ורוחות אין כאן ירק שלא היה נמצא טוב בארץ שהוא מדור התחתון וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּדִין הוּא שֶׁל תַּחְתּוֹן כי זה הטוב אנחנו רואין מציאותו והוויתו הכל מן הארץ והן אמת כי בלתי שפע הרוחני הנמשך מן השמים ואשר בה לא היה נמצא ומתהווה הטוב הזה אין זה דבר הניכר לעינים כי למראה עינים נראה ומתייחס הטוב כולו לארץ שאם ירצה התחתון למלאת גנתו עפר רצונו לומר קוצץ כל אילנות שבו ומקלקל כל זרעים שבאדמה ומאבד כל בריות שבה מה היה תועלת בטל ומטר וזריחת השמש והירח וכוכבים ונשיבת הרוחות. נמצא לפי סברת רבי מאיר יוצא זכות גדול לישראל לזכות בכל הטוב של עולם הזה כולו לבדם ואין לזרים אתם ולפי דברי רבי יהודה יוצא טענה לזכות בכל הטוב כולו ואין אומות אחרים לוקחים כלום על כן בא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי ע"ה והכריע לזכות שטרא לבי תרי ואמר כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטֹּל הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן כלומר כל מה שישראל יכולים ליקח מטוב עולם הזה ולהחזיק בו הרי הוא שלהם ואין לעשיו עליהם טענה כלל כי אומרים זה הטוב הוא גדל ורבה ונתהווה משלנו ומחלקינו כי בלתי השפעת שמים אין הטוב מתהווה בעולם ואם כן משלנו חי ולנו הוא והשאר הטוב הנמצא ביד בני עשו בעלי דירה התחתונה שלהם ואין ישראל מוציאין אותו מידם באומרם שלנו הוא זה מדירה שלנו הוא חי וגדל ודקדק לומר והשאר היינו רצונו לומר מן השיורין שישיירו ישראל כמו בעל הבית שמבשלים לו בביתו ראה השיורין שישיירו אחרי שבעם למי ניתן ודו"ק. והנה שבור מלכא לא ערבו לו דברי רבי מאיר כי הכל מחליט לישראל ואינו נותן זכות לזולתם וגם דברי רבי יהודה שמחליט הכל לעשו וגונדא דיליה ואינו נותן זכות לישראל לא ערב לו הדבר כי אמר לגימה גדולה ורבה תעמוד בגרון ותחנוק הבולע אותה, אך סברת רשב"י ערבה לו כי מזכא שטרא לבי תרי הנה בזה ישבות דין וקלון באין אומר ואין דברים לכן אמר אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן ואמר בהאי לישנא השר שלו הניח לו דבר זה בפיו כי הוא מלך פרס ושר שלו הוא שר פרס והם בנו בית המקדש אך יון רצו להחריב והחריבו במקצת וחלק תיבת אַפִּרְיוֹן לשתים וקרי בה 'פאר יון' רצונו לומר הפאר של יון שהוא שפע גדולתם וממלכתם יהיה לרשב"י ולגרסא דגרסי אפריין יהיה הצירוף 'פאר יין' רצונו לומר פאר התורה שהיא נקראת יין יהיה לרשב"י. ורש"י ז"ל פירש אַפִּרְיוֹן 'חן' כי התורה אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים. סְלִיק מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא