Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 90b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 90b

    Bava Kamma 90b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 490 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    זה הכלל הכל לפי כבודו בגמרא מפרש קולא היא או חומרא:

    שמרה המתין לה עד שראתה עומדת על פתח חצירה:

    ובו כאיסר שמן שמן קנוי באיסר:

    אע"פ שאינו רשאי כדמפרש טעמא בגמרא וכן קוצץ בנטיעות אין רשאי דעובר בבל תשחית (דברים כ):

    חייבין נטיעה בת שנה שתי כסף כדאמר בהכונס (לעיל בבא קמא נח:):

    גמ' מנה צורי כ"ה סלעים ק' זוז:

    מנה מדינה שמינית שבמנה צורי סלע של מדינה חצי זוז כדאמר בשור שנגח (לעיל בבא קמא לז.) חנן בישא תקע ליה כו':

    שראו בלילה ולמחרת כשבאין לדון אין דנין אלא ע"פ שמועה לפיכך צריך למקצתן להעיד ואם אין שם אלא ג' צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין ע"פ הראייה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה הנשיא כרבי טרפון ס"ל:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 90b · Sefaria

    Tosafot

    כגון שראוה בלילה אם ראוה ביום דנין ע"פ ראיה דלא תהא. שמיעה גדולה מראייה אבל ראו בלילה אין יכולין לדון ע"פ ראיית לילה דראייה כקבלת עדות וקבלת עדות כתחילת דין כדמוכח בר"ה (ד' כה: ושם ד"ה כגון) ותחילת דין ביום אפי' בדיני ממונות. כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד:) הלכך צריכין לחזור ולהעיד ביום וכיון שצריכין להעיד אין המעיד נעשה דיין אבל עד הרואה שאין מעיד כגון שיש עדים אחרים מעידין לפניהם נעשה דיין אפי' בדיני נפשות לרבנן ודלא כרשב"ם שפירש ביש נוחלין (ב"ב ד' קיג: ושם) ג' שנכנסו לבקר דוקא לבקר אבל אם נתכוונו. להעיד כותבין ואין עושין דין דהוו ליה עדים ואין עד נעשה דיין ולר"ע אפי' עד הרואה אין נעשה דיין בדיני נפשות כדמשמע הכא וטעמא כדמפרש בפ"ב דמכות (ד' יב.) ר"ע אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו מיד עד שיעמוד בב"ד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר וא"ת והא בפרק ראוהו (ר"ה ד' כו. ושם) מפרש טעמא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזו ליה דקטליה לא חזו ליה זכותא וי"ל דההיא דמכות עיקר אבל בר"ה בא לפרש דלא גמרינן מינה דשאני דיני נפשות דבעינן והצילו העדה ובדרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין כדמוכח בפ"ק דגיטין (ד' ה:) ובפרק שני דכתובות (ד' כא: ושם) וטעם דאין המעיד נעשה דיין יש מפרשים משום דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו ועל טעם זה קשה להר"י דאורליינש דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אלא ע"כ יכולין להזימם בב"ד אחר ה"נ בני הזמה נינהו בב"ד אחר ורשב"ם מפרש משום דכתיב ועמדו שני האנשים דאמרינן שבועות (ד' ל.) אלו העדים לפני ה' אלו דיינין משמע שיעמדו העדים לפני הדיינין ולא שיהיו עדים בעצמן יושבין ודנין ועוד פי' ר"י טעם אחר דאין עד נעשה דיין משום דנפקא לן מביום הנחילו את בניו דע"פ הנחלת יום ששמעו מבקרי החולה שנתן לכל אחד מבניו יעמידו כל אחד בחלקו אבל ע"פ שמועתו בלילה לא יעמידו כל אחד בחלקו לפי ששמיעתו בלילה אין ראויה לדון על פיהם כדפי' וכיון שאין יכול לדון ע"פ ראיית לילה עד שיעידו עליהם ביום ה"ל עדים ולכך אין יכול לדון דאין עד נעשה דיין אלמא מהכא הוא דשמעינן דאין עד נעשה דיין והיינו דקאמר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד:) ור"מ דנפקא ליה שאין דנין אפי' גמר דין אלא ביום מדאיתקש דינין לנגעים ביום הנחילו מאי עביד ביה ומוקי ליה ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה דבלילה כותבין ואין עושין דין ומסיק ואזיל כולה סוגיא עד ה"ל עדים ואין עד נעשה דיין ולהכי איצטריך לאתויי עלה אמר רב חסדא דכל עיקר לא מייתי דרשה דביום הנחילו אלא משום דבעי לאפוקי מינה דאין עד נעשה דיין כדמפרש רב חסדא דאי לאו דלהכי אתא אמאי איצטריך כלל [ביום הנחילו] לר"מ וא"ש הא דמייתי עלה ואמר רב חסדא ולא קאמר אמר רב חסדא בלא וי"ו:

    כגון שראוה בלילה פי' בקונטרס ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון ס"ל ובחנם פירש כן דאפילו כרבי עקיבא ניחא דלא גמר מדיני נפשות כדפירשתי לעיל:

    Tosafot on Bava Kamma 90b · Sefaria

    Rashba

    איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן דוקא מנה קמיבעי ליה, אבל סלע ודינר פשיטא דשל מדינה הוא וכדאיתא בריש פרק שור שנגח ד' וה' (לעיל לו, ושם בתוספות) אמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, אלא מנה דרבי יוסי הגלילי קמבעיא ליה כיון דמוסיף הוא כולי האי אשעורא דרבנן דלמא מוסיף הוא אף כסף צורי ואסיקנא דכסף צורי תנן. וכבר כתבתי בפרק שור שנגח ד' וה' היאך אפשר שיהא שיעור גדול כזה בין תנא קמא לרבי יוסי שיאמר תנא קמא סלע מדינה אחד ויאמר רבי יוסי מאתים סלעים דסלע מדינה אחד משמנה בסלע צורי.

    למימרא דעד נעשה דיין כלומר אפילו עד המעיד דרבי יהודה הנשיא העיד עכשיו ואמר בפני חבריו אנא חזיתך ונעשה דיין, והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' ומדרבי טרפון קא מקשה שמשוה דיני נפשות לדיני ממונות לענין זה ואפילו הכי קאמר דאין עד נעשה דיין, אבל מדרבי עקיבא לא מקשה דלדידיה אפילו באחרים מעידין לפניהם אי אפשר להם לדון דכיון דחזיא דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותיה כדאיתא בראש השנה (כו, א) ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, מכל מקום מדרבי טרפון שמענו שאין עד נעשה דיין ואפילו עד היודע ורואה אינו דן על ראייתו וכל שכן על המעיד, ופרקינן אמרי כי תניא ההיא בשראוהו בלילה דלאו בני מעבד דינא הוא. ואי לקבלת עדות שיקבלו עדותן בלילה וידונו למחר, אי אפשר דתחלת דין אינו בלילה ואפילו בדיני ממונות וכדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד, ב) וקבלת עדות כתחילת דין וכדאיתא בראש השנה בריש פרק ראוהו בית דין (ראש השנה כה, ב) הא ביום לרבי טרפון כולן נעשה דיינין ודנין על פי ראייתם שלא תהא שמיעה גדולה מראייה (כדאיתא ר"ה שם).

    ותמיה לי טובא, אכתי מאי קאמר והיכי סליק לן פירוקא בהכין, דהא רבי יהודה הנשיא עד המעיד היה ועד המעיד ע"כ שמעינן מדרבי טרפון דאינו נעשה דיין דאי לא תימא הכי למה לי דקאמר מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשה דיינין, אפילו כולן יכולין להיות עדים ודיינין, ואפילו תמצא לומר דרבי יהודה הנשיא מומחה היה ודן יחידי היה וראוהו ביום ועל פי ראייתו היה דן לא מסתברא שיהיה דיין מומחה מוציא ממון על פי ראייתו לבד דעל פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ואם יהיה מומחה דן יחידי על פי עדים או דיינין על פי ראיית עצמן כדי שלא תהא שמיעה גדולה מראייה אבל שתהא ראייה של דיין מומחה (יחייב) [מחייבת] כשמיעה משני עדים אינו בדין. ונ"ל שהמקשה היה סבור שרבי יהודה הנשיא היה מעיד ממש ושאין שם עדים אחרים וכי פריך מרבי טרפון מכל שכן קא פריך וכמו שכתבתי, אבל המתרץ תירץ לו דרבי יהודה הנשיא לא עד המעיד היה שאחרים היו שם שמעידין בו ועד היודע נעשה דיין באחרים מעידין בפניו וכי ההיא דרבי טרפון, והא דקאמר כי תניא ההיא בשראוהו בלילה הכי קאמר האי דקאמר רבי טרפון מקצתן נעשו עדים דוקא בשראוהו בלילה הא ביום כולן נעשה דיינין ואפילו הכי סבירא ליה דעד היודע ורואה נעשה דיין על פי ראייתו ואפילו בלא הגדת אחרים ולא כמו שאתה סבור דנידון מדרבי טרפון לפסול אפילו עד היודע ורואה להיות דיין על פי ראיית עצמו. והא דקאמר אי בעית אימא הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי והא סהדי מסהדי בך, לאו למימרא דפרוקא קמא ליכא סהדי אחרינא דמסהדי ביה אלא רבי יהודה הנשיא בלחוד, אלא הכי קאמר אי בעית אימא דאפילו תמצא לומר דאף עד היודע ורואה אינו נעשה דיין על פי ראייתו כמה שאתה סבור ורבי טרפון אמר בראהו ביום אפילו הכי לא קשיא דאיכא למימר דרבי יהודה הנשיא לא היה יודע בעדותו כלל ועל פי אחרים דן אלא אנא דסבירא כרבי יוסי הגלילי קאמר. כנ"ל. ובספר מוגה בישיבות הגאונים ז"ל מצאתי דלא גרסינן כי תניא ההיא בשראוהו בלילה אלא הכי גריס ואפילו רבי טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין אבל עד נעשה דיין לא קאמר אמרי הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי והא סהדי, וזהו גירסא נכונה ועולה יפה כמו שכתבתי.

    וסבר רבי עקיבא אין עד נעשה דיין כו' פירוש, בדיני נפשות.

    ולענין הלכה יש בעד נעשה דיין ג' דיני חלוקין בדיני נפשות, לרבי עקיבא אפילו עד היודע אינו נעשה דיין, דכיון דחזו דקטל נפשיה תו לא חזו ליה זכותא (ר"ה כו, א). לרבנן נפשות כממונות וכאן וכאן עד היודע נעשה דיין, ובדיני ממונות אפילו לרבי עקיבא עד היודע נעשה דיין, ובכל מילי דרבנן כגון קיום שטרות (כתובות כא, ב) ומביא גט ממדינת הים (גיטין ה, ד) אפילו עד המעיד נעשה דיין, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק האשה שנתארמלה (ל, א) גבי שלשה שישבו לקיים את השטר. וטעמא דאין עד המעיד נעשה דיין איכא מאן דמפרש משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ורש"י ז"ל פירש משום דבעינן עדים ודיינין דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפני ה' אלו הדיינין ומכלל טעמם אלו עד היודע ואפילו נזדמן לעדות נעשה דיין בשאחרים מעידין לפניו, ושלא כדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפרק יש נוחלין (ב"ב קיב, ב) וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין בסייעתא דשמיא.

    Rashba on Bava Kamma 90b · Sefaria

    Meiri

    סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אפילו ראוהו ביום שהוא שעת הדין אין דנין הם בעצמם על פי ראייתם ולא עוד אלא שאין הם עצמם דנין אותו אף על פי עדות אחרת שמאחר שראוהו שהרג אין רואין לו זכות כלל אלא מעידין הם לפני סנהדרין אחרים שלא ראו ואותם אחרים דנין אותו ושאר דינין שבתורה כגון דיני ממונות הן של הלואות והודאות הן של חבלות עדים נעשים דיינין אם לא הוזקקו לעדות ר"ל שאין ראייתם מפקעת שלא לדון הם על פי העדת אחרים הא אם הוזקקו הם להעיד אין נעשים דיינין וכן הדין בקדוש החדש אבל בקיום שטרות אפילו הוזקקו להעיד על חתימתו של זה נעשים הם דיינים לקיים את השטר ולכתוב בו הנפק כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו ענין זה במסכת ראש השנה:

    המכה את חברו ומת אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה אם לאו לפיכך אם אבד הדבר שבו הכה ולא נראית לעדים אין ממיתין אותו הא אם נראה לעדים אע"פ שאבדה אח"כ ולא נראית לבית דין ממיתין אותו על פי עדים שהבית דין אומדין על פי עדות העדים שאם לא כן אפילו באה האבן לפני בית דין הרי יש להם לסמוך על העדים באיזה אבר הכהו וכן אם דחף את חברו מן הכותל שצריכים לאומדנת גובה המקום הרי יש להם לסמוך על העדים שאין בית דין יוצאים מלשכתם לילך אצל הכותל וכן כל כיוצא בזה:

    שור תם שהמית אדם והזיק אחר כן דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות שהרי אינו משתלם אלא מגופו והרי הוא נסקל ושמא תאמר נשהה את השור לחרישה ונגבה ממנו ההיזק ואחר כך נדינהו דיני נפשות ויסקל תדע שהחרישה אין לה דין גופו של שור אלא דין שאר נכסי הבעלים והרי היא עלית נכסיו ואין תם משתלם מן העליה:

    שור מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העליה ואם אין לו נכסים או שברח בעל השור משהין אותו לחרישה ופורעין ממנה ההיזק וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ומשלם מן העליה ואם ברחו הבעלים אחר שדנוהו דיני נפשות או שאין לו מה לשלם אין חוזרין לדונו בדיני ממונות שאין משהין אותו משנגמר דינו:

    יראה מדברי גדולי המחברים בקדמו ודנוהו דיני נפשות שאמרנו שחוזרין ודנין אותו דיני ממונות שמכל מקום אין כאן בעלים אחר שנגמר דינו עד שנחייבם לשלם מביתם ואינו משתלם אלא משכר חרישתו שהשביח אחר גמר דין ולא שאנו נשהה אותו שמשנגמר דינו אין משהין אותו אלא שאם נשתהו והרויח מגבין הימנה ההיזק ואין הדברים נראים כן:

    Meiri on Bava Kamma 90b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה כגון שראוה כו' דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה כו' עכ"ל ובראוה ביום דהדיינין בעצמם דנין ע"פ ראייתם לא שייך בזה עדות שאין אתה יכול להזימה דאין כאן עדות כלל וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 90b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    שמרה עומדת על פתח חצרה המתינה אותו על פתח חצרה מתי יבא ויביא לה מעותיה והוא לשון המתנה כמו שמור לי במקום פלוני. גאון ז"ל.

    ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן יש מפרשים דהפך שלו היה ומרוב כילות שלה גילתה את ראשה והיתה מטפחת ידיה בשמן והיתה מנחת על ראשה שתשאב השמן בשערה ובביתה תצניענו וזה היה בקי בכילות וזילות שלה וכיון להראות שאינה חוששת לבושת. ויש מפרשים שהפך שלה היה ולצער השבירה ושפיכת השמן היתה מצטערת וגילתה את ראשה וטפחה עליו מלשון נשים מטפחות ומכל מקום לשון מנחת על ראשה יורה כפירוש הראשון. ובא לפני רבי עקיבא ואמר לו לזו אני נותן ארבע מאות זוז ואמר לו רבי עקיבא לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור מן המלקות ואפילו התרו בו ואין צריך לומר שפטור מן הממון ואחרים שחבלו בו חייבין וכן הקוצץ נטיעותיו וכו'. ואף לענין בושת כן שאם הוא מבייש בעצמו לא נתמעט דין מבייש בכך. הרב המאירי ז"ל.

    איבעיא להו מנה צורי וכו' סלע דקאמר תנא קמא לא מיבעיא ליה דפשיטא דסלע מדינה תנן וכדאמרינן בריש ארבעה וחמשה אמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה אלא מנה דרבי יוסי הגלילי קא מיבעיא ליה כיון דמוסיף הוא כולי האי אשיעורא דרבנן דילמא מוסיף הוא אף כסף צורי. הרשב"א ז"ל.

    למימרא דעד נעשה דיין כלומר ואפילו עד המעיד דרבי יהודה הנשיא העיד עכשיו ואמר בפני חבריו אנא חזיתיך ונעשה דיין והתניא סנהדרין שראו וכו' ומדרבי טרפון קא מקשה שמשוה דיני נפשות לדיני ממונות לענין זה ואפילו הכי קאמר דאין עד נעשה דיין אבל מדרבי עקיבא לא מקשה דלדידיה אפילו באחרים מעידים בפניהם אי אפשר להם לדון דכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא כדאיתא בראש השנה ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה. מכל מקום מדרבי טרפון שמענו דאין עד נעשה דיין ואפילו עד היודע ורואה אינו דן על ראייתו וכל שכן עד המעיד. ומפרקינן כי תניא ההיא בשרואה בלילה דלאו בני מעבד דינא נינהו ואף לקבלת עדות שיקבלו עדותן בלילה ואפילו בדיני ממונות וכדאיתא בפרק אחד דיני ממונות וקבלת עדות כתחילת דין וכדאיתא בראש השנה בריש פרק ראוהו בית דין הא ביום לרבי טרפון כולן נעשין דיינין ודנין על פי ראייתן שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ותמיהא לי טובא אכתי מאי קאמר והיכי סליק לן פירוקא בהכי דהא רבי יהודה הנשיא עד המעיד היה ועד המעיד על כרחך שמעינן מדרבי טרפון דאינו נעשה דיין דאי לא תימא הכי למה לי דקאמר מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים אפילו כולן יכולים להיות עדים ודיינים ואפילו תמצי לומר דרבי יהודה הנשיא מומחה היה ודן יחידי היה וראהו ביום ועל פי ראייתו הוה דן לא מסתברא שיהא דיין מומחה מוציא ממון על פי ראיית עצמו דעל פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ודי אם יהיה המומחה דן יחידי על פי עדים או דיינין על פי ראיית עצמן כדי שלא תהא שמיעה גדולה וכו' אבל שתהא ראייה של דיין מומחה יחידי כשמיעה מפי שני עדים להוציא ממון אינו בדין. ונראה לי שהמקשה היה סבור שרבי יהודה הנשיא היה מעיד ממש ושאין שם עדים אחרים וכי פריך מרבי טרפון מכל שכן פריך וכמו שכתבתי. אבל המתרץ תירץ לי דרבי יהודה הנשיא לא עד המעיד היה שאחרים היו שם שמעידין בו ועד היודע נעשה דיין כשאחרים מעידין בפניו וכי ההיא דרבי טרפון והא דקאמר כי תניא בשראוהו בלילה הכי קאמר ההיא דקאמר רבי טרפון ומקצתן נעשו עדים דוקא בשראוהו בלילה הא ביום כולן נעשין דיינין דעד היודע ורואה נעשה דיין על פי ראייתו ואפילו בלא הגדת אחרים ולא כמו שאתה סבור שנידונין מדרבי טרפון לפסול אפילו עד היודע ורואה להיות דיין על פי ראיית עצמו. והא דקאמר ואיבעית אימא הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי וכו' לאו למימרא דבפירוקא קמא ליכא סהדי אחריני דמסהדו ביה אלא רבי יהודה הנשיא בלחוד אלא הכי קאמר ואיבעית אימא דאפילו תמצא לומר דאף עד היודע ורואה אינו עושה דיין כמו שאתה סבור ודרבי טרפון אפילו ראוהו ביום אפילו הכי לא תקשי דאין לומר דרבי יהודה הנשיא לא היה יודע בעדותו כלל דעל פי עדים דן אלא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי קאמר. כן נראה לי. ובספר מוגה בישיבות הגאונים ז"ל מצאתי דלא גרסינן כי תניא ההיא בשראוהו בלילה אלא הכי גרסינן ואפילו רבי טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים אבל עד נעשה דיין לא קאמר אמרי הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי והא סהדי. וזו גירסא נכונה ועולה יפה כמו שכתבתי. הרשב"א ז"ל. כי תניא ההיא שראוהו בלילה דהתם הואיל דבההיא שעתא דקא חזי ליה לא מיחזו אלא להעיד לפי שאין דנין אלא ביום וכדגמרינן ריבים מנגעים במסכת סנהדרין אבל היכא דראוהו ביום דמיחזו נמי לבי דינא אף על גב דהוו עדים נעשו דיינין. גאון ז"ל.

    וסבר רבי עקיבא אין עד נעשה דיין והא תניא וכו' תימא לי מאי פריך מהכא דהאי בממונא דהא בהאי קרא דאבן ואגרוף כתיב רק שבתו יתן ורפא וכו' ורבי עקיבא לא קאמר אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מודה. ויש לומר משום דברייתא תני הרי שדחף את חברו מראש הבירה ונפל ומת אלמא דדיני נפשות נמי אם ראוהו בית דין היו דנין על פי ראייתן. הרא"ש ז"ל.

    וסבר רבי עקיבא דאין עד נעשה דיין בדיני נפשות משום דכיון דחזו ליה דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא והא תניא והכה איש וגו' מה אגרוף מיוחד מסור לעדה ולעדים וכו'. דלא סמכינן אאומדנא בעדים. אמר לו רבי עקיבא ואפילו באגרוף מי לא סמכינן אעדות העדים וכי בפני בית דין הכהו שיודעים על מה הכהו שמא לא הכהו על מקום שיהא ראוי למות שמא על שוקו הכהו ואפילו כשמביאין את האבן לפנינו יודעים אנו שבאבן זו הכהו. וכן מי שדחף את חברו וכו' צריכין בית דין שילכו אצל הבירה ויראו אם היה ראוי למות בנפילה זו אלא על כרחך סומכין על עדותן לענין אומדנא נמי סומכין על עדותן. פרט לשיצאה אבן מתחת ידי העדים עד שלא אמדוה שהוא פטור וכו'. הראב"ד ז"ל. וזה לשון גאון ז"ל אמר לו רבי עקיבא ולדבריך שאתה אומר שאין מקבלין את העדים אף על פי שהן מעידים שהיה אבן כדי להמית בה עד דחזו בית דין למה אתה מאמין להם כשהן מעידים על האגרוף וכי בפני בית דין הכהו כלומר לדבריך אין אתה מאמין אותם עד שיכנו בפני בית דין כי לא חזו בית דין לאגרוף ואמאי קא מהימנת להו וכי בפני בית דין הכהו שיהיו יודעים כמה הכאות הכהו באגרופו שהיה בהן כדי להמית ועל מה הכהו שיהא כדי מיתה אם הכהו על שוקו שאין מיתה מצויה בו או על צפור נפשו וכנגד לבו וכדאמרינן פרח לבא שתהא אתה מחייבו מיתה אלא למה אתה מחייבו הוי אומר על פי עדים אף כאן תהא מחייבו כשנאבדה האבן מתחת ידי עדים. ועוד תשובה לדבריך הרי שדחף וכו' אלא למה אתה ממיתו לפי שאתה סומך על פי עדים אף כאן נמי סמוך על פי עדים אלא למה אמר לך הכתוב אגרוף לומר לך מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים שראוהו עדים שחבל בו אף כל שראוהו שחבל בו כשהמיתו פרט לשיצאת אבן מתחת ידו שנאבדה קודם שראוה עדים שהוא פטור. ע"כ. הא הכהו בפני בית דין חייב אלמא אפילו בדיני נפשות נמי עד נעשה דיין ואפילו ראוהו בלילה דומיא דעדים קא עביד להו מה עדים כי ראוהו בלילה דנים אותו ביום. לדבריו של רבי שמעון התימני קאמר כלומר לדבריך צריך שיראו אותו בית דין בשעת הכאה. הראב"ד ז"ל. זה לשון גאון ז"ל לדבריו דרבי שמעון התימני קאמר לדבריך דאמרת שיהא מסור לעדה ולעדים ולדידיה לא סבירא ליה. ע"כ.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 90b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא למימרא דעד נעשה דיין והתניא כו' האי עד נעשה דיין דהכא אין פי' כההיא דבסמוך במלתא דר"ע דהתם איירי בעד הרואה שאפילו על פי עדותן של אחרים אין יכול להיות דיין ואין פירושו נמי כההיא דכתובה גבי קיום שטרות דהתם איירי בעד המעיד ממש אבל הכא איירי בעד הרואה שאינו יכול להיות דיין לדון על פי הראיה שלו בלבד ואף על גב דבפרק ראוהו ב"ד קאמר בפשיטות ולא תהא שמיעה גדולה מראיה והכא מתמה איפכא היינו משום דהתם איירי בקידוש החודש דלא כתיב ביה הגדה אבל בדיני ממונות וכ"ש בדיני נפשות בעינן הגדה בב"ד דוקא ולא על פי הראיה כן פי' רש"י שם להדיא בפרק ראוהו ב"ד ופירושו דהתם א"ש למסקנא דהכא בשינוי' בתרא אבל לשינויא קמא דמוקי כשראוהו בלילה משמע להדיא דביום יכולין לדון אפילו בדיני נפשות ע"פ הראיה בלבד וכ"כ הרמב"ן להדיא בספר המלחמות בכתובות בפרק האשה שנתארמלה ועי' שם בבעל המאור ובר"ן שם ובפ' יש נוחלין בתוס' שם שלא כתבו כן:

    בפרש"י בד"ה שראו בלילה כו' ור"י הנשיא כר"ע ס"ל עכ"ל וכתבו התוספות דבחנם פי' רש"י כן דאפילו כר"ע מצי אתיא דדוקא בדיני נפשות קאמר ר"ע אין עד נעשה דיין ולא בדיני ממונות ולפי' רש"י י"ל דהא דקאמרינן התם בפרק ראוהו ב"ד שאני דיני נפשות לאו דוקא אלא ה"ה למכה חבירו וכן משמע מל' הגמרא בסמוך דמקשה דר"ע אדר"ע במאי דקאמר וכי בפני ב"ד הכהו והתם לא איירי מדיני נפשות ממש אלא במכה גרידא דבהדיא כתיב בקרא באבן או באגרוף ולא ימות כו' כיון דמיקרי רשע שייך נמי כיון דאינהו חזו תו לא מצו לאפוכי בזכותיה וכ"כ התוספות עצמם להדיא בפ' ראוהו ב"ד והתמיה קיימת שדבריהם סותרים זא"ז ובאמת דבריהם שם צ"ע שכתבו שמוכח כן מסוגיא דהכא ובאמת אין ראיה מכאן דמצינו למימר דההיא דהכא מיתוקמא באמת אפילו כר"ע כמו שכתבו כאן וא"ל דהוכחתם שם מדאיצטריך הכא לאוקמי בגמרא כשראוהו בלילה ולא מוקי לה בפשיטות אפילו ביום ואתיא כר"ע ושאני בין דיני נפשות לד"מ הא ליתא דהא דפלגינן בין ד"מ לד"נ אליבא דר"ע היינו במאי דמחמיר טפי מדר"ט וקאמר דאפילו ע"י עדות אחרים אין עד הרואה יכול לדון בזה אמרינן דהיינו דוקא בד"נ לחוד מטעמא דוהצילו העדה אבל במאי דמחמיר ר"ט גופא שאין עד הרואה יכול לדון בראיית עצמו בלא הגדת אחרים וע"כ דלאו מטעמא דוהצילו העדה דא"כ אפילו עפ"י עדות אחרים נמי יפסול אע"כ משום דבעינן הגדה וא"כ לא שייך לחלק עוד בין ד"נ לד"מ דעיקר הגדה בד"מ כתיב וא"כ כיון דר"ט סובר דאפילו בד"מ בעינן הגדה ממילא נשמע דר"ע נמי מודה בהא דהא לא אשכחן דר"ע מיקל טפי מדר"ט בשום דוכתא וא"כ הוי קשיא עובדא דר"י נשיאה לכך צריך לאוקמי מילתא דר"ט ור"ע כשראו בלילה אבל ביום תרווייהו ס"ל דלא בעינן הגדה אלא דאפ"ה סובר ר"ע דפסול בד"נ אפי' ע"י עדות אחרים וכ"ש בלא הגדה מטעמא דוהצילו העדה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אתוספ' דפרק ראוהו ב"ד ויש ליישב דהוכחתם שם משינוי' בתרא דהכא דמסיק הא אנא דס"ל כר"י כו' א"כ משמע להדיא דאין עד נעשה דיין לדון על פי הראיה אפי' כשראה ביום וקשה אמאי הא מסקינן בפשיטות בפרק ראוהו ב"ד דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומה שכתבתי לעיל לחלק בין קידוש החודש לשאר מילי אליבא דרש"י לא ס"ל לתוספ' כמ"ש להדיא שם ובכתובות ובפרק יש נוחלין ומסקו דלא בעינן הגדה בשום דוכתא אפי' בד"נ למאן דפליג אדר"ע בטעמא דוהצילו אע"כ דהאי שינויא בתרא סובר דמכה חבירו דמי נמי לד"נ אליבא דר"ע לכך לא רצה לפרש הא אנא דחזיתך דא"כ לא הוי מיתוקמא מילתא דר"י נשיאה כר"ע לכך מפרש בהא אנא דס"ל כר"י כנ"ל ליישב ל' התוספ' פ' ראוהו ב"ד ומ"ש התוספ' כאן דבחנם פי' רש"י דלא אתי כר"ע למאי דמשנינן כשראו בלילה י"ל דכתבו כן בל' קושיא לפרש"י דלשיטת רש"י שכתבנו לעיל דהא דמסקי' בפ' ראוהו ב"ד לא תהא שמיעה גדולה מראיה היינו בקידוש החודש אבל בשאר מילי בעינן הגדה בב"ד דוקא והיינו ע"כ כמסקנת שנוי' בתרא דהכא וא"כ לא צריכין למימר דמכה חבירו דמי לד"נ דהא לית לן שום הוכחה וא"כ ממילא מיתוקמא לשינויא קמא אפי כר"ע ואפ"ה מפרש שינויא אחרינא משום דס"ל דבאמת אפי' בראו ביום בעינן הגדה בב"ד דוקא כמסקנת רש"י לכך מפרש הא אנא דס"ל כר"י ודוק היטב:

    שם בגמרא וסבר ר"ע אין עד נעשה דיין כו' ולכאורה יש לתמוה מה ענין קושיא זו לכאן הלא בפשיטות מצי לאקשויי בריתות אהדדי ולפמ"ש א"ש דקאי דוקא לשינוי' בתרא דהכא משום דללישנא קמא דמוקי לה כשראו בלילה אבל ביום יכולין לדון עפ"י הראיה לחוד א"כ מצינו למימר דטעמא דר"ע לאו משום דלא מצי לאפוכי בזכותיה אלא משום דס"ל דעד הרואה אין נעשה דיין כלל בשום דוכתא והיינו דוקא כשראו בלילה דאז הוי הראיה שלהם כראיית עדים דעלמא כיון שאין יכולין לדון מיד לכן אינם נעשין עוד דיינים (וכמ"ש הרמב"ם באמת לדינא בפרק י"נ והובא בפוסקים דבכוונה תליא מילתא) אבל כשראו ביום לא שייך לומר כלל אין עד הרואה נעשה דיין שהרי אנו חושבין ראיית המעשה שלהם כקבלת עדים ולא כראיית עדים כמ"ש תוספות כאן ומבואר בכל דברי המפרשים הקדמונים באריכות וא"כ אין שום סברא לומר אין עד נעשה דיין שהרי לא נעשו עדים מעולם אלא בתחילת הראיה נעשו דיינים ודנין מיד ע"פ הראיה ובהכי מיתוקמא אידך ברייתא דר"ע דקאמר וכי בפני ב"ד הכהו והיינו כשראו ביום דאז יכולין לדון מיד עפ"י הראיה אבל לשינוי' בתרא דמוקמינן מילתא דר"ט אפי' כשראו ביום ואפילו בכה"ג פליג ר"ע שאין עד הרואה נעשה דיין כלל אפילו בעדות אחרים א"כ מקשה שפיר ודו"ק:

    תוספות בד"ה כגון שראוהו בלילה כו' ודלא כהרשב"ם כו' ולר"ע אפי' עד הרואה כו' עכ"ל. נראה לפרש המשך הדברים דכוונתם דלא תימא שיש ראיה לפי' הרשב"ם ממלתא דר"ע ונאמר דהא דס"ל כולם נעשו עדים כו' היינו משום דמסתמא נתכוונו להעיד וכפי' רשב"ם לכך כתבו דליתא להאי פירושא אלא לר"ע עד הרואה אפי' לא נתכוין להעיד אפ"ה אינו נעשה דיין בדיני נפשות מטעמא דלא חזי ליה זכותא וע"ז הביאו ראיה וכתבו כדמשמע הכא והיינו מדמקשה בסמוך דר"ע אדר"ע ולא משכח פירוקא ולא משני דהתם איירי כשלא נתכוון הב"ד להעיד כגון שהוזמנו עדים אחרים אע"כ דלר"ע בכל ענין פסול אלא דאכתי יש לדקדק מנ"ל לש"ס גופא דטעמא דרבי עקיבא משום דלא חזו זכותא דילמא בכוונה להעיד תליא מלתא ואע"ג דבפ' ראוהו ב"ד משני הש"ס דטעמא משום דלא חזו זכותא היינו בל' דחיה דלא תקשה שם לימא מתני' דלא כר"ע אבל הכא דמקשה דר"ע אדר"ע ומשני בדוחק ה"ל לשנויי איפכא לכך הביאו ראיה ממילתא דר"ע גופא דיליף מקראי דד"נ דוקא ומשמע דלעולם צריך לעמוד לפני עדה אחרת ולא בפני הרואים וע"כ היינו משום דלא חזו זכותא וכדמסקו התוס' בסמוך ודו"ק:

    בא"ד ובדרבנן אפילו עד המעיד עכ"ל בבעל המאור בכתובות בפ"ב נסתפק בזה וכתב לסתור ראיית התוספ' ע"ש ותלוי בפלוגתת שיטת רש"י ותוספ' שכתבתי כאן בפלפול הש"ס לענין אי בעינן הגדה בד"מ ועפ"ז יש ליישב המשך ל' התוספ' אלא שאין להאריך כאן בפי' הסוגיא דכתובות ושם יתבאר בעזה"י:

    בא"ד ורשב"ם מפרש משום דכתיב ועמדו עכ"ל ואע"ג דרשב"ם סובר דאפי' בנתכוין להעיד ולא העיד אינו נעשה דיין י"ל דטעמא דידיה נמי מהכא מדכתיב ועמדו אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים משמע להדיא שהדיינים אינן רשאין להיות מאותן שרצו לעמוד לפני ה' וק"ל:

    בגמרא קתני מיהת וכי בפני ב"ד הכהו כו' ויש לדקדק לשיטת התוס' בסמוך דלמאי דשנינן כגון שראו בלילה מיתוקמא דר"י נשיאה אפי' כר"ע ומשום דלא גמרינן מד"נ למכה חבירו א"כ קשה מאי מקשה דר"ע אדר"ע דהא הכא איירי מהכאה גרידא דבקרא דאבן ואגרוף כתיב להדיא ולא ימות ואיירי מנזקי ה' דברים גרידא וכמ"ש רש"י לקמן גבי אומדנא ויש ליישב דהתוספ' סברי דמלתא דר"ע מסתמא איירי אפי' בד"נ ממש וכדמסיק הרי שדחף חבירו מראש הגג ומת וקרא דונקה המכה נמי איירי בכל ענין וכדדרשינן שחובשין אותו ואם ימות מאותו המכה היו דנין אותו דיני נפשות ובכהאי גוונא קאמר ר"ע וכי בפני ב"ד הכהו משמע אפי' מת לבסוף וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 90b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מאי הוי ליהדר ולדייניה ק"ל הא מבואר בפ"ק דף יג ע"ב דלר"י נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש פטור דבעי' שיהא מיתה והעמדה בדין כאחד ועי' בהרא"ש דרבנן פליגי רק במיתה אבל בנזקים מודים א"כ אחר שנגמר דינו הוי הפקר וכדאיתא בכריתות דף כד ע"א וא"א למיהדר למידייניה אח"כ. גם יש לעיין בסוגיא דלעיל דף לג ע"ב מכרו מכור לרדיא נימא דמכור לגמרי דהא בעי' בשעת העמדה בדין הבעלים הראשונים. ואולם דעת הרבה ראשונים דבעי' רק שיהיו לו בעלים לאפוקי הפקר והקדש ולדעת רש"י דמשמע דבעי' בעלים ראשונים י"ל דס"ל כהפוסקים דלרבנן דר"י גם בנזקים לא בעי' שיהא הכל כאחד. אולם עדיין במה דאיתא שם הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו הא כיון דהקדישו פקע חיובו לגמרי כמו נגח ואח"כ הקדיש ולא מצי טריף מהקדש וצע"ג:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 90b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָּאתָ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. נראה לי בס"ד טעם לסך זה דאורח נשים הוא שלא ילכו בגלוי הראש לכן זה שפרע ראשה הסיר והעביר ממנה אורח ודרך נשים לכך חייבו ארבע מאות זוז כמנין נָשִׁים [400]. ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה כי ידוע שיש בקליפה ארבע מאות שערות בראש הן בזכר הן בנקבה כמנין שָׂק [400] ולכן כתב רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בשער רוח הקודש וזה לשונו: כשהאדם משים שק על מתנים גורם תשות כח לאותם ארבע מאות שערות של הקליפה שהם כמנין שק וגם שהם דומים לשק כי השק מן השערות נעשה עד כאן לשונו עיין שם. ובזה מובן הטעם שפיר כיון שזה פרע ראש האשה הישראלית בשוק וגילה שערות ראשה הגביר אותם שערות דקליפה שהם כמנין שק ולכך קנסו בארבע מאות כמנין שק. ובברייתא איתא (דף צא.) דאמר לו צללת במים אדירים והעלית חרס בידך, ופירש הרב תורת חיים ז"ל לפי שהמרגליות במצולות הים הם גדלים ויש עליהם כמין חריסין דלהכי איתא בתלמודא בכמה דוכתי 'אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת לה מרגינתא מתותא' והיינו דקאמר לו צללת במים אדירים כלומר יגעת להעלות המרגליות ולא העלית אלא החריסין שעליהם עד כאן לשונו. ונראה לי כונתו במשל כזה היורד למצולות ים שהעלה חריסין רקנין קשה עליו הדבר יותר מאם לא היה מעלה חריסין כלל וכלל יען כי במוצאו החריסין בעודו בים היה לו שמחה בזאת המציאה בבטחו שימצא מרגליות בחריסין כי לבו מטהו יותר שימצא שאז אחר שיצא מן הים וראה החריסין ריקנין יגדל צערו יותר וכן בנמשל זה חשב שירויח אותן ארבע מאות זוז על ידי המצאה זו שעשה בהפסד השמן ואחר שבא לדין וראה שלא הועיל הנה הוא מצטער יותר.

    Ben Yehoyada on Bava Kamma 90b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 90, Amud Bet, about 490 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 125 words

      Opens “זֶה הַכְּלָל – הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. אָמַר…”

    2. Segment 225 words

      Opens “וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָּאת…”

    3. Segment 321 words

      Opens “שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ, וְשָׁבַר אֶת…”

    4. Segment 415 words

      Opens “הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא;…”

    5. Segment 531 words

      Opens “אָמַר לוֹ: לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם. הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ,…”

    6. Segment 610 words

      Opens “גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָנֶה צוֹרִי תְּנַן, אוֹ…”

    7. Segment 731 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּתְקַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ.…”

    8. Segment 832 words

      Opens “מַאי ״הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי״?…”

    9. Segment 927 words

      Opens “וְהָתַנְיָא: סַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן –…”

    11. Segment 1113 words

      Opens “כִּי תַּנְיָא הָהִיא – כְּגוֹן שֶׁרָאוּ בַּלַּיְלָה,…”

    12. Segment 1225 words

      Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא…”

    13. Segment 137 words

      Opens “וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין?…”

    14. Segment 1429 words

      Opens “וְהָתַנְיָא: ״וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ…”

    15. Segment 1523 words

      Opens “אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי בִּפְנֵי בֵּית…”

    16. Segment 1628 words

      Opens “וְעוֹד, הֲרֵי שֶׁדָּחַף אֶת חֲבֵירוֹ מֵרֹאשׁ הַגָּג…”

    17. Segment 1713 words

      Opens “אֶלָּא מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁהוּא מָסוּר…”

    18. Segment 189 words

      Opens “פְּרָט לִכְשֶׁיָּצְתָה אֶבֶן מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל מַכֶּה…”

    19. Segment 1921 words

      Opens “קָתָנֵי מִיהַת, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי…”

    20. Segment 209 words

      Opens “לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא…”

    21. Segment 2116 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק –…”

    22. Segment 2224 words

      Opens “מוּעָד שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי…”

    23. Segment 2312 words

      Opens “וְכִי קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַאי הָוֵי?…”

    24. Segment 2423 words

      Opens “אֲמַר רָבָא: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב, דְּיָתְבִי…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Bava Kamma 90b · Segment 1 — “…לְפִי כְּבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין…

    Original text

    זֶה הַכְּלָל – הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם; שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.

    This is the principle of assessing payment for humiliation caused to another: It is all evaluated in accordance with the honor of the one who was humiliated, as the Gemara will explain. Rabbi Akiva said: Even with regard to the poor among the Jewish people, they are viewed as though they were freemen who lost their property and were impoverished. And their humiliation is calculated according to this status, as they are the children of Abraham, Isaac, and Jacob, and are all of prominent lineage.

    וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּיבוֹ לִיתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: רַבִּי, תֵּן לִי זְמַן. וְנָתַן לוֹ זְמַן.

    The mishna relates: And an incident occurred involving one who uncovered the head of a woman in the marketplace, and the woman came before Rabbi Akiva to request that he render the assailant liable to pay for the humiliation that she suffered, and Rabbi Akiva rendered the assailant liable to give her four hundred dinars. The man said to Rabbi Akiva: My teacher, give me time to pay the penalty, and Rabbi Akiva gave him time.

    שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ, וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִיסָּר שֶׁמֶן. גִּילְּתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ.

    The man then waited for her until she was standing by the opening of her courtyard, and he broke a jug in front of her, and there was the value of about an issar of oil inside the jug. The woman then exposed her own head and she was wetting [ metapaḥat ] her hand in the oil, and placing her hand on her head to make use of the oil.

    הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא; אָמַר לוֹ: לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז?!

    The man set up witnesses to observe her actions, and he came before Rabbi Akiva, and he said to him: Will I give four hundred dinars to this woman for having uncovered her head? By uncovering her head for a minimal benefit, she has demonstrated that this does not cause her humiliation.

    אָמַר לוֹ: לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם. הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – פָּטוּר; אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ – חַיָּיבִים. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – פָּטוּר; אֲחֵרִים – חַיָּיבִין.

    Rabbi Akiva said to him: You did not say anything, i.e., this claim will not exempt you. One who injures himself, although it is not permitted for him to do so, is nevertheless exempt from any sort of penalty, but others who injured him are liable to pay him. In this case as well, the man was liable to compensate the woman for shaming her, despite the fact that she did the same to herself. Similarly, one who cuts down his own saplings, although it is not permitted for him to do so, as this violates the prohibition of: “You shall not destroy” (see Deuteronomy 20:19), is exempt from any penalty, but others who cut down his saplings are liable to pay him.

    גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָנֶה צוֹרִי תְּנַן, אוֹ מָנֶה מְדִינָה תְּנַן?

    GEMARA: The mishna teaches that according to the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, one who strikes another must pay him one hundred dinars. The Gemara clarifies this opinion. A dilemma was raised before the Sages: Did we learn in the mishna that he must pay one hundred dinars of Tyrian coinage, or did we learn in the mishna that he must pay one hundred dinars of state coinage, which is worth one-eighth of Tyrian coinage, i.e., twelve and a half dinars of Tyrian coinage?

    תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּתְקַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, אֲמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. שְׁמַע מִינַּהּ: מָנֶה צוֹרִי תְּנַן! שְׁמַע מִינַּהּ.

    The Gemara answers: Come and hear a proof: It happened that there was a certain man who struck another man, and the latter came before Rabbi Yehuda Nesia to request an assessment for the humiliation he suffered. Rabbi Yehuda Nesia said to the assailant: This is I, and this is Rabbi Yosei HaGelili. Give him one hundred dinars of Tyrian coinage. The Gemara suggests: Conclude from the incident that we learned in the mishna he must pay one hundred dinars of Tyrian coinage. The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.

    מַאי ״הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי״? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא – דַּחֲזֵיתָךְ, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּאָמַר מָנֶה צוֹרִי, זִיל הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. לְמֵימְרָא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין?!

    The Gemara clarifies: What did Rabbi Yehuda Nesia mean when he stated: This is I, and this is Rabbi Yosei HaGelili? If we say that this is what Rabbi Yehuda Nesia said to the assailant: This is I, who saw you strike the man, and this is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that the penalty for this act is one hundred dinars of Tyrian coinage; therefore, go and give him one hundred dinars of Tyrian coinage, is this to say that a witness can become a judge, i.e., that one who witnessed an event can himself serve as a judge concerning the matter, and consequently Rabbi Yehuda Nesia was able to act as both witness and judge in the same case?

    וְהָתַנְיָא: סַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ – מִקְצָתָן נַעֲשׂוּ עֵדִים, וּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ דַּיָּינִין; דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כּוּלָּם עֵדִים הֵם, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין.

    But isn’t it taught in a baraita that if there was a Sanhedrin that saw one kill another person, some of them have become witnesses and testify before the others, and some of them have become judges to issue a verdict; this is the statement of Rabbi Tarfon. Rabbi Akiva says: They are all witnesses to the act, and a witness cannot become a judge.

    עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן – אֶלָּא דְּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ עֵדִים וּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ דַּיָּינִין; אֲבָל עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין – לָא קָאָמַר!

    The Gemara infers from this baraita that even Rabbi Tarfon says his opinion only in a case where some of the members of the Sanhedrin have become witnesses and some of them have become judges, but he did not say that a witness becomes a judge without anyone else testifying. All the more so according to the opinion of Rabbi Akiva would it not be permitted for Rabbi Yehuda Nesia to act as a judge as well as serving as a witness.

    כִּי תַּנְיָא הָהִיא – כְּגוֹן שֶׁרָאוּ בַּלַּיְלָה, דְּלָא (לְמֶעְבַּד) [בְּנֵי מֶעְבַּד] דִּינָא נִינְהוּ.

    The Gemara rejects this: One could say that when that baraita is taught, it is taught in a case where the Sanhedrin saw the murder at night, at which time it is not permitted for them to practice judgment, since cases of capital law may be judged only during the daytime. They were therefore not functioning as judges at that time. On the following day, testimony must be heard from some, now acting as witnesses, in front of the others, now acting as judges. By contrast, in the case of Rabbi Yehuda Nesia, he was able to serve as both the witness and the judge, as he witnessed the event while functioning as a judge.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא – דִּסְבִירָא לִי כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר מָנֶה צוֹרִי; וְהָא סָהֲדִי דְּמַסְהֲדִי בָּךְ; זִיל הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי.

    The Gemara offers an alternative explanation: And if you wish, say instead that Rabbi Yehuda Nesia did not witness the incident, and this is what he said to the assailant: This is I, that I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that one hundred dinars of Tyrian coinage must be paid; and these are witnesses who testify concerning you that you struck the other. Therefore, go and give him one hundred dinars of Tyrian coinage.

    וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין?

    § The Gemara discusses the previously mentioned opinion of Rabbi Akiva: But does Rabbi Akiva hold that a witness cannot become a judge?

    וְהָתַנְיָא: ״וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף״ – שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים, אַף כֹּל שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים; פְּרָט לְשֶׁיָּצְתָה מִתַּחַת יַד הָעֵדִים.

    But isn’t it taught in a baraita ( Tosefta , Sanhedrin 12:3) with regard to what is stated in the Torah concerning injuries: “And if men contend, and one smite the other with a stone, or with his fist” (Exodus 21:18), that Shimon HaTimni says: Just as a fist is unique in that it is submitted to the assembly of judges to assess its ability to injure and to the witnesses who attest that it was the fist used to strike, as a fist remains attached to the assailant, so too, a ruling can be issued in the case of any item that is submitted to the assembly of judges to assess its ability to injure and to the witnesses who attest that this was the item used to strike? This serves to exclude a case where the stone that injured left the possession of the witnesses and is not available to be inspected by the court to assess if it is capable of causing the purported injury.

    אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי בִּפְנֵי בֵּית דִּין הִכָּהוּ – שֶׁיּוֹדְעִין כַּמָּה הִכָּהוּ, וְעַל מָה הִכָּהוּ – אִם עַל שׁוֹקוֹ אוֹ צִיפַּר נַפְשׁוֹ?

    Rabbi Akiva said to him: But is it the case that in all incidents of injury the assailant struck him in the presence of the court, so that they know exactly how hard he struck him and on what part of the body he struck him, e.g., if he struck him on his thigh or if he struck him on the lobe of his heart? Rather, the court relies on witnesses to testify about the injury. Therefore, the witnesses should be able to testify about the item used as well.

    וְעוֹד, הֲרֵי שֶׁדָּחַף אֶת חֲבֵירוֹ מֵרֹאשׁ הַגָּג אוֹ מֵרֹאשׁ הַבִּירָה וָמֵת – בֵּית דִּין הוֹלְכִין אֵצֶל בִּירָה, אוֹ בִירָה הוֹלֶכֶת אֵצֶל בֵּית דִּין? וְעוֹד, אִם נָפְלָה, חוֹזֵר וּבוֹנֶה?!

    And furthermore, if there was one who pushed another from the top of the roof or from the top of a building, and the one who was pushed died as a result of the fall, do the members of the court go to the building to inspect how high it is, or does the building go to the court? Obviously neither, and the court relies upon the testimony of witnesses who state how tall the building is. And furthermore, if the building collapsed, must the court rebuild it in order to assess its height? The witnesses should then be able to testify about the item used as well.

    אֶלָּא מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁהוּא מָסוּר לָעֵדִים, אַף כֹּל שֶׁהוּא מָסוּר לָעֵדִים;

    Rather, Rabbi Akiva interprets the verse differently: Just as a fist is unique in that it is submitted to the witnesses for them to testify about it, so too, a ruling can be issued in the case of any item that is submitted to the witnesses to testify about, despite the item’s not being available for the court to assess.

    פְּרָט לִכְשֶׁיָּצְתָה אֶבֶן מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל מַכֶּה – פָּטוּר.

    This serves to exclude a case where the stone that injured left the possession of the assailant and cannot be found, and even the witnesses were unable to see it. In such a case the assailant is exempt from payment, since even the witnesses cannot testify about whether the stone was capable of inflicting the purported injuries.

    קָתָנֵי מִיהַת, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי בִּפְנֵי בֵּית דִּין הִכָּהוּ, שֶׁיּוֹדְעִין כַּמָּה הִכָּהוּ? הָא הִכָּהוּ בִּפְנֵיהֶם – עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין!

    The Gemara states its question: In any event, it teaches that Rabbi Akiva said to Shimon HaTimni: Are all cases of injury such that the assailant struck him in the presence of the court so that they know exactly how hard he struck him? It can be inferred from this that if he did in fact strike him in front of them, Rabbi Akiva would agree that a witness can become a judge. This contradicts the opinion of Rabbi Akiva in the baraita , that a witness cannot become a judge.

    לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

    The Gemara answers that there is no proof as to the opinion of Rabbi Akiva, since it may be that he stated his refutation in accordance with the statement of Shimon HaTimni, but he himself does not hold accordingly. Perhaps Rabbi Akiva himself holds that if the court had witnessed the act, they would not be able to render judgment concerning it.

    תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת.

    The Gemara quotes a related halakha . The Sages taught: In the case of an innocuous ox that killed a person and subsequently went and caused damage, the court judges it as a case of capital law and the ox is killed, and the court does not judge it as a case of monetary law, despite the damage that it caused.

    מוּעָד שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְחוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת – אֵין חוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת.

    By contrast, in the case of a forewarned ox that killed a person and subsequently went and caused damage, the court judges it as a case of monetary law, and the owner is liable to pay for the damage it caused, and then the court goes back and judges it again as a case of capital law, and the ox is killed. But if the court proceeded and judged it first as a case of capital law, the court does not go back and judge it again as a case of monetary law, since it has already been sentenced to be killed.

    וְכִי קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַאי הָוֵי? לִיהְדַּר וְלִידַיְינֵיהּ (נָמֵי) [דִּינֵי] מָמוֹנוֹת!

    The Gemara asks: And if they proceeded and judged it first as a case of capital law, what of it? Let them go back and judge it again also as a case of monetary law.

    אֲמַר רָבָא: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב, דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי הִיא, דְּאָמַר: ״מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים״,

    Rava said: I found the Sages of the school of Rav who were sitting and saying to explain this: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon HaTimni, who says that just as a fist is unique in that it is submitted to the assembly of judges to assess its ability to injure and to the witnesses to attest that this was the fist used to strike, so too, a ruling can be issued in the case of any item that is submitted to the assembly of judges to assess its ability to injure and to the witnesses to attest that this was the item used to strike.