Commentary page
Bava Kamma 117a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 117a
Bava Kamma 117a. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 628 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אי דינא הוא שמסור ישלם:
גמרינן מהאי מעשה דרב נחמן לשאר גרמי דנזקין דעלמא:
ואי קנסא הוא דקנסיה רב נחמן משום דרגיל היה בכך לא גמרינן מיניה:
המטמא טהרותיו של חבירו או מנסך יינו של חבירו לע"ז דאע"ג דקמיה מנח ואין הזיקו ניכר משלם:
לא חזרו לא היינו גמרי' מדמע ממנסך:
להפסד מרובה מטמא תרומה הפסד מרובה הוא דתו לא חזיא לאכילה מדמע הפסד מועט הוא דהא מזדבן לכהנים בדמי תרומה:
המדמע ערב חולין בתרומה דהפחית דמי החולין דלא חזו מהשתא אלא להמכר לכהנים:
אף המנסך [כו'] לא חזרו לא גמרינן מנסך אע"ג דהפסידו מרובה ממדמע ומטמא דהפסידן מועט לגבי מנסך:
20 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 117a · Sefaria
Tosafot
לאו משום דקנס הוא והא דמעיקרא לא גזרו על זה כמו על זה למאי דלא מסיק אדעתיה השתא טעמא דהפסד מועט איכא למימר דמעשה אירע במטמא ובמנסך לכך גזרו עליהם בשעת מעשה:
כיון שנפל בידי עובדי כוכבים אין מרחמים עליו כלומר שפיר מיקרי מסור שדבר ברור הוא שיקחו מאחר שהראהו:
השתא יווני נינהו כו' קשה לר"י דבפ"ב דגיטין (דף טז: ושם יז. ד"ה הא) אמר רבה בר בר חנה חלש על לגביה כו' אמר רחמנא או בטולך. וכו' ופריך למימרא דרומאי מעלי מפרסאי אלמא משמע שאז עדיין היו פרסיים בבבל ולכאורה משמע שאותו מעשה היה אחר מעשה שבכאן ואור"י שהשרים והפקידים היו משתנים והיו פעמים מפרסיים ופעמים מיוונים:
Tosafot on Bava Kamma 117a · Sefaria
Rashba
אמר ליה אי דינא גמרינן מינה כלומר למילי אחרינא דכותיה כגון שורף שטרותיו של חבירו (לעיל בבא קמא צח, א) ומראה דינר לשלחני (לעיל בבא קמא צט, ב) וכל דיני דגרמי ואי קנסא לא גמרינן מינה. קשיא לי אי קנסא היכי דאין ביה רב נחמן והא לא דיינינן דיני קנסות בבבל (לעיל בבא קמא פד, ב) אלא הואיל ודן ביה רב נחמן שמע מינה דינא קאמר. וי"ל דהא אשכחן רב נחמן דקניס ודאין ביה צורך שעה (כדקנס) [כההוא דגזל] פדנא דתורא דקנס' רב נחמן משום דהוי גזלן עתיקא (לעיל בבא קמא צו, ב) ומשום הכי קמבעי' ליה אי קנסא הוא דקניס מעצמו לצורך שעה או דינא ונדון אנן נמי הכי (המזיק) [במזיק] בידים דכל שהראה לאנס והעמידו עליו הרי הוא כאילו שרפו בידים, והיינו דאהדר ליה רב נחמן מתניתין היא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא בדאחוי אחוויי ובין תמצא לומר דינא ובין תמצא לומר קנסא קתני במתניתין דמחייבין לשלם ומה שחייבת מתוך משנתינו חייבתי. ואם תאמר והא על כרחין כולהו דינא דגרמי לא מזיקין ממש בידים נינהו וגרמא הוא משום קנסא בלחוד הוא דמחייבין להו והיכי דיינינן להו בבבל, לא היא, דהא אמרינן בפרק החובל (לעיל בבא קמא פב, ב) דכל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כנזקי אדם בשור והכי נמי שכיחי ואית בהו חסרון כיס הלכך אף בבבל עבדינן שליחותייהו. ומסקנא משמע דמקנסא נמי גמרינן כל דכותיה. ומה שחזרו לומר אף המדמע חזרו אין מעיקרא לא, הא אמרינן טעמא משום דמעיקרא סבר להפסד מועט לא חששו ולבסוף סבר אף להפסד מועט חששו, והלכך גמרינן אף השורף שטרותיו ומראה דינר לשלחני דדיינינן ומחייבינן. ונ"ל דדינא דגרמי משום מזיק ואחויי אחוויי מזיק הוא דרב נחמן דחייביה ממתניתין דינא קאמר.
ישראל שאנסוהו אינו יהודים והראה ממון חבירו פטור פירוש, שאנסוהו להראות ממון חבירו והראהו פטור, אבל אם אנסוהו אונס בעלמא והראה להם ממון חבירו להנצל מהן חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב (לקמן ע"ב). ומסתברא הא דקאמר רבא אם הראה מעצמו חייב כלומר אם הראה מעצמו להנצל מאנסו חייב. דאי במראה מעצמו בלא אונס מאי קא משמע לן רבא מתניתין היא ואם מחמת הגזלן חייב ואוקימנא בדאחוי אחוויי.
ואם נשא ונתן ביד חייב כלומר אם אנסוהו להראות והוא נשא ונתן ביד עד שלא הראה חייב, וכן אם אנסוהו להביא והביא חייב אבל נשא ונתן ביד לאחר שהראהו והעמידן עליו פטור, דמכיון שהראה מיקלא קלייא וכההיא מעשה דההוא גברא דאנסוהו ואחוי אחמרא דרב מרי ורב פנחס בני רב חסדא אמרי ליה דרי ואמטי בהדן דרי ואמטי בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה ואקשי ליה רבנן והתניא אם נשא ונתן ביד חייב ואמר להו הני מילי היכא דלא אוקמינהו עלויה האי כיון דאוקמינהו עלויה מיקלא קלייה, ובשאנסוהו להביא והביא שאמרנו דחייב הני מילי אם אותו ממון אינו במקום שיד האונס שולטת בו. אבל אם אותו ממון במקום שיד האונס שולטת בו ויכול לחפש ולמצוא פטור ואפילו נשא זה ונתן ביד וכדאקשו ליה לרב אשי מדתניא אמר לו אנס הושיט לי פקיע של עמיר זה או אשכול של ענבים זה והושיט לו חייב ופריק רב אשי דוקא בדקאי בתרי עברי נהרא ודיקא נמי דקתני הושיט ולא קתני נתן. ולא תימא דפטור דוקא בשראוהו האונס ויכול ליטלו דאילו אינו רואה כל שיכול לחפש ולמצוא פטור שהרי ידו של אנס שולטת באותו מקום שהוא שם וכמעשה דכסא דכספא (לקמן ע"ב) דאמר רב אשי אי לא אמיד אדעתא דכסא דכספא אתי ופטריה משום דיד גנבי שולטת שם שאם יחפשו ימצאו. ואף על פי שאנסוהו והראה פטור. ואף על גב דכמאן דקלי' משראוהו אפילו הכי הנושא ונותן עדיף מיניה דמראה גרמא בעלמא הוא ולא עשה שום מעשה וגרמא דמתוך האונס פטור והוא שנאנס לעשות אותו גרמא אבל נשא ונתן ביד דעשה מעשה חייב.
וזה כדעת הרי"ף ז"ל אבל ר"ח ז"ל כתב דאי אנסוהו להביא ממון חבירו ונשא ונתן ביד פטור, והביא ראיה מהא דאמרינן לקמן (בבא קמא קיז ע"ב) ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו עליה גנבי שקליה לכסא דכספא ואתו לקמיה דרבא ופטריה ואמר רב אשי חזינן אי אמיד אדעתא דידיה אתו אי לא אמיד אדעתא דכסא דכספא אתו, וכן פסק רבינו אפרים ז"ל מן הראיה הזאת וכדעת ר"ח ז"ל, וכן כתב ומה משום דלא אמיד אמדינן דעל ההוא כסא אתו ופטריה ליה ואף על גב דנשא ונתן ביד היכא דידיעה מילתא דודאי דעל ממון חברו אתו לא כל שכן דפטור, ועוד הביא ר"ח ז"ל ראיה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בסוף פרק החובל תני ישראל שאנסוהו אינו יהודים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב אמר רבי יוסי הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון סתם אבל אמרו של פלוני אף על פי שהוציא ונתן להם פטור.
ומכל מקום דברי הרי"ף ז"ל נראין יותר וההיא דפקיע עמיר ראיה גדולה היא לדברי הרי"ף ז"ל, דהא התם דאמר לה אנס הושיט לי פקיע עמיר זה כי קאי בתרי עברי נהרא חייב. והרב ר' אפרים ז"ל שדחק ואוקמה בדלא אנסוהו לא מסתברא כלל דהא אמר לו אנס קתני, ועוד דאי בשלא אנסוהו מאי קא מקשה מיניה רב אבהו לרב אשי ובההוא דפטר רב אשי אנוס הוה. והראיה שהביאו ר"ח והרב ר' אפרים ז"ל מההוא כסא דכספא דרב אשי לאו ראיה היא דהתם יד הגנבים היתה שולטת במקום שהוא ולפיכך פטור כמו שכתבתי למעלה. וההוא דירושלמי נמי אפשר דדכותה היא, ואי נמי בכעין חמרא דרב מרי ורב פנחס. ועוד דברייתא דפקיע עמיר עדיפא ממימרא דאיתמר בירושלמי. ועוד שהראיה שהביא הרב ז"ל בהלכות מדתניא אם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקינן אי באונס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראה נמי, זו ודאי ראיה גדולה היא שהרב ר' אפרים ז"ל הוצרך לומר בזו שאם אנסוהו מחמת עצמו והראה בשל חבירו פטור וזה ששנינו ישראל שאנסוהו אינו יהודים והראה ממון חבירו פטור כלומר שאנסוהו להראות בשל עצמו ואפילו הכי פטור משום דגרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מחייב אלא כי מכווין לאזוקי אבל נשא ונתן ביד בכי האי גוונא חייב דהא ודאי הציל עצמו בממון חבירו, אלו דברי הרב ז"ל. ודברי תימה הם, למה פטור כיון דדיינינן דינא דגרמי אטו המראה דינר לשלחני מי מכוון להזיק וזה שאנסוהו להראת בשלו והוא הראה בשל חבירו הא מתכוין להזיק בשל חבירו להציל את שלו. ולפיכך דברי הרי"ף ז"ל נראין יותר.
ויש לראב"ד ז"ל דרך אחרת שהוא חלק בין אנסוהו אונס ממון ובין אנסוהו אונס גוף, דבאונס ממון אם הראה ממון חבירו להציל את שלו פטור דגרמא בעלמא הוא, אבל נשא ונתן ביד חייב שאסור להציל את ממון שלו בממון חבירו, אבל אנסוהו אונס גוף בין הראה בין הביא פטור. אלו דברי הרב ז"ל. ודברי הרב נוטין במקצתן לדברי הרב ר' אפרים ז"ל. ודברי הרב ז"ל שכתב בהלכות נוחין יותר.
אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי כלומר דכיון דלא ידעינן אי דמר אי דמר כל דאלים גבר. ואמר ליה רבא דלא כל כמיניה דמשוי גברא תותיה אלא משמתינן ליה עד דקאי בדינא ודיינא דייני או דינא דאלים גבר או למפלג בשבועה, וכל דלא פסקינן דינא בהדי' לית ליה למימסר לגברא אלמא דהא אכתי לא גבר. עוד כתב הראב"ד ז"ל דהא דכל דאלים גבר לא דינא חתוכה היא לעולם דאי אלים השתא ושקיל לה ובתר זמנא אלים אידך ושקיל לה לא מפקינן לה מיניה משום הכי שפיר דן ליה רבא כל כמיניה דליתא בידו לזבונה ולאורתה. עד כאן. ודברי תימה, הם שאם כן אם היתה פרה אסור לשחטה ולאכלה שתעמוד לפניהם קיימת ואפילו להצניעה במקום שאין יד חבירו שולטת בו לא יעמידנה וההיא ארבא דבפרק חזקת הבתים (ב"ב לד, ב) אי אלים חד מינייהו אסור להשכירה אצל אחרים. ודברי הרב ז"ל צריכין תלמוד.
Rashba on Bava Kamma 117a · Sefaria
Meiri
יש כח ביד בית דין להעניש שלא מן הדין על ענינים מכוערים הן בממון הן בשאר דברים וכל שראינו לבית דין מובהק שמענישין על איזה דבר מכוער שראו אם מן הדין עשו קובעין מתוך מעשיהם הלכה באותו ענין ואם מתורת קנס עשו אין למדין מהם שאין הכל ראויים לקנוס ומ"מ צבור ידם תקפה על הכל ואין פקפוק בדבר:
המטמא טהרותיו של חברו והמנסך יינו של חברו והמדמע חולין של חברו אע"פ שאין היזקן נכר חייב מדברי סופרים כמו שהתבאר:
מנסך זה שחייב בתשלומין הוא בשני פנים האחד שעירב טפת יין נסך ביינו והשני שנסכו לפני ע"ז וזה השני אם הוא ישראל גמור לא אסרו שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו אבל אם התרו בו וקבל התראה הרי זה כמשמד ואסרו ונתחייב בנפשו ואע"פ שנתחייב בנפשו לא הופקע מן התשלומין מפני שאין מיתה ותשלומין באים כאחד שהתשלומין משעה שהגביה והמיתה משעה שנסך ואין אומרים הגבהתו צריך נסוך שהרי משהגביהו היה בידו לימלך שלא לנסך אבל זרק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור מן התשלומין ואין אומרין משעת עקירה נתחייב בתשלומין שעקירה צורך הנחה היא ומשעקר אין בידו לעכבה:
כבר ביארנו שכל שאנסוהו גוים להראות ממון חברו ועמד האנס עליו נעשה ברשותו ואם נשא ישראל זה את הממון והביאו לידו פטור מ"מ היה בדרך שלא היה האנס יכול ליטלו כגון שהיתה אמת המים מפסקת ואי אפשר לו לעבור או כיוצא בזה חייב:
שני בני אדם שהיו מריבים זה עם זה על קרקע או מטלטלין זה אומר שלי וזה אומר שלי ובא אחד מהם ומסרה ביד גוים ואומר שלי מסרתי מנדין אותו ואין מתירין אותו עד שיחזיר הדבר כשהיה וידון עליה:
במסכת גיטין התבאר שאף מי שצערוהו בני אדם שאין מהוגנין והיה בידו למסרן למלכות אסור לו ואפי' היו מצערים אותו הרבה לא הם ולא ממונם אלא יקיים בעצמו דום ליי' והתחולל לו השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם ומ"מ המצער את הצבור ומוסר הם או ממונם אם בכלל ואם בפרט הסכימו הגאונים שמותר למסרו למלכות ומ"מ לעולם אל יהא אדם נמהר בדברים אלו עד שיבלו שפתות כל העולם לומר די ויראה לי שאם ראוהו משתדל להכביד את המלכות על הצבור מותר להרגו ממה שאמרו בחמשי של גיטין איזיל ואיכול קורצא וכו' עד סבור למקטליה כי היכי דלא ליזול ולימא אמר להו ר' זכריה וכו' ואמרו אחר כן ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס החריבה את בתינו וכו' אלא שזו אפשר שבענין נפשות היא אמורה ושמא כל שבצבור בדין זה:
מי שהוחזק במסור והתרו בו ואמרו לו לא תגרום לממון פלוני שיפסד ולא נמנע לדבריהם מותר להרגו בידים ולא עוד אלא שרוח חכמים נוחה הימנו ומ"מ במקום שאין דנין בדיני ישראל אל יסכן אדם עצמו בכך שאין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים בזמן שתמשך אחריהן מיתת הצדיקים:
כשאתה מצרף הדינין שכתבנו בגורם הפסד בממון חברו אתה מוצא חמשה דרכים לחיוב ושנים לפטור:
9 more comments on this page.
Meiri on Bava Kamma 117a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה נשא ונתן ביד כו' בלא אונס עכ"ל מה שי"ל בזה עיין באורך בנ"י ובמהרש"ל ולולי דבריהם היה נ"ל בפרש"י דמעצמו בלא אונס הוא דבור אחר ולא קאי אנשא ונתן ביד אלא אהראה מעצמו דקאמר רבה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 117a · Sefaria
Shita Mekubetzet
והא תני אבוה דרבי אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע וכו' בפרק הניזקין אמרינן איפכא תני אבוה דרבי אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע וכהאי גוונא איכא טובא בתלמוד. כי ההיא דכתובות פרק המדיר רב הונא אמר בעל מפיר רב אדא בר אהבה אמר בעל אינו מפיר ובנדרים פרק ארבעה נדרים מוחלפת שיטתם ; וכן ההוא דנזיר ממורט פרק הוציאו לו ובנזיר פרק שלשה מינים; וכן ההיא דידים מוכיחות דפרק קמא דנדרים ופרק בתרא דנזיר; וכן ההוא זג וחרצן דנזיר פרק שלשה מינים ובפסחים פרק כל שעה; וכן ההיא דנרבע ולבסוף עבר בפרק אין מעמידין ובתמורה פרק כל האיסורין ; וכן פלוגתאי דרבא ורב חסדא בדבר שעושה אותה טרפה בפרק קמא דבכורות ובפרק קמא דתמורה. כל אלו דברי האמוראים שסותרים זה את זה וכן הפוך שמועות בלא הפוך אמוראין מצינו הרבה בתלמוד. כי ההיא דמתנה תבטל מבוטלת בפרק בתרא דכריתות ובפרק השולח ; וההיא דרב פפא דמלוה על פה בסוף גט פשוט ובהאשה נקנית ; ובההיא דאכלה ערלה ושביעית וכלאים בהאשה שנפלו ובחזקת הבתים ; ובההיא דמה דרך בגלוי בפרק בתרא דנזיר ובפרק כיצד צולין; וההיא דשבת פרק נוטל דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהם כזית אסור לאבדם ביד ובברכות פרק אלו דברים אמר רבי יוחנן איפכא וגירסא דברכות נראה לר"י עיקר דההיא דפרק נוטל לא אתי שפיר לפי מה שכתוב בספרים אסור וההיא דברכות מוכח בהדיא דמותר קאמר. ויש מהן כמו איכא דאמרי ויש מהן כמו טעות סופר. תוספות שאנ"ץ. ולבסוף סבור כרבי ירמיה ולאו דפליגא רבי ירמיה אדרבי אבין דהא רבי אבין בזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע לא אפשר למהדרה ועקירה תחילת החיוב הוא אבל מנסך אפשר למהדרה הלכך הגבהה לאו כתחילת ניסוך הוא ומעיקרא הוא דלא יהבו דעתייהו להאי טעמא וקא מחשבי דלמנסך דקים ליה בדרבה מיניה פטור ולבסוף יהבו דעתייהו להאי טעמא וחייבוה ולעולם היכא דשוו טעמייהו להדדי ילפינן קנסא מקנסא. הראב"ד ז"ל.
אמר ליה ישראל שאנסוהו גויים והראה ממון חברו וכו' כלומר שאנסוהו גויים שיראה להם שדותיו של שמעון והראה להם וחייבתיו כלומר מדתנן במתניתא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא בדאחוי אחויי מזה אני למד גם זה הדין שהוא חייב לשלם. ואמר ליה רבא קום אהדר עובדא למריה דהא לא דמי למתניתא דכי אמרינן במתניתא חייב בדאחוי אחויי הני מילי שלא היו אונסין גויים את ראובן שיראה להם שאר שדות של בני העיר אלא שדותיו שלו והוא הראה להם קרקעות של אחרים בכהאי גוונא ודאי דין הוא דלישלם דמזיק בידים הוי אבל הכא שאנסוהו גויים בפירוש שיראה להם ממונו של שמעון ומחמת אותו אונס שמע להם ראובן והראה להם ולא הביאו להם ולא עזרם פטור דאנוס הוי שהרי לא היה יכול להציל עצמו מהם בענין אחר והוא נמי לא עשה מעשה בידים. ה"ר יהונתן ז"ל.
ההוא גברא דאחוי אחמרא דרב פנחס ודרב מרי כלומר שאנסוהו גויים לאחוי להו חמרא דרב פנחס ורב מרי אמרו ליה וכו'. אחר כך אמרו לו עזור לנו להוליך היין על כתפך כאחד ממנו ועשה כן פטריה כיון דאחוי באונס. והקשו לו והא תניא אם נשא ונתן ביד חייב והאי נמי אנסוהו גויים להביא להם היין ועשה כמצותן נמצא שהציל עצמו בממון חברו. ותירץ רב אשי הני מילי היכא דלא אוקמינהו עילויה כלומר הני מילי שלא היו האנסין קרובין וסמוכין לאותו הממון ולא היו הם יכולים לשללו ולבזזו אלא על ידי ישראל זה שמביאו להם ומשום הכי דין הוא דלישלם כוליה דמזיק בידים ממון חברו כדי שיציל את עצמו מידם אבל הכא כיון דאוקמינהו עילויה מעיקרא כלומר שהיו האנסין עצמם עומדים על היין קודם שיאנסו אותו פעם אחרת כדי שיסייעם להוליך על כתפו כדי יין של חברו מעיקרא מקלא קלייה אבוד היה ושרוף כבר היין שהרי היו יכולים הם למשכו כולו לבתיהם אף על פי שלא יעזרום שלא היה לאנסין לא פחד ולא מורא מאדם בעולם שיאנוס ושיעכב אותם מלקחת אותו היום או אחר כמה ימים נמצא דלא עביד מעשה מידי כשעזרם והציל עצמו בדבר שאין היזק בו לחברו ומשום הכי מפטר מזה האונס האחרון ומן האונס הראשון דהא לא עביד אלא גרמא. ועל ידי אונס כגון דקאי בתרי עברי נהרא גוי מצד זה ואמוד מצד זה דאי לא יהיב ניהליה לא מצי אנס למשקליה ואף על פי שהיה רחוק האנס מן הישראל היה יכול לכופו באבנים או בכף הקלע ואפילו הכי מיקרי מציל עצמו בממון חברו ולא אבעי ליה למעבד ואי עבד ישלם מביתו. ה"ר יהונתן ז"ל.
ההוא שותא וכו' פירוש שותא שחתה מובלע בה והיא מצודה כדכתיב ויפרשו עליו גוים בשחתם נתפס כלומר במצודתם נתפש. רבנו חננאל ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש שהיא מכתשת גדולה.
חד אמר דידי היא שהיתה מונחת על הקרקע ומתקוטטים בה זה עם זה דהאי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא ומשום הכי הוה סבר אביי דלא מיקרי מסור דמצי למימר לא מסרתי ממונו למלכות אלא ממוני שלי מסרתי דהא אמרינן בבבא בתרא דדינא הכי כל דאלים גבר שאם היו שנים אוחזין בה בהא ליכא ספיקא דודאי מסור מיקרי דהא תנן שנים אוחזין וכו'. זה נוטל וכו'. פרהגנא דמלכא גזבר המלך אמר ליה רבא כל כמיניה דאף על גב דדינא הוא כל דאלים גבר הני מילי להחזיקה לעצמה שאם יביא השני שחולק כנגדו עדים דשלו הויא יכול לגבותח ממנו אבל שימסרנה למי שלא יוכל עוד להוציאה מידו כגון זה שמסרם לגזבר המלך אסור ולאו כל כמיניה ואי עביד מתקרי מסור. אלא אמר רבא משמתינן ליה לזה שמסרה למלכות שיפדנה בכפלים או בכפלי כפלים מיד גזבר המלך ויבואו שניהם לדון בבית דין ישראל ואותו שיביא עדים דשלו היא מוחזקת כל הימים או שקנאה בדמים יתנו לו בית דין ואי ליכא סהדי לא להאי ולא להאי אמרינן כל דאלים גבר ואי אמר חד לבית דין תפסוה עד דמייתינא ראיה דדילי היא לא תפסינן ואי תפסינן ואמר אחר כך אפקוה ויהא כל דאלים גבר לא מפקינן ויהא ביד בית דין עד שיבוא אליהו. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ההוא שותא פירוש מכתשת גדולה מונחת על קרקע דהוו מנצי עלה בי תרי וכו'. קם חד מינייהו מסרה לפרהגנא דמלכא. אמר אביי יכול למימר אין מסרי ודידי מסרי פירוש האי שותא כיון דלא תפסי בה דינא כל דאלים גבר כי ההוא ארבא דפרק חזקת הבתים. אמר אביי כיון דדינא דהאי כל דאלים גבר מימר אמר האיך אנא גבר מינך דמשוינא גברא אלמא בחריקאי ואמר ליה רבא כל כמיניה דמשוי גברא תותיה הלכך משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי תרווייהו בדינא ודייני או דינא דכל אלים גבר או דינא דפלגי לה בשבועה מכל מקום מקמי דליפסיק לאו דינא הוא דהא אכתי לא גבר. ואני אומר דהאי דינא דכל דאלים גבר לאו דינא חתוכה היא לעולם דאי אלים השתא ושקיל לה השתא ולבתר זימנא אלים אידך ושקיל לה לא מפקינן מיניה משום הכי שפיר דן רבא דליתו לה דלאו כל כמיניה לזבונה ולא לאורתה. ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל אין מסרי ודידי מסרי כלומר דכיון דלא ידעינן אי דמר אי דמר כל דאלים גבר. ואמר ליה רבא דלאו כל כמיניה דמוקים גברא תותיה אלא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא ודייני דייני או דינא דאלים או למפלג בשבועה וכל דלא דלא פסיק דינא אינהו לית להו לממסר לגברא אלמא דהא אכתי לא גבר. וכתב הראב"ד ז"ל דהא דכל דאלים גבר לאו דינא חתוכה היא וכו' ע"כ. ודברי תימה הם דאם כן אם היתה פרה אסור לשוחטה ולאכלה שלא תעמוד לפניהם קיימת ואפילו להצניעה במקום שאין יד חברו שולטת בו לא יעמידנה וההיא ארבא דבחזקת הבתים אי אלים חד מינייהו אסור להשכירה אצל אחרים. ודברי הרב צריכין לי תלמוד. ע"כ.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 117a · Sefaria
Penei Yehoshua
בפרש"י בד"ה נשא ונתן ביד חייב דהציל עצמו בממון חבירו מעצמו בלא אונס עכ"ל. מהמשך לשון רש"י נ"ל ברור דמ"ש רש"י הציל עצמו בממון חבירו הוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל הדיבור מעצמו בלא אונס דאל"כ איפכא הו"ל למימר נשא ונתן ביד מעצמו בלא אונס חייב דהציל עצמו בממון חבירו אע"כ שהוא כמ"ש וכן יראה לי מל' רש"י שהעתיק הנ"י ע"ש ומהרש"א ג"כ רוצה לפ' כן וכתב דמלשון הנ"י לא משמע כן וכבר כתבתי שהוא להיפך אמנם מה שהפליג הנ"י מל' רש"י אפשט לשון הרי"ף שכתב דנשא ונתן ביד חייב היינו אפי' אנסוהו בפי' לישא וליתן ביד בממון חבירו אפ"ה חייב וכתב הנ"י דרש"י חולק וס"ל דבכה"ג פטור נ"ל שכיון בזה למה שפירש"י דנשא ונתן ביד חייב משום דהציל עצמו בממון חבירו ואי ס"ד דבאנסוהו לישא וליתן ביד ממון חבירו לא שייך לישנא דהציל עצמו בממון חבירו שהרי אדרבא עיקר האונס בא לו ע"י ממון חבירו אע"כ סובר הנ"י דלרש"י לא איירי הכא בכה"ג אלא כגון שאנסוהו על שלו והוא מעצמו נשא ונתן ביד בשל חבירו דבכה"ג הוי שפיר מציל עצמו בממון חבירו ואם לזה נתכוון הנמוקי יוסף באמת אין בזה הכרע מל' רש"י שהרי הרמב"ם כתב ג"כ זה הלשון דמציל עצמו בממון חבירו לענין נשא ונתן ביד אף ע"ג שסובר כדעת הרי"ף ע"ש ואין להאריך בזה שכבר האריכו הקדמונים בזה והנלע"ד כתבתי:
גמרא איתיביה ר' אבהו לרב אשי א"ל אנס הושיט לי כו' וזו אחת מראיות הרי"ף דאפי' בשאנסוהו לישא וליתן ביד בשל חבירו אפ"ה חייב דהכא בכה"ג איירי דאנסוהו על פקיע עמיר זה מדמקשינן מהכא עליה דרב אשי דאיירי באנסוהו ואפ"ה מחייב אי לאו דס"ד דה"ל כאילו קליא מעיקרא וכן במסקנא דמוקי לה דקאי בתרי עיברי דנהרא נמי איירי באנסוהו והחולקים על הרי"ף נדחקו ליישב דשאני הכא כיון דמסקינן דאיירי דקאי בתרי עיברי דנהרא א"כ לא הוי אונס גמור דהא אית ליה לאשתמוטי ולענ"ד שאין לו צורך לכ"ז אלא דברייתא איירי דלא אנסוהו כלל כדמשמע פשטא דמלתא דלא נקיט אנסוהו ואפ"ה מקשה שפיר עליה דרב אשי דהא הכא בברייתא לא הראה להם כלום אלא הם ראו מעצמם וא"כ אין לנו שום טעם לחייבו אלא משום שנשא ונתן ביד ואף ע"ג שהם היו יכולים ליקח בעצמם לסברת המקשה אפ"ה חייב וא"כ קשה לרב אשי דקאמר דטעמא דנתן ביד אינו מועיל לחייב היכא שהגזלן יכול ליקח בעצמו וע"ז משני שפיר דאיירי דקאי בתרי עיברא דנהרא והיינו נמי בדליכא אונס אלא שראיתי שהרמב"ן בס' המלחמות הקשה לפירוש רבינו אפרים שם דאיירי בדליכא אונס א"כ קשה פשיטא דחייב בתרי עברי דנהרא דגזלן גמור הוא והש"ך בסי' שפ"ח מיישב דסד"א דסתם אנס ה"ל כאילו אנסו בפירוש וקמ"ל דלא ע"ש באריכות ובנמוקי יוסף ובש"ג ודו"ק:
שם יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה והיינו משום דמותר להורגו בידים וכל הקודם בו זכה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' חובל ומזיק וקשיא לי שהרי הטעם בזה משום דהמסור הוי רודף גמור וניתן להצילו בנפשו וא"כ אמאי חייב המסור בתשלומין דהא ברודף קי"ל דפטור כששיבר כלים מהאי טעמא גופא כיון דניתן להצילו בנפשו ואין תשלומין במקום דחייב מיתה וכדאמרינן בבא במחתרת ויש ליישב לכאורה דשאני הכא כיון דאינו חייב מיתה אלא קודם שעשה מעשה אבל לאחר שעשה מעשה ומסר כבר אסור להורגו וא"כ חייב שפיר בתשלומין ואף ע"ז קשה דהא בהוחזק מסור אפילו כה"ג חייב כמ"ש הרמב"ם עצמו ועוד שהרמב"ם כתב תיכף אחר זה דין הרודף שפטור מתשלומין ויש ליישב:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 117a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' דיקא נמי דקתני הושיט כו' כעין זה ע"ז דף ו ע"ב:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 117a · Sefaria
Ben Yehoyada
לָא תַּחְוֵי וְלָא תַּחְוֵי נראה לי בס"ד כפל הלשון דהיה שם גוים תקיפים אילי הארץ שהיה צריך להם תבן אך יש בהם שהם גוזלים התבן ואין נותנים דמים בודאי ויש שאומרים שרוצים לקנות בדמים והיהודים בעלי התבן הבריחו את התבן שלהם מאלו ומאלו כי אף על פי דאלו אומרים לתת דמים חוששים שמא אחר שיקחו התבן לא יתנו דמים ופיהם דבר שוא. ולכן אמר לו רב לָא תַּחְוֵי לאלו שאומרים בפירוש לקחת התבן בלא דמים וְלָא תַּחְוֵי לאלו שאומרים שרוצים לקנות בדמים כי פיהם דבר שוא וזה פקר בדברי רב ואמר מַחְוִינָא לאלו וּמַחְוִינָא לאלו. ומאחר שפקר בדברי רב ואמר להיות מוסר הכהו רב כהנא ולא נתכוון להרגו אלא כי מן השמים גלגלו עליו דבר זה שנשברה מפרקתו בהכאה זו ומת ודרש רב מַה תּוֹא זֶה כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּמִכְמָר אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו אַף מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּיַד עַכּוּ"ם אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו. ולכן זה שפקר ואמר מַחְוִינָא לאותם הנוטלים בלא דמים וּמַחְוִינָא לאותם שאומרים לתת דמים יש לו דין מוסר בעבור אלו ובעבור אלו. ומה שאמר הַשְׁתָּא אִיכָּא יְוָנָאֵי דְּקַפְּדֵי אַשְׁפִיכוּת דָּמִים אף על גב דזה היה בבבל ולא היתה תחת ממשלת היונים אפשר שהיה בחצר הממשלה אנשים יוונים דקפדי אשפיכות דמים ועושים מלשינות בשמעם ואמרין מרדין דהיינו על רב כהנא שהרג ועל אנשים אשר יושב עמהם.
קוּם סַק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְקַבִּיל עֲלָךְ דְּלָא תִּיקְשֵׁי לְרַבִּי יוֹחָנָן שְׁבַע שְׁנִין. אף על גב דרב כהנא לא היה חייב בזה כלום אפילו קרבן שוגג יען דזה חייב בכך מצד הדין עם כל זה רב ממידת חסידות קאמר לו הכי וכיון דאינו חייב מצד הדין תלה הדבר של נסיעתו משום עלילות העכו"ם אך כיון דחייבו גלות ממידת חסידות אין עליה זו חשיבה צער עליו כדי שתועיל לכפרה מאחר שהוא עולה לארץ הקדושה ודר במקום תורה לכך עשה לו אופן של צער בדבר זה שיקבל עליו שלא יקשה לרבי יוחנן שבע שנים ולגבי דידיה הוא צער גדול כיון דידיו רב לו במלחמתה של תורה ויש לו כח עצום לפלפל בקשיות והוויות והוא שותק כאלו אין לו פה להשיב וכאלו אינו יודע לפלפל הא ודאי צער זה קשה כמות אצלו. ומה שאמר לו שֶׁבַע שָׁנִים כך הוא דרך החכמים לבחור בשבעיות כאשר בחר השם יתברך בשבוע ושמיטה ויובל הכל שבעה שבעה גם הוא כנגד מאדים שהוא כוכב שביעי אם תמנה מן חמה וידוע כוכב חמה מורה על החכמים העוסקים בחכמה לכן שם חמה כולו בחכמה ומאדים מורה על שפיכות דמים. גם שֶׁבַע שָׁנִים כנגד שבעה נפשות שהם נפש הנהרג ועוד שלש דורות הבאים אחריו מכל דור ב' נפשות זכר ונקבה הרי שבעה וכיון כנגד כל נפש שנה אחת.
אַשְׁכְּחֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּיָתִיב וְקָא מְסַיֵּים מְתִיבְתָּא דְּיוֹמָא לְרַבָּנָן נראה דהיה דרכם אחר שיאמר רבי יוחנן שהוא הראש ישיבה השמעתתא דההוא יומא קמי רבנן ויפלפל בה לפני החכמים יחזור רצונו לומר וישנה כל זה לפניהם פעם שנית ואחר כך יקומו כל התלמידים לישב כיתות כיתות לבדם לחזור ולשנות זה בזה כל השמעתתא דההוא יומא עם דברי הפלפול ששמעו בו ורב כהנא נכנס בעת שסיים רצונו לומר משנתו דאז קמו התלמידים לחזור ולשנות זה בזה ושאל מהם רצונו לומר היכא דאיכא קושיות ותירוצים שלא נתעוררו בה והם הכי והכי ונתכוון לשאל על רבי יוחנן כדי שהם יגידו אותו היום דברים אלו לרצונו לומר דאז רצונו לומר יכיר בו ויושיבהו למחר בשורה הראשנה כי היה דרכם להתחלק כל החכמים והתלמידים לשבעה שורות לישב לפני ראש ישיבה רבי יוחנן ורק ריש לקיש ישב בצידו כי היה נחשב משנהו ולכך אחר שידע ריש לקיש חכמתו צוה למחר שיושיבו אותו בשורה הראשונה הקרובה לראש ישיבה. והא דלמחר אחר שראו שלא פלפל כלום הורידו אותו לשורה אחרונה נראה דעשו לו ביום זה בתורת קנס כי אתמול אמר קושיות ותירוצים על השמעתתא של אתמול בסתם דסתמו נראה שהוא חידש אלו הקושיות ותירוצים מדעתו ואחר שראו אותו היום הזה שלא דבר כלום הבינו שהוא אינו בר הכי ובודאי הפלפול של אתמול שמע אותו מרבו בבבל ונזדמנה לו אותה שמעתתא של אתמול היא שמעתתא שלמד לפני רבו בבבל ושמע ממנו זה הפלפול ואמרו ואינו משלו ועל זאת יאשם דלא היה לו לומר אותו הפלפול בסתם כאלו הוא חידושו מדעתו אלא היה לו לאומרו בשם בעליו ולכן הענישו אותו בכך באותו היום כי חשבו שנתכבד אתמול בטלית שאינה שלו. ולכך אמר רבי יוחנן לריש לקיש אֲרִי שֶׁאָמַרְתָּ נַעֲשֶׂה שׁוּעָל כלומר אותה החריפות והחכמה שאמר אתמול אינה מלבו כמו הארי אשר גבורתו היא בלבו וכמו שנאמר (שמואל ב' יז, י) אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה אלא הוא עשה זה בערמה כמו השועל שדרכו להערים ולרמות כן הוא אתמול הערים ורימה את החכמים כשאמר להם הפלפול שלו בסתם שיחשבו שהוא מחדשו מדעתו דאם היה כן היה מחדש פלפול גם בזה היום, אלא ודאי אין זה ממנו אלא שמע מרבו או משאר חכמים אשר בבבל הוא המקום שעלה משם. אי נמי רמז לו בזה אין זה ארי שלם אלא הוא מקצת ארי ולכן אמר לו 'נַעֲשֶׂה שׁוּעָל' כי מספר שׁוּעָל [406] הוא מספר קְצֵה אֲרִי [406].
קָם אַכַּרְעֵיהּ, אָמַר לֵיהּ נִהֲדַר מַר בְּרֵישָׁא. נראה לי בס"ד משום דרכם מקודם בזמן חכמי התלמוד על כל מי שיש לו קוצר ההשגה ואין לו פה להשיב אומרים עליו 'לא מצא ידיו ורגליו בית המדרש' ולכן קם אכרעיה לרמוז להם תהילות לא־ל אני יש לי רגלים לעמוד עליהם בית המדרש ולא כאשר חשבתם עלי 'וְנִהֲדַר מַר בְּרֵישָׁא' ותראה כחי. גם נראה לי דְּקָם אַכַּרְעֵיהּ משום דרבי יוחנן היה יושב על שבעה בִּסְתַּרְקֵי דנעשה גבוה מכל החכמים והתלמידים שיושבים למטה שהוא למעלה מראשם כי כן היה מנהגם לעשות לראש ישיבה ורב כהנא קם אכרעיה כדי שיהיה ראשו גבוה מראש רבי יוחנן לומר לא כאשר חשבת שאני ריקם ומערים כשועל אלא אני גדול ממך ועליון עליך.
עַד דְּשַׁלְפֵי לֵיהּ כּוּלֵי בִּסְתַּרְקֵי מִתּוּתֵיהּ נראה דעשו כן לרבי יוחנן על פי גזרת רבי יוחנן עצמו שגזר לעשות לו כן כדי שיהיה לו כפרה על אשר זלזל בו להורידו עד דרא בתראה דמסתמא עשו כן לרב כהנא על פי דבריו של רבי יוחנן וכן כתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים עיין שם. ועוד יש לומר שרצה לעשות השפלה לעצמו כדי שעל ידי כך יתן לו השם יתברך תוספת חכמה לעמוד כנגד רב כהנא ולא יבוש מעוצם חכמתו ופלפולו.
Ben Yehoyada on Bava Kamma 117a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 117, Amud Aleph, about 628 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 117 words
Opens “אִי דִּינָא אִי קְנָסָא? אֲמַר לֵיהּ: אִי…”
- Segment 215 words
Opens “וּמְנָא תֵּימְרָא דְּמִקְּנָסָא לָא גָּמְרִינַן? דְּתַנְיָא, בָּרִאשׁוֹנָה…”
- Segment 317 words
Opens “חָזְרוּ – אִין, לֹא חָזְרוּ – לָא;…”
- Segment 416 words
Opens “לָא; מֵעִיקָּרָא סָבְרִי: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד…”
- Segment 522 words
Opens “אִינִי?! וְהָא תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין, בָּרִאשׁוֹנָה…”
- Segment 67 words
Opens “מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא גָּמְרִינַן מִקְּנָסָא?…”
- Segment 79 words
Opens “לָא; מֵעִיקָּרָא סָבְרִי כְּרַבִּי אָבִין, וּלְבַסּוֹף סָבְרִי…”
- Segment 826 words
Opens “מֵעִיקָּרָא סָבְרִי כְּרַבִּי אָבִין – דְּאָמַר רַבִּי…”
- Segment 921 words
Opens “וּלְבַסּוֹף סָבְרִי כְּרַבִּי יִרְמְיָה – דְּאָמַר רַבִּי…”
- Segment 1027 words
Opens “רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אִיקְּלַע לְבֵי אֶבְיוֹנֵי.…”
- Segment 1120 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: אַהְדַּר עוֹבָדָא לְמָרֵיהּ, דְּתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל…”
- Segment 129 words
Opens “אָמַר רַבָּה: אִם הֶרְאָה מֵעַצְמוֹ, כְּנָשָׂא וְנָתַן…”
- Segment 1327 words
Opens “הָהוּא גַּבְרָא דַּאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם, וְאַחְוִי אַחַמְרָא דְּרַב…”
- Segment 1429 words
Opens “אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי, וְהָתַנְיָא: אִם…”
- Segment 1530 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לוֹ…”
- Segment 169 words
Opens “דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״הוֹשֵׁיט״ וְלָא תָּנֵי ״תֵּן״,…”
- Segment 1746 words
Opens “הָהוּא שׁוּתָא דַּהֲווֹ מִנְּצוּ עֲלַהּ בֵּי תְרֵי.…”
- Segment 1828 words
Opens “הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה בָּעֵי אַחְווֹיֵי אַתִּיבְנָא דְחַבְרֵיהּ.…”
- Segment 1933 words
Opens “קָרֵי רַב עִילָּוֵיהּ: ״בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ…”
- Segment 2035 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב: ״כָּהֲנָא, עַד הָאִידָּנָא הֲווֹ…”
- Segment 2146 words
Opens “אֲזַיל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּיָתֵיב וְקָא מְסַיֵּים…”
- Segment 2237 words
Opens “לִמְחַר אוֹתְבוּהּ בְּדָרָא קַמָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן.…”
- Segment 2329 words
Opens “אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא דְּהָנֵי שְׁבַע דָּרֵי לִהְווֹ…”
- Segment 2443 words
Opens “רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה יָתֵיב אַשְּׁבַע בִּסְתַּרְקֵי, שָׁלְפִי…”
- Segment 2530 words
Opens “חֲזָא דִּפְרִיטָה שִׂפְווֹתֵיהּ, סְבַר אַחוֹכֵי קָמְחַיֵּיךְ בֵּיהּ.…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Bava Kamma 117a · Segment 18 — “…״מַחְוֵינָא וּמַחְוֵינָא!״ יָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, שַׁמְטֵיהּ לְקוֹעֵיהּ…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Bava Kamma 117a · Segment 17 — “…לְפַרְהַגְ[בָּ]נָא דְמַלְכָּא. אָמַר אַבָּיֵי, יָכוֹל לוֹמַר: אֲנָא כִּי מְסַרִי…”
Original text
אִי דִּינָא אִי קְנָסָא? אֲמַר לֵיהּ: אִי דִּינָא – גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ, אִי קְנָסָא – לָא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ.
if it is the halakha or if it is a fine? Rav Huna bar Ḥiyya said to him: If it is the halakha , we learn from it and apply this ruling to other cases, but if it is a fine, we do not learn from it, as it is possible that Rav Naḥman had a specific reason to impose a fine in this case.
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּמִקְּנָסָא לָא גָּמְרִינַן? דְּתַנְיָא, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַמְטַמֵּא וְהַמְנַסֵּךְ; חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְדַמֵּעַ.
The Gemara asks: And from where do you say that we do not learn from the imposition of a fine in one case and apply the ruling in other cases? The Gemara answers that the source is as it is taught in a baraita : Initially, the Sages would say that one who renders another’s food ritually impure, thereby rendering it unfit for him to consume, and one who pours another’s wine as a libation for idol worship, thereby rendering it an item from which deriving benefit is prohibited, are liable to pay the owner for the financial loss they caused despite the fact that damage is not evident. Subsequently, they added to this list, to say that even one who intermingles teruma , the portion of the produce designated for the priest, with another’s non-sacred produce, thereby rendering the non-sacred food forbidden to non-priests, is liable to compensate the owner for the loss of value of the produce, as fewer people will be willing to buy it from him.
חָזְרוּ – אִין, לֹא חָזְרוּ – לָא; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דִּקְנָסָא הוּא, וּקְנָסָא לָא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ?
The Gemara comments: It may be inferred from the baraita that it is only because the Sages subsequently added to the list that yes, one who intermingles teruma with another’s non-sacred produce must compensate him. But if they had not subsequently added to the list, he would not be liable. What is the reason that we do not learn that he is liable from the cases of one who renders another’s food impure or pours wine as a libation for idol worship, as this is also a case in which one causes damage that is not evident? Is it not due to the fact that his payment is a fine, and with regard to a fine, we do not learn from one case that it may be imposed in other circumstances?
לָא; מֵעִיקָּרָא סָבְרִי: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט לֹא חָשְׁשׁוּ; וּלְבַסּוֹף סָבְרִי: לְהֶפְסֵד מוּעָט נָמֵי חָשְׁשׁוּ.
The Gemara answers: No, this is not the reason. Rather, initially the Sages maintained that they were concerned with regard to a large financial loss, e.g., the cases of one who renders another’s food impure or pours his wine as a libation for idol worship, but with regard to a small financial loss, e.g., one who intermingles teruma with another’s non-sacred produce, they were not concerned. And ultimately the Sages maintained that they were concerned with regard to a small loss as well and imposed liability.
אִינִי?! וְהָא תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ; חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְנַסֵּךְ. חָזְרוּ – אִין, לֹא חָזְרוּ – לָא!
The Gemara asks: Is that so? But didn’t the father of Rabbi Avin teach the baraita as follows: Initially they would say that one who renders another’s produce impure and one who intermingles teruma with another’s non-sacred produce are both liable to pay for the financial loss that they caused, despite the fact that the damage is not evident. Subsequently, they added to this list, to say that even one who pours another’s wine as a libation for idol worship is also liable to pay a fine for the loss that he caused. It may be inferred that it is only because the Sages subsequently added to the list, that yes, one who pours the libation is liable. But if they had not subsequently added to the list, he would not be liable.
מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא גָּמְרִינַן מִקְּנָסָא?
The Gemara comments: Since one who offers libations for idol worship causes a large financial loss, the rationale offered previously cannot apply to this version of the baraita . Accordingly, what is the reason that the liability for pouring another’s wine as a libation could not be extrapolated from the fine imposed for rendering another’s food impure or intermingling it with teruma ? Is it not due to the fact that we do not learn from the imposition of a fine in one case that a fine may be imposed in other cases?
לָא; מֵעִיקָּרָא סָבְרִי כְּרַבִּי אָבִין, וּלְבַסּוֹף סָבְרִי כְּרַבִּי יִרְמְיָה.
The Gemara answers: No, this is not the reason. Rather, the reason is that initially the Sages held in accordance with the opinion of Rabbi Avin, and ultimately they held in accordance with the opinion of Rabbi Yirmeya.
מֵעִיקָּרָא סָבְרִי כְּרַבִּי אָבִין – דְּאָמַר רַבִּי אָבִין: זָרַק חֵץ מִתְּחִילַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע, וְקָרַע שִׁירָאִין בַּהֲלִיכָתוֹ – פָּטוּר; שֶׁהֲרֵי עֲקִירָה צוֹרֶךְ הַנָּחָה הִיא, וּמִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ.
The Gemara elaborates: Initially they held in accordance with the opinion of Rabbi Avin, as Rabbi Avin says: If one stood in the public domain on Shabbat and shot an arrow from the beginning of an area measuring four cubits to the end of an area measuring four cubits, and the arrow tore another’s silks [ shira’in ] in the course of its travel through the air, the one who threw it is exempt from paying for the cloth. The reason for this is that lifting an item is a necessity for placing it elsewhere, and therefore the entire process, from when one shoots the arrow until it comes to a rest, is considered to be a single act. The one performing it is liable to receive the death penalty for violating Shabbat. One who performs a single act for which he is liable to receive the death penalty and is also liable to pay money receives only the death penalty. Similarly, one who pours another’s wine as a libation for idol worship incurs the death penalty, and is therefore exempt from paying for the wine.
וּלְבַסּוֹף סָבְרִי כְּרַבִּי יִרְמְיָה – דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשְּׁעַת הַגְבָּהָה קַנְיֵיהּ, אִיחַיַּיב לֵיהּ מָמוֹן; מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לָא הָוֵי עַד שְׁעַת נִיסּוּךְ.
And ultimately they held that the liabilities are not incurred simultaneously, in accordance with the opinion of Rabbi Yirmeya, as Rabbi Yirmeya says: From the time of the lifting, the thief acquires the wine and is therefore immediately liable to pay money to the owner. But he is not liable to receive the death penalty until the time that he pours the libation. Once the Sages concluded that the liabilities are not incurred simultaneously, they ruled that one who pours another’s wine as a libation for idol worship is liable to reimburse him.
רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אִיקְּלַע לְבֵי אֶבְיוֹנֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לִידָךְ? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם וְהֶרְאָה מָמוֹן חֲבֵירוֹ בָּא לְיָדִי, וְחִיַּיבְתִּיו.
§ The Gemara returns to the matter of one who showed another’s field to thugs. Rav Huna bar Yehuda happened to come to the town of Bei Abiyonei and came before Rava, who said to him: Did any legal incident come to you for judgment recently? Rav Huna bar Yehuda said to him: There was a case of a Jew whom gentiles coerced and, as a result he showed them property belonging to another, which the gentiles later seized. He came to me for judgment, and I deemed him liable to compensate the owner for the loss.
אֲמַר לֵיהּ: אַהְדַּר עוֹבָדָא לְמָרֵיהּ, דְּתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם וְהֶרְאָה מָמוֹן חֲבֵירוֹ – פָּטוּר, וְאִם נָטַל וְנָתַן בַּיָּד – חַיָּיב!
Rava said to Rav Huna bar Yehuda: Reverse your decision in this case and return the money to its owner, i.e., the thug, as it is taught in a baraita : In the case of a Jew whom gentiles coerced and, as a result he showed them property belonging to another that the gentiles later seized, he is exempt from reimbursing the owner of the property. But if he actively took the property and gave it to the gentiles by his own hand, he is liable to compensate the owner.
אָמַר רַבָּה: אִם הֶרְאָה מֵעַצְמוֹ, כְּנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד דָּמֵי.
The Gemara adds that Rabba says: If he showed the gentiles the property of his own volition, it is as though he actively took the property and gave it to the gentiles by his own hand, and he is liable to compensate the owner.
הָהוּא גַּבְרָא דַּאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם, וְאַחְוִי אַחַמְרָא דְּרַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: ״דְּרִי וְאַמְטִי בַּהֲדַן״, דְּרָא וְאַמְטִי בַּהֲדַיְיהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, פַּטְרִינֵּיהּ.
The Gemara recounts another incident: There was a certain man that gentiles had coerced and so he showed them the wine of Rav Mari, son of Rav Pineḥas, son of Rav Ḥisda, and the gentiles said to him: Carry the wine and bring it with us. Complying with the gentiles, he carried and brought it with them. The case came before Rav Ashi, and he exempted the man from compensating Rav Mari for the wine.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי, וְהָתַנְיָא: אִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – חַיָּיב! אֲמַר לְהוּ: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אוֹקְמֵיהּ עִילָּוֵיהּ מֵעִיקָּרָא, אֲבָל הֵיכָא דְּאוֹקְמֵיהּ עִילָּוֵיהּ מֵעִיקָּרָא – מִיקְלֵי קַלְיֵיהּ.
The Rabbis said to Rav Ashi: But isn’t it taught in a baraita : If he took the property and manually transferred it to the gentiles, he is liable to compensate the owner? Rav Ashi said to them: That statement applies only in a case where the Jew did not bring the gentiles to the property at the outset; but if he brought the gentiles to the property at the outset, it is as though he already burned it, as the gentiles then had access to the property. Since the damage inflicted by the Jew was committed by merely showing the wine to the gentiles, he is exempt from payment even though he later actively carried the wine with his hands.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לוֹ אַנָּס ״הוֹשֵׁיט לִי פְּקִיעַ עָמִיר זֶה, אוֹ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים זֶה״, וְהוֹשִׁיט לוֹ – חַיָּיב! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא.
Rabbi Abbahu raised an objection to the opinion of Rav Ashi from a baraita : In a case where a ruffian said to a Jew: Pass me this bundle of grain, or this cluster of grapes, and the Jew passed it to him, the Jew is liable to pay the owner of the grain or the grapes. Since the ruffian was already present, it is evident from this baraita that one who hands over another’s property to a third party is liable despite the fact that the latter already had access to it. Rav Ashi answered: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the Jew and the ruffian were standing on two different sides of a river, so that the ruffian did not have access to the item when the Jew passed it to him.
דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״הוֹשֵׁיט״ וְלָא תָּנֵי ״תֵּן״, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara points out that the language of the baraita is also precise according to this explanation, as it teaches its ruling using the term: Pass, which indicates that the ruffian could not have reached the item himself, and it did not teach using the term: Give, which would indicate that the ruffian was standing next to the other individual. The Gemara concludes: Learn from the language of the baraita that Rav Ashi’s interpretation is correct.
הָהוּא שׁוּתָא דַּהֲווֹ מִנְּצוּ עֲלַהּ בֵּי תְרֵי. הַאי אָמַר: דִּידִי הוּא, וְהַאי אָמַר: דִּידִי הוּא. אֲזַל חַד מִנַּיְיהוּ וּמַסְרַהּ לְפַרְהַגְ[בָּ]נָא דְמַלְכָּא. אָמַר אַבָּיֵי, יָכוֹל לוֹמַר: אֲנָא כִּי מְסַרִי – דִּידִי מְסַרִי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְכׇל כְּמִינֵּיהּ?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דְּמַיְיתֵי לֵיהּ וְקָאֵי בְּדִינָא.
The Gemara relates another incident: There was a certain fishing net over which two people were quarreling. This one said: It is mine, and that one said: It is mine. One of them went and gave it to an officer [ lefarhagna ] of the king. Abaye said: He is exempt from payment because he can say to the court: When I gave it to the official, I gave what is mine. Rava said to Abaye: And is it in his power to do so when the ownership of the net is the subject of dispute? Rather, Rava said: We excommunicate him until he brings the net back and stands in court for adjudication.
הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה בָּעֵי אַחְווֹיֵי אַתִּיבְנָא דְחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: ״לָא תַּחְוֵי וְלָא תַּחְוֵי!״ אֲמַר לֵיהּ: ״מַחְוֵינָא וּמַחְוֵינָא!״ יָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, שַׁמְטֵיהּ לְקוֹעֵיהּ מִינֵּיהּ.
The Gemara relates another incident: There was a certain man who desired to show another individual’s straw to the gentile authorities, who would seize it. He came before Rav, who said to him: Do not show it and do not show it, i.e., you are absolutely prohibited from showing it. The man said to him: I will show it and I will show it, i.e., I will certainly show it. Rav Kahana was sitting before Rav, and, hearing the man’s disrespectful response, he dislodged the man’s neck from him, i.e., he broke his neck and killed him.
קָרֵי רַב עִילָּוֵיהּ: ״בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כׇּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר״; מָה תּוֹא זֶה, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּמִכְמָר – אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו; אַף מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּיַד גּוֹיִם – אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו.
Seeing Rav Kahana’s action, Rav read the following verse about him: “Your sons have fainted, they lie at the head of all the streets, as an antelope in a net” (Isaiah 51:20). Just as with regard to this antelope, once it falls into the net, the hunter does not have mercy upon it, so too with regard to the money of a Jew, once it falls into the hand of gentiles, they do not have mercy upon him, i.e., the Jew. Since gentiles who seek a Jew’s money will kill him in order to seize the property, Rav Kahana acted appropriately when he broke the miscreant’s neck, as he protected the Jew’s property and, by extension, the Jew himself.
אֲמַר לֵיהּ רַב: ״כָּהֲנָא, עַד הָאִידָּנָא הֲווֹ פָּרְסָאֵי – דְּלָא קָפְדִי אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים, וְהַשְׁתָּא אִיכָּא יַוְונָאֵי – דְּקָפְדוּ אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים, וְאָמְרִי ׳מַרְדִּין, מַרְדִּין׳. קוּם סַק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְקַבֵּיל עֲלָךְ דְּלָא תַּקְשֵׁי לְרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבַע שְׁנִין״.
Rav then said to Rav Kahana: Kahana, until now there were Persian rulers who were not particular about bloodshed. But now there are Greeks who are particular about bloodshed, and they will say: Murder [ meradin ], murder, and they will press charges against you. Therefore, get up and ascend to Eretz Yisrael to study there under Rabbi Yoḥanan, and accept upon yourself that you will not raise any difficulties to the statements of Rabbi Yoḥanan for seven years.
אֲזַיל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּיָתֵיב וְקָא מְסַיֵּים מְתִיבְתָּא דְיוֹמָא לְרַבָּנַן. אֲמַר לְהוּ: רֵישׁ לָקִישׁ הֵיכָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לְהוּ: הַאי קוּשְׁיָא וְהַאי קוּשְׁיָא, וְהַאי פֵּירוּקָא וְהַאי פֵּירוּקָא. אֲמַרוּ לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ. אֲזַל רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״אֲרִי עָלָה מִבָּבֶל, לְעַיֵּין מָר בִּמְתִיבְתָּא דְּלִמְחַר״.
Rav Kahana went to Eretz Yisrael and found Reish Lakish, who was sitting and reviewing Rabbi Yoḥanan’s daily lecture in the academy for the Rabbis, i.e., the students in the academy. When he finished, Rav Kahana said to the students: Where is Reish Lakish? They said to him: Why do you wish to see him? Rav Kahana said to them: I have this difficulty and that difficulty with his review of Rabbi Yoḥanan’s lecture, and this resolution and that resolution to the questions he raised. They told this to Reish Lakish. Reish Lakish then went and said to Rabbi Yoḥanan: A lion has ascended from Babylonia, and the Master ought to examine the discourse he will deliver in the academy tomorrow, as Rav Kahana may raise difficult questions about the material.
לִמְחַר אוֹתְבוּהּ בְּדָרָא קַמָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אָמַר שְׁמַעְתְּתָא – וְלָא אַקְשִׁי, שְׁמַעְתְּתָא – וְלָא אַקְשִׁי; אַנְחֲתֵיהּ אֲחוֹרֵי שְׁבַע דָּרֵי, עַד דְּאוֹתְבֵיהּ בְּדָרָא בָּתְרָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״אֲרִי שֶׁאָמַרְתָּ – נַעֲשָׂה שׁוּעָל!״
The next day, they seated Rav Kahana in the first row, in front of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan stated a halakha and Rav Kahana did not raise a difficulty, in accordance with Rav’s instruction. Rabbi Yoḥanan stated another halakha and again, Rav Kahana did not raise a difficulty. As a result, they placed Rav Kahana further back by one row. This occurred until he had been moved back seven rows, until he was seated in the last row. Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: The lion you mentioned has become a fox, i.e., he is not knowledgeable.
אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא דְּהָנֵי שְׁבַע דָּרֵי לִהְווֹ חִילּוּף שְׁבַע שְׁנִין דַּאֲמַר לִי רַב. קָם אַכַּרְעֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״נֶהְדַּר מָר בְּרֵישָׁא״. אֲמַר שְׁמַעְתְּתָא, וְאַקְשִׁי. אוֹקְמֵיהּ בְּדָרָא קַמָּא. אָמַר שְׁמַעְתְּתָא, וְאַקְשִׁי.
Rav Kahana said to himself: May it be God’s will that these seven rows I have been moved should replace the seven years that Rav told me to wait before raising difficulties to the statements of Rabbi Yoḥanan. He stood up on his feet and said to Rabbi Yoḥanan: Let the Master go back to the beginning of the discourse and repeat what he said. Rabbi Yoḥanan stated a halakha and Rav Kahana raised a difficulty. Therefore, they placed him in the first row, and again, Rav Yoḥanan stated a halakha , and he raised a difficulty.
רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה יָתֵיב אַשְּׁבַע בִּסְתַּרְקֵי, שָׁלְפִי לֵיהּ חֲדָא בִּסְתַּרְקָא מִתּוּתֵיהּ. אֲמַר שְׁמַעְתְּתָא – וְאַקְשִׁי לֵיהּ, עַד דְּשָׁלְפִי לֵיהּ כּוּלְּהוּ בִּסְתַּרְקֵי מִתּוּתֵיהּ, עַד דְּיָתֵיב עַל אַרְעָא. רַבִּי יוֹחָנָן גַּבְרָא סָבָא הֲוָה וּמְסָרְחִי גְּבִינֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: דַּלּוֹ לִי עֵינַי וְאֶחְזְיֵיהּ. דַּלּוֹ לֵיהּ בְּמַכְחַלְתָּא דְכַסְפָּא.
Rabbi Yoḥanan was sitting upon seven cushions [ bistarkei ] so that he could be seen by all the students, and since he could not answer Rav Kahana’s questions, he removed one cushion from under himself to demonstrate that he was lowering himself out of respect for Rav Kahana. He then stated another halakha and Rav Kahana raised another difficulty. This happened repeatedly until Rabbi Yoḥanan removed all the cushions from underneath himself until he was sitting on the ground. Rabbi Yoḥanan was an old man and his eyebrows drooped over his eyes. He said to his students: Uncover my eyes for me and I will see Rav Kahana, so they uncovered his eyes for him with a silver eye brush.
חֲזָא דִּפְרִיטָה שִׂפְווֹתֵיהּ, סְבַר אַחוֹכֵי קָמְחַיֵּיךְ בֵּיהּ. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, וְנָח נַפְשֵׁיהּ. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבָּנַן: חָזֵיתוּ לְבַבְלָאָה הֵיכִי עָבֵיד? אֲמַרוּ לֵיהּ: דַּרְכֵּיהּ הָכִי. עָל לְגַבֵּי מְעָרְתָּא, חֲזָא דַּהֲוָה
Once his eyes were uncovered, Rabbi Yoḥanan saw that Rav Kahana’s lips were split and thought that Rav Kahana was smirking at him. As a result, Rabbi Yoḥanan was offended, and Rav Kahana died as punishment for the fact that he offended Rabbi Yoḥanan. The next day, Rabbi Yoḥanan said to the Rabbis, his students: Did you see how that Babylonian, Rav Kahana, behaved in such a disrespectful manner? They said to him: His usual manner of appearance is such, and he was not mocking you. Hearing this, Rabbi Yoḥanan went up to Rav Kahana’s burial cave and saw that it was