Commentary page
Bava Kamma 105b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 105b
Bava Kamma 105b. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 479 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
נשבע עליו לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו:
מהו מי אמרינן הא מנח ויכול לפטור בו את עצמו ואשתכח דלאו מידי כפריה:
שומר חנם אני עליו ונשבע והודה:
חייב קרבן שבועה אע"פ שהודה קודם שבועה בגוף הממון:
שהרי פטר עצמו בשבועה:
מגניבה ואבידה שאם היה נגנב ממנו משבועה ואילך היה נפטר בדברי שקר שהרי הוא עצמו גנבו וחייב בכל אונסין עד שיחזירנו:
שואל פטור במתה מחמת מלאכה ומכחש בשר מחמת מלאכה דלמעבד מלאכה שייליה ולאו לאוקמה בכילתא:
אע"ג דהא קאים ומודה ליה בגויה והשתא איהו לא כפר מידי אפ"ה כיון דשמא סוף השבועה לבא לידי כפירת ממון חייב:
26 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 105b · Sefaria
Tosafot
ושמואל אמר לחיוב תימה היכי מ"ל לחיוב דאם כן הויא ברייתא זו ואין צ"ל זו:
מאי לאו עונש דממון תימה בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א"כ הזהיר דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת:
כאן שהודה כאן שבאו עדים ואיצטריך שתי אזהרות משום דעונשן אין שוין דבהודה שייך חומש ואשם ובעדים לא שייך אלא חיוב עונשין ומיהו תימה אמאי קאמר ברישא מוכחש עונש שמענו ובסיפא אומר מונשבע על שקר דכיון דלא מיירי אלא לאחר שבועה תרוייהו ה"ל למימר מונשבע על שקר:
אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון וא"ת אמאי לא חשיב שבועת מלוה וי"ל משום דשבועה במלוה לא כתיב אלא מפקדון אתיא:
Tosafot on Bava Kamma 105b · Sefaria
Rashba
אמר ליה תרדא פירוש, מוריד רירו על זקנו תרדא מלשון ריר.
כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך כלומר שהיה בפניו דתו ליכא למימר אדמייתי ליה מגנב, כי קאמינא אנא דקאי באגם דאיכא למיחש דלמא אדמייתי ליה מגנב.
אתה מכרתו לי מה מודה בעיקר איכא דאמרי ליה ולא נתתי דמים כלומר, בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתי ונתבטל המקח והרי היא לפניך. ואי נמי מסתברא דאפילו באומר מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו אלא כגון שלא נתתי דמים הילך השור, אף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולאו הילך הוא שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו.
תועה בדרך מצאתיו נימא ליה אבעי לך להדורי כלומר, וכיון דלא אהדרתיה אין לך גניבה גדולה מזו. ולאו למימר שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב (דברים כב, ב) אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו וכו' אלא שראה שהבעלים מחזרין אחר השור ושואלים אותו והוא שוחק. כך פירש הראב"ד ז"ל.
ותנא תונא וכחש בה למדנו לעונש כלומר לעונש ממון שכתב אחריו והשיב את הגזלה אשר גזל ולומר שאינו פטור ממנו עד שישיבנו ואפילו נאנס באותו דיבור דמשעה שכפר קם ברשותיה.
אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו תמיה לן בעונש ממון מנין שמצינו אזהרה בו ובעונש גוף אמרו ולא ענש אלא אם כן הזהיר אבל בממון מנין, ומסתברא דהכי פירושו לפי שכתוב וכחש בה ונשבע על שקר הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין עונש השבה דכתיב והשיב את הגזלה ועונש חומש ולא ידענו אם עונשין אלו על הכפירה שזכר או על השבועה ששניהם הוזכרו למעלה קודם העונש ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר והשיב את הגזלה דאוקמיה ברשותיה לאונסין עונש זה על מה שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב וכחש בעמיתו ונשבע או אינו אלא על שכחש בעמיתו מנין לנו דבר שנלמד ממנו על מה ענש עונש זה, והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר לא תכחשו מאי לאו לעונש ממון כיון דקתני שהזהיר ואמר לא תכחשו שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה שכן מצינו שהזהיר שלא יכחש בעמיתו דכתיב לא תכחשו איש בעמיתו אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתיב כאן וכחש בעמיתו ונשבע שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא, ודחה לו עונש שבועה, כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שענש בהשבה אבל על כפירה בלא שבועה לא, ואקשינן והא מדקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו לעונש כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא עונש על מה שכפר ונשבע מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דלמא על הכפירה דהא כתיב וכחש תלמוד לומר לא תשקרו איש בעמיתו שהוא השבועה שנשבע לשקר דאשכחן שקר על השבועה דכתיב (ויקרא יט, יב) לא תשבעו בשמי לשקר ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהן עונש שני עונשין עונש אונסין עונש חומש שמע מינה האונסין על הכפירה וחומש על השבועה, ודחה לא דלמא תרווייהו על השבועה אלא אחד שנשבע ואחר כך באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחלה ועד סוף ולא הודה עד שבאו עדים והכחישוהו שזה חייב בעונש אונסין אבל בשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב באונש חומש. כנ"ל פירוש שמועה זו.
Rashba on Bava Kamma 105b · Sefaria
Meiri
שורי גנבת והוא אומר לא כי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו שהוא פוטר עצמו בגנבה ואבדה או שומר שכר אני עליו שהוא פוטר עצמו באונסין או שואל אני עליו שהוא פוטר עצמו במתה או כחשה מחמת מלאכה ונשבע ואחר כך הודה שגנבה חייב בקרן וחומש ואשם ואע"פ שלא כפר בגוף הממון הואיל ואלו נגנב בשומר חנם או נאנס בשומר שכר או מתה מחמת מלאכה בשואל היה פוטר עצמו מן הקרן בד"א בשאין השור לשם אלא שהוא באגם או באיזה מקום שאינו יכול להחזירו עכשו הא אם היה לשם ואומר שומר אני עליו טלהו מעכשו ונשבע והודה אין כאן קרן וחומש ואשם שנאמר וכחש בה פרט למודה בעקר ומוכן להחזירו עכשו כגון שאמר שומר אני עליו או אתה מכרתו לי ולא נתתי לך הדמים והרי שורך לפניך או נתתו לי על מנת לשלם גמול ואין רצוני בכך וטול שורך מעכשו וכן אם אמר תועה היה בדרך ובא אצלי אע"פ שלא היה לי לאספו אלא להחזירו מיד כמו שיתבאר תפתר באומר שבועה שמצאתיו ולא הייתי יודע שהוא שלך:
שבועת העדות אין בה חיוב קרבן שבועה אלא בדבר שאלו העיד עליו היה ממון יוצא לתובע בעדותו הא אם היה מחייבו בעדות זה שבועה אע"פ שאפשר שישלם זה ולא ישבע אין כאן חיוב קרבן שבועת העדות מעתה תבע לחברו מנה והשביע עד אחד פטור שדבר הגורם לממון אינו כממון:
ראובן שתבע את שמעון שורי בידך ומצאתו ואמר לו שמעון הן מצאתי אבל אינו שלך הבא ראיה שהוא שלך וטול הלך ראובן ותבע את לוי להעיד וכפר ונשבע שאינו יודע לו עדות ואחר כך העיד שהוא מכיר שהוא שלו אבל אינו יודע אם מצאו שמעון או לקחו וזהו הנקרא בה ולא במוצאה והרי אלו העידו שנים כן היה השור חוזר לראובן שכבר הודה שמעון שהוא מצאו אלא שאין כאן אלא עד אחד ואלמלא שכפר מתחלה היה מביאו לידי שבועה אם נודע לו שהוא שלו ואם לאו ושמא היה מחזיר ולא היה נשבע וגרם לו הפסד ממון מכפירתו שהודאתו שהודה אחר כן אינה מועלת אלא להבאת קרבן לא לענין הדין שכבר כפר בבית דין ואינו חוזר ומגיד וכמו שאמרו בשבועות השביעו ארבעה וחמשה פעמים וכפר אינו חייב אלא אחת מפני שאין יכולין לחזור ולהודות אחר כפירה ראשונה כמו שיתבאר שם ואעפ"כ פטור מקרבן הואיל ואין עדותו מוציא ממון הגמור וכן אם העיד אחר כן שהכיר במוצאה ולא בה ר"ל ששמעון טוען שהוא שלו אלא שהוא טוען שלקחה ולוי מודה עכשו שהוא יודע שמצאה אלא שלא היה יודע שהוא של זה וכן אם הודה שהכיר בה ובמוצאה:
Meiri on Bava Kamma 105b · Sefaria
Shita Mekubetzet
אמר ליה תרדא מוריד רירו על זקנו תרדא מלשון ריר הרשב"א ז"ל. וגאון ז"ל פירש תרדא שוטה. כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כלומר שהיה בפניו דתו ליכא למימר אדמייתי ליה מגנבא כי קא אמינא דקאי באגם דאיכא למיחש דילמא אדמייתי ליה מגנבא מגניב. הרשב"א ז"ל. אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא דאמר ליה ולא נתתי דמים כלומר בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתים ונתבטל המקח והרי הוא שלך לפניך. ואי נמי מסתברא דאפילו באומר אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו אלא כיון שלא נתתי דמים הילך השור דאף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולא הילך הוא שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל. אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך השתא דלא עבידנא לך שליחותך שקול תורך וזיל. ושמעינן מינה דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי אדעתא דיהיב ליה דמי ולא יהיב ליה לא הוו זביניה זביני. וכן מאן דיהיב ליה מתנה לחבריה אדעתא דעביד ליה שליחותיה ולא עביד ליה לא הויא מתנה. ע"כ.
לימא איבעי לך לאהדורי כלומר וכיון דלא אהדרתיה אין לך גנבה גדולה מזו. ולאו למימרא שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב ואם לא קרוב אליך ולא ידעתו ואספתו וכו' אלא שראה שהבעלים מחזרים אחר השור ושואלים אותו והוא שותק. כן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל. האי קושטא אשתבע והכא לדברי הכל ליכא חיובא כלל אימא הכיר בה ובמוצאה ונשבע שלא הכיר לא בה ולא במוצאה. גאון ז"ל.
ושמואל אמר לחיוב פירש רש"י ז"ל דרבי חנינא דאמר לפטור ושמואל דאמר לחיוב אכולהו קאי ולרבי חנינא דאמר לפטור נראה לי דהאי הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לאו דוקא בעד אחד אלא הוא הדין בשני עדים הוי גורם לממון. הקשה ר"מ למאי דמפרש דשמואל דאמר לחיוב אכולהו קאי כמו רבי חנינא דאמר לפטור היכי קאמר בפלוגתא דהני תנאי הא אפילו רבי אלעזר ברבי שמעון לא קאמר אלא בחד גורם בגורם דגורם מי קאמר כדאיתא בפרק שבועת העדות הכל מודים בעידי סוטה בעידי קינוי דפטור דהוה ליה גורם דגורם והכא נמי הוי גורם דגורם. בה ולא במוצאה מי יימר דמשכחת מוצאה ואי נמי משכחת ליה טעין נאנסה הימנו. וכן במוצאה ולא בה מי יימר דאבדתך מצא דילמא אבדה אחריתי היא ואי נמי דידך אשכח דילמא הוה טעין נאנסו. ותירץ דהאי דקאמר למאי הלכתא אסיפא קאי בה ובמוצאה רבי חנינא אמר לפטור כי הנך דרישא ושמואל אמר לחיוב אף על גב דהנך דרישא לפטור סיפא לחיוב והכי קאמר שלש שבועות הן יש מהן לחיוב ויש מהן לפטור. הרא"ש ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר וז"ל שלש שבועות הן שהעד שכפר בעדותו ואחר כך הודה שמביא עליו קרבן שבועה וזו מחלוקת היא בין האמוראים בעד אחד כדאיתא בסמוך מפני שהוא גורם לממון דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר מכל מקום בשני עדים אם כפרו עדותם ואחר כך הודו חייבים קרבן שבועה ואפילו לא הודו אלא מקצת חייבים לפי שבאותו מקצת היה מוציא זה אבדתו מיד מוצאה. והענין כך הוא זה טען את חברו ואמר ליה שורי מצאת והלה אומר מצאתי ואינו שלך הלך אצל העד אמר ליה משביע אני עליך שתבא ותעידני שיש לי שור אובד ביד פלוני אמר העד שבועה שאיני יודע לך כלום עדות חזר והודה ואמר מכיר הייתי השור שהוא שלך אבל לא הייתי מכיר מי מצאו הואיל שהמוצא מודה שמצאו אלא שטוען שאין השור הזה שלו אם העיד עליו שהוא מכיר שזה השור שלו כבר היה המוצא חייב להחזיר לו ונמצא זה העד מאבד ממון חבירו בכבישת עדותו ובשבועתו ואם היו שנים היו חייבין קרבן שבועה ובעד אחד מחלוקת. וכן אם טען חבירו שור זה מצאת והלה אומר שורך הוא אלא לא מצאתיו אלא קניתיו מאחר ואתה שמא מכרתו לו ואיני חייב להחזירו לך כדתנן בהגוזל זוטא שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו והשביע זה העד שיודע בזו האבדה שראה בתורת מציאה באה לידו וכפר ואמר שאינו יודע כלום וחזר והודה מכיר הייתי במוצאה וראיתי שזה מצא זה השור אבל לא הייתי יודע שהוא שלך כיון שאם העיד היה מוצא מתחייב שהרי הודה שהשור שלו הוא אלא שלא בא לידו בדרך מציאה וזה יודע שכן בא לידו חייב וכל שכן שאם חזר והודה שהיה מכיר בה ובמוצאה שהוא חייב. למאי הלכתא מנו אלו השבועות רבי חנינא אמר לפטור לעד אחד מכל מקום למדנו לשנים שהן חייבין וכך אמר בן עזאי אלו שלש שבועות הן שהשנים חייבין והאחד פטור ושמואל אמר לחיוב שהאחד נמי חייב. נמצא עכשיו דשמואל דהלכתא כותיה קאי כרבי אלעזר ברבי שמעון בדבר הגורם לממון דכממון דמי. ע"כ לשונו ז"ל. וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל תניא אמר בן עזאי שלש אבדות הן במשביע את העד לענין קרבן שבועת העדות הכיר בה באבדה ולא במוצאיה שהכיר שחפץ זה של תובע היה אבל לא הכיר במוצאיה שאין יודע שבא ליד הנתבע בתורת מציאה והנתבע טוען מעולם לא היתה של תובע או שהכיר העד במוצאיה ולא בה שראה שבאה לידו של נתבע בתורת מציאה אלא שאינו יודע אם היתה של תובע זה ואם לאו והנתבע טוען מעולם לא בא לידי בתורת מציאה אלא התובע מכרה לי או שנתת לי במתנה או שהכיר בה ובמוצאיה והנתבע כופר המשביע עד אחד כהאי גוונא אסיקנא בפלוגתא דתנאי לרבנן פטור דסבירי להו דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ועוד דהא תנן סתמא בשבועות דלא כרבי אלעזר ברבי שמעון כדמברר בפרק שבועת העדות. מיהו שמעינן מינה דכי האי גוונא גבי שני עדים מחייבי קרבן שבועת העדות וממילא שמעת דהני שלש עדיות כל חדא מינייהו סהדותא דמפקי בה ממונא הוא. וכן הלכה. ע"כ.
ותנא תונא וכו' ברייתא היא. וקשה דבפרק אלו טרפות על ההיא דתרבץ הושט שניטל כולו אמרינן ותנא תונא ופירש רש"י ז"ל תונא תנא דמתניתין אפילו אם היא במסכת אחרת לפי שהמשניות שגורות בפיהן אבל הברייתא לא אמרינן תונא. ונראה לי לתרץ דשאני רב ששת שהיו הברייתות שגורות בפיו כמו המשניות לאחרים כדמוכח בעירובין פרק הדר רב חסדא ורב ששת כי פגעו בהדדי רב חסדא מירתת כולי גופיה ממתניתא דרב ששת וכו'. ושמעתי דשאני ברייתות דתורת כהנים שהיו סדורות להם כמו המשניות. וכן פירש רש"י ז"ל בשילהי פרק אלו טרפות דברייתות דתורת כהנים היו שגורות בבית המדרש בפי כל אבל ברייתא דרבי ישמעאל רק בפי תלמידיו. ובפרק הערל אמר ליה דידיה היא מתניתין היא היכא תני לה בתורת כהנים וכו'. ויש גורסים שם מתניתא היא. ה"ר ברוך ז"ל בספר החכמה. ותנא תונא בפקדון או בתשומת יד והשיב את הגזלה למדנו לעונש שגובים הימנו ממון והאי לעונש כמו נתחייב בהשבון ואפילו נגנב או אבד או נאנס דנעשה גזלן עליו וחייב באונסין. אזהרה מנין דהיכן מצינו שהזהיר הכתוב שלא יכחש הפקדון תלמוד לומר לא תכחשו מאי למדנו לעונש לאו עונש עבירה שכיון שכחש בה אפילו בלא שבועה מיד נתחייב בהשבון דמיד נתחייב באונסין. למדנו לעונש והאי עונש נמי כעונש דרישא אזהרה מנין דהזהיר הכתוב שלא ישקר תלמוד לומר לא תשקרו ובדין דהוה ליה למתני לא תשבעו בשמי לשקר אלא איידי דתנא רישא לא תכחשו תנא סיפא לא תשקרו ומדסיפא דאשתבע מכלל דרישא דלא אשתבע וקמה לן דבין נשבע בין לא נשבע הואיל וכפר מיד נעשה עליו גזלן ונתחייב באונסין ותנא סיפא לגלויי רישא ומסייע לרב ששת. אמרי אידי ואידי בין רישא בין סיפא דאשתבע ותרווייהו אצטריכו לאשמועינן דרישא בהודה וסיפא בבאו עדים ורישא קמשמע לן וכחש בה ונשבע והודה והשיב דמיד נתחייב בהשבון ומשלם קרן וחומש ואשם וסיפא קמשמע לן ונשבע על שקר ובאו עדים והשיב דמיד נתחייב בהשבון דנתחייב באונסין אבל בלא שבועה לעולם אימא דלא נתחייב באונסין ומהא לא תסייע לרב ששת. גאון ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל מאי לאו עונש ממון שעל ידי שכחש בה מחייב עונש גדול שהוא חייב באונסין דגזלה שוינהו רבנן לכולהו לא עונש שבועה כלומר שעל ידי שכחש ונשבע נתחייב באונסין כגזלן ולא על ידי כפירה בלבד. והא מדסיפא בדאשתבע וכו' עכשיו הוא מדבר בעונש שבועה ומאי ניהו חומש ואשם מכלל דרישא דקתני עונש הכחשה אפילו בלא שבועה. לא אידי ואידי על ידי שבועה אלא רישא בלא הודאה ובאו עדים ונאנס באונסין על ידי הכחש והשבועה סיפא שנשבע ונענש בחומש ואשם ואונסין. ע"כ.
למדנו עונש אזהרה מנין וכו' מאי לאו לעונש ממון. תימה מה אנו צריכים אזהרה לעונש ממון. ותירץ רבינו תם דאצטריך דאי לאו דאשכח שהזהיר מדוכתא אחריתי על ההכחשה הוה לן וכחש ונשבע על שקר אידי ואידי חדא עונשא הוא משום ההכחשה והשבועה מייתי קרבן אבל משום הכחשה לחוד לא מייתי מידי אבל השתא דאשכחן דכתיב בדוכתא אחריתי לא תכחשו אלמא וכחש דהכא מילתא באנפי נפשה היא ועלה לחודה נמי מעניש מהו עונשא והשיב את הגזלה וגו' ומשעת הכחשה קמה ליה ברשותיה והוה ליה עלה גזלן וחייב באונסה. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל למדנו לעונש כלומר לעונש ממון שכתיב אחריו והשיב את הגזלה וגו' ולומר שאינו פטור ממנו ואפילו שישיבנו ואפילו נאנס שמשעה שכפר קם ברשותיה אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו. תמיה לי בעונש ממון היכן מצינו אזהרה ובעונש גוף אמרו לא ענש אלא אם כן הזהיר אבל בממון מנין. ומסתברא דהכי פירושו לפי שכתוב וכחש בה ונשבע על שקר הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין עונש השבה כדכתיב והשיב את הגזלה ועונש חומש ואשם ולא ידעינן אם עונשין אלו על הכפירה שזכר או על השבועה ששניהם חוזרים למעשה קודם העונש ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר והשיב את הגזלה דאוקמה ברשותיה לאונסין עונש זה על מה שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב וכחש בעמיתו ונשבע או אינו אלא על שכחש בעמיתו ואמר מנין לנו דבר שנלמוד ממנו על מה ענש עונש זה והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר לא תכחשו. מאי לאו כיון דקתני שהזהיר ואמר לא תכחשו שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה שכן מצינו שהזהיר שלא יכחשו איש בעמיתו דכתיב לא תכחשו איש בעמיתו אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתב כאן וכחש בעמיתו ונשבע שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא. ודחה לא עונש שבועה כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שנענש בהשבה הא על הכפירה בלא שבועה לא. ואקשינן והא מדקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו לעונש כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא ענוש על מה שכפר מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דילמא על הכפירה דהא כתיב וכחש תלמוד לומר לא תשקרו וגו' שהיא השבועה שנשבע על השקר דאשכחן שקר על השבועה דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהם ענש שני עונשין עונש אונסין ועונש חומשין שמע מינה האונסין על הכפירה והחומש על השבועה. ודחינן לא דילמא תרווייהו על השבועה אלא חד שנשבע ואחר כך באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחילה ועד סוף ולא הודיעו עד שבאו עדים והכחישוהו שזה חייב בעונש אונסים ולא אעונש חומש אבל כשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב בעונש חומש. כן נראה לי פירוש שמועה זו. ע"כ לשונו.
כאן שהודה כאן שבאו עדים באו עדים וכו' וא"ת כיון דבהודה משתעי קרא דחומש ואשם אינם בלא הודאה כדכתיב והתודה אימא בהודאה דוקא בחומש ואשם חייב נמי באונסין אבל בעדים דליכא חומש ואשם ליכא נמי חיוב אונסין. וי"ל דלא דמי דבשלמא חומש ואשם ליתנהו אלא בהודה כדכתיב והתודה אבל חיוב אונסין לא תני בהודאה דבשביל הודאתו אין לנו לחייבו באונסין אלא בשביל שבועת שקר אתו ואם כן אין לחלק בין הודאה לבאו עדים לענין אונסין. הרא"ש ז"ל.
אחד שבועת העדות שאלו רבותי בשבועת העדות היאך אנו יודעים וכי דנין אותו בחשוד על ידי הודאת פיו. ופירשוה כשבאו עדים שהיו עמהם באותו מעשה. ואיני מודה בזו אלא על ידי מה שהוא מודה אחר כך הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך הרי הוא נעשה חשוד מאליו. הרב המאירי ז"ל.
ואפילו שבועת שוא וא"ת לרבא דאמר בפרק זה בורר דאוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דרשע דחמס בעינן אבל זה שהוא רע לשמים בשביל זה אינו חשוד להיות רע לבריות ולא יעיד עדות שקר ואם כן הכא נמי אף על גב דנשבע לשקר בשבועת שוא אכתי רע לשמים הוא ואינו חשוד לשבועות ממון. וי"ל דלא דמי דודאי עדות שקר לא יעיד אבל הכא דכפר ממון חברו ואנו חושדים אותו שחוא רוצה לגזלו והוא רע לבריות מאי קאמר רמי שבועה עליה כי היכי דלודי בשביל השבועה לא יודה כי כבר רע לשמים הוא על ידי שבועת שוא. הרא"ש ז"ל.
1 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 105b · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוספות בד"ה ושמואל אמר וכו' תימא כו' דא"כ הוי ברייתא זו ואצ"ל זו עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא דנקט בה ובמוצאה כגון כשהשביע את העד אמר שאינו יודע לו עדות אלא שמכיר בה ולא במוצאה או להיפך והאמת שמכיר בה ובמוצאה וקמ"ל דאפילו בכה"ג חייב וכן בבבא דמציעתא נמי יש לפרש כן אלא דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן וק"ל:
גמרא מתיב רמי בר חמא וכו' ואי איתא בכפירה הוא דאיפסל ליה ויש לדקדק דהא שפיר אשכחן שבועת הפקדון דלית בה כפירת ממון כלל כגון במודה בעיקר אלא שאומר שומר אני עליו וכה"ג וכשמעתיה דרבה דלעיל ובדלא א"ל הילך וקמ"ל דאפ"ה מפסל ויש ליישב משום דעיקר לשון שבועת הפקדון משמע שהתובע אומר שפקדונו בידו וש"ח עליו א"כ ע"כ שהנתבע כופר לגמרי ומקשה שפיר וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 105b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 105, Amud Bet, about 479 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 129 words
Opens “נִשְׁבַּע עָלָיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִי…”
- Segment 216 words
Opens “מִילְּתָא דְּאִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבָא, פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה…”
- Segment 314 words
Opens “״מָה טִיבוֹ אֶצְלְךָ?״ ״שׁוֹמֵר חִנָּם אֲנִי עָלָיו״…”
- Segment 411 words
Opens “״שׁוֹמֵר שָׂכָר אֲנִי עָלָיו״ – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי…”
- Segment 511 words
Opens “״שׁוֹאֵל אֲנִי עָלָיו״ – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר…”
- Segment 641 words
Opens “אַלְמָא אַף עַל גַּב דְּהָא קָאֵים –…”
- Segment 715 words
Opens “יָתֵיב רָבָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַב…”
- Segment 87 words
Opens “כֵּיצַד? ״שׁוֹרִי גָּנַבְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״;…”
- Segment 951 words
Opens “״מָה טִיבוֹ אֶצְלְךָ?״ ״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי״; ״אַתָּה…”
- Segment 1015 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: תְּדוֹרָא! כִּי תַּנְיָא הָהִיא –…”
- Segment 1119 words
Opens “״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי״ – מַאי מוֹדֶה בָּעִיקָּר…”
- Segment 1225 words
Opens “״אַתָּה נְתַתּוֹ לִי״; ״אָבִיךָ נְתָנוֹ לִי״ –…”
- Segment 1324 words
Opens “״תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ מְצָאתִיו״ – לֵימָא: אִיבְּעִי לָךְ…”
- Segment 1419 words
Opens “תַּנְיָא, אָמַר בֶּן עַזַּאי: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הֵן…”
- Segment 159 words
Opens “לֹא בָּהּ וְלֹא בְּמוֹצְאָהּ?! קוּשְׁטָא אִשְׁתְּבַע! אֵימָא:…”
- Segment 1611 words
Opens “לְמַאי הִלְכְתָא? רַב אַמֵּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא:…”
- Segment 1714 words
Opens “וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: הַמַּשְׁבִּיעַ עֵד אֶחָד…”
- Segment 1816 words
Opens “בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם…”
- Segment 1928 words
Opens “אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן – נַעֲשֶׂה…”
- Segment 2031 words
Opens “לָא, לְעוֹנֶשׁ שְׁבוּעָה. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְאִישְׁתְּבַע,…”
- Segment 2121 words
Opens “אָמְרִי: אִידֵּי וְאִידֵּי דְּאִישְׁתְּבַע; כָּאן שֶׁהוֹדָה, כָּאן…”
- Segment 2219 words
Opens “מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל…”
- Segment 236 words
Opens “וְאִם אִיתָא, בִּכְפִירָה הוּא דְּאִיפְּסִיל לֵיהּ!…”
- Segment 2416 words
Opens “אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּקָאֵי בַּאֲגַם,…”
- Segment 2511 words
Opens “תִּדַּע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַכּוֹפֵר…”
Original text
נִשְׁבַּע עָלָיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִי מִיגְּנֵב בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ – מָמוֹנָא קָא כָפַר לֵיהּ; אוֹ דִלְמָא, הַשְׁתָּא מִיהַת הָא מַנַּח וְעַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא, וְלָא כָּפַר לֵיהּ מָמוֹנָא?
If the robber took a false oath concerning the robbery of the leavened bread, what is the halakha ? Do we say that since, if it were to be stolen from the robber, the robber would need to pay the initial value of the bread to the robbery victim, as he can no longer say: That which is yours is before you, and therefore he has denied a claim of a monetary matter to the robbery victim and must consequently pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering? Or perhaps we say that now, in any event, it is resting in the robber’s possession and it is considered as mere dust, since it is prohibited to derive benefit from it, and as such he has not denied a claim of a monetary matter, and the halakhot concerning a false oath do not apply.
מִילְּתָא דְּאִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבָא, פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה: ״שׁוֹרִי גָּנַבְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״;
The Gemara comments: The matter that was a dilemma for Rava is obvious to Rabba, as Rabba says that in a scenario where one says to another: You stole my ox, and the other says: I did not steal it.
״מָה טִיבוֹ אֶצְלְךָ?״ ״שׁוֹמֵר חִנָּם אֲנִי עָלָיו״ – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִגְּנֵיבָה וַאֲבֵידָה.
The first asks: What is the nature of its presence in your possession? The second responds: I am an unpaid bailee over it. If the defendant then takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases of theft and loss.
״שׁוֹמֵר שָׂכָר אֲנִי עָלָיו״ – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה.
If he responds instead: I am a paid bailee over it, and takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases of breakage and death.
״שׁוֹאֵל אֲנִי עָלָיו״ – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִמֵּתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה.
If he responds instead: I am a borrower of it, and takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases where the ox died due to ordinary labor.
אַלְמָא אַף עַל גַּב דְּהָא קָאֵים – כֵּיוָן דְּאִי מִיגְּנֵיב מָמוֹנָא קָא כָפַר, הַשְׁתָּא נָמֵי מָמוֹנָא קָא כָפַר; הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּעַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא – כֵּיוָן דְּאִי מִיגְּנִיב בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ מָמוֹנָא מְעַלְּיָא, הַשְׁתָּא נָמֵי מָמוֹנָא קָא כָפַר לֵיהּ.
In all of these cases, the ox is in the possession of the one who took the false oath, and he admits that it belongs to the other. The Gemara analyzes Rabba’s statement: Apparently, Rabba holds that even though the ox is now extant and can be returned to its owner, since, if it were to be stolen, the robber would be found to be denying a claim of a monetary matter, as according to his claim he would then be exempt from paying, he is now considered to be denying a claim of a monetary matter as well. Here, in the case of the bread also, even though it is considered mere dust, since, if it were to be stolen, he would be required to pay the robbery victim full-fledged monetary restitution, he is now considered to be denying a claim of a monetary matter as well.
יָתֵיב רָבָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַב עַמְרָם לְרָבָא: ״וְכִחֵשׁ בָּהּ״ – פְּרָט לְמוֹדֶה בָּעִיקָּר.
Rava sat and said this halakha , that one who protected himself from potential liability for payment by taking a false oath that he is a bailee is liable to pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering. Rav Amram raised an objection to Rava from a baraita : The verse states concerning one who is liable for taking a false oath concerning a monetary matter: “And deals falsely with it” (Leviticus 5:22); this serves to exclude one who admits to the primary feature of a claim.
כֵּיצַד? ״שׁוֹרִי גָּנַבְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״;
The baraita continues: How is this so? In a scenario where one says to another: You stole my ox, and the latter says: I did not steal it.
״מָה טִיבוֹ אֶצְלְךָ?״ ״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי״; ״אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה״; ״אָבִיךָ מְכָרוֹ לִי״; ״אָבִיךָ נְתָנוֹ לִי בְּמַתָּנָה״; ״אַחַר פָּרָתִי רָץ״; ״מֵאֵלָיו בָּא אֶצְלִי״; ״תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ מְצָאתִיו״; ״שׁוֹמֵר חִנָּם אֲנִי עָלָיו״; ״שׁוֹמֵר שָׂכָר אֲנִי עָלָיו״; ״שׁוֹאֵל אֲנִי עָלָיו״ – וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה; יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִחֵשׁ בָּהּ״ – פְּרָט לְמוֹדֶה בָּעִיקָּר.
The first asks: What is the nature of its presence in your possession? The second responds with any of the following replies: You sold it to me; you gave it to me as a gift; your father sold it to me; your father gave it to me as a gift; it chased after my cow and entered my domain; it came to me on its own; I found it straying on the road and I brought it home; I am an unpaid bailee over it; I am a paid bailee over it; or I am a borrower of it; and the second takes a false oath to that effect, and then admits that he had done so; one might have thought that he should be liable. The verse states: “And deals falsely with it,” which serves to exclude one who admits to the primary feature of a claim. The baraita states explicitly that one who takes a false oath that he is a bailee is not liable; how can Rava state otherwise?
אֲמַר לֵיהּ: תְּדוֹרָא! כִּי תַּנְיָא הָהִיא – דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״הֵילָךְ״, כִּי קָאָמֵינָא – דְּקָיְימָא בַּאֲגַם.
Rava said to him: Fool, when that baraita is taught, it is referring to a case where the robber said to the owner: Here you are, and presented the ox to him immediately, so that he did not profit by claiming that he was a bailee. When I spoke, I was referring to a case where the ox was standing in a different place, such as a swamp, and was not returned to the owner.
״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי״ – מַאי מוֹדֶה בָּעִיקָּר אִיכָּא? לָא צְרִיכָא, דְּאָמַר לֵיהּ: ״לֹא נָתַתִּי לְךָ דְּמֵי, שְׁקֹיל תּוֹרָךְ וְזִיל״.
Several examples of an oath in which the robber admits to the primary feature of a claim were cited in the baraita above. The Gemara analyzes some of these examples. When the robber says: You sold the ox to me, he has asserted that it belongs to him, so what admission to the primary feature of the claim is there? The Gemara explains: No, it is necessary to teach this in a case where he said to him: You sold the animal to me, but I did not give you the money, take your ox and go.
״אַתָּה נְתַתּוֹ לִי״; ״אָבִיךָ נְתָנוֹ לִי״ – מַאי מוֹדֶה בָּעִיקָּר אִיכָּא? דְּאָמַר לֵיהּ: ״עַל מְנָת דְּעָבֵידְנָא לָךְ נְיָיח דְּנַפְשָׁא, וְלָא עֲבַדִי לָךְ, שְׁקֹיל תּוֹרָךְ וְזִיל״.
When the robber says: You gave it to me, or: Your father gave it to me, he has asserted that it belongs to him, so what admission to the primary feature of the claim is there? The Gemara explains: It is a case where he said to him: It was given to me on the condition that I will afford you satisfaction, and I did not do anything for you; take your ox and go.
״תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ מְצָאתִיו״ – לֵימָא: אִיבְּעִי לָךְ לְאַהֲדוֹרֵיהּ לִי! אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, בְּאוֹמֵר: ״שְׁבוּעָה – אֲבֵידָה מָצָאתִי, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שֶׁלְּךָ שֶׁאַחְזִירֶנָּה לָךְ״.
When the robber says: I found it straying on the road and I brought it home, let the owner say to him: You should have returned it to me. Shmuel’s father said: The baraita is referring to a case in which he says: I take an oath that I found the ox as a lost item, and I did not know that it was yours so that I could return it to you.
תַּנְיָא, אָמַר בֶּן עַזַּאי: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הֵן – הִכִּיר בָּהּ וְלֹא בְּמוֹצְאָהּ, בְּמוֹצְאָהּ וְלֹא בָּהּ, לֹא בָּהּ וְלֹא בְּמוֹצְאָהּ.
§ After discussing a false oath taken by a robber in which he admits to the primary feature of a claim, the Gemara discusses a false oath taken by witnesses. It is taught in a baraita : When a witness takes an oath that he has no knowledge of the status of a lost item, ben Azzai says that there are three possible false oaths, i.e., the oath may be false for one of three reasons: The witness may have recognized the lost item but did not recognize its finder, or he may have recognized its finder but did not recognize the item, or he may have recognized neither the item nor its finder. In each of these cases, the witness took a false oath that he had no knowledge of the lost item, when in fact he had limited knowledge of it.
לֹא בָּהּ וְלֹא בְּמוֹצְאָהּ?! קוּשְׁטָא אִשְׁתְּבַע! אֵימָא: בָּהּ וּבְמוֹצְאָהּ.
The Gemara asks: In the third case cited above, where the witnesses recognized neither the item nor its finder, he took his oath in truth when he claimed that he did not have knowledge of the lost item. Why is this cited as an example of a false oath? The Gemara emends the baraita : Say that the reference here is to a case where he recognized both the item and its finder.
לְמַאי הִלְכְתָא? רַב אַמֵּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לִפְטוּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְחִיּוּב.
The Gemara asks: For which halakha did ben Azzai cite these examples? Rav Ami says that Rabbi Ḥanina says: They were cited to teach that there is exemption in these cases from bringing an offering for taking a false oath of testimony. And Shmuel says that these examples were cited to teach that the witness incurs liability to bring an offering in these cases.
וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: הַמַּשְׁבִּיעַ עֵד אֶחָד – פָּטוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב.
The Gemara comments: And Rav Ami and Shmuel disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im , as it is taught in a baraita : With regard to one who administers an oath to a single witness and the witness takes a false oath that he has no awareness of the monetary matter at hand, the witness is exempt from bringing a sin-offering; and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, deems the witness liable to bring a sin-offering.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן – כְּמָמוֹן דָּמֵי, וּמָר סָבַר: לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי.
The Gemara asks: With regard to what do they disagree? One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that an item that causes financial loss is considered to have monetary value. Similarly, the potential monetary benefit that the witness can generate by causing the defendant to admit to the debt and pay the owner is considered to have monetary value. Therefore, the witness is considered to have taken a false oath with regard to a monetary matter. And one Sage, the first tanna , holds that an item that causes financial loss is not considered to have monetary value. Similarly, the potential monetary benefit that the witness can generate by causing the defendant to admit to the debt and pay the owner is not considered to have monetary value. Therefore, the witness is not considered to have taken a false oath with regard to a monetary matter.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן – נַעֲשֶׂה עָלָיו גַּזְלָן, וְחַיָּיב בָּאוֹנָסִין. וְתַנָּא תּוּנָא: ״וְכִחֵשׁ בָּהּ״ – לָמַדְנוּ עוֹנֶשׁ. אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְכַחֲשׁוּ״. מַאי, לָאו לְעוֹנֶשׁ מָמוֹן?
§ The Gemara discusses the halakha concerning a bailee who denies having a deposit in his possession. Rav Sheshet says: A bailee who falsely denies a claim concerning a deposit becomes as a robber with regard to it, and he is therefore liable to pay even for damage that is the result of accidents. The Gemara notes that the tanna also taught this halakha in a baraita . The verse states: “And deals falsely with it” (Leviticus 5:22–24), and we learned from this verse the punishment for one who denies having a deposit. From where is the prohibition itself derived? The verse states: “Neither shall you deal falsely” (Leviticus 19:11). The Gemara explains: What, is the baraita not referring to the punishment of having to pay money due to his denial even for accidental damage, in accordance with the statement of Rav Sheshet?
לָא, לְעוֹנֶשׁ שְׁבוּעָה. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְאִישְׁתְּבַע, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּלָא אִישְׁתְּבַע – דְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר״ – לָמַדְנוּ עוֹנֶשׁ. אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְשַׁקְּרוּ״. וּמִדְּסֵיפָא דְּאִישְׁתְּבַע, רֵישָׁא דְּלָא אִישְׁתְּבַע!
The Gemara rejects this: No, the baraita is referring to the punishment for taking a false oath, i.e., the additional one-fifth payment and the bringing of the offering. The Gemara challenges: From the fact that the latter clause of the baraita teaches a case where he took an oath, it may be inferred that the first clause teaches a case where he did not take an oath, and the punishment referred to by the baraita is the imposition of liability for accidental damage. As the latter clause teaches that the verse states: “And swear to a lie” (Leviticus 5:22), and we learned from this that there is a punishment for taking a false oath. From where is the prohibition itself derived? The verse states: “Nor lie” (Leviticus 19:11). And from the fact that the latter clause teaches the halakha where he took an oath, the first clause must be teaching the halakha in a case where he did not take an oath.
אָמְרִי: אִידֵּי וְאִידֵּי דְּאִישְׁתְּבַע; כָּאן שֶׁהוֹדָה, כָּאן שֶׁבָּאוּ עֵדִים. אֲתוֹ עֵדִים – חַיָּיב בְּאוּנְסִין. אוֹדוֹיֵי אוֹדִי – חַיָּיב בְּקֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.
The Gemara answers: The Sages say in response that both this clause and that clause are referring to a case where he took an oath, but here, in the latter clause, it is where the bailee admitted his false oath, while there, in the first clause, it is where witnesses came and testified that the deposit is in his possession. Where witnesses came, he is liable only for damage that is a result of accidents, and where he admitted his false oath, he is obligated to pay for the principal and an additional one-fifth payment, and to bring a guilt-offering. Since the baraita is referring in both clauses to a case where the bailee took an oath, it offers no support for Rav Sheshet’s statement.
מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה – כֵּיצַד? אֶחָד שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְאֶחָד שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא.
After dismissing the attempted proof for Rav Sheshet’s statement that a bailee who denies possession of a deposit is considered a robber even without having taken a false oath, the Gemara now attempts to disprove the statement itself. Rami bar Ḥama raises an objection to Rav Sheshet’s statement: Though it is usually the defendant who is required to take an oath in order to avoid having to pay a claim, there are cases in which the plaintiff takes an oath to receive payment. The mishna in Shevuot (44b) lists these cases: And one such case is where the plaintiff’s opponent, i.e., the defendant, is suspect with regard to an oath, i.e., there is reason for the court to believe that he would take a false oath. How would the defendant have become suspect? It would be by having taken a false oath with regard to either an oath of testimony or an oath on a deposit, or even for an oath taken in vain.
וְאִם אִיתָא, בִּכְפִירָה הוּא דְּאִיפְּסִיל לֵיהּ!
The Gemara comments: Since the mishna states that he becomes suspect only as a result of having taken a false oath, it can be inferred that he does not become suspect by virtue of denial of a claim alone. And if it is so that a bailee who denies having taken the deposit is considered a robber even without having taken an oath, then it is with his denial that he ought to be disqualified, as a robber does not have the credibility to take an oath.
אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּקָאֵי בַּאֲגַם, דְּלָאו כְּפִירָה הוּא; דְּסָבַר: אִשְׁתְּמִיטְנָא לֵיהּ אַדְּאָזֵילְנָא וּמַיְיתֵינָא לֵיהּ.
The Sages say in defense of Rav Sheshet’s opinion: With what are we dealing here, in the case of the mishna in Shevuot ? We are dealing with a case where the deposit stands in a place not in the bailee’s possession, e.g., a swamp, as in this case his statement is not considered a complete denial, because he thinks to himself: I will evade the owner by claiming that I never took the deposit until I go and bring it to him. Therefore, he is not considered to be a robber. By contrast, Rav Sheshet is referring to a case where the bailee denied responsibility for the item while it was in his possession, as he intended to keep it for himself.
תִּדַּע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוָה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת.
The Gemara adds: Know that one who denies possession of an item only so that he may later return it is not considered a robber, as Rav Idi bar Avin says: One who denies a claim concerning having taken a loan is fit to bear witness,