Commentary page
Bava Kamma 79a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 79a
Bava Kamma 79a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 292 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
והקיף מכר באמנה ואשראי ולא קיבל דמים:
גנב ופרע בהקיפו שהקיפו חבירו פרקמטיא באשראי ופרע לו בהמה זו:
מתני' וטבחו ומכרו חוץ מרשותו כשהוציא מרשותו נעשה עליו גנב (לרב יהודה) וקנאו:
או שגנב חוץ מרשותו קנאו במשיכה מיד ונעשה גנב עליו אבל גנב וטבח ומכר ברשותו פטור דלא נעשה עליו גנב:
היה גנב מושכו ויוצא פטור מכלום:
הגביהו אפי' ברשות בעלים שהרי הגבהה קונה בכל מקום במסכת קדושין (דף כה:):
נתנו בעליו לבכורות בנו לכהן בה' סלעים של פדיון הבן. ל"א נתנו גנב לבכורות בנו ונתנו לו שם במקום שגנבו לשומר חנם ולשואל:
היה מושכו הכהן או בעל חוב או השומר ומת ברשות בעלים:
5 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 79a · Sefaria
Tosafot
גנב והקדיש משלם ד' וה' כדמפרש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואיירי בקדשי בדק הבית דלא שייך למימר מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כמו בקדשי מזבח שקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו ושם בעליו עליו ואין להקשות אמאי לא פריך לעיל (בבא קמא דף עו.) וליפלוג וליתני בדידיה בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה כדפריך לעיל ולפלוג וליתני בדידיה בד"א בקדשים קלים דלעיל פריך שפיר דהוי הכל קדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית לא בעי לפלוגי דסתם קדושה דשור ושה דמחיים הוי למזבח אע"ג דהתם מפליג וקאמר טבח ואח"כ הקדיש משלם ארבעה וחמשה ואותו הקדש הוי קדשי בדק הבית התם לא הוי מחיים ולמ"ד יאוש לא קני א"ש שכשמקדיש לאחר יאוש לאו דידיה קמקדיש ולמ"ד יאוש קני וחיובו הוה דוקא לפני יאוש אבל אחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר אפ"ה מחייב אהקדש אע"ג דלא חייל הקדש מקמי יאוש כי היכי דמחייב במכר ומתנה קודם יאוש אע"ג דלא אהנו מעשיו שלא חל המכר והמתנה כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בדבר שבידו להקדיש:
אבל גנב וטבח ומכר ברשותו פטור בשלא הגביהו עסקינן דבהגביהו הוי קני וחייב כדלקמן:
או שהוציאו מרשות בעלים כו' בריש אלו נערות (כתובות דף לא: ושם.) פליגי רב אחא ורבינא חד אמר שהוציאו לסמטא אבל לרה"ר לא קני ודייק מסיפא הוציאו דומיא דהגביהו דאתי לרשותיה ואידך אמר אפילו הוציאו לרה"ר קנה ודייק מרישא דמת ברשות בעלים פטור הא חוץ לרשות חייב אפי' הוציאוהו לרה"ר ונראה דההוא פליג אאביי ורבא דאמרי בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פד:) משיכה קונה בסמטא אבל לא ברה"ר ואין נראה לחלק כלל בין קניית גנב שאין אלא להתחייב באונסין ולשאר קניות מדדרשינן לעיל (בבא קמא דף סה.) גבי גנב אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין משמע דלא מחייב אלא במקום שראוי לקנות כי היכי דדרשינן גיטין (דף עז.) ונתן בידה ונראה דהלכה כאביי ורבא מדמייתי מילתייהו בהמוכר [את] הספינה (שם) משמע שהם עיקר ולא שייך כאן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא לקולא:
נתנו לבכורות בנו או לב"ח אותו לשון שפירש בקונטרס דאבעלים קאי רחוק מאד חדא שצריך לפרש לאותו לשון שמת בפשיעה ולא כי אורחיה ועוד דלשון חיוב ופטור לא שייך אבכורות בנו וב"ח וצריך לדחות דמשום אחרינא נקט חיוב ופטור ועוד דבתוספתא (פ"ז) קתני הגביהו או נתנו לבכורות בנו משמע דאגנב קאי דאי אבעלים מה צריך הגבהה והא דידיה הוא ועוד דראיה דמייתי ממתני' בגמרא אבעיא דתקנו משיכה בשומרים אי אפשר ליישבה להאי לישנא לפי מה שמפרש בגמ' ול"א שפירש בקונטרס נתנו הגנב לבכורות בנו הוא עיקר דמתחייב הגנב במשיכת הני וא"ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה וי"ל דהנהו לא ידעי דאתי לידיה באיסורא אלא סבורין שהיה שלו ובין ללישנא דמפרש בפ"ק דבבא מציעא (דף י: ושם) טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שייך לכאן דהתם אין יודע שהשליח יעבור אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו ולעיל (בבא קמא עא.) גבי גנב וטבח בשבת דמוקי לה בטובח על ידי אחר ופריך וכי היכן מצינו שזה חוטא וזה מתחייב הוי מצי למימר דסבור שהוא שלו אבל משני שפיר והאמת אבל ק"ק היכי יליף מה מכירה ע"י אחר אף טביחה כו' דלמא דוקא כשסבור שהוא שלו כיון דליכא יתור: [ועיין תוס' קדושין מב: ד"ה אמאי]:
תיקנו משיכה בשומרין או לא הא לא מבעי ליה אי משעת משיכה [או משעת מלאכה] מתחייבים כל חד וחד כדיניה שומר חנם בפשיעה ושומר שכר בגניבה ואבידה ושואל באונסין דפשיטא דמשעת משיכה מתחייבים דאם לא כן מאימתי דבהשואל (ב"מ דף צח: ושם) תנן אם אמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב ובגמרא אמר פרה במשיכה ובשמעתין דשואל קורדום (שם צט.) אמר אי לאונסים מ"ש פרה דמשעת שאלה אלא אור"י דמבעי ליה בשואל ושוכר אי מצי משאיל ומשכיר למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לא דאיכא למ"ד גבי שואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה וכן בפרה עד שיעשה בה מלאכה ופשיט ליה ממתניתין דנתנו לבכורות בנו דקתני הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב מאי לאו שומר ומדמחייב גנב אמשיכת שומר ש"מ דמשיכה גמורה הוא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב במשיכתו ומשני לא גנב שהיה גנב מושכה מבית שומרים ותנא גנב שגנבו מבית שומרים ומיירי שלא נתן לבכורות בנו ולבעל חובו לגמרי דא"כ הוו בעלים ולא שומר אלא אפותיקי בעלמא עשה להם שאם לא יפרע עד יום פלוני שיהא קנוי להם ורב הונא דאמר בפרק השואל דלא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה הוה דחי הכי ולא חייש לפירכא דבסמוך מה לי גנב מרשות שומר מה לי גנב מרשות בעלים ובהאיש מקדש (קדושין דף מז: ושם) איכא תנא כרב הונא דאפי' במלוה יכול לחזור כל זמן שלא הוציאו כ"ש שאילה וג' מחלוקות בדבר דלרב הונא לא תקנו משיכה בשומר ולר"א תקנו כדקאמר התם ופליגא דר"א ולר' אלעזר נמי מדאורייתא יכול לחזור אלא שחכמים תקנו דלא מצי הדר ביה משעת משיכה ועוד קאמר התם ופליגא אדרבי אמי דאמר ר' אמי המשאיל קורדום של הקדש לחבירו מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה משמע דסבר דקנה מדאורייתא דאי מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אין יכול לחזור כמו נתנה לבלן בפרק הזהב (ב"מ דף מח. ושם) א"כ הוי חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחילה:
Tosafot on Bava Kamma 79a · Sefaria
Rashba
מתני' גנב מרשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן וכו' אבל אם גנב וטבח ברשותן פטור. כל המפרשים פי' סיפא בשלא הגביה שאלו הגביה כבר קנאו בהגבהה דהגבהה קונה בכ"מ והלכך בשטבח ומכר חייב שכבר נתחייב בגניבה. ויש להקשות א"כ מ"ש ברשותן אפילו שלא ברשותן בכי האי גוונא פטור דהכא לאו ברשויות קמיירי אלא בקניות וכאן וכאן בשקנה חייב ובשלא קנה פטור, ואי משום משיכה קאמר כלומר בשמשך בחוץ קנה וחייב דמשיכה קונה, וברשות הבעלים לא קנה, א"כ האיך מסתם סתומי גנב בחוץ דהא איכא רה"ר שאינו קונה במשיכה, ואפילו את"ל דמסתמא האי בחוץ במקום הראוי לקנות במשיכה קאמר כגון בסימטא א"נ בצידי רה"ר למ"ד (כתובות ל"א ב') לאו כרה"ר דמו וא"נ ברה"ר עצמה למ"ד דמשיכה קונה בכ"מ ואפילו ברה"ר, דע"כ אית לן למימר הכי בסיפא דקתני הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב, אכתי איכא למידק דהא בהדיא קתני לה בבבא אחרינא דקתני הי' מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב. והראב"ד ז"ל כתב דהא אתא לאשמועינן דבעינן המצא תמצא בידו הגניבה כלומר שתצא מרשות הבעלים ואם נמצאת בידו או בשעת גניבה או בשעת טביחה ומכירה חייב. ואי קשיא לך סיפא הגביהו ומת ברשות בעלים חייב, התם דעתו להוציאו היה אע"פ שלא הספיק להוציאו אבל זה שלא הוציאו משם והיה יכול להוציאו מזיק הוא ואינו גנב שדבר בו הכתוב.
גמ' בעי אמימר תקנו משיכה בשומרין או לא לא מסתפקא ליה לאמימר אם מתחייבים השומרים במשיכה אם לאו דפשיטא דבשעת משיכה קנו לאונסין וכדתנן בפ' השואל אמר לו שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי ושלחה בידם חייב, וגרסינן נמי התם א"ר הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ואמרינן למאי אילימא לאונסין מ"ש מפרה דמשעת שאלה אלא לחזרה, אלא קמיבעיא ליה אם תקנו בהם משיכה לחזרה כההיא דרב הונא קמבעיא ליה והמשאיל והמשכיר יכולין לחזור בהן עד שלא התחילו להשתמש בה או קנו משעת משיכה, ופשיט ליה ממתני' דקתני נתנו לבכורות בנו וכו' ולשומר חנם ולנושא שכר וכו' היה מושכו ויוצא ומת חייב מאי לאו שומר ובמשיכתו נתחייב הגנב וש"מ דמשיכת השומר משיכה גמורה היא שאין הגנב יכול לחזור בו שאילו היה יכול לחזור בו לא הי' הגנב מתחייב במשיכת השומר שעדיין לא יצאה מרשותו, ומשני לא גנב ומתני' ה"ק נתנו הבעלים לבכורות בנו והגנב היה מושכו ויוצא מבית השומר או מבית כהן חייב דגונב מבית האיש קרינא. ולפי פי' זה נתנו לבכורות בנו ולבעל חובו לא שנתנו להן לגמרי קאמר שא"כ היינו בעלים, אלא שנתנו לבכורות בנו ולבעל חובו באפותיקי קאמר שאם לא יפרע עד יום פלוני שיהא קנוי להם ולעולם השומר לא קנאו במשיכה לבד לחזרה עד שישתמש בה, וזה כדעת רב הונא דאמר בפ' השואל בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו. וג' מחלוקות בדבר, רב הונא סבר לא קנאו לחזרה ואפי' מדרבנן עד שיבקע בו ור' אמי סבר דמכיון שמשך אינו יכול לחזור בו דבר תורה וכדאמר התם על ההיא דרב הונא ופליגא דר' אמי דאמר ר' אמי השואל קרדום של הקדש מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה אלמא קני לו דבר תורה דאי לא האיך מבקע בו חבירו לכתחלה. ור"א סבר דדבר תורה ניתן לחזרה עד שיבקע בו אלא שתקנו בו חכמים משיכה וכדאמר נמי התם ופליגא נמי דר"א דאמר ר"א תקנו משיכה בשומרין כדרך שתקנו משיכה בלקוחות. אמר ליה רב אשי לא תדחיי' וכו' אלא לאו שומר וש"מ תקנו משיכה בשומרין כיון שנתחייב הגנב במשיכתו של השומר. והראב"ד ז"ל הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר שתהא משיכת השומר כמשיכת הגנב לקנות אותה הגנב באותה משיכה ולהתחייב עליה, דלא מבעי' למ"ד (ב"מ ח' א') המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אלא אפילו למ"ד קנה חבירו הכא לא קנה הגנב דהתם שאני שמתכוין לזכותו למי שהגביהו לו אבל הכא שומר כי מגביה לי' לא לזכותו לגנב הוא מגביהו אלא לשמירה בעלמא א"כ במאי קני לי' גנב, והוא ז"ל פי' הא דאמימר תקנו משיכה בשומרין כלומר ולא נתחייב באונסין עד שימשוך או דילמא מכיון שקבל עליו נתחייב בשמירתו וכדאמרינן בהשואל (צ"ד ב') פרה במשיכה ובעלים באמירה, ושאל כאן אמימר מי נימא דפרה באמירה כבעלים. ואתינן למפשטה ממתניתין דקתני נתנו לבכורות בנו ולבעל חובו ולשומר חנם וכו' הי' מושכו ויוצא וכו' ברשות בעלים פטור מאן פטור לאו שומר, ותרתי מילי קתני נתנו הגנב לבכורות בנו ולבעל חובו ומשכוהו אלו ויצאו פטור הגנב מתשלומי ארבעה וחמשה שעדיין לא קנאו ואין כאן מכירה וכן אם מסר אדם שורו לשומר חנם ולשואל אין השומר חייב בשמירתן עד שיוציאנו מרשות הבעלים, וש"מ תקנו משיכה בשומרין. לא גנב וחדא קתני שאם נתנו גנב לבכורות בנו ולבעל חובו אם לא הוציאו מבית בעלים פטור וכן אם גנבו מבית שומר והיה מושכו ברשותן ויוצא ומת ברשותן פטור ואם הגביהו או שהוציאו מרשות השומר חייב דוגונב מבית האיש קרינא ביה דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמרי' איתיה.
Rashba on Bava Kamma 79a · Sefaria
Meiri
גנב ונתן הרי נתינה זו חשובה כמכירה גנב ומכר באשראי אין הקיפו מעכב את המכירה והרי הוא כאלו נפרע גנב והחליף הרי חליפיו חשובין מכירה גמורה מה לי דמים מה לי חליפין גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו גנב ושלח סבלונות לבית חמיו כל אלו מכירה גמורה הם:
גנב וצוה לאחר למכור או לטבוח אע"פ שבכל התורה אין שליח לדבר עברה בזו הוא חייב:
גנב והקדיש כבר בארנו שאין ההקדש נידון כמכירה הואיל ומ"מ שם המקדיש עליו ואין אומרין מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מעתה מה שאמרו בבריתא זו שגנב והקדיש חייב אינו ומגדולי קדמונינו פסקו את שתיהן ופרשו שאם הקדיש לקדשי מזבח אין ההקדש נדון כמכירה ששמו עליו לומר קרבנו של פלוני כמו שבארנו למעלה הא אם הקדישה לבדק הבית הרי היא כמכירה שאין שם בעלים עליה:
המשנה השמינית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא על איזה צד ואימתי קנאו הגנב להתחייב בתשלומי כפל ובתשלומי ארבעה וחמשה שבו ואמר על זה גנב מרשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותם או שגנב חוץ מרשותם וטבח ומכר מרשותן או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותן משלם תשלומי ארבעה וחמשה אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותן פטור היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב נתנו לבכורת בנו או לבעל חובו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב אמר הר"ם לימד אותנו בזאת ההלכה שני עקרים האחד כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו הדבר הגנוב ברשותו ויקנה בדרך מדרכי קניית המטלטלין וכבר קדם ביאורם בראשון מקדושין והשני כי ארבעה שומרים אינם קונין אותו דבר הניתן להם לשמור לענין שיהיו חייבים בשמירתו ויתחייב כל אחד מהם בדינן המיוחדים להם כמו שיתבאר אם לא קנו אותם מן המטלטלין באחד מן הדרכים שנקנין בהם המטלטלין במקח וממכר כמו שיתבאר בראשון מקדושין וזהו מה שאמר תקנו משיכה בשומרין כדרך שתקנו משיכה בלקוחות ושמור זה העיקר כי העקר גדול ומועיל בדינין:
אמר המאירי גנב מרשות בעלים כלומר שקנאו ברשותם ליעשות גנב עליה כגון שהגביהו שהרי הגבהה קונה בכל מקום וטבח ומכר חייב בתשלומי ארבעה וחמשה וזה שאמר וטבח ומכר חוץ מרשותן לאו דוקא שאף בתוך חצרו של בעלים נקרא חוץ מרשותם לענין טביחה ומכירה הואיל וכבר קנאה שכל שקנאה הגנב נעשה אחר כן כל שיעשה בה חוץ מרשות הבעלים וכן נכלל בדין זה גנב ברשותן שלא בהגבהה אלא שהוציאה מרשות הבעלים וכשהוציאה קנאה ונעשה גנב עליה וכשטבחה ומכר חוץ מרשותם משלם ארבעה וחמשה וכן הדין אפילו החזירה לבית הבעלים וטבח לשם הואיל וכבר קנאה והוצאה מרשותו שאנו דנין בקנין דוקא לרשותו או לרשות שניהם או בסימטא ומשכה לשם שהסימטא אינה תשמיש של רבים ומשיכה קונה בו הא לרשות הרבים אין הוצאה מרשות הבעלים לתוכה או משיכה לשם קונה כלל כמו שהתבאר במסכת כתובות או שגנב חוץ מרשותן כגון שלא היתה הבהמה בבית הבעלים אלא שמצאה בדרך וגנבה וקנאה במשיכה ליעשות גנב עליה ואחר כך החזירה בבית הבעלים וטבח ומכר לשם משלם תשלומי ארבעה וחמשה שהרי לא לשם תשובה החזירה שהרי טבח ומכר או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותן:
אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותם ר"ל שלא קנאה קודם טביחה כגון שלא הגביהה אלא שמשכה לכונת גנבה בחצר הבעלים שאין משיכה קונה בה וטבחה אין כאן חיוב לא של כפל ולא של ארבעה וחמשה שאין חיוב טביחה ומכירה במקום שאין חיוב גנבה:
היה מושכו ר"ל שהיה הגנב מושך את השור להוציאו מרשות הבעלים ולא יצא עדין מאותו חצר ומת השור פטור הגנב הואיל וברשות הבעלים מת שהרי לא קנאו ואם הגביהו אע"פ שמת ברשות הבעלים או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב בכפל:
נתנו שם בתוך בית הבעלים קודם שקנאו לבכורת בנו בחמש סלעים שהיה חייב לו או לבעל חובו או שמסרו שם לאחד מארבעה שומרים שישמרהו לו והיה כהן זה או בעל חוב זה או שומר זה מושכו במצות הגנב וקודם שיצא מת ברשות הבעלים פטור הגנב מן הכפל שהרי אלו שנמסר להם והיו מושכים במצותו לא קנאוהו:
5 more comments on this page.
Meiri on Bava Kamma 79a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה גנב והקדיש כו' אבל בקדשי בדק הבית לא בעי לפלוגי דסתם קדושה דשור ושה דמחיים הוי מזבח כו' עכ"ל ולא ידענא דהכא קתני סתם גנב והקדיש דמחיים ומיירי בקדשי בדק הבית ואפשר לומר דהכא כיון דתני ליה גבי כל הני מילי דטעם חיוב דידהו משום מכירה מוכחא מלתא נמי דחיוב דגנב והקדיש משום דמה לי מכרו להדיוט כו' והיינו מקדשי בדק הבית ודו"ק:
בד"ה נתנו לבכורות כו' לפי מה שמפרש בגמרא כו' עכ"ל רצה לומר לפי מה שמפרש ר"י בגמרא כמו שכתבו התוספות לקמן בשמו דהא דמבעיא ליה תקנו משיכה בשומרין או לא לא קמבעיא ליה לענין חיוב אלא אי מצי למיהדר אי לא וא"כ אי הוה מיירי מתני' לפי האמת נתנו הבעלים לשומר ומת שם לא הוה פשיט מידי ודו"ק:
בד"ה תקנו משיכה כו' דמשעת משיכה מתחייבים דאל"כ מאימתי כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דאל"כ מאימתי דאימא לגבי שואל ושוכר קמבעיא דאפילו משך לא יתחייב עד שיתחיל במלאכה או לא כמו שפרי' לענין חזרה וע"כ נראה להגיה דכצ"ל דאל"כ מאימתי דבהשואל תנן שלח ושלחה ומת חייב ושיעור דבריהם דבהשואל תנן דחייב אחר שילוח קודם שתבא ליד המשאיל ויתחיל במלאכה וא"כ אם לא משעת משיכה מאימתי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 79a · Sefaria
Shita Mekubetzet
או פרע בחובו שהיה חייב לחברו קודם לכן מעות גמורין שהלוה לו או פרע בהקפה שקנה בשר ויין מחבירו בהקפה ועכשיו נתן אותו גנב זאת הבהמה שגנב לחנוני שהקיף לו ואף על פי שלא באו מעות לידו מעולם אפילו הכי מקריא מכירה. ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון גאון ז"ל ופרע בהקפו שלקח מן החנוני לחם ויין בהקף על יד ופרע בחובו שלוה הימנו מעות בבת אחת. ע"כ. ושלח סבלונות לבית חמיו נמי מקריא מכירה דשמא תאמר כיון שקדשה מקריא קנין כספו וליחשוב כמי שנתנה לאשתו דלא מקריא נתינה שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה קמשמע לן דלא דמיא ארוסה לנשואה ומכירה גמורה היא. ה"ר יהונתן ז"ל.
גנב והקדיש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים תימה דלעיל אמרינן דלא חשיבא הקדש מכירה משום דמעיקרא תורא דשמעון והשתא תורא דשמעון. יש לומר דלעיל מיירי בקדשי מזבח דהתם שם בעלה עליו לפי שהקרבן קרב לשם בעליו ונשחט לשם בעליו והכא בקדשי בדק הבית דאין שם בעלה עליו. ואם תאמר כיון דאהקדש דבדק הבית מחייב ארבעה וחמשה אם כן במתניתין ליפלוג וליתני וכו'. וי"ל כיון דחיוב ארבעה וחמשה אינו אלא בשור ושה וסתם הקדש דשור ושה מחיים הוי למזבח הילכך לא שייך לאקשויי ליפלוג וכו' בקדשי בדק הבית דודאי הא לאו בדידה הוי אי פליגי בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית אבל לעיל ודאי הוי פריך שפיר ליפלוג וליתני בדידה כולה בקדשי מזבח בין קדשים קלים לקדשי קדשים. וא"ת והלא השתא מפליג בטבח ואחר כך הקדיש ואחר טביחה תו לא חזיא לקרבן ואם כן לא מפליג בקדשי מזבח. וי"ל דהתם נמי מיירי לדמי קרבן ולעולם לא מיירי אלא בקדשי מזבח דהיינו סתם הקדש בשור ושה מחיים. תלמידי הר"פ ז"ל. והרב המאירי ז"ל כתב וזה לשונו גנב והקדיש. כבר ביארנו למעלה שאין ההקדש נדון כמכירה הואיל ומכל מקום שם המקדיש עליו ואין אומרים מה לי מכרו להדיוט וכו'. מעתה מה שאמרו בברייתא זו גנב והקדיש חייב אינו. ומגדולי קדמוננו פסקו שתיהן ופירשו שאם הקדישו לקדשי מזבח אין ההקדש נדון כמכירה ולבדק הבית הרי היא כמכירה. ע"כ.
והרמ"ה ז"ל כתב בפריטיו כפירוש ראשון וזה לשונו וכלהו הלכתא נינהו לבד מגנב והקדיש דקיימא לן כסתם מתניתין דפטור ומסקינן טעמא בגמרא משום דמעיקרא תורא דראובן וכו'. ע"כ. וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל דקיימא לן דמתניתין דלא מיקרי הקדש כמו מכירה להדיוט דמכירה להדיוט משתנה שם הבעלים מה שאין כן בהקדש שאף על פי שהקדישו נקרא על שם ראובן והכהנים שוחטין אותו על שם ראובן שאם שינו שמו לא עלו לבעלים לשם חובה. ע"כ.
מתניתין גנב ברשות הבעלים כלומר הגביהו וקנאו ונתחייב בכפל אי נמי שלא הגביהו אלא כשהוציאוהו מרשות הבעלים נעשה עליו גנב וקנאו. אי נמי שגנבו חוץ מרשותם כלומר שלא היתה הבהמה כלל ברשות הבעלים אלא שמצאה ברשות הרבים ונתכוון לגנבה וקנאה במשיכה מיד ונעשה עליו גנב להתחייב בכפל ואף על פי שהחזירה לרשות בעלים וטבחה שם מתחייב בארבעה וחמשה שהרי לא נתכוון בהחזרתה לרשות בעלים לשם תשובה ומשום הכי דין הוא שיתחייב בכפל ובארבעה וחמשה. או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותו כלומר וכן שכן בכהאי גוונא שהיה הכל חוץ מרשות בעלים וזו ואין צריך לומר זו קתני אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותו פטור דהא לא נעשה עליו גנב שהרי לא קנאו שהרי רבוצה היתה עומדת וטבחה דליכא הגבהה כלל ואי נמי לא היתה רבוצה אלא שהוליכה בחצר וטבחה בעודה מתהלכת לא קני לה דבחצר בעל הבית עצמו לא מהניא משיכה עד דמפיק לה לרשותיה ממש או בסימטא. ה"ר יהונתן ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו גנב מרשות בעלים כלומר שקנאו ברשותם ליעשות גנב עליה כגון שהגביהו שהרי הגבהה קונה בכל מקום וטבח ומכר חייב בתשלומי ארבעה וחמשה. וזה שאמר וטבח ומכר חוץ מרשותם לאו דוקא שאף בתוך חצרו של בעלים נקרא חוץ מרשותם לענין טביחה ומכירה הואיל וכבר קנאה שכל שקנאה הגנב נעשה אחר כך כל שיעשה בה חוץ מרשות הבעלים. וכן נכלל בדין זה גנב ברשותם שלא בהגבהה אלא שהוציאה מרשות בעלים וכשהוציאה קנאה וכשטבח ומכר חוץ מרשותם משלם ארבעה וחמשה. וכן הדין אפילו החזירה לבית הבעלים וטבחה שם הואיל וכבר קנאה. ע"כ.
אבל גנב וטבח ומכר ברשותם פטור כל המפרשים פירשו בשלא הגביה. ויש להקשות אם כן מאי שנא ברשותן אפילו שלא ברשותן כהאי גוונא פטור דהכא לא ברשויות קא מיירי אלא בקניות וכאן וכאן כשקנה חייב וכשלא קנה פטור ואי משום משיכה קאמר דכשמשך בחוץ קנה וחייב דמשיכה קונה אבל ברשות הבעלים פטור אם כן היכי מסתם סתומי גנב בחוץ דהא איכא רשות הרבים שאינו קונה במשיכה ואפילו אם תימצי לומר דמסתמא האי בחוץ במקום הראוי לקנות במשיכה קאמר כגון בסימטא אי נמי בצדי רשות הרבים למאן דאמר כרשות הרבים דמו ואי נמי ברשות הרבים עצמה למאן דאמר משיכה קונה בכל מקום ואפילו ברשות הרבים דעל כרחך אית לן למימר הכי בסיפא הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים חייב אכתי איכא למידק דההיא בהדיא קתני לה בבבא אחרינא דקתני היה מושכו וכו' פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים מתחייב. והראב"ד כתב דהא אתא לאשמועינן דבעינן המצא תמצא בידו הגנבה כלומר שתצא מרשות הבעלים ואם נמצאת בידו או בשעת טביחה ומכירה חייב ואי קשיא לך סיפא הגביהו ומת ברשות הבעלים חייב התם דעתו להוציאו אבל זה שלא הוציאו משם והיה יכול להוציאו משם מזיק הוא ואינו גנב שדבר בו הכתוב. הרשב"א ז"ל ורבינו אפרים ז"ל.
תניא בתוספתא גנב וטבח ומכר ברשות בעלים אם הגביה חייב ואם לא הגביה פטור. ושמעינן מהא דהא דקתני במתניתין גנב וטבח ברשותם פטור כשלא הגביה תנן וכן הילכתא. והא דתנן היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב פליגי בה רב אחא ורבינא בפרק אלו נערות לרבינא משיכה ברשות הרבים קניא ולרב אחא לא קניא הילכך היכא דגנב ולא הגביהו אלא משכו לרשות הרבים ומת פטור וכן נמי אם לא מת פטור מכפל ואם משך ולא הגביה וטבח ומכר ברשות הרבים אף על פי שהגביה הלוקח אין הגנב חייב אלא קרן כדקיימא לן בעלמא משיכה ברשות הרבים לא קניא. והוא הדין נמי מרשות הבעלים לרשות הרבים לא קניא דחד טעמא הוא והלוקח נמי לא מחייב שהרי לא גנבו מבית האיש דהיינו בעלים. ועוד שהרי לא היה יודע דמגנבה הוה. ה"ר יהונתן ז"ל.
או שהוציאו מרשות בעלים וכו' כתבו בתוספות ולא שייך כאן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא ולקולא פירוש דהיינו היכא דלא פליגי אמוראי אחריני. הר"ש ז"ל.
נתנו לבכורות בנו פירוש נתנו בעלים לכהן בבכורות בנו או לבעל חובו או לשומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר ועדיין הבהמה ברשותו ובא גנב והיה מושכו ומת ברשות בעלים פטור דאכתי לא קם ליה ברשות גנב. ואית דמפרשי נתנו גנב לכהן בבכורות בנו או לבעל חובו או לשומר חנם והיה אחד מכל אלו מושכו ומת ברשות בעלים פטור דאכתי לא נפק מרשות הבעלים. הגביהו ברשות בעלים או שהוציאו חוץ מרשות בעלים ומת תחת ידו חייב הגנב וכדאמרינן לעיל. גנב ופרע בחובו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. בעי אמימר תקנו משיכה בשומרים כלומר דהואיל דאמר מר דדבר תורה מעות קונות אלא רבנן הוא דתקון דלא מיקני אלא במשיכה משום גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הכא לגבי שומר מאי מי אמרינן כיון דיהב ליה זוזי על שכירותו אי נמי כיון דקביל עליה לשמרה מכאן ועד זמן פלוני תו לא מצי למיהדר בהו אהדדי אף על גב דלא עביד בה משיכה או דילמא הכא נמי תקון רבנן דלא תיקום ברשות שומר עד שימשוך בה ואם מתה מחמת פשיעה בתוך רשות בעלים הוי פטור שומר. תא שמע נתנו לבכורות בנו או הגנב או הבעלים מאי לאו שומר דהכי משמע נתנו בעלים לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר והשוכר היה מושכו שומר מבית הבעלים ומת ברשות בעלים פטור משום דליכא משיכה דעדיין לא הוציא לחוץ ושמע מינה דתקנו משיכה בשומרים. נושא שכר היינו שומר שכר. אמר ליה לא גנב דבבעלים שנתנו לשומר קא מיירי ואתא גנב וגנבו משומר שאם היה מושכו גנב משם פטור. גאון ז"ל. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל נתנו לבכורות בנו פירוש הגנב. ואי קשיא דקתני סיפא הגביהו או שהוציאו השומר חייב הגנב אמאי והא אין שליח לדבר עבירה. יש לומר דמיירי שלא היה יודע השומר שגנבו הגנב ובכהאי גוונא יש שליח לדבר עבירה דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. והקונטרס פירש דנתנו לבכורות בנו מילתא באפי נפשה היא ולא איירי בגנב כלל אלא בעל הבית נתנו לבכורות בנו או לשומר חנם וכו' ופטורין השומרין מפשיעת הבהמה קאמר והוא חייב לשלם לכהן או לבעל חוב. ואין נראה דמה שייך פטורא לכהן או לבעל חוב דודאי לשומרים שייך למיתני פטורא. ובתוספתא נמי משמע דאגנב קאי דתני הגביהו נתנו לבכורות בנו ואי בבעל הבית מאי הגבהה שייך ביה. ומכל מקום כי מיירי בגנב צריך לפרש התוספתא כפירוש הקונטרס דגנב נעשה כבעל הבית ופטור אשומרין קאי. ע"כ.
5 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 79a · Sefaria
Penei Yehoshua
תוס' בד"ה גנב והקדיש וכו' ואיירי בקדשי ב"ה וכו' עכ"ל כתבו כן כי היכי דלא תפלוג ברייתא אסתם מתני' דהכא דפטר בגנב והקדיש וכדאמרינן לעיל דלא שייך מה לי מכרו להדיוט וכו' וכבר כתבתי שהרי"ף והרמב"ם והרמב"ן הסכימו דודאי פליגי והיינו מכח הקושיא דלפלוג וליתני בדידיה. ולולי דברי הקדמונים היה אפשר לומר דבקדשי ב"ה נמי יש לחלק דכל היכא דלא מטא עדיין ליד הגזבר פטור דאף על גב דקי"ל אמירה לגבוה וכו' מ"מ לא הוי דומיא דמכירה דאיירי ביה קרא דבעינן שיצא לגמרי מרשות הבעלים. משא"כ באמירה לגבוה דמ"מ תורא דשמעון מיקרי ובודאי כה"ג איירי מתני' דלעיל דהא נקיט בהדיא שטבח ומכר אחר שהקדיש וא"כ משמע שהבהמה עדיין ברשותו אבל הכא בברייתא דחייב בגנב והקדיש היינו כשמסרה ליד הגזבר דדומיא דאינך בבי נקיט שיצאה מרשות הגנב לגמרי ולכך חייב דהוי שפיר דומיא דמכירה להדיוט ובכה"ג לא מיקרי תו תורא דשמעון. ובכה"ג לא שייך להקשות לפלוג וליתני בדידיה דמתני' לא איירי כלל אלא בגוונא חדא שהיא עדיין ברשות הגנב כך היה נראה לי לולי שהקדמונים לא חילקו בכך וק"ל:
במשנה בפרש"י בד"ה נתנו בעלים לבכורות בנו וכו' לישנא אחרינא נתנו גנב וכו' ונתנו לו שם במקום שגנבו וכו' עכ"ל. הני תרי לישני לא איירי אלא למאי דמסקינן בגמרא דהאי היה מושכו ויוצא קאי אשומר וא"כ נוכל לפרש נתנו לבכורות בנו בין אבעלים בין אגנב לכל חד כדאית ליה אבל למאי דדחי מעיקרא דהיה מושכו ויוצא קאי אגנב א"כ ע"כ א"א לפרש נתנו לבכורות בנו אלא אבעלים דוקא ולא אגנב דהא קאמרינן בהדיא דאיירי בגנב שגנב מבית שומר וא"כ ע"כ שהשומר קבלו מן הבעלים וזה פשוט וק"ל וכן נראה להדיא מל' רש"י בגמ':
בפרש"י תקנו משיכה בשומרים שלא יתחייב וכו' עד שימשוך עכ"ל ואף על גב דקי"ל דשומר שאמר הנח לפני חייב היינו כשהיא ברשות השומר או בסימטא אבל כשעדיין ברשות הבעלים לא מהני הנח לפני אלא בעינן משיכה לדברי המפרשים דמשיכה דהכא היינו לענין חיוב השומרים כ"א כדינו כ"כ הרב המגיד ועיין בח"מ סי' רצ"א אבל באמת מלשון רש"י אין הכרע די"ל נמי שדעתו כדעת התוספות ולענין חזרה נמי שייך האי לישנא שלא יתחייב שומר בשמירה וק"ל:
בד"ה מאי לאו וכו' חייב גנב במשיכת שומר עכ"ל פי' דבסיפא כשהוציאו מרשות בעלים חייב הגנב ע"י משיכת השומר וא"כ אמאי פטור ברישא כשמשכו ועודנו ברשות הבעלים אי ס"ד דשומר לא בעי משיכה אלא קנאו בדיבור גרידא ממילא יש לחייב הגנב ע"י קניית השומר אע"כ דשומר נמי בעי משיכה אלא דיש לדקדק דלמא שאני הכא דבעינן משיכת השומר כיון שלא קנאו הגנב עדיין כלל וא"כ אין לו לקנותו ע"י השומר אלא דוקא במשיכה דמי איכא דאיהו לא מצי קנה אלא במשיכה ושלוחו דידיה ליקני באמירה אבל בשומר דעלמא לעולם דקני בלא משיכה וצ"ע:
תוספות בד"ה תיקנו משיכה וכו' ולא חייש לפירכא דבסמוך כו' ובהאיש מקדש איכא תנא וכו' עכ"ל. נ"ל דהאי תירוצא אחרינא הוא. דאפילו תימא דחייש לפירכא דבסמוך אפ"ה לא תקשי לר"ה ממתני' כיון דבלא"ה איכא תנא דס"ל כוותיה:
בא"ד וג' מחלוקות בדבר עכ"ל נראה דהיינו דוקא לפירושם הקודם דבלא"ה הייתי אומר דהא דקאמר ר"א תקנו משיכה בשומרים היינו לאידך גיסא דמדאורייתא אפילו בלא משיכה קנה הן לענין אונסין הן לענין חזרה וא"כ לא הוי פליג ר"א אדר' אמי דהא דקאמר שם בגמרא ופליגא אדר' אמי ע"כ אדר"ה קאי אבל עכשיו שפירשו התוספות דבעיין דהכא אי תיקנו משיכה בשומרים או לא היינו שיש להסתפק דאפילו בתר משיכה נמי מצי למיהדר וע"ז מייתי מילתא דר"א דתקנו משיכה ממילא משמע דתקנת' הוי להאי גיסא דמדאורייתא אפילו אחר משיכה יכול לחזור ומה שלא פירשו התוספות באמת האיבעי' נמי לאידך גיסא בפירושם לענין חזרה וכן לפרש"י היה להם לפר' נמי כמ"ש וכדמשמע להדיא מלשון רש"י דהאיבעיא הוא אי קנה בלא משיכה וא"כ לא הוי מקשו מידי לפרש"י אלא די"ל שתוס' סברי דא"א לפרש כן דא"כ לא הוי מצי למיפשט ממתני' דאי ממאי דפטור הגנב ברישא ולא מיחייב ע"י השומר היינו משום שהגנב עצמו עדיין לא קנאו כלל וכמ"ש בלשון רש"י לעיל ע"ש ודו"ק:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 79a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה תיקנו וכו' כמו נתנה לבלן בפ' הזהב לענ"ד נראה דזה צ"ל בסף הדיבור הזה והביאו ראיה דלקולא לא אזלינן בתר קנין דרבנן והיינו מדאמרינן שם גבי בלן דלר"י דמעות קונות ד"ת נתן לספר מעל אף דמדרבנן לא קני ה"נ הכא אם מה"ת ל"ק אף דמדרבנן קני מ"מ לא יהא מותר לבקע בו:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 79a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 79, Amud Aleph, about 292 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 125 words
Opens “גָּנַב וְהִקְדִּישׁ; גָּנַב וְהִקִּיף; גָּנַב וְהֶחְלִיף; גָּנַב…”
- Segment 230 words
Opens “מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אַשְׁמְעִינַן רֵישָׁא גָּנַב…”
- Segment 320 words
Opens “מַאי טַעְמָא? ״וּטְבָחוֹ״ וּ״מְכָרוֹ״; מָה מְכִירָה –…”
- Segment 413 words
Opens “וְאַשְׁמְעִינַן סֵיפָא גָּנַב וְהִקְדִּישׁ – מָה לִי…”
- Segment 533 words
Opens “מַתְנִי׳ גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְטָבַח וּמָכַר חוּץ…”
- Segment 616 words
Opens “הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים –…”
- Segment 727 words
Opens “נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹב, לְשׁוֹמֵר…”
- Segment 88 words
Opens “גְּמָ׳ בָּעֵי אַמֵּימָר: תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִים, אוֹ…”
- Segment 934 words
Opens “אָמַר רַב יֵימַר, תָּא שְׁמַע: נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת…”
- Segment 104 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: לָא, גַּנָּב.…”
- Segment 1114 words
Opens “הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא! תְּנָא גַּנָּב שֶׁגָּנַב…”
- Segment 1218 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תְּדַחֲיֵיהּ; מָה…”
- Segment 1324 words
Opens “אֶלָּא לָאו שׁוֹמֵר – וּשְׁמַע מִינַּהּ תִּיקְּנוּ…”
- Segment 1423 words
Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת,…”
- Segment 153 words
Opens “שְׂכִירוּת דְּמַאי? אִילֵימָא…”
Original text
גָּנַב וְהִקְדִּישׁ; גָּנַב וְהִקִּיף; גָּנַב וְהֶחְלִיף; גָּנַב וְנָתַן בְּמַתָּנָה; גָּנַב וּפָרַע חוֹבוֹ; גָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּיפוֹ; גָּנַב וְשָׁלַח סִבְלוֹנוֹת בְּבֵית חָמִיו – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
The baraita continues: If he stole an animal and consecrated it, or if he stole an animal and sold it on credit, i.e., without receiving any money for it at the time, or if he stole an animal and exchanged it for another item, or if he stole an animal and gave it to another as a gift, or if he stole an animal and used it to repay his debt, or if he stole an animal and used it to pay for an item he purchased on credit, or if he stole an animal and sent it in the form of presents to his betrothed in his father-in-law’s house, in all of these cases he pays the fourfold or fivefold payment, as these acts are all considered forms of selling. This concludes the baraita .
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אַשְׁמְעִינַן רֵישָׁא גָּנַב וְנָתַן לְאַחֵר וְטָבַח – דְּיֵשׁ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה. אַף עַל גַּב דִּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה, הָכָא יֵשׁ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה.
The Gemara asks: What is this baraita teaching us? All of the halakhot it states are obvious. The Gemara answers: The first clause teaches us, through the case of one who stole an animal and gave it to another and that person slaughtered or sold it on his behalf, that in this case there is agency for transgression. Even though in the entire Torah there is a principle that there is no agency for transgression, here there is agency for transgression. The Torah’s principle is that a transgression committed by an agent who was appointed by another person is not considered the act of the one who appointed the agent, but the independent act of the agent himself. The case discussed by this baraita is an exception to the rule, as here, the agent’s slaughter or sale of the animal is legally considered the action of the thief.
מַאי טַעְמָא? ״וּטְבָחוֹ״ וּ״מְכָרוֹ״; מָה מְכִירָה – דְּלָא אֶפְשָׁר דְּלָאו עַל יְדֵי אַחֵר, אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר – מִחַיַּיב.
What is the reason that this case is an exception to the principle? It is because the verse states: “And slaughters it or sells it” (Exodus 21:37), which juxtaposes the two acts of slaughtering and selling. This teaches that just as one becomes liable for selling, which by definition is impossible without another party, i.e., the buyer, so too one becomes liable for slaughtering even when it is by means of another party, i.e., when the thief instructs another person to slaughter the animal on his behalf.
וְאַשְׁמְעִינַן סֵיפָא גָּנַב וְהִקְדִּישׁ – מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט, מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם.
And the latter clause of the baraita teaches us a novelty in the case of one who stole an animal and consecrated it. The novelty is that this is considered a sale despite the fact that there is no purchaser. This is due to the following argument: What difference is it to me if he sold the animal to an ordinary person, and what difference is it to me if he sold it to Heaven by consecrating it? If the animal changes ownership, it is considered a sale, and it does not matter if the new owner is an ordinary person or the Temple treasury.
מַתְנִי׳ גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם; אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם, וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם; אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם – פָּטוּר.
MISHNA: If one stole an animal in its owner’s domain, i.e., he took hold of it or established control over it but had not yet removed it from the owner’s premises, and then he slaughtered it or sold it outside of the owner’s domain; or if he stole an animal outside of the owner’s domain and slaughtered it or sold it in the owner’s domain; or if he stole an animal and slaughtered it or sold it, and all of this occurred outside the owner’s domain, in all of these cases, he must pay the fourfold or fivefold payment. But if he stole it and slaughtered or sold it, and all of this occurred in the owner’s domain, he is exempt from any of the fines for theft, as it is not considered theft until the stolen object is actually removed from the owner’s premises.
הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים – פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ הוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת בְּעָלִים, וָמֵת – חַיָּיב.
If the thief was in the process of leading the animal and leaving the owner’s premises, and it died while it was still in the owner’s domain, the thief is exempt from all fines. If he lifted it up or led it out of the owner’s domain and then the animal died, he is liable for his theft. For an act to be considered theft, the thief must acquire the item by pulling it or moving it, which are ineffective forms of acquisition on the owner’s premises; or by lifting it up, which is effective even when performed in the owner’s domain.
נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹב, לְשׁוֹמֵר חִנָּם, לְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר; וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים – פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וָמֵת – חַיָּיב.
If the thief gave the animal as payment for the redemption of his firstborn son, or as payment to a creditor, or conveyed it for safeguarding to an unpaid bailee, or lent it to a borrower, or conveyed it for safeguarding to a paid bailee, or leased it to a renter, and he was leading out the animal and it died in the owner’s domain, the thief is exempt from all fines. If that individual, following the thief’s instructions, lifted up the animal or led it out of the owner’s domain, and it subsequently died, the thief is liable for the theft. The thief is liable for instructing another to remove the animal for the purposes of payment of a debt, safekeeping, borrowing, or rental, as this is tantamount to the thief taking it with his own hands.
גְּמָ׳ בָּעֵי אַמֵּימָר: תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִים, אוֹ לֹא?
GEMARA: Ameimar raises a dilemma: Did the Sages institute the requirement of pulling or leading an animal with regard to bailees, or not? When an animal or other item is purchased, the parties to the sale are not bound by the deal until the purchaser performs an act of acquisition, one of which is pulling the animal or leading it along. Did the Sages institute an ordinance that the same applies to bailees? In other words, does the bailee’s obligation to safeguard the animal or item begin as soon as he consents to watch it, or only after he has taken the animal and moved it even minimally?
אָמַר רַב יֵימַר, תָּא שְׁמַע: נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ, לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר; הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים – פָּטוּר. מַאי, לָאו שׁוֹמֵר – וּשְׁמַע מִינַּהּ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין?
Rav Yeimar said: Come and hear a proof from the mishna: If the thief gave the animal as payment for the redemption of his firstborn son, or as payment to a creditor, or conveyed it for safeguarding to an unpaid bailee, or lent it to a borrower, or conveyed it for safeguarding to a paid bailee, or rented it to a renter, and he was leading out the animal and it died in the owner’s domain, the thief is exempt from payment. What, is it not talking about the bailee leading out the animal, when it states that the thief is exempt? And if so, conclude from this mishna that the Sages instituted the requirement of pulling with regard to bailees. If the bailee’s obligation begins immediately upon his consent to watch over the item, it would be considered stolen by the thief at that stage, even before the bailee moves it.
אֲמַר לֵיהּ: לָא, גַּנָּב.
Ameimar said to Rav Yeimar: No, this is not necessarily the correct interpretation of the mishna. The mishna may mean that the owner gave the animal to his creditor or to a bailee, and subsequently a thief came to steal it from the house of the creditor or the bailee, and it was the thief who was leading the animal out of those premises when it died.
הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא! תְּנָא גַּנָּב שֶׁגָּנַב מִבֵּית הַבְּעָלִים, וּתְנָא גַּנָּב שֶׁגָּנַב מִבֵּית שׁוֹמֵר.
Rav Yeimar asked: How can that clause of the mishna refer to an animal that died as the thief was leading it out? The mishna already taught this halakha in the first clause. Ameimar answered: Nevertheless, it is possible that the mishna taught this halakha concerning a thief who stole an animal from its owner’s house, and then taught it again with regard to a thief who stole an animal from a bailee’s house.
אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תְּדַחֲיֵיהּ; מָה לִי גַּנָּב שֶׁגָּנַב מִבֵּית שׁוֹמֵר, מָה לִי גַּנָּב שֶׁגָּנַב מִבֵּית בְּעָלִים?
Rav Ashi said to Ameimar: Do not reject Rav Yeimar’s argument by means of this alternative interpretation of the mishna. It is not reasonable to assert that the mishna taught this halakha twice, as what difference is it to me if the thief stole it from the bailee’s house and what difference is it to me if the thief stole it from the owner’s house? There is no halakhic distinction between these two cases. Therefore, the mishna would not have discussed both of them.
אֶלָּא לָאו שׁוֹמֵר – וּשְׁמַע מִינַּהּ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין? שְׁמַע מִינַּהּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת, כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין.
Rather, is it not more reasonable to say that the mishna should be interpreted as meaning that the bailee was leading the animal out of the owner’s house at the behest of the thief, as Rav Yeimar claimed? And therefore, one should conclude from the mishna that the Sages instituted the requirement of pulling with regard to bailees. The Gemara affirms: Conclude from the mishna that they did. It was also stated explicitly that Rabbi Elazar says: Just as the Sages instituted the requirement of pulling with regard to purchasers, so too they instituted the requirement of pulling with regard to bailees.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת, כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין. וּכְשֵׁם שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, כָּךְ שְׂכִירוּת נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.
This is also taught in a baraita : Just as the Sages instituted the requirement of pulling with regard to purchasers, so too they instituted the requirement of pulling with regard to bailees. And just as land is acquired by the payment of money, by the writing of a deed of sale, or by the purchaser taking possession of the land through working it, so too a rental deal is finalized by the payment of money, by the writing of a deed of rent, or by the renter taking possession of the land. This concludes the baraita .
שְׂכִירוּת דְּמַאי? אִילֵימָא
The Gemara asks: When the baraita speaks of rental, it is referring to rental of what kind of property? If we say