Bava Kamma 66b

He may say to him to the one who was robbed.

That which is yours is before you as it is, in its current state, since it is damage that is not discernible.

His offering [from the verse] "if your offering is a burnt offering." [Leviticus 1:3]

But not stolen since a stolen [animal] cannot come "to be accepted" [Leviticus 1:3]. [At this point] we assume that he stole an unconsecrated animal and brought it [as an offering]. [As the gemara continues,] "what are the circumstances? If we say," etc.

And according to your reasoning under your assumption that he stole [an] unconsecrated [animal] and consecrated it.

That which is taught regarding a zav.

His bedding [from the verse] "those persons who touch his bedding" [Leviticus 15:5]. By scriptural decree, stolen bedding is excluded, in that it cannot become a primary source of impurity that is able to render people impure.

Is there anyone who says that any one of those amoraim [that would say that] a change does not cause acquisition? Aren't they only disagreeing as to whether despair [can effect acquisition]?

אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא דאפילו קדשינהו אינו קדוש דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש:

שמע מינה דיאוש לא קני דאי קני א"כ חשיב שפיר קרבנו ולא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו כמו שאפרש לקמן (בבא קמא דף סז. ד"ה אמר עולא) בע"ה אבל אי לא קני ביאוש מיפסיל ומ"מ קדוש הוא. אע"ג דאכתי לא ידע טעמא דשינוי השם דקאמר לקמן מעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות דאין [הגזלן] חייב באחריותן:

מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני ולא בעי לאוקמיה כב"ש דאמר שינוי במקומו עומד אף על גב דאיכא נמי תנאי דסברי הכי בהגוזל קמא (לקמן בבא קמא דף צג:) מ"מ הלכה כב"ה דשינוי קונה והתם נמי דחי רבא דכולהו תנאי מצו סברי כב"ה ובכל הגמרא סובר כן ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר לברייתו דאיכא למ"ד דלא קני דרב יוסף לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודיה אבל שינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו דאיירי ביה רבה כדפרישית לעיל לא פליג עליה:

דגזל משכב דחבריה משמע מתוך פ"ה שר"ל משכב גמור של חבירו אם גזלו אין מטמא משכב דגזירת הכתוב הוא וזהו תימה ועוד קשה לרשב"ם דבטהרות (פ"ז מ"ו) גבי גנבים שנכנסו לבית תנן המשכבות ומושבות טהורים ואם יש עמהם כנעני או אשה הכל טמא כי שמא נדה היא וכנעני כזב לכל דבריו משמע שמטמא משכב ומושב שאין שלו ומיהו יש לדחות דהתם מדרבנן ועוד קשה דהתם (בתורת כהנים פרשת מצורע) מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן דגנב וגזלן דבסמוך והכי איתא התם משכבו ולא הגזול יכול שאני מוציא אף הגנוב ת"ל טמא [ר' שמעון אומר במשכבו ולא הגנוב יכול שאני מוציא את הגזול ת"ל טמא] אמרו לו ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שנתייאשו הבעלים ממנו כו' ומדמייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן משמע דהוי טעם משום דאין מחשבה מטמאתו כי ההיא דבסמוך דאין יחוד של גזלן יחוד ומפרש ר"י דגזל משכב דחבריה שגזל עורות של בעל הבית שאינן מחוסרין אלא יחוד ואין צריך שום תיקון ואין חסר רק מחשבה והוי שפיר דומיא דגזל קרבן דחבריה שאם היה גוזל בהמה של חולין שמחוסרת קדושה זה היה כמו מחוסר מעשה גמור כעין עמרא ועבדיה משכב אבל גזל או גנב משכב גמור דחבריה מטמא משכב לכ"ע ואע"ג דהך משכבו ולא הגזול איירי קודם יאוש והך דקרבנו ולא הגזול איירי אף בתר יאוש אין להקפיד אע"ג דאין דומה זה לזה:

דגזל קרבן דחבריה תימה ל"ל קרא דאי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אם אכל חלב אתמול והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום ואי בעולה ושלמים הא אמרי' בפסחים (דף פט:) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום והיה נראה לאוקמי בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסחו ולמוכרו כדמוכח התם אבל קשה דהאי קרא בעולה כתיב אם לא שיעמיד בפסח באם אינו ענין ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן (בבא קמא דף עו.) גבי גנב שאם שחט תמימים לפנים לשם בעלים יחזרו קרן לבעלים:

כגון שקיצען ומועיל עם היאוש אבל לחודיה לא קני דלאו שינוי מעשה הוא:

ועיצבא אינה צריכה קיצוע ומיהו היכא דחשיב עליה לקוצעה אמרינן בפ' דם חטאת (זבחים דף צד.) דטהורה עד שיקציענה מ"מ דייק הכא שפיר דכיון דראויה להשתמש בלא קיצוע אין קיצוע שלה חשוב שינוי מעשה כלל:

כל שאין בו חסרון מלאכה מחשבה מטמאתה וא"ת בלאו ההוא דעיצבא אמאי לא פריך ליה מהכא דמחשבה מועלת אלמא יאוש קני וי"ל דלמא הך דהכא איירי בבעל הבית:

אותביה אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול לא אותביה אכולה מלתא אלא אמאי דמפסקא ליה מדאורייתא דמהא שמעינן דלאו דאורייתא אבל לאביי גופיה יאוש כדי קני מדרבנן מיהא ולא כרב יוסף וכדמוכחא ליה מתניתין דעורות של בעל הבית ומינה אותביה לרב יוסף. ותמיהא לי לישנא דאמור איתיביה אביי לרבא דרבה ספוקי מספקא ליה אי מדאורייתא ומיבעיא בעי לה ולמאן דבעי לא מותביה ליה ולא הוי ליה למימר אלא שנא דת"ש וכזה לא ידעתי בשום מקום.

ואיכא למידק מאי קמייתי ליה מקרבנו ולא הגזול דלמא יאוש קני ושאני קרבן משום מצוה הבאה בעבירה. ויש לומר דהא ליתא דאם איתא דיאוש כדי קני וקודם שיקדישנו כבר קנאו לכולי עלמא בכי הא ליכא משום מצוה הבאה בעבירה אבל כשהקניה אינה נגמרת אלא על ידי ההקדש התם איכא למימר שיהא אסור למזבח משום מצוה הבאה בעבירה.

אמר ליה רבא ולטעמיך הא דתניא משכבו ולא הגזול רבא גרסינן דהוה חבריה דאביי ובר פלוגתיה ולא גרסינן רבה דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי ותדע מדאמרינן אמר ליה רבא דאי רבה כיון דאביי אותביה לרבה גופיה אי איהו קמהדר ליה לא הוי ליה למימר אמר ליה רבה אלא אמר ליה ולטעמיך ועוד דאמרינן לקמן והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן מחבריה ופרקינן אי בעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה כלומר רב פפא שהיה תלמיד של רבא בריה דר"י אמרה ומי ששמא תלאה ברבא כסבור שממנו קבלה שכן דרך התלמידים למימר דרב סתם והכל יודעין שהוא של רבן אבל אי רבה אמרה במה טעו לתלות מה שאמר רב פפא ברבה.

משכבו ולא הגזול פירש רש"י ז"ל דגזירת הכתוב הוא דמשכב הגזול לא יטמא אדם וזה תימא דהא כל המשכב אשר ישכב עליו כתיב (ויקרא טו, ד). ועוד הקשו עליו בתוספות דבתורת כהנים (מצורע, זבים, ב ו׳) מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן דפליגי בסמוך בגנב וגזלן דתניא התם משכבו ולא הגזול יכול שאני מוציא אף הגנב תלמוד לומר טמא ר"ש אומר משכבו ולא הגנוב יכול שאני מוציא אף הגזול תלמוד לומר טמא אמרו לו מה ראית לרבות את זה ולמעט את זה אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את זה שנתייאשו בעלים ממנו ומוציא אני את זה שלא נתייאשו בעלים ממנו אלמא מדמייתינן עלה הדין פלוגתא שמע מינה דטעמא משום שאין מחשבה מטמאתן דאין יחוד שלהם מורידתן לידי טומאה, על כן פירשו הם דגזל משכב דחבריה כגון עורות ב"ה שאין מחוסרין אלא יחוד ואין צריכין שום תקון ואף על גב דהך דמשכבו ולא הגזול איירי קודם יאוש וההיא דקרבנו איירי אף לאחר יאוש מכל מקום דומות זו לזו בדבר זה שכמו שאין משכבו דתניא מחוסר מעשה אלא מחשבה לבד הכי נמי קרבנו דתניא בקרבן שאין מחוסר מעשה והיכי דמי שכבר הקדישו הבעלים שאלו הוא גזל בהמה דחולין והקדישה מחוסר מעשה גמור הוא זה ואינו דומה למשכבו דמתניתא.

א"ל כגון שקצען ויאוש עם קצוע זה קונה אבל הקצוע לבדו אינו קונה שאינו מעשה גמורה ופרקה דשינוי השם כשינוי מעשה שינוי [מעשה] מאי טעמא וכו'.‪‬ מהכא שמעינן דשינוי השם קונה בלא יאוש כשינוי מעשה וכדאמרינן נמי לענין טלה ונעשה איל ונקנינהו בשינוי השם ובהא לא אפליגו רבה ורב יוסף אלא כולן מודין בדבר, ותדע לך דהא אמר רבא הא מלתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתרין שנין ולא אפריק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה אלמא האי פירוקא סליק לכלהו לגבי רבה ורב יוסף, והא דאקשינן ממתניתין דמריש לכולהו אקשינן וכי פרקינן נמי שאני מריש דשמו עליו אפילו לרבה נמי סליק האי פירוקא דהכא אף כשלא נתייאשו הבעלים היא ומשום תקנת השבים.

לענין קרבן פסקו מקצת מחברים שיאוש קונה מדברי סופרים לפיכך גנב או גזל בהמה קדושה והקריבה פסול ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר שהיאוש קונה אע"פ שאין כאן צירוף שנוי רשות שהרי קדושה היתה ואע"פ שמן התורה יאוש כדי לא קני חכמים שבידם להפקיר ממון אחרים הפקירוה להיות כשלו אחר שהקרבן לא נודע לרבים ר"ל שלא נודעה לרבים שהיא גזולה כדי שלא יהיו כהנים עצבים על שאכלו חולין בעזרה הא כל שנודעה לרבים פסולה אף מדברי סופרים ויש פוסקים שהיאוש קונה בו מן התורה ומכפרת מן הדין אף בנודעה לרבים אלא שחכמים גזרו בנודעה לרבים שלא לכפר כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ומ"מ גזלה והקדישה הוא קנאה ביאוש בצירוף ההקדש שהוא שנוי רשות ומ"מ אם גזל עולתו של חברו והקריבה סתם נתכפרו בה בעלים הראשונים:

כבר ידעת שהזב מטמא משכב ומושב בכלים הראויים לכך אע"פ שלא נגע בהם ואפילו אלף כלים זה על גב זה נטמא התחתון גזל צמר ועשאו בגד לשכיבה אין ספק שקנאו בשנוי מעשה והרי הוא שלו אבל אם גזל משכבו של חברו ולא נגע אלא ששכב עליו תחת משכב אחר יראה מכאן שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וגדולי המחברים כתבו שהוא טהור לגמרי עד שיתיאשו הבעלים בודאי ואם גנב סתמו נתיאש וטמא ואם נודע שלא נתיאש טהור והדברים תמוהין שלא מצינו בתלמוד חלוק בין כלים שלו לשל אחרים אלא בכלים הראויים לישיבה או שאינם ראויים ומתוך כך פרשו גדולי המפרשים בגזל משכב דחבריה כגון עורות של בעל הבית שאין מחוסרים לישיבה אלא יחוד שאין צריכים שום תקון ואמר שאם יחד עור למשכב ומושב אם שלו הוא יחודו יחוד וטמא ואם אינו שלו אין יחודו מועיל והרי הוא טהור:

כל הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתם ואם היו ראויים לקצת דברים כמות שהם ואין חסרים מלאכה לצורך אותו דבר וחישב עליהם להעמידם כמות שהם לצורך אותה מלאכה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה מעתה עור שסתמו עומד לקצוע אם למנעלים אם לרצועות ומ"מ ראוי הוא לעשות ממנו שלחן ואין צריך לעשות מלאכה אחרת שהיה דרכם להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע וליתן עליו מפה ולאכול אם חישב עליו ליחדו לכך הרי זה מוכן לקבל טומאה מצד מחשבה זו במה דברים אמורים בעורות של בעל הבית שמכיון שיחדו יחדו אבל של עבדן אין מחשבה מורידתן לידי טומאה שסתמו למכירה ונמלך תמיד עליהם ומ"מ אם קצען מעט סביב סביב ליפות לצורך שלחן הרי מעטה זה מורידן לידי טומאה אף בעבדן:

גנב שגנב עור שלם וחישב עליו לשלחן הרי הוא כבעל הבית ומחשבתו מועלת להורידו לידי טומאה שסתמן נתיאשו הבעלים ולענין טומאה יאוש מועיל אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אא"כ נודע בודאי שנתיאשו הבעלים וגדולי המחברים פרשו כל ענינים אלו לענין טומאת מדרס:

למדת ממה שכתבנו שכל שאין בו חסרון מלאכה מחשבה מטמאתו וכל שיש בו חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו אלא העור לשלחן שאע"פ שצריך קצוע מעט ליפותו אין זה קרוי חסרון מלאכה הואיל והרבה עושים אותה בלא קצוע:

למדת שהיאוש קונה לענין טומאה ולא עוד אלא שיש כאן שנוי השם שמתחלה נקראת עור ועכשו נקרא עוצבא או אברזין ושניהם שמות ארמיים לשלחן ואע"פ שמריש שבנאו בבירה נשתנה שמו ממריש לסכך ואעפ"כ לא אמרו על מריש שבנאו בבירה שלא יהא חוזר בעינו אלא מפני תקנת השבים אין זה דומה לזה שהרי מריש שמו עליו אף בבנין כמה שאמרו בסדר בנין הבית צלעות הבית סביב אלו המלטושין ר"ל הנסרים שמניחין סביב ראשי הקורות התחובים בקירות הבית והעבים אלו המרישות הנה שקראם מריש אף לאחר הבנין ולא עוד אלא שאף המריש שנוי החוזר לברייתו הוא שאם יסתור הבית אף הוא נקרא מריש אבל שלחן של עור מכיון שנגמר לכך לעולם הוא נקרא שלחן או עוצבא או אברזין:

וקצת מפרשים כתבו שמכאן למדנו ששנוי השם קונה בלא יאוש מדקאמר שנוי השם כשנוי מעשה ומדמין אותה לטלה ונעשה איל ומ"מ אינו דומה שטלה ונעשה איל שנוי גדול הוא והרי הוא כשנוי מעשה כמו שיתבאר למטה אבל זה יחודו לשלחן הוא שמשנה את השם בלא שום שנוי אחר ומה שאמר כשנוי מעשה פירושו עם היאוש ומ"מ שנוי מעשה הוא שקונה בלא יאוש אבל שנוי השם דוקא ביאוש והוא הדין לשנוי רשות וכמו שאמרו למטה שנוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני:

בד"ה אילימא לפני יאוש כו' דאפי' קדשינהו אינו קדוש כו' עכ"ל פי' כיון שאינו שלו אבל ביאוש א"נ דלא קני ולא הוי שלו כי קדשינהו הוי קודש ע"י יאוש ושינוי רשות או שינוי השם כמ"ש התוספות לקמן לשיטת ר"י וק"ל:

בד"ה דגזל משכב דחבריה כו' וע"ק דהתם מייתי עלה פלוגתא דר"ש כו' אף הגנב ת"ל טמא אמרו לו ומה כו' עכ"ל בנוסחות סדר המשנה התם במסכת כלים ליתא ואפשר דר"ל התם בתוספתא ולפי פלוגתייהו דמתני' נמי יש להגיה שם אמר להם ודו"ק:

בד"ה כל שאין בו חסרון כו' וא"ת בלאו ההוא דעצבא כו' איירי בבעל הבית עכ"ל פירוש לדבריהם בלאו פלוגתא דר"ש ורבנן בעורות ובלאו הך סיפא דחוץ מן העצבא ה"ל למפרך מהך גופא דכ"מ שאין בו חסרון מלאכה דמחשבה מועלת אלמא יאוש קני ותירצו די"ל דהך איכא לאוקומי דאיירי בבעה"ב אבל מהך דעצבא אע"ג דמסתמא לפום הך סברא איירי נמי בבעה"ב מ"מ מייתי שפיר אעורות דגנב וגזלן דפלוגתייהו דכיון דראויה להשתמש בלא קיצוע לא חשיב ליה שינוי מעשה כלל כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

ד"ה ש"מ דיאוש לא קני וכו' כל דברי התוס' בדבור זה יתבארו בדף שאחר זה בתוס' ד"ה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה:

ד"ה מי איכא למ"ד וכו' ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר לברייתו וכו' דרב יוסף לא פליג וכו'. ר"ל לכך שפיר קאמר לי' רבא לאביי ולטעמיך דפרכת לרבה וניחא לך לרב יוסף הא רב יוסף לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודיה אבל בשינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו לא פליג וא"כ לדידיה נמי תקשה לך הא דתניא משכבו ולא הגזול וכו' וק"ל:

ד"ה דגזל משכב דחבריה וכו' והוי שפיר דומיא דגזל קרבן דחבריה ר"ל וכ"ת כיון דבמשכב דחבריה איירי דעדיין חסר מחשבה א"כ אינו ממש דומיא דגזל קרבן דחבריה דלא חסר כלום אם כן נימא נמי דאיירי דגזל בהמת חולין לכך קאמר דמשכב דחבריה הוי שפיר דומה לגזל קרבן דחבריה דתרוייהו לא הוי מחוסר מעשה אבל אי הוה איירי בגזל בהמת חולין שמחוסרת קדושה לזה הוי כמו מחוסר מעשה גמור וכו' ולא הוה דומיא כלל למשכב דחבריה וק"ל:

ד"ה דגזל קרבן דחבריה וכו' ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן ר"ל דאינו עולה לרצון אפי' הקריבו לשם בעלים הראשונים דהא אמרינן לקמן וכו'. חזרו קרן לבעלים פירוש כאלו כבר החזיר לבעלים הבהמה שגנב כיון שהקריבה לשם בעלים מכלל שעולה להם לרצון וק"ל:

ואם איתא דיאוש כדי קני ממונא מעליא בעי לשלומי ליה והיכי מצי למימר ליה הרי שלך לפניך והרי משנתייאש זה אינו שלו אלא שמע מינה דיאוש כדי לא קני. הראב"ד ז"ל.

איתיביה אביי לרבה קרבנו וכו' לאו אותביה אכולה מילתא אלא אמאי דמספקא ליה אי מדאורייתא מקשי דהא שמעינן דלאו דאורייתא אבל לאביי גופיה יאוש כדי קנה מדרבנן מיהא ולא כרב יוסף וכדמקשי ליה לרב יוסף ממתניתין דעורות של בעל הבית. ותמיהא לי לישנא דאמר איתיביה אביי לרבה דרבה ספוקי הוא דמספקא ליה אי דאורייתא ומיבעיא בעי ליה ולמאי דבעי לא מותבי ליה ולא הוה ליה למימר דתא שמע וכזה לא ידעתי בשום מקום. הרשב"א ז"ל.

איתיביה אביי קרבנו ולא הגזול קא סלקא דעתין דהכי קאמר כי מצי מקדיש דלהוי קרבן כשהוא שלו אבל אם גזל אותו אינו יכול להקדישו ואי לפני יאוש לא צריך האי קרא מכי יקדיש את ביתו קדש נפקא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא לאחר יאוש ואפילו הכי לא מצי מקדיש ליה דשמע מינה דלא קני. הראב"ד ז"ל.

אי לפני יאוש פשיטא פירוש דאין ההקדש חל הואיל ואינו שלו להקדישו אלא לאו לאחר יאוש דשמע מינה דיאוש לא קני. וא"ת סוף סוף היכי קאמר ליה כיון דיאוש לא קני פשיטא דאין ההקדש הקדש. וי"ל דנהי דיאוש לא קני כשהוא כדי מכל מקום יאוש ושינוי רשות קני וההקדש הוי שינוי רשות. וא"ת כיון דקני ליה אמאי ממעט ליה קרא. ויש לומר משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה. וא"ת היכי פשיט מינה דיאוש לא קני וא"ל יאוש קני ומכל מקום ממעיט ליה קרא משום מצוה הבאה בעבירה. יש לומר דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דקנייה ביאוש לחודיה קודם שהקדישה נמצא שההקדש חל בהיתר אבל כי אמרי דיאוש כדי לא קני נהי דקני לה בהקדישה ביאוש ושינוי מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה. תלמידי הר"פ ז"ל. וכן פירש ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל אלא לאו לאחר יאוש ושמע מינה יאוש לא קני דלכך ממעטי ליה דאף על גב דאיכא שינוי רשות דהקדישו לקרבן והוה ליה יאוש ושינוי רשות דקתני לכולי עלמא הכא אין רצון ההקדש לקנותו בשינוי רשות זה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה אבל אי הוה קני ביאוש לא מקרי מצוה הבאה בעבירה הואיל וקני בלא שינוי רשות ההקדש דהכי סבירא ליה לאביי. עד כאן לשונו.

דגזל משכב דחבריה משמע מתוך פירוש רש"י ז"ל דאפילו אם גזל משכב גמור של חבירו דאינו מטמא דגזרת הכתוב הוא דמשכב הגזול לא יטמא אדם. ותימה הוא דהא כל המשכב אשר ישכב עליו כתיב. הרשב"א ז"ל. ועוד קשה מאי שנא מהא דאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים ואם דרס עם הארץ על בגדו של חבר טמאו כדאיתא בפרק בנות כותיים. הרא"ש ז"ל. על כן פירשו התוספות דגזל משכב דחבריה כגון עורות דבעל הבית שאין מחוסרין אלא ייחוד ואף על גב דהך דמשכבו ולא הגזול וכו' ככתוב בתוספות מכל מקום דומות זו לזו בדבר זה שכמו שאין משכבו דתניא מחוסר מעשה אלא מחשבה לבד הכי נמי קרבנו דתניא בקרבן שאין מחוסר מעשה והיכי דמי שכבר הקדישו הבעלים שאז הוא גזל בהמה דחולין והקדישה מחוסר מעשה גמור הוא זה ואינו דומה למשכבו דתניא. הרשב"א ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל בגזל משכב דחבריה. מתוך פרטיה משמע שבגזל משכב גמור כגון כר או כסת דגזרת הכתוב הוא הואיל ואינו שלו לא יטמא. וקשה דהא תנן הגנבים שנכנסו וכו'. וצריך לומר כיון דמיוחד למשכב ביד בעלים מטמא והכא מיירי בעור שייחדו הנגזל לעשות מנעלים והגזלן יחדו לישיבה והיינו דממעט ליה דאין יחוד הגזלן ומחשבתו מועלת כלום. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר ליה רבא אלא מעתה סיפא דקתני בפרשת זבים משכבו ולא הגזול אם ייחד עור למשכב אם הוא שלו יחודו יחוד אבל אם גזלו אינו כלום היכי דמי אילימא דגזל עמרא ועבדיה משכב שהוא כעין שגזל חולין והקדישן שאתה אומר שינוי מעשה מי איכא למאן דאמר דלא קני אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחבריה שאינו מחוסר אלא יחוד בלבד הכא נמי דגזל קרבן דחבריה שאינו מחוסר אלא הבאה בלבד ולעולם לפני יאוש ואף על פי שכבר היה קדוש ביד בעלים אשמועינן שאם גזלו והקריבו ונשחט לשמו פסול כאלו נשחט שלא לשם בעלים. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כבר ידעת שהזב מטמא משכב ומושב בכלים הראויים לכך אף על פי שלא נגע בהם ואפילו אלף כלים זה על גבי זה נטמא התחתון גזל צמר ועשאו בגד לשכיבה אין ספק שקנאו בשינוי מעשה והרי הוא שלו אבל אם גזל משכבו של חבירו ולא נגע אלא ששכב עליו תחת משכב אחר יראה מכאן שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם. וגדולי המחברים כתבו שהוא טהור לגמרי עד שיתיאשו הבעלים בודאי ואם גנב סתמו נתיאש וטמא ואם נודע שלא נתיאש טהור. והדברים תמוהין שלא מצינו בתלמוד חילוק בין כלים שלו לכלים של אחרים אלא בכלים הראויים לישיבה או שאינן ראויין. ומתוך כך פירשו גדולי המפרשים דגזל משכב דחבריה כגון עורות של בעל הבית שאין מחוסרים ישיבה אלא יחוד שאין צריכין שום תיקון ואמר שאם ייחד עור למשכב ומושב אם שלו הוא יחודו יחוד וטמא ואם אינו שלו אין יחודו מועיל והרי הוא טהור. ע"כ. וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובה וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי וששאלת בפרק מרובה על מה שאמרו על הברייתא שאמרה משכבו ולא הגזול אלא מאי אית לך למימר כדגזל משכב מחבריה הכא נמי בדגזל קרבנא מחבריה ואמרת ישמרך צורך שנראה שנתרצה הקושיא מקרבנו ולא הגזול במה שהעמיד אותה בדגזל משכב מחבריה אם יאוש כדי קני היה ראוי שיקנה אותו ויהיה משכבו. דע שמה שאמרו משכבו ולא הגזול אינו לענין מי שגזל מלבוש ממלבושי חבירו וחשב לעשות אותו משכב כמו שעלה על דעתך באופן שיעלה על הדעת שיאמר בו היכי דמי אילימא לפני יאוש פשיטא קרא בעיא אלא במי שגזל משכב מחבירו והיה אצל חבירו משכב כמו שהעמדנו אותה בדגזל משכב מחבריה או גזל ממנו מלבוש ועשאו משכב או ישב עליו ובשני הפנים הנזכרים לא שכב עליו בנגיעת גופו לו אבל ישב או שכב עליו מבלי שיגע אליו בגופו כגון שהיה תחת משכבות אחרים שנעשה טמא מצד היותו משכב לא מצד היותו מגע ועליו אמר הכתוב ואיש אשר יגע במשכבו ודרשו בו משכבו ולא הגזול שלא יטמא בתורת משכב מבלי נגיעת גופו לו שהוא בתורת נגיעה ולא נעמיד זה בדגזל מלבוש מחבירו וחשב לעשותו משכב כמו שעלה בדעתך שאז אם נעמידנו לפני יאוש נאמר פשיטא קרא בעיא אבל אמנם הוא בדגזל משכב מחבריה ושכב עליו מבלי נגיעת גופו לו או גזל מלבוש מחבירו פשיטא ועשאו משכב ששכב עליו מבלי שיגע בו בגופו ומה שחייב שלא יקשה על רבה מאמרו משכבו ולא הגזול להיותו יכול להעמידו לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו ונעשה משכבו ואי אפשר שנאמר כאן אילימא לפני יאוש פשיטא קרא בעיא לפי שלא נעמיד אותה במי שגזל מה שאינו משכב וחשב לעשותו משכב בלי שום פעולה כדי שנאמר בו פשיטא אבל העמדנוה במי שגזל מה שכבר היה אצל חבירו משכב ושכב זה הגוזל עליו מבלי שיגע גופו בו. והה"נ אם גזל מלבוש מחבירו ועשאו משכב בפועל ששכב עליו מבלי שיגע בו גופו שאז לא יעלה על הדעת לומר בו פשיטא קרא בעיא לפי שלא נתחייב לומר פשיטא אלא לענין קרבנו לפום מאי דקא סלקא דעתין שהוא בגזל שור מחבירו והקדיש אותו ועשאו קרבנו שאם היה לפני יאוש פשיטא שהרי ההקדש אינו תופס בו מעיקרו כדי שתצטרך התורה לדקדק אם יעלה בו קרבן ויצא בו ידי חובה אם לא יעלה לו ולא יצא בו ידי חובה. אמנם לענין טומאה כבר העמדנו אותה בדגזל משכב מחבריה ושכב עליו מבלי נגיעת גופו לו ולא העמדנו אותה במי שחשב לעשות משכב מה שלא היה משכב קודם והנה היה עולה בדעתו לומר והיה גם ההיקש מחייב שאם נפל כבדו עליו מבלי שיגע בגופו שנטמא כדין המשכב ומי שנגע בו יהא טמא עם היות שהוא ממון חבירו ואינו ממונו קא משמע לן משכבו עד שיהא משכבו שלו ולא של אחרים אבל לעולם אחר יאוש על משכבו קרינן ביה ועל זה אין קשה על רבה ממשכבו ולא הגזול. ע"כ. וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל דגזל קרבן מחבריה. פירוש לא מיירי בגזל חולין ואקדשינהו דאם כן לא הוי דומיא דמשכב דאוקימנא בגזל משכב אלא מיירי בגזל קרבן שהקדישו הנגזל ואחר זה גזלו ממנו. וא"ת כי נמי מיירי בגזל חולין ואקדשינהו כדקא סלקא דעתך מעיקרא הוי שפיר דומיא דמשכב למאי דפרישנא דגזל משכב מחבריה רצה לומר שלא היה מיוחד למשכב מעיקרא והגזלן יחדו למשכב. וי"ל דכשגזל בהמה של חולין כיון שמחוסרת קדושה חשיב כמחוסר מעשה והוי כעין גזל עמרא ועבדיה משכב ולא הוי דומיא דגזל משכב מחבריה. דגזל קרבן מחבריה פירש הקונטרס לשון אחר דלעולם לפני יאוש וקא משמע לן דאף לפני יאוש נגזל לא מצי פטר נפשיה אף על גב דלא איאש. ולא נהירא דאמרינן לקמן גבי גנב שחט תמימים בפנים לשם בעליהם דחזרה קרן לבעלים לפי שנפטרו הבעלים מן הקרן. לכן נראה כלשון שני שבקונטרס דגזל קרבן מחבריה וקא משמע לן דגזלן לא מצי נפיק מיהא במקדיש בשביל עצמו ואיירי גם בלאחר יאוש וקא משמע לן דאף על גב דיאוש קני שאני קרבן דכל היכא דאיתיה ברשותא דרחמנא איתיה הילכך לא קני ליה ביאוש. וא"ת אם כן לא הוה דומיא דגזל משכב למאי דפירשה שיחדו הגזלן והתם מיירי על כרחך לפני יאוש דאי לאחר יאוש שפיר יחדו הגזלן דקנייה ביאוש וגבי קרבן מיירי לאחר יאוש כדפרישית. וי"ל דאין להקפיד בכך כיון דדמו אהדדי לענין משמעותיה דאידי ואידי נעשו מה שסופן להיות בעודם ביד הנגזל שלא היה בהם שינוי מעשה משבאו ליד הגזלן מקשי' ראשונה אמרינן הכי. וא"ת אם כן דמיירי לענין דלא נפיק ביה גזלן כדפרישנא אם כן למה לי קרא פשיטא דאפילו (משלו) מכרו לו לא נפיק כדאמרינן בפרק האשה בפסחים המוכר עולתו שלמים לא עשה ולא כלום. וי"ל דמיירי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הם ושפיר מצי למכרו ומכל מקום בגזול לא נפיק. אי נמי מיירי בפסח ודברי הכל שהרי יכול למנות וכו' ככתוב בתוספות פ"ב.

עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן פירש הר"מ דמיירי בשאינן עבודין דאי בעבודין בלא מחשבה מקבלין טומאה כדאמרינן בשבת ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה פירוש דעבודין מקבלין טומאה שלא במחשבה דעל כרחך מיירי בלא מחשבה דאי במחשבה אפילו שאינם עבודין נמי מקבלין טומאה כדאמרינן בזבחים העור משהופשט מקבל טומאה. אי נמי יש לומר דמיירי שפיר בעבודין ומחשבה דקאמר הכא היינו לטמא משכב דבסתמא לא קיימי למשכב ודלא כפירוש הקונטרס דפירש מחשבה היינו שחשב לעשות שולחן או דולנקי. וכן נראה דמיירי לענין משכב והא דמתני' בתורת כהנים גבי משכבו שמא היינו פלוגתא דרבי שמעון גבי משכבו כדפרישנא לעיל והוא בתוספות ולא הך דעורות. תלמידי הר"פ ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל עורות בעל הבית אם יחדם לשכיבה והסיר אותם מעשותם רצועות מחשבה מטמאתן שכל הכלים עולים לידי טומאה במחשבה ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן שאין יחודו יחוד לפי שהוא נמלך בכל שעה למכרן. ע"כ. הכא במאי עסקינן במקצע סביבותיו לצורך משכב דאיכא קצת מעשה מיהו בעיא יאוש בכי האי מעשה דלאו מעשה גמור הוא. הראב"ד ז"ל. וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל בשקצען. ואם תאמר כיון דאיכא שינוי מעשה למה לי יאוש דהא בין רבנן בין רבי שמעון בעי יאוש מדמפליג בין גנב לגזלן וכדפירש הקונטרס לעיל. ויש לומר דהקציעו לא הוי שינוי מעשה גמור דמעשה זוטא הוא ולכך בעי נמי דהוי יאוש בהדיה ומחשבה דקתני לאו מחשבה גרידתא קאמר אלא מחשבה עם הקיצוע קאמר. ושמא גם הקיצוע קרי ליה מחשבה משום דמעשה זוטא הוא. ע"כ.

כל שאין בו חסרון מלאכה וא"ת בלאו ההיא דעוצבה וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דדילמא הך בבעל הבית או בשקצעה אדם לכן שאינה מחוסרת אלא מחשבה. תוספת שאנץ.

האי מילתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין וכו' פירוש רבה הקשה לרב יוסף ולא מצא רב יוסף תירוץ עד דיתיב ברישא ופירקה. ור"מ פירש דלרבה נמי הוי קשי דהוה מספקא ליה אי יאוש קני מדאורייתא ואמאי תפשוט מהכא דקני מדאורייתא דאי לא קני אלא מדרבנן אמאי אמרי רבנן דשל גנב מחשבה מטמאתן ולרבי שמעון לשון של גזל דמסתמא מייאש די לנו אם נאמר דבידוע שנתייאשו נחת להו טומאה ולא בסתם ולהכי איצטריך גם לרבה לשנויי בשינוי השם. הרא"ש ז"ל. וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין. תימא לרבה מאי קשיא ליה הא לדידיה ניחא שפיר דמיירי ביאוש גרידא ומשום דיאוש קני כדאמר רבה. ויש לומר דבתורת כהנים פליגי רבי שמעון ורבנן בקרא דמשכבו דאם תמצא לומר למעוטי למאן דאמר גזול ולמאן דאמר גנוב כדפרישנא לעיל וכיון דמקרא נפקא להו אם כן מדאורייתא קאמרי דיאוש לא קני ולכך קשיא ליה לרבה דרבה סבר דשמא יאוש מדרבנן ולא מדאורייתא. ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב מדאמרינן שינוי השם כשינוי מעשה דמי שמעינן מינה דשינוי השם קונה בלא יאוש כשינוי מעשה וכדאמרינן נמי לעיל לענין טלה ונעשה איל ונקנינהו בשינוי השם ובהא לא איפליגו רבה ורב יוסף. ותדע לך דהא אמר רבא הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף ולא אפריקה עשרין ותרתין שנין עד דיתיב רב יוסף ברישא וכו' אלמא האי פירוקא סליק לכולהו לרבה ורב יוסף. והא דאקשינן ממתניתין דמריש לכולהו אקשינן וכי פרקינן נמי לכולהו פרקינן אפילו לרבה וכו'. ע"כ לשונו.

בגמרא איתיביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול וכו' אלמא יאוש לא קני וקשה מאי מותיב אביי לרבה דהא שמעינן לרבה בפרק הגוזל בתרא דקאמר דפליגי ר"ש ורבנן ביאוש דגנב וגזלן כדמייתי בסמוך היינו אפי' בידוע שנתייאשו וקאמרי רבנן דבגזלן אינו מועיל היאוש וכדפי' רש"י היינו דאעפ"כ דעתיה למינקטי' כל שעה בדינא ולר"ש להיפך בגנב אינו מועיל היאוש לפ"ז הא דקאמר רבה לעיל יאוש אמרי רבנן דמהני היינו ע"כ לרבנן בגנב דוק' ולר"ש בגזלן וא"כ מאי מקש' ליה מקרבנו ולא הגזול דהא מצינו לאוקמי כרבנן דאמרי דיאוש אינו מועיל בגזלן לפי שאין יאוש גמור אבל בגנב שיאושו יאוש לעולם דקני וא"ל דא"כ לר"ש קרא דקרבנו מאי עביד ליה דהא ר"י מצי למדרש שפיר קרבנו ולא הגנוב בשלמא לעיל דאותביה רב יוסף לרבה מגזל חמץ ועבר עליו הפסח אין להקשות דלמא שאני גזלן שאין יאושו יאוש וכדרבנן דר"ש דהתם לא שייך לומר דדעתיה למנקטיה בדינא ולכך אין יאושו יאוש דהא כיון דמטי זמן איסורא ודאי מייאש לגמרי מגוף החמץ אבל הכא תקשה וי"ל דכיון דאשכחן דרבי ס"ל בפרק הגוזל דבין בגנב ובין בגזלן מועיל היאוש וא"כ תקשי לדידיה קרבנו למה לי אלא אע"כ דיאוש לא קני וא"כ דיוקא דאביי שפיר דמדרבי נשמע לרבנן נמי דיאוש לא קני דהא לא אשכחן שום תנא דפליג עליה דרבי בהדיא בהא ועי"ל דאביי מקשה הכי לסברא דנפשיה דקאמר לרבה בפרק הגוזל לא תפלוג עליה דעולא והיינו דבידוע לא פליגי ולפי סברתו מקשה שפיר נמי אהאי דהכא וק"ל. ולפי הברייתא דת"כ דמייתי התוס' בסמוך בלא"ה לק"מ דמשמע דממשכבו ילפינן אי גזילה יאוש בעלים הוא או גניבה ולהיפך לא מהני א"כ אייתר ליה קרבנו:

שם אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא והא דלא מוקי לה בגזל טלה ונעשה איל היינו משום דאי למ"ד נעשה שינוי בידו וקנאו א"כ הוי שפיר קרבנו ואי למ"ד דלא קני משום דלא הוי שינוי השם משום דשור בן יומו קרוי שור ושינוי הגוף נמי לא הוי כיון דאתי ממילא בלא מעשה הגזלן א"כ לפ"ז לא צריך קרא למעוטי דמסברא ידעינן הכי ומכ"ש דא"ש לפי' רש"י לעיל דר' אילעי גופא לא קאמר נעשה שינוי בידו אלא לענין ד' וה' משמע משום דהסברא פשוטה דבשינוי כי האי דאתי ממילא לא שייך לומר שיקנהו לגמרי וא"כ א"ש טפי וק"ל:

ברש"י ד"ה ולא הגזול דלאו לרצון אתי כוונתו דקרבן גופא לא מיפסל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים כשרים אלא שלא עלו לבעלים וכן משמע לקמן בפירקין גבי שוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים בדף ע"ו ע"ש ועמ"ש בל' התוס' בד"ה דגזל קרבן דחבריה:

תוס' בד"ה ש"מ דיאוש לא קנה וכו' ולא מפסל משום מצוה הבאה בעבירה וכו' עכ"ל. כוונתם בזה משום דבפרק לולב הגזול קאמרינן איפכא לאחר יאוש הא קני' אלא לאו משום דאמרינן מצוה הבאה בעבירה לכך כתבו כאן דהיא הנותנת דאי ס"ד דיאוש גרידא קני' לא הוי מצוה הבאה בעבירה אלא דיאוש גרידא לא קני' אלא בהדי שינוי השם או שינוי רשות והיינו דאמרינן התם הא קני ביאוש והיינו בהדי שינוי השם אפ"ה מיפסל משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה כיון שהשינוי לא בא אלא ע"י ההקדש גופא כמ"ש התוס' שם באריכות ע"ש וכן לקמן בד"ה אמר עולא:

בד"ה מי איכא למ"ד וכו' ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר וכו' דר"י לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודי' אבל שינוי מעשה אפי' חוזר וכו' לא פליג עליה עכ"ל. הב"י בטח"מ סי' שנ"ג היה מבין מדברי התוס' אלו ביאוש לחודיה היינו בלא שינוי החוזר אבל שינוי מעשה והיינו עם יאוש אפי' חוזר לברייתו קנה וכו' שמכאן מקור הדין דשינוי החוזר קני עם יאוש ואגב חורפי' לא דק דפשט לשון התוס' כפשוטו דר"י לא פליג עליה דרבה אלא בדין היאוש לבד אבל במה דקאמר רבה דשינוי מעשה החוזר קונה לגמרי בלא יאוש לא אשכחן דפליג רב יוסף עליה זהו כוונת התוס' אבל מדין שינוי מעשה החוזר עם יאוש לא איירי התוס' כלל בזו הסוגיא אלא לקמן גבי מריש כתבו דין שינוי השם החוזר עם יאוש ודין שינוי מעשה החוזר מקורו בריש פ' הגוזל קמא דקני משום תקנת השבים אפי' בלא יאוש ובפרק לולב הגזול גבי אוונכרי כתבו התוס' דמדאורייתא לא קני שינוי החוזר אפי' עם יאוש אע"ג דשינוי השם החוזר קנה בכה"ג ואין כאן מקומו להאריך ושם יתבאר בעז"ה אבל מ"מ דברי התוס' כאן צ"ע כמו שיתבאר בסמוך:

בד"ה דגזל משכב דחבריה ועוד קשה דהתם מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן וכו' משמע דהוי טעם משום דאין מחשבה מטמאתו וכו' עכ"ל. כל זה אינה במשנה דטהרות ובת"כ מצאתי' אבל מ"מ איני רואה בזה שום סתירה לפרש"י דוודאי אף לפרש"י שייך הכא פלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש סתם גזילה יאוש בעלים הוא ויאושו יאוש א"כ אין למעטו ממשכבו דהא שפיר קרינן ביה משכבו דהא קני' וצריך לאוקמי בגנב וגזלן מרבינן מטמא ואפשר דמהאי קרא גופיה יליף דבגזלן הוי יאוש ולרבנן הוי איפכא אבל אי קשיא לי הא קשיא בין לפרש"י ובין לפי' ר"י דכיון דמצינו בהדיא שחילק הכתוב במשכב בזה בין גנב לגזלן משום שמתייאש בזה יותר מבחבירו לכל חד כדאית ליה משמע להדיא כל היכא שמתייאש בודאי לגמרי מיקרי שפיר משכבו שקנאו ביאוש א"כ אמאי לא מותיב מזה תיובתא לרב יוסף ולרבה נמי תיקשה אמאי מספקא ליה אי יאוש קונה דאורייתא או דרבנן דהא חזינן דמדאורייתא קנה ולפר"י כיון דילפינן מקרא שמחשבה שלו מועיל' מפני שהבעלים מתיאשים משמע דיאוש קנה מדאורייתא מיהו יש ליישב קצת לפרש"י כיון דמסברא לא שייך לחלק במשכב הזב בין שלו או אינו שלו אלא דגזירת הכתוב כך הוא א"כ י"ל דלאו ביאוש קונה תליא מלתא אלא כיון דמצינו דקרא דמשכבו ממעט וקרא דטמא מרבה אפי' מידי דלאו משכבו לגמרי דחקינן ומוקמינן קרא בדדמי בדבר שהבעלים מתיאשין ממנו אע"ג דאכתי לא קנה מ"מ מרבה ליה קרא דכמשכבו דמי כיון שאין אדם תובעו אבל בדבר שאין הבעלים מתייאשין ממנו ודעתיה למינקטי' כל שעה בדינא שייך למעט יותר ממשכבו שאף אצלו אינו מיוחד לשכיבה שמתיירא להראותו ומצטער כל שעה ואפשר דמה"ט גופא א"ש לרש"י דגנבים שנכנסו לבית ונגעו במשכבות ומושבות של בע"ה שטמא אע"ג דלאו דידיה הוא כיון שעדיין לא גנבו לביתו מ"מ לא שייך למעטו מגזירת הכתוב דמשכבו דלאו משום שאינו שלו תליא מלתא אלא דגזירת הכתוב בגזלן גמור וכדכתיבנא אבל לפר"י דלאו גזירת הכתוב הוא אלא מטעם דכיון שאין הבעלים מתייאשין לא מהני מחשבתו א"כ ודאי קשה אמנם לתירוץ שני של תוס' לקמן בד"ה הא לאו הכי הדרא בעינא שכתבו דשינוי השם החוזר קונה בלא יאוש אלא דמ"מ צריך יאוש דוקא גבי אברזן דבלא"ה לא הוי שפיר שינוי השם וכמו שיתבאר א"כ ה"נ יש לומר דאיירי בכה"ג דכיון שהעור אינו מחוסר אלא ייחוד למשכב ובזה הייחוד קונה אותו הגזלן או הגנב דהיינו בשינוי השם ומ"מ צריך יאוש לענין קבלת טומאה דבלא"ה לא מהני מחשבתן לשויה שינוי השם שאפשר שמחשבת הבעלים לדבר אחר אבל כשנתייאשו שפיר מועיל מחשבת הגזלן או הגנב כל חד כדאית ליה לשווי' שינוי השם ובזה קונה אותו ומה"ט מפלגינן בין גנב לגזלן מטעמא דיאוש אבל לעולם דיאוש גרידא לא קני מיהא לתירוץ השני דלקמן אבל לתירוץ ראשון דאברזין היינו טעמא לרב יוסף דהוי שינוי החוזר ולא קני אלא עם יאוש א"כ תקשה הכא מברייתא דת"כ מדתלי טעמא ביאוש משמע דיאוש קונה מדאורייתא וא"כ תקשה בין לרבה בין לר' יוסף דלרבה ודאי א"א לומר דמשום שינוי השם עם יאוש איירי קרא דמחלק בין גנב לגזלן דהא לרבה שינוי החוזר קונה אפי' בלא יאוש וא"כ מה בין גנב לגזלן ולר' יוסף נמי הלא כתבו התוס' בסמוך דלא פליג עליה דרבה לענין שינוי החוזר דמה"ט לא מוקי למשכבו בשינוי החוזר ולפמ"ש מוכח מברייתא דת"כ דאף למסקנא דמוקי לה במשכב דחבריה היינו נמי מטעם שינוי החוזר ופליג עליה דרבה לומר דלא קני אלא עם יאוש ואין לחלק בין שינוי מעשה החוזר ובין שינוי השם החוזר דאדרבה בפרק לולב הגזול גבי אוונכרי משמע דמדאורייתא עדיף שינוי השם החוזר משינוי מעשה החוזר וכ"כ התוס' שם להדיא ומוכח נמי מסוגיא דשמעתין אלא שאין להאריך וצ"ע ודו"ק:

בד"ה דגזל קרבן דחבריה וכו' ואי בעולה ושלמים הא אמר בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום עכ"ל. פי' וא"כ מאי איריא דתני ולא הגזול ליתני ולא הלוקח דהוי רבותא טפי ולענין הקרבן גופא אידי ואידי כשר דמהיכא תיתי לפסול לגמרי דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ושם בעלים הראשונים עליו וכן פרש"י בפסחים ומה שסיימו התוס' כאן וא"ל שבא הכתוב לפסול הקרבן אין כוונתו שיפסל לגמרי דמהיכא תיתי הא שאין כאן אלא שינוי בעלים שהקרבן כשר אלא שלא עלו לרצון אבל כוונת התוס' דאין לומר שיפסל לגמרי לעלות לרצון והיינו אפי' אם שחטו הגזלן לשם בעלים דאי שלא לשם בעלים פשיטא דפסול דלא גרע משינוי בעלים גרידא ע"ז מסקו התו' דלשם בעלי' ודאי כשר כדמשמע לקמן דחזר קרן לבעלים כן נ"ל לפרש לשון התוס' וק"ל. מיהו בעיקר תמיהת התוס' יש לי ליישב דמיתוקמא שפיר בשלמים אליבא דר"י הגלילי דמחיים ממון בעלים הוא כדאיתא בקידושין דף נ"ב דיכול לקדש בה אשה וה"ה דיכול למוכרה כמע"ש או אפי' בעולה וכר"ש דאמר בפרק הזהב דקדשים שאין חייב באחריותן הוי ממון בעלים וכדאיתא נמי לקמן דף ע"ו והאי ברייתא דפסחים דלא כוותייהו אלא כרבנן או אפי' כר"י הגלילי וכר' שמעון ומודו דמדרבנן לא עשה כלום וה"נ משמע התם דמשום קנס הוא כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה כגון שקיצען וכו' דלאו שינוי מעשה הוא עכ"ל פי' דהוי שינוי מעשה גרידא צ"ע דבפרק לולב הגזול כתבו התוס' דשינוי מעשה החוזר לא קני מדאורייתא אפי' עם יאוש ומדרבנן קני אפ" בלא יאוש משום תקנת השבים וא"כ איך כתבו כאן דקני עם יאוש דוקא ונראה לי דכאן לא כתבו כן אלא למאי דס"ד עכשיו דמתני' איירי כגון שקיצען דהוי שינוי מעשה ואפ"ה תליא טעמא ביאוש משמע דהוי שינוי גרידא וקונה עם יאוש אבל למאי דמסקינן דמתני' איירי משום שינוי השם תו לא צריכנא להאי סברא אלא כדמשמע התם בפרק לולב הגזול:

גמ' דמעיקרא כשורא תרגום של קורתי (בראשית יט ח) שריתי:

שם והשתא טללא על שם שעושה צל תרגום של בצל (שם) בטללי: