Commentary page
Bava Metzia 11a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 11a
Bava Metzia 11a. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 349 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ילפינן מציאה מגט כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה:
ומר סבר לא ילפינן ממונא מאיסורא וגבי ממונא חצר מאם המצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה אצטריך למכתב התם:
והכא בקטן פליגי דלא אשכחן דרבי ביה חצר:
מר אמר חדא כו' ר"ש בן לקיש אמר לענין מציאה ורבי יוחנן לענין גט אי נמי מר אמר קטן ומר אמר קטנה:
מתני' אחר צבי שבור דהוא דומיא דמציאה שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים:
גמ' אי עומד בצד שדהו אין דעכשיו היא משתמרת על ידו:
עומר שיש לי בשדה שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו ופועלים שכחוהו:
לא יהא שכחה אם חזר ושכחו:
9 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 11a · Sefaria
Tosafot
ילפינן מציאה מגט האי ילפינן הוי מדרבנן דמציאת קטן לא הוי אלא מדרבנן אפילו לרבי יוסי דאמר (לקמן בבא מציעא דף יב.) גזל גמור היינו מדבריהם ולענין יד לא פליגי דילפינן אלא לענין חצר:
זכתה לו נראה אע"ג דלא אמר זכתה לי דזכתה לו כדאמרי' לעיל (בבא מציעא דף י.) אי תקון רבנן דלקני כי לא אמר מאי הוי ואין לומר דהתם היינו משום דנפל לו עליה דגלי בדעתיה שרוצה לקנות אבל הכא מי יימר דרוצה לקנות דאדרבה משמע לעיל דאי לא נפל קנה טפי ואע"ג דלא אמר אקני ועוד דאמר רבי יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע"ג דלא אמר קני והכא נקט משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני:
היה צבי רץ כדרכו ה"ה אפי' צבי שבור אם רץ אחריו ואין מגיעו אלא אורחא דמילתא נקט דכשרץ כדרכו אין מגיעו:
ה"מ בחצר המשתמרת תימה דבפ' שור שנגח את הפרה (ב"ק דף מט: ושם ד"ה והלכתא) אמר משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר כו' וזה קונה השאר כו' ופריך ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי בר' חנינא כו' ומסיק דליתיה פי' למלוה בחצרו וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת מדמייתי עלה מרבי יוסי בר' חנינא דמיירי במשתמרת כדמוכח הכא ועוד דמסתמא ביתו ודאי משתמר הוא ששמר שם המשכון וא"כ כי ליתיה נמי לקני ועוד אדפריך ליה מדרבי יוסי בר' חנינא לפרוך ממתני' ומיהו זה נוכל לתרץ דמתני' הוי משום דנתכוין לזכות בה דאמר זכתה לי לכך מייתי מרבי יוסי בר' חנינא וי"ל דה"פ דליתיה למשכון בחצר אבל מלוה גם לפי המקשן מיירי דליתיה בחצר ולכך לא פריך ממתני' כ"א מרבי יוסי בר' חנינא וא"ת פרק הזורק (גיטין דף עז: ושם ד"ה והוא) דתנן זרק לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת משמע דמשתמרת ואפילו הכי קאמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה וי"ל דדוקא גבי גט דאיתיה בעל כרחה בעינן עומדת בצד ביתה כדאמר בשמעתין:
זכור ולבסוף שכוח פירוש זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו הוי כששכחו הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלים זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאל"כ לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מלאה עומרין יאמר יזכה לי שדי:
דלמא גזירת הכתוב היא פרש"י ונגרוס יכול יהא שכחה ותימה לפי שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא לכך י"ל שאינו סותר ראייתו אלא גמרא קשה לו על הברייתא מנ"ל למדרש מיעוטא על דיוקא דקרא דדריש בשדה ושכחת דהיינו שכוח מעיקרא אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה ועל זה קאי מיעוטא לומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה שכוח מעיקרא ולא בעיר והכי מסתברא טפי לאוקמי מיעוט אגופיה דקרא בשדה ושכחת ולא בעיר והשתא משני שפיר לרבות שכחת העיר וע"כ לא מצי קאי אפשטיה דקרא:
זה הכלל לאתויי קרן זוית:
עישור שאני עתיד למוד פרש"י פרק קמא דקידושין (דף כו: ושם ד"ה מעשה) שהיה ירא פן יסמכו עליו בני ביתו שעישר ויאכלו טבל דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וקשה דהיינו דוקא בחבר שמת או בהולך ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים ועוד למה נתנם לרבי יהושע ולרבי עקיבא יקרא להם שם ולא יותר ועוד דאין זה קריאת שם דלא אמר עשרה יהא מעשר אלא אמר מעשר ראשון יהא נתון ליהושע ופר"ת דשנת הביעור היתה וכבר הפרישם והיה צריך להוציאם מתחת ידו ולתנם לבעלים וזה המעשה דר"ג תנן במסכת מעשר שני (פ"ה מ"ו) גבי ביעור דתנן התם ערב הפסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לכהן כו' מי שהיו פירותיו רחוק ממנו צריך לקרות להם שם פירוש שם הבעלים שיקנה אותם ללוי ולכהן ומעשה נמי בר"ג וזקנים כו' וא"ת ואמאי לא נתן תרומה גדולה כדתנן בהך דמע"ש נותן תרומה ותרומת מעשר לכהן שהרי ר"א בן עזריה היה עמו כדקתני סיפא עמד רבי יהושע ואמר תרומת מעשר שבו נתון לר"א בן עזריה וי"ל דתרומה גדולה טרם שנסע הפרישה ונתנה לפי שקלה היתה להפריש דחטה אחת פוטרת את הכרי וניטלת באומד ועוד שהתבואה היתה כבר ממורחת בביתו של ר"ג כדמוכח בירושלמי ותרומה גדולה מפרישה בשדה מיד אחר המרוח כדאמרינן בירושלמי דמעשר שני מצא פירות בשדה מפוזרין מותרין משום גזל וחייבין במעשר ופטורין מתרומה דא"א לגורן שתיעקר אא"כ נתרמה תרומה ממנה:
1 more comments on this page.
Tosafot on Bava Metzia 11a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
כי פליגי במציאה ר"י סבר ילפינן מציאה מגט ור"ל סבר לא ילפינן איבעי תימא [בקטנה] כ"ע ילפינן מציאה מגט וכי פליגי בקטן ר"י יליף לקטן מקטנה כשם שזוכה חצירה של קטנה לקטנה כך זוכה חצר של קטן לקטן. ור"ל [ס"ל] ריבתה התורה החצר כיד לאשה ואפי' קטנה אבל לקטן לא. איבעי תימא כ"ע לא ילפי קטן מקטנה ור' יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא ר' יוחנן הורה בקטנה דיש לה חצר ויש לה ד' אמות וריש לקיש הורה בקטן דאין חצירו זוכה לו ולא ד' אמות שלו כך מסקנא דשמעתא:
פיסקא ראה אותן רצין אחר המציאה וכו' עד זכתה לי שדי זכתה לו שדהו:
גמ' והוא שעומד בצד שדהו ואמרי' אמאי צריך להיות עומד בצד שדהו ותקני ליה שדהו כר' יוסי בר חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ודחי' הני מילי בחצר המשתמרת אבל שדה שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואם אינו עומד שם לא זכתה לו שדהו.
מנא הני מילי דתניא היה עומד בעיר ואומר יודע אני כי העומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת"ל ושכחת עומר בשדה.
בשדה ושכחת ולא בעיר.
ופרישנא בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה מאי טעמא כיון דכי קאי בשדה וזכור לו זכתה לו שדהו ואע"ג דבתר הכי שכחו אינה שכחה שכבר זכתה לו שדהו וכאילו נטלו מאותה העת אבל בעיר אפי' זכור ולבסוף שכחו הוי שכחה מאי טעמא דהא ליתיה גביה בשדה דליזכי ליה שדהו ש"מ דאי עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואי אינו עומד בצד שדהו לא זכתה לו שדהו. ואמרי' וממאי דמשום דלא הוה קאי בצד שדהו נעשה שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה לא ניהוי שכחה. ובעיר כי האי גוונא זכור ולבסוף שכוח ליהוי שכחה מדכתיב לא תשוב לקחתו גמרינן מינה לרבות שכחת העיר. ונדחו הדברים האלו ואסקה רב אשי יהיה לרבות שכחת העיר. ולא נתברר כי אם עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואי לא לא.
וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו.
איתיביה רבא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה.
Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 11a · Sefaria
Rashba
ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו יש מפרשים, דדוקא קתני שאמר זכתה לי שדי, הא לא אמר הכי לא זכתה לו, ואפילו עומד בצד שדהו, דגרע שדה שאינה משתמרת ואפילו עומד בצד שדהו, משדה המשתמרת ואף על פי שאינו עומד בצד שדהו, דהתם זכתה לו שדהו שלא מדעתו, וכדאמר ר' יוסי בר חנינא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואיכא למידק, דאם איתא, כי אקשינן לקמן מדר' יוסי בר חנינא אדרב יהודה אמר שמואל דפירשו במתניתין והוא שעומד בצד שדהו, בלא פירושא דרב יהודה אמר שמואל הוה להו לאקשויי, דהא בדר' יוסי בר חנינא שלא מדעתו קאמר, אלמא לא צריך למימר תקנה לי שדי, ובמתניתין קתני זכתה לי שדי. ויש לומר, דאין הכי נמי אלא דנטר ליה עד דמפרשינן עלה [דרב] יהודה אמר שמואל, כדי לברורה לכולה מילתה דזכתה לי שדי, ועומד בצד שדהו הוא דבעינן כשאינה משתמרת, אף על גב דאמר ר' יוסי במשתמרת שאינו צריך לא לזה ולא לזה. ומיהו אכתי לא ניחא לי, דהא אמרינן בסמוך (לעיל בבא מציעא י, ב) גבי ד' אמות, הכא במאי עסקינן דלא אמר אקני, ואקשינן וכי תקינו רבנן כי לא אמר אקני מאי הוה, ופרקינן כיון דנפל לו עליה גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני, בד' אמות לא ניחא ליה דלקני, אלמא אפילו בחצר דרבנן דהיינו ד' אמות, אפילו כי לא אמר אקני קני, אלא בדגלי דלא ניחא ליה דליקני ליה, כל שכן בחצרו דאורייתא דלא צריך למימר תזכה לי חצרי. ובירושלמי ודאי משמע דמתניתין דוקא באומר זכתה לי שדי, דגרסינן התם [בפירקין ה"ד], ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא אמר, אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות שלו, ור' יוחנן אמר, והוא שתפול לתוך ידו, מתניתין פליגא על ריש לקיש, נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום, תפתר בשלא אמר יזכו לי ד' אמות שלי. ואמור דבתרה נפל לו עליה (מעליהן אותה) [מעבירין אותה הימנה, עוד היא בשלא אמר יזכו לי בד' אמות שלי. והתני ר' חיי' שנים] שהיו מתכתשין על העומר, ובא עני אחר וחטפה מלפניהם זכה בו, עוד תפתר כשלא אמרו יזכו לנו ארבע אמות שלנו. והא תני ראה את המציאה וכו', עוד תפתר בשלא אמר יזכו לי ד' אמות שלי. ומכל מקום נראה לי דליתא דלא עדיפא הא דירושלמי מהא דפרקינן בגמרין מעיקרא, הכי במאי עסקינן דלא אמר אקני, ואנן לא קיימא לן אלא כמסקנא דילן דאמר, וכי לא אמר אקני מאי הוי ואוקימנא כולהו משום דגלי דעתיה דד' אמות לא ניחא ליה דליקני, כן נראה לי.
ואמאי דלמא גזרת הכתוב היא נראה שרש"י ז"ל מפרש דאעיקרא דקושיין הדר, כלומר אכתי מנלן דבחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא, דאי מהכא, מנא ליה דקראי הכי מתרצא ומתניתא הכי מתרצא, דילמא גזרת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה בעיר לא הוי שכחה, ומתניתא הכי קא מתרצא, יכול יהא שכחה תלמוד לומר ושכחת עומר בשדה בשדה ושכחת ולא בעיר. ואינו מחוור דבכדי לא משבשי מתניתין, אלא ודאי בעיין איפשיטא, וטעמא הוא דבעינן לברייתא אמאי קא מתרצא קראי הכין.
Rashba on Bava Metzia 11a · Sefaria
Meiri
המשנה החמישית וכונתה ככונת שלפניה ראה אותם רצים אחר המציאה או אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדה זכתה לו שדהו היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין יאמר זכתה לי שדי לא אמר כלום אמר הר"ם כשיהיה עמו בשדה כל מה שהוא עמו בתוך ד' אמות שלו קנה וכאלו הגיע לידו ואין לשום אדם בו זכות ואמנם זה הדין האמור בזאת ההלכה הוא במי שעומד ברשות הרבים הא בשדה חברו שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפיכך לא קנו לו ארבע אמות שלו אפילו נפל על המציאה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה קנה ומה שאמרנו שזכתה שדהו יתכן זה בשני תנאים האחד שיהיה עומד בתוך שדהו והשני שיהיו אותן הגוזלות והצבי הולכים לאט ומתמהמהים בענין שיוכל להשיגם אם ירוץ:
אמר המאירי ראה אותם רצים אחר המציאה ר"ל כדי לזכות בה והיה צבי שבור או גוזלות שלא פרחו והם של הפקר והיה זה רואה שהצבי או הגוזלות נכנסו לתוך שדהו והרודפים רוצים ליכנס לשם ואמר תזכה לי שדי זכתה לו שדהו וכשתפשוה הרודפים אחר אמירתו לא תפשו ומה שאמרו למעלה שאינו צריך אמירה במציאה שאינה זזה ממקומה היא או שהיא בחצר המשתמרת אבל זו שהיא מהלכת צריך אמירה אחר שהיא בחצר שאינה משתמרת ואף בזו פרשוה בגמ' כשהוא שבור כל כך שאלו היה רץ אחריו היה מגיעו אם הוא בתוך שדהו הא אם לא היה יכול להגיעו זכו האחרים שהם קלים יותר הימנו ולא הועיל לו דבורו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ר"ל שאם נזדמנה לו שם מציאה הן בעל חיים הן מציאה אחרת זכתה לו חצרו ואע"פ שאינו לשם ואע"פ שלא ידע וכל התופשה משם צריך להחזירה בד"א בחצר המשתמרת כגון בית הא חצר שאינה משתמרת כגון חצר וחורבה וגנה ושדה אינו זוכה לו אלא אם כן הוא בצד השדה או החורבה ושיאמר זכה לי שדי או יזכה לי שדי ומ"מ לפי מה שבארנו במשנה במציאה שאינה זזה ממקומה אין צריך לומר זכה לי שדי וכן בארנו שאם הוא בעל חיים ואלו רץ אחריו אינו מגיעו לא קנה לו שדהו וכל הקודם זכה כגון צבי רץ כדרכו וגוזלות המפריחים ואם נתנו לו במתנה כגון שהיו גוזלות וצבי של אדם אחד וברחו לו ונכנסו לתוך שדה זה וכשראה בעל הצבי שהוא בשדה של חברו אמר לו שיהא שלו ונתחרט אח"כ יתבאר למטה שאפילו רץ אחריהן ואין מגיען קנאן הואיל ושבורין הם מ"מ ודעת אחרת מקנה אותן קנה אע"פ שאין מגיען ויש אומרים בזו שאין צריך בה שיהא עומד בצד שדהו הא רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנה ויש בזו תנאים אחרים יתבארו פרק השואל:
העומר אינו שכחה עד שישכחוהו בעלים ופועלים היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומר שיש לי בשדה במקום פלוני איני רוצה שיהא שכחה אע"פ שאשכחנו אחר דבור זה ושכחו לאחר אותו דבור הרי זו שכחה אע"פ שאין עומר זה שכוח מעיקרו אבל אם היה עדין בשדה ואמר כן ושכחוהו אחר כן הוא ופועליו אינה שכחה שבשדה שכוח מעקרו שכחה זכור ולבסוף שכוח אינה שכחה אבל בעיר אף זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה:
קוצר שהתחיל לקצור ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה שלפניו אינה שכחה שנא' לא תשוב לקחתו אינה שכחה עד שיעבור ממנו ויהא בבל תשוב:
Meiri on Bava Metzia 11a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בגמרא אי לא לא דתניא כו' מיבעי ליה לכדתנן שלפניו כו' כצ"ל:
בפרש"י בד"ה ומ"ס לא ילפינן ממונא כו' מאם המצא כו' דשליחות הוא משום דאין שליח כו' אצטריך כו' עכ"ל הוצרך לזה לפי שיטתו לעיל דלמ"ד חצר משום שליחות לא אצטריך ריבויא לחצר אלא מושלח' דנפקא לן שליחות נפקא לן ממילא חצר ולכך הוצרך למימר דלמאן דלא ילפינן ממונא מאיסורא ושליחות מאם המצא תמצא ילפי' ליה ולא ילפי' ליה ממילא משליחות דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה משום דהתם לגבי גניבה אין שליח לדבר עבירה וכ"כ הנ"י ע"ש אבל התוס' ימאנו בזה דכמו דאצטריך ריבויא למ"ד דחצר משום יד ה"נ אצטריך ריבויא למ"ד חצר משום שליחות לאשמועינן דחצר הוי שליח ולכך פירשו לעיל בסמוך דלאו מדאצטריך ריבויא מוכח לה דחצר משום יד אלא מדמתגרשת בעל כרחה וקטנה ודו"ק:
תוס' בד"ה זכתה לו נראה כו' ועוד דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' עכ"ל אע"ג דמוקמינן הך דר"י בחצר המשתמרת מ"מ למאי דמקשה ותקני ליה שדהו ואכתי לא אסיק אדעתיה דמיירי בחצר המשתמרת אמאי לא תקשי ליה הך דריב"ח אגופא דמתני' דקתני אמר זכתה לי אי הוה זכתה לו דוקא וק"ל:
בד"ה ה"מ בחצר כו' דמתני' הוי משום דנתכוין לזכות בה דאמר זכתה לי וכו' עכ"ל פירוש והוי אצטריך לאתויי מריב"ח דלאו דוקא זכתה לי כמ"ש התוס' לעיל וניחא ליה לאקשויי מריב"ח לחוד ודו"ק:
בד"ה זה הכלל לאתויי קרן זוית עכ"ל נראה לפרש משום דלפניו אין שכחה דהיינו שקצר מצפון לדרום והניח בסוף השורה והתחיל משורה שניה אינו שכחה כיון דעדיין לא עבר עליה אני אומר שדעתו לקצור זה בשורה אחרת ממזרח למערב וה"נ היה לנו לומר אם הניח בתחלת קציר בקרן זוית וקצר אחר כך כל השורה מצפון לדרום שדעתו לקצור הקרן זוית בשורה אחרת ממזרח למערב ואשמועינן בזה הכלל דמכל מקום הוי שכחה כיון דכבר עבר עליו והוי בבל תשוב ודו"ק:
בד"ה עישור שאני כו' וקשה כו' ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים כו' עכ"ל ור"ג לא היה בדעתו לילך למרחקים דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 11a · Sefaria
Maharam
תוס' ד"ה ה"מ בחצר המשתמרת וכו' עד וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת וכו'. הרבה גמגומים יש בדבור תוס' זה ועיין שם בפרק שור שנגח דשם פירשו התוס' כמעט בהיפוך ממה שפירשו כאן:
ד"ה דלמא גזרת הכתוב וכו' עד ותו מאי מתרץ וכו' והלא בברייתא וכו'. פי' דלעולם נימא דצ"ל בברייתא יהא שכחה וה"ק יכול יהא שכוח בעיר שכחה ת"ל ושכחת בשדה ר"ל דהיינו שכחת מעיקרא נקרא שכחת שדה ולא בעיר ושכחת היינו זכור ולסוף שכוח נקרא שכחת העיר כדקאמר בתחלת הברייתא היה עומד בעיר וכו' והאי רבויא דקרא נעמיד בשכוח מעיקרא דאי לאו רבויא הוי ממעטי' עיר לגמרי מקרא דושכחת בשדה וק"ל:
בא"ד לכך י"ל שאינו סותר ראיתו וכו' וכי תימא מאי תירצו התוס' עדיין יש להקשות מנא ליה לתנא לדרוש מיעוטא דבשדה אדיוקא ולומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא נדרוש קרא הכי בשדה ושכחת ר"ל שכח' מעיקרא הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח דהיינו שכחת העיר לא הוי שכחה וקרא דמרבה שכחת העיר נעמידנו בשכוח מעיקרא כמו שפי' לעיל לפי מאי דמקשה ארש"י זה אין קושיא כלל דלפי' התוס' ס"ל דלא משמע ליה לתנא כלל למדרש מפסוק דושכחת בשדה הכי אלא או אדיוקא דקרא או אגופה דקרא אבל לפי' רש"י דפריך המקשה דלמא נגרוס בדברי התנא יכול יהא א"כ ע"כ ס"ל להמקשה דאפשר לפרש דברי התנא דדריש הקרא למעט זכור ולבסוף שכוח שייך שפיר להקשות א"כ מה מתרץ וכו' וק"ל:
ד"ה עישור שאני עתיד למוד וכו' ופירש ר"ת דשנת הביעור היתה וכבר הפרישם וכו'. ויש לדקדק דאי איירי שכבר הפרישם מאי אמר עישור שאני עתיד למוד הא כבר מדד והפריש וצריך לפרש דאין ר"ל שהפרישם לגמרי אלא ר"ל שהפרישם על ידי קריאת שם וכן משמע מדברי התוס' לקמן דף זה בד"ה וכי בצד שדהו וכו' דקאמר ויש לומר דלגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתם:
Maharam on Bava Metzia 11a · Sefaria
Shita Mekubetzet
ומר סבר לא ילפינה פירש רש"י לא ילפינן ממונא מאיסורא וכו' וצריך עיון מה הוצרך לזה תיפוק ליה דאיצטריך למכתב התם משום דלא ילפינן ממונא מאיסורא ועוד אדרבה אמאן דיליף מציאה מגט היה לרש"י לכתבן שלא יקשה מה צריך למכתב במציאה כיון דילפינן מגט. ונראה לי דלמאן דלא יליף וקסבר לפי האמת דחצר בגניבה משום שליחות איתרבאי ולא משום ידה קשה לו אמאי כתב הריבוי דמרבינן מיניה חצר במקום שאינו יכול לעשות שליח בכל ענין וגם בלימוד דיד לכתביה במציאה או כהאי גוונא דמצי שוי כל שליח. ותירץ דאי כתביה במקום אחר הוה אמינא דבגניבה לא איתרבי כיון דאין שליח לדבר עבירה ולהכי כתביה הכא לאשמועינן שיש חלוק גבי שליחות בין בר חיובא או אי בעי עביד לכל חד כדאית ליה. אבל מאן דיליף פשיטא ליה דאי לא כתביה להך כלל גבי ממונא לא הוה ילפינן מגט אבל בתר דכתביה אז ילפינן שפיר מגט דמשום דאיתרבאי כמו בגט וכיון דסוף סוף משום ידה איתרבאי אז ניחא דכתביה התם. גליון.
ואי בעית אימא מר אמר חדא וכו' פירש וש"י דרבי יוחנן איירי בקטנה וריש לקיש לאיירי בקטן. וקשיא לי אם כן היכי נקיט האי לישנא קטנה אין לה חצר וכו'. יש לומר משום דקטן אלו אית ליה חצר וארבע אמות מקטנה הוא דהוה יליף כדאמרינן לעיל קאמר ריש לקיש דקטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ללמד על הקטן כלומר דלא ילפינן קטן מקטנה. כן נראה לי. ועוד פירש דתרווייהו בקטנה איירי וריש לקיש איירי במציאה ורבי יוחנן איירי בגט. וקשיא לי והא לרבי יוחנן לאו ארבע אמות דוקא. אלא שטפא דריש לקיש נקט. כן נראה לי. הריטב"א. וזה לשון ר"ח: ואיבעית אימא כולי עלמא לא ילפי קטן מקטנה ורבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא רבי יוחנן הודה בקטנה דיש לה חצר ויש לה ארבע אמות וריש לקיש הודה בקטן דאין חצרו זוכה לו ולא ארבע אמות יש לו. כך מסקנא דשמעתא. עד כאן.
והר"ן כתב וזה לשונו ואיבעית אימא מר אמר חדא וכו'. פירוש מר איירי בקטן דלית לה יד וחצר מדאורייתא כלל דלא ילפינן קטן מקטנה ומאן דאמר יש חצר ויש לה ארבע אמות איירי בקטנה ולענין מציאה דנהי דלענין גט לית לה ארבע אמות דהא קיימא לן בפרק הזורק כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטה לידה כיון דבגט אית לה חצר ילפינן מציאה מגט לענין חצר וכיון דאית לה חצר במציאה תקון רבנן ארבע אמות מדין חצר. אבל ליכא לפרושי דתרווייהו בקטנה ומר איירי במציאה ומר איירי בגט דאם כן הא דרבי יוחנן דאמר דבגט יש לה חצר ויש לה ארבע אמות אתיא דלא כהלכתא דבגט לית לה ארבע אמות וכדמוכחא ההיא דפרק הזורק. נקטינן השתא דקטנה יש לה יד וחצר מדאורייתא ויש לה ארבע אמות מתקנת חכמים ומדין חצר בין במציאה בין במתנה אבל בגט חצר אית לה ארבע אמות לית לה. אבל קטן אין לו יד ולא חצר מדאורייתא דאי הוה ליה יד חצר נמי הוי ליה. והא דאמרינן בפרק התקבל אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאלמא זכייה אית ליה מדרבנן. והא דתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום דאלמא מדרבנן נמי ליתא אלא מפני דרכי שלום בלחוד התם במציאה דליכא דעת אחרת מקנה אבל במכר ומתנה דאיכא דעת אחרת מקנה זכייה גמורה אית ליה מדרבנן ומיהו חצר וארבע אמות לא אשכחן דתקון ליה רבנן אלא יד בלחוד הוא דתקון ליה למה שתופס בידו. וקטנה דאמרינן דאית לה יד איכא מאן דאמר הני מילי דלית לה אב אבל אית לה אב אין לה יד כלל דתנן בפרק התקבל נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ועד כאן לא אמרינן היא או אביה אלא בנערה אבל בקטנה אביה ולא היא דאין לה יד בפני עצמה. וכן דעת הריא"ף. אבל בתוספות כתבו דאפילו קטנה נמי היא או אביה ולפי זה אף על גב דאית לה אב. ומיהו אפילו לדברי הריא"ף כשנשאת יש לה יד דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה. ע"כ.
מתניתין ראה אותן רצין וכו'. ואם תאמר וליתני ראה צבי שבור וכו'. ויש לומר לפי שאמרו המפרשים דלא אמרינן זכתה לו שדהו אלא בזמן שהוא יודע שיש בה מציאה אבל אם אינו יודע מה יועיל עומד בצד שדהו ילך לו ויניחנה. והשתא קמשמע לן תנא דכיון שראה אותן רצין אחר המציאה אף על גב דאינו יודע אם היא בתוך שדהו אם לאו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. אי נמי אם ראה אותן רצין אחר המציאה אף על גב דלא ידע מה זכתה לו שדהו אפילו שלא אמר כלום לפי שיטת התוספות. מורנו הרב נר"ו.
ואמר זכתה לי שדי זכתה לו כי לא אמר נמי קנה כדאמרינן לעיל אי תיקון וכו'. וכן מוכח בפרק הפרה גבי משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ומסיק דליתיה בחצר. כך הגירסא בכל הספרים כלומר דשינויא דשנינן שינויא הוא ואוקימנא דליתא למלוה בצד חצרו דלא קנה ליה חצרו כיון דליתיה לדידיה דאי בעי למקני לא מצי קני. ואף על גב דמוכח בגמרא דשמע מינה דבחצר המשתמרת לא בעי עומד בצד שדהו. התם משמע ליה דאיירי באינה משתמרת מדבא ישראל אחר והחזיק בו משום הכי לא מתוקמא ליה אלא כגון דליתיה דאי איתיה קני שלא מדעתו בלא אמירה כדקאמר רבי יוסי בר' חנינא וכו'. תוספות שאנץ. וזה לשון הר"ן: איכא מאן דאמר דזכתה לי לאו דוקא דליכא בין שדה שאינה משתמרת לשדה המשתמרת אלא דבאינה משתמרת בעינו דליהוי עומד בצד שדהו וכדאיתא בגמרא וכיון דמשתמרת קונה שלא מדעתו אף על גב דלא אמר תזכה לי הכי נמי באינה משתמרת כל שעומד בצד שדהו וכי תנא ואמר תזכה לי שדי אורחא דמילתא נקט. והביא הרשב"א ז"ל ראיה לדבר מדאמרינן לעיל גבי ארבע אמות ואי תקון רבנן כי לא אמר אקנה מאי הוי והכא נמי כיון דחצר אפילו אינה משתמרת קונה כיון דעומד בצדה כי לא אמר אקנה מאי הוי אלא אורחא דמילתא נקט. ונראה לי דאמר דוקא משום דהאי דבעינן עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת טעמא דמילתא כי היכי דליהוי משתמרת שכל חצר שהוא עומד בצדה משתמרת היא וכיון דמשום הכי אתינן לה דוקא כי אמר זכתה לי שדה שלי שכיון שצבי וגוזלות הללו מהלכין הן כל שהוא מתעורר לקנותן משתמרין הן לו דאי רץ אחריהן מגיען וכדאיתא בגמרא ואי לא אפילו עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו לכיוצא באלו ואפילו יודע ורואה אותן הילכך אין חצר זו קונה מתורת יד אף על פי שהיא סמוכה לו לפי שאינה דומה לידו דידו משתמרת וזו אינה כן ולא מתקנת חכמים שאם תקנו חכמים בחצר כלום לא תקנו אלא במשתמרת ובגמרא תראה דעתי בזה. ומשום האי טעמא נמי שדה שאינה משתמרת אינה קונה לו ואפילו עומד בצדה למציאה שהיא בתוכו ואינו יודע אותה אפילו מציאה שאינה מהלכת כארנקי וכיוצא בו לפי שכיון שאינו יודעה יניחנה וילך לו ולא הויא משתמרת וכמו שאני עתיד לפרש בגמרא בסייעתא דשמיא. הילכך דוקא תנן ואמר זכתה לי שדי כדי שתהא משומרת לו וההיא דאמרינן לעיל ואי תקון רבנן כי לא אמר אקנה מאי הוי אינה ענין לזו כלל דהתם ארבע אמות של אדם משתמרת הן לו הילכך לא בעינן דאמר אקנה כי היכי דלא בעינן בחצר המשתמרת וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות גזילה ואבידה דאמר דוקא. עד כאן. ולי הכותב נראה שכשיעיין היטב יראה שיש בזה הדבור של הר"ן ז"ל כדמות מערכה. ואף על פי שנראה לי סברתו אבל מטעם אחר והוא דלא דמי חצר המשתמרת מעצמה למשתמרת על ידי אדם דחצר המשתמרת מעצמה סמכא דעתיה שאם תבא שם איזו מציאה שהיא נקנית לו מצד חצרו ואינו צריך לבאר דעתו בעת הזכייה אבל בשדה שאינה משתמרת אלא כשהוא עומד בצדה דילמא עומד בצדה ולאו אדעתא דשמירה והילכך בעינן דאמר זכתה לי שדי שיוציאנו מזה הספק אם עומד שם באקראי או מכוון להיות עומד ושומר ואם לא בשביל זה הספק דיוקיה דהרשב"א נכון ומן הדין קונה בעומד שם ואפילו לא אמר כמו בשדה אלא שאין אנו יכולין לעמוד על זה בבירור אם לא כשאמר. כן נראה לי. הר"ש די וידש.
וכן פירש הר"ר יהונתן וזה לשונו ראה אותן רצין וכו'. כלומר לזכות בה. אחר צבי שבור וכו' וראה הרודפין שרוצין ליכנס בתוך שדהו וליקח את הצבי השבור שנכנס בשדה שלו ואמר תזכה לי שדי תחילה מהן ואמר זה לפני עדים או ששמעו אותן שהיו רצין אחר המציאה זה דהא על כרחך בשעומד אצל שדהו מיירי כיון דשדה חצר שאינה משתמרת היא ולא קני אלא אם כן עומד בצד שדהו לומר ששמעו קולו באמרו להם תזכה לי שדי והוא נתכוון להשמיען והם לא הניחו מפני קולו וזכו בצבי הרץ ותפסוהו וכשבאו לבית דין על זה דין הוא דתזכה לו שדהו ולא הם דכיון דשבור היה שאם היה הוא עצמו רץ אחריו ומגיעו דין הוא דתזכה לו שדהו. ואם היה רץ כדרכו שאם היה רץ אחריו לא היה מגיעו לא מציאה מיקרי ואותן שיש בהן כח לרוץ ולדלג יותר ממנו והשיגו המציאה וזכו בה דידהו היא ובעל השדה לא הועיל לו דבורו כלום כיון שאינם נשמרים בתוך השדה ואף על פי שהוא עומד בצד שדהו אינו יכול לשומרן שם שהרי אינו משיג אותם אפילו היה רץ אחריהן והיכא נמי שאם היה רץ אחריהן היה מגיען ועומד בצד שדהו אפילו הכי כי אמר תקנה לי חצרי הוא דקונה ואי לא לא כיון דהוי חצר שאינה משתמרת. אבל בחצר המשתמרת אף על גב דלא אמר תקנה לי חצרי קניא ליה ואפילו לא קאי בצד חצרו ולא ידע ולא שמע שהמציאה ישנה בחצרו. והיינו דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולא קאמרינן שלא בסמוך לו אבל ידע בה אלא בכל ענין. עד כאן.
כתוב בתוספות ואין לומר דהתם משום וכו' פירוש הכי סלקא דעתיה דמקשה דפריך כי לא אמר מאי הוי לזה אומרים התוספות דאדרבה משמע לעיל דאי לא נפל קני טפי. פירוש גם המתרץ רוצה כן דאם לא כן למה אומר בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני אפילו ניחא ליה כיון דהנפילה אינה גילוי על קניית ארבע אמות לא קני והוה ליה למימר רק בנפילה ניחא ליה דליקני ולא בארבע אמות פירוש אינו גילוי על קניית ארבע אמות גליון.
היה צבי רץ כדרכו לכאורה נראה שזה הצבי השבור אינו מתנועע כלל ולפיכך זכה בו שהוא דומה למציאה ואם כן הוא קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. לזה נאמר שהפירוש האמתי הוא שצבי שבור הוא שלא רץ אבל מתנודד והיינו דקאמר לקמן והוא שרץ אחריהן ומגיען. אבל עכשיו ישאר לדעת היאך השוהו רש"י לנושא דמציאה מאחר שהם נבדלים שהמציאה אין בה נענוע כלל. לזה תירץ רש"י ואמר שהדמיון הוא שכמו שהמציאה יוכל בעל השדה ליטלה אם לא יטלוה אחרים קודם כך בכאן מאחר שאם הוא רוצה לרוץ אחריהן הוא מגיען קודם שיצאו נעשה זה השדה כמו שלוחו וזוכה בו. מהר"י אבוהב.
19 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 11a · Sefaria
Penei Yehoshua
בפרש"י בד"ה ילפינן מציאה מגט וכו' אית לה חצר לקטנה עכ"ל משום דבגדול לא נפ"מ מידי במציאה אי הוי משום ידו או משום שליחות ואף על גב דאי הוי משום ידו צריך שיעמוד בצד חצירו דומיא דידו בסמוכה לו משא"כ בשליחות אפילו אינו עומד כו' מ"מ בהא כו"ע מודו דאף למ"ד משום ידו לא גרע מיהא משליחות היכא דזכות הוא לו כדאמרינן להדיא לקמן ובזה נתיישב ג"כ לשון התוספות דילפינן אינו אלא מדרבנן. מיהו לפמ"ש לקמן דחצר שאינו משתמר לא שייך כלל לרבויי משליחות אלא מידה ומש"ה צריך שיעמוד בצד שדהו וא"כ א"ש דהאי ילפינן הוי מדאורייתא לענין זה ובזה נתיישב תמיהת הש"ך בסי' רמ"ג. מיהו בלא"ה נמי צ"ל דמ"ד ילפינן היינו מדרבנן אבל מדאורייתא ודאי לא ילפינן ממונא מאיסורא דאלת"ה תקשה ליה מברייתא דלעיל דיליף בגניבה מאם המצא אע"כ דמדאורייתא צריכי וכן משמע ריש פרק הזורק ולפי הדרך שכתבתי בסמוך יתיישב יותר דאי לאו קרא דהמצא תמצא בגט גופא לא הוי מרבינן משום ידה אלא הו"א משום חצר מרבינן אבל מדגלי גבי חצר מוכח דבגט משום ידה והדר ילפינן ממון מגיטין מה התם משום ידה ה"נ משום ידה ומ"ד לא ילפינן מוקי כל חד בדוכתיה בגט משום ידה ובממון משום חצירה ואף על גב שכבר כתבתי דמלשון רש"י בדבור הסמוך ומ"ס וכו' ומשום דאין שליח וכו' לא משמע כפירושי מ"מ יש ליישבו בדוחק דה"ק דכיון דכבר גלי קרא בגיטין דחצר משום ידה ממילא משמע דלא גרע משליחות דהא אדרבא עדיף מיניה וא"כ אכתי תקשה ל"ל לרבויי בגניבה כיון דקי"ל בכ"מ ששא"כ לכך הוצרך לכתוב דמשום דאין שליח לד"ע איצטריך ועדיין לשון רש"י צ"ע ודו"ק. מיהו לפי מה שהעליתי בחידושי לגיטין היה באפשר לומר דהא דאמרינן ילפינן מציאה מגט או לא לאו משום דלא ילפינן ממונא מאיסורא אלא משום דבגט איכא דעת אחרת מקנה משא"כ במציאה דליכא דעת אחרת אבל לענין מתנה דאיכא דעת אחרת מקנה כ"ע מודו דילפי' בק"ו דמהני ושם הארכתי כנ"ל נכון. לולי שרש"י כתב כאן דפליגי אי ילפינן איסורא מממונא וצ"ע:
בתוספות בד"ה זכתה לו נראה אף על גב דלא אמר כו' כדאמרינן לעיל כו' עד סוף הדיבור. הא דלא מייתי ראיה מדקאמר שמואל בשמעתין והוא שעומד בצד שדהו ומאי קמ"ל אי ס"ד דאמירה בעי פשיטא דבעומד בצד שדהו מיירי משום דאמירה שייך אפילו כשאינו עומד בצד שדהו ואפילו אם אומר קודם לכן כל מה שיבא לתוך חצירי היום יזכה לי חצירי אמרי' בפ' השואל דמהני בחצר המשתמרת ועי"ל דשמואל אתא לאשמעינן שצריך שיעמוד דוקא בצד שדהו ממש בענין שיהא משתמר לדעתו כדמשמע להדיא מלשון רש"י. מיהו מ"ש התוספות דהא דנקט ואמר זכתה לי שדי משום סיפא נקטיה נראה דוחק. ולולי דבריהם היה נראה דהא דנקט ואמר זכתה לי שדי היינו משום שצריך שיכוין לקנות דוקא ומש"ה כל שלא אמר זכתה אם קדם הלה שרץ אחריו והחזיק בה אין זה יכול להוציאו מידו דמצי למימר מאן יימר שנתכוונת לקנות לכך צריך שיאמר כן בפירוש ואז יכול להוציאו אפילו מיד המוחזק אם מודה שאמר זה זכתה לי שדי משא"כ לעיל גבי פאה שזה שנפל עליה מוחזק א"כ ודאי שהיה נאמן לומר שנתכוין לקנות ועוד דהא קמן דנפל עליה ונתכוין לקנות אי לאו דאנן סהדי דכיון דנפל עליה גלי דעתיה דבד' אמות לא ניחא ליה דליקני ועוד דבירושלמי בפירקין ובפרק הזורק איתא להדיא דאבא ברדלא גופא דאמר ד' אמות קונין מסקינן אליביה שצריך שיאמר יזכו לי ד' אמות והאריך בזה שם ואולי היינו ג"כ בנדון דידן דכל היכא דליכא גילוי דעת צריך אמירה ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש הפוסקים הובא בח"מ סימן רס"ח דחצר אינו קונה שלא מדעתו אלא במלתא דשכיחא וסליק אדעתיה דבעל חצר משא"כ במידי דלא סליק אדעתיה וא"כ במתני' דאיירי במציאה צריך אמירה דוקא אבל בהא דר"י בר"ח ע"כ איירי במידי דסליק אדעתיה מש"ה א"צ לומר דבר ובסמוך אכתוב עוד בזה עיין עליו ודו"ק. אח"ז מצאתי כן בחידושי הריטב"א:
בגמרא ה"מ בחצר המשתמרת וכו' באמת גוף הטעם מבואר בפ' הזורק דכיון דחצר משום ידה אתרבאי צריכה לעמוד בצד חצירה דמה ידה בסמוכה לה חצירה נמי בעינן סמוך וא"כ ה"ה והוא הטעם למציאה ואף על גב דמסקינן לקמן דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות ולכך א"צ שיעמוד בתוך שדהו כמו בשליח היינו לשיטת רש"י ותוספות דלקמן. מיהו כמה פוסקים ס"ל דלמסקנא נמי דוקא במשתמרת א"צ עמידה כמו במציאה אבל באינה משתמרת בתרווייהו צריך עמידה כמו שיתבאר והיינו דוקא במתנה שיש כאן דעת אחרת מקנה אבל במציאה לא שייך שליחות דמי עשאו שליח מיהו נ"ל דהיינו דוקא בחצר שאינו משתמר דא"כ לא הוי כלל שלוחו של בעל החצר ממילא דכיון שמה שבתוכו אינו משתמר בלעדו אין דעתו סומכת על החצר כמו שהוא סומך על שלוחו שהשליח משמר לדעת עצמו וא"כ דהאי חצר לא דמי כלל לשליח אלא מידו איתרבאי לכך צריך שיעמוד בצד שדהו שע"י כך יהא משתמר כמו בידו שמשתמר לדעתו כדאיתא בפ' הזורק ומה"ט גופא נ"ל שצריך שיאמר זכתה לי שדי וכמ"ש בסמוך דהיינו שצריך שיכוין לקנות דוקא דכיון דלא איתרבאי האי חצר שאינו משתמר אלא מידו א"כ לא עדיף מקנין דידו ממש דאפי' במשיכה והגבהה וכל הקניינים גופייהו לא מהני אלא כשמתכוין לקנות דוקא וזה פשוט אבל בחצר המשתמר מעצמו נ"ל ברור דלא גרע משלוחו אפילו היכא דליכא דעת אחרת שהרי יש כאן דעת בעל החצר שעשאו שליח לכל מה שיהיה בתוכו כיון שהכל משתמר בתוכו מעצמו אף אם הוא רחוק ממנו והרי הבעלים סומכין עליו כמו שסומכים על השליח שיכול לשמור מעצמו בלא בעלים וא"כ דהאי חצר המשתמר ה"ל שליח דמה"ט א"צ שיעמוד בצדו א"כ מה"ט גופא א"צ שיאמר זכתה לי חצירי ולא שיתכוון לקנות דכדין שליח גמור דיינינן ליה שיקנה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו כנ"ל נכון והן הן דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' גזילה דבחצר המשתמר א"צ שיעמוד בצדו ולא לומר זכתה לי שדי משא"כ בחצר שאינו משתמר מצריך עמידה וגם אמירה ולא ראיתי שום מפרש שיתן טעם לחלק לענין אמירה בין חצר המשתמרת לאינו משתמר ולפמ"ש הוא נכון ויש לי ראיות ברורות ע"ז מדיני גיטין ואין להאריך כאן ולקמן ע"ב אכתוב קצתן ע"ש ודוק היטב. אח"ז עיינתי בל' הרא"ש שכתב ממש כדברי אלא שהוא כתב דבכל ענין אין צריך לומר זכתה לי שדי ולדעתי נראה דהא בהא תליא דמשתמרת דהוי משום שליחות א"צ אמירה וכוונה אבל באינה משתמרת דהוי משום ידה צריך אמירה או כוונה:
שם ומנא תימרא וכו' אע"ג דלפמ"ש הסברא נותנת כן וכן משמע במסקנא דשמעתין מ"מ רוצה להביא ראיה מברייתא להדיא וכן מצינו כמה פעמים בש"ס ובזה יתיישב ל' רש"י בד"ה וממאי ואכתבנו בסמוך:
בפרש"י בד"ה וממאי דקרא הכי מתרץ ומתניתין הכי אמרה דלמא גזירת הכתוב וכו' וה"ק יכול יהא שכחה עכ"ל. וזה הדרך רחוקה ונפלאה בעיני מה ראה על ככה לפרש כן וכמו שהקשו בתוס' דפשטא דשמעת' משמע כפי' התוספות ומאי קשיא ליה בזה לפרש דאגופא דברייתא מקשה. והנלע"ד כוונת רש"י בזה עפמ"ש בסמוך דעיקר מלתא דבעינן בחצר שאינה משתמרת עומד בצד שדהו הוא עפ"י הסברא כיון דלא אתרבאי אלא מידה בעינן דומיא דידה בסמוכה לה והכי משמע להדיא בשמעתין ובפרק הזורק אלא דהש"ס רוצה להביא ג"כ ראיה מברייתא וא"כ אם נאמר בהחלט דבכ"מ דעומד בצד שדהו עדיף טפי לענין קנין חצר א"כ לא שייך להקשות אגופא דברייתא ממאי דלמא גזירת הכתוב דבשדה הוי שכחה ולא בעיר דהיאך אפשר לומר כן דא"כ הוי יציבא בארעא וכו' שהרי הדברים ק"ו דמה אם שכחת שדה שהשדה קונה לו כיון שעומד בצדה אפ"ה הוי שכחה בעיר שאין השדה קונה לו כיון שאינו עומד בשדה לא כ"ש דליהוי שכחה וכי כתב רחמנא בשדה לרבותא כתבה וממילא ידעינן דכ"ש בשכחת העיר אלא דמשמע ליה לתנא דברייתא דבשדה קרא יתירא היא דבסתמא נמי משמע דבין בעיר ובין בשדה איירי ועוד דכבר כתב בשדה לעיל מיניה ומש"ה מוקי בברייתא לאידך גיסא דבעיר שזכור ולבסוף שכוח נמי הוי שכחה וא"כ אהני ק"ו ואהני קרא. ולפ"ז נאמר דהיינו דיוקא דומנא תימרא גופא דכיון דברייתא מוקי דיוקא דקרא דושכחת לאידך גיסא ולא מוקי לה כפשטיה דקרא דגזירת הכתוב הוא דדוקא בשדה הוי שכחה אע"כ דברייתא נמי סברה בפשיטות דלענין קנין בעינן עומד בצד שדהו דוקא כפי הסברא שכתבתי ומחמת זו הסברא דחי הברייתא לקרא מפשטיה ומוקי ליה לאידך גיסא וא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי דלמא גזירת הכתוב הוא לכך כתב רש"י דאדרבא האי קושיא דממאי באמת אדיוקא דמנא תימרא קאי דכיון שאתה רוצה להביא ראיה לזו הסברא מן הברייתא אני אומר לך דלמא לעולם אין זו סברא כלל לומר דבעינן עומד בצד שדהו וא"כ אין שום דבר למעליותא בשדה יותר מבעיר ואי משום דדייקת מברייתא דלמא ברייתא נמי איפכא קאמר' דבעיר לא הוי שכחה כלל וכפשטא דקרא כיון דליכא ק"ו כלל אי ליתא לסברתך זה נ"ל ברור בכוונת רש"י בעז"ה ומה שהקשו בתוספות דאיך שייך להקשות ולהגיה הברייתא י"ל דאדרבא למאי דמוקי לברייתא עכשיו נראה יותר דחוק דכיון דעיקר הדיוק דבשדה בעינן שכוח מעיקרו ובעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח לא נזכר כלל בברייתא ופשטא דלישנא דבשדה ושכחת ולא בעיר בין בדיוקא דקרא ובין בלישנא דברייתא משמע להיפך מש"ה נראה לו אדרבה יותר להגיה תיבה א' דאז הוי לישנא דברייתא ודיוקא דקרא כפשטיה וכי האי קושיא מצינו בכמה דוכתי בש"ס ודלמא חסורי מחסרא היכא דמשמע לו כן ודו"ק:
בתוספות בד"ה עישור שאני עתיד למוד כו' יאכלנו טבל עכ"ל ויש לתמוה דא"כ מאי תיקן עכשיו נמי יאכלו בני ביתו המעשר גופא מיהו איכא למימר שעל מה שיאכלו מעשר לא חייש דמותר לזרים אלא דמ"מ קשיא דמשמע שר' יהושע היה מפריש התרומת מעשר ונתנה לראב"ע וא"כ עכשיו יאכלו בני ביתו של ר"ג התרומת מעשר שהיא במיתה כמו טבל ויש ליישב שר"ג לא עישר מיניה וביה אלא שהטבל היה מונח במקום שבני ביתו משתמשים והוא הפריש עליהם מעשר מתבואה אחרת שהיתה במקום המוצנע דנהי דתרומה לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף מ"מ במעשר לא איכפת לן והכי מוכח להדיא ואפילו בתרומת מעשר משמע דשרי כדאיתא בפ"ב דבכורות ואפילו היכא דאסור לתרום שלא מן המוקף אמרינן בכה"ג פ' בכל מערבין דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי מקשה התלמודא וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים וכתבו התוס' דהקושיא משום שלא היתה משתמרת לדעתייהו שהיו מעורבין עם התבואה של ר"ג ולפמ"ש כבר אפשר שלא היו מעורבין כלל אלא המעשרות היו מונחין בחדר מיוחד מיהו בלא"ה אכתוב לקמן דיש ליישב הקושיא אפילו בחצר המשתמרת עיין לקמן בד"ה וכי בצד וכו' ודו"ק. וראיתי שהתוספ' בפ"ק דקדושין הקשו שם הקושיא דמה תיקן לענין שיאכלו המעשר גופא וכתבו באריכות ע"ש ושם יתבאר בעז"ה:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 11a · Sefaria
Gilyon HaShas
רש"י ד"ה ומר סבר וכו' ומשום דאין שליח לדבר עבירה קשה לי דאם מסברא לא ידעינא דבחצר לא מקרי לדבר עבירה מהנך טעמים הנ"ל דלאו בר חיובא או דל"ש אי בעי עביד מנ"ל באמת דלמא גם בגניבה איתרבאי חצר משום ידו וצריך באמת דוקא בעומד בצד חצירו וצ"ע:
תוס' ד"ה ילפינן כו' מדרבנן עיין תוס' יבמות יט ע"ב ד"ה גמרינן:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 11a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
דאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו במ"ש הנ"י דבנמצא בחצר המשתמר קונה מטעם יד, וכן למ"ש הרא"ש דבאינו משתמר ועומד בצד שדהו דמהני מטעם יד. תמהני דהא מסקי' לעיל דלא ילפי' קטן מקטנה. או דלא ילפי' ממונא מאיסורא, וא"כ בגברא דלא איתרבי חצר משום יד הוי רק מטעם שליחות, וצ"ע:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 11a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 11, Amud Aleph, about 349 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 19 words
Opens “יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט, וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן…”
- Segment 214 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּקְטַנָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי…”
- Segment 311 words
Opens “מָר סָבַר: יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה. וּמָר סָבַר:…”
- Segment 410 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מָר אֲמַר חֲדָא, וּמָר אֲמַר…”
- Segment 536 words
Opens “מַתְנִי׳ רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה, אַחַר…”
- Segment 610 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא…”
- Segment 715 words
Opens “וְתִקְנֵי לֵיהּ שָׂדֵהוּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי…”
- Segment 818 words
Opens “הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, אֲבָל חָצֵר שֶׁאֵינָהּ…”
- Segment 915 words
Opens “וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד…”
- Segment 1032 words
Opens “דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד בָּעִיר וְאוֹמֵר, ״יוֹדֵעַ אֲנִי…”
- Segment 1123 words
Opens “הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ יָכוֹל לֹא יְהֵא…”
- Segment 1226 words
Opens “אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: בַּשָּׂדֶה – שָׁכוּחַ…”
- Segment 1316 words
Opens “אֲבָל בָּעִיר, אֲפִילּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ –…”
- Segment 1412 words
Opens “מִמַּאי? דִּלְמָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא, דְּבַשָּׂדֶה נֶהֱוֵי…”
- Segment 158 words
Opens “אָמַר קְרָא: ״לֹא תָּשׁוּב לְקַחְתּוֹ״, לְרַבּוֹת שִׁכְחַת…”
- Segment 164 words
Opens “הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו!…”
- Segment 1713 words
Opens “אִם כֵּן נֵימָא קְרָא ״לֹא תִּקָּחֶנּוּ״, מַאי…”
- Segment 1815 words
Opens “וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, לִכְדִתְנַן: שֶׁלְּפָנָיו – אֵין…”
- Segment 1915 words
Opens “זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב –…”
- Segment 2010 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא ״יִהְיֶה״ –…”
- Segment 2117 words
Opens “וְכֵן אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ.…”
- Segment 2220 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Bava Metzia 11a · Segment 6 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ.”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Bava Metzia 11a · Segment 21 — “וְכֵן אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְכֵן אָמַר…”
Original text
יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט, וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט.
we derive the halakha with regard to acquiring a found item from the halakha with regard to a bill of divorce, and one Sage, Abba Kohen Bardela, holds that we do not derive the halakha with regard to a found item from the halakha with regard to a bill of divorce.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּקְטַנָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט. וְהָכָא בְּקָטָן קָא מִיפַּלְגִי,
And if you wish, say instead that with regard to a minor girl, everyone agrees that we derive the halakha with regard to a found item from the halakha with regard to a bill of divorce, and she acquires an ownerless item that is found in her courtyard. And here they disagree with regard to whether a minor boy acquires an item that is placed in his courtyard.
מָר סָבַר: יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה. וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה.
One Sage, Rabbi Yannai, holds that we derive the halakha with regard to a minor boy from the halakha with regard to a minor girl, as there should be no difference between them with regard to the halakhot of acquisition. And one Sage, Abba Kohen Bardela, holds that we do not derive the halakha with regard to a minor boy from the halakha with regard to a minor girl; only a minor girl acquires items by means of her courtyard, as the Torah includes this mode of acquisition with regard to acquiring a bill of divorce.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מָר אֲמַר חֲדָא, וּמָר אֲמַר חֲדָא וְלָא פְּלִיגִי.
And if you wish, say instead that there is no dispute here at all. Rather, one Sage, Abba Kohen Bardela, said one statement, that a minor girl is divorced by her husband placing a bill of divorce in her courtyard, and one Sage, Rabbi Yannai, said another statement, that a minor boy or girl does not acquire an item that is found in his or her courtyard; and they do not disagree.
מַתְנִי׳ רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה, אַחַר צְבִי שָׁבוּר, אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּרְחוּ, וְאָמַר: ״זָכְתָה לִי שָׂדִי״ – זָכְתָה לוֹ. הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גּוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין, וְאָמַר: ״זָכְתָה לִי שָׂדִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.
MISHNA: If one saw people running after a found ownerless animal, e.g., after a deer crippled by a broken leg, or after young pigeons that have not yet learned to fly, which can be caught easily, and he said: My field has effected acquisition of this animal for me, it has effected acquisition of it for him. If the deer were running in its usual manner, or the young pigeons were flying, and he said: My field has effected acquisition of this animal for me, he has said nothing, as one’s courtyard cannot effect acquisition of an item that does not remain there on its own.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ.
GEMARA: Rav Yehuda says that Shmuel says: And this acquisition mentioned in the mishna is effective specifically in a case where the owner is standing next to his field at the time of the acquisition, so that it has the halakhic status of a secured courtyard.
וְתִקְנֵי לֵיהּ שָׂדֵהוּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ!
The Gemara raises a difficulty: But shouldn’t his field effect acquisition of the animal for him even without him standing next to it? As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: A person’s courtyard effects acquisition of property for him even without his knowledge.
הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, אֲבָל חָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ – אִין, אִי לָא – לָא.
The Gemara answers: This statement applies only to a secured courtyard, where items remain in the courtyard without supervision. But with regard to an unsecured courtyard, if the owner is standing next to his field, yes, it effects acquisition of ownerless items on his behalf, but if he is not, it does not effect acquisition of items on his behalf.
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ – אִין, אִי לָא – לָא?
The Gemara asks: And from where do you say that in the case of an unsecured courtyard, if the owner is standing next to his field, yes, it effects acquisition of ownerless items on his behalf, but if he is not, it does not effect acquisition of items on his behalf?
דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד בָּעִיר וְאוֹמֵר, ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ לִי בַּשָּׂדֶה פּוֹעֲלִים שְׁכֵחוּהוּ – לֹא יְהֵא שִׁכְחָה״, יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה״, ״בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ״ – וְלֹא בָּעִיר.
As it is taught in a baraita : There is a case where a landowner was standing in the town and saying: I know that my laborers forgot a sheaf that I have in the field, which I had intended for the laborers to bring in, but since I remember it, it shall not be considered a forgotten sheaf, which must be left for the poor. Then, the landowner himself forgot about the sheaf. In this case, one might have thought that it is not considered a forgotten sheaf. To counter this, the verse states: “When you reap your harvest in your field, and have forgotten a sheaf in the field, you shall not go back to fetch it; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:19). It is derived from here that the phrase: “And have forgotten” applies “in the field,” but not in the town.
הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה – אַלְמָא הָוֵי שִׁכְחָה, וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ״ וְלֹא בָּעִיר, אַלְמָא לָא הָוֵי שִׁכְחָה!
The Gemara clarifies: This baraita itself is difficult. First you said that one might have thought that it is not considered a forgotten sheaf, so apparently the tanna seeks to prove that it is considered a forgotten sheaf. And then the baraita adduces the derivation that the phrase “and have forgotten” applies only “in the field,” but not in the town, which apparently means that a sheaf forgotten by the owner while he is in the town is not considered a forgotten sheaf.
אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: בַּשָּׂדֶה – שָׁכוּחַ מֵעִיקָּרוֹ הָוֵי שִׁכְחָה, זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ אֵין שִׁכְחָה, מַאי טַעְמָא – דְּכֵיוָן דְּקָאֵי גַּבַּהּ, הָוְיָא לַיהּ חֲצֵרוֹ וְזָכְתָה לֵיהּ.
Rather, isn’t this what the tanna is saying: In a case where the owner is in the field, if the sheaf was forgotten at the outset, it is considered a forgotten sheaf; but if it was remembered at first and was ultimately forgotten, it does not assume the status of a forgotten sheaf? What is the reason for this distinction? The reason is that since he is standing in the field, beside the sheaf, his field is tantamount to his courtyard, and his courtyard effects acquisition of the sheaf for him once he remembers it.
אֲבָל בָּעִיר, אֲפִילּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ – הָוְיָא שִׁכְחָה. מַאי טַעְמָא – דְּלֵיתֵיהּ גַּבֵּיהּ דְּלִזְכֵּי לֵיהּ.
But in a case where the owner is in the town, even if the sheaf was remembered and ultimately forgotten, it is considered a forgotten sheaf and must be left for the poor. What is the reason for this? It is because the owner is not beside it, which is necessary for his courtyard to effect acquisition of the sheaf for him. Evidently, an item that is in a person’s courtyard is acquired by him only if he is standing next to the courtyard.
מִמַּאי? דִּלְמָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא, דְּבַשָּׂדֶה נֶהֱוֵי שִׁכְחָה וּבָעִיר לָא נֶהֱוֵי שִׁכְחָה!
The Gemara rejects this proof: From where can it be proven that this is the reason? Perhaps the baraita should be understood in a different manner: It is a Torah edict that if the owner is in the field, it is considered a forgotten sheaf, but if the owner is in the town, it is not considered a forgotten sheaf and does not need to be left for the poor. Accordingly, the distinction would not be derived from the halakhot of acquisition.
אָמַר קְרָא: ״לֹא תָּשׁוּב לְקַחְתּוֹ״, לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר.
The Gemara responds that the verse states: “You shall not go back to take it” (Deuteronomy 24:19), which is interpreted to include sheaves forgotten while the owner is in the town. Evidently, there is no fundamental difference between a town and the field with regard to the halakhot of forgotten sheaves; rather, the distinction is due to the fact that one cannot acquire a sheaf by means of his courtyard if he is not standing next to the courtyard.
הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו!
The Gemara challenges: This phrase is necessary to impose a prohibition upon one who takes his sheaf after he forgot it, instead of leaving it for the poor. It is therefore not superfluous and cannot be interpreted as including an additional case.
אִם כֵּן נֵימָא קְרָא ״לֹא תִּקָּחֶנּוּ״, מַאי ״לֹא תָּשׁוּב״ – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר.
The Gemara answers: If so, if the verse serves only that purpose, let the verse say: You shall not take it. What is added by the phrase: “You shall not go back to take it”? It is written to include sheaves forgotten while the owner is in the town.
וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, לִכְדִתְנַן: שֶׁלְּפָנָיו – אֵין שִׁכְחָה, שֶׁלְּאַחֲרָיו – יֵשׁ שִׁכְחָה, שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב.
The Gemara challenges: But the phrase “you shall not go back” is still necessary for that which we learned in a mishna ( Pe’a 7:4): While a landowner collects the sheaves from his field, any sheaf that remains before him, as he has not reached it yet, does not assume the status of a forgotten sheaf, even if he has forgotten about its existence. Any sheaf that is already behind him has the status of a forgotten sheaf, as the prohibition of: You shall not go back, applies.
זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב – שִׁכְחָה, כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב – אֵינוֹ שִׁכְחָה!
This is the principle: Any sheaf to which the prohibition of: You shall not go back, applies, as one would need to retrace his steps in order to retrieve the sheaf, assumes the status of a forgotten sheaf; and any sheaf to which the prohibition of: You shall not go back, does not apply, i.e., a sheaf that one has yet to reach, does not assume the status of a forgotten sheaf. The phrase “You shall not go back” is apparently necessary to teach this halakha , and it cannot be interpreted as including a case where the owner is in the town.
אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא ״יִהְיֶה״ – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר.
Rav Ashi said that the inclusion of this case is derived from another phrase in the verse. The verse states: “It shall be” (Deuteronomy 24:19), which is interpreted to include sheaves forgotten while the owner is in the town. Therefore, the Gemara’s initial interpretation of the baraita is accepted, leading to the conclusion that the distinction between a case where the owner is in the field and a case where he is in the town is due to the halakha that one’s courtyard can effect acquisition of property for him only if he is next to the courtyard, as Rav Yehuda said in the name of Shmuel.
וְכֵן אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ.
And Ulla also says that the acquisition mentioned in the mishna is effective specifically in a case where the owner is standing next to his field. And Rabba bar bar Ḥana also says that the acquisition is effective specifically in a case where he is standing next to his field.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ,
Rabbi Abba raised an objection to Ulla from that which is taught in a mishna ( Ma’aser Sheni 5:9): There was an incident involving Rabban Gamliel and other Elders, who were traveling on a ship. Since he remembered that he had not tithed the produce of his fields, Rabban Gamliel said to the others: One-tenth of my produce, which I will measure out in the future and separate from my produce, is given to Yehoshua ben Ḥananya, who is a Levite and is entitled to receive the first tithe,