Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 91a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 91a

    Bava Kamma 91a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 576 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אלמא בעינן אומדנא דב"ד אף לנזקין דהא האי קרא בנזקין קאי דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וה"נ צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו:

    כגון שברח בעליו ואין חבין לו לאדם שלא בפניו:

    דקביל סהדי על נגיחות וברח הלכך אין לנו ממה לשלם וכגון דלית ליה נכסי:

    סוף סוף כי לא דנוהו דיני נפשות מהיכא משתלם הואיל וברח:

    ומשני מרידיא משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא:

    עלייה דמרה הוא ואין בגופו של שור אלא כשאר נכסי בעליו ותם אין משלם מן העלייה:

    לקטלא הוא דאמדינן דכתיב באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר ל״ה:י״ז):

    אבל לנזקין אין אומדין דאפי' אין חפץ זה ראוי להיזק זה חייב דזמנין דאתזק בכל דהו:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 91a · Sefaria

    Tosafot

    זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא תימה ליגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרי יותר עלייה דמרה וי"ל דאם הוא גובהו לגמרי לא היו ממתינין לו עד שישלם מן הרידיא כמו שאין ממתינין לבעלים אם היו אומרים המתינו לי עד שאחרוש בו מעט ואח"כ תסקלוהו:

    לא משום דאמרי' איהו דאבעית אנפשיה תימה א"כ אמאי נקט על עינו ועל אזנו אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו ועוד תניא בתוספתא (פ"ט) הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין שנאמר והכה עד שיעשה בו מעשה משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאיבעית אנפשיה:

    חמשה דברים אומדים ונותנין לו מיד רפוי ושבת עד שיתרפא זו היא גירסא נכונה וקמ"ל שאומדים אותו כמה ראוי לעלות שבתו ורפואתו עד שיתרפא ונותנין לו מיד וכן ה' דברים כמו שפי' בקונטרס וכן מוכיח בתוספתא (פ"ט) דתני אמדוהו והיה מתנונה והולך אלמא יש אומד בריפוי:

    Tosafot on Bava Kamma 91a · Sefaria

    Rashba

    זאת אומרת רידיא עלויא דמריה היא ואם תאמר יגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרא עלוי' דמריה ואחר שנשתלם הניזק מרדיא ידינו אותו דיני נפשות. לא היא, דלא עדיף האי מבעלים ראשונים דאטו אם המית איש מי מצי בעלים למימר המתינו עד שאחרוש בו שדותי ואחר כך תדינוהו.

    חמשה דברים אומדין אותן ונותנין לו מיד כלמר שאפילו הריפוי אומדין ונותנין לו כדמוכח הכא מדאמרינן אמדוהו והיה מתנונה והולך אלמא יש אומד בריפוי. והא דאמרינן לעיל (בבא קמא פב, א) אמר ליה הב לדידי ואנא מסינא לנפשאי אמר ליה פשעת בנפשך ושקלת מנאי טפי ואם אמר ליה קוץ לי מיקץ אומר לו לא ניחא לי דפשעת אנפשך וקרי לי השור המזיק דאלמא אין אומד לריפוי, דלמא ההיא בשלא אמדוהו בית דין אבל באומדנא [דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמיד ידעי _ ש"מ] דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך והרי הוא שפשע בעצמו.

    Rashba on Bava Kamma 91a · Sefaria

    Meiri

    ברחו הבעלים קודם שדנוהו דיני נפשות אין דנין אותו אף בדיני ממונות קבלו עליו עדות לנפשות ולממונות וברח ולא קדמו ודנוהו בדיני נפשות דנין אותו דיני ממונות ומשתלם משכר חרישה כמו שבארנו:

    יראה מסוגיא זו שכדרך שאומדין לאדם למיתה ולנזקין כך אומדין בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחבוריהם:

    כשם שאומדין באדם למיתה כך אומדין בו לנזקים מעתה הכה חברו בדבר שאין בו כדי להזיק בו פטור שהרי אף לענין נזקים נאמר באבן או באגרוף ומכל מקום חייב בבשת מעתה צריכים העדים לידע במה הכהו ולהעיד בו לפני בית דין וגדולי המחברים כתבו שמביאים הדבר שהזיק בו לפני בית דין ולא יראה כן לפי מה שכתבנו למעלה ומכל מקום בזו אם אבד החפץ שבו הוזק ולא נראה לעדים נחבל אומר כדי להזיק היה בו ומזיק אומר לא היה בו כדי להזיק נחבל נשבע ונוטל כמו שיתבאר במקומו:

    וכן יתבאר במקום אחר שהברזל אין לו אומד לא למיתה ולא לנזקין ואפילו מחט קטנה כל שבתחיבה יש בה כדי להמית ואין צריך לומר כדי להזיק:

    מאחר שיש אומד לנזקין זה שאמרנו בבור שבעשרה טפחים יש בו כדי להמית ומעשרה ולמטה יש בו כדי להזיק וכל שנפל מעשרה ולמטה אם מת פטור ואם הוזק חייב הכל לפי מה שהוא ואין אומרין כל שהוזק אפילו בטפח אלא יש דברים שהזיקן בטפח ויש שהזיקן בטפחיים והכל לפי ההיזק:

    לענין ראשי אברים שבעבד כנעני אין צריכין לאומד אלא כל שחסרו אבר אע"פ שלא היינו אומדין שיתחסר אבר בהכאה זו או שיתבטל בה אבר מפעולתו יוצא לחירות ומכל מקום דוקא בנגיעה כגון הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה הא אם הכה כנגד עינו ונסתמא לבעיתת הקול וכן כנגד אזנו ונתחרשה אינו יוצא לחירות שהרי לא מעשיו הם:

    המבעית את חברו ונבעת לקולו עד שנתקלקל מחמת הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשה פטור הא אם אחזו ותקע בו וחרשו חייב ולענין בשת מיהא אף בלא אחיזה חייב לדעתי כמו שבארתי במשנה:

    חמשה דברים אלו שהם נזק וצער ובשת ושבת ורפוי כלם אומדין אותם ואע"פ שהשבת והרפוי אין בידינו לאמדו אלא לפי מה שימשך החולי מכל מקום אנו אומדין לדעתנו כמה ראוי להמשך ונותן הכל מיד ומ"מ דמי הרפוי נותן לבית דין כמו שבארנו למעלה וזה שאמרו בכאן בשבת ורפוי לכשיתרפא פירושו דבר יום ביומו ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הרפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחים בכך:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 91a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה לא משום דאמרינן כו' אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו כו' עכ"ל למאי דבעי למימר נמי דטעמא משום דיש אומדנא לנזקין נמי יש להקשות כן אמאי לא תני אפילו כנגד עינו ואזנו אם אחזו אלא דהשתא אכתי לא ידע הך ברייתא דאחזו וחירשו דחייב והוה סבר באחזו דליכא אומדנא לנזקין ודו"ק:

    בד"ה חמשה דברים כו' וכן מוכיח בתוס' מדתני אמדוהו כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דכן מוכיח בעל התוספות מדתני בשמעתין אמדוהו והיה מתנונה כו' דמשמע לענין רפוי קמיירי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 91a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הכא במאי עסקינן בשברח אי ברח דיני נפשות היכי דיינוהו כך גריס הראב"ד ז"ל וכן מצאתי בספרים הישנים. ופירש הראב"ד ז"ל דהכי פריך אי ברח דיני נפשות היכי דיינוהו ואי אמרת שברח אחר שדנוהו דיני נפשות אם כן מאי איריא מפני שקדמו ודנוהו דיני נפשות אפילו לא קדמו נמי כי ליתיה לא דיינינן ליה דיני ממונות ומשני דקביל סהדי פירוש דקביל סהדי לדיני נפשות ולדיני ממונות וקדמו ודנוהו דיני נפשות וגמרו דינו בפניו וברח וכיון דליתיה לבעלים דינא הוא דלישתלים מרידיא וכיון דדנוהו דיני נפשות לא משהינן ליה לרידיא דלא מענינן ליה לדיניה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אף לעינוי הדין אבל אם לא קדמו ודנוהו דיני נפשות דנין אותו דיני ממונות הואיל וקבילו סהדי באפיה ומשהינן ליה לרידיא והדר דיינינן ליה דיני נפשות כי אתא מריה. סוף סוף כי ברח כי דנין אותו דיני ממונות תחילה מהיכא משתלם מרידיא אי הכי תם נמי לישלם מרידיא והדר נדייניה דיני נפשות דקא סלקא דעתך רידיא כגופו הוא ומשני רידיא עלייה דמרה הוא. ע"כ לשונו ז"ל. ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות להשתלם מעלייה וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות ונתחייב מיתה אין דנין אותו דיני ממונות ואוקימנא בשקבל בעליו את העדים בבית דין כלומר שהעידו בפניו ולא הודה לדבריהם או ששתק וברח הילכך דנין אותו דיני ממונות תחילה ומוסרין אותו לניזק לחרוש בו עד כדי נזקו ואחר כך חוזרין ודנין אותו דיני נפשות ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות ונתחייב מיתה אין דנין אותו דיני ממונות דכיון דנגמר דינו תו לא משהינן ליה וכל שכן דאיסורי הנאה הוא והני מילי במועד אבל בתם אין דנין אותו דיני ממונות לאשתלומי מרידיא כלל דרידיא עליה דמריה הוא. והאי דגבינן מיניה במועד שלא בפניו משום דנפיק תורא לבי דינא הוא אבל למיחת לשאר נכסי בעליו לא נחתינן אלא בפניו והני מילי היכא דלא אודי לסהדי אבל היכא דאודי וערק נחתינן לנכסיה ולא צריך ניזק לאשתלומי נזק מרידיא דתורא והני מילי היכא דערק מאריה אבל היכא דלא ערק אף על פי שקדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות במועד לאשתלומי מעלייה ולא צריכינן לאשהויי לאומדנא דבי דינא אלא באומדנא דסהדי סגי לן דקיימא לן כרבי עקיבא. ושמעינן מינה דמאן דקאי בבי דיני בהדי בעל דיניה וקביל סהדי וערק מקמי גמר דין ולא אודי לסהדותא דסהדי ולא טעין נמי טענתא דמיפטר בגווה לא נחתינן לנכסיה אלא איכא מדעם דהוה קאי בבי דינא בעידנא דקביל נתבע סהדי גבי ליה תובע ואי לא לא גבי. ע"כ. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שור מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העלייה ואם אין לו נכסים או שברח בעל השור משהין אותו לחרישה ופורעין ממנו ההיזק וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. קדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העלייה ואם ברחו הבעלים אחר שדנוהו דיני נפשות או שמין לו מה לשלם אין חוזרין לדונו דיני ממונות שאין משהין אותו משנגמר דינו. יראה מדברי גדולי המחברים בקדמו ודנוהו דיני נפשות שאמרנו שחוזרין ודנין אותו דיני ממונות שמכל מקום אין כאן בעלים אחר שנגמר דינו עד שנחייבום לשלם מביתם ואינו משתלם אלא משכר חרישתו שהרויח אחר גמר דין ולא שנשהא אותו שמשנגמר דינו אין משהין אותו אלא שאם נשתהא והרויח מגבין הימנו ההיזק. ואין הדברים נראים כן. ברחו הבעלים קודם שדנוהו דיני נפשות אין דנין אותו אף בדיני ממונות. קבלו עליו עדות לנפשות ולממונות וברח ולא קדמו ודנוהו בדיני נפשות דנין אותו דיני ממונות ומשתלם משכר חרישה כמו שביארנו. יראה מסוגיא זו שבדרך שאומדים לאדם למיתה ולנזקים כך אומדים בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחיבוריהם. ע"כ. מאי לאו ממטה למעלה קא חשיב מטפח עד עשרה ליכא מיתה אבל לנזקין איכא וקאמר הניזק בו חייב ולא קא מפליג בין נזק דטפח לנזק דתשעה טפחים חיוב אחד לכולם אלמא אין אומד לנזקין. לא מלמעלה למטה קא חשיב והיו פחותין מעשרה דקתני אתשעה טפחים דסמוך לעשרה בלחוד קאי משם ואילך כל חד וחד לפום שיעוריה. הראב"ד ז"ל.

    כנגד עינו ואינו רואה אם היה עינו כנגד הכותל ובא זה וטפח על הכותל מצד אחר והבעית והסמיא עינו מחמת קול הברה וכן הכה כנגד אזנו מצד הכותל ואינו שומע אין עבד יוצא וכו'. ומאי טעמא לאו משום דאומדים שאין בזה כדי לסמא את עינו ושמע מינה דיש אומד. גאון ז"ל.

    תא שמע הכהו על עינו וכו' כנגד עינו מאי טעמא פטור מדיני אדם והא קיימא לן דקלא מילתא היא דאמרינן לענין חסמה בקול ולענין סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים שהוא חייב והכא מאי טעמא פטור לאו משום דבעינן אומדנא ולא אפשר לאומדו דמשום דצליל ההכאה אין אדם יכול לעמוד עליו או שמא משום דקים לן שאין באותו הצליל כדי לסמאו או לחרשו. הראב"ד ז"ל. ח"מ ת"כ ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו תניא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין חייב כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין פטור מאי טעמא איהו הוא דקא מבעית נפשיה שהיה לו להרכין ראשו לצד אחר ולא הרכין אבל ודאי אם לא היה יכול להרכין ראשו לצד אחר ולא להציל את עצמו מן ההיזק גירי דידיה אהנו ביה כדתניא המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו חייב והני מילי בגרמא בעלמא אבל היכא דעביד מעשה בגופיה אף על גב דהוה יכול לאצולי נפשיה ולא הציל המזיק חייב כדתנן האומר קטע את ידי ושבר את רגלי על מנת לפטור חייב ואף על גב דקא עביד ברשות וכל שכן היכא דשתיק ליה משתק. ע"כ.

    חמשה דברים אומדים ונותנים לו מיד רפוי ושבת עד שיתרפא זו היא גירסא נכונה וקמשמע לן שאומדים וכו'. כמו שכתוב בתוספות. והא דאמרינן לעיל אי אמר ליה הב לדידי ואנא מסינא נפשאי אמר ליה פשעת בנפשך וכו' ואי אמר ליה קוץ לי מיקץ וכו' אלמא אין אומד בריפוי דילמא ההוא בשלא אמדוהו בית דין אבל באומדנא דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמידע ידעי דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך והוא הוי שפשע בעצמו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון תוספות שאנץ וכולן אומדין ונותנין לו מיד. אומר ר"י כי זו הגירסא אינה חולקת על גירסא דגרסינן וכולן נזק וצער אומדין ונותנין לו מיד שבת וריפוי עד שיתרפא שאף זו הגירסא כך רוצה לומר כולן אומדין ונותנין לו מיד שנזק וצער יתנו לו מיד הריפוי כמו כן ישכירו לו רופא מיד דהיינו נתינת ריפוי ושבת כמו כן יתנו מיד שבת בטול אותו יום וכל יום ויום כפי מה שהוא עולה לפי מה שאמדוהו שכמה שמפסיד בכל יום שהוא נופל למשכב יתנו לו באותו יום. ע"כ לשון ר' אלחנן. וגאון ז"ל פירש וז"ל וכולן שלשתן נזק צער ובושת נותנין לו מיד ושבת וריפוי מעלין להן בכל יום עד שיתרפא אמדוהו בכמה יתרפא ובכמה עולה לשבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא והיה מתנוונה והולך מכחיש והולך. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו חמשה דברים אלו שהם נזק וצער ובושת ושבת וריפוי כולם אומדים אותם אף על פי שהשבת והריפוי אין בידינו לאמדו אלא לפי מה שימשך החולי מכל מקום אנו אומדים לדעתנו כמה ראוי להמשך ונותן הכל מיד ומכל מקום דמי הריפוי נותן לבית דין כמו שביארנו למעלה. ומה שאמרו בכאן בשבת וריפוי לכשיתרפא פירושו דבר יום ביומו ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הריפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחין בכך. ע"כ. וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל כל אלו חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד וריפוי בכלל אלא שאין נותנין דמי רפואתו אלא לרופא או לבית דין אבל לדידיה לא כדמברר לעיל בפירקין. ע"כ.

    ולמימד גברא לא מיבעיא לן כלומר אחר שהוזק ונפל למשכב בודאי חייבים בית דין לעשות אומדנא כמה ימים ראוי שישכב ויהיה בטל ממלאכתו חודש או ט"ו ימים ואם יוסיף או יגרע לא יפחות ולא יוסיף המזיק מלשלם שבת כפי מה שאמדוהו שאם לא יאמדו בית דין כמה ימים יפול למשכב פעמים ידמה המוכה את המכה שהיה יכול לילך על משענתו ויאמר שהוא עדיין אינו יכול לעמוד על רגליו ונמצא אתה מכחיש את המזיק שלא כדין ולפיכך צריך אומדנא אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא. ה"ר יהונתן ז"ל. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שאומדים באדם למיתה כך אומדין בו לנזקין מעתה הכהו חברו בדבר שאין כדי להזיק בו פטור שהרי אף לענין נזיקין נאמר באבן או באגרוף ומכל מקום חייב בבושת מעתה צריכין העדים לידע במה הכהו ולהעיד בו בפני בית דין. וגדולי המחברים כתבו שמביאין דבר שהזיק בו לפני בית דין ולא יראה כן לפי מה שכתבנו למעלה. ומכל מקום בזו אם אבד החפץ שבו הוזק ולא נראה לעדים ונחבל אומר כדי להזיק היה בו ומזיק אומר לא היה בו כדי להזיק נחבל נשבע ונוטל כמו שיתבאר במקומו. ע"כ. והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל ואי קטעין חובל דלא הוה בה בהאי הכאה כדי לחבול בו חבלה זו נראה מכאן דמשתבע חובל ויהיב ליה כפום מאי דקאמר דהוי חזי לאיחבולי על ההיא הכאה ואף על גב דאמרינן דנחבל נשבע ונוטל התם הוא דקטעין לא חבלתיך כלל וחזיוה מעיקרא דנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול הילכך הוחזק כפרן. אבל לדברי הר"מ ז"ל דוקא היכא דלא חזייה נחבל גופיה לההוא מידי דאזקיה ביה מזיק אבל היכא דחזייה לההוא מידי דאיתזק ביה וטעין דהוה ביה שיעורא להאי נזקא משתבע נחבל ושקיל. וכן כתב הר"מ ז"ל אמר החובל לא היה בו כדי להזיק והנחבל טוען שהיה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול. ע"כ. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל. וכתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו מדאתינן למיפשטה בעיין אי יש אומד לניזקין או לא מדינא דבור שמע מינה דכי קא מיבעיא לן לא שנא נזקי גופו ולא שנא נזקי ממונו וכי איפשיטא דיש אומד לניזקין בכולהו איפשיטא. הילכך הא דתנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב צריכינן לאוקומה כדמוקי לה ההוא דבעי לאוקומי דיש אומד לנזיקין דתנא ממעלה למטה קא חשיב והכי קאמר עשרה איכא מיתה פחות מעשרה פורתא נזיקין איכא מיתה ליכא ואימא לך יש אומד לניזקין דאי עמוק חמשא או שיתא צריך אומדנא למחזי אי חזי האי בירא למעבד כשיעור האי נזקא אי לא. ע"כ.

    זאת אומרת ביישו בדברים שהוא פטור ומכל מקום פירשו גדולי המחברים שיש לבית דין לגדור בדבר כפי מה שעיניהם רואות לפי הצורך ולפי הזמן. ובירושלמי אמרו שהמבייש תלמיד חכם בדברים חייב ואף שאר העם אף על פי שהמביישם בדברים פטור עון גדול הוא וכבר אמרו כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ומכל מקום גדולי המחברים פירשוה באדם כשר. ויראה לי בכוונתם שאם הלבינו לכוונת תוכחה כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו שלא יחטא עוד רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכוונת הלב והרי נאמר ויראת מאלקיך. הרב המאירי ז"ל.

    מדקאמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל וכו' ומעשה באשה אחת וכו' והיא היתה מן הפחותים ונתן לה כבן חורין ארבע מאות זוז מכלל דתנא קמא לקולא קאמר שפוחתין וקאמר רבי עקיבא שאין פוחתין ועשה מעשה כדבריו. ואני תמה מאד מהיכן שיערו אלו השיעורין. הראב"ד ז"ל. אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן ליה זמן כדי שלא יצטרך למכור קרקעותיו בזול וכל שכן הכא דלא שייכי ביה חמשה דברים אלא בושת לחודיה דראוי ליתן לו זמן. וצריך עיון אמאי לא אמר כי האי לישנא הני מילי לענין ארבעה דברים דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן. ומשום הכי יש לפרש דהזיקו ממש אפילו לבושת לא יהבינן זמן אלא היכא דליכא אלא בושת לבדו והיינו דקאמר סתמא אין נותנין זמן לחבלות ולא קא מפליג ולא מידי בין בושת לארבעה דברים. ה"ר יהונתן ז"ל. וכן כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המבייש את חברו ולא הזיקו ולא חבל בו משלם את הבושת וקובעין לו זמן כמו שקובעין לשאר הנתבעים אבל בושת במקום נזק לא קבעינן ליה זמן כי היכי דלא קבעינן לנזק ובושת במקום ארבעה דברים אין קובעים זמן. וצריך עיון. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל חבלות שאין נותנין בהן זמן אלא כשחייבו את החובל לשלם כופין אותו ומשלם מיד ואם בקש זמן בדמי הבושת נותנין לו הואיל ולענין תשלומין של בושת לא חסרו ממון והוא שנאמר במשנה אמר לו תן לי זמן ונתן לו. וגדולי המחברים פירשוה בשלא נתחייב אלא בבושת בלבד. ע"כ.

    צללת במים אדירים על שם עצה הוא דקאמר ליה הכי כעין מים עמוקים עצה בלב איש והעלית חרס בידיך שאין בדבריך כלום לפי שאדם רשאי לחבול בעצמו. ובמתניתין תנן דקאמר ליה אף על פי שאינו רשאי בחבלה. גאון ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 91a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא מאי לאו ממטה למעלה קחשיב כו' לא ממעלה למטה קחשיב עכ"ל לכאורה אין לשון ממטה למעלה וכן ממעלה למטה מיושב כלל ולולי פי' רש"י היה נראה דארישא דמלתא סמיך דמעיקרא סבור דהא דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים פי' דמה שיש בבור כדי להמית היינו דוקא בעשרה ולמעוטי הפחות מזה וא"כ יש בזה המיעוט מן עומק טפח עד עומק פחות מעשרה טפחים ועיקר כוונת המשנה דכמו שבעומק טפח ודאי אין בו כדי להמית כמו כן עד עשרה וא"כ בכה"ג קתני סיפא היו פחותים מעשרה הוזק חייב והיינו אפי' בטפח דומיא מה דממעט ברישא משיעור מיתה והיינו כל שיעור עומק ממטה שהוא השיעור טפח עד למעלה שהוא פחות מעשרה וע"ז משני דממעלה למטה קחשיב פי' דהא דנקט מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים פירושו דבעשרה ודאי איכא שיעור מיתה כמו שיש למעלה מזה דהיינו בעומק הרבה וא"כ לא איירי כאן כלל מן אותן שיעורים שלמטה מעשרה ולבתר הכי נקט היו פחותין מזה והיינו פורתא אין בו שיעור מיתה בודאי אבל נזקין זימנין דאפשר והיינו ע"י אומדנא ובזה נתיישב היטב לשון הגמ' אבל מלשון רש"י לא משמע כן:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 91a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אין נותנין זמן לחבלות עיין לעיל דף מו ע"ב תוס' ד"ה שאין:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 91a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 91, Amud Aleph, about 576 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “אַלְמָא בָּעֵינַן אוּמְדָּנָא דְּבֵי דִינָא; וְהָא, כֵּיוָן…”

    2. Segment 213 words

      Opens “וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא,…”

    3. Segment 318 words

      Opens “אִי בָּרַח, כִּי לֹא דָּנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת…”

    4. Segment 420 words

      Opens “סוֹף סוֹף, מֵהֵיכָא מִשְׁתַּלַּם – מֵרִידְיָא; אִי…”

    5. Segment 513 words

      Opens “אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, זֹאת…”

    6. Segment 69 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין, אוֹ אֵין…”

    7. Segment 722 words

      Opens “מִי אָמְרִינַן: לִקְטָלָא הוּא דְּאָמְדִינַן – בְּהָכִי…”

    8. Segment 835 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: מָה בּוֹר – שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…”

    9. Segment 927 words

      Opens “מַאי, לָאו מִמַּטָּה לְמַעְלָה קָא חָשֵׁיב –…”

    10. Segment 1034 words

      Opens “לֹא, מִמַּעְלָה לְמַטָּה קָא חָשֵׁיב; וְהָכִי קָאָמַר:…”

    11. Segment 1141 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִימְּאוֹ, עַל…”

    12. Segment 1229 words

      Opens “לָא; מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוּא דְּאַבְעֵית נַפְשֵׁיהּ. כִּדְתַנְיָא:…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אוֹמְדִין אוֹתוֹ, וְנוֹתְנִין…”

    14. Segment 1443 words

      Opens “אֲמָדוּהוּ וְהִבְרִיא – נוֹתְנִין לוֹ כׇּל מַה…”

    15. Segment 1525 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מָה אֶגְרוֹף…”

    16. Segment 1637 words

      Opens “אָמַר מָר: אֲמָדוּהוּ וְהִבְרִיא, נוֹתְנִין לוֹ כׇּל…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “רָקַק – וְהִגִּיעַ בּוֹ הָרוֹק, וְהֶעֱבִיר כּוּ׳.…”

    18. Segment 1814 words

      Opens “אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין,…”

    19. Segment 1934 words

      Opens “הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ [וְכוּ׳]. אִיבַּעְיָא לְהוּ: תַּנָּא…”

    20. Segment 2030 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, מִדְּקָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ עֲנִיִּים…”

    21. Segment 2116 words

      Opens “וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה [וְכוּ׳]. וּמִי…”

    22. Segment 2216 words

      Opens “כִּי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ זְמַן – לַחֲבָלָה,…”

    23. Segment 2321 words

      Opens “שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵירָהּ וְכוּ׳. וְהָתַנְיָא,…”

    24. Segment 2412 words

      Opens “אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בַּחֲבָלָה, כָּאן…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Bava Kamma 91a · Segment 2 — “…אֲנָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן –…

    Original text

    אַלְמָא בָּעֵינַן אוּמְדָּנָא דְּבֵי דִינָא; וְהָא, כֵּיוָן דִּגְמַר דִּינֵיהּ לִקְטָלָא – לָא מְשַׁהֵינַן לֵיהּ לְאוּמְדָּנָא דְּבֵי דִינָא, וְלָא מְעַנֵּינַן לְדִינֵיהּ.

    Rava continues the report in their name: Apparently, we require the evaluation of the court in order to render him liable to pay for the damage. And with regard to this ox that killed, once the verdict was given that it to be put to death, we do not delay the implementation of the verdict in order to wait for the evaluation of the court, and we do not delay its judgment. Therefore, the monetary case is not judged.

    וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁבָּרַח.

    And I, Rava, said to the Sages of the school of Rav: Even if you say that this halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who does not require assessment by the court, one could explain that here we are dealing with a case where the owner of the ox fled, and the court cannot judge his case in his absence and cannot render him liable to pay for the damage caused by his ox.

    אִי בָּרַח, כִּי לֹא דָּנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת – הֵיכִי דָּיְינִינַן לֵיהּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּלֹא בְּעָלִים? דְּקַבֵּיל סָהֲדִי וּבָרַח.

    The Gemara asks: If the baraita is discussing a case where the owner fled, then in the case where they did not yet judge it as a case of capital law, how does the court judge it as a case of monetary law without the owner of the ox being present? The Gemara answers: The baraita is discussing a case where the court accepted the testimony of the witnesses in the presence of the owner, and he subsequently fled.

    סוֹף סוֹף, מֵהֵיכָא מִשְׁתַּלַּם – מֵרִידְיָא; אִי הָכִי, תָּם – נְדַיְינֵיהּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּרֵישָׁא וְנִשְׁתַּלַּם מֵרִידְיָא, וַהֲדַר נְדַיְינֵיהּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת!

    The Gemara asks: Ultimately, from where are the damages paid in a situation where the owner fled, as he is not here to pay the damages? The Gemara answers: They are paid from plowing. The ox is rented out to plow fields, and the fees generated are used to pay the damages. Afterward, the ox is judged for the killing as a case of capital law. The Gemara asks: If so, with regard to an innocuous ox, why did the baraita rule that the court does not judge it as a case of monetary law? The court should judge it as a case of monetary law first, and the damages will be paid from fees generated from renting out the animal for plowing, and then the court should judge it as a case of capital law.

    אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: רִידְיָיא – עֲלִיָּיה דְּמָרֵהּ הוּא.

    Rav Mari, son of Rav Kahana, said in answer to this last question: That is to say that the money gained from plowing is considered like the superior-quality property of its owner. In other words, that money is like the rest of the owner’s estate, and is not considered to be part of the value of the ox itself. Since payment for damage caused by an innocuous ox is taken only from the value of the ox itself, it follows that money received from renting out the ox to plow cannot be used to pay damages.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין, אוֹ אֵין אוֹמֶד לִנְזָקִין?

    § In connection with the ruling of the baraita that the court must assess whether the death can be attributed directly to the action of the assailant, the Gemara notes: A dilemma was raised before the Sages: Is there an evaluation performed with regard to damage as well, to determine whether the act was sufficient to inflict that damage, or is there no evaluation performed with regard to damage?

    מִי אָמְרִינַן: לִקְטָלָא הוּא דְּאָמְדִינַן – בְּהָכִי נָפְקָא נְשָׁמָה, בְּהָכִי לָא נָפְקָא נְשָׁמָה; אֲבָל לִנְזָקִין – כֹּל דְּהוּ; אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?

    Do we say that specifically in a case of killing is where we perform an evaluation? The assessment is to determine whether a soul departs with this assault and the assailant will be held liable or whether a soul doesn’t depart with this assault and the death is attributed to other factors. But in a case of damage, perhaps we say that he is liable for whatever caused the damage. Or perhaps there is no difference between the two, and with regard to damage as well, the court evaluates whether the act was sufficient to inflict that damage, and if it was not, he will be exempt.

    תָּא שְׁמַע: מָה בּוֹר – שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים; אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים. הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת – פָּטוּר. הוּזַּק בּוֹ – חַיָּיב.

    The Gemara says: Come and hear a proof from what was taught in a mishna (50b) concerning the halakhot of a pit: Just as a pit that has sufficient depth to cause death when falling into it is at least ten handbreadths deep, so too, any other excavations that have sufficient depth to cause death may be no less than ten handbreadths. If any of the types of excavations were less than ten handbreadths deep, and an ox or a donkey fell into one of them and died, the digger of the excavation is exempt. But if it was injured in it but did not die he is liable to pay damages.

    מַאי, לָאו מִמַּטָּה לְמַעְלָה קָא חָשֵׁיב – וְהָכִי קָאָמַר: מִטֶּפַח וְעַד עֲשָׂרָה – מִיתָה לֵיכָּא, נְזָקִין אִיכָּא? אַלְמָא לִנְזָקִין – כֹּל דְּהוּ, שְׁמַע מִינַּהּ אֵין אוֹמְדִין לִנְזָקִין!

    What, is it not the case that the mishna is counting the handbreadths from below to above, and this is what it is saying: From one handbreadth deep until ten handbreadths deep, there is no liability for death but there is liability for damage? Apparently, with regard to damage he is liable for whatever caused the damage, even a fall into an excavation having the depth of one handbreadth. Learn from the mishna that the court does not perform an evaluation with regard to damage.

    לֹא, מִמַּעְלָה לְמַטָּה קָא חָשֵׁיב; וְהָכִי קָאָמַר: עֲשָׂרָה – מִיתָה אִיכָּא; פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פּוּרְתָּא – נְזָקִין אִיתָא, מִיתָה לֵיכָּא. וּלְעוֹלָם אֵימָא לָךְ יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין, וְכֹל מִידֵּי וּמִידֵּי – כִּי הֵיכִי דְּמִיתַּזְקָה בֵּיהּ בָּעֵינַן.

    The Gemara rejects this: No, the mishna is counting from above to below, and this is what it is saying: If the excavation is ten handbreadths deep then there is liability for death. If the excavation is slightly less than ten, there is liability for damage but there is no liability for death. And actually, I will say to you that there is an evaluation performed for damage, and for each and every circumstance, we require that there be conditions whereby the injured party could reasonably be damaged by whatever caused the damage.

    תָּא שְׁמַע: הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִימְּאוֹ, עַל אׇזְנוֹ וְחֵירְשׁוֹ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. כְּנֶגֶד עֵינוֹ – וְאֵינוֹ רוֹאֶה, כְּנֶגֶד אׇזְנוֹ – וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן אוּמְדָּנָא – וּשְׁמַע מִינַּה:ּ יֵשׁ אוּמְדָּנָא לִנְזָקִין?

    The Gemara suggests another proof: Come and hear a proof from what was taught in a baraita ( Tosefta 9:26): If a slave owner struck his Canaanite slave on his eye and blinded him, or on his ear and deafened him, the slave is emancipated by means of these wounds. If he struck near his eye and as a result he does not see, or near his ear and he does not hear, the slave is not emancipated by means of these wounds. What is the reason that the slave is not emancipated? Isn’t it due to the fact that we require an evaluation of the damage, and in such a case the assumption is that the owner’s action did not suffice to cause the injury? And learn from the baraita that there is an evaluation performed with regard to damage.

    לָא; מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוּא דְּאַבְעֵית נַפְשֵׁיהּ. כִּדְתַנְיָא: הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. כֵּיצַד? תָּקַע בְּאׇזְנוֹ וְחֵירְשׁוֹ – פָּטוּר, אֲחָזוֹ וְתָקַע בְּאׇזְנוֹ וְחֵירְשׁוֹ – חַיָּיב.

    The Gemara rejects this: No; the slave is not emancipated, because we say that it is possible that it was the slave who frightened himself, resulting in his blindness or deafness, but it was not the actual strike that caused it. An injury can result from being frightened, as it is taught in a baraita ( Tosefta 6:16): One who frightens another and thereby causes him injury is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven. How so? If one shouted into another’s ear and deafened him, he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven. But if he held him and shouted into his ear and deafened him, he is liable according to human laws as well, as he physically took hold of him.

    תָּא שְׁמַע: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אוֹמְדִין אוֹתוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ מִיָּד. רִיפּוּי וָשֶׁבֶת – עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא. אֲמָדוּהוּ, וְהָיָה מִתְנַוְנֶה וְהוֹלֵךְ – אֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאֲמָדוּהוּ.

    The Gemara suggests another proof: Come and hear a proof from what was taught in a baraita ( Tosefta 9:3): With regard to the five types of indemnity that one who injures another must pay, the court evaluates the victim as to the value of the damage that he suffered, and the assailant gives this payment to him immediately. Payment for medical costs and loss of livelihood is evaluated from the moment of injury until he is healed. If the court evaluated that a certain sum would be needed to pay for his medical costs and loss of livelihood, and subsequently the victim’s condition began progressively deteriorating and the sum proved to be inadequate, they give him payment only as they had evaluated him.

    אֲמָדוּהוּ וְהִבְרִיא – נוֹתְנִין לוֹ כׇּל מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ. שְׁמַע מִינַּהּ: יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין! לְמֵימַד גַּבְרָא, כַּמָּה לִיקְּצַר מֵיהָא מַכָּה כַּמָּה לָא מִקְּצַר – לָא קָא מִבְּעֵי לַן, דְּוַדַּאי אָמְדִינַן. כִּי קָא מִבַּעְיָא לַן – לְמֵימַד חֶפְצָא, אִי עָבֵיד הַאי נִזְקָא אוֹ לָא. מַאי?

    The baraita continues: If they evaluated him as requiring a certain sum for medical costs and loss of livelihood and he healed sooner than expected, they nevertheless give him the entire sum as they had evaluated him. Learn from the baraita that there is an evaluation performed with regard to damage. The Gemara clarifies: With regard to evaluating an injured man to determine how long he will suffer from this injury and how long he will not suffer, we do not raise a dilemma, since it is obvious that we certainly evaluate this element. When we raise the dilemma of whether the court performs an evaluation or not, it is with regard to evaluating an item, i.e., determining if it is capable of causing this damage or if it is not capable of causing this damage. With regard to this issue, what is the halakha ?

    תָּא שְׁמַע, שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים, אַף כֹּל מְיוּחָד שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים. שְׁמַע מִינַּהּ: יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין! שְׁמַע מִינַּהּ.

    The Gemara suggests: Come and hear a proof from what was taught in a baraita ( Tosefta, Sanhedrin 12:3): Shimon HaTimni says: Just as a fist is unique in that it is submitted to the assembly of judges to assess its ability to injure and to the witnesses who attest that this was the fist used to strike, so too, a ruling can be issued in the case of any item that is submitted to the assembly of judges to identify its ability to injure and to the witnesses who attest that this was the item used to strike. Learn from the baraita that there is an evaluation performed with regard to damage. The Gemara affirms: Learn from the baraita that this is so.

    אָמַר מָר: אֲמָדוּהוּ וְהִבְרִיא, נוֹתְנִין לוֹ כׇּל מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דַּאֲמָדוּהוּ לְכוּלֵּי יוֹמָא, וְאִיתְּפַח לְפַלְגָא דְיוֹמָא וְקָא עָבֵיד עֲבִידְתָּא – יָהֲבִינַן לֵיהּ. דְּכוּלֵּי יוֹמָא מִן שְׁמַיָּא הוּא (דְּרַחֲמֵי) [דְּרַחִימוּ] עֲלֵיהּ.

    The Master said above: If they evaluated him as requiring a certain sum for medical costs and loss of livelihood and he healed sooner than expected, they nevertheless give him the entire sum as they had evaluated him. This supports the opinion of Rava, as Rava said: With regard to this man whom they evaluated, concluding that he would not be able to perform labor for the entire day, and his wounds healed [ ve’itpaḥ ] at midday and he was performing labor, we give him compensation for the entire day. The injury was one that would generally cause a man to not be able to perform labor for an entire day, and it was from Heaven that they had compassion on him and healed him sooner. This does not affect the liability of the one who caused the damage.

    רָקַק – וְהִגִּיעַ בּוֹ הָרוֹק, וְהֶעֱבִיר כּוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בּוֹ, אֲבָל בְּבִגְדוֹ – לָא. וְנִיהְוֵי כִּי בִיֵּישׁ בִּדְבָרִים!

    § The mishna teaches (90a): If he spat at him and his spittle reached him, or if he removed another’s cloak, he must give the injured party four hundred dinars. Rav Pappa says: They taught this halakha only in a case where the spittle reached him. But if the spittle landed on his clothing without touching him, he is not required to pay him. The Gemara asks: Why not? Let it be like one who humiliated another with words.

    אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, זֹאת אוֹמֶרֶת: בִּיְּישׁוֹ בִּדְבָרִים – פָּטוּר מִכְּלוּם.

    The Gemara answers: In the West, Eretz Yisrael, they say in the name of Rabbi Yosei bar Avin: That is to say that if he humiliated another with words alone, he is exempt from paying anything, although he will be held accountable by Heaven for his sin.

    הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ [וְכוּ׳]. אִיבַּעְיָא לְהוּ: תַּנָּא קַמָּא לְקוּלָּא קָאָמַר, אוֹ לְחוּמְרָא קָאָמַר? לְקוּלָּא קָאָמַר – דְּאִיכָּא עָנִי דְּלָא בָּעֵי לְמִשְׁקַל כּוּלֵּי הַאי, אוֹ דִלְמָא לְחוּמְרָא קָאָמַר – דְּאִיכָּא עָשִׁיר דְּבָעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ טְפֵי?

    The mishna teaches with regard to the assessment of payment for humiliation: It is all assessed in accordance with the honor of the one who was humiliated. A dilemma was raised before the Sages: Does the first tanna in the mishna say his opinion as a leniency, or does he say his opinion as a stringency? The Gemara explains the two possibilities: He says his opinion as a leniency, teaching that there is a poor person, who doesn’t need to take so much payment for humiliation, as detailed in the fixed sums of the mishna. Or perhaps he says his opinion as a stringency, teaching that there is a rich person whom the assailant needs to give him more than those fixed sums.

    תָּא שְׁמַע, מִדְּקָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵן בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב; שְׁמַע מִינַּהּ, תַּנָּא קַמָּא לְקוּלָּא קָאָמַר! שְׁמַע מִינַּהּ.

    The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Akiva says in the mishna: Even with regard to the poor of the Jewish people, they are viewed as though they were freemen who lost their property and were impoverished, and their humiliation is calculated according to this status, as they are the sons of Abraham, Isaac, and Jacob, and are all of prominent lineage. Conclude from Rabbi Akiva’s statement that the first tanna says his opinion as a leniency, meaning that while the first tanna states the principle that payment for humiliation is in accordance with the honor of the one who was humiliated, and therefore a poor person will receive less than the fixed sums listed in the mishna, Rabbi Akiva responds that even a poor man is deserving of those fixed sums by virtue of his esteemed lineage. The Gemara affirms: Conclude from the mishna that this is so.

    וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה [וְכוּ׳]. וּמִי יָהֲבִינַן זְמַן? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין נוֹתְנִין זְמַן לַחֲבָלוֹת!

    § The mishna relates: And an incident occurred involving one who uncovered the head of a woman in the marketplace. The woman came before Rabbi Akiva to request that he assess payment for the humiliation that she suffered, and Rabbi Akiva obligated the assailant to give her four hundred dinars. The man said to Rabbi Akiva: My teacher, give me time to pay the penalty, and Rabbi Akiva gave him time. The Gemara asks: But do we give time for an assailant to pay compensation? But doesn’t Rabbi Ḥanina say: The court does not give one time to provide payment for injuries, and he must pay compensation immediately.

    כִּי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ זְמַן – לַחֲבָלָה, דְּחַסְּרֵיהּ מָמוֹנָא; אֲבָל לְבוֹשֶׁת, דְּלָא חַסְּרֵיהּ מָמוֹנָא – יָהֲבִינַן.

    The Gemara answers: When we do not give him time to pay compensation it is specifically with regard to injury, as he caused a monetary loss by inflicting physical damage on the victim. But with regard to humiliation, where he did not cause him a monetary loss, we do give him time to pay compensation.

    שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵירָהּ וְכוּ׳. וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: צָלַלְתָּ בְּמַיִם אַדִּירִים וְהֶעֱלִיתָ חֶרֶס בְּיָדְךָ, אָדָם רַשַּׁאי לַחְבֹּל בְּעַצְמוֹ!

    The mishna relates that the man then waited for her until she was standing by the opening of her courtyard, and caused her to uncover her own head. Rabbi Akiva said that although she caused injury to herself, which is not permitted, this does not negate the man’s requirement to pay her compensation. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Akiva said to him: You plunged into mighty waters and you raised nothing more than worthless earthenware in your hand, since it is permitted for a person to injure himself. This contradicts the mishna’s account of Rabbi Akiva’s opinion.

    אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בַּחֲבָלָה, כָּאן בְּבוֹשֶׁת. וְהָא מַתְנִיתִין בְּבוֹשֶׁת הוּא,

    The Gemara answers: Rava said: It is not difficult. Here, in the mishna, where it states that one may not injure himself, it is stated with regard to inflicting actual physical injury, while there, in the baraita , where it states that it is permitted for one to injure himself, it is stated with regard to causing humiliation to oneself. The Gemara asks: But the ruling of Rabbi Akiva in the mishna is stated with regard to causing humiliation,