Bava Metzia 107a

גמ' מיקל אע"ג דמשני לא סבר דמקפיד איניש מידי דלא חסר בה:

דאמר מר רבה בר נחמני רביה דאביי דרבה גידלו בביתו:

דתתבור שתעשה בורה שלא יצמחו זרעוניה:

ליזרע [שתא] חטין וכו' ה"נ פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה ואם יזרענה זה שעורין נמצא זה מקלקלה:

דלא כריב ותני חרשה לאחר קצירה ושינה בשעת הזרע:

מתני לה רב יהודה לרבין במתני' תבואה יזרענה קטנית:

הא לן והא להו מתני' בא"י קאי שהיא מקום הרים ואיכא למיחש לכחשא דארעא אנן השתא בבבל קיימינן שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים וליכא למיחש לכחשא דארעא הלכך משנה בכל מקום שירצה מקטנית לתבואה ומתבואה לקטנית ורבי שמעון אוסר כדאמרן:

תחלי דבי כיתנא שחלים שקורין כרישי"ן הגדילים בין הפשתן:

האי מאן דבעי דתתבור [ארעיה] פי' בקונט' שתקלקל שדה וקשה דאדרבה כך הוא רגילות של עובדי אדמה שזורעים שנה חטין ושנה שעורין וכשזורעין אותה ב' שנים חטין רצופין או שעורין מתקלקלת וכן נמי משמע בשילהי חזקת הבתים (ב"ב דף נז:) גבי אחד אמר אכלה חטין ואחד אמר אכלה שעורין כדפי' רבינו שמואל התם לכך י"ל האי מאן דבעי שתהא שדהו חשובה כאילו הניחה שנה אחת בורה כי כן דרך לזורעה שנה ולהובירה שנה כדי שתחזור לכחה ממה שהוכחשה ליזרע שתא חטין ושתא שעורים ולכך אסר רשב"ג כשאמר לזרעה חטין שלא יזרע שעורים כי שמא אשתקד זרעה שעורים ואי כריב ותני לית לן בה שם לא יאסור רשב"ג:

הני תחלי דבי כיתנא אין בהם משום גזל אע"ג שהתנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום כדאמר בסוף פ' מרובה (ב"ק דף פא.) התם מיירי בעשבים שאין ראוים לאדם אלא לבהמה וכן משמע מדלא נקט ירקות אבל תחלי שהן מאכל אדם אסור אא"כ הוא שדה פשתן:

אילן העומד על המיצר פי' הקונטרס אינו מיושב שפירש אילן שנטוע בקרקע סמוך למיצר והשרשים נוטים בשל חבירו אלא נראה לפרש שהאילן עומד ממש על המיצר שהוא של שניהם ואין השרשים מתפשטין לקרקעו של זה יותר משל זה אך הענפים נוטין יותר לשל אחד מהם רב אמר הנוטה לכאן לכאן כיון שהשרשים שוים בשל זה כמו בשל זה אזלינן בתר הענפים מה שיש מן הענפים כנגד המיצר חולקים והשאר לרשות שנוטין הוי הכל שלו ושמואל אמר חולקין אזלינן בתר השרשים שהם שוים כמו כן יהיו שוים בענפים אבל אי נטוע כולו ברשות אחד והענפים נוטים ברשות חבירו בזה אמר ר' יוחנן בס"פ לא יחפור (ב"ב דף כז: ושם ד"ה ואחד) מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ שכל הענפים יהא לבעל השרשים ובהא מודו נמי רב ושמואל דשמעתין ופריך אילן העומד על המיצר חולקים ומשני בממלא כל המיצר כמו שהשרשים הן כולן על המיצר כך הם הענפים ודתלי טעוניה לחד גיסא דקאמר לא שהענפים עוברים המיצר אלא שיש פירות לצד אחד יותר מלצד חבירו מהו דתימא ניפלוג לאורכו של מיצר קמ"ל דחולקין לרוחבו של מיצר ושילהי הבית והעלייה (לקמן בבא מציעא דף קיח:) דתנן שתי גינות זו למעלה מזו וירק בינתים השרשים לכ"ע הם של עליון לפי שהם יונקים מגינתו אבל הנוף שהוא באויר התחתון לר' יהודה הוא של תחתון ולר"מ הוי לשל עליון דאמר שדי נופו בתר עיקרו והתם פסיק כר"ש דאמר כל שיכול עליון לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו והיינו כר"מ והשאר מסתמא הפקיר לתחתון ונראה דאפי' לרב דלית ליה הכא שדי נופו בתר עיקרו סובר שפיר כר"מ דכיון דהתם כל השרשים כולן בשל עליון דין הוא למימר שדי נופו בתר עיקרו כדאמר נמי רבי יוחנן בשילהי לא יחפור ושמואל דאמר הכא חולקין יכול לסבור התם כרבי יהודה דלא אמר שדי נופו בתר עיקרו משום דרגילות למלאות גינתו עפר ולהשוותו אל גינת חבירו ועוד דאין כלל מן הנוף ברשות העליון אלא מיד שנראה חוץ לארץ הוא ברשות התחתון אבל בשמעתין רוב הנוף על המיצר רק מעט מן הענפים נוטים לכאן ולכאן חוץ לרוחב המיצר:

מקומות שהם טבעני וארץ שמנה ביותר אין מקפידין בהם בשנוי המכחיש את הארץ מעתה בבבל התנה בקטנית או בתבואה משנה מזו לזו ואין כאן בית מיחוש וגדולי המחברים כתבו ענין זה בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:

מגבת פורים לפורים ואין ראוי לפזרה להוצאות אחרות ואין מדקדקין בדבר לצמצם להם ולהפיל המותר לכיס של צדקה אלא מכינין להם סעודתם דרך ותור ואם חלקו להם במעות ורצה העני ליקח דברים מועטים לענינים אחרים רשאי ואין צריך להתנות במעמד אנשי העיר וכבר ביארנוה בפרק האמנין יראה לי שלא הותר אלא בדבר מועט כגון רצועה לסנדלו וכיוצא בזו בכדי שאין סעודתו נפקעת בכך הא כל שסעודתו נפקעת בכך אסור:

שחלים הגדלים בין הפשתן אע"פ שהם ראויים לאכילה אין בהם משום גזל מתוך שהם מפסידים את הפשתן אף בעלי הפשתן מתרצים בכך והדבר מחול מן הסתם ואם היו עומדין על הגבולין ר"ל על מצרין שבקרקע הואיל והפשתן אינו במצר יש בהם משום גזל ואם גדלו בתוך הפשתן כל כך שנתקשו והם ראויים לזרע אף בתוך הפשתן יש בהם משום גזל הואיל ונתקשו כבר עשו את שלהם ואין מפסידין עוד ויראה לי שאף ברכותם אם הליכתו מזקת מחמת הדריסה כהיזק השחלים אסור:

אילן העומד על המצר הממוצע בין שני בני אדם ונמצאו שרשיו יונקין מבין שני התחומין הרי שניהם חולקין בפירות ואין משגיחין בענפים להיכן הם נוטים וכן אם היו הענפים נוטים בשוה לכאן ולכאן אלא שמ"מ היו ענפים שבצד אחד מרבים בפירות יותר חולקין בפירות על כל פנים ומ"מ יש מקומות שנהגו בני המצר שזה נוטל פירות ענפים הנוטים לצד חלקו וזה נוטל פירות ענפים הנוטים לצד חלקו ובמקום שנהגו כן הולכין אחר המנהג:

אסור לאדם לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמתה שמא ישלט בה עין הרע ויביא עצמו לידי רנון הבריות ואף מפני זו אמרו דרך עצה שלא יקח אדם קרקע סמוכה לעיר ביותר אלא אם כן דעתו להקיפה בגדר עד שלא תהא העין שולטת בה:

בד"ה הא לן והא להו כו' ומתבואה לקטנית ור"ש אוסר כדאמרן עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכי תני ליה רב יהודה לרבין במתני' תבואה יזרענה קטנית לבני בבל ואפ"ה קתני בה ר"ש אוסר וטעמא כדאמרן דהיינו כרבה שהשינוי מקלקל הקרקע אפי' בלא הכחשה וה"ה והוא הטעם אפילו בבבל ודו"ק:

תוס' בד"ה האי מאן כו' ואי כריב ותני לית לן בה שם לא יאסור רשב"ג עכ"ל ר"ל לפי שיטתם האי ולא אמרן כו' תלמודא קאמר לה ולא קאי אמלתא דמר אלא אמתני' דשם לא יאסור ר' שמעון בן גמליאל אבל לפרש"י ניחא טפי דקאי שפיר אמלתא דמר גופה ודו"ק:

בד"ה אילן העומד כו' משום דרגילות למלאות גינתו עפר ולהשוותו כו' עכ"ל הכי קאמר רבי יהודה התם אם ירצה התחתון למלאות כו' ולר"מ לא בעי למימר נמי דלכך שדי נופו בתר עיקרו התם מה"ט דקאמר נמי אם ירצה עליון ליקח עפרו כו' דמשמע דר"מ חזר מהך סברא דקאמר התם ר"מ מאחר ששניהן יכולין למחות רואין מהיכן ירק זה חי והיינו כמ"ש התוספות דמהשרשים שהוא חי הוא כולו בשל עליון אבל ר"י קאי בהך סברתו והיינו משום דרגילות למלאות כו' ואין רגילות ליקח העפר ודו"ק:

האי מאן דבעי דתתבייר ארעיה פירוש כדאמרינן בעלמא נרה או הובירה עולה לו מן המנין כלומר מי שרוצה לבייר את שדהו כדי שתעשה לו הרבה לשנה אחרת והוא רוצה ליהנות ממנה מעט ולא תעמוד שדהו בטלה לגמרי לזרעה שתא חטי ושתא שערי. והיינו טעמא דרבי שמעון בן גמליאל כי שמא הוא רוצה לזרעה לשנה הבאה שעורים כי הוא צריך שעורים והיה רוצה עתה לזרעה חטים אי נמי כשהשדה נעשה מין אחד שתי שנים זו אחר זו מכחשת ואפשר כי השנה שעברה עשה בה שעורים וכשהוא עושה בה עתה שעורים הכחישה. אבל כרב ותני לית לן בה. פירוש בכל שנה יכול לעשות בה מין אחר והוא עושה הרבה. הראב"ד.

לא קשיא הא לן והא להו לבני בבל היו שדות שמנות ויותר היה שוה להם קטנית מן התבואה מפני ששואב הלחות שבהן מפני שמרקיב פירותיהן. הראב"ד.

כתוב בתוספות התם מיירי בעשבים שאינם ראוים וכו' אי נמי הכא נקט ליה אגב דבעי למימר בתר הכי דאי קיימין על הגבולין. וראשון עיקר דלישנא דעשבים דקאמר התם משמע דמאכל בהמה הם דלא קאמר ירקות. ועוד דהשתא צריכא כולה מילתא שפיר. מפי רבי. עד כאן תוספות שאנץ.

דילי דילך ודילך דילי פירש הקונטרס שכן הדין לפי שאילנותיהן עומדות על המצר. ורבינו משולם פירש דילך דילי ודילי דילך כלומר אין אנו מקפידין זה על זה ומכל מקום נהוג בני מצראה. וכן פירש רבינו חננאל. הרא"ש.

הנוטה לכאן ולכאן פירש הקונטרס השרשים שנוטים לכאן הם לכאן והפירות שכנגד השרשים הם לכאן. ולא רצה לפרש הנוטה כענפים לפי דלא אזלינן בתר הנוף כדאמר בפרק לא יחפור אילן הנוטה מביא וקורא פירוש בעל הקרקע דאזלינן בתר הנקה. מיהו קשה דהנוטה משמע דקאי אענפים מלשון הטייה וגם ההוא דלא יאסור רצה לומר בענפים הנוטים. וכן נמי קאמר התם גבי אילן הנוטה קוצץ מיירי בנטיית הענפים לכך נראה דהכי נמי רצה לומר וכו' כמו שפירשו בתוספות. תלמיד הר"ף. וזה לשון הראב"ד: אילן הנוטה לכאן ולכאן אף על פי שכוורתו על המצר כיון שענפיו נוטין לצד אחר לאותו צד הם הפירות והא דתניא חולקין בממלא כל המצר כלומר שענפיו ממלאין כל המצר אף על פי שהם נוטים לצד אחר. ופסק הרב כשמואל דאמר חולקין והא דאמר ליה רב יהודה לרבין בר נחמן כמנהג המקום ולא שפסק הלכה כרב. עד כאן.

שלא תמצא אשתך ספק נדה שיותר מצטער הוא ממה שאם היתה ודאי נדה וגם אינו נזהר כל כך. הרא"ש. וזה לשון תלמיד הר"ף: ורבינו תם פירש דדוקא ספק נדה קאמר לפי שאין בלבו כל כך ליזהר אבל ודאי נדה יזהר ממנה. עד כאן.

"בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר", שֶׁיְּהֵא בֵּית־הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנְךָ (דברים כח, ג) נראה לפרש מי שביתו רחוק אינו יכול לצאת מביתו בחשיכה בבוקר כדי לבוא לבית הכנסת כדי שלא יהיה נזוק בדרך מכח חשיכה וכן בערב מוכרח שיצא לאור היום כדי לבא לביתו לאור היום אבל אם ביתו סמוך לבית הכנסת אין לו פחד אם ילך בחשיכה בדרך זה שיש בין ביתו לבית הכנסת ואם כן יקדים בבוקר וגם יאחר בערב ואמרו בגמרא (ברכות ח.) אמר לו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל? תמה! כיון דאמר לו מקדמי ומחשיכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו.

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ", שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בִּשְׁעַת בִּיאָתְךָ מִן הַדֶּרֶךְ (דברים כח, ג). מקשים אמאי אמר סָפֵק ולא אמר גם על וַדַּאי נִדָּה? ורש"י ז"ל פירש כל שכן. ונראה לי בס"ד דספק נדה הוא כתם ואינו דם וסת ואם תמצא כתם והיא תספור שבעה נקיים אחר מציאת הכתם ויזדמן שביום השביעי קודם טבילה בא לה הוסת וצריכה להמתין ששה או שבעה ימים עד שתספור שבעה נקיים ותטבול נמצא נתרחקה הטבילה הרבה ימים וכל אותם ימים שעברו בשביל הכתם לא היה בהם תועלת ועברו בכדי ולכן יקשה לו הרבה כי האדם מתאוה לאשתו בבואו מן הדרך, מה שאין כן אם תהיה ודאי נדה שהוא ביאת וסתה לא אכפת לו כל כך כי אחר י"ג או י"ד תטבול. אי נמי וַדַּאי נִדָּה הוא מחמת הוסת וזה טבעי ואין הברכה בסתם משנה הטבע לדחות הוסת אך ספק נדה הוא כתם דאפשר דהוה לה על פי הרוב מעלמא ואפילו שהוא ממנה אינו טבעי ולכן תועיל הברכה בעבור זה.

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ", שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ (דברים כח, ג) נראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) אשתו של אדם מתאוה לו הרבה בעת שיוצא לדרך ולכך חייב לפקדה בעת ההיא וכיון דמתאוה לו ודאי היא תזריע תחלה ואז יולדת זכר ולזה אמר שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ רצונו לומר כולם זכרים כמוך ולא נקבות כמותה.

"בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה", שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ מְשֻׁלָּשִׁין, שְׁלִישׁ בִּתְבוּאָה, שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בִּגְפָנִים (דברים כח, ג). קשא והלא הכתוב אמר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יח, ד) ולמה כאן הקדים הזתים שהם היצהר? ונראה לי בס"ד במשקין היוצאין מהם היין משובח יותר מן השמן שקובע ברכה לעצמו ולכן הקדים תירוש ליצהר אבל כאן דנקיט האילנות הקדים הזתים שהם מתקיימים וחזקים יותר מן הגפנים. והא דכתיב פרשת עקב אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח, ח) היינו כי אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות מא:) ארץ בתרא הפסיק והוה ליה גפן שלישי לארץ קמא וגפן ראשון לארץ בתרא. ועוד נראה לי בס"ד בפסוק דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ נקיט להו כפי שרשם למעלה כי גפן בדעת וזית ביסוד וכמו שכתוב בספר הלקוטים אך כאן תפס כפי הצורך שיש לעולם בהם דהעולם צריכין לזתים בשביל השמן יותר ממה שצריכים ליין כי השמן כולם צריכין לו לאכילה ולהדלקה אבל יין יש הרבה בני אדם דאין שותין יין כלל ואומר שְׁלִישׁ וּשְׁלִישׁ וּשְׁלִישׁ נראה לי בס"ד מספר שָׂדֶה [309] ישתלש כל שְׁלִישׁ עולה חֶסֶד אֵ־ל [103] דאף על פי שהאדם ישלש עם כל זה ישים בטחונו בחסד אל.

מַה בִּיאָתְךָ לָעוֹלָם, בְּלֹא חֵטְא, כָּךְ יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם (דברים כח, ג) הקשא מהרש"א בשם הרא"ם מה יעשה ב'אָרוּר בְּצֵאתֶךָ' (דברים כח, יט) ותירץ יציאתך בלא מצות. וקשא לפירושו איך יקללו בכך שלא יעשה מצות אם כן בטל העונש מעל אדם זה? ונראה לי בס"ד לקיים פירושו דאינו מקללו שלא יעשה מצות אלא מקללו שיאכל שכר מצותיו בעולם הזה וממילא הולך ויוצא מעולם הזה בלא מצות שכבר אכלם וכמו שנאמר וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז, י).

"וְהֵסִיר הֳ' מִמְּךָ כָּל חֹלִי" אָמַר רַב זוֹ הָעַיִן (דברים ז, טו). נראה לי בס"ד עַיִן במלוי כזה עי" ן יו" ד נו" ן סוף המלוי הוא ק"ד כמנין כָּל חוֹלִי [104]. והא דקרי לעין הרע בשם כָּל חוֹלִי נראה לפרש משום דשאר חולאים הם לגוף דוקא אבל עין הרע מזקת גם לנפש צא ולמד מלוחות ראשונות שנשברו מחמת עין הרע דאומות העולם ולזה אמר כָּל חוֹלִי, כָּל דייקא מה שנוגע לנפש ולגוף. אי נמי קרי לה כָּל חוֹלִי כי היא תהיה מכל אדם גם מן הקרובים. אי נמי כָּל חוֹלִי שולט בממון אבל חולי זה שולט בשתיהם יחד כאותו עשיר שהיה לו כוס יקר זכוכית לבנה פלאי פלאות אשר הוריש לו אביו ויום אחד עשה סעודה והביאו לשתות בו והיה באורחים אדם שיש לו עין הרע קשה בר מינן וראה ותכף נפל הכוס ונשבר ואחר רבע שעה נפל על בעל הכוס אבן אחת גדולה מן ראש הכותל ומת בר מינן נמצא שלט בגופו וממונו ביחד ולכן טוב לאדם לעשות לעצמו תמיד סגולה טובה ולכן תמצא אותיות עַיִן במלואם כזה ע י "ן י ו "ד נ ו "ן ראש המלוי עולה טובה וסוף המלוי עולה סגולה 'טוֹבָה' [126] רמז שיעשה תרופה לעין תמיד בסגולה טובה.