Commentary page
Bava Metzia 101a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 101a
Bava Metzia 101a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 475 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
גמ' חוץ מן ההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן:
שנעקרו בגושיהן עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה כדתנן (ערלה פ"א מ"ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב:
ולאחר שלש כלומר אפילו נעקרו בגושיהן לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר שאילו נטען מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש:
אבל בתוך שלש גושין דבעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל שלו:
הוה קטיני הוו זיתים דקין ולא היה להן צל וזרענא תותייהו סילקא וירקא:
צריכא רבה שאם לא פרשה רבי יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא:
המקבל למחצה:
מעשר תחלה כל התבואה ואח"כ נותן לו לנכרי חלקו ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד:
16 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 101a · Sefaria
Tosafot
שנעקרו בגושיהן נקט הכי משום תוך שלש דאל"כ הוו ערלה:
ולימא ליה אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא כו' והייתי קונה נטיעות קטנות בדמים מועטין ולאחר שלש היו נעשות גדולות וטוענין פירות כזיתים שלך ומאחר שלא עשיתי כן אלא הנחתי זיתים שלך בקרקעי פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר שלש אא"כ אוכל גם אני עמך תוך שלש הואיל וכן גם אתה הנחתם לדעת כן בקרקעי:
ואם אמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו אלא ישארו הזיתים שם אע"פ שלאחר ג' הכל של בעל הקרקע ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוים למכור לנטיעות ולא סגי בדמי עצים שהרי לעשות פירות הן עומדין:
סברוה מאי שדה אבותיו כו' וקסבר אין קנין ומקבל כחוכר נראה לר"י לפרש משום דקסבר אין קנין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר ובחוכר מן הדין צריך לעשר שלא יהא פורע חובו במעשר כדאמר. הרי שאנס השר את גורנו אם בחובו צריך לעשר אבל ת"ק דרבי יהודה דאמר החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל ממציק כו' סבר יש קנין ולכך אין להחמיר במקבל אלא דוקא בחוכר החמירו מדרבנן כמו שחייבו לעשר מדרבנן את הלוקח מן הנכרי כדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד"ה קסבר) גבי ר' שמעון שזורי למ"ד יש קנין והא דתנן בהשולח (גיטין דף מג: ושם) האריסין והחכירין כולם פטורין מן המעשר ומשמע דאפילו חלקו של חוכר פטור איכא לאוקמי בסוריא כדמשני התם (דף מז.) אמשניות טובא ואפילו חוכר פטור שם כמו בחוצה לארץ דבלא שמעתתי' צריך לאוקמי התם בסוריא כיון דפטור אפילו חלקו של ישראל דלא תיקשי ההיא דמנחות ומה שהוצרך ר' יהודה להזכיר שדה אבותיו אע"ג דת"ק נמי איירי דוקא בארץ כדפרישי' דבחוצה לארץ אפילו חוכר פטור הכי קאמר ליה ר' יהודה לת"ק כיון דבא"י קיימינן ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר דאין קנין דאכתי שדה אבותיו חשוב ולמאי דקאמר לעולם יש קנין ולכך אין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר לפי זה לא פליג רבי יהודה את"ק אלא מוסיף דאף המקבל ממציק מעשר ונותן לו כמו בחוכר כך נראה לר"י לפרש דמקבל כחוכר או לאו כחוכר דמי תלוי ביש קנין ואין קנין ועיקר ור"ת פירש בע"א ודוחק:
כדי שתהא ברה בידו פי' שתהא ברורה בידו שעל ידי שיצטרך לעשר אף חלקו של נכרי והיא חביבה בעיניו ולא יניחנה ומתוך שיקשה עליו הוצאת המעשר יטרח לחזר על הנכרי ללוקחה הימנו אבל ישראל אחר אם נחייבנו לעשר אף מחלק הנכרי יניחנו מלקבל דאין חביבה בעיניו ר"ח גריס שתהא בורה בידו פירוש להכי קנסו את היורש שיעשר את חלק הנכרי כדי שיניח מלקבלה וכיון שתהא בורה ביד הנכרי שלא ירצו לקבלה הימנו ע"י כן ימכרנה לישראל בדמים מועטין שלא נתן עליה כלום אלא בגזילה באתה לידו ולכך לא יהיה רגיל עוד לגזול אבל אחר לא הוצרכנו לקנוס ולעשר דבלאו הכי שומע לנו מלקבלו אבל יורש דחביבה ליה לא תועיל אזהרה:
Tosafot on Bava Metzia 101a · Sefaria
Rashba
הא דקאמר ר"ל ל"ש אלא שנעקרו בגושיהון. קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה, מ"מ אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין.(שיטמ"ק).
מדאמרינן הכא אי הוה נטענא מי לא הוי אכילנא. דקדק הרשב"א ז"ל דמי שירד לחורבתו של חברו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר כיון דמשום בנינא דידי חזיא למידר אדור בתוכה ואשתמש בה, משום דא"ל מריה דארעא אי אנא בגינא מי לא הוה דיירנא, הלכך נותן לו כל הוצאתו ומסתלק. ואם כבר דר בה, אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר דא"ל מה חסרתיך (ב"ק כ, א) ואי הוה קיימא לאגרא מעיקרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר כדמיה של עכשיו. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד הרגל (כא, א) ההוא גברא דבנה אפדנא [אקילקלתא] דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, ואקשינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, כלומר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, ודחינן לה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי התם ומסקי לה ליתמי דבר מועט, ואמר לו ר"נ זיל פייסינהו, לא אשגח ביה, ואגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, מדאמרינן זיל פייסינהו והדר קאמר ואגבייה לאפדניה, משמע דכמה דמיתוגר השתא יהב ליה כיון דמעיקרא הוה קאי לאגרא ואפילו בדבר ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין, אי מצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור, ואי קיימא לאגרא מעלה שכר לבעל הקרקע, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד (שם) הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים, ואקשינן תרתי, לא קשיא הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, אלמא דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר לבעלים, והיכא דיהבינן למשכיר מפיק מניה דהא בעלים עלי' דשוכר הדרי. ובדלא קיימי לאגרא נמי דאין צריך להעלות שכר לבעלים, אי יהבי למשכיר מפיק מיניה דהא ארעא לאו דידיה הוא, ומיהו אפילו למארי ארעא לא מיחייב הלכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הויא מיסוד הרשב"א ז"ל עכ"ל הרנב"ר ז"ל. עוד כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו, ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל, אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים, מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ לה, ב) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר. [ל' הנמוק"י].
היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין וידו על התחתונה. פירשו רוב המפרשים ידו על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נתן לו הוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, היינו שנותן לו כשתלי העיר, ומשמע אפילו יתר על ההוצאה. והוא מן התימה היאך יתן לו זה יתר על מה עוד אני תמה, והלא בעל חוב נוטל את השבח (לעיל בבא מציעא טו, א) ואינו נותן לו אלא הוצאה ואף על פי שנכנס לשדה זו ברשות ולקחו מבעלים, והיאך יהא יפה כח בעל חוב מבעל הקרקע. והריא"ף הפליג יותר ואמר שנותן לו הבנין עד גמירא, והיינו דאמר ליה רב לההוא גברא זיל שם ליה וידו על העליונה. וי"ל שדין הלוקח במקום בעל חוב גרוע יותר, לפי שהוא הפסיד על עצמו שלקח שדה המשועבד לאחר, וכן כתב גם והר"ז הלוי פירש ידו על העליונה במעולה שבשכירות, כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע או נטע לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה, דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא, ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמו שמזלזלים הפועלים הפחותים. ורבי האי גאון פירש במקח וממכר בשער ז', ידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאים בקיאים. (שיטמ"ק).
א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו נראה לי דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה מיד קנתה לו שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו קנה ואין חברו יכול לחזור בו, והוי ליה כאותה ששנינו בפרק קמא דב"ב (ה, א), כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו, בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור ואי זו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי, אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו, ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה במלוה על פה ונאמן לומר פרעתי, כן נראה לי. ובשדה העשויה ליטע, אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה, דהא רב אמר ליה לההוא גברא דקגדרה ומנטר לה דישום לו וידו על העליונה משום דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטעה, ואפשר היה לי לפרש האי דרב משום דכיון דגדרה וגלי דעתיה דניחא ליה הוי ליה כאלו אמר תקנה לי חצרי וכאותה שאמרו בסמך לו כותל אחר, אלא דלא משמע הכי מדקאמרינן דמודה רב לשמואל בשדה העשויה ליטע, ושמעינן לה מכללא דההוא עובדא, דאלמא משום דגלי אדעתיה בלבד דעשויה ליטע היא ולא משום דקניא ליה חצרו, דאי לא, היכי דייקי מינה דלא פליג אדשמואל בשעשאוה ליטע, וככן כתב הראב"ד. (שיטמ"ק).
Rashba on Bava Metzia 101a · Sefaria
Meiri
הגוי אין לו קנין בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ר"ל שאם קנה גוי שדה מישראל לא הופקעה מקדושתה עד שאם יחזור ישראל ויקחנה תחשב ככבוש יחיד ליפטר מן המעשרות אלא שאין לו קנין וכל שיחזור ישראל ויקח חזרה לקדושתה וכן אם היה לגוי קרקע בארץ ישראל ולקח ישראל פירותיו אפילו הביאו שליש ביד גוי או אפילו נתבשלו מכל וכל ונתלשו ביד גוי הואיל ומירחן ישראל חייבין בכל מן התורה אלא שבזו יש בה תנאים מתבארים במקום אחר והוא שאם נתלשו ביד גוי נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר שכך אמרו טבל שאתה לוקח מן הגוי אי אתה נותן ממנו תרומת מעשר לכהן אלא מוכרה לו ונוטל דמיו אבל אינו נותן מעשר ראשון ללוי כלל ואם לא נתלשו מן הגוי אלא שהגיעו בידו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהם לכהן וללוי כפי חשבון שנתבשלו ברשותו הגע עצמך שהגיעו שליש לבד ונמצא שנתבשלו בידו שני שלישים נותן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ושני שלישי מעשר ראשון ללוי ומעכב לעצמו שליש המעשר של לוי ומוכר לכהן שליש תרומת מעשר הא אם לא הביאה שליש מפריש ונותן את הכל:
החוכר שדה מן הנכרי בארץ ישראל והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה כך וכך סאין בין תעשה בין לא תעשה הרי זה מעשר תחלה כל התבואה וכשיעשר יפרע לגוי כמו שהתנה לו מן המעושר שאם יפרענו מן הטבל ולא יעשר אלא הנשאר נמצא פורע חובו מן המעשר ופירות כלן שלו ומה שנותן מהם לגוי חוב הוא שהוא חייב לו ומ"מ פירות אלו כשלו וצריך לעשר אבל המקבל למחצה לשליש ולרביע חולק עמו בטבל ואח"כ מעשר את שלו שהרי הגוי שותף בה וכל שותפות הגוי אינו חייב במעשרות אלא מדבריהם והילכך אין זה חייב לעשר לו משלו אלא מקבל חלקו בטבל והלוקח ממנו יעשר מדבריהם ונמצא שהמקבל אינו כחוכר וכמו שאמרו בסוף סוגיא זו מקבל לאו כחוכר דמי ואע"פ שחברו עמה לעולם יש קנין לגוי וכו' כך פירושה לעולם יש קנין וכו' ואם תמצא לומר שאין קנין מ"מ מקבל לאו כחוכר דמי:
היה שדה זה שהוא מקבלה מן הגוי של אבותיו של זה המקבל הרי זה מעשר את הכל מתקנת חכמים ולא סוף דבר שנגזלה ממנו או מאבותיו שהרי עדין כעין שלו הואיל וקרקע אינה נגזלת אלא אף אם לקחה הגוי ממנו או מאבותיו מתוך שהדבר ידוע שחביבה עליו קנסוהו בכך כדי שיזדרז מתוך כך לחזור וללקחה שתעמוד ברורה בידו כשלו זו היא שטתנו בשמועה זו וגדולי המחברים נוטים בה לדרך אחרת ואף בחיוב חוכר הם באים מתורת קנס ואף קנס האמור במקבל פרשוהו בצד אחר וכן רוב המפרשים נתבלבלו בענינה הרבה הן בפסק יש קנין ואין קנין הן בדין מקבל וחוכר הן אם להעמיד שמועה זו בארץ ישראל הן אם להעמידה בסוריא והרבו בה בקושיות אגדות אגדות ואנו כתבנו מה שנראה לנו דרך קצרה וכשתתבונן בכל אותן השמועות שנתבלבלו רוב מפרשים בהם יעלה בידך ממה שכתבנו תירוץ מספיק בכלן או ברובן ומ"מ מה שיראה במסכת גיטין שהחכירות פוטרת מן המעשר אינה שנויה אלא לדעת האומר יש קנין כמו שיתבאר שם:
היורד לתוך שדה חברו ונטעה אילנות שלא ברשות אם היה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה וזהו שכר טרחו והוצאתו וכתבו גדולי המפרשים במסכת כתובות פרק נכסים דוקא בשהיתה הוצאה שיעור שבח וכן כתבו שאם בעל הקרקע אף הוא עובד אדמה וכן שהוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו אלא דמי נטיעותיו שבאותה שעה ואם אינו שדה העשויה ליטע כגון שהוא יפה לזרעים יותר מאילנות או שבעלים די להם קרקעות נטועים ורוצה בשדה ליזרע שמין לו וידו על התחתונה ואם הוצאה יתרה נוטל שבח ואם שבח יתר נוטל הוצאה בא בעל השדה וגדר את הנטיעות והראה עצמו כשמח בהן שמין לו וידו על העליונה שאם הוצאה יתרה נוטלה ואם שבח יתר נוטלו ויש מפרשים ידו על התחתונה ליפרע בפחות שבשתלים וידו על העליונה ליפרע כגדול שבהם מפני שלדעתם אי אפשר ליורד שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין ליטול בשבח היתר על ההוצאה אלא שכל ששבח יתר על הוצאה נוטל הוצאה בפחות שבשכירים ואם הוצאה יתרה נוטל שבח:
לא נתפייס הנוטע במה ששמו לו הן בשדה העשויה ליטע הן בשדה שאין עשויה ליטע ואמר הריני עוקר אילנות שנטעתי אין שומעין לו שהרי מ"מ עד עכשו ינקו והכחישו את הקרקע לא נתפייס בעל במה שחייבוהו ליתן ואמר לו עקור אילניך לא הוזכר דין זה בגמ' ומ"מ גדולי המחברים כתבו ששומעין לו ויש חולקין שאם כן לא הושוו המדות וכל שאין הלה יכול לומר הריני עוקר אף הוא אינו יכול לומר עקור ומ"מ נראה כדעת ראשון שאין כופין את האדם לבנות ולנטוע וכן אם היו מעות ולקח בהם סחורה שלא מדעת בעלים רצו נותנין שכר טרחו לא רצה חייב לשלם הקרן:
היורד לתוך חצר חברו ובנאה שלא ברשות כתבו גדולי הפוסקים והמחברים שכל החצרות ראויות לבנות והרי הדין בה על הדרך שביארנוהו בשדה העשויה ליטע ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בה לבנותה ומ"מ יראה שהכל לפי מה שהוא אדם ושמא לפי המקום ולפי הענין יש חצרות שאין עשויות ליבנות ודנין בהם לשום לו וידו על התחתונה בא בעל החצר והשלים הבנין או עשה דברים שהראה עצמו רוצה ושמח בו שמין לו וידו על העליונה ובכלם אם אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו שהרי אין כאן כחש קרקע אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך לא הוזכר דין זה בגמרא אבל הסכימו ראשי הישיבות להשוות המדות ומאחר שיכול הלה לומר עצי ואבני אני נוטל אף הוא יכול לומר טול עציך ואבניך ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה מצד שיש כאן הפסד גדול ובעצי ואבני אני נוטל הואיל והוא מוחל הפסדו שומעין לו אבל בטול עציך ראוי לומר שאין שומעין אלא שיושב בו עד שיתן הוצאותיו או יתן לו כמה שנישום לו:
וכן יש לחלק בשדה העשויה ליטע אבל בשאין עשויה ליטע יש לומר בו שיהא יכול לומר כן אלמלא השואת המדות והשואת המדות אין ראוי לעכב טעם זה הואיל ואפשר שאינו נהנה בנטיעה וכן הדין בבנין אם ניכר שאינו רוצה בו:
היה בעל שדה או בעל חצר שתל או בנאי כתבו חכמי הצרפתים שאינו נוטל אלא מה שההנהו וכן יראה ששמין בכל אלו לפי מה שהוא אדם ואם ספק בידו לעשות עכשו אם לאו וכן כל כיוצא בדברים אלו:
3 more comments on this page.
Meiri on Bava Metzia 101a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ולימא ליה כו' פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר ג' אא"כ אוכל גם אני עמך תוך ג' כו' עכ"ל הכי משמע להו דעיקר פירכא אתוך ג' שיהיה לשניהם ולא ניחא להו לפרש בפשיטות דפריך שיהיה הכל לאחר ג' לבעל הקרקע וכדמסיק רבין דאם כן תקשי ליה הכי אמתני' דקתני יחלוקו דליכא למימר דהוה מפרש לה כדמסיק רבין יחלוקו אתוך שלשה דהא ארבין נמי פריך ולימא אי את נטעת בתוך ג' כו' אלא ע"כ דהוה מפרש למתני' בין בתוך ג' בין לאחר ג' יחלוקו ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 101a · Sefaria
Maharam
גמרא והא דרב לאו בפירוש אתמר וכו' באשר"י גריס הא דרב פפא לאו בפירוש אתמר:
Maharam on Bava Metzia 101a · Sefaria
Shita Mekubetzet
הא דקאמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהון קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מכל מקום אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין. הרשב"א. האי דקאמר שנעקרו בגושיהן משום בתוך שלש נקט ליה דאמרינן הכל לבעל הזיתים ואם לא נעקרו בגושיהן מאי אית בהו לבעל הזיתים הלא ערלה הם. ויש עוד לומר דמשום לאחר שלש נמי אצטריך דלא מצי בעל הזיתים לומר זיתי גדלו אלא אם כן נעקרו בגושיהן ועכשיו שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בלא השדה של זה טענתו טענה לומר זיתי גדלו ואין קרקעך צריך לי אלא שזה אומר לו זיתיך בטלו השדה שלי. הראב"ד ז"ל.
דאמר ליה אי נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת ואם תאמר מכל מקום למה יכחישו קרקע שלו בחנם. ויש לומר דלאו בחנם הוא שהרי עתיד לחלוק בפירות לאחר שלש שאלו רצה בעל האילנות לעקרן אין שומעין לו כדתניא לקמן. הריטב"א.
ולימא ליה אי אגא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא ואם תאמר מה טענה היא זאת ודאי אם אתה נטעת דין הוא שתאכל הכל אחר שלש אבל אלו הנטיעות שלי הם הילכך אוכל עמך אחר שלש ואתה לא תאכל עמי תוך שלש כי אלו נטעתם לא היית אוכל תוך שלש. ויש לומר מפני שיכול לומר לו נטיעות קטנות הייתי יכול ליטע ביציאה מועטת ולא היו מכחישין כל כך הקרקע והייתי זורע תחתיהם ולאחר שלש היו נעשות גדולות וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש לא שנא אלא תוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע מאי טעמא משום דאמר ליה קא מבטלת לה לארעאי. ואי אמרת הרי היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אם עשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעם כדין שתלא והא נמי הרי היא עשויה ליטע ונטעה. לא היא דהתם טרח בגווה בכל עבודת הקרקע אבל הכא לא טרח ולא מידי הילכך אין לו אלא דמי הנטיעות. הראב"ד.
הוו קטיני וזרענא תותייהו פירוש והוא הדין דהוה יכול למימר אי אנא נטעי נטענא אילני אמריני עדיפי מהני. אלא מהאי טענה דנקט עדיפא ליה. הריטב"א.
משום יישוב ארץ ישראל פירוש ודוקא אחר שהשרישו בקרקע. כגון דא צריכא רבה. פירוש שאלמלא אמרה רבי יוחנן הוה אמינא דטעמא משום דאכחשו בארעיה ואפילו בחוץ לארץ נמי. הריטב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: שטף נהר זיתיו בגושיהן ונטען בתוך שדה חברו כל שלש שנים הראשונות חולקין בפירות בעל הקרקע ובעל האילנות ואינן אסורין משום ערלה לאחר שלש הכל לבעל השדה. ונראה לומר דאפילו הכי נותן לו דמי עצים שהיו שוים בשעה שנעקרו אף על פי שאכל עמו פירות של שלש שנים וצריך עיון. נעקרו בלא גושיהן נותן לו דמי עצים מיד ואסורים הן משום ערלה שלש שנים. ואם אמר בעל הזיתים זיתי אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו ובחוץ לארץ נמי נראה דאין שומעין לו כיון שישראל קונים שם שדות וכרמים כדכתיב ודרשו את שלום העיר. ודילמא בבבל דוקא הוא דמצי עכובי עליה דלא ליקוץ וצריך עיון. עד כאן.
תנן התם רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו. פירוש מתניתין היא במסכת דמאי וכן לשונה: החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ותלמודא לא מייתי אלא דברי רבי יהודה משום סוגיא דעלה ודבעי למימר עלה אמר רבי ירמיה כגון דא וכו' לא מייתי דברי תנא קמא וכן דרך התלמוד להביא לפעמים משניות שלא כלשונן כדכתיבנא בפרק הספינה. סברוה מאי שדה אבותיו וכו' וקסבר רבי יהודה אין קנין לעכו"ם וכו' ומקבל כחוכר דמי וכו'. ואם תאמר למה לן למימר דסבר רבי יהודה אין קנין דילמא סבירא ליה יש קנין ואפילו הכי חוכר חייב לעשר מדרבנן דהא איכא מאן דסבר הכי במסכת מנחות וכיון דכן אף המקבל דמקבל כחוכר דמי. ויש לומר דשורת הדין מקבל לאו כחוכר כי למה לו לעשר חלקו של גוי אלא דכל היכא דחוכר חייב לעשר מה שנותן לגוי דבר תורה שלא יהא כפורע חובו בטבל מדאורייתא עושה רבי יהודה מקבל כחוכר אבל כל היכא דאמרת יש קנין לגוי אין חיוב החיכר אלא מדרבנן דכולי עלמא לא עשו מקבל כחוכר. ותנא קמא דאמר חוכר דוקא ולא מקבל אינו משום דסבירא ליה יש קנין אי נמי אפילו תימא דסבירא ליה אין קנין וחוכר מדאורייתא חייב לעשר סבירא ליה דליכא למגזר מקבל אטו חוכר. הריטב"א.
אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. פירוש וכיון דהגוי היה אנס קרקע עולם אינה נגזלת ובהא דכולי עלמא אין קנין לגוי להפקיעה מיד מעשר והיינו דאמרינן מאי איריא מציק דקרקע ברשות בעליה עומדת אפילו גוי שאינו מציק נמי פירוש דהא אמרת דאין קנין לגוי. ואם תאמר ומאי קושיא דמציק חייב לעשר מן התורה וכשאינו מציק אינו חייב אלא מדרבנן. יש לומר דהא ליתא דכל היכא דחוכר מדרבנן הוא דמחייב דיש קנין לגוי מקבל פטור מלעשר לדברי הכל כדפרישית לעיל. כך הגירסא בספרים ישנים: אלא דכולי עלמא יש קנין לגוי וכו' ומקבל לאו כחוכר דמי. ופירש רש"י דכולי עלמא יש קנין לגוי ואפילו חוכר פטור אי נמי אין קנין ואף על פי שחוכר חייב מקבל פטור דמקבל לאו כחוכר דמי. והקשו בתוספות חדא דלישנא דגמרא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אי נמי מקבל לאו כחוכר דמי. ועוד דאפילו תימא דיש קנין אפשר לומר דחוכר חייב לעשר מדרבנן מיהת. לכך פירשו דברים כפשטן דכולי עלמא יש קנין ומדאורייתא אפילו חוכר פטור מלעשר ומדרבנן הוא דמחייב וכיון דכן מקבל פטור דמקבל לאו כמוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסו רבנן איירי דחביבה ליה טפי אזיל ומקבל ליה פירוש דאלו בישראל דעלמא כיון שאינה נחלת אבותיו אם אתה מחייבו לעשר מימנע ולא מקבל לה מן הגוי ויפקע זכות השבט לגמרי אבל איהו גופיה לא מימנע ולפיכך אמרו שאפילו המקבל חייב לעשר מדרבנן. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"פ כדי שתהא בורה וכו'. פירוש ברורה ומוחזקת דמתוך שיקשה עליו המעשר שיראה שאינו מרויח כלום יותר משאם היתה שלו מתוך כך יטרח ויקנה אותה ויסלק הגוי ממנה ובהא פליגי דתנא קמא סבר דוקא מוכר חייב מדרבנן אבל מקבל פטור כל מקבל אפילו מקבל שדה אבותיו משום דיש קנין ואם כן חוכר נמי אינו חייב אלא מדרבנן ואם כן אין להחמיר ולגזור מקבל אטו חוכר ואי משום קנסא דקאמר רבי יהודה דלדידיה קנסוהו רבנן וכו' לית ליה האי טעמא. ואתא רבי יהודה למימר אף המקבל פירוש במקבל שדה בעלמא מן הגוי ודאי מודינא לך דפטור מן המעשר דיש קנין ואם כן חוכר אינו חייב אלא מדרבנן וכיון דאינו חייב אלא מדרבנן לא גזרינן מקבל אטו חוכר אבל מקבל שדה אבותיו מן המציק חייב לעשר דקנסוהו רבנן לדידיה. והאי דקאמר אף המקבל אמקבל שדה אבותיו מן המציק קאי והכי קאמר אף המקבל שדה אבותיו חייב כמו חוכר מטעם קנס כדפירשתי. ובקונטרס פירש דהכי פירושו אלא יש קנין ומקבל לאו כחוכר פירוש יש קנין וחוכר פטור ומקבל לאו דוקא אי נמי אין קנין דהשתא חוכר מחייב מכל מקום מקבל פטור דלאו כחוכר דמי. ולא נהירא חדא דאם כן חסר מן הספר. ועוד קשה דהא כי נמי אמרינן דיש קנין מכל מקום מחייב חוכר מדרבנן כמו לוקח. לכך נראה כדפירשתי עד כאן.
12 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 101a · Sefaria
Gilyon HaShas
רש"י ד"ה יש קנין ואי נמי כו' כעין זה בנדרים דף פב ע"ב ומאי א"י להפר לפירוש הרא"ש שם:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 101a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 101, Amud Aleph, about 475 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 13 words
Opens “חוּץ מִן הַהוֹצָאָה.…”
- Segment 215 words
Opens “שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו. אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ…”
- Segment 318 words
Opens “אֲבָל בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ – הַכֹּל שֶׁל בַּעַל…”
- Segment 415 words
Opens “וְלֵימָא לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי, לְאַחַר שָׁלֹשׁ…”
- Segment 533 words
Opens “אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ:…”
- Segment 629 words
Opens “וְלֵימָא לֵיהּ: אִי אַתְּ נְטַעְתְּ – בְּתוֹךְ…”
- Segment 726 words
Opens “תָּנָא: אָמַר הַלָּה ״זֵיתַיי אֲנִי נוֹטֵל״ –…”
- Segment 814 words
Opens “תְּנַן הָתָם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה…”
- Segment 917 words
Opens “סַבְרוּהָ מַאי ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,…”
- Segment 109 words
Opens “וְקָסָבַר: אֵין קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ…”
- Segment 1129 words
Opens “וּמְקַבֵּל – כְּחוֹכֵר דָּמֵי. מָה חוֹכֵר, בֵּין…”
- Segment 1232 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פַּפִּי, וְאָמְרִי…”
- Segment 1314 words
Opens “אֶלָּא: לְעוֹלָם יֵשׁ קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל…”
- Segment 1423 words
Opens “וּמַאי ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מַמָּשׁ.…”
- Segment 1512 words
Opens “וּלְדִידֵיהּ מַאי טַעְמָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן? אָמַר רַבִּי…”
- Segment 167 words
Opens “אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן דָּא צְרִיכָא רַבָּה.…”
- Segment 1725 words
Opens “אִיתְּמַר: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וּנְטָעָהּ שֶׁלֹּא…”
- Segment 1816 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא וְלָא פְּלִיגִי: כָּאן –…”
- Segment 1933 words
Opens “וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא…”
- Segment 2018 words
Opens “לְסוֹף חַזְיֵיהּ דְּגַדְרַהּ וְקָא מְנַטַּר לַהּ. אֲמַר…”
- Segment 2126 words
Opens “אִיתְּמַר: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חוּרְבָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבְנָאָהּ…”
- Segment 2223 words
Opens “מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּית…”
- Segment 2329 words
Opens “הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: שׁוֹמְעִין…”
- Segment 249 words
Opens “מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Bava Metzia 101a · Segment 22 — “מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Bava Metzia 101a · Segment 12 — “אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פַּפִּי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Bava Metzia 101a · Segment 2 — “…נָהָר זֵיתָיו. אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ…”
Original text
שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו. אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנֶּעֶקְרוּ בְּגוּשֵׁיהֶן, וּלְאַחַר שָׁלֹשׁ.
§ The mishna teaches: In the event that a river swept away one’s olive trees and deposited them in the field of another, and they took root there and yielded olives, then the olives are divided between the owner of the trees and the owner of the field. Ulla says that Reish Lakish says: They taught this only about a case where the olive trees were uprooted and relocated together with their clods of earth in which they grew; and the ruling is with regard to olives that grew after three years since the trees took root in the new field. After three years there is no longer any prohibition of orla (see Leviticus 19:23) on the olives even if one presumes that the olives were nourished from the field owner’s land.
אֲבָל בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ – הַכֹּל שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים. דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אַתְּ נְטַעְתְּ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, מִי הֲוָה אָכְלַתְּ?
But during the first three years after the trees took root in the new field, everything that grows is the property of the owner of the olive trees, as he can say to the owner of the field: Even if you had planted the trees yourself at the time that they took root in your field, would you have eaten the olives during the first three years? If you claim that the nourishment from your land yielded the olives, the olives will be prohibited as orla . The only reason for them to be permitted is if it is assumed that they were nourished only from the clods of earth in which they were initially planted over three years ago, in which case they should belong entirely to me, as the owner of both the trees and the clods.
וְלֵימָא לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי, לְאַחַר שָׁלֹשׁ הֲוָה אָכֵילְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ. הַשְׁתָּא קָאָכְלַתְּ פַּלְגָא בַּהֲדַאי!
The Gemara asks: But let the owner of the field say to him: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, then after three years I could have consumed all of the olives yielded by them. Now that I let your trees remain and so you have a right to consume half with me, in return I should be entitled to half the yield during the first three years as well.
אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנֶּעֶקְרוּ בְּגוּשֵׁיהֶן וּבְתוֹךְ שָׁלֹשׁ, אֲבָל לְאַחַר שָׁלֹשׁ הַכֹּל לְבַעַל הַקַּרְקַע. דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי לְאַחַר שָׁלֹשׁ, מִי לָא הֲוָה אָכֵילְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ?
The Gemara suggests another interpretation: Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said in the name of Reish Lakish: They taught this only about a case where the olive trees were uprooted and relocated together with their clods of earth in which they grew, and the ruling is with regard to olives that grew during the first three years since the trees took root in the new field. But after the first three years, everything that grows is the property of the owner of the land, as he can say to the owner of the trees: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, then after three years, could I not have consumed all of the olives produced by them?
וְלֵימָא לֵיהּ: אִי אַתְּ נְטַעְתְּ – בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ לָא הֲוָה אָכְלַתְּ, הַשְׁתָּא קָא אָכְלַתְּ פַּלְגָא בַּהֲדַאי? מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי – הֲוָה קַטִּינֵי וּזְרַעְנָא תְּחוֹתַיְיהוּ סִילְקָא וְיַרְקָא.
The Gemara asks: But let the owner of the trees say to him: Even if you had planted trees yourself at the time my trees took root in your field, then during the first three years you would not have consumed their fruit at all. How, then, can you come now and claim you are entitled to consume half of the olives together with me during those first three years? The Gemara answers: He has a right to demand half of the olives due to the fact that the owner of the field can say to the owner of the trees: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, they would be slender plants that do not cast heavy shadows, and I would have planted chard [ silka ] and vegetables underneath the trees and made a significant profit. Since, instead, I let your trees remain, in return I should be entitled to half of the fruit during the first three years.
תָּנָא: אָמַר הַלָּה ״זֵיתַיי אֲנִי נוֹטֵל״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן דָּא צְרִיכָא רַבָּה.
§ The Sages taught in a baraita : If the other one, the owner of the trees, said: I am uprooting and taking my olive trees back, the court does not listen to him. What is the reason? Rabbi Yoḥanan said: Due to the desire to promote the settling of Eretz Yisrael, it is inappropriate to uproot trees. Upon hearing this ruling, Rabbi Yirmeya said: For rulings such as this, it is necessary to have a great Sage explain it, as that reason is not self-evident.
תְּנַן הָתָם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אֲבוֹתָיו מִן הַנׇּכְרִי – מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
We learned in a mishna there ( Demai 6:2): Rabbi Yehuda says that one who receives a field of his ancestors from a gentile under a sharecropping agreement, i.e., he is granted the right to cultivate the land and keep its produce in return for giving a portion of the produce to the gentile owner, must first tithe the produce grown in that field and only then give the gentile his portion from among the tithed produce.
סַבְרוּהָ מַאי ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַמַּאי קָרוּ לַהּ ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – שְׂדֵה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.
Initially, when the Sages studied this mishna, they assumed the following interpretation: What is the meaning of: A field of his ancestors? It is a reference to any field in Eretz Yisrael. And why did they call it: A field of his ancestors? Because it is a field of his forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob.
וְקָסָבַר: אֵין קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר.
According to this interpretation, the mishna is referring to a field which was legitimately acquired by the gentile and to which the Jew has no claim. The Gemara explains why the Jewish sharecropper is required to tithe the produce he will give the landowner: And the reason the sharecropper tithes that produce is that the tanna holds that a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael does not abrogate its sanctity with regard to separating tithes from its produce.
וּמְקַבֵּל – כְּחוֹכֵר דָּמֵי. מָה חוֹכֵר, בֵּין עֲבַד וּבֵין לָא עֲבַד, בָּעֵי עַשּׂוֹרֵי וּמִיתַּן לֵיהּ, דְּכִי פּוֹרֵעַ חוֹבָתוֹ דָּמֵי. אַף מְקַבֵּל נָמֵי כִּי פּוֹרֵעַ חוֹבָתוֹ דָּמֵי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
And Rabbi Yehuda also holds that the obligation of one who receives a field of his ancestors, i.e., a sharecropper, to pay the landowner is like that of a tenant farmer, i.e., just as a tenant farmer, whether the field produces a crop or whether it does not produce a crop, is required to procure produce from somewhere, tithe it, and then give it to the landowner, as he is like one paying his debt, so too, one who receives, i.e., a sharecropper, is also like one paying his debt, and he must consequently first tithe the produce and then give it to the landowner. Since his obligation to the landowner is regarded as a debt, apparently before the produce is given to the landowner, it belongs to the tenant farmer or sharecropper, who is therefore required to tithe it.
אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פַּפִּי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב זְבִיד: אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אֲבוֹתָיו מִמֵּצִיק נׇכְרִי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ, מַאי אִירְיָא מֵצִיק? אֲפִילּוּ אֵין מֵצִיק – נָמֵי!
Rav Kahana said to Rav Pappi, and some say that he said it to Rav Zevid: But this explanation is challenged by that which is taught in a baraita : Rabbi Yehuda says that one who receives a field of his ancestors under a sharecropping agreement, from a gentile oppressor who seized it, first tithes produce and then gives the gentile his portion. According to the Sages’ initial understanding, why does the baraita specifically refer to an oppressor who stole the land? Even if the gentile was not an oppressor, the ruling of the baraita would also apply.
אֶלָּא: לְעוֹלָם יֵשׁ קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וּמְקַבֵּל לָאו כְּחוֹכֵר דָּמֵי.
Rather, the tanna of the mishna holds that a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael abrogates its sanctity with regard to separating tithes from its produce, and he also holds that the obligation of one who receives, i.e., a sharecropper, to pay the landowner is not like that of a tenant farmer. Since under the sharecropping arrangement the landowner retains a percentage stake in the yield, when the sharecropper provides the landowner with a portion of the produce, he is not considered to be paying a debt to him, but simply to be providing the landowner with the latter’s own produce. Therefore, fundamentally the sharecropper should not have to tithe the produce before giving it to the landowner. The requirement to do so is a fine the Sages imposed upon him, as the Gemara will explain.
וּמַאי ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מַמָּשׁ. וּלְדִידֵיהּ הוּא דְּקַנְסוּהּ רַבָּנַן, דְּאַיְּידֵי דַּחֲבִיבָא עֲלֵיהּ טָפֵי וְאָזֵיל מְקַבֵּל לַהּ. אֲבָל אִינִישׁ דְּעָלְמָא – לָא.
And, according to this explanation, what is the meaning of: A field of his ancestors? It is referring to a field that belonged to his actual ancestors, of whom he is their heir, and it was then seized by a gentile. And it is only him whom the Sages penalized and required to take tithes from produce before giving it to the gentile oppressor, as, since the land is dear to him, he will more readily go and receive it in a sharecropping arrangement from the gentile, despite the Sages’ requirement. But with regard to another person of the world at large, the Sages did not penalize him, as no one else would be willing to receive the land under such disadvantageous terms.
וּלְדִידֵיהּ מַאי טַעְמָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בָּרָה בְּיָדוֹ.
This explains why the Sages limited the fine to a person who has an ancestral claim to the field, but what is the reason that the Sages penalized him? Rabbi Yoḥanan says: It was in order to encourage him to purchase the field, so that it will be clearly in his possession. The disadvantageous conditions will make it preferable for him to purchase the land outright from the gentile instead of entering into a sharecropping arrangement with him.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן דָּא צְרִיכָא רַבָּה.
Upon hearing this ruling, Rabbi Yirmeya said: For rulings such as this, it is necessary to have a great Sage to explain it.
אִיתְּמַר: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וּנְטָעָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אָמַר רַב: שָׁמִין לוֹ, וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ לְנוֹטְעָהּ.
§ An amoraic dispute was stated with regard to one who entered another’s field and planted trees in it without the permission of the owner of the field. Since the owner of the field profits from the planter’s actions, he is required to pay him. Rav says: The court appraises both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements and the planter is at a disadvantage, i.e., the owner of the field pays the lesser of the two amounts. And Shmuel says: The court estimates how much a person would be willing to give for someone to plant trees in this field, and that is how much the owner of the field must pay.
אָמַר רַב פָּפָּא וְלָא פְּלִיגִי: כָּאן – בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִיטַּע, כָּאן – בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיטַּע.
Rav Pappa said: And Rav and Shmuel do not disagree. Here, Shmuel’s ruling is with regard to a field that is designated for planting, while there, Rav’s ruling is with regard to a field that is not designated for planting.
וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דְּהָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שׁוּם לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא בָּעֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שׁוּם לֵיהּ, וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. אֲמַר לֵיהּ: לָא בָּעֵינָא.
The Gemara notes: And this ruling of Rav was not stated explicitly; rather, it was stated implicitly. As there was a certain person who came before Rav after someone had planted trees in that person’s field. Rav said to him: Go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements. The owner of the field said to him: I do not want these trees; why should I pay for them? Rav said to him: Go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements, and he is at a disadvantage, i.e., you are obligated to pay him only the lesser of the two amounts. The owner of the field again said to him: I do not want these trees; why should I pay for them? Rav did not persist with his ruling, indicating that he conceded that the owner of the field was not obligated to pay.
לְסוֹף חַזְיֵיהּ דְּגַדְרַהּ וְקָא מְנַטַּר לַהּ. אֲמַר לֵיהּ גַּלִּית אַדַּעְתָּיךְ דְּנִיחָא לָךְ, זִיל שׁוּם לֵיהּ, וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.
Eventually, Rav saw that the owner of the field had fenced in the field and was safeguarding the trees. Rav said to him: By doing so you have demonstrated your opinion that having those trees in your field is satisfactory to you. Therefore, I rule that you should go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements, and he has the advantage, i.e., you are obligated to pay him the greater of the two amounts.
אִיתְּמַר: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חוּרְבָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבְנָאָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: עֵצַיי וַאֲבָנַיי אֲנִי נוֹטֵל, רַב נַחְמָן אָמַר: שׁוֹמְעִין לוֹ, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
§ An amoraic dispute was stated with regard to one who entered another’s ruin and built it up using his own materials but without the landowner’s permission, and then later, the builder said to the landowner: I will dismantle the structure and take my timber and my stones back. Rav Naḥman says: The court listens to him and he is allowed to do so. Rav Sheshet says: The court does not listen to him and he is not allowed to do so.
מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לֵימָא רַב נַחְמָן דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?
The Gemara raises an objection to Rav Naḥman’s ruling from a baraita ( Tosefta , Bava Kamma 10:6) about the same case: Rabban Shimon ben Gamliel says: Beit Shammai say that the court listens to him, and Beit Hillel say that the court does not listen to him. The Gemara explains the difficulty posed: Shall we say that Rav Naḥman said his ruling in accordance with the opinion of Beit Shammai? That is untenable, as this is not listed as one of the specific exceptions to the principle that the halakha is always in accordance with the opinion of Beit Hillel.
הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: שׁוֹמְעִין לוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
The Gemara answers: Rav Naḥman states his opinion in accordance with the opinion of that tanna , i.e., Rabbi Shimon ben Elazar, as it is taught in a baraita : According to both Beit Hillel and Beit Shammai, the court listens to him; this is the statement of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabban Shimon ben Gamliel says: Beit Shammai say that the court listens to him, and Beit Hillel say that the court does not listen to him.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
The Gemara inquires: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said: