Bava Batra 7b

נהרדעי לטעמייהו רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס"ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא:

האחין שחלקו ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך:

ולא חלונות לערער על סתימת אורו:

ולא סולמות אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו:

ולא אמת המים להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו:

תברא שובר שהוא פרוע לאביהם:

ומרעי ליה לשובר שהן עדי שקר:

מתני' כופין אותו את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר:

מר ינוקא‎—The young master O VERVIEW The גמרא states that מר ינוקא and מר קשישא (the sons of רב חסדא) addressed רב אשי‎. The word ינוקא and קשישא mean young and old respectively. It seems odd that מר ינוקא (the younger) should be mentioned before מר קשישא (the older). תוספות addresses this issue. -------------------------- הוא הגדול ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא‎ – מר ינוקא is older than מר קשישא, but he was called מר ינוקא since he was born when רב חסדא was (relatively) young – ומר קשישא הוא הצעיר ונולד בקשישותו של רב חסדא (ועיין רש"י כתובות פט, ב ד"ה מר): And מר קשישא is the younger brother and he was born when ר"ח was (relatively) older. S UMMARY מר ינוקא was older than מר קשישא and their names indicated the age of רב חסדא‎. T HINKING IT OVER Why cannot we assume like רש"י that מר ינוקא was younger, and he was mentioned first, because he was the brighter of the two?

נהרדעי לטעמייהו‎—The rabbis of נהרדעא follow their logic O VERVIEW מר ינוקא ומר קשישא told רב אשי that the reason רב חמא ruled בדין קאמר ליה (regarding the case of the אספלידא ותרביצא) is because נהרדעי לטעמייהו (and they then cite a ruling by ר"נ אמר שמואל). Our תוספות clarifies who are the נהרדעי‎. ------------------------- רב חמא נהרדעי הוא כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף יז, ב) [אמוראי] דנהרדעי רב חמא‎ – ר"ח was from נהרדעא as the גמרא states in the first פרק of מסכת סנהדרין; ‘the אמוראים of נהרדעא is רב חמא‎ – ושמואל נמי נהרדעי הוא‎ – And שמואל also was from נהרדעא‎ – כדאמר שמואל (ברכות דף נח, ב) נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי: As שמואל stated the pathways of the heaven are as clear to me as the pathways of נהרדעא‎. S UMMARY רב חמא who was a נהרדעי based his ruling, on a ruling of שמואל who was also a נהרדעי‎. T HINKING IT OVER What (if anything) is תוספות adding to פירוש רש"י‎?!

אין להם דרך זה על זה‎—They have no right of way, one on another O VERVIEW ר"נ אמר שמואל ruled that after the brothers divided their father’s estate they have no easement rights on each other. If for instance one brother received a house and the other received a field, the בעל הבית cannot walk through the field unless his brother (the בעל השדה) chooses to grant him this easement right (even though in the past they would walk through this field to enter the house). תוספות explains and clarifies this rule. ------------------------ טעמא משום דפסיק שמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן דף סד, א.) כרבי עקיבא‎ – The reason why אין להם דרך זע"ז is because (the same) שמואל rules like ר"ע in פרק המוכר את הבית‎ – דאמר מוכר בעין יפה מוכר‎ – Who (ר"ע) says that a seller sells with a ‘benevolent eye’ – ולפיכך אין להם דרך זה על זה שלא שייר לעצמו כלום כל אחד חלק בחלק חבירו‎ – And therefore (since מוכר בעין יפה) the brothers have no claim of ‘right of way’ against each other since each brother did not retain any rights in the portion which he granted to his friend (brother) – והוה לו כמוכר‎ – And the division is considered as if each brother is selling to the other brothers all of his rights in the portions which are assigned to them. תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר And even though we rule, according to the one who maintains מוכר בעין יפה מוכר, one who sells a house and retains the courtyard for himself, he sold him the house together with right of way through the חצר to enter the house; the buyer has the right of way to use the path in the חצר which belongs to the seller. Similarly here too, in this division, if one brother received a house and the other the courtyard, why do we not consider that the בעל החצר sold (his rights to) the בית and retained the חצר, in which case the בעל הבית should have an easement in the חצר‎. Why do we say that אין להם דרך זע"ז‎?! תוספות responds: לא דמי דהכא כולם מוכרין וכל אחד מכר ולא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו‎ – The cases are not comparable, for here by האחין שחלקו, all the brothers are selling, and each one sold his share and did not retain in his brother’s share anything at all, therefore the בעל הבית (who sold his interest of the חצר to the בעל החצר) has no easement rights in the חצר‎ – והוה ליה כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל החצר: And the בעל הבית is considered as if he sold the חצר and retained the בית, in which case he would be required to buy his easement from the בעל החצר since כל המוכר בעין יפה מוכר‎. S UMMARY The ruling of אין להם דרך זע"ז is based on the ruling of כל המוכר בעין יפה מוכר‎. By האחין שחלקו all the brothers are considered sellers and relinquish any rights in the portions that now belong to their brothers. T HINKING IT OVER Why does not the בעל הבית have a דרך in the חצר‎? Granted that when the בעל הבית sold his share of the חצר to the בעל החצר he relinquished all rights to the חצר, but when the בעל החצר sold his share in the בית to the בעל החצר he was מוכר בעין יפה and give him a דרך in the חצר (just as if the בעל החצר would have sold the בית to a stranger)?!

ולא סולמות זה על זה‎—And no claim of ladders one on the other O VERVIEW ר"נ אמר שמואל taught that brothers after dividing the estate have no easement claims on each other, nor do they have ‘rights of placing ladder’ claims on each other. There is a dispute between רש"י and תוספות as to the meaning of ולא סולמות זע"ז. ------------------------ פירש בקונטרס אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה‎ – רש"י explained the meaning of ולא סולמות זע"ז that if one brother took the house and courtyard for his share and the other brother took the attic for his share – אין לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו‎ – The בעל העלייה cannot place a ladder in the חצר of the בעל (הבית ו) החצר, in order to go up to his עלייה‎. תוספות asks on פירש"י: וקשה לרבינו יצחק דהיינו ולא דרך זה על זה – And the ר"י has a difficulty with פרש"י for ולא סולמות זע"ז is included in the ruling of ולא דרך זע"ז, nothing is being added by stating ולא סולמות זע"ז. תוספות offers an alternate explanation: ונראה לרבינו יצחק כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר – And it is the view of the ר"י that ולא סולמות זע"ז is discussing a case where for instance one brother took the house for his share and the other brother took the עלייה and the חצר, and the rule is that the בעל העלייה (וחצר) – אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה ולעלות בעלייתו: Cannot support the ladder on the wall of the בעל הבית in order to go up to his עלייה‎. S UMMARY ולא סולמות זע"ז means either (רש"י) that the בעל העלייה cannot place the foot of the ladder in the other’s חצר; or (תוס') that the בעל העלייה והחצר cannot support the ladder on the wall of the בעל הבית‎. T HINKING IT OVER Is it necessary to say, according to the פירוש ר"י, that the בעל העליה owns the חצר or will the ruling be the same if the בעל העליה and the בעל הבית share the ownership of the חצר‎?

ואי בעית אימא הא והא מבראי‎—And if you wish I can say; this and that are from the outside O VERVIEW The גמרא reconciles the משנה which requires a בית שער for a חצר, with the episode which indicates that it is not desirable, in the following manner. 1. If the בית שער is inside the חצר it is undesirable; outside the חצר it is desirable. 2. Alternately even if it is outside the חצר, nevertheless if it has a door it is undesirable; no door - it is desirable. 3. And even with a door nevertheless without a lock (פותחת) – desirable; with a lock it is undesirable. 4. In addition even if it is [outside the חצר] with a door and a lock, but if it can be opened from the outside it is desirable, from the inside –undesirable. תוספות explains why other options are not offered. ------------------------- ולא גרסינן הא והא מגוואי דמגוואי אין שייך לחלק בין אית ליה דלת ללית ליה‎ – And our text do not read, ‘[הא והא מגוואי] both cases are where the בית שער is inside the חצר’ for if the בית שער is inside the חצר, it is not possible to differentiate whether the בית שער has a door or whether it does not have a door; in both cases it would not be desirable since the בית שער is in the חצר‎ – ובין אית ליה פותחת ללית ליה‎ – And if the בית שער is מגוואי we could also not differentiate whether the בית שער has a פותחת or whether it does not have a פותחת‎ – דבכל ענין הוא רע כיון שאין יכול לבא אלא עד פתח החצר – For in any event (with or without a דלת or פותחת), having a בית שער מגוואי is bad, since the poor man cannot come only up to the door of the חצר, and the בית שער does not let his screams to be heard inside the חצר‎. תוספות rejects an alternate explanation which would allow us to be גורס הא והא מגוואי: ואין לפרש הא דאית ליה דלת כולי אחצר קאי – And we cannot explain that which the גמרא differentiates, that this case where it is undesirable is in a situation where it has a door, etc., it is referring to the door of the חצר and not to the door of the בית שער; this would seemingly remove תוספות misgivings. However תוספות negates this interpretation – דהא במתניתין בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר‎ – For the משנה states explicitly that we force each member of the חצר to build a door for the חצר, therefore presumably every חצר has a דלת, so we cannot say that one case is where the חצר has no דלת‎. We must conclude that the differentiation of whether it has a דלת or not is referring to the בית שער and not to the חצר‎. תוספות anticipates a difficulty: ולמאי דגרסינן מבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינויי דנקט צד דלא מעלי – And according to our גירסא of הא והא מבראי there is a slight difficulty, for this answer of הא והא מבראי is not like the other answers where the גמרא mentions (that both cases are discussing) the negative side and nevertheless it can be reconciled; for instance the גמרא states – הא והא דאית ליה דלת והא והא דאית ליה פותחת‎ – Both cases are where there is a door (which is a negative factor), or both cases are where there is a פותחת (which is also a negative factor) – והכא נקיט ההוא דמעלי: However, here the גמרא mentions the positive factor (that the בית שער is outside). S UMMARY A בית שער מגוואי is never desirable. Every חצר has a דלת‎. The flow of the answers is not symmetrical (first assuming the desirable option and later the undesirable). T HINKING IT OVER תוספות is disturbed that the answer of הא והא מאבראי does not follow the syntax of the last two answers. However תוספות stated that it is impossible to state otherwise! Why therefore is it troublesome?!

לפי שבח ממון הן גובין‎—They collect according to the monetary value O VERVIEW ר' יוחנן resolved the query of ר' אלעזר that for building the חומת העיר we collect from the inhabitants based proportionately on their wealth (the rich pay more than the poor), but we do not tax them all equally per capita (as one option of the query suggested). תוספות explains the reason for the ruling of ר' יוחנן‎. ------------------------- כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון‎ – Since [here] primarily there is no danger to life if there would be no חומה, therefore we do not go according to the people (that they should contribute per capita) but rather we go according to the wealth of the citizens. They each pay proportional to their assets (which may be stolen, if there is no חומה). תוספות offers a corollary case: והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קטז, ב) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס‎ – And the גמרא also states a similar ruling in פרק הגוזל בתרא; ‘a caravan that was traveling in the wilderness and marauders entrapped them. The גייס and the שיירא agreed on the amount of money to be given to the גייס, so the שיירא will continue on its way – מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון‎ – We assess the members of the שיירא according to the money they have with them, and they each give proportionally (this concludes the גמרא); תוספות continues the reason for this is since there is no סכנת נפשת because the גייס only came for money, but not to kill and maim. תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על גב דאמר בפרק בן סורר (סנהדרין דף עב, א) דהבא במחתרת נידון על שם סופו – And (we rule in this case that מחשבין לפי ממון) even though the גמרא states in פרק בן סורר that a thief who burrows through a tunnel is judged according to the consequence of his actions – ומפרש רבא טעמא בגמרא משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כולי – And רבא explained the reason there in the גמרא, because there is a presumption that a person cannot hold himself back regarding his money, etc. ואפילו הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות‎ – But nevertheless we only assess the שיירא according to the money (and not according to נפשות even though it can come to נפשות as in the case of הבא במחתרת); since the intent of the גייס is not come for נפשות only for ממון‎. We know this is true – דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות – For if the people of the שיירא will not rise up against the גייס, the גייס will not cause them bodily harm, therefore since the main intent of the גייס is ממון, it is not considered סכנת נפשות (even though it is possible that it may eventually turn out to be a סכנת נפשות [if the שיירא refuses to cooperate]). לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון‎ – Therefore if robbers apprehend the שיירא and they came to a monetary agreement with the לסטים, we collect according to the money and not לפי נפשות‎ – אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות – However, in a case where the שיירא was lost in the מדבר, the גמרא rules there that we assess also according to נפשות‎ – משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות: Because, since they are lost in the מדבר, there is סכנת נפשות‎. S UMMARY Where there is no immediate סכנת נפשות but only a monetary loss, we collect לפי ממון (even if it can deteriorate to a סכנת נפשות situation). T HINKING IT OVER 1. Is the obligation to pay לפי ממון because of the (additional) money that the (richer) person is being protected from losing, or is it based on the cause of the problem, that the thieves come because of the (larger) amounts of money that is there (which belong the richer people)? [In the case of שיירא would they pay according to how rich they are, or according to how much money they are traveling with?] 2. Is there more reason to say גובין לפי ממון by חומה over שיירא or vice versa?

לפי קירוב בתים הן גובין‎—They collect according to the closeness of the houses O VERVIEW In response to the query whether we are גובה לפי ממון or לפי נפשות, the ruling was לפי ממון, and in response to the query (according to the איכא דאמרי) whether we are גובה לפי קירוב בתים or לפי ממון, the response was לפי קירוב בתים‎. Our תוספות clarifies the resolution according to the איכא דאמרי‎. -------------------------- פירש רבינו תם ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים‎ – The ר"ת explained that the resolution of לפי קירוב בתים הן גובין means that the poor who live closer to the חומה must give more than the עניים who live further from the חומה‎ – וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים‎ – And similarly the rich who live closer give more that the rich who live further – אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין: However (even) the rich who live further give more that the poor who live closer, because the collection is also based according to monetary value of the citizens. S UMMARY לפי קירוב בתים הן גובין does not negate that we are also גובה לפי ממון‎. T HINKING IT OVER 1. Is there a מחלוקת between the לישנא קמא and the איכא דאמרי (according to תוספות) since they both agree לפי ממון הן גובין‎? 2. What was the initial query if לפי ממון or לפי קירוב בתים (according to תוספות)?!

אילימא לצדיקים כולי‎—Can I say, for the righteous, etc O VERVIEW The גמרא cites the פסוק of אספרם מחול ירבון; ‘can I count them, (when) they are more numerous than the sands’, and asks can this פסוק be referring to צדיקים (and rejects this notion). תוספות explains why the גמרא initially assumed that this פסוק is referring to the counting of צדיקים‎. ----------------------- דבהכי מיירי קרא‎ – The גמרא assumes that אספרם מחול ירבון refers to צדיקים, since this is what the פסוק is discussing – דלעיל מיניה כתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם – Because in the previous פסוק it is written, ‘and as for me how precious are your friends, oh Lord, how mighty are their leaders [numbers]’ – וכתיב בתריה אספרם מחול ירבון: And in the next פסוק it is written אספרם מחול ירבון, obviously the אספרם is referring to the רעיך in the previous פסוק‎. The רעיך א-ל are the צדיקים‎. S UMMARY It was assumed that אספרם refers to צדיקים from the continuity of the previous פסוק‎. T HINKING IT OVER According to the conclusion of the גמרא that the פסוק of אספרם does not refer to צדיקים, how do we explain the continuity of the פסוקים‎?

ולא חלונות זה על זה כלומר, לא דין חלונות זה על זה, שאם בא לבנות כנגדן בונה ואף על פי שמאפיל, אבל אינו מחייבו לסלקן משם שהוא לא נתחייב לו בבנין. ומיהא שמעינן למי שיש לו חצר ובתים וחלונות פתוחות לחצר, ומכר החצר, שאין הלוקח החצר נמנע מלבנות בחצרו כותל בקרוב ארבע אמות לחלונות ואף על פי שמאפיל, לפי שהמוכר אינו משייר כלום בחצר שמכר, ואם בשני אחין שחלקו אמרה שמואל, משום דלקוחות הן, ואף על פי שגם בעל החצר אנו רואין אותו כמוכר לו הבית, כל שכן במוכר אחד ולוקח אחד.

מדלא אפקיה בחיי אבוהון זיופי זייפה ואף על פי שמתקיים בחותמיו ואפילו מפי עדים, אכתי אפשר דכיוון וזייף, כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קס"ז, א) אמר ליה רבא אין חתמות ידי דידי היא, מיהו מקמי דרב אחא לא חתמי מעולם, כפתיה ואודי ואמר אנחי ידא אזרנוקא וחתמי. ואפילו אמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בצד אות פלונית אין מקבלין מהן, לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ומיהו דוקא בשיש עדים שתבעו האב בחייו בבית דין וזה לא הוציא שוברו, דעכשיו יש לומר בודאי דהוה ליה לאפוקי, אבל אם לא כן אין חוששין לו, ומה יעשה זה שפרע ואמר לו אידך אבד שטרי (וקנו) [ודנו] על כרחו ופרעו וקבל שובר, וכדקיימא לן כותבין שובר, ומתי היה לו להוציאו ולא בעו הא לאחר כתיבת שוברו.

לא קשיא הא מגואי הא מאבראי מאבראי גריעותא, שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו, אבל מגואי מעליותא הוא, ואי בעית אימא אפילו מאבראי למעליותא בדלית ליה [דלת, ואפילו בדאית לה דלת] פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פותחת, ואפילו בדאית ליה פותחת פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פותחת מאבראי, שיכול העני לפותחו בלא רשות.

רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה וקיימא לן כרבנן בתרוויהו. ואף על פי שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, לא קיימא לן כההוא כללא, דהא איכא טובא דלית הלכתא כותיה, ולא כללא תריצא הוא, כדאמרינן (בריש פרק אלו טרפות) [בפרק המדיר] (כתובות ע"ז, א) וכן בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה, ב) דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.

תוספתא (ב"מ פי"א ה"ט): מי שיש לו פתח במבוי, אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. עד כאן. ולאו דוקא אין כופין אותו, אלא שאף הוא יכול לעכב על ידיהם שלא לעשות דלת למבוי, ומן הטענה הזאת בעצמה שיכול לומר להם רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי.

עוד בתוספתא מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם דלת נגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. אם היה שרוי עמהם באותה חצר, משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ולתקן את המקואות ואמת המים, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל.

איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' אמר לו לפי קרוב בתים הן גובין. כתב הרב ר"י ן' מיגש ז"ל, דהא לישנא בתרא לטפויי קא אתי, ולומר דהאי שבח ממון לפי קרוב בתים הן גובין אותו, שאילו עשיר שביתו קרוב ועשיר כמותו רחוק, גובין מן הקרוב יותר, אבל לעולם לפי שבח הממון גם כן, דאילו עשיר רחוק ועני קרוב מה יגבה מן העני ואין לו, אלא מן העשיר הרחוק גובין יותר ממה שגובין מן העני הקרוב. ושבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר, שאין אלו באין אלא לשלול שלל ואין שוללין הקרקעות. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין, שאם באו גייסות בשעת מלחמת המלכים ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. וכתב הר"ח ז"ל, לענין חצר שגובין לפי שבח ממון לעולם, ולא איכפת לן בקירוב בתים לעולם, ואף הרא"ם ז"ל מודה בדין זה שאין עסק קירוב וריוחוק בחצרות, שכל החצר כבית אחת.

פרק קמא ולא חלונות זה על זה פירוש, לא דין חלונות, כלומר, שאין בעל החצר צריך להתרחק ארבע אמות, אבל אינו יכול לומר לו לסתמן. ופרשו רש"י והראב"ד ז"ל, שאם החזיק בעל החלון שלש שנים ובא בטענה נאמן. וקשיא לי, שהרי חזקה מכח מחאה קא אתיא, וכיון שאין בעל החצר יכול למחות בו ולומר לו שיסתום, היאך תעלה לו חזקה. ואם תאמר אפילו הכי היה לו למחות ולהודיע שאינו מניחו שלא יסתום עלתה לו חזקה, כענין שאמרו במשכנתא דסורא (לקמן בבא בתרא לה, ב). לא היא, דהתם שאני שהיה שדה זה ידוע לראובן, וראינו את שמעון זורע וקוצר ומכניס פירותיו, יראה שראובן מכרו לו, אם לא הודיע ראובן תוך כל שלש ושלש שמחמת משכונה הוא אוכל, אבל כאן שידוע ששותפין היו בו מחמת ירושתם, אמרי שכן חלקו. והיינו טעמא דאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, א) דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. כך נראה לי. עוד בפרק קמא [שם]: ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא וכו' אחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן מר זוטרא בריה דרב אידי אמר בהא נמי הילכתא כותיה אימר זיופי זייפיה. ואפילו אמרו עדים אנו חתמנו ונקב יש בצד [אות] פלוני, אין מקבלין מהן, דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ויש שהקשו, דהא אמרינן בערכין פרק שום [היתומים] (כב, ב) בכולן אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלהם, דאחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן. וכתב הר"א אב בית דין ז"ל, דיש מתרצין, דהתם בשהתחיל הדין בחיי אביהן. ולי נראה דאינו קשה כלל, דכל שהשדה ידוע לאחד מקבלין עדים שלא בפניהם ואין אומרים נמתין עד שיגדלו היתומים ונמצא זה מפסיד את שלו, וכדאמרינן בריש פרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיב, ב) אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדילו אלא מוציאין מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו ונראה. ואילו הוה קאי בחזקה דאבות לא מזדקקינן עד שיגדלו, כדאיתא התם במעשה דבר חמוה דר' ירמיה, והכא נמי אין מקבלין עדים לקרועי שטרא דבידייהו, ושטרא בידא דקא ליקום וזוזי היכא דקיימי לוקמו. כנ"ל.

זה שביארנו באחים שחלקו שאין להם חלונות זה על זה ופירשנוה בדין חלונות כך הענין וכן הדין בדרך ובסלם ובאמת המים ואין אחד יכול לומר לחברו הריני דר בה על הדרך שדרו בה המורישים בדרך כיצד שאם הגיע לחלקו של אחד בית פנימי ולשני בית חיצון ויש דרך מפנימי לחיצון יכול החיצון לבנות בשלו בסמוך לו שלא יוכל לעבור עוד דרך ביתו אם לא התנו על כך ומ"מ אף הוא אינו כופהו לסתום הואיל ובשעת חלוקה היה שם ולא התנה ואע"פ שהמוכר בית בחצרו מכר את הדרך טעם הדבר משום מוכר בעין יפה מוכר אבל אחים שחלקו שניהם מוכרים ולוקחים וכל אחד מסולק מחלק חברו מתורת עין יפה ונמצא שאין להם דרך זה על זה פירושו דין דרך אף בסלמות פרשו בו דין סלמות שאם הגיע בית לזה ועליה לזה בעל הבית יכול לבנות כנגד אותו סלם ואינו יכול לכופו שיטלנו ויש מפרשים בסלם שכופהו ליטלו ויש מפרשים כן אף בדרך אף אמת המים פירשו בה דין אמת המים והוא שאם היתה אמת המים באה מן הנהר דרך ביתו או שדהו לתוך שלו בונה כנגדו אם ירצה אבל אינו כופהו להעבירה וכן הדין בביב שהשופכין נשפכין דרך בה ויוצאין לרשות הרבים מרשותו דרך רשות חברו זה שחלק עמו וכל אלו אין להם חזקת מחילה אע"פ שעמד כן זמן מרובה ולא מיחה בו אבל בטענת מכירה או מחילה בפירוש ואחר שלש יש להן חזקה כשם שביארנו דינין אלו באחים שחלקו כך הדין בשנים שחלקו מאחד או מן השותפין שלא נתברר חלקם אבל קנה זה מאחד וזה מאחד אין משנין בו שכבר החזיקו בהם המוכרים ויראה לי שאם חלק המוריש את נכסיו על פיו והניח בית לאחד וחצר או תרבץ לאחר שחזקת חלונות לבעל הבית אף שלא לבנות כנגדו ואין הדבר ברור בידי:

יתומים שהוציאו הם או אפטרופוס שלהם שטר חוב על אחד והלה מוציא שובר שכבר פרעו לאביהם יש פוסקין בזו שהולכין אחר השובר ומקרעין את השטר וכטעם האמור כאן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ונעזרים בפסק זה מצד שכבר פסקנו במסכת ערכין טעם זה האמור בכאן ר"ל אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן והוא שאמרו שם אין נזקקין לנכסי יתומים חוץ משדה שנמצאת שאינה שלו והזכיר שם הטעם משום דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן והואיל והוציא זה עדים שגזולה היתה ביד אביהם מחזירין לו לאלתר ועוד שהרי רבינא בתרא הוא וסוף הוראה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו אף בזו כרב חמא שאמר שלא לקרעה ושלא לגבות כמו שאמור כאן לאו אגבויי מגבינן בה דהא נפק עליה תברא ולא מיקרע קרעינן לה דילמא לכי גדלי יתמי מרעי ליה לתברא ומטעם האמור כאן מדלא אפקיה בחיי אבוהון דילמא זיופי זייף ואף לשטה זו פירשו גדולי קדמונינו שבנרבונה דוקא בשנתברר שאביהם תבעו בחייו והוציא השטר ולא הוציא הלה את שוברו אלא שנשמט לו אם בדין ודברים אם בדחייה ושאר מיני השמטה הא אם לא נתברר שתבעו אבי יתומים בחייו אין מפקפקין בשובר זה כלל והיאך אנו אומרים איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון והיאך יוציאנו והוא לא תבעו ולא הוציא שטרו ושמא תאמר הא מ"מ מה נעשה לדין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אפשר שלא נאמר אלא בשאין שם שום אמתלא בכך אבל בזו רגלים לדבר וראוי לחוש ויש חולקין לומר שאף בשלא תבע אביהם בחייו אין קורעין את השטר בשום צד עד שיגדלו היתומים ואפילו לא היה שטר זה לזמן בשעה שמת האב וכן כתבוה גאוני ספרד:

ודין אחזוקי סהדי בשקרי וכו' פירשו בו שאינו נאמר אלא בעדים המעידים על פה הא כל שהם בשטר אין מחזיקין את העדים בשקרים אלא מחזיקים על בעל השטר שהוא זייף את חתימתם והוא שאמרו כאן אימר זיופי זייף ולא אמר זיופי זייפו ולא עוד אלא שיש גורסין ציורי צייר כלומר שצייר חתימתם אבל זו שבערכין פירושה בעדות על פה כמו שביארנו למעלה שהוציא זה עדים שגזולה היתה בידו ויש שואלים א"כ היאך קבלו את העדים והלא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין דמי וכבר פסקנו בפרק הגוזל שאין מקבלין עדים על פה שלא בפני בעל דין ופירשוה בשהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם עד שמת וזו שבכאן מ"מ בעדות בשטר וחוששין לזיוף ויש מפרשים הכל בעדות בשטר ואעפ"כ בזו שבכאן אין חוששין לאחזוקי סהדי וכו' שאין כאן פסידא ללוה שהרי אין מגבין בה ואע"פ שצריך לשמור שוברו אין זה פסידא:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ומה שנתגלגל עליו והוא שאמר כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה ודלתים ובריח כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד אמר הר"ם רשב"ג אומר שהעיירות הסמוכות לאויבים הם שצריכות חומה דלתים ובריח אבל הארצות שאינן סמוכות לארצות האויבים אינן צריכות לכך וחכמים שמא יעבור חיל עליהם וישוללום ומה שאמר כופין ר"ל שכל אחד ואחד מבני העיר יכוף לחברו על זה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כופין אותו ר"ל אחד מבני החצר שלא רצה לסייע בני החצר לבנות בחצר בית שער להיות שומר יושב שם להרחיק את בני העיר מלהציץ לשם או כדי להיות מקום פנוי דרך כניסה שלא יכנס הנכנס פתאום למקום שמשתמשין בו ר"ל החצר ודלת לשער החצר לנעלו בו חבריו כופין אותו ואף אחד מהם כופה את חבריו בכך רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער ופירשו בגמרא שהסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ר"ל שאינה צריכה לה ומ"מ הלכה כחכמים ובלבד שיהא מנהג העיר בכך אע"פ שאינה צריכה לה כל כך שפעמים שבני רשות הרבים נדחקים ונכנסים לשם ואין לחוש למה שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו שהרי אמרו עליה במסכת כתבות אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ואין סומכין עליו כופין אותו ר"ל שכופין בני העיר זה את זה לעשות לעיר חומה דלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה ופרשו בגמרא שהסמוכה לספר טעונה חומה שאין סמוכה לספר אין טעונה חומה והלכה כחכמים וכופין אף בשאינה סמוכה כאותה שסמוכה שפעמים שחיילות באות במקרה והתגר מצוי לבא וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר לגבות הימנו לענינים אלו אע"פ שלא קנה לו בית דירה שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר לכל עניני שמירת העיר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

התבאר בתוספתא שמי שיש לו פתח בביתו שבמבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי מפני שיכול לומר רצוני שאכנס בחבלתי עד פתחי ומעתה אף הוא מעכב על חבריו שלא לעשות אחר שכן יש שואלין אף בחצר היאך כופין אותו לבנות בית שער ודלת ותירצו שלא נאמר כן אלא במבוי שאם אין שם דלת הוא רחב הרבה ויכול ליכנס אבל חצר אף בלא דלת אינו יכול ליכנס וכן התבאר בתוספתא שכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבני אומנות פי' מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסים והיוצאין ולשכנו אינו כופהו ר"ל שאם אחד שבמבוי רצה ליעשות חייט או בורסי רשאי ואין מעכבין בידו ואע"פ שאמרו שיכול למחות בחנות שבחצר ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין וכן אמרו אחד מבני חצר שרצה ליעשות רופא או אומן בני חצר מעכבין עליו דוקא בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבין עליו וכן כתבו גאוני ספרד בפרק שני ויש מפרשים שאף במבוי מעכבין עליו ומפרשים ולשכנו אינו כופהו שאם היה אחד מהם חייט או בורסי ובקש שכנו ליעשות אף הוא כמהו אין חבריו יכולין לעכב עליו שהרי מ"מ יש בה אותה אומנות ולא מיחו בה ואף זה האחר אינו מעכב עליו מצד שהוא יורד לאומנותו וגוזל את חייו וכן אפשר לפרש שאם היה אחד מהם חייט או בורסי רשאי זה שרוצה להשכיר את ביתו להשכירה לחייט או בורסי אחר והוא הדין אם השכירה לזה החייט או הבורסי ויצא משם שיכול להשכירה לאחר שבאותה אומנות:

התבאר עוד בתוספתא שמי שיש לו בית בחצר ואינו דר בה לא הוא ולא אחר במקומו בשאלה או בשכירות בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול ומ"מ פרשו קצת מפרשים שאין כופין את זה במפתח שאף הוא אומר רצוני שלא להתעכב על הדלת הא בשאר מינין שיהא הדלת סגור כופין אותו אע"פ שאינו דר שם ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם ואם היה דר שם ר"ל הוא או אחד במקומו משעבדין אותו על הכל:

בד"ה ולא סולמות כו' ונראה לר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר כו' עכ"ל לא הוי צריך לפרש וזה עלייה וחצר אלא שהחצר של שניהם כן מצאתי במ"י:

בד"ה לפי קירוב בתים כו' פי' ר"ת ונותנים כו' עכ"ל מה שהכריחו לפרש כן עי' ברא"ש בשם ר"י הלוי:

גמרא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון וכו' ועיין באשר"י דכתב בשם ה"ר יוסף הלוי לא תימא דוקא היכא דמטא זימנא דההוא שטרא בחיי אבוהון וכו' אלא אפילו בתר דמית אבוהון מטא זימנא דשטרא כיון דמידע הוה ידע דאיכא עליה האי שטרא אכתי איכא למימר אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוניה לבי דינא לכפויי למקרע לההוא שטרא עכ"ל:

תוס' ד"ה מר ינוקא הוא הגדול וכו' ר"ל דאל"כ אלא דנקרא ינוקא משום שהוא היה הקטן ומר קשישא הוא הזקן והגדול א"כ היה לו להקדים את מר קשישא כיון שהוא היה הגדול:

ד"ה אין להם דרך וכו' לא דמי דהכא כולם מוכרים וכו' כלל הדבר דבשלמא כשאחד הוא הלוקח כגון שבעל החצר מכר בית ללוקח ושייר לעצמו החצר אמרינן דמוכר בעין יפה מוכר בכל הדברים הצריכים לבית ולכך יש לו לבעל חבית חלונות ודרך בחצר אבל הכא גם בעל הבית הוא מוכר שמכר החצר לאחיו וע"כ כל אחר מכר בעין יפה ואם יש לו לבעל חבית דרך או חלונות בחצר א"כ שייר לו בחצר ולא מכר לאחיו כל החצר לכך צריך לומר ע"כ דכל אחד מכר בעין יפה ולא שייר לעצמו כלום בחלק חברו ואין לבעל הבית שום זכות בחצר וכן בעל החצר אין לו שום זכות בבית אפי' לסמוך סולם עליו לעלות לעלייתו כדבסמוך בדבור שאחר זה וק"ל:

ד"ה לפי שבח ממון הן גובים וכו' ואע"ג דאמרינן פרק בן סורר ומורה דהבא במחתרת וכו' משום חזקה דאין אדם מעמיד וכו'. ר"ל ומתחלה בא הגנב להרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו ורודף הוא ולכך אם משכים הבע"ה עצמו והורג את הגנב אין לו דמים ופטור וא"כ גימא ג"כ הכא דהגייס הבא לשלול ולגזול הוי כאילו בא על עסקי נפשות משום דחזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויעמדו נגד הגייס ולא יניחו לקחת ממונם ואז הגייס יהרגום וא"כ יגבו לפי הנפשות אפ"ה אין מחשבים אלא לפי ממון משום דא"ל אידך לא תעמוד נגד הגייס ותניח לו לקחת ולא יהרגך וק"ל:

ד"ה לפי קירוב בתים הן גובין פי' ר"ת וכו' אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים וכו'. משום דלא מסתבר לומר דלפי קירוב בתים קאמר ולא לפי שבח ממון דאם בית העני קרוב ובית העשיר רחוק וכי יעלה על הדעת שיתן העני יותר בשביל שהוא קרוב לחומה כי אפי' אם יבא הגייס עליו לא ימצא בביתו מאומה. (ועיין באשר"י ותמצא מבואר יותר):

ולא דרך זה על זה פירש רש"י ז"ל כגון שהאחד נטל שדה לצפון וכו'. ומסתברא לי אפילו כגון שדה בין ארבע שדות או שני בתים זו לפנים מזו שאין יכול ללכת בדרך אחרת דלא אמרינן על מנת כן חלקו שיהא לו בה דרך ולא שיפרח באויר אלא יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר אם לא התנו כן בפירוש וכן מפורשת סוגיא דלקמן בפרק המוכר את הבית. וכן הא דקאמר ולא חלונות פירש רש"י ז"ל שאין יכולים לערער על סתימת האורה ואין צריך להרחיק ארבע אמות מכנגדן שלא יאפיל. וזו קשה לדברי מי שפירש לעיל גבי איספלידא שאינו מאפיל לגמרי והכא נמי צריך הוא לפרש כן וכן פירש בפירוש כאן ואינו במשמע. עד כאן משטה לא נודעה למי.

עלה בידינו המחזיק בכותל חברו בנועצים שלו וטוען שחברו מכר או נתן לו במתנה חורים הללו לנועצים נאמן ואף על פי שלא החזיק אלא להורדי אין חברו יכול לטעון לא מכרתי אלא להורדי לפי שחזקתו שהחזיק בחורים הללו ראיה היא על מקומות אלו שלקחם מחברו מקח גמור הלכך יכול לנעוץ שם כשורי כל זמן שירצה אף על פי שמכביד על הכותל יותר מהורדי ואין אומרים שאין חזקה זו ראיה שלקח חורים הללו אלא לתשמיש זה שנשתמש בהם בלבד לפי שהחזקות הם על מקח גמור כיון שלא מיחה ואין אדם נזהר לשמור שטרו יותר משלש שנים. וכן אם החזיק לנטפי החזיק לשופכי ויכול לעשות צריף רחב כצריף של ערבה ובלבד שלא יאריך הצנור שלא לצורך. ואם הוא ארוך אף על פי שהחזיק בכך שלש שנים בעל החצר מקצרו וכמו שאמר בפרק חזקת שאם היה ארוך מקצרו. ואם בא להגביה את הצנור בעל החצר מעכב עליו שאין החזקה ראיה אלא על שפיכת המים מגובה זה. והמחזיק בכותל בניעוצים כגון שנעץ קורות וסכך עליהם להיות לו לצל לא אחזיק אלא באותן החורים שנעץ בהם ואינו יכול לנעץ במקומות אחרים בכותל ולא להרחיב החורים שלא החזיק אלא במקומות שנעץ בהם. ואם נפל הכותל חולק באבנים שאם אי אתה אומר כן לא מצינו חזקה שתועיל בכותל שאין דרך למלאות כל הכותל קורות מראש ועד סוף ואף על פי שחולק באבנים אינו חולק במקום הכותל אם יש עדים שהיה של חברו מתחלה לפי שאין חזקת הכותל חזקה לקרקע ואפילו יש עדים שנתן בעל הכותל רשות לחברו לנעוץ שם הורדי אינו רשאי לנעוץ שם כשורי אף על פי שאינו צריך להרחיב החורים בנעיצת כשורי. לפי שאינו רשאי להכביד יותר ממה שנתן לו רשות. ושנים שלקחו או ירשו מאבותיהם זה בית וזה עליה והיתה תקרת העליה מקורות שקמים ונפלה העליה אינו יכול לסכך בארזים שלא זכה בעל העליה בשעבודו על הבית אלא בהכבדת שקמים אבל לא בהכבדת ארזים וכל אחד מהם זכה בענין שלקח וירש וכן אמרו בפרק הבית והעליה. אבל אם לקחו קרקע זה לבנות בית וזה לבנות עליה הרי בעל העליה יכול לסכך בין בשקמים בין בארזים ואם סיכך בשקמים ולאחר זמן נפלה העליה יכול הוא לסכך בארזים שהרי זכה מתחלה לסכך בארזים ובשביל שסיכך בשקמים לא איבד זכותו וחזקת ניעוצים וחלונות ושופכים כולן חזקתן שלש שנים ובטענה כגון שטוען שמכר לו או שנתן לו במתנה אבל אם יטעון כיון שסבל חברו שלש שנים מחל אין בטענתו ממש. ויש אומרים חזקת הורדי וכשורי שלשים יום ואם חברם בטיט לאלתר ובחזקה שיש עמה טענה ואף על פי שחזקת חלונות ומרזב שלש שנים כמו שהכרחנו יש לחלק ביניהם לחזקת ניעוצים לפי שבני אדם כותבים שטר מכירה על מכירת שופכים וחלונות לפי שיש בה חסרון קרקע אבל נעוצים אין בו חסרון קרקע ואין בני אדם מקפידים לכתוב שטר עליהם. וכותל השותפים שבא אחד מהם להגביהה ולבנות על גבה חברו מעכב עליו דכיון שלא התנה מתחלה להגביהו יותר מן השיעור הזה אין אחד מהם יכול להכביד על הכותל המשותף לחברו לפי שאין הכותל הגבוה מתקיים כל כך כמו הנמוך. ואם נהגו השותפים להגביה למעלה כל מה שירצה אחד מהם ואין מקפידים ומעכבים זה על זה הכל כמנהג המדינה וכן שנינו בתוספתא מקום שנהגו לבנות שתים ושלשה דיוטאות בונים הכל כמנהג המדינה. ויש מן הגאונים ז"ל שהיו אומרים דיכול השותף להגביה ולבנות בכותל ומשלם לחברו כפי מה שנפחת חלקו בכותל מפני כובד שהכביד עליו כאותה שאמרו בפרק הבית והעליה כמה מפסדת עליה בבית תילתא אי אית ביה תילתא. והמשכיר בית לחברו בבירה גדולה משתמש בזיזים ובחלונות ובחורים שבכותלים בגובה ארבע אמות בכותל ואם נהגו בעלי בתים להשתמש בעובי הכותל גם השוכרים משתמשים ובתרבץ דאפדני וברחבה שאחורי הבתים ולענין היזק ראיה יש היזק ראיה בגנים הראוים להשתמש בהם כל זמן שאינם סמוכים זה לזה שיש ביניהם דרך רשות הרבים או אפילו דרך רשות היחיד אבל כשהם סמוכים אין בהם משום היזק ראיה לפי שאין תשמישו תדיר וכשעולה להשתמש ורואה את חברו בגג מונע מלהשתמש שם בדברי צניעות וגגין הסמוכים אף על פי שהאחד גבוה מחברו אין בו משום היזק ראיה כי מתוך שהוא סמוך לו רואה את חברו ואף על פי שגבוה ממנו נוהג בהצנע מפניו כמו שאמרו היתה חצרו למעלה מגגו אין זקוק לו וכמו שהקלו בגגין הסמוכין לפי שאין תשמיש הגגין תדיר כתשמיש חצר כן הקלו בהם לענין עשיית המחיצה שזה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה וכו' זה שלא כנגד זה ומעדיף ואף על פי שיכול לעמוד בראש גגו במקום הפרוץ ולראות בגג חברו אף על פי שהעדיף במחיצה יותר מחצי הגג לא החמירו לסתום עד שלא יוכל שום אחד מהם להציץ לפי שתשמיש גגין אינו תדיר ולא החמירו בדבר יותר שאין היזק ראיה קרוב אחר שעשה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף אבל בבית וחצר כל זמן שיוכל להציץ יש שם משום היזק ראיה אף על פי שאין החלון מכוון כלל כנגד חלון חברו וכל זמן שיוכל לראות בבית חברו משם יש היזק ראיה כמו שאמרו החלונות מלמעלה ומלמטה ארבע אמות. ותדע שכן הוא שם כי הקשו בפרק לא יחפור על ששנינו החלונות מלמעלה ארבע אמות והלא מציץ הוא והעמידו במרדד את כתלו הנה למדנו כי אף על פי שאין הדבר נוח לו לראות דרך חלון חברו מראש הכותל שהוא למעלה מארבע אמות לחלון יש שם משום היזק ראיה כיון שיכול להוציא ראשו מכאן. ופעמים יש היזק ראיה למעלה מארבע אמות כגון שחצרו רחב הרבה וחצר חברו למעלה ממנו שיכול להסתכל מרחוק אף על פי שגבוה ארבע אמות. ובמקום השוה כשמפסיק כותל גבוה ארבע אמות בינו ובין חברו אף על פי לחצרו רחב הרבה אינו יכול לראות לרשות חברו. ואין שיעור להיזק ראיה אף על פי שרחוק זה מחלון הרבה אלא עד שיציל עיניו. ושני גגין בשני צדי רשות הרבים אף על פי שיכולים בבי רשות הרבים להסתכל ולראות את העומדים בגג זה עושה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף ואין אחד מהם יכול לומר מה לך על היזק ראיה שלי כיון שצריך אתה להשתמש בצניעות מפני כל עוברי דרך וכו' אבל אם הגג שפל ובני רשות הרבים רואים אותו כמו העומד בגג אין שם משום היזק ראיה כמו ששנינו אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח. ובגגין הסמוכים אף על פי שאין שם היזק ראיה עושה מסיפס גבוה עשרה טפחים. וגג הסמוך לחצר חברו בעל הגג זקוק לבעל החצר ארבע אמות משום היזק ראיה ובעל החצר אין זקוק לבעל הגג שאין בגג הסמוך לרשות חברו משום היזק ראיה אבל בעל החצר זקוק לסייע עמי בבנין ארבע אמות כדי חצי דמי מחיצה עשרה של הוצא ודפנא לפי שבחיוב מחיצה עשרה שניהם שוין כדי שיהא העובר לרשות חברו נתפס כגנב. ושתי חצרות זו למעלה מזו מקציעין מעפר החצר העליונה עד שמגיע ליסוד ובונים שניהם העליון מסייע מלמטה עם התחתון ובונה שאם אין יסוד אין בנין וכשיסתלק היזק ראיתו של תחתון בונה העליון כדי שיסלק היזק ראיתו ושנים שדרים אחד בבית ואחד בעליה ונתכסה התחתונה בתוך הקרקע עד שאין התחתון יכול לדור למטה ורצה התחתון לבנות הבית והעליה אף על פי שרוצה לשכור בית שידור בו בעל העליה עד שיבנה הבית והעליה אין העליון חייב לטרוח לטלטל כליו אלא יחפור התחתון בתוך ביתו וידור שם אבל אם תשפל התקרה עד שירדה קרוב לקרקע הבית בתוך עשרה כיון שלא נשתייר שם שיעור דירה לתחתון סותרים ובונים שאין לו לעליון שעבוד בתוך עשרה לקרקע של תחתון וזה בונה את הבית בתחלתו וזה בונה העליה כי הבית משועבד הוא לעליה. ואם התנה מתחלה שאם תשפיל החומה תחתיה יבנו את הבית והעליה כל זמן שתשפל החומה עד שלא יהא הבית ראוי לדירה הגונה אצל בני אדם בונים שניהם את הבית ואת העליה. והאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא סולמות אפילו להשתמש בו דרך עראי להטיח גגות ולא דין חלונות שיכול חברו לבנות כנגדן אפילו שמאפיל על אחיו ואף על פי שנפתחו ברשות דהאב פתחן אמרינן על דעת כן חלקו שלא יהא לאחד מהם שעבוד על חברו. והאחין שחלקו זה נטל אספלידא וזה נטל תרביצא ועלו אותם בדמים ששמו שיווי בכמה יתירה דמי האספלידא על התרביצא שהיא חורבה ונתנו כשיעור העילוי לבעל התרביצא בקרקע או במעות יכול בעל התרביצא לבנות כנגד פתח האספלידא אף על פי שמאפיל עליו אבל אם עלו בסתם דמי האספלידא על התרביצא ולא פירשו שהעלוי מחמת הבנין יש בכלל העלוי שבעל התרביצא יניח אויר כנגד פתח האספלידא ארבע אמות שלא יבנה כנגדו וזו היא ששנו בברייתא האחין שחלקו האחד נטל כרם ואחד נטל שדה לבן וכו' וכגון שעלו בסתם כמה יתרים דמי הכרם על שדה הלבן. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

אימור ציורי צייריה כלומר זה השובר מזוייף הוא ומשמע שאביהם בחייו הוציא את השטר חוב על הלוה והיה תובעו בכל יום שיפרענו לו והלוה לא הוציא זה השובר באותו עת וכשמוציאו עתה לאחר מיתתו שמע מינה ציוריה צייריה דאי לא תבעו המלוה ללוה בחייו אמאי אמרינן אימור ציורי צייריה הא ודאי מי שיש בידו שובר אינו מוציאו אלא בעת שמוציאין עליו שטר חוב. ותו קיימא לן נמי אין נזקקין לנכסי יתומים לבד מנמצאת שדה שאינו שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים ונזקקים והכא היכי מחזיקים סהדי בשקרא. ואית דבעי מימר דכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים הני מילי בעדות על פה שמעידים העדים בפנינו דהא לא נחשדו ישראל על כך אבל בשובר דחתימי עליו סהדי איכא למימר דלא אסהידו סהדי אלא איהו צייר. אלא דאיכא לעיוני הא דאמרינן גבי נזקקין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן בעדות על פה היכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דהא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין. ואיכא מאן דאמר דמיירי שהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם. כן כתב ה"ר יהונתן. ובשיטה לא נודעה למי כתוב וזה לשונו ולי נראה דודאי זה השובר מקוים לפנינו אחר מיתת האב מדקאמר לא מיקרע קרעיה לשטרא מיהו אחר מיתת האב הוא שהוציאו לקיים בדמויי או בטביעות עינא אבל אם העדים עצמם לפנינו ומעידים על חתימתם בכי הא ודאי אחזוקי סהרי בשקרי לא מחזקינן. עד כאן לשונו.

לא קשיא הא מגואי הא מבראי מאבראי גריעותא שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו אבל מגואי מעליותא היא ואי איתא אפילו מאבראי פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה דלת ואפילו בדאית ליה דלת פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פתחא ואפילו אית ליה פתחא פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פתחא מאבראי שיכול העני לפותחו בלא רשות. הרשב"א ז"ל וראב"ד ז"ל פירש נראה לי כי מגואי לאו דרך חסידות הוא כי העני נמנע מליכנס בו מפני שנראה עליו כבית מפני שהוא לפנים מן השער הגדול אבל כשהוא מאבראי יודע שהוא בית שער ודרך לחצר ואינו נמנע מליכנס בו ובעל הבית רואהו ומקבלו ומאבראי נמי דוקא כשאין לו דלת או שיש לו דלת ואין לו פותתת או שיש לו פותחת והפותחת מבחוץ שיכול לפתוח כל מי שירצה אז אין העני נמנע מלכנס בה. עד כאן.

לפי שבת ממון שבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר שאין אלו באים אלא לשלול שלל ואינם נוטלים קרקעות ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין שאם באו גייסות שבשעת המלחמה ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. הרשב"א ז"ל. ועיין במגיד משנה פרק ו' מהלכות שכנים.

לפי קירוב בתים הם גובים או דילמא וכו' ופשט ליה לפי קירוב בתים הם גובים ונראה לי אף לפי קירוב בתים קאמר שאם יש לפנימיים שבח ממון יותר מן החיצוניים שיתנו בשוה ויעלה הקירוב כבגד שבח הממון. הראב"ד.

בָּנָה בֵּית שַׁעַר וְלָא אִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ הנה בזה יובן בס"ד רמז הכתוב אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר (משלי כב, כב) שתעשה בֵּית שַׁעַר כדי שלא ישמע קולו. ונראה לי דנענש מדה כנגד מדה הוא עשה בֵּית שַׁעַר ועל ידי כך לא היה נשמע קול העני לכן גם הוא לא ישמע קול אליהו זכור לטוב דמשתעי בהדיה. ונראה לי לכך נתקנא אליהו זכור לטוב בדבר זה, כי תיקון הצדקה הוא במלכות ופרשתי דלכן נקראת נדבה כי המלכות היא סוד שם ב"ן אשר פשוטו ד' אותיות ומלואו ה' [י ו " ד ה" ה ו" ו ה" ה ] אותיות וזהו נְדָבָה אותיות ב"ן ד' ה' וידוע כי אליהו זכור לטוב הוא במלכות ולכן אֵלִיָּהוּ [52] עולה שמו מספר ב"ן ולכן נתקנא על הדבר הזה שהוא צדקה ונדבה.

"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה (שיר השירים ח, י) נראה לי בס"ד התורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות כמו שאמרו בבריתא דאבות (משנה אבות ו, ו) ותורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי כאן אותיות חוֹמָה שהם מ"ח ו' ה'. ' וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת ' אלו תלמידי חכמים כי הגופים של בני אדם קרויים בתים כמו שנאמר בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ג) ואלו גופים של עמא דארעא אך תלמידי חכמים שהם גבוהים ועליונים על עמא דארעא קראם בשם מִגְדָּל שהוא גבוה ועליון על הַבַּיִת.