Commentary page
Bava Kamma 33b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 33b
Bava Kamma 33b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 465 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
כיון דמשעבד ליה דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא שעבדיה ניהליה:
והתניא מכרו מכור אמר ליה חוזר וגובהו ניזק מלוקח:
לרידיא שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק:
ש"מ בתמיה והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח:
אפותיקי רחמנא שוייה למיגבי מהאי שור:
אין בעל חוב גובה ממנו והכא אמאי גבי ליה מלוקח:
ומשני עבד טעמא מאי גובהו מלוקח משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי שווי' אפותיקי:
בר מערבא מא"י הוה:
21 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 33b · Sefaria
Tosafot
משום דרבי אבהו אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום א"נ בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית דקדוש קדושת דמים וכדאמרינן (תמורה דף ו.) המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי וקשה מכאן לר"ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שעבוד ואפי' קדושת דמים ואומר ר"ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן בהחובל (לקמן בבא קמא צ. ושם) אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל:
זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור ופליג אדרשב"ג דמחייב בהשולח (גיטין מא. ושם) לחד מאמוראי דהתם:
שמע מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה כו' ודלא כבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד.) דלדידיה כי היכי דבקרקעות עדיף ב"ח מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר הכי נמי אע"ג דמלוקח מאוחר גבי ליה ניזק כדאמר לעיל משום. דאית ליה קלא מב"ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת:
Tosafot on Bava Kamma 33b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
והלכתא בהא כר' עקיבא דסתם מתני' כותיה בעא מיניה רבא מרב נחמן מכרו [מזיק] לר' ישמעאל מהו אמר ליה אינו מכור והתניא מכרו מכור. פי' אמר לו הא דתניא מכור חשוב הוא כמכור שאם עשה בו מלאכה הלוקח אינו יכול להוציא מיד הקונה שכירות אותה מלאכה שמכירתו מכירה היא אבל חוזר וגובה אותו מכח השעבוד שיש לניזק עליו ודייקינן לדברי ר' ישמעאל הניזק בעל חוב הוא וכי יכול המלוה לטרוף המטלטלין שכבר מכר הלוה וכי יש אחריות למטלטלי וב"ד כי האי גוונא גובין למלוה במטלטלין. ודחי' שנייא האי דכיון דנגח אית ליה קלא דתורא נגחנא הוא וכעבד שעשאו אפותיקי דמי אבל בעלמא ב"ד לא מגבו מטלטלי מכורין.
תני ר' תחליפא מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ופשטנא מכרו המזיק אינו מכור לר' עקיבא דהא כיון שהוחלט לניזק הוא. אלא לר' ישמעאל מכרו המזיק אינו מכור דהא משועבד ליה לניזק.
הקדישו מוקדש אפילו לר' עקיבא גזירה כדר' אבהו כו' שאם תאמר לא הוקדש ויוצא לחולין הרואה אינו יודע ששור נגח הוא והוחלט לניזק אלא אמר מכיר זה השור שהוא שורו של פלוני זה המזיק הוא וראוהו שהקדישו ואחר כך יצא לחולין יבוא לומר הקדש יוצא בלא פדיון לפיכך גזרו להיות מוקדש משום הא דרבי אבהו. והא דר' אבהו בערכין פ' שום היתומין. הלכך מכרו המזיק לדברי הכל אינו מכור הקדישו מוקדש לדברי הכל גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מכרו ניזק לר' עקיבא מכור לרבי ישמעאל אינו מכור הקדישו נמי אינו מוקדש ולא חייש שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהא שור זה אינו ידוע לניזק אלא למזיק והרואה אומר מפני זה יצא לחולין שהקדיש שאינו שלו ולדברי הכל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והלכה כרבי עקיבא:
ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור לרדייה הקדישו מוקדש כרבי אבהו:
שחטו כאילו שלו שחט אבל הניזק משתלם מבשרו ואינו משתלם ממנו דמי פחת שחיטה.
נתנו במתנה לרדייה ודייק מדתני שחטו מה שעשה עשוי ואינו חייב לשלם פי' חי הוא שוה מנה שחטו הוא שוה מנה פחות סלע ותנינן אינו חייב לשלם לרבי ישמעאל דאמר שורו של מזיק הוא והוא משועבד לניזק זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור אם חפר בשדה שהיתה משועבדת לחבירו בורות שיחין ומערות וכל שכן השורף שטרותיו של חבירו דשחיטת השור כגון חפירות בורות:
קדמו בעלי חובות וגבו תם שמגופו משתלם לא עשה כלום דיכיל למימר ליה לבעל חוב בין חב קודם שיזיק בין חב אחר שיזיק. אילו תורך הוה ואזקן לאו מינך הוינא גבי ליה.
משעמד בדין דברי הכל בחזקת הניזק ובין מכר ואפילו הקדיש או שחט או נתן לא עשה כלום וחייב לשלם דמי פחת שחיטה ואם קדמו בעלי חוב המזיק ונטלוהו חייבין להחזיר בין קדם חובו להזיקן בין קדם היזק לחובן. והני מילי בתם דמשעמד בדין ונתחייב בדבר להחזירו עמד הדבר ההוא בחזקת התובע ונעשה קניינו אבל דין המועד אפילו אחר שעמד בדין אם מכרו או הקדישו או שחטו או נתנו במתנה מה שעשה עשוי ולא אמרינן בהא מכור לרדייה וחוזר וגובהו ואם קדמו בעלי החוב ונטלוהו ואפילו מה שלוה אחר שהזיק זכו ואין יכול הניזק להוציא מידם לדברי הכל מאי טעמא מטלטלי נינהו וש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלי מה שגבה גבה שדין שור המועד כיון דמן העלייה משלם זוזי הוא דמסיק ביה ולית ליה בתורא מידי אלא מלוה מסיק ביה והאי תורא כשאר מטלטלי דמזיק דמי וכל מה שעשה עשוי. וקיימא כי הא מתניתא:
Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 33b · Sefaria
Meiri
ונשוב לדברינו והוא שאם הקדישו מזיק מן הדין אינו קדוש אלא שגזרו עליו שיהא קדוש מגזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ושמועה האמורה למטה ששור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מזיק מכור לדעת ר' ישמעאל היא שנויה ואין הלכה כן אלא אף לא עמד בדין הדין כמו שכתבנו ודברי ר' עקיבא שאמר הוחלט השור עד שלא עמד בדין הם אמורים ודבר זה יתבאר לך ממה שנאמר למטה כחש המזיק כשעת העמדת הדין אתאן לר' עקיבא אלמא שדבריו נאמרו אף קודם העמדה בדין ולא סוף דבר בשכל השור מוחלט לו כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום אלא אפילו לא זכה אלא בחציו הדין כן במה שזכה בו כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום שזכה בחצי השור ועל זה נאמר לשון שותפי נינהו וכן בדרך זה בכל הנזקין לפי חלקו המגיעו זכה בו בגוף השור ואינו כבעל חוב עד שיהא השור באפותיקי אצלו אלא שחלקו בגוף השור קנוי לו לגמרי:
מי שלוה ואח"כ מכר מטלטלין אין בית דין גובה לו מהם שאין דעת מלוה סומך על דבר המטלטל ואפילו עשאן אפותיקי ואפילו במפורש ומ"מ עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו על הדרכים שבארנו בפרק ראשון:
שור תם שנגח אם שהוחלט ביד הניזק ועשאו אפותיקי לבעל חוב אם שנתפייס ממנו המזיק עם הניזק ובשאר בידו ועשאו אפותיקי לבעל חוב ואח"כ מכרו או שהיה מועד שלא הוחלט השור ביד הניזק שהרי מן העליה משתלם ועשאו בעליו אפותיקי ואח"כ מכרו יראה מכאן שבעל חוב גובה הימנו שכל שנגח יש לו קול ומ"מ אין הדין מבורר כל כך ושמא בכאן סוגיא בעלמא היא ואין דנין ממנה:
גדולי המחברים תופשים בזו שטה אחרת ויראה מדבריהם שדברי ר' עקיבא לאחר שעמד בדין נאמרו ומתוך כך פסקו שקודם שעמד בדין מכרו המזיק מכור אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו שהרי זה כאפותיקי ואינו דומה לשאר אפותיקי של מטלטלין שכיון שנגח יש לו קול והרי הוא כעבד שעשאו רבו אפותיקי ואם הקדישו מוקדש מגזרה שהזכרנו אבל אם עמד בדין אם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש:
שור תם שהזיק ובאו בעלים ושחטוהו קודם שעמד בדין גובה הניזק מבשרו ואם אף לאחר שחיטה מספיק לנזקו הרי טוב ואם היה כלו צריך לנזקו ופחתתו שחיטתו ואין שם כדי נזקו הפסיד הניזק את פחתה שהמזיק שעבודו של חברו פטור וזה לדעת גדולי המחברים ולאחר שעמד בדין יראה שהמזיק משלם הפחת ולשטתנו אף קודם שעמד בדין יראה שהמזיק משלם הפחת שלא הזיק שעבודו אלא שורו ואם נתנו במתנה הרי הוא כמכרו כל אחד לפי שטתו:
ודברים אלו כלם לדעת הפוסקים שהמזיק שעבודו של חברו פטור אלא שרוב פוסקים פסקו בה חייב ודברי רב הונא אינם הלכה וראיה לדבר שהרי נסעדה בשמועת שורף שטרותיו של חברו פטור שאין הלכה כן אלא חייב שכל שמזיק שעבוד חייב מכח דינא דגרמי וכן כתבנוה ברביעי של גיטין ואין הפרש ביניהם אלא בלשון שהמזיק שעבוד ענינו במזיק בשל עצמו אלא שנשתעבד לחברו ודינא דגרמי הוא בשל חברו וכן עיקר ומעתה כל שפחתתו שחיטה חייב מדינא דגרמי ולא עוד אלא שמזיק שעבודו בשחיטה יותר מדינא דגרמי הוא שהרי מזיק ומפחית עיקר ממון בידים והוא כחופר בה בורות אבל העושה עבדו אפותיקי ומשחררו הוא מזיק שעבוד דרך גרמא ועליו ראוי לומר דינא דגרמי כמו שבארנו ברביעי של גיטין ומ"מ הם מחלקים ביניהם אף לענין לפטור מזיק שעבוד ולחייב דינא דגרמי ומה שהקשה בכאן זו הא אמרה רבה השורף וכו' דאלמא מזיק ושורף חד מחתא נינהו הכי פירושו הא אמרה רבה וכו' ומדפטר בדינא דגרמי דרבנן פליגי עליה מדינא דגרמי כל שכן במזיק שעבוד ומיהו אע"ג דבדינא דגרמי אסיקנא דחייב במזיק שעבוד פטור:
Meiri on Bava Kamma 33b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה משום דרבי אבהו אבל בלא רבי אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים כו' עכ"ל בקמייתא דר' אבהו ודאי דאיכא למימר דלר' עקיבא הוצרך למימר דקדוש משום דרבי אבהו אבל לרבי ישמעאל דאין לניזק בו אלא שעבוד בעלמא קושטא הוא דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אלא באידך דרבי אבהו הוצרכו לזה דלר' ישמעאל קאמר לה דהא קתני ברישא מכרו מכור לרדיא דהיינו כרבי ישמעאל דלר' עקיבא אינו מכור אפילו לרדיא כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 33b · Sefaria
Penei Yehoshua
בא"ד כדמוכח במרובה וכו' כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וכו' עכ"ל. פי' דמהאי קרא ילפינן שאם סימא את עינו והפיל את שינו חייב לשלם לו דמי שינו וע"כ דאמרינן דאף על גב שלא עמד עדיין בדין זכה העבד בשחרורו דאלת"ה אמאי משלם לו דמי השן כיון שעדיין עבדו הוא נמצא מוכח מזה דלא חיישינן לטעמא דשמא יודה ויפטר אלא אפ"ה אמרינן שזוכה העבד לאלתר וא"כ תיקשי אמאי אמרינן במרובה גבי עדים זוממין דמי כוליה עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא והיינו ע"כ מטעם שמא הוי מודה ומיפטר דהא אמרינן דלא חיישינן להאי טעמא א"ו דלענין עדים זוממין כ"ע מודים דחיישינן לשמא הוי מודו וא"כ הכריחו תוס' מזה דה"ה הכא ודו"ק:
בתוספות בד"ה משום דר' אבהו וכו' עיין במהרש"א שדברי תוספות הם על משום דר' אבהו שנזכר בגמ' שנית על הברייתא דשור תם והוא אליבא דר' ישמעאל כמ"ש תוס' לעיל דלר"ע אפילו לרדיא אינו מכור ועי' מה שאכתוב בסמוך. לעיל בגמרא והתניא מכור אין זה מדברי רבא דא"כ מעיקרא מאי קמיבעיא ליה אלא סתמ' דתלמודא דפריך הכי:
בגמרא שחטו ונתנו במתנה מה שעשוי עשוי כו' ליתי ולשתלם מבשריה ובפרש"י בד"ה נתנו במתנה מה שעשוי עשוי לרדיא כמכירה אלא שחטו קס"ד וכו' עכ"ל. רש"י פי' כן לפי סוגית הש"ס אבל באמת יש לדקדק דמאי דוחקיה לפרושי הכי ולמה לא נאמר דהא דקתני שחטו ונתנו במתנה חדא מילתא היא ופירושו שאחר ששחטו נתן הבשר במתנה ולכך אמרינן מה שעשה עשוי דלוה ונתן מטלטלים אין ב"ד גובין לו מהם ודוקא כשהשור חי שייך לומר דתורא נגחנא קלא אית ליה וכמאן דעשאו אפותיקי דמי כמו עבד אבל כששחטו ודאי דלא שייך לומר קלא אית לה בבשרא דתורא דנגחנא שזו אינו סברא כלל וא"כ הוי כמו עשה שורו אפותיקי שאין ב"ח גובה הימנו ובהכי מיתוקמא הברייתא שפיר דנקט שחטו קודם ונתנו במתנה ולפרש"י ונתנו במתנה ה"ל למיתני גבי מכרו והקדיש ואף על גב שאפשר לומר באמת דגירסת רש"י היתה כך כמו שנראה מפירושו אלא שזהו דוחק ועוד דא"כ הל"ל ונתנו במתנה נתון כמו שאמר מכרו מכור הקדישו מוקדש ומדנקט רש"י ג"כ בלישנא מה שעשה עשוי משמע דגריס כמו שהגירס' לפנינו. וא"ל דאם נאמר דחד קתני תקשי אמאי נקט שחטו ונתנו במתנה ולא נקט שחטו ומכרו די"ל דלא שייך לומר גבי ומכרו מה שעשה עשוי דא"כ נשקול הניזק דמי המכירה לכך נקט ונתנו במתנה שהניזק מפסיד לגמרי והיינו כמ"ש. ולענ"ד היה נראה לפ' דלרש"י הא דקאמר אמר מר מכרו מכור לרדיא וכן כל הסוגיא מתיישב ג"כ אליבא דר"ע דאפילו ר"ע מודה שמכור לרדיא קודם שהועמד בדין וכן משמע באמת שאם נאמר דכל הסוגיא לא מפרשי אלא אליבא דר' ישמעאל הו"ל לתלמודא לפרש הכי כיון דקי"ל הלכה כר"ע ועוד דעכ"פ לא הוי שתיק רש"י לפ' הכי א"ו דהסוגיא מיירי אליבא דכ"ע וכדקאמרינן בהדיא בסמוך על הברייתא ראשונה דמיתוקמא אליבא דכ"ע וא"כ ה"ה כאן וא"כ לפ"ז מקשי הש"ס שפיר ליתי ונשקול מבשריה וא"ל דאנתנו במתנה קאי וכדכתיבנא דא"כ לא מיתוקמא אליבא דר"ע דהא דקאמרינן לעיל ש"מ לוה ומכר מטלטלין וכו' היינו דוקא אליבא דר"י דס"ל דיכול לסלקו בזוזי וא"כ דמיא שפיר להלואה אבל לר"ע דס"ל הוחלט השור היינו דמשעה ראשונה הוא ברשות הניזק שהרי יכול להקדישו אף על גב דקי"ל שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אפילו היכא דיכול להוציאו בדיינים א"ו דהכא שאני דחשיב כאילו ברשותו לגמרי א"כ כ"ש שאפילו אם שחטו המזיק ונתן הבשר במתנה שיגבה מהם הניזק כיון שגוף השור שלו אלא לענין רדיא לחוד מודה ר"ע שאם מכרו המזיק מכור וא"צ הלוקח ליתן דמי החרישה כיון שלא לקחו הניזק תיכף לרשותו כנ"ל אבל מדברי התוספות וכן מל' מהרש"א לא משמע כן אלא שהם מפרשים הסוגיא אליבא דר"י דוקא ומצאתי בת"ח שכ' ג"כ דהסוגיא מיתוקמא אליבא דכ"ע וכ' שכן נראה מל' הרמב"ם והנלע"ד כתבתי ולפי' תוספ' צ"ע:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 33b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' זאת אומרת המזיק כו' כעין זה לעיל ל' ע"א ועי' לקמן נה ע"א תד"ה אמר ר"ל:
שם היכא דחפר בה בורות שיחין כו' עי' לקמן דף ק ע"א תוס' ד"ה מחיצת:
תוס' ד"ה (ע"א) איכא כו' דר"ע אית ליה כו' תמוה לי טובא דמאי קושיא דהתם כיון דצריך גט שחרור מש"ה לא שייך לומר דלמפרע נשתחרר משעת שהפיל שינוי דהא הוא מחוסר גט שחרור אבל בעלמא וכמו הכא בתם שפיר י"ל דלמפרע קם ברשותו כאילו גבה אז את נזקו ומאי דמיון זה לזה וצע"ג. ואילולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש דאין זה קושיא בפ"ע אלא דבאו לחזק קושייתם דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו ה"א דיוצא בשן ועין אלמא דלא זכי עד שיעמוד בדין דהיה מקום לתרץ דהא דאמרינן הכא בפשיטות דלר"ע קיימא ברשותיה למפרע משעת הנזק לא דהוי מסברא אלא דילפא משן ועין דגלי קרא דיוצא בעין לחודיה וצריך לשלם לו דמי השן דזכה בעצמו למפרע ולזה כתבו ועוד דר"ע אית ליה וכו' וא"כ ל"ל דטעמא דהכא דאמרינן דלר"ע זכה למפרע משום דילפינן מקרא דתחת עינו דהא ר"ע באמת לא דריש הך קרא וסבירא ליה באמת דיוצא בשן ועין וא"כ ע"כ הא דאמרינן הכא בפשיטות דלר"ע זכה למפרע ע"כ דסברא פשוטה היא כן ושפיר קשה מהא דאידך תנאי דדרשי תחת עינו דל"ל קרא הא מסברא זכה למפרע ונכון בעז"ה:
בא"ד ושמא י"ל כו' לפי"ז נתיישב קושייתם בתחלה דלמ"ד למפרע גובה אמאי אינו קדוש לר"י דהא לר"י דומכרו קאי על בי דינא א"כ קיימא הסברא דבקנס ל"ש דזוכה למפרע כיון דהחוב נעשה רק ע"י העמדה בדין:
ד"ה משום כו' וקשה מכאן לר"ת מבואר בארוכה בספר הישר לר"ת אות צ"ה:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 33b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 33, Amud Bet, about 465 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 112 words
Opens “כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבַּד לֵיהּ לְנִיזָּק – לָאו כֹּל…”
- Segment 213 words
Opens “וְהָתַנְיָא: מְכָרוֹ – מָכוּר! חוֹזֵר וְגוֹבֵהוּ. וְכִי…”
- Segment 317 words
Opens “שְׁמַע מִינַּהּ: לֹוֶה וּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִין – בֵּית…”
- Segment 420 words
Opens “וְהָאָמַר רָבָא: עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי, וּמְכָרוֹ –…”
- Segment 520 words
Opens “עֶבֶד מַאי טַעְמָא – מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ…”
- Segment 615 words
Opens “תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי…”
- Segment 726 words
Opens “מְכָרוֹ מַאן? אִילֵימָא מַזִּיק, ״מְכָרוֹ אֵין מָכוּר״…”
- Segment 814 words
Opens “אֶלָּא נִיזָּק? ״מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר״ מַנִּי –…”
- Segment 915 words
Opens “לְעוֹלָם מַזִּיק, וְדִבְרֵי הַכֹּל; ״מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר״…”
- Segment 1019 words
Opens “״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ – אֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִשּׁוּם…”
- Segment 1138 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר תָּם שֶׁהִזִּיק; עַד שֶׁלֹּא…”
- Segment 1225 words
Opens “קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (וְהִגְבִּיהוֹ) [וְגָבוּהוּ]; בֵּין חָב…”
- Segment 1346 words
Opens “מוּעָד שֶׁהִזִּיק – בֵּין שֶׁעָמַד בַּדִּין, בֵּין…”
- Segment 146 words
Opens “אָמַר מָר: ״מְכָרוֹ מָכוּר״ – לְרִדְיָא.…”
- Segment 156 words
Opens “״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ – מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ.…”
- Segment 1620 words
Opens “״שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי״; בִּשְׁלָמָא…”
- Segment 1716 words
Opens “דְּתַנְיָא: ״חַי״ – אֵין לִי אֶלָּא חַי,…”
- Segment 188 words
Opens “אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת…”
- Segment 1914 words
Opens “אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: זֹאת…”
- Segment 2025 words
Opens “פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר לֵיהּ:…”
- Segment 2113 words
Opens “הָא נָמֵי רַבָּה אַמְרַהּ – דְּאָמַר רַבָּה:…”
- Segment 2235 words
Opens “מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר לֵיהּ: נְיָירָא…”
- Segment 2325 words
Opens “קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (וְהִגְבִּיהוּ) [וְגָבוּהוּ]; בֵּין חָב…”
- Segment 2417 words
Opens “בִּשְׁלָמָא הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – נִיזָּקִין…”
Sages named on this page
- Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…
Source: Bava Kamma 33b · Segment 19 — “אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמַּזִּיק…”
- Rav Tahlifa bar Ma'arava · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Tahlifa bar Ma'arava was a First Generation Amora who learned primarily before Rabbi Abbahu.
Source: Bava Kamma 33b · Segment 6 — “תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: מְכָרוֹ…”
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Bava Kamma 33b · Segment 8 — “…מָכוּר״ מַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, ״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ אֲתָאן לְרַבִּי…”
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Bava Kamma 33b · Segment 7 — “…מָכוּר״ מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: הוּחְלַט הַשּׁוֹר;…”
- Rav Shizvi [the First] · Third Generation of Amoraim
Rav Shizvi was a prominent Amora, a student of Rav Chisda and a contemporary of Abaye and Rava, known for his rigorous…
Source: Bava Kamma 33b · Segment 18 — “אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת שְׁחִיטָה.”
Original text
כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבַּד לֵיהּ לְנִיזָּק – לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מָכוּר.
does he say that since the ox is liened to the debt to the injured party, who will collect it should the ox’s owner not have sufficient funds, it is not in his power to sell it? Rav Naḥman said to him: It is not sold.
וְהָתַנְיָא: מְכָרוֹ – מָכוּר! חוֹזֵר וְגוֹבֵהוּ. וְכִי מֵאַחַר שֶׁחוֹזֵר וְגוֹבֵהוּ, לָמָּה מָכוּר? לְרִידְיָא.
Rava asked him: But isn’t it taught in a baraita that if he sold it, it is sold? Rav Naḥman replied: Nevertheless, the injured party then collects it from the purchaser. The Gemara asks: Since the injured party then collects it from the purchaser, with regard to what matter is it sold? His right to collect it negates the effectiveness of the sale. The Gemara answers: It is sold for the purpose of plowing [ ridya ]. The purchaser may use the ox for plowing until the injured party collects it from him, and the purchaser is not required to reimburse the injured party for the use of his ox.
שְׁמַע מִינַּהּ: לֹוֶה וּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִין – בֵּית דִּין גּוֹבִין לוֹ מֵהֶם? שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְמַאן דַּעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקֵי דָּמֵי.
The Gemara asks: Should one conclude from this ruling that with regard to one who borrows money and then sells his movable property, the court can collect the debt from this property on behalf of the creditor, as according to Rabbi Yishmael the belligerent ox is only a lien for the debt owed to the injured party? The Gemara answers: There, in the case of the belligerent ox, it is different, as the owner of the ox is considered like one who rendered it designated payment of the debt, since the Torah specifies that the injured party collects damages from the ox. In general, however, movable property that is sold by a debtor cannot be collected by the creditor.
וְהָאָמַר רָבָא: עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי, וּמְכָרוֹ – בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. שׁוֹרוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וּמְכָרוֹ – אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ!
The Gemara asks: But doesn’t Rava say that if one rendered his slave as designated repayment for a debt and subsequently sold him, the creditor collects payment from the purchaser, whereas if one rendered his ox as designated repayment and then sold it, the creditor cannot collect it from the purchaser? This contradicts the previous statement that the belligerent ox is considered designated repayment, and therefore even if it is sold the injured party can collect it from the purchaser.
עֶבֶד מַאי טַעְמָא – מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ קָלָא; הַאי נָמֵי, כֵּיוָן דִּנְגַח – קָלָא אִית לֵיהּ, דְּ״תוֹרָא נַגְחָנָא״ קָרוּ לֵיהּ.
The Gemara answers: The distinction made in Rava’s statement answers this question. What is the reason that a slave who was rendered as designated repayment can be collected from the purchaser? It is because rendering a slave as designated repayment is not common and generates publicity. The purchaser was therefore aware of this when he bought the slave. Similarly, with regard to this ox as well, since it gored an animal, it generates publicity, as it is publicly called a goring ox, and so the purchaser was aware of the lien attached to it. Therefore, the injured party can collect it from the purchaser.
תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: מְכָרוֹ – אֵין מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ – מוּקְדָּשׁ.
Rav Taḥalifa from the West, Eretz Yisrael, taught the following baraita with regard to the belligerent ox before Rabbi Abbahu: If he sold it, it is not sold, but if he consecrated it, it is consecrated.
מְכָרוֹ מַאן? אִילֵימָא מַזִּיק, ״מְכָרוֹ אֵין מָכוּר״ מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: הוּחְלַט הַשּׁוֹר; וְ״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ – אֲתָאן לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: יוּשַׁם הַשּׁוֹר בְּבֵית דִּין!
The Gemara asks: Who sold it? Is it the injured party or the liable party? If we say it is the one liable for the damage, whose opinion is it that if he sold it, it is not sold? It is the opinion of Rabbi Akiva, who says that the ox was already assigned to the injured party. But in the following statement of the baraita , that if he consecrated it, it is consecrated, we arrive at the opinion of Rabbi Yishmael, who says that the ox shall be appraised in court.
אֶלָּא נִיזָּק? ״מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר״ מַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, ״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ אֲתָאן לְרַבִּי עֲקִיבָא!
If, rather, it is referring to the injured party selling it, whose opinion is it that if he sold it, it is not sold? It is the opinion of Rabbi Yishmael, who holds that the injured party has no share of ownership in the ox until it is transferred to him by the court. But in the statement that if he consecrated it, it is consecrated, we arrive at the opinion of Rabbi Akiva. The baraita does not seem to accord with either opinion.
לְעוֹלָם מַזִּיק, וְדִבְרֵי הַכֹּל; ״מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר״ – אֲפִילּוּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּהָא מְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ לְנִיזָּק.
The Gemara answers: Actually, it is referring to the one liable for the damage, and everyone agrees with its ruling. The ruling that if he sold it, it is not sold is the halakha even according to the opinion of Rabbi Yishmael, as the ox is liened to the injured party, precluding the owner from selling it.
״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ – אֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ; דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן.
The statement that if he consecrated it, it is consecrated, is the halakha even according to Rabbi Akiva, since it is not actually consecrated but is considered so only due to the statement of Rabbi Abbahu. As Rabbi Abbahu says that if one consecrates liened property, although the consecration does not take effect, nevertheless he is required to redeem it, due to a rabbinic decree lest people say that consecrated property can be removed from the ownership of the Temple treasury without redemption. Therefore, the ineffectiveness of the ox’s consecration notwithstanding, he is still required to redeem it, by means of minimal payment, so as not to cause the denigration of Temple property.
תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר תָּם שֶׁהִזִּיק; עַד שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין – מְכָרוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. מִשֶּׁעָמַד בַּדִּין – מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.
§ The Sages taught in a baraita : With regard to an innocuous ox that caused damage, if, before its owner stood trial, he sold it, it is sold. If he consecrated it, it is consecrated. If he slaughtered it or gave it as a gift, what he did is done, i.e., takes effect. By contrast, once he stood trial and is now obligated to pay the injured party, if he sold it, it is not sold; if he consecrated it, it is not consecrated; if he slaughtered it or gave it is a gift, he has done nothing.
קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (וְהִגְבִּיהוֹ) [וְגָבוּהוּ]; בֵּין חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק, בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם, לְפִי שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ.
If creditors of the ox’s owner collected the ox first, whether he owed the creditors before his ox caused the damage or whether it caused the damage before he owed them, they have done nothing. Their collection is void, because compensation to the injured party is paid only from the body of the ox, as it was innocuous, and it is therefore designated exclusively for this compensation.
מוּעָד שֶׁהִזִּיק – בֵּין שֶׁעָמַד בַּדִּין, בֵּין שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין; מְכָרוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה – מָה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (וְהִגְבִּיהוּ) [וְגָבוּהוּ]; בֵּין חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק, בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, לְפִי שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִן הָעֲלִיָּיה.
The baraita continues: With regard to a forewarned ox that caused damage, whether its owner stood trial or whether he did not stand trial, if he sold it, it is sold; if he consecrated it, it is consecrated; if he slaughtered it or gave it as a gift, what he did is done. Likewise, if creditors collected the ox first, whether he owed them before it caused the damage, or whether it caused the damage before he owed them, what they did is done. This is because the restitution is paid only from his superior-quality property, not from the body of the ox. Therefore, what he or his creditors do with the ox takes effect.
אָמַר מָר: ״מְכָרוֹ מָכוּר״ – לְרִדְיָא.
The Gemara explains the baraita : The Master said above, with regard to an innocuous ox, that if he sold it, it is sold. As explained above, the sale is valid only with regard to the purchaser using the ox for plowing in the interim, until the injured party collects it.
״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ – מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ.
The statement that if he consecrated it, it is consecrated does not mean that it is actually consecrated, but rather that it must be redeemed through payment of a minimal sum, due to Rabbi Abbahu’s statement mentioned above.
״שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי״; בִּשְׁלָמָא נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי – לְרִדְיָא; אֶלָּא שְׁחָטוֹ – לֵיתֵי וְלִשְׁתַּלַּם מִבִּשְׂרֵיהּ!
With regard to the statement that if he slaughtered it or gave it as a present, what he did is done, the Gemara asks: Granted, if he gave it as a present, what he did is done with regard to the recipient’s permission to use it for plowing. But if he slaughtered it, how does that affect the injured party’s rights? Let him come and receive payment from the slaughtered ox’s meat.
דְּתַנְיָא: ״חַי״ – אֵין לִי אֶלָּא חַי, שְׁחָטוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר״ מִכׇּל מָקוֹם.
This is as it is taught in a baraita : It is stated in the Torah: “Then they shall sell the live ox” (Exodus 21:35). I have derived only that the injured party receives a share of ownership if the belligerent ox is alive. From where do I derive that this applies even if the ox’s owner slaughtered it? The verse states: “Then they shall sell the live ox,” indicating that in any case, whatever the circumstances, the injured party is paid from proceeds of the sale of the belligerent ox.
אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת שְׁחִיטָה.
Rav Sheizevi said: This statement is necessary only with regard to the diminished value of the ox due to its slaughter. Although the value of the ox may no longer cover the damage, its owner is not liable to compensate the injured party beyond the ox’s current value.
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמַּזִּיק שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – פָּטוּר.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: That is to say that one who causes damage to another’s liened property is exempt from paying compensation, since the property does not actually belong to the one who holds the lien.
פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר לֵיהּ: לָא חַסַּרְתָּיךְ וְלָא מִידֵּי – דְּאָמַר לֵיהּ: זִיקָא בְּעָלְמָא הוּא דִּשְׁקַלִי מִינָּךְ; אֲבָל בְּעָלְמָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara asks: Isn’t this inference from the baraita obvious? The Gemara answers: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, states this halakha lest you say that it is specifically there, in the case where one slaughters a liened ox, that he is exempt, as he can say to him: I have not detracted anything from what is yours, as he can say to him: I took only spirit from what is yours. He detracted only the life of the ox, not its physical body, and one who causes damage to another’s liened property might be exempt from liability for this intangible damage. But generally one who causes damage to another’s lien should be liable. Therefore, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, teaches us that one is exempt from liability for all types of damage he causes to another’s liened property.
הָא נָמֵי רַבָּה אַמְרַהּ – דְּאָמַר רַבָּה: הַשּׂוֹרֵף שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ – פָּטוּר!
The Gemara challenges this explanation: Rabba stated this principle, as well, and there would be no need for Rav Huna, son of Rav Yehoshua, to state it. As Rabba says: One who burns another’s documents, in which other people’s debts to him are recorded, is exempt, although the owner of the documents can no longer collect payment from liened property.
מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר לֵיהּ: נְיָירָא בְּעָלְמָא קְלַאי מִינָּךְ; אֲבָל הֵיכָא דְּחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן – דְּהָא הָכָא כְּמַאן דְּחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת דָּמֵי, וְקָאָמַר: מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.
The Gemara answers: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, states this principle lest you say that it is specifically there that he is exempt, as the perpetrator of the damage can say to the owner of the documents: I burned your mere paper, for which I am prepared to pay. But in a case where one dug pits, ditches, or caves on liened land, causing substantial damage, he should be liable to compensate the one holding the lien. Therefore, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, teaches us that even in a case of substantial damage he is exempt, as the case here, where the ox was slaughtered, is like one who dug pits, ditches, or caves, as slaughter is considered substantial damage, and the tanna said that in this case what he did is done.
קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (וְהִגְבִּיהוּ) [וְגָבוּהוּ]; בֵּין חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק, בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם, לְפִי שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ.
The Gemara continues to explain the baraita , which states: If creditors collected the innocuous ox first, whether its owner owed them before his ox caused damage or whether it caused damage before he owed them, they have done nothing, because restitution is paid only from the body of the ox.
בִּשְׁלָמָא הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – נִיזָּקִין קָדְמוּ. אֲבָל חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק – בַּעַל חוֹב קְדֵים!
The Gemara asks: Granted, in the case where it caused damage before he owed them, the injured parties came first, and the ox is liened to the debt. But in the case where he owed them before it caused damage, the creditor collected it first, so why does he not have the preemptive right to the ox?