Commentary page
Bava Kamma 76a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 76a
Bava Kamma 76a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 307 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
תשלום דכפל משלמין את הכפל והוא משלם שלשה לבד הקרן:
כי קא טבח דהקדש קא טבח דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וכיון דאייאוש קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות הלכך לאו דמריה קטבח:
ר"ש היא וכגון שאמר הרי עלי עולה והפריש גניבה זו לנדרו דכיון דחייב באחריותו ודבר הגורם לממון הוא כממון דמי ולאו מכירה היא ומיהו לענין טביחה פטור דאע"ג דברשות גנב קיימא דאם אבדו חייב באחריותם להקדש חל עליה מיהא שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא ולאו דמרה קא טבח:
בקדשים קלים שהקדישו לשלמים:
דר' יוסי הגלילי בפ"ק (דף יב:) הלכך לאו מכירה היא ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח ל"א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ"ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשלחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם:
אדתני רישא כו' דמשמע דלא מצי למיתני חיובא בתר דאקדיש:
לפלוג וליתני בסיפא ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה:
מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב ומשמכרו קרוי על שם לוקח אבל מכרו לשמים עדיין שם המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני:
9 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 76a · Sefaria
Tosafot
תשלום דכפל ולעיל (בבא קמא דף סח:) דמוקי ריש לקיש מתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל כשהקדיש בעלים ביד גנב צריך לומר נמי תשלום דכפל:
אלא אהקדש ליחייב כולה הך סוגיא כר' יוחנן ודלא כריש לקיש דמוקי לה לעיל (בבא קמא דף סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב:
והשתא תורא דשמעון והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרו על שם בעלים וקדשי מזבח אומר ר"י אע"ג דמיקרו על שם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה מ"מ למ"ד יאוש לא קני חשיב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל הקדש אחר יאוש כדמשמע לעיל (בבא קמא דף סו:) דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול ואפילו הכי אמר שם דחל הקדש אע"ג דאכתי לא אסיק אדעתיה דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות:
ורבי שמעון הא אמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הא לא איצטריך אלא משום מ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף דלמ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מצי למפרך אפילו סבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אמאי חייב אשחוטי חוץ ד' וה' מכי שחט ביה פורתא אסרה ואידך לאו דמרה קטבח:
שחיטה שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה לגבי ארבעה וחמשה דגמר מוטבוח טבח והכן בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא וא"ת ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס דבר העמדה והערכה היא כדאמרינן בפ"ב דחולין (דף ל.) ואין לך מום גדול יותר משחיטה ואין סברא לומר דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון דבשלמא פסול שהוא בשריפה כגון פיגול אין לו פדייה משום דמצוה לשורפו כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ד' כד.) כל שבקדש פסול באש ישרף אבל שחיטת חוץ אינה בשריפה אלא בקבורה כדאמרינן בפרק עד כמה (בכורות דף כח.) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחיה. אלא כגון ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלאו שחיטה היא דההיא דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין ' מפרכסת הרי היא כחיה דבפ"ב דחולין (ד' ל: ושם) אין משנה בשום מקום אלא היינו ההיא דהעור והרוטב (שם ד' קכא.) דשונים ישראל בטמאה כו' אבל היכא דשחטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחיה מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדייה היא כיון דשחיטה גמורה היא להוציא מידי נבילה וגם להתירה באכילה אם היה לה פדיון דהכא אליבא דר"ש קיימי דבין רבי יוחנן ובין ר"ל מודו דקדשי מזבח לר"ש היו בכלל העמדה והערכה כדאמרינן בפרק בתרא דתמורה (ד' לב:) ולא פליגי אלא אליבא דרבנן אבל מ"מ קשה לריש לקיש אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הוי בכלל העמדה והערכה כדאמר התם דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין ודוחק לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום שאין נשחט וניתר על ידי אותו מום וי"ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה (לג.) בהדיא מתו תמימים יקברו בעלי מומים יפדו דלא בעי העמדה והערכה ואפילו הכי תמימים יקברו:
שלא לשם בעליהן וה"ה שלא לשמן אי נמי ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום שלא עלו לבעלים לשם חובה ונראה לו דוחק להעמיד בנשפך הדם ורב דימי דאוקמא כשנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמא בכל קדשים שחייב באחריותן [דבשלא] לשם בעליהן לא מתוקמא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן:
Tosafot on Bava Kamma 76a · Sefaria
Rashba
דכי קא טבח דהקדש קא טבח כלומר דלאחר יאוש היא מתניתין דאיכא יאוש ושינוי רשות דכל כי האי סוגיא אתיא כר"י ודלא כר"ל דאוקמא לעיל גבי אין הגונב אחר הגנב בשהקדישוהו בעלים בבית גנב.
מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כלומר דהשתא נמי נקרא עולת ראובן וחטאת ראובן. קשה לי אכתי לפלוג ולתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דראובן דאינו נקרא על שם הבעלים וכדתניא לקמן (בבא קמא עט, א) גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא בקדשי בדק הבית היא דאי בקדשי מזבח הא תניא הכי במתניתין דאינו חייב על הקדישו דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורה דראובן, ויש לומר דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בקדשי מזבח נמי הוא וליתא מקמי מתניתין וכן דחאה מהלכה הרי"ף ז"ל בהלכות אי נמי יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאיפלוגי בשוורים של הקדש מזבח בין טבח ואחר כך הקדיש להקדיש ואחר כך טבח מלמפלג (וליתני) בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית.
וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואף על גב דבריש פרקין (בבא קמא סג, א ושם בתוס') מפקינן שפטור מכפל מדכתיב רעהו כיון דממעט נמי גונב מבית הגנב והטובח אחר הגנה מדכתבי וגונב מבית האיש דרש נמי ולא גונב מבית הקדש בגררא דהנך.
קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב (ויקרא יז, ג) הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן (חולין פה, א) מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשי לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמהח שחיטה אי סבירא לן כרב יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מחייב עד גמר שחיטה דטבחו כולו בעינן (לעיל בבא קמא עב, א) וכיון שכן מכי שחט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט, ומסתברא לי דמכיון דאקשינן הכי לעיל (שם) גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה בששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידיעי דהוה משני ליה בששחט קצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ, אבל לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אף כשתמצי לומר ששחט רק קצת בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינו ראויה. אלא שעדיין ק"ל דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחד וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעי מיניה רב חביבי מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה סימן פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ניחא דאסורו וחיובו באין לו כאחד ויש לומר דהתם היינו טעמא דשחיטה הוה אלא דמשום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קא שחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לר' שמעון ואם כן אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף מכל מקום אותו מקצת אחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב. וכן הדבר לר' שמעון בשגמרה באיסור שחיטה. כך נראה לי.
ואוקמה רב דימי משמיה דרב יוחנן בשוחט תמימים בפנים לשם בעליהן ופריך והרי חזרה קרן לבעלים ומשני ר' יצחק בר אבין שנשפך הדם ורבין תירץ ששחט בפנים שלא לשם בעליהן משום דלא משמע ליה סתמא דמתניתין בשנשפך הדם ורב דימי נמי דמוקי בשנשפך משמע ליה מתניתין דקתני קדשים אפילו פסח וחטאת שאינן כשרים אם נזבחו שלא לשם בעליהן (זבחים ז, ב; ח, א).
Rashba on Bava Kamma 76a · Sefaria
Meiri
מה שבארנו במשנה שההקדש אינו נדון במכירה לא סוף דבר שהקדישו לקדשים קלים אלא אף לקדשי קדשים וכן מה שאמרו שאם גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה לא סוף דבר בקדשי קדשים אלא אף בקדשים קלים וקדשים קלים אינן נקראים ממון בעלים אלא ממון גבוה כמו שבארנו בפרק ראשון:
כל הזבחים שנשפך דמן מצואר הבהמה לרצפה אע"פ שאספו והחזירו בכלי נפסל הזבח הא אם נתקבל בכלי ונשפך מן הכלי לרצפה וחזר ואספו כשר כמו שיתבאר במקומו:
Meiri on Bava Kamma 76a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בגמ' הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמריה קיימי כו' מלתיה דר"ש מפרש לקמן בגונב הקדש מבית בעלים כיון דחייבי בעלים באחריות ברשותיה דמריה קאי וחייב הגנב על הטביחה והכי נמי הכא בהקדישו גנב באחריות ברשותיה קאי ולא הוה מכירה ופטור אשעתא דהקדש ופריך מדסיפא ר"ש כו' דקתני ר"ש אומר כו' משמע דרישא לאו ר"ש ולית ליה לת"ק הך סברא דברשותיה דמריה ופטור הגנב על הטביחה בגונב הקדש מבית בעליו וא"כ ה"נ הכא לאו ברשותיה קאי והוי מכירה וחייב אשעתא דהקדש וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 76a · Sefaria
Shita Mekubetzet
אלא אהקדש ליחייב כיון שהמתנה כמכר לענין תשלומי ארבעה וחמשה הרב המאירי ז"ל. הא מני רבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמאריה קאי ומכל מקום אטביחה לא מחייב דמכל מקום דהקדש קא טבח ולאו דידיה קא טבח או משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות. תלמיד הר"פ ז"ל.
והא מדסיפא רבי שמעון הוי רישא לאו רבי שמעון הוי קשה לי והמתרץ דבעי לאוקמה אליבא דרבי שמעון מאי קסבר ומאי סלקא דעתיה וכי לא ראה דסיפא הויא רבי שמעון. ועוד קשה לי כיון דאסיקנא לקמן דרבי שמעון לא קאי אמילתא דסמיכא ליה דהיינו גנב והקדיש וכו' אלא אהך מילתא דבתחילת הפרק קאי דהיינו אין הגונב אחר הגנב וכו' אם כן מאי פריך מדסיפא רבי שמעון וכו' דהא שפיר איכא למימר דהך רישא דגנב והקדיש אליבא דרבי שמעון היא הואיל ורבי שמעון בסיפא לא קאי עלה כלל. ועוד קשה לי דליקשי נמי אהך תירוצא קמא ליפלוג וליתני בדידה כדמקשה לקמן אאידך תירוצא ולימא הכי אבל קדשים שאין חייב באחריותם מאי חייב אדתני רישא גנב וטבח והקדיש משלם וכו' ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים פטור בקדשים שחייב באחריותן דלא הוי מכירה אבל קדשים שאין חייב באחריותן חייב. אלא שבזו יש לומר דאין הכי נמי שהיה יכול להקשות כך אלא דעדיפא מינה קא פריך ליה דלא מצית למימר רבי שמעון היא כלל דמדסיפא רבי שמעון רישא לאו רבי שמעון ואף הקושיות הראשונות יש לתרצם. עיין. עד כאן משיטה.
אי הכי אדתני רישא גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם ארבעה וחמשה ליפלוג בהקדיש ואחר כך מכר דאיכא נמי ארבעה וחמשה והיכי דמי בקדשי הקדשים וליתני בסיפא הכי במה דברים אמורים בקדשים קלים דאף על גב דממונו הוא הא איכא אימורין דלאו דידיה נינהו ובעינן ומכרו כולו והקדש גופיה לאו מכירה הוא דהא איכא בשר דדידיה הוא אבל בקדשי הקדשים חייב משום הקדש גופיה ארבעה וחמשה אלא לא דמי מכרו להדיוט מעיקרא תגרא דראובן וכו'. הראב"ד ז"ל.
כתוב בשיטה ליפלוג וליתני בדידה וכו' פירוש בסיפא וכדכתב רש"י ז"ל. וקשה האי ליפלוג וליתני בדידה דהכא לא שייך בכל דוכתא לומר ליפלוג וליתני בדידה אלא בדרישא דהכי אמרינן בכל דוכתא אדתנא סיפא וכו' ליפלוג וליתני בדידה רוצה לומר ליפלוג בהך גוונא גופה דנקט ברישא ואמאי פליג בסיפא בגוונא אחרינא אבל בדסיפא לא שייך כלל בשום דוכתא למיפרך ליפלוג וליתני וכו'. ע"כ.
ליפלוג וליתני בדידה הקשה ר"מ אמאי לא תירץ דכולו בקדשים קלים קא מיפלגי. ותירץ דהכי פריך אדתני רישא גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם וכו' דמילתא דפשיטא היא דכיון שטבח כשהוא חולין כבר נתחייב ומה בכך אם הקדישו אחר כך חד צד לחיובא וחד צד לפטורא לא משכח צד חיובא בהקדש אלא אם כן טבח ואחר כך הקדיש ותנייה אף על גב דלא הוי חידוש כלל ואם איתא וכו' ליתני צד חיוב בגנב והקדיש ולשמעינן דחשיב מכירה דמה לי מכירה להדיוט וכו'. הרא"ש ז"ל.
מעיקרא תורא דשמעון וכו' ואם תאמר והא לעיל גבי קרבנו ולא הגזול פירשנו דכי הקדישו לאחר יאוש קני ליה ביאוש ושינוי רשות אפילו למאן דאמר דשינוי לא קני דמחמת שינוי השם לא מצינו למימר דאכתי לא אתינן לה הא טעמא עד בתר הכי אלמא חשיב הקדש דקרבן כמכירה. וי"ל אף על גב דהכא לא הוי הקדש כמכירה כיון דשם בעליו עליו מכל מקום לענין קנייה חשיב שפיר שינוי כמכירה. ועוד יש לומר דודאי לפי מאי דסברינן לעיל דהקדש חשיב שינוי רשות לא ידעינן האי מסקנא דהכא טעמא דמתניתין הוי משום דלא חשיב הקדש מכירה משום דשם בעליו עליו ולפי מסקנא זו דהכא ודאי נאמר לעיל משום שינוי השם. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
מעיקרא תורא דשמעון וכו' קשה לי אכתי תקשה ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דשמעון מיקרי כדתניא לקמן גנב והקדיש וכו'. וי"ל דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בהקדש מזבח נמי היא ולימא מקמי מתניתין. וכן דחה הרי"ף ז"ל בהלכות. ועוד יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאפלוגי בשוורים של קדשי מזבח. הרשב"א ז"ל. וזאת היא קושיית התוספות לקמן (בבא קמא דף ע"ט.)
אמרי רבי שמעון נהי נמי דסבירא ליה מה לי אם מכרו להדיוט פירוש אמרי בני הישיבה נהי דלא קשיא לן אדרבי שמעון כדאקשי לעיל אדתנא קמא דרבי שמעון סבירא ליה מה לי מכרו וכו' מכל מקום איפכא מיבעי ליה וכו'. שיטה.
7 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 76a · Sefaria
Penei Yehoshua
תוספות בד"ה והשתא תורא דשמעון והא דאמר לקמן וכו' היינו בקדשי מזבח וכו' עכ"ל. והרמב"ן בס' המלחמות פרק הגוזל בתרא הקשה דא"כ אכתי קשה בשמעתין אדתני רישא גנב וטבח וכו' לפלוגי וליתני בדידיה בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית חייב דהא בלא"ה רישא דטבח ואח"כ הקדיש ע"כ היינו הקדש בדק הבית ע"ש באריכות. ומסיק דברייתא דלקמן פליגא אמתני' וכן ראיתי שלשון הרי"ף בעצמו מוכח כן. וכן הסכים הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה ע"ש בראב"ד ובמ"מ אח"ז ראיתי שהתוספות בעצמם מקשים כן לקמן דף ע"ט ע"ש:
בא"ד וקדשי מזבח אור"י וכו' מ"מ חשיב כיאוש ושינוי רשות וכו' עכ"ל פי דאף ע"ג דאמרינן הכא דלא חשיב שינוי רשות דמעיקרא תורא דשמעון כו'. היינו דוקא לענין ד' וה' דגזירת הכתוב הוא דבעינן דומיא דמכירה דוקא שישתקע שם בעלים הראשונים ממנו. אבל לענין הקנין לא איכפת לן בזה והוי שפיר שינוי רשות. אבל קשה למה להו להתוספות להאריך דחל הקדש מטעם שינוי רשות ותיפוק ליה דהוי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכדאית' להדיא בגמרא לעיל דף ס"ז ועוד דשם כתבו התוספות להדיא דטעם שינוי רשות בקדשים לא שייך אלא בקדשים שאינו חייב באחריותן אבל בקדשים שחייב באחריותן צריך לטעמא דשינוי השם מיהו בלא"ה דברי התוספות שם צ"ע דהא משמע הכא דלא שייך לחלק בין קדשים שחייב באחריותן וכו' אלא לר"ש דוקא אבל לרבנן אין חילוק ואפילו קדשים שחייב באחריותן נמי ברשות הקדש קיימי וא"כ חשיב שפיר שינוי רשות. ויש ליישב דעיקר כוונת התוספות מה שכתבו כאן דחשיב שפיר שינוי רשות היינו ליישב הסוגיא דלעיל לאביי במה שרוצה להוכיח מקרבנו ולא הגזול וכו' וכדמסקו הכא להדיא וכוונתם דקשי' להו לאביי איך ניחא ברייתא דקרבנו אי יאוש לא קני א"כ אמאי חל הקדש דהא משמע הכא דלא חשיב שינוי רשות משום דמעיקרא תורא דשמעון כו'. לכך כתבו דלענין זה חשיב שפיר שינוי רשות. ובזה נתיישב קישור דברי ר"י דוקא למ"ש התוספות קודם לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה. משום דבלא"ה היה מהכרח לומר דתנא דברייתא דגנב והקדיש לקמן פליג אמתני' וס"ל דהוי שפיר שינוי רשות דמה לי מכרו להדיוט וכו' וכמ"ש בסמוך בשם הרי"ף והה"מ וא"כ הייתי אומר דאביי לעיל ס"ל דברייתא דקרבנו ולא הגזול ס"ל נמי כהאי תנא דברייתא דגנב והקדיש דמה"ט גופא חל הקדש דה"ל יאוש ושינוי רשות. אבל כיון שכבר כתבו דיש לחלק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח וא"כ ברייתא דלקמן לא פליגא אמתני' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על דברי אביי לעיל לכך צריכין אנו לפר"י ודו"ק. ומה שכתבו התוספות לעיל גבי הגנב והגזלן הקדישן הקדש לחלק בין קדשים שחייב באחריותן וכו' יש לומר דהיינו למאן דמוקי לה פרק הגוזל בתרא כר"ש וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 76a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה שחיטה וכו' דלאחר מיתה לא חשיב מום עי' ברש"י ריש מעילה ד"ה כמאן דחנקינון:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 76a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 76, Amud Aleph, about 307 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 12 words
Opens “תַּשְׁלוּם דְּכֵפֶל.…”
- Segment 223 words
Opens “גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר כּוּ׳.…”
- Segment 312 words
Opens “אֶלָּא אַהֶקְדֵּשׁ – לִיחַיַּיב! מָה לִי מְכָרוֹ…”
- Segment 414 words
Opens “הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר:…”
- Segment 59 words
Opens “הָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הָוֵי, רֵישָׁא לָאו…”
- Segment 620 words
Opens “אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּקָדָשִׁים קַלִּים,…”
- Segment 723 words
Opens “אֲבָל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים מַאי, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה…”
- Segment 814 words
Opens “בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָדָשִׁים קַלִּים, אֲבָל…”
- Segment 939 words
Opens “אֶלָּא לְעוֹלָם – לָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים,…”
- Segment 1020 words
Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳. אָמְרִי, נְהִי דְּסָבַר…”
- Segment 119 words
Opens “קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – פָּטוּר, דְּאַכַּתִּי לָא…”
- Segment 129 words
Opens “קֳדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב, דְּמַפְּקִי…”
- Segment 137 words
Opens “אָמְרִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן – אַמִּילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאֵי,…”
- Segment 1417 words
Opens “וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם…”
- Segment 159 words
Opens “מַאי טַעְמָא? ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״ – וְלֹא…”
- Segment 1626 words
Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן –…”
- Segment 1719 words
Opens “מִכְּדִי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: שְׁחִיטָה…”
- Segment 1812 words
Opens “כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…”
- Segment 1911 words
Opens “וַהֲרֵי חָזְרָה קֶרֶן לַבְּעָלִים! אָמַר רַבִּי יִצְחָק…”
- Segment 2012 words
Opens “כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשׁוֹחֵט…”
Original text
תַּשְׁלוּם דְּכֵפֶל.
the payment of the extra part of the double payment, i.e., the amount that exceeds the principal.
גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר כּוּ׳. אָמְרִי: בִּשְׁלָמָא אַטְּבִיחָה לָא מִחַיַּיב, דְּכִי קָא טָבַח – דְּהֶקְדֵּשׁ קָא טָבַח, וְלָא דְּמָרֵיהּ קָא טָבַח;
§ The mishna teaches: If one stole an animal and subsequently he consecrated it as an offering, and afterward he slaughtered or sold it, the thief pays the double payment but he does not pay the fourfold or fivefold payment. The Sages say: Granted, he is not liable to pay the fourfold or fivefold payment for the slaughter of the animal, as when he slaughtered it, he slaughtered an animal belonging to the Temple treasury, and he did not slaughter the animal belonging to its owner.
אֶלָּא אַהֶקְדֵּשׁ – לִיחַיַּיב! מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט, מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם?
But let him be liable to pay the fourfold or fivefold payment for having consecrated the animal in the first place, as what difference is it to me if he sold the animal to an ordinary person, and what difference is it to me if he sold it to Heaven by consecrating it? Consecration should be considered tantamount to a sale, as in either case ownership of the animal is transferred to another party.
הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמָרֵיהּ קָיְימִי.
The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that sacrificial animals for which the owner bears financial responsibility to replace with another animal if one of the original animals is lost or dies are considered to be in the possession of their owner (see 74b). The mishna is referring a case where the thief consecrated the animal in such a manner that he is obligated to replace it if it is lost or damaged before being sacrificed. One consequence of this potential financial loss is that the animal is considered to be in the thief’s possession even after he consecrated it. Therefore, the animal’s consecration is not tantamount to a sale to another party.
הָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הָוֵי, רֵישָׁא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן!
The Gemara rejects this answer: But from the fact that the latter clause of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, it follows that the first clause of the mishna, which is stated before his opinion is introduced, is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים – מָמוֹן בְּעָלִים הוּא, וּבִרְשׁוּתֵיהּ קָיְימִי.
Rather, with what are we dealing here in the mishna? We are dealing with a case where the thief consecrated the animal as an offering of lesser sanctity, and the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that an offering of lesser sanctity is the property of its putative owner, and is considered in his possession. Therefore, its consecration is not tantamount to a sale to another party.
אֲבָל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים מַאי, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה?! אַדְּתָנֵי רֵישָׁא: גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ:
The Gemara rejects this answer as well: But what would be the halakha had the thief consecrated the animal as an offering of the most sacred order? Would he have to pay the fourfold or fivefold payment? If so, rather than teaching the following in the earlier clause of the mishna (70a), in the case that stands in opposition to this one: If he stole an animal and slaughtered it and afterward he consecrated it, he must pay the fourfold or fivefold payment, let the tanna distinguish and teach the opposing halakha within the same category itself.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָדָשִׁים קַלִּים, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה!
The Gemara elaborates: The tanna could have taught: In what case is this statement, that the thief is exempt if he consecrated the stolen animal and then slaughtered or sold it, said? It is said only if he consecrated the animal as an offering of lesser sanctity; but if he consecrated it as an offering of the most sacred order he pays the fourfold or fivefold payment, as the consecration itself would be tantamount to a sale to another party.
אֶלָּא לְעוֹלָם – לָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְלָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים; וּדְקַשְׁיָא לָךְ: מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם; מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דְשִׁמְעוֹן. מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם – מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דִרְאוּבֵן.
Rather, the Gemara states that actually there is no difference whether the thief consecrates the animal as an offering of the most sacred order and there is no difference whether he consecrates it as an offering of lesser sanctity. And as for the matter that presented a difficulty for you, namely: What difference is it to me if he sold the animal to an ordinary person and what difference is it to me if he sold it to Heaven by consecration, one can answer as follows: If someone, e.g., Reuven, sold an ox to an ordinary person, e.g., Shimon, at the outset it was Reuven’s ox and now, after the sale, it is Shimon’s ox. By contrast, if he sold it to Heaven, i.e., he consecrated it as an offering, it is not considered to have been transferred into the possession of another party, as at the outset it was Reuven’s ox and now, after consecration, it is still Reuven’s ox.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳. אָמְרִי, נְהִי דְּסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה לִי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מָה לִי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם; אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ:
§ The mishna teaches: Rabbi Shimon says: In the case of sacrificial animals for which the owner bears financial responsibility to replace with another animal if one of the original animals that one stole is lost or dies, the thief is obligated to pay the fourfold or fivefold payment if he slaughters one of the animals. If it is a sacrificial animal for which the owner bears no financial responsibility, the thief is exempt from the fourfold or fivefold payment. At this stage the Gemara assumes that Rabbi Shimon requires the fourfold or fivefold payment as a fine for the act of consecration itself rather than for the act of slaughtering the animal. The Gemara says: Although Rabbi Shimon holds that there is a logic of: What difference is it to me if he sold the animal to an ordinary person and what difference is it to me if he sold it to Heaven via consecration, nevertheless, he should have said the opposite.
קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – פָּטוּר, דְּאַכַּתִּי לָא נְפַק מֵרְשׁוּתֵיהּ;
The Gemara elaborates: He should have said that if they are sacrificial animals for which one bears financial responsibility, the thief is exempt from paying the fourfold or fivefold payment. In other words, if the thief stole a non-sacred animal and subsequently consecrated it as an offering in such a manner that he bears responsibility to replace it, he should be exempt from the fourfold or fivefold payment for the act of consecration. The reason is that the animal has not yet left his possession, and therefore this act of consecration should not be considered a sale.
קֳדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב, דְּמַפְּקִי לֵיהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ!
By contrast, if they are sacrificial animals for which one does not bear financial responsibility, the thief should be liable to pay the fourfold or fivefold payment. If the thief stole a non-sacred animal and then consecrated it as an offering in such a way that he does not bear responsibility to replace it, he should be liable to pay the fourfold or fivefold payment for the act of consecration, as he has thereby removed the animal from his possession.
אָמְרִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן – אַמִּילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאֵי,
The Sages say in response: Rabbi Shimon is not discussing the issue of whether the consecration of an animal is tantamount to its sale. Rather, he is referring to a different matter, one that is not explicitly mentioned in the mishna.
וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְכֵן גּוֹנֵב הֶקְדֵּשׁ מִבֵּית בְּעָלִים – פָּטוּר.
And this is what the mishna is teaching: One who steals an animal after a thief has already stolen it, i.e., he steals it from the thief, does not pay the double payment, and if he slaughtered or sold the animal he does not pay the fourfold or fivefold payment. And similarly, one who steals consecrated property from the house of its owner is exempt from the double payment, and if it was a sacrificial animal and the thief slaughtered or sold it, he is exempt from the fourfold or fivefold payment.
מַאי טַעְמָא? ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״ – וְלֹא מִבֵּית הֶקְדֵּשׁ.
What is the reason for this last ruling? The reason is as it is written: “If a man gives his neighbor money or vessels to safeguard and it was stolen from the house of the man, if the thief shall be found he shall pay double” (Exodus 22:6). The phrase “from the house of the man” indicates that a thief is obligated to pay the double payment only when they are stolen from a person, but not if the item in question was stolen out of the house of the Temple treasury.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? קָרֵינָא בֵּיהּ: ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – פָּטוּר, דְּלָא קָרֵינַן בֵּיהּ: ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״.
Rabbi Shimon says: If the stolen items were sacrificial animals for which the owner bears financial responsibility, the thief who steals them is liable to pay the double payment, as well as the fourfold or fivefold payment if he slaughters or sells them. What is the reason for this? Since the owner must replace the animals, one applies to this case the phrase “and it was stolen from the house of the man.” But if the stolen animals are those for which the owner does not bear financial responsibility, the thief is exempt from the double payment and from the fourfold and fivefold payment, as one does not apply to this case the phrase “and it was stolen from the house of the man.”
מִכְּדִי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה; קֳדָשִׁים נָמֵי שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא!
Now, we have heard elsewhere concerning Rabbi Shimon that he said: An act of slaughter that is not fit for accomplishing its full ritual purpose is not considered an act of slaughter at all. And if the thief slaughtered the sacrificial animal he stole, this is also an act of slaughter that is not fit for accomplishing its full ritual purpose, as it does not render the animal’s meat fit for consumption, in light of the halakha that it is prohibited to eat a sacrificial animal slaughtered outside the Temple.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשׁוֹחֵט תְּמִימִים מִבִּפְנִים לְשֵׁם בְּעָלִים.
When Rav Dimi came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan says: This is referring to a case where the thief slaughters the animal, unblemished, inside the Temple, for the sake of its owner. In this case, its meat may be eaten.
וַהֲרֵי חָזְרָה קֶרֶן לַבְּעָלִים! אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין: שֶׁנִּשְׁפַּךְ הַדָּם.
The Gemara asks: But by slaughtering and sacrificing the sacrificial animal on behalf of the owner, it is as though the principal, i.e., the animal itself, has been returned to the owner, and the fourfold or fivefold payment should no longer apply. The owner had designated the animal as his offering, and it was in fact used for that purpose. Rabbi Yitzḥak bar Avin said in response: This is referring to a situation where the animal’s blood was spilled before it could be sprinkled on the altar. Consequently, the owner did not achieve atonement through this offering, which is why it is not considered as though the animal has been returned to the owner.
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשׁוֹחֵט תְּמִימִים בִּפְנִים שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלִים.
When Ravin came from Eretz Yisrael, he cited a different version of this answer, and said that Rabbi Yoḥanan says: This is referring to a case where the thief slaughters the animal, unblemished, inside the Temple, but not for the sake of its owner. The halakha in this case is that the animal’s meat may be eaten but the owner has not fulfilled his obligation with this offering. In such a case, the slaughter of the animal does render its meat fit for consumption. Yet, it is not considered as though the animal has been returned to the owner.