Bava Metzia 108a

And if not, they will be unable to walk There is no route for them on this side, and they are forced to go, on the other (second) bank, for in this situation, against their will, when they go alongside the forest of the non-Jew they walk on the other (second) bank, when they reach alongside me, why would they bother to cross the width of the water, and here they would find it necessary to return and re-cross to the other side when the trimmed part finishes:

He saw a certain forest The forest that was left (untrimmed by) Rabba bar Rav Huna, because the upper and lower (neighbours) and not trimmed. And Rabba bar Rav Nachman did not that this was because the upper and lower (banks) belonged to a non-Jewish officer:

The hands of the princes and rulers It is a verse in the book of Ezra (c9 v2):

Should have his branches cut down His children should die:

For the construction of the city wall Everybody contributes to the fencing of the city walls and to erect its gates to prevent entering an hostile army :

Gates Gates as in Berakhot (28a) lock the gates:

City gate Sealing the city as we learnt in the Mishna above (25b) if one found behind the fence, chicks:

Do not require protection His learning protects him as it is written (Proverbs c7 v22) when you lie down it (Torah) will guard you:

ליקוץ ענפיה שזה היה אותו יער עצמו של פרזיק רופילא ולא היתה ידו במעל כלל לכך קילל:

האי מאן דאחזיק ברקתא דנהרא קיבל בטסקא מן המלך כדפי' בקונטרס ולהכי קאמר דאחזיק ולא קאמר דזבין כדאמרינן לקמן זבין במאתים זבין מעכו"ם וכן האי מאן דאחזיק ביני אחי דבסמוך מפר"ת דוקא באחזיק שהיתה קרקע הפקר וקבלה מן המלך בטסקא לא מסלקינן ליה ולרב נחמן דוקא ביני אחי מסלקינן ליה שעשה יותר מדאי שלא כהוגן להחזיק ביני אחי אבל משום מצרנות לא מסלקינן ליה דלא שייך כאן ועשית הישר והטוב כיון שיוכלו לקבל מן המלך ולא חשו אבל במכר מודים הם כ"ע דשייך דינא דבר מצרא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דמצרן שהיו הבעלים רוצים למכור ונהרדעי סברי דאפילו הכי שייך ועשית הישר והטוב והשתא אתי שפיר הא דאמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן בשמעתין אין אונאה לקרקעות דאמצרנות קאמר כדמוכח בכתובות בפ' אלמנה (דף צט: ע"ש ושם ד"ה ה"ג) דקאמר רבא גבי טעה השליח והאמר מר אין אונאה לקרקעות גבי מצרנות שהוא כעין שליח שהמקח לא יהיה שלו ואין צריך לדחוק כפי' הקונטרס דרב נחמן לית ליה דינא דבר מצרא:

והאידנא דכתבי פרסאי לא כפירוש הקונטרס דמפ' דמסלקינן ליה שהראשון קנאו מן המלך אלא דמסלקינן ליה לבא להחזיק לכתחילה משום דכיון דכתבי פרסאי כו' חיישינן שלא יבא להחזיק עד תוך הנהר כמו שכותב לו המלך ויעכב הילוך הספינות וביאתן לנמל וקנסינן ליה משום הכי להסתלק מכולה רקתא אפילו ממה שחוץ לנהר:

אין אונאה לקרקעות מהא שמעינן דאפי' בפלגא אין אונאה לקרקעות, דהא זבין במאתים ושויא מאה, שלא כדברי מי שלמד מהירושלמי (כתובות פי"א ק"ד) דבפלגא יש אונאה אפילו [נמוק"י בשם הרשב"א והרבנ"ר ז"ל].

מכר כל נכסיו לא' לית בה משום דינא דבר מצרא וכתבו הרשב"א ז"ל והרב ר"נ ב"ר ז"ל דאפילו אמר כן המצר אני אקנה הכל אין שומעין לו, וכיון שאפשר דמטי מיני' פסידא לא תקנו בו דינא דבר מצרא [ל' נמוק"י].

לאשה וליתמי ולשותפי כתב הרשב"א ז"ל דדוקא באשה שאינה יושבת תחת בעלה, אי נמי בנשואה ובשיש לה נכסים ידועים, הא בלאו הכי לא בהערמה [חי' הר"ן ונמוק"י ומ"מ פי"ב הי"ג משכנים ע"ש].

אפסיק משכנתא או ריכבא דדיקלא מכאן למד ר"ת ז"ל שאין בבתים משום דינא דבר מצרא שהרי מפסיק כותל ביניהן, וכ"כ ה"ר מאיר הלוי ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב שאין הנידון דומה לראי', דמשוניתא אינה עשוי' להסתלק, וכן ריכבא דדיקלא דבר חשוב ואין הבעלים עשוין לעקרן ולאבדן והשדות מחולקים הם לעולם, אבל בתים דרכן לחברן בפתחים ועשויין לכך. [חי' הר"ן ונמוק"י. ובמ"מ פי"ב הי"ז משכנים, ובמ"מ הוסיף מלשון רבינו:] ואף בעל החצר עשוי לחלק חצירו לבתים ומחברן בפתחים.

הני ציירי וכו' לא בשמוסרן למוכר צרורין וחתומים קאמר, דאפילו באומר אלך ואביא מעות אי אמיד נטרינן ליה, וזה אין צריך לפני. אלא נראה לי במעות הצרורין שנמסרו לבן המצר מחמת פקדון שהפקיד אצל אחרים, או שמכר לאחרים ונתן לוקח מעות צרורין אלו, ובן המצר בא למסרן כך צרורין וחתומים למוכר, אלא שאומר שלא יתירם עד בא מי שמסרן לו שמא יטעון עליו שיש בהם יותר. והראב"ד ז"ל פירש כגון שהם פקדון בידו ואינו יכול להוציאם עד שיטול רשות מן הבעלים. ואין זה מחוור בעיני דפשיטא דכיון שאינו יכול ליגע בהם ואי אפשר לו ליתן אותם בתורת פרעון מה הנאה יש לו למוכר בהם, אלא כמו שפירשתי, כך נראה לי.

כל שבני העיר צריכים לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא השונאים בעיר נפרעין להוצאה זו מכל בני העיר ואפילו מיתומים ומ"מ תלמידי חכמים אין גובין מהם לענין זה תורתם משמרתם וחכמתם להם חומה מימינם ומשמאלם אבל כל שהם גובים לכריית בורות או תקון מעיינות לשתות גובין בזה אף מתלמידי חכמים שאף הם צריכים לדבר זה כשאר בני אדם ומ"מ אם נעשה מעשה זה שלא בגובינת דמים לשכור פועלים אלא שבעלי בתים עצמם יוצאין לחפור חבורות חבורות אין מטריחין תלמידי חכמים בכך אין כבוד תורה בעבודת קרקע:

נהר שנתגלגלו אבנים באיזה מקום שבו או העלה שירטון עד שמרוצתו מתעכבת וצריכים לחפור ולתקן עד שישובו המים לאיתנם ותהא השקאתם מצויה לכל התחתונים משועבדים לסייע לעליונים ר"ל שכשהם מתקנים את שכנגדן למעלה התחתונים מסייעין אותם אבל כשהתחתונים מתקנים את שכנגדם אין העליונים משועבדים לסייעם שהרי אין מועיל להם כלום אדרבה מזיק להם שהמים נגרים והמים מתמעטים מלמעלה ואין השקאתם מרווחת להם כל כך:

הפך הדברים במי הגשמים היורדים בעיר ומקלקלים את הדרכים ברפש ובטיט ובני העיר צריכים לעשות חריץ להיות המים נגרים בו עד חוץ לעיר ואם נתקלקל החריץ והוצרכו לתקנו העליונים מסייעים לתחתונים בכריית שכנגדם אבל התחתונים אין מסייעים לעליונים שהרי כל שהמים מתעכבין ואין יורדים אצלם נוח להם בכך מעתה חמש גנות המסתפקות מים ממעין אחד ונתקלקל המעין כלן מתקנות עם העליונה נמצאת תחתונה מתוקנת עם כלן ומתקנת לעצמה בלא סיוע אבל חמש חצרות ששופכות מים לביב אחד ונתקלקל הביב כלן מתקנות עם התחתונה נמצאת העליונה מתקנת עם כלן ומתקנת לעצמה:

כל שאדם לוקח שדות סמוך לנהר דרך בני אדם להניח מקום סמוך לנהר לפירוק משא של ספינות או לטעינתן ואותן המקומות אינן בכלל המכר וכמעט שהן הפקר אלא שכל בעלי השדות משתמשין כל אחד בשכנגדו ובלבד שלא בקלקול המקום ומעתה מי שבא והחזיק באותן המקומות להשתמש בהן על הדרך שאדם משתמש בשלו עזות מצח הוא כנגד בעלי שדות אלא שמ"מ אין מסלקין אותם מהם אחר שאין מקלקלין אבל מ"מ מעכבין אותם שלא לקלקל שכל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ולא אסור לבד אלא שמעכבין אותו מן הדין כמו שיתבאר בבבא בתרא וגדולי הצרפתים פירשוה אף בקלקול ויראה לדעתם שלא אמרו אסור לקלקלו אלא לכתחלה אבל עכוב ומן הדין לא ואם נהגו המוכרים במכירותיהם לקנות בעלי שדות עד המים אע"פ שנהגו להניח מקום לבעלי סחורות שבספינה מסלקין את המחזיק:

שנים או שלשה שהיה להם שדה אחד בשתפות מצד אחוה או שתפות אחרת ובא אחד מהם ומכר חלקו לאחד מן השוק הרי שאר אחים או השתפים מסלקין את הלוקח ואפילו היה מצרן ונותנין לו דמים שנתן והולך לו כדי שלא יכנס זר ביניהם וכן אפילו היו להם הרבה שדות בשתפות הואיל ולא חלקו אין מצרן זוכה בה כלל הא אם נתברר חלקם של כל אחד ואחד אין אומרין עוד שיסלקו האח או השותף את האחרים הלוקחים הואיל ואינן מצרנים וכלם נעשו מאחר שחלקו רחוקים לענין זה וזכה בה בן המצר מעתה הלוקח קרקע מאחר ואינו מצרן שלו יכול המצרן לסלק את הלוקח בדמים שנתן דבר זה תקנוהו חכמים ועותו בזה מדת הדין ללוקח משום ועשית הישר והטוב ר"ל שיהא לוקח זה הולך במדת חסידות להניחו לזה שהוא מצרן כדי שיהו קרקעותיו סמוכים זה לזה והוא מוצא ליקח במקום אחר ומ"מ גדולי המחברים כתבו בשם הגאונים שאם היה המצרן במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן בא ממקום שהלך או הבריא או הגדיל אין יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי:

בא הלוקח אצל המצרן ואמר לו פלוני רוצה למכור שדהו שאתה מצרן בו אם אתה רוצה ליקח בא וקח הימנו ואם לאו הריני הולך ולוקח ואמר לו המצרן לך וקח והלך ולקח על פיו לא הפקיע את זכותו בכך והרי זה יכול לסלקו אלא אם כן קנו מידו שהרי זה אומר משטה הייתי בך או מפני שהוא יודע חביבותה עלי היה מוכרה לי בדמים יקרים ועכשו אני נותן מה שנתת בה והולד וזוכה בה ומעתה נותן כמה שנתן זה בו הן הוקרה הן הוזלה וכתבו גדולי המחברים שלא הוצרך דבר זה לקנין אלא כשמחל קודם שיקח הא אם מחל לאחר שלקח מחול ואין צריך קנין ונראה שזהו שאמרו בגמרא זיל זבון כלומר שעדין לא לקח הא אם מחל לאחר שלקח הרי היא כמחילה דעלמא שאינה צריכה קנין ואע"פ שהפשרה צריכה קנין טעם הדבר מפני שאינו יודע מה יאמרו הפשרנים שהרי קודם הודעה קונין ממנו לדעת רוב מפרשים כמו שביארנו בראשון של סנהדרין הא שאר מחילות שיודע מה שתבעו חייב לו ומוחל אין צריך קנין ואף זה שלקח והודיעו ומחל אין צריך קנין וכן הדין אפילו סייע עמו או שכר ממנו או ראהו בונה וסותר או משתמש ולא מיחה בו הרי זה מחל ושוב אין יכול לסלקו ואין צריך לומר אם נעשה הוא סרסור או שליח במכירתה:

מכר זה המוכר שוה מאתים במנה ובא זה המצרן ורוצה לסלקו במנה שלקה וזה טוען שזה המוכר היה קרובו או אוהבו והוזיל לו מצד הקורבה או האהבה רואין אם הכרנו בו שאף לשאר בני אדם היה מוזיל כן מסלקו במנה ואם הכרנו שלא היה מוכר בערך זה לשאר בני אדם נותן לו מאתים לקח שוה מנה במאתים אין יכול לסלקו עד שיתן מאתים ואע"פ שנעשה זה הלוקח כשלוחו של מצרן ולצרכו לקח והיה לו לומר לתקוני שדרתיך מ"מ אין אונאה לקרקעות ואין כאן עוות ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאם טען המצרן שזה אינו אלא קנוניא ולא נתן אלא מנה נשבע הלוקח בנקיטת חפץ שמאתים נתן כדין כל השלוחים ואם היו שם עדים שמאתים נתן והמצרן טוען שדרך אמנה נתנם נותן מ"מ כמה שהעידו עדים ומשביעו היסת שמאתים לקח ושמא תאמר והלא הלכה רווחת שלא נאמר דין שתות באונאת מטלטלין ולא אין אונאה לקרקעות אלא במוכר את שלו או שקנה לעצמו אבל שליח שטעה או שנתאונה אף בכל שהו חוזר בין במטלטלין בין בקרקעות והטעם מפני שיכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' נראין הדברים דוקא בשעשאו הוא שליח אבל זה אע"פ שאנו קורין אותו שלוחו אין הדבר אלא מפני שלקח לצרכו כאלו היה שלוחו אבל מ"מ שליחות הבא מאליו הוא ויכול לומר או קחנו בכך או יעמוד ברשותי וגדולי המפרשים כתבו שאף בשליח גמור לא נאמר בו כן מצד אונאה אלא מצד טעות שהוא אמר למכור שוה מנה במאה והוא מכר שוה מאה ודינר במנה או שצוהו לקנות שוה מנה במנה ולא לקח אלא שוה מנה פחות דינר במנה ונמצא ששגה אבל אם צוהו ליקח שדה פלוני אפילו טעה בדמים בין יוקר בין זול אין זה אלא אונאה ודנין בו כלוקח אחר והוא הוא ענין בר מצרן שוה בשוה:

הרי שהיתה לו שדה בת מאה אמה ולו מצרנים מכאן ומכאן ואינו רוצה למכור להם והולך לו אצל אחד ומוכר לו באמצע שדהו קרקע בשיעור אמה רוחב על פני כל ארכו או כשיעור אמתים או כמה שירצה והרי שלוקח זה נעשה עכשו מצרן שלו ומכר לו אח"כ חצי שדהו שברוח זה או חציו שברוח זה או שניהם ובא המצרן הראשון וטען שלא מכר לו באמצע שדהו אלא דרך הערמה כדי לעשותו מצרן ולהפקיע זכותו רואין אם אותו מעט שלקח הימנו באמצע יש לו שם בפני עצמו כגון שאינו שוה לשאר הקרקע אלא שהוא עדית או זבורית אצל השאר זכה הלוקח ואין המצרן יכול לסלקו שהרי נעשה אף הוא מצרן ונוסף גם הוא על שאר המצרנים ואחד מן המצרנים שקדם ולקח זכה ואם אין חלוק בין קרקע זה שקנה לשאר הקרקע אין זה אלא כמערים והרי המצרן מסלקו וכתבו גדולי המחברים שאין מסלקו אלא מזה שלקח באחרונה הא מ"מ אינו מסלקו ממה שלקח באמצע ויש לשאול לדבריהם אם מכר לו רוב שדה באמצע והשאיר תלם על פני כלו סמוך למצרנים הראשונים אם מסלקין אותו ויראה מ"מ שכל שהוא דרך תחבולה כעין זו שהזכרנו או על איזה צד שהיא נכרת לבית דין מסלקין אותו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

בד"ה האי מאן כו' גבי טעה שליח והאמר כו' גבי מצרנות שהוא כעין שליח כו' עכ"ל ומתוך שמעתין דמייתי מדרב נחמן דאין אונאה לקרקעות ליכא לאוכוחי דבמצרנות קאיירי דאהכי מייתי ליה דאיכא למימר דרב נחמן לא מיירי במצרנות אלא דתלמודא הכא מחשיב ליה ללוקח כבעל הבית כיון דמתחילה קנה לצורך עצמו וכמסקנא דהתם כמ"ש התוס' שם אבל מהתם דמעיקרא קאמר דבשליח לא קאמינא והוי טעות שפיר הוכיחו התוס' מיניה אי לא הוה איירי רב נחמן במצרנות לא הוה פריך מיניה מידי אשליח גמור אבל אי איירי במצרנות א"ש דפריך מיניה דהוי ס"ד שהוא כעין שליח כיון שהמקח אינו שלו והמתרץ השיב לו דאינו דומה הלוקח לגבי מצרן לשליח גמור אלא כבעל הבית וכמ"ש התוס' שם ומיהו קשה אכתי אמאי לא הוכיחו בפשיטות מתוך שמעתין דרב נחמן במצרנות איירי דאל"כ רב נחמן מאי אתא לאשמועינן דאין אונאה לקרקעות הא משנה שלימה היא בפ' הזהב ודו"ק:

לכריא פתיא פירש רבינו חננאל לתקן מכשולי הרחובות ופתיא לשון רוחב כדמתרגמינן רחבה פותיא. הרא"ש. ז"ל.

לאו בני מיפק באכלוזא נינהו מיהו משדרי גברא דקאי בחריקייהו וצריך עיון. ודילמא כיון דאקרקפא דגברי רמיא ההיא עבידתא פטרינן להו מינה לגמרי. הרמ"ך. וכן כתב בנמוקי יוסף עיין שם. ומיהו לאו כל צורבא מרבנן פטרינן מהנך מילי ודדמי להו אלא צורבא מרבנן דלא עסיק במידי אחרינא אלא באורייתא וכיון דתורתו אומנותו אף על פי שמתפרנס ממנה בשכר בטלתו ממלאכות אחרות אפילו הכי פטרינן ליה מהנך מילי ומדדמי להו וקרא כתיב מנדה בלו וגו'. וכן כתבו הגאונים דלאו כל צורבא מרבנן פטרינן אלא הנך בלחוד. הרמ"ך.

לכריא דנהרא תתאי מסייעי עילאי וכו' מפני שהתחתונים צריכים לעליונים שהנהר אם לא ימצא דרכו פנוי הוא עושה דרך לעצמו והולך לצדדים אחרים. וחלופא במיא דמטרא. פירוש ביבין המוציאין קלקולי העיר וזבליהן שעליונים צריכין לתחתונים שאם לא יתנו להם התחתונים דרך לצאת בו העליונים מתקלקלים חצרותיהן. הראב"ד. וזה לשון רבינו חננאל: תתאי מסייעי לעלאי מינייהו מאי טעמא דלא מצי תתאי לאשקויי אלא בתר עילאי ועילאי דשתו כבר לא צריכי לסיועי לתתאי. ותילוף דין זה בביב של מטר דעילאי מסייעי לתתאי שיפתחו ויצא המטר ולא יפלו חצרותיהן אבל התחתונים שלא באו מי גשמים עליהם אינם מסייעים לעליונים שיכולין לומר אנו המים שלנו יצאו מאי איכפת לן מן המים שלכם. תניא נמי הכי חמש חצרות וכו' וכן הלכתא. עד כאן. האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי בארעא דהפקרא או מנכסי גר שמת והקרקע בין קרקעותיהן של אלו ואינו סמוך לקרקעות של זה הזוכה בו חציפא הוי ומסלקינן ליה מיניה בדינא דילהו חזי למיזכי ביה טפי דכיון דהוה ההוא קרקע הפקר זכה כל שדה ושדה הסמוכה לו במקצתו כעין חצרו של אדם שזוכה וקונה לו. וצריך עיון היכא דלא הוו אינהו קיימי בצד שדותיהן לזכות באותה שדה וקדם הלה וזכה בכל אמאי מוציאין אותה מידו. אלא ודאי נראה לומר דכל היכא דקדם הלה וזכה בה לעצמו זכה בה בכל ענין שיקדים לזכות בה בחזקה המועלת בקרקע הפקר. מיהו מסלקינן ליה דקאמרינן הכא בדמי דשויא ההיא ארעא קאמרינן. והאי פירוש דחיק. אלא אפילו בדמי נמי לית לן לסלוקיה דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן המתנה ומה לי זכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזו ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל. אלא ודאי הכי פירושו האי מאן דאחזיק ביני אחי דזבן ארעא מחבריה ביני אחי או ביני שותפי בין דקיימא ההיא ארעא דזבן אמיצרא דאחי בין דלא קיימא אמצרייהו מסלקינן ליה כרב נחמן. כן נראה לומר אף על גב דהוי לוקח בר מצרא מצי האי אחא או האי שותפא דהוה שותפיה בארעא ומפיק ליה מיניה דלוקח. ועל דרך זו הלך רבינו האיי. אי נמי אף על גב דלאו שותפי נינהו בחדא ארעא אלא דזבן בין ארעא דראובן לארעא דשמעון מסלקי ליה בדמי דיהב איהו בהאי ארעא בין יוקרא בין זולא משום ועשית הישר והטוב דאמרינן שליחותיה דבר מצרא הוא דעבד כד זבן ולאו לנפשיה זבן המפליג לה בין כל בני מצרא אי אתו כולהו כחדא לאפוקי מהא דזבן ואחריותייהו עליה דלוקח ראשון ואחריותיה דלוקח ראשון הוי עליה דמוכר ראשון. מיהו נראה לומר דהיכא דקא טעין לוקח לא כתיבנא שטרא לכל חד וחד מינייכו דלא ניחא לי לאפושי שטרי עילואי ואי ניחא לכון בחד שטרא זבונו מינאי ואי לא לא מסליקנא טענתיה טענה דמצי אמר בהא אפילו מארי ארעא הוה קפיד דלא ליפשו שטרי עלויה וצריך עיון. ואי לא בעי לאפלוגי אית דינא דגוד או איגוד כיון דתרווייהו בני מצראי מצוי עלוי בנכסי דבי מריון ומצי בר מצרא אמר אנא בעינא דליזבנה למנאתא דילי לפלניא אף על גב דליתיה בר מצרא ולא בעינן דתיקום בידך וצריך עיון אם לא היה בעיר אף על פי שלא שמע אותה מכירה עד שבא אינו יכול לערער כשיבא אלא אם כן בא אותו היום עצמו. וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל. לרבינו האיי ז"ל ורבינו הגדול כתב בתשובה אם שהה בן המצר משידע דהאיך זבנה להאי ארעא אמצריה כדי תביעת בית דין וכדי שיטרח להביא מעותיו שיהיו מוכנין אצלו ולא אתא למתבעיה בטל דין המצרנות ממנו. ועוד כתב רבינו האיי דהיכא דאמר ליה בר מצרא זבין לי באשראי ואנא טרחנא ומייתינא לך זוזך לזימנא דתקבע לי לא מפקינן לה מידא דלוקח ראשון אף על גב דאמיד האי בר מצרא טפי מלוקח ראשון אלא אם נתן מקצתן וזקף עליו השאר במלוה. עד כאן הרמ"ך.

וזה לשון הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה מועתקים מלשון ערבי מרן יוסף ן' סה"ל יבאר לי אדוני מה שנחלקו בו רב יהודה ורב נחמן ונהרדעי במה שאמרו אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק וכו'. אם נחלקו בעיקר בן המצר או בפרט מפרטיו רצוני לומר שהן מודים בדין בן המצר אלא שהן חולקין בפרט ממנו.

תשובה מקום זה הוא מקום ראויה לשאלה ולא ראיתי לאחד מן המפרשים פירש בו. אלא שמה שנראה לי בו הוא שאם היה לראובן שדה ולשמעון אחיו או שותפו שוה אחר כנגדו ובין שתי השדות מקום רחב הפקר אין לו בעלים ובא איש זר ירד במקום ההוא להחזיק בו ולבנותו לעצמו אמרו חציפא הוי סלוקי לא מחלקינן ליה חציפא הוי לפי שהפריד בין אחים ובין שותפים ברדתו ביניהם אבל לסלקו מביניהם מטענת שהפריד ביניהם לא. ואמר רב נחמן שיש בזה עליהם הפסד לפי שהפריד ביניהם וראוי לו להסתלק מביניהם כדי שיהיו קרובים זה לזה כמו שהיו אמנם אם היתה קביעתם לסלקו מביניהם מטענת דינא דבר מצרא כדי שיחזיקו הן בה ויצרפו אותה עם שדותיהן לא והסיבה בזה שלא הטיל הכתוב דינא דבר מצרא אלא על הלוקח כמו שאמרו ללוקח אזהריה רחמנא משום שנאמר ועשית הישר וגו' זה לפי שאנו אומרים לו אתה קונה במעותיך הניח קרקע זה לבן המצר הזה ואתה תמצא לקנות זולתו. אבל לוקח זה אי אפשר לומר לו הניח קרקע זה שהוא בלא כסף יקחו אותו בני המצר הללו בלא מחיר ולך אתה וקנה זה טעמו של רב נחמן באמרו ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. ואמרו בהרדעי לא אלא הואיל והם באין בטענת דינא דבר מצרא טענתם טענה לפי שאמרו יתברך ועשית הישר והטוב הוא כולל לשני הדברים הנזכרים והלכה כדבריהם. עד כאן.

אי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה פירש רש"י ז"ל דרב נחמן לית ליה דינא דבר מצרא. וקשה דרב נחמן דהלכתא כותיה בדיני לית ליה דינא דבר מצרא. ועוד קשה דלא אשכחן שום אמורא דלית ליה דינא דבר מצרא. הרא"ש. ותו איכא למידק דהא רב נחמן גופיה הוא דאמר בסמוך לא צריך למיקנא מיניה אלמא אית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא. יש לומר דמשכחת לה באחי ושותפי דמודה בהו רב נחמן. ומיהו האי תירוצא לא סגי למקצת נוסחי דגרסי בהאי דבסמוך רב יהודה דלדידיה אפילו באחי ושותפי לא מסלקינן. לפיכך נראין הדברים דכולי עלמא אית להו דינא דבר מצרא בלוקח והכא במחזיק וכו' ככתוב בתוספות הר"ן.

והשתא דאמרת צריך למיקנא מיניה משום דקאי אפלוגתייהו נקט האי לישנא. ונראה לי שהוא הדין אליבא דכולי עלמא אי לא אימליך ביה ואזיל וזבין אימקר וזל ברשותיה שהלוקה הוא שליח המצרן בכל דבר. חזינן אי לכולי עלמא מוזל ומזבין. תימה למה ליתן לו הקרקע כלל לימא ליה הלוקח למצרן לא הייתי יכול למצוא בשום מקום אחר לקנות קרקע שוה מאתן במאה וחכמים תקנו דין מצרן משום הישר והטוב דקאמר ליה מצרן ללוקח תמצא הרבה שדות לקנות במקום אחר הנח לי לקנות סמוך למצר ובזה לא יוכל למצוא במקום אחר ודמיא למתנה דלית בה משום דינא דבר מצרא ויש לומר דלא פלוג חכמים דכיון דמכר הוא ובאלו הדמים היה מוכרה לכל אדם זכה בה המצרן. הרא"ש.

זבין במאתים ושוה מאה אף על גב דשליח הוי לא מצי למימר בר מצרא לתקוני שדרתיך וכו'. ומקחך בטל ושקילנא ליה אנא במאה אלא אמרינן אין אונאה לקרקעות ואיבעית למשקליה הב לי מאתים ושקול. וקשיא לי על הא דאמרינן בכתובות בענין אמר למד קפידא ואמר רב נחמן לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו'. ודאי קשיא זו צריכה לפנים. ואיכא למימר ההוא טעה שליח דאמרינן התם כענין טעות המשנה כשהאלמנה טועה כשהיא מוכרת בנכסי יתומים שמכרה שוה מנה ודינר במנה והיא אין לה עליה אלא מנה ומשום דאוזילה בדיתמי ולא נעשית שליח בית דין ומשום הכי מכרה בטל וכן שליח שטעה בענין זה הרי הוא כאלמנה ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם לא מכר ביותר ממה שצוה עליו למכור אפילו טעה בדמים אינו טעות בין ביוקר בין בזול וענין בר מצרא כך הוא. הראב"ד. וזה לשון ה"ר יהונתן: אמר ליה רב קשישא הכי אמרי נהרדעי דהכא לא שייך למימר ולא לעוותי דאין אונאה לקרקעות ואם ירצה לתת לו מאתים יקח השוה ואם לאו לא. ודוקא כהאי גוונא שלא היה יודע המוכר שהיה הלוקח קונה אלא לצורך עצמו הכא הוא דאמרינן אין אונאה לקרקעות אבל היכא דאמר ליה בפירוש לצורך פלוני אני לוקח אותה לית דינא ולית דיינא דמצי אמר ליה לתקוני וכו' בודאי יש אונאה ובטל המקח מעיקרו והכי אמרינן במסכת קידושין. ומהכא נמי איכא למשמע דכל היכי דאמרינן אין אונאה לקרקעות אמרינן נמי אין ביטול מקח לקרקעות. עד כאן.

אָמַר לְהוּ קוֹצוּ! קָצוּ. הא דכפל הלשון מפני כי היה למעלה מקרקע רבה קרקע יער של אחרים וכן למטה ממנו והוא חשב כולם של ישראל הם והא דלא קצו משום דחזו רבה לא קץ ולכן אמר לו קוֹצוּ של רבה ואחר כך קוֹצוּ שלכם. והא דאמר רבה בר רב הונא מַאן קַצְיָיהּ תֵּקוּץ עַנְפֵיהּ קשא אם נתחייב לו ממון למה יקללו בנפשות? ונראה לי דכונתו על ענפי אילנות ממש שיזדמן אדם רע ומזיק ויקוץ לו ענפי אילנות שלו אך הסטרא אחרא דרכה להתאחז ולקטרג בדבור הצדיק דפרשה דבריו על ילדיו וקטרגה וכמו שאמרו בזוהר בריש בראשית שקטרג על מאמר 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הוּא אִישׁ זֶה' (שמואל ב' יב, ה).