Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 81b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 81b

    Bava Kamma 81b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 643 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ולא ממקום הרואה את החמה סביבות צדדין מבחוץ מפני שהוא עיקר האילן שהחמה מבשלת שם את הפרי וממתיקו:

    מלא חבל חרם מלא חבל של מצודה היה לו בדרומה מן היבשה למשוך רשתו חרם כמו מצודים וחרמים (קהלת ז):

    בחזקת כל השבטים כל מי שירצה יטול דהא כמטלטלי ושאר השלל והמלקוח היו:

    וכן אתה מוצא בכנעני אע"פ שכתוב כאן הר האמורי אף כנעני ופריזי כך היו להם וישראל שירשו היה להם לכל אחד הר ושפלה ונגב ועמק ארץ שדות ובקעות שקורין כנפיינ"ה לכן נקראת נגב שכל שעה היא נגובה שאין שם צל אילנות וחמה זורחת ומנגבתה:

    אמר ליה לשמעיה בחול:

    שרקיה טחיהו בטיט וחברהו יפה:

    והא קרקע דידן:

    אפילו טל ירד עליה בלילה קשה לה דריסת הרגל ממחרתו:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 81b · Sefaria

    Tosafot

    אין לך כל שבט ושבט מישראל גרסינן ובפ' יש נוחלין (ב"ב דף קכב. ושם) גבי חלוקת העולם הבא גרסינן אין לך כל אחד ואחד מישראל כן נראה לר"ת:

    ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו ע"כ מיירי כשעקל בית הבד כרוך עליה דאל"כ לימא ליה מהפקירא קזכינא כדאמר לקמן בפרק בתרא (בבא קמא דף קטו:) וא"ת ואמאי נוטל דמי יינו הא אמר לקמן בפרק בתרא (שם) דאין לו אלא שכרו ומצי' למימר דהך דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה פליג כדאמר בסמוך ביחידאה לא קאמר וכן משמע בתוספתא. דבתר הך דלא יקוץ קתני הך אבל אין נראה דלמה יטול דמי יינו הלא יכול לומר אני הייתי דוחק ומציל כיון דאוקמה כשעקל בית הבד כרוך עליה שיכול להציל ע"י הדחק ונראה לר"י דההיא דלקמן שבעל היין שפך את יינו מדעתו שיכול לומר בעל הדבש למה שפכת אני הייתי דוחק ומציל אבל הכא מיירי שבא בעל הדבש לשפוך את היין שתנאי ב"ד הוא שאין בעל היין יכול לעכב אלא שופך יינו של חבירו בע"כ של חבירו אלא שנותן לו דמי יינו מתוך דובשנו והשתא הוי כעין ההיא דנחיל של דבורים שקצצו בע"כ להציל נחילו וכעין זה נמי ההיא דפשתן והאי דמשני כיחידאה לא קאמר משום דמסתמא כי היכי דפליגי בההיא דנחיל כדתנן לקמן בפרק בתרא (בבא קמא דף קיד.) פליגי נמי באחריני דחד טעמא הוא:

    Tosafot on Bava Kamma 81b · Sefaria

    Rashba

    והא דידן טל נמי קשה ליה הלוך בני אדם. ור"ח ז"ל כתב דיש מפרשים שאפילו הליכת הטלאים קשה להם.

    יתידות הדרכים פירש רש"י ז"ל בימות החמה הטיט וכו' ונעשה כיתידות מפני פסיעת אדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשה כשחיתות. ור"ח ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים, ודומה לו בסדר טהרות במסכת מקואות בפרק אלו חולצין (פ"ט, מ"ו) טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון גץ יוני זה יתידות הדרכים, ואלו שהלכו עליהן אין טובלין, ואמרו עלה בתוספתא (שם פ"ו ה"א) אלו הן יתדות הדרכים אלו שמחהלכין עליהן בימות הגשמים והן מתערבין [מתעכבין _ ש"מ] על הבגדים, והן כמין גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתידות וכשהדרכים כן יש לעוברים ושבים להסתלק בצידי דרכים שהן קצה שדות הסמוכות לדרך.

    מפסג ועולה מפסג ויורד פירש הר"א אב"ד ז"ל ואף על גב דאמרינן (לעיל בבא קמא ס, ב) אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, הני מילי בחנם שלא ליתן לו הדמים, אבל על מנת שיתן לו הדמים אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמיהן שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ (ואלו) ואילו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע בלא תקנה נמי הדין כן שמציל עצמו ונותן דמים. ועוד, שכל אותן שנתן דמים בהדיא תני לה קוצץ סוכו של חבירו להציל נחילו שלו ונותן לו דמי סוכו (ונותן) [ונוטל] דמי עציו מתוך פשתנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו, ואילו היה נותן דמים אף במפסג היה להם לומר ונותן דמי נזקו לבעלים.

    ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו ודוקא בשעקל בית הבד כרוך עליה שהבעלים יכולין להדק ולהציל הא לאו הכי אם הציל בעל היין לעצמו הציל דכל שהולך לאבוד הפקר הוא, וכן אמרו בפרק הגוזל בתרא (לקמן בבא קמא קטו, ב). ואיכא למידק, אמאי נוטל דמי יינו והא אין לו אלא שכרו שהרי שנינו בפרק הגוזל (שם, א) זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו, והכא לאו בהתנה קאמר דאם כן לא הוצרכו לתקנות יהושע. וי"ל דהא יחידאי הוא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה תני לה. עוד י"ל דהכא כששכרו בעל הדבש לשפוך יינו של חבירו להציל את הדבש שלא מדעת חבירו ונותן לו דמי יינו דומיא דקוצץ את סוכו להציל נחילו שלו שלא מדעת בעל הסוכה.

    Rashba on Bava Kamma 81b · Sefaria

    Meiri

    החמישי שמעיין היוצא עכשו מתחלה בשדהו של אחד שיהו כל בני העיר רשאים לשאוב משם ואינו נוטל מהם דמים ואין צריך לומר שכן במעין ישן שכבר היה לשם בשעה שחלקו את הארץ:

    הששי שיהו כל בני ישראל מחכים בימה של טבריא ר"ל מטילים חכה לצוד שם מן הדגים ואע"פ שימה של טבריא בחלקו של שבט נפתלי בלבד היה ובלבד שלא יפרוס קלע רוצה לומר כדרך שהציידים עושים לתקוע יתדות ולעשות גדרים במקומות שבים להיות הדגים נכנסים לתוכם מפני שדברים אלו מזיקין הספינות ומעכבין אותן ממרוצתם ומ"מ בני השבט שאותה הים בחלקם מותרין אף בזו ובכלל ימה של טבריא לענין זה כמלא חבל של מצודה לצד הדרום ומ"מ צד הוא ברשתות ובמכמורות בשעה שחלקו את הארץ כל מה שנמצא תלוש בהרים היה בחזקת כל השבטים וכל הרוצה ליטול נוטל כמטלטלין ושאר השלל:

    השביעי שכל אדם ההולך בדרך והוצרך לנקביו יהא רשאי להסתלק מן הדרך ולהכנס אחורי הגדר המזדמן לו להפנות לשם וליטול צרור לקנח ואינו חושש לפריצת הגדר ואפילו בשדה מלאה כרכום שצריך שמירה מעולה ואף בשבת התירו לעשות כן ופרשו גדולי המפרשים בשבת דוקא באבנים שלא נתחברו בטיחת טיט ביניהם ומ"מ מדת חסידות לחזור ולגדור מה שפרץ:

    השמיני הוא שבזמן שיש טיט בדרכים יהא אדם רשאי להסתלק בצדי הדרכים אע"פ שנכנס לשפת השדות שיש להם בעלים ואפילו נתיבש הטיט הואיל ועדין עומד ביתדות לסבת פסיעות של אדם ושל בהמה שנעשו שם בחורף:

    התשיעי שהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד ר"ל מנתק וכורת הזמורות המעכבות ועולה או יורד עד שיגיע לדרכו ודוקא על דעת שישלם שאסור להציל עצמו בממון חברו אא"כ על דעת תשלומין אף חברו שראהו תועה מפסג ועולה מפסג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך שזה או כיוצא בו השבת גופו הוא שאדם חייב עליה בכלל השבת אבדה אחרת שנאמר והשבותו לו זו אבדת גופו:

    העשירי הוא שמת מצוה קנה לו מקומו שנזדמן לו לשם בעת מותו ורשאי המוצאו לקברו שם ואין בעל השדה רשאי לעכב ודוקא שלא היה מוטל על המצר שאם היה מוטל על המצר מתוך שאין המצר מקום קבורה והוא צריך לפנותו על כל פנים מפנהו למקום הראוי חכמי הצרפתים מפרשים במה שאמרו בכאן שאינו עומד על המצר שאינו מוטל לרוחב הדרך שאם היה מוטל לרוחב הדרך אסור לקברו שם מפני העוברים שלא יתאהלו עליו ומאחר שהוצרך לפנותו מפנהו למקום הראוי גדולי המחברים כתבו שדברים אלו בשלא מצאו בתוך תחום המדינה אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות מעתה המוצא מת באסרטייא והוא רשות הרבים רחב שש עשרה אמה מפנה לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא וכשמפנהו יפנהו למקום הראוי יותר היה יכול להביאו לבית הקברות מביאו לשם ואם אין זה מזדמן לו אם היה שדה בור מכאן ושדה ניר מכאן מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן נירות או שתיהן בורות או שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה:

    תקנות אלו כלן אף בבבל הן נוהגות ולא עוד אלא אף בחוצה לארץ:

    דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לו לעשות כן לפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביתר ממה שאין חק עליו ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח באותו הגדול לנדותו ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כונות הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 81b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ונוטל דמי יינו כו' דבתר הך דלא יקוץ קתני הך כו' עכ"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 81b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אבל צד ברשתות ובמכמורות תימא הא קתני לעיל ומחבין בימה של טבריה משמע דוקא מחבין בימה. ויש לומר דהא דקאמר הכא אבל צד הוא ברשתות ובמכמורות היינו בעלי הים שהים שלהם ולעיל מיירי בשאר שבטים שאין הים שלהם. תלמידי הר"פ ז"ל. אבל הרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ובלבד שלא יפרוס קלע רצה לומר כדרך שהציידין עושין לתקוע יתדות ולעשות גדרים במקומות שבים להיות הדגים נכנסין לתוכן מפני שדברים אלה מזיקים הספינות ומעכבין אותן ממרוצתם ומכל מקום בני השבט שאותו הים בחלקם מותרין אף בזו ובכלל ימה של טבריה לענין זה במלא חבל של מצודה לצד הדרום ומכל מקום צד הוא ברשתות ובמכמורות. ע"כ.

    רבי שמעון בן אלעזר אומר עצים תלושין שבהרים כגון שעקרתן הרוח בחזקת כל השבטים הן עומדין. והא דקאמרינן לעיל ולא בתלושין התם היינו טעמא משום דתלשן בעל השדה לצרכן. גאון ז"ל. ואין לך אחד ואחד מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובעמק שנאמר פנו וסעו לכם ובאו אל הר האמורי אלמא כלהו שקול חולקא אפילו בהר אחר ולא בהר האמורי בלבד אלא כן אתה מוצא בכנעני ובפריזי דכתיב ואל כל שכניו אלמא שכניו נמי הכי הוי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. והתוספות לא גרסי הכי אלא הכי גרסינן אין לך כל שבט ושבט מישראל וכו'. ונפנין לאחורי גדר משום צניעות ואפילו בשדה מלאה כרכום דאיכא פסידא יתירא ליטול ממנו צרור ואף על פי שבשעה שנוטל הצרור נעקר הכרכום ועביד פסידא בידים ואפילו בשבת מותר ליכנס ולקנח בצרור ואף על פי שעלו עליו עשבים של כרכום וכדאמרינן בפרק המוציא יין אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בהן ולא חיישינן שמא יקטום העשבים. מר זוטרא חסידא כי מיקלע לשדה כרכום ואפילו בשבת הוה שקיל צרור ומקנח בו ומהדר ליה לאותו מקום ולמחר בחול הוה אמר ליה לשמעיה זיל שירקיה כדמעיקרא השווהו כבתחילה. ומורי הרב בשם ר' יעקב שונה דהאי עובדא דמר זוטרא בחול הוה. גאון ז"ל. ר' יהונתן כתב לא נצרכה אלא ליטול ממנו צרור לקנח ואף על פי שפורץ את הגדר ואף על פי שהשדה צריכה שמירה גדולה שהוא מלא כרכום. ע"כ.

    אמר רב חסדא ואפילו בשבת פירשו גדולי המפרשים בשבת דוקא באבנים שלא נתחברו בטיחת טיט ביניהם. הרב המאירי ז"ל.

    והאי דידן אפילו טל קשה לה כתב רבינו חננאל ז"ל דיש מפרשים דאפילו הליכות הטלאים קשה להם. הרשב"א ז"ל. וזה לשון רבינו חננאל ז"ל אפילו טל קשה לה ומשימה חלקלות וכל שכן מטר. ויש אומרים מלשון ויפקדם בטלאים. ע"כ.

    יתדות הדרכים וכו' פירש רש"י ז"ל וכו'. ורבינו חננאל ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים ודומה לו במסכת מקואות פרק ט' דתנן גץ יוני אלו יתדות הדרכים שאין טובלין וכו'. ואמרו עלה בתוספתא אלו הן יתדות הדרכים אלו שמהלכין עליהם בימות הגשמים והן מתעכבין על הבגדים והן כמין גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתדות וכשהדרכים כן יש לעוברים ושבים להסתלק ולהלך בצדי הדרכים שהן קצות השדה הסמוכות לדרך. הרשב"א ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל לענין פסק וזה לשונו בזמן שיש טיט בדרכים אדם רשאי להסתלק בצדי הדרכים אף על פי שנכנס לשפת השדות שיש להן בעלים ואפילו נתייבש הטיט הואיל ועדיין עומד ביתדות לסבת פסיעות של אדם ושל בהמה שנעשו שם בחורף. ע"כ. וזה לשון גאון ז"ל מפני יתדות הדרכים. מי שמהלך בדרך והדרך מלא יתדות כעין אותם חתיכות של קרקע שנתקשו בימות הגשמים מפני הקרח ובימות החמה מפני חמימות החמה ואין נוח לו להלך בדרך של רשות הרבים מפני היתדות מסתלק מן הדרך ומהלך לצדי הדרך ואף על פי שדורס על גבי שדה זרועה לא חיישינן לפסידא דשדה אפילו בחוץ לארץ וכל שכן בבבל דכארץ ישראל דמיא כדלעיל. מפסיע ואזיל יהודא בן נקוסא על גבי יתדות הדרכים ולא רצה לפסוע בצידי דרכים על גבי שדה. גזרתינהו לשוקך בגידי דפרזלא הייתי קוצץ כרעים שלך בקופיץ לפי שהיית מראה גדולתך לפנינו שאתה חסיד אבל לא אנחנו שהוא דומה ליתדות. ושמעתי דהכי קא בעי למימר ליה דלותביה בנדוי שלא תהא רגלו מצויה אצל כל אדם. ושמעתי להכי קרי להו שביל הרשות שיש לו לכל אדם רשות להלך בו אף על פי שאינו שלו. ע"כ. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ושמעינן מהאי עובדא דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לו לעשות כן בפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביותר ממה שאין חק עליו. ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח ביד אותו הגדול לנדותו. ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כוונות הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא. ע"כ.

    מפסג ועולה מפסג ויורד פירוש הראב"ד ואף על גב דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חברו הני מילי בחנם אבל על מנת שיתן לו דמים מותר שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמים שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ואלו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע בלא תקנה ומן הדין כן. ועוד שכל אותן שנותן דמים בהדיא תני לה קוצץ סוכו של חבירו וכו' ונותן לו דמי סוכו ונוטל דמי עציו וכו' ואלו היה נותן דמים אף במפסג היה להם לומר ונותן דמי נזקו לבעלים כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

    וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל לעיל גבי הא דאמרינן מעין היוצא תחילה וכו'. אמר רבה בר רב הונא ונותנין דמים ואסיקנא ולית הלכתא כוותיה אלא מסתפקין הימנו בלא דמים ושמע מינה דהני כלהו דשרי בהאי ברייתא בלא דמים נינהו וכן הלכה. ע"כ. דאורייתא הוא היכא דקאי על המצר כדי לפרוץ את המצר לפניו ואתא הוא ותיקן שאפילו הוא באמצע הכרס כעוקץ את הגדר לפניו. גאון ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו מדאורייתא הרואה את חברו טועה בין הכרמים חייב להעלותו בין המצרים עד שמעלהו לעיר או לדרך אתא יהושע תיקן מפסג ועולה מפסג ויורד. ע"כ.

    במוטל על המצר חכמי הצרפתים מפרשים במה שאמרו כולן שאינו עומד על המצר שאינו מוטל לרוחב הדרך שאם היה מוטל לרוחב הדרך אסור לקברו שם מפני העוברים שלא יתאהלו עליו ומאחר שהוצרך לפנותו מפנהו למקום הראוי. גדולי המחברים כתבו שדברים אלה בשלא מצאו בתוך תחום המדינה אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות. הרב המאירי ז"ל.

    2 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 81b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא ת"ר בראשונה התנו השבטים וכו' שלא יפרוס קלע וכו' ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר לעיל גבי תקנת יהושע ובלבד שלא יפרוס קלע וכו' ופי' התוספות דאבעלים קאי ע"כ דהאי שלא יפרוס קלע לאו יהושע תיקן דהא קאמר הכא שהשבטים התנו כן מעצמם קודם תקנת יהושע ויהושע לא הוצרך לתקן אלא שרשות לכל אדם בחכה והאי ובלבד דקתני לעיל אגב גררא מתני ובת"ח פי' בענין אחר:

    שם תניא רשב"א אומר תלושין שבהרים וכו' ואין לך כל שבט וכו' וכן אתה מוצא בכנענים וכו'. ונ"ל לקשר הדברים משום דלמאי דקאמר רשב"א תלושים שבהרים בחזקת כל השבטים א"כ י"ל דהאי דקאמר קרא פנו וסעו לכם וגו' בהר בשפלה וגו' לאו משום שכל א' היה להם כך אלא שהצריך לכל השבטים לילך בהר ובשפלה וכו' כדי לחלוק התלושים לכך הוצרך רשב"א למימר דאפ"ה אין לך כל אחד וכו' שאין לו בהר וכו' וראייתו שהרי מצינו כן בכנענים ובאמוריים מדכתיב ואל כל שכיניו והאי קרא ע"כ א"א לפרשו לענין תלושים אלא לאשמעינן שכל אחד היה לו כך ומאי נפקא לן מיניה אלא להודיע דממילא לכל אחד מהשבטים היה לו כך וכפירש"י כן נ"ל וק"ל:

    תוספות בד"ה אין לך כל שבט וכו' ובפרק יש נוחלין גרסינן אין לך כל א' וא' מישראל כ"נ לר"ת עכ"ל. קצת קשה דהא מייתי התם מקרא דשער ראובן אחד שער זבולן אחד הושוו השבטים זה לזה וא"כ משמע דלענין השבטים איירי ויש ליישב משום דלענין השבטים לא איצטריך דמי גרע מחלוקת עוה"ז אע"כ דלענין כל אחד מישראל איירי וה"ק משום דחלוקת עוה"ב יהיה לחלקים שווין בין השבטים אחד המרובה באנשים וא' המועט וא"כ שבט המועט מסתמא יגיע לכל אחד שבהם חלק בהר ובשפלה וקמ"ל קרא דלענין זה יהיה חלוקת כל השבטים בענין אחד כמו שבשבט זה לכל אחד מהן מכל מין ומין ה"ה לכל השבטים וע"כ דלענין המין איירי דלענין הגבולין א"א להשוותן דכמו שהשבט זה לקח כל אחד כך וכך פרסאות כן בכל השבטים דזה א"א כיון שהשבטים עצמם לקחו חלקים שווים בין רב למעט אלא לענין המין דהר ושפלה איירי כנ"ל ליישב בדוחק:

    בד"ה ונוטל דמי יינו וכו' אבל אין נראה כו' הלא יכול לומר אני הייתי דוחק ומציל עכ"ל. לענין שנוטל שכרו לא שייך להקשות כן דמסתמא ניחא ליה בכך כיון שלא מיחה וכן כתבו התוספות לעיל דף נ"ח סוף ד"ה מבריח ארי ע"ש:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 81b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְאֵין לְךָ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ בָּהָר, וּבַשְּׁפֵלָה, וּבַנֶּגֶב, וּבָעֵמֶק (דברים א, ז). נראה לי בס"ד טעם לזה כי בתורה יש חלק מעשה וחלק תלמוד וכנגד חלק המעשה אמרו ישראל נַעֲשֶׂה וכנגד חלק התלמוד אמרו נִשְׁמָע וכתיב (תהלים קה, מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, נמצא זכו בארץ ישראל בשביל חלק הנעשה דכתיב 'בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ' ולא אמר ילמדו או ישמעו ולכן נתן לכל אחד ואחד בארץ ישראל ' נֶּ גֶב וְ עֵ מֶק וְ שְּׁ פֵלָה הָ ר' שהם ראשי תיבות 'נַעֲשֶׂה' לומר שזכו בארץ ישראל בשביל חלק הנעשה וכמו שנאמר בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו. אי נמי נתן להם ארבעה מינים הנזכר לכל אחד ואחד בזכות ארבעה חלקים שיש בלמוד התורה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד]. אי נמי כנגד ארבעה חלוקות שנתחייבו בהם בשבועה בסיני שהם 'ללמוד וללמד לשמור ולעשות' וכנזכר בגמרא.

    הֲוָה קָא מַפְסִיעַ וְאָזִיל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן קְנוֹסָא קָמַיְהוּ הא דלא נזהרו רבי ורבי חייא בחסידות זו נראה לי בס"ד מפני שהם היו הולכים ומדברים בדברי תורה ושקלו וטרו זה בזה ולכך מוכרח שיהיו מהלכים בנחת בהשוואה אחת במישור ואם יהיו מדלגים בפסיעות גסות מיתד ליתד אי אפשר להם למשקל ולמטרי זה בזה בדברי תורה ולכן הקדים תלמודא בתחילת המאמר לומר ' הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא ' פירוש שקלי בדברי תורה זה בזה ואזלי. או נראה לי בס"ד הא דלא נהגו בחסידות זו משום דהוו אזלי בפומבי והרואה אומר דמדינא צריך למעבד הכי ולכן אמר ' הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי ' שעשו הליכתם תחלה בשיקול הדעת איך לילך מפני הרואין והסכימה דעתם להסתלק אל מצר השדה שלא יטעה הרועה בעיקר הדין.

    Ben Yehoyada on Bava Kamma 81b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 81, Amud Bet, about 643 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “וְלֹא מִמְּקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַחַמָּה; שֶׁנֶּאֱמַר:…”

    2. Segment 219 words

      Opens “וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא תְּחִילָּה – בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִין…”

    3. Segment 336 words

      Opens “וּמְחַכִּין בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹס…”

    4. Segment 424 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא – בְּחֶלְקוֹ…”

    5. Segment 519 words

      Opens “תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תְּלוּשִׁין…”

    6. Segment 645 words

      Opens “וְאֵין לְךָ כׇּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין…”

    7. Segment 735 words

      Opens “וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִילּוּ בְּשָׂדֶה שֶׁהִיא מְלֵאָה…”

    8. Segment 817 words

      Opens “וּמְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.…”

    9. Segment 934 words

      Opens “וּמְסַלְּקִין לְצִידֵּי הַדְּרָכִים, מִפְּנֵי יְתֵידוֹת הַדְּרָכִים. שְׁמוּאֵל…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “רַבִּי וְרַבִּי חִיָּיא הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּאוֹרְחָא,…”

    11. Segment 1133 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: שֶׁמָּא רַבִּי יְהוּדָה…”

    12. Segment 1237 words

      Opens “הַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה.…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא, חֲבֵירוֹ הוּא דְּיָדַע…”

    14. Segment 1410 words

      Opens “הָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דְּתַנְיָא: הֲשָׁבַת גּוּפוֹ מִנַּיִין?…”

    15. Segment 1512 words

      Opens “דְּאוֹרָיְיתָא הוּא דְּקָאֵי בֵּי מִיצְרֵי, אֲתָא הוּא…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ. וּרְמִינְהִי: הַמּוֹצֵא מֵת…”

    17. Segment 1719 words

      Opens “שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע – מְפַנֵּהוּ לִשְׂדֵה…”

    18. Segment 1813 words

      Opens “אָמַר רַב בִּיבִי: בְּמוּטָּל עַל הַמֵּיצַר; מִתּוֹךְ…”

    19. Segment 1912 words

      Opens “אָמְרִי: עֲשָׂרָה?! הָנֵי חַד סְרֵי הָוְיָין! מְהַלְּכִין…”

    20. Segment 2054 words

      Opens “כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁכָּלוּ פֵּירוֹתָיו מִן הַשָּׂדֶה, וְאֵינוֹ…”

    21. Segment 2137 words

      Opens “וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה –…”

    22. Segment 2244 words

      Opens “וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי…”

    23. Segment 2347 words

      Opens “וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה שׁוֹפֵךְ…”

    24. Segment 243 words

      Opens “בִּיחִידָאֵי לָא קָאָמְרִינַן.…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Bava Kamma 81b · Segment 22 — “…בְּרוֹקָה – דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Kamma 81b · Segment 7 — “…מְלֵאָה כַּרְכּוֹם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִצְרְכָה…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Kamma 81b · Segment 9 — “…מִפְּנֵי יְתֵידוֹת הַדְּרָכִים. שְׁמוּאֵל וְרַב יְהוּדָה הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי…

    Original text

    וְלֹא מִמְּקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַחַמָּה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ״.

    but not from a place that faces the sun, where the fruits grow copiously, as it is stated: “And for the precious things of the fruits of the sun” (Deuteronomy 33:14).

    וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא תְּחִילָּה – בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: וְנוֹתֵן לוֹ דָּמִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.

    The baraita further states: And the people of the city shall have the right to take supplies of water from a spring on private property, even from a spring that emerges for the first time. Rabba bar Rav Huna says: And although one may draw water from that spring, he must give money to reimburse the owner of the property. The Gemara concludes: But the halakha is not in accordance with his opinion, as the water may be taken without payment.

    וּמְחַכִּין בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה – אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הִתְנוּ שְׁבָטִים זֶה עִם זֶה שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קְלִיעָה וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת.

    The next of Joshua’s conditions is: And that they shall have the right to fish in the Sea of Tiberias, provided that the fisherman does not build an underwater fence to catch fish, thereby causing an impediment to boats. The Gemara comments: But one may fish with nets and with traps. The Sages taught in a baraita : Initially, the tribes stipulated with each other that one may not build an underwater fence to catch fish, thereby causing an impediment to boats, but one may fish with nets and with traps.

    תָּנוּ רַבָּנַן: יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא – בְּחֶלְקוֹ שֶׁל נַפְתָּלִי הָיְתָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנָּטַל מְלֹא חֶבֶל חֵרֶם בִּדְרוֹמָהּ, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה״.

    The Sages taught in a baraita : The Sea of Tiberias was located in the portion of the tribe of Naphtali. Moreover, the tribe of Naphtali received in addition a small stretch of land equal to the full length of the rope of a fish trap. This stretch of land was located to the south of the sea, where the members of this tribe could spread out their fishing nets, to fulfill that which is stated: “And of Naphtali he said: O Naphtali, satisfied with favor, and full with the blessing of the Lord; possess the sea and the south” (Deuteronomy 33:23).

    תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תְּלוּשִׁין שֶׁבֶּהָרִים – בְּחֶזְקַת כׇּל הַשְּׁבָטִים הֵן עוֹמְדִים, וּמְחוּבָּרִים – בְּחֶזְקַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט.

    It is taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Elazar says: Detached items that are found in the mountains at the time of conquest are considered to be in the possession of all the tribes equally, as spoils of war; but that which is attached, e.g., trees, are considered to be in the sole possession of that tribe that would receive the land where the tree was found.

    וְאֵין לְךָ כׇּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבָעֵמֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמוֹרִי וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו; בָּעֲרָבָה, בָהָר, בַּשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם וְגוֹ׳. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּכְּנַעֲנִים וּבַפְּרִיזִּים וּבָאֱמוֹרִיִּים שֶׁלִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו״ – אַלְמָא שְׁכֵנָיו הָכִי הָווּ.

    The baraita adds: And you do not have a single tribe of Israel that did not have in its portion at least some land in the mountains, and some in the lowland, and some in the countryside, and some in the valley, as it is stated: “Turn and take your journey, and go to the hill-country of the Amorites and to all their neighbors, in the Arabah, in the hill-country, and in the lowland, and in the countryside, and by the seashore” (Deuteronomy 1:7). And you find similarly with regard to the Canaanites and Perizzites and Amorites who inhabited the land before the Jews, as it stated in the above verse: “The Amorites and to all their neighbors.” Apparently, the Amorites and their neighbors all had this variety of types of land in their respective territories.

    וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִילּוּ בְּשָׂדֶה שֶׁהִיא מְלֵאָה כַּרְכּוֹם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִיטּוֹל הֵימֶנּוּ צְרוֹר. אָמַר רַב חִסְדָּא: וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מָר זוּטְרָא חֲסִידָא שָׁקֵיל וּמַהְדַּר, וַאֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ (לִמְחַר): זִיל שִׁירְקֵיהּ.

    § The Gemara discusses the next of Joshua’s conditions: And people shall have the right to relieve themselves outdoors behind a fence, even in a field that is full of saffron. Rav Aḥa bar Ya’akov said: It goes without saying that one may relieve himself when necessary; this stipulation is necessary only to permit the one relieving himself to take a stone out of a wall in the field with which to clean himself. Rav Ḥisda said: And it is permitted to remove a stone from a wall for this purpose even on Shabbat. Mar Zutra the Pious would take a stone in this manner on Shabbat and replace it in the wall, and say to his attendant after Shabbat: Go and plaster it over, so that it would fit securely back in the wall.

    וּמְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהַאי דִּידַן – אֲפִילּוּ טַל קָשֵׁי לֵהּ.

    The baraita further states: And they shall have the right to walk in permitted paths, i.e., those paths that cut through a private field, throughout the summer until the second rainfall, when crops begin to sprout. Rav Pappa said: And with regard to these fields that we have in Babylonia, even dew that settled the previous night is bad for them. Even after a night of dew, the field is sufficiently moistened that trampling on it will cause damage, and therefore this condition does not apply if there was dew the previous night.

    וּמְסַלְּקִין לְצִידֵּי הַדְּרָכִים, מִפְּנֵי יְתֵידוֹת הַדְּרָכִים. שְׁמוּאֵל וְרַב יְהוּדָה הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, הֲוָה מִסְתַּלַּק שְׁמוּאֵל לְצִידֵּי הַדְּרָכִים. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה: תְּנָאִין שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ, אֲפִילּוּ בְּבָבֶל?! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, אֲפִילּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

    The next item on the list of conditions is: And they shall have the right to veer off to the sides of the roads onto private property because of hard protrusions of the road. The Gemara relates: Shmuel and Rav Yehuda, who lived in Babylonia, were once walking along the road, and Shmuel veered off to the sides of the road onto private property. Rav Yehuda said to him: Do the conditions that Joshua stipulated apply even in Babylonia? Shmuel said to him: Indeed so, as I say that they apply even outside of Eretz Yisrael.

    רַבִּי וְרַבִּי חִיָּיא הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, אִסְתַּלַּקוּ לְצִידֵּי הַדְּרָכִים. הֲוָה קָא מְפַסַּיע וְאָזֵיל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן (קְנוֹסָא) [נְקוֹסָא] קַמַּיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי חִיָּיא: מִי הוּא זֶה שֶׁמַּרְאֶה גְּדוּלָּה בְּפָנֵינוּ?

    Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya were once walking along the road, and they veered off to the sides of the road. Rabbi Yehuda ben Kanosa was taking broad steps on the road, to avoid the protrusions without going off to the side of the road, while walking in front of them. Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Who is this man who is showing off his supposed greatness in our presence? By acting more stringently than required by halakha , he is displaying insolence.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: שֶׁמָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן (קְנוֹסָא) [נְקוֹסָא] תַּלְמִידִי הוּא, וְכׇל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. כִּי מְטוֹ לְגַבֵּיהּ, חַזְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו יְהוּדָה בֶּן (קְנוֹסָא) [נְקוֹסָא] אַתְּ, גְּזַרְתִּינְהוּ לְשָׁקָךְ בְּגִיזְרָא דְפַרְזְלָא.

    Rabbi Ḥiyya said to Rabbi Yehuda HaNasi: Perhaps it is my student Rabbi Yehuda ben Kanosa. And if so, all of his actions are undertaken for the sake of Heaven; he is not acting out of haughtiness. When they reached him and Rabbi Yehuda HaNasi saw him, he said to him: If you were not Yehuda ben Kanosa I would have cut off your legs with iron shears, i.e., I would have excommunicated you for your impudence.

    הַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה חֲבֵירוֹ תּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד, עַד שֶׁמַּעֲלֵהוּ לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ. וְכֵן הוּא שֶׁתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד עַד שֶׁיַּעֲלֶה לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ.

    The baraita further teaches: And one who becomes lost among the vineyards shall have the right to cut down [ mefaseig ] branches and enter an area of the vineyard, or cut down branches and exit an area of the vineyard, until he finds his way back to the road. The Sages taught in a baraita that this stipulation extends further: With regard to one who sees another person lost among the vineyards, he may cut down branches and enter an area of the vineyard, or cut down branches and exit an area of the vineyard until he reaches him and brings him back up to the city or to the road. And similarly, if he himself is the one who is lost among the vineyards, he may cut down branches and enter an area of the vineyard, or cut down branches and exit an area of the vineyard until he comes back up to the city or to the road.

    מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא, חֲבֵירוֹ הוּא דְּיָדַע לְהֵיכָא מְסַלֵּק – דְּנִיפְסוֹג; אֲבָל הוּא, דְּלָא יֵדַע לְהֵיכָא קָא סָלֵיק – לָא נִיפְסוֹג, נַהְדְּרֵיהּ (נֶהְדַּר) [מִהְדָּר] בֵּי מִיצְרֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks a question with regard to this baraita : What is the point of the clause that begins with: And similarly? It is obvious that a lost individual himself has the same right to cut down branches as one who assists him to find his way out. The Gemara answers: That is taught lest you say that it is only another person who is permitted to cut down branches, as, having seen the lost party, he knows exactly where he is going to rescue the other and help him leave the vineyard, and that is why he may cut down branches; but with regard to the lost person himself, who does not know where he is going, one might have said that he may not cut down branches but must go all the way back to the boundary of the vineyard. The baraita therefore teaches us that one who is lost may cut down branches in his quest to find his own way to the nearby town or road.

    הָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דְּתַנְיָא: הֲשָׁבַת גּוּפוֹ מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ״!

    The Gemara asks a further question: Why was it necessary for Joshua to stipulate that one may find his way out in this manner? After all, this halakha applies by Torah law. When one is lost, whoever can assist in helping him find his way must do so by Torah law, as it is taught in a baraita : There is a mitzva to return lost items to their owner. From where is it derived that the requirement applies even to returning his body, i.e., helping a lost person find his way? The verse states: “And you shall restore it to him” (Deuteronomy 22:2), which can also be translated as: And you shall restore himself to him. If this is required by Torah law, why did Joshua stipulate a condition to this effect?

    דְּאוֹרָיְיתָא הוּא דְּקָאֵי בֵּי מִיצְרֵי, אֲתָא הוּא תַּקֵּין דִּמְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד.

    The Gemara answers: By Torah law one is required only to walk in a roundabout path along the boundaries, without damaging another’s vines by cutting off branches. Joshua came and instituted the stipulation that one may go even further and cut off branches and ascend or cut off branches and descend, thereby leaving through the most direct route.

    וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ. וּרְמִינְהִי: הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָל בְּאִיסְרַטְיָא, מְפַנֵּהוּ לִימִין אִיסְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל אִיסְרַטְיָא. שְׂדֵה בוּר וּשְׂדֵה נִיר – מְפַנֵּהוּ לִשְׂדֵה בוּר.

    The Gemara addresses the last stipulation in the baraita : And that a corpse with no one to bury it [ met mitzva ] acquires its place and is buried where it was found. The Gemara raises a contradiction from a baraita : One who finds a corpse laid out on a main street [ isratya ] evacuates it for burial either to the right of the street or to the left of the street, but it may not be buried under the main street itself. If one can move the corpse either to a fallow field or to a plowed field, he evacuates it to the fallow field.

    שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע – מְפַנֵּהוּ לִשְׂדֵה נִיר. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת; שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת; שְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת – מְפַנֵּהוּ לְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה!

    If the choice is between a plowed field and a sown field, he evacuates it to the plowed field. If both fields were fallow, or if both were plowed, or if both were sown, he evacuates it to any side where he wishes to move it. According to this baraita , a met mitzva is not necessarily buried where it is found. It may be moved elsewhere.

    אָמַר רַב בִּיבִי: בְּמוּטָּל עַל הַמֵּיצַר; מִתּוֹךְ שֶׁנִּיתָּן לְפַנּוֹתוֹ, מְפַנֵּהוּ לְכׇל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.

    Rav Beivai said: The ruling of this baraita is stated with regard to a corpse laid out on the pathway. Were the corpse buried there, it would prohibit passage by priests. Since permission was already granted to evacuate it from there, one may evacuate it to any place he wishes. If, however, the corpse was in a field, it would be prohibited to move it.

    אָמְרִי: עֲשָׂרָה?! הָנֵי חַד סְרֵי הָוְיָין! מְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת – שְׁלֹמֹה אַמְרַהּ.

    § The Gemara returns to the opening statement of the baraita , that Joshua stipulated ten conditions. The Gemara says: Are there really only ten? These conditions enumerated in the baraita are actually eleven. The Gemara answers: The condition that one may walk in permitted paths that cut through a private field in the summer was not instituted by Joshua; rather, King Solomon said it.

    כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁכָּלוּ פֵּירוֹתָיו מִן הַשָּׂדֶה, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ בְּנֵי אָדָם לִיכָּנֵס בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו? מָה הֲנָאָה יֵשׁ לִפְלוֹנִי, וּמָה הַבְּרִיּוֹת מַזִּיקוֹת לוֹ? עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵי רָע״. וּמִי כְּתִיב: ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵי רָע״? אִין, כְּתִיב כִּי הַאי גַוְונָא: ״אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו, בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת״.

    As it is taught in a baraita : If one’s produce was completely harvested from the field, but he does not allow people to enter into his field to shorten their route, what do people say about him? They say: What benefit does so-and-so have by denying entry into his field? And what harm are people causing him by traversing his field? Concerning him, the verse says: Do not be called wicked by refraining from being good. The Gemara asks: Is it really written: Do not be called wicked by refraining from being good? There is no such verse in the Bible. The Gemara answers: Yes, an idea like this is found in the Bible, albeit in a slightly different form, as it is written like this: “Withhold not good from him to whom it is due, when it is in the power of your hand to do it” (Proverbs 3:27).

    וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְצוֹבְרוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים; כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְהֵמָה. שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ!

    The Gemara further questions the statement of the baraita that Joshua instituted ten stipulations: And is there nothing more that Joshua instituted? But there is also the stipulation mentioned by Rabbi Yehuda. As it is taught in a baraita : Rabbi Yehuda says: During the time of manure removal, a person may remove his manure from his property into the public thoroughfare and pile it up there for a full thirty days, so that it should be trodden by the feet of people and by the feet of animals, thereby improving its quality, as it was on this condition that Joshua apportioned Eretz Yisrael to the Jewish people.

    וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: תְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְקוֹצֵץ שׂוֹכוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ לְהַצִּיל נְחִיל שֶׁלּוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שׂוֹכוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ;

    The Gemara continues this line of questioning: And furthermore, there are the stipulations mentioned by Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as it is taught in a baraita : Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: It is a stipulation of the court, i.e., it is an automatic right even when not explicitly granted, that this owner of a bee colony may enter the field of another and chop off the other’s branch in order to save his bee colony, and afterward he gives him the value of the other’s severed branch. That is, if a beekeeper finds that one of his colonies has relocated to a tree in a neighboring field, he may bring it back to his own property together with the branch, provided that he later reimburses the owner of the tree.

    וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה שׁוֹפֵךְ יֵינוֹ וּמַצִּיל דּוּבְשָׁנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנוֹטֵל דְּמֵי יֵינוֹ מִתּוֹךְ דּוּבְשָׁנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה מְפָרֵק אֶת עֵצָיו וְטוֹעֵן פִּשְׁתָּנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנוֹטֵל דְּמֵי עֵצָיו מִתּוֹךְ פִּשְׁתָּנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ!

    The baraita continues: And it is also a stipulation of the court that this bearer of wine pours out his wine from his barrel and uses the barrel to save another’s spilling honey, which is more valuable than the wine, and then he takes the value of his wine from the saved honey of the other, as reimbursement. And it is likewise a stipulation of the court that this owner of wood unloads his wood from his donkey and loads another’s flax, which is more valuable than wood, if the load of flax is stranded on the road due to a mishap, and later he takes the value of his wood from the saved flax of that other individual. Once again, the reason is that it was on this condition that Joshua apportioned Eretz Yisrael to the Jewish people.

    בִּיחִידָאֵי לָא קָאָמְרִינַן.

    The Gemara explains why the stipulations mentioned by Rabbi Yehuda and Rabbi Yishmael are omitted by the earlier baraita : In the baraita , we are not speaking of individual opinions, but only of those that are accepted by all the Sages.