Bava Batra 51a

הא ראיה יש בשטר מתנה ה"ה דה"מ למימר בשטר הודאה דלא שייך ביה גלויי זוזי:

דל זוזי מהכא ותיקני ליה בשטר במקום שכותבין שטר היו וקאמר דבמקום הזה לא מהניא שמעתיה מידי אע"ג דמהניא במקום שאין כותבין ומיהו אף במקום שכותבין שייך למימר דנפקא מינה להיכא דאמר אי בעינן בשטרא איקני ואי בעינן בכספא איקני דקני בכספא אע"פ שלא כתב לו השטר אי נמי כגון שכתב השטר תחלה ואח"כ נתנה דמים דאי אמר לגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה:

כתב לו על הנייר או על החרס וכן תניא לענין קידושין כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי כו'. אומר ר"ת דאתי כר"א דאמר עדי מסירה כרתי דלר' מאיר כיון שצריך שיחתמו עדים בשטר קידושין כדאמר בפ"ב דקידושין (דף מח. ושם) אמר ר"נ כגון דקדשה בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי א"כ לא מהניא חתימה על דבר שיכול להזדייף כדתנן בפ"ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על הנייר כו' ואפי' איכא עדי מסירה לא מהני לר"מ דצריך שיהא מוכיח מתוכו כדאמר בריש כל הגט (גיטין דף כד:) גבי כתב לגרש את הגדולה דלר"מ אפילו גדולה לא מצי מגרש משום דאין מוכח מתוכו הי מינייהו מגרש וא"ת והא אמר בפ"ב דגיטין (דף כב:) דלא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין ולא הכשיר אלא לאלתר אבל בשאר שטרות משמע דלא הכשיר אפילו לאלתר וי"ל דהכי בעי למימר דלא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין ודכותייהו כמו שדה מכורה לך דהכא וכן ההיא דקידושין דלא נכתבו אלא לקנות שדה והאשה דומיא דגיטי שאינן עשויין עיקרן לראיה אלא להתגרש אבל שטרות העומדים לראיה לא ועי"ל דהכא ובקידושין לא איירי אלא בכתב ידו כדאמר הוציא עליו כתב ידו כו' וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו:

אע"פ שאין בו שוה פרוטה תימה דמאי רבותא הוא שוה פרוטה בשלמא גבי קדושין נקט כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה דרבותא היא דאע"פ שאינה מקודשת מתורת כסף כיון שאין בו שוה פרוטה מקודשת מתורת שטר אבל הכא גבי מוכר אפי' יש בו שוה פרוטה אינו קונה מתורת כסף שהרי מוכר נותן שטר ולא לוקח ואין קרקע נקנה אגב כסף:

ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות את כחו להיות אחריות על הנותן כדין מוכר ופ"ה שכתב לו בשטר כל זה שדי מכורה לך וגם שדי נתונה וכתב לשון מתנה משום דינא דבר מצרא וקשה דאמר בהמקבל (ב"מ דף קח:) מתנה דאית בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ועוד קשה לר"ת שדי שדי תרי זימני למה לי ואור"ת וכן ר"י דלא מיירי בשכותב שניהן אלא בשכותב מכורה או נתונה וקאמר אפי' בשכתב מכורה במתנה בקש ליתנה לו והא דכתב בלשון מכר כדי לייפות את כחו שמקבל עליו אחריות ועי"ל דשני שטרות כותב לו בחד לשון מכירה ובחד לשון נתינה ואם יצטרך לדינא דבר מצרא יראה של נתינה ולא של מכירה ואם צריך לאחריות יראה של מכירה ועי"ל דאפי' כתיבי תרוייהו בשטר אחד יפה כחו מה שכתב בלשון מתנה לענין הא דתנן לקמן בהמוכר את הבית (בבא בתרא דף עא.) בד"א במוכר אבל בנותן נותן את כולן והכי איתא בירושלמי פ"ק דקידושין ועי"ל דנפקא מינה מה שכתב בלשון מתנה שאין צריך ליתן דמים ומיהו קשה לטעם זה דאמאי בעי בשטר באיקני סגי:

לוה מן העבד ושחררו כו' תימה דמאי רבותא נקט ושחררו וגרשה פשיטא דאי אין להם עליו כלום בעודו תחתיו גם לכשיוצאין אין להם עליו כלום ויש לומר דסלקא דעתיה דגמר ומקני להו שיקנו לאחר שישתחרר ותתגרש:

לא ניחא ליה דליהוי עבד לוה כו' ודוקא נקט לוה אבל מכר לא ומשום אשה הוא דנקט לוה אבל גבי עבד אין חילוק בין לוה למכר דמה שקנה עבד קנה רבו:

דל זוזי מהכא תיקני בשטרא מכאן דקדק הרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ג' אגב), דשטרי ראיה שאדם כותב שמכרתי שדה פלוני לפלוני, יש בהן משום קנייה כאלו כתוב בהן שדי מכורה לך, דאי לא, מאי קשיא, דילמא בשטרי ראיה שמכר (לו) [לה] את השדה בכך וכך, דמאן אמר לן דשדי מכורה לך כתב לה. ואיכא למידק, מאי קאמר דל זוזי תיקני בשטר, דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה. ומסתברא לי, דמקומם מקום שנותנין מעות ואחר כך כותבין את השטר, ומשום הכי אקשי לה דל זוזי מהכא, דאף על גב דכי שקל זוזי לא בתורת דמי מקח שקלינהו, מכל מקום כיון דהדר וכתב לה שטרא, לא מחמת גלויי זוזי הוא, אלא להקנאה גמורה, וכאותה שאמרו בפרק דייני גזירות (כתובות קי, א) גבי מוכר שדהו לחבירו והוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לו.

כתב לו על הנייר או על החרס ואם תאמר על החרס שיכול להזדייף הוא ואינו שטר. יש לפרש בחוקק על החרס. אי נמי הא מני רבי אלעזר הוא דאמר עידי מסירה כרתי, ואליבא דרבי יוחנן דאמר כי אמר רבי אלעזר אפילו מכאן ועד עשרה ימים.

אף על פי שאין בו פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך איכא למידק, מאי קא משמע לן בשאין בו שוה פרוטה, דבשלמא גבי חליפין דאמרינן קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, אשמעינן דאף על פי שקונין בכליו של קונה אפילו אין בו שוה פרוטה קנה, וכן נמי בשטר קדושין אפילו שאין בו שוה פרוטה קונה בו את האשה, אבל הכא בשטר הבא ממוכר ללוקח מה לי שוה פרוטה מה לי אין בו, וכי סבורין היינו שיקנה הלוקח בכסף ובשוה כסף שנותן לו המוכר. וי"ל דאתא לאשמועינן דסד"א דעיקר שטר משום דבההיא הנאה דמקבל לוקח מיניה ממונא הוא, וכדאמרינן גבי קדושין (קדושין ז, א) הא לך מנה ואתקדש אני לך מקודשת בההיא הנאה דמקבל ממנה מתנה, קא משמע לן הכא אף על פי דלית ביה שוה פרוטה קנה. ואי נמי סלקא דעתך אמינא כיון דלית ביה שוה פרוטה לאו כלום הוא, קא משמע לן.

שדי מכורה לך שדי נתונה לך פירש ר"ש ז"ל שכן כתב לו שתי לשונות אלו בשטר והרי זו מכורה ונתונה. ומסיים בה רב ביבי משמיה דרב נחמן דבמתנה בקש ליתנה לו, כלומר משום דינא דבר מצרא, ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו. ואיכא למידק, כי כתב ליה שדי נתונה לך, מאי מהנה ליה בהדי בן המצר והא כיון דכתב ליה נמי שדי מכורה לך, והא אמרינן (ב"מ קח, ב) דמתנה שיש בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ודיינינן ליה כמכר, כל שכן כאן שכתב לה בהדיא שדי מכורה לך. י"ל דשאני התם דמתנה גופא כתב בה אחריות, וכל שיש בה אחריות נדונת משום מכר, אבל כאן שכתב לה מתנה בפני עצמה ומכר בפני עצמו, אין בה משום דינא דבר מצרא. ותדע לך, דהא אמרינן גבי שני שטרות דבטל השני את הראשון, ראשון במכר ושני במתנה לא בטל השני את הראשון, דשני משום דינא דבר מצרא כתביה. וליתא, דהתם הכי קאמר, הא דכתבו לשני, לאו משום דאחולה אחליה לקמא ולא אודייא אודי דראשון פסול, אלא משום דינא דבר מצרא איכתיב, ואי אתי בר מצרא מסמך ליה לשטר מכר ומפיק שטר מתנה. ור"ת ז"ל כתב דלא כתב ליה שני לשונות אלו, ותדע לך, דאם כן שדי שדי למה לי, לימא שדי נתונה לך ומכורה לך. והא דמסיים רב ביבי במתנה בקש ליתנה לו, אמוכר שדהו ומפני רעתה מסיים הכי, כלומר, מוכר שדהו מפני רעתה שקונה עד שלא נתן דמים, היינו טעמא דדעת המוכר ליתנה לו בלשון מתנה כדי למהר הקנאתו ושלא יוכל הלוקח לחזור בו, ולמה כתב לו בלשון מכר, כדי ליפות את כחו מפני האחריות, ואי נמי שאין הלוקח מתפייס שיתן דמים ויצא עליו שם שקבלה במתנה.

שאני התם דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינן טמונין, וגרש את האשה ושחרר את העבד חייב לפורעם, דכל שלוה מהם מעות שאינן טמונין אודיי אודי ליה דשלהם הם, שניתנו להם בענין שאין לו בהם כלום, כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהם את עצמו, ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה, אי נמי שייחד לה דבר אחר, מדקתני נתגרשה האשה נשתחרר העבד אין להם עליו כלום, וטעמא משום דלגילויי זוזי הוא דעבד, משמע דמוכר שדה לאשתו במעות טמונין דאסיקנא דלא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי, כל שבאו מעות ביד הבעל אין לה עליו כלום, וגוף ופירות שלו, דמחזקינן להו בחזקת הבעל דמשלו גנבתם. ויש אומרים דמעות כנכסי מלוג מחזקינן להו, ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והתם כשהבעל טוען בריא דמשלו גנבו, וכיון שהוא תופש וטוען בריא עליהם להביא ראיה, אבל כל שלא תפס, ואפילו טען בריא, אינו נאמן. ואי נמי כשתפש ולא טען בריא אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד, דכל מה שיש תחת יד האשה בנכסי מלוג מחזיקין להו שנפלו לה מבית אבי אביה או שניתנו לה במתנה, וגוף שלה ופירות לבעל. והכין מוכח בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה (ה"א) גבי מציאת האשה לבעלה, אמר רבי יוסי לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך שמצאה בעדים, זו מפני זו. שמעינן מינה דמן הדין יכולה היתה לומר מציאה מצאתי ולא הוה לבעל בהן אלא אכילת פירות בלבד, אלא שחשו לה חכמים תקנו שתהא אף גוף מציאתה לבעל, אבל במתנה לא תקנו, שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לומר ניתנו לי במתנה ומשקרה, אלמא נאמנת היא בכך. ויש מרבותי נוחי נפש שאמרו שכל שהם תחת ידה או תחת יד הנפקד שלה, היא נאמנת לומר של אחרים והפקידום אצלי, או שניתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום, אלא מה שאני נושאת ונותנת לתוך פי, וכן העבד, ודוקא כשטוענין כן, אבל אם לא טענו אין טוענין להן, וכמו שאכתוב בסמוך.

אף באשה אצל נכסי בעלה אתה למד ממה שאמרו במשנתנו שאין לה בהם חזקה שראייה מיהא יש לה בהם ואם עשה לה שטר עליהם שקנתה וזכתה בהם מ"מ יש כאן צדדין שאף ראיה אין לה בהם וכיצד הוא הדין המוכר שדה לאשתו אם היו מעות ידועים אצלה עד שאינו צריך לבא בתחבולות שידע מעות שבידה קנתה והבעל אוכל פירות ואם לא היו מעות ידועים אצלה לא קנתה כלל לא נתכוון אלא לגלות מעותיה ולהתברר ענינם אצלו ומ"מ אם כתב לה שטר מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות:

יש שואלין מאחר שבמתנה קנתה לגמרי מהו שאמרו בפרק הזורק שבגיטין ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו אפניא דמעלי שבתא למחר תקף ליה עלמא טובא פירוש והיו קרובי האשה מתיראין שמא ימות ותזקק ובאו לפני רבא ואמר להם ליתיב לה דוכתא דיתיב בה גיטא ותיעול איהי ותיחוד ותפתח ר"ל שתקנהו בחזקה ואחר שתקנהו יאמר לה הא גיטיך ויקנהו מתורת חצרה והקשו עליו והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה ואם כדברינו והרי במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם כן הרי הוא חצרה לגמרי ותירצו חכמי הצרפתים שאע"פ שאמרו במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות מ"מ אם מתה יורשה ואם מכרה אין מכרה קיים וכל שאם מתה יורשה אינו חצרה לענין גט ונמצא שאין קרוי חצרה אף בנכסי מלוג אא"כ כתב לה דין ודברים וכו' בחייך ובמותיך על הדרך האמור בהכותב ויש מפרשים שכל שהוא כן חצרה היא וכן ראיתי לגדולי המחברים שכל מה שמכר לה החצר או נתנו לה נתגרשה כיון שקנאתו בכסף או בשטר או בחזקה ואין ירושתו מפקעת ולא גרע ממשאיל וממשכיר אבל זו שבפרק הזורק לא היה הענין אלא תורת שאלה ולפי שעה ושאלה צריכה איזו מדרכי ההקנאה שהרי שאלה ושכירות אחד הוא ואף דברי שכיב מרע לא היו מועילין בה הואיל ולא כיון למתנה גמורה ומ"מ בזו יש אומרים שאף במתנה גמורה לא היו מועילין בה דברי שכיב מרע אע"פ שהיה מצוה מחמת מיתה שאינו צריך קנין אף במתנת מקצת שדברי שכיב מרע אינן אלא לאחר מיתה ולענין גט אנו צריכין שיחול הגט מחיים ולענין מה שהתירו קנין של חזקה בשבת משום שכיב מרע התירו בחזקה זו שאינה ניכרת אלא שדומה כנועל בית לשמרו וכן שהגרושין גרושין מאליהם בלא מסירת יד ולא רצו להתיר טלטול הגט וגרושין שעל ידי מסירת יד ממה שאמרו בתוספתא אין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת וכבר כתבנוה בגמ' ביצה:

נכסים שיש להם אחריות ר"ל הקרקעות נקנין באחד משלשה דרכים וכל שהודה זה לזה שקנאו באחד מדרכים אלו קנאו ואין אחד יכול לחזור אע"פ שלא היו שם עדים הואיל והודה זה לזה בכסף או בשטר או בחזקה ומ"מ יתבאר במסכת קדושין שלא אמרו בכסף ר"ל דמי המכר שקונין בלא שטר אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לא קנה עד שיכתוב את השטר עד שיפרש אם ארצה בכסף אקנה אם ארצה בשטר אקנה וצריך שיתנו שניהם כן שאם התנה הלוקח ולא המוכר הלוקח יכול לחזור ולא המוכר ואם התנה המוכר ולא הלוקח המוכר יכול לחזור ולא הלוקח ושטר זה פירושו שטר הקנאה ר"ל שדי מכורה לך ולא שטר ראיה העשוי להצניעו לעולם ומ"מ שטרות שלנו אע"פ שהם של ראיה הואיל ואין אנו נוהגין בשטר קנין הרי היא כשטר קניה והרי אנו בכלל המקומות שדרכן לכתוב את השטר וכן כתבו חכמי פרווינשאה בחבוריהם ויש חולקין בה ואף אנו דעתנו מסכמת עם החולקים כמו שביארנו בראשון של קדושין ומ"מ זה שאמרנו שלא קנה עד שיכתוב את השטר יש אומרים לאו דוקא עד שיכתוב אלא הואיל וצוה לעדים לכתוב ואף בלא קנין ולא יראה לי כן הואיל ויכול לחזור בו אבל קנין מיהא לדעתי הרי הוא כשטר הואיל ואין צריך לימלך בו וכל שכן קנין וצואת כתיבת שטר וכן מה שאמרנו שהקרקע נקנה בשטר לבד בלא דמים דוקא במוכר שדהו מפני רעתה אבל מכרה מצד צורך מעות או לסבה אחרת לא קנה עד שיתן דמים ויראה שאף בשטר ראיה ואפילו קנו מידו כן ומ"מ חכמי צרפת כתבו שכל שקנו מידו קנה בלא כסף שאין אחר קנין כלום והדמים אצלו חוב ויש משיבין על דבריהם ממה שאמרו במסכת קדושין שני שטרות הן וכו' אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא והעמדנוה בשטרי הקנאה ואם קנין לבדו קונה הואיל והקרקע קנוי מהו שאמר כיון שהחזיק בקרקע והלא היה קנוי לו:

וכן מה שאמרו שהקרקע נקנה בחזקה דוקא שיחזיק בפניו או שיאמר לו לך חזק וקני ואין צריך לחזקה אצל דמים כלל ולא לכתיבת שטר אף במקום שכותבין וחכמי פרווינשאה כתבו בה שאף היא צריכה לדמים וכן כתבו בקנין ונתנו טעם לדבריהם שהרי חזקה וחליפין לא יצאו לנו אלא ממקראות של מתנה הא במכר לא קנה עד שיתן דמים ומ"מ חכמי צרפת כתבו כפשוטה של סוגיא שלא חלקה בחזקה בין כותבין לאין כותבין ולא בין נתן דמים ללא נתן ואין אחר חזקה כלום על הדרך שכתבנו בקנין וכן הדברים נראין אע"פ שבשאלתות בפרשת בהר סיני נמצא שהחזקה צריכה דמים ואף יש מביאים לסברא זו ראיה ממה שאמרו במציעא ע"ז ב' הרי שמכר שדהו באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות מלמדין אותם שלא יחזרו בהם כיצד כותב לה אני פלני קניתי שדה מפלני והריני נושה בו וכו' ואם כדברינו יקנהו בקנין או בחזקה ועוד ממה שאמרו למטה בד"א בחזקת טענה כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נעל וגדר הרי זו חזקה ומדשבקיה למכר ונקט מתנה שמע מינה חזקה במכר אין קונה בלא דמים וראיות אלו אינן כדאי לדעתי שזו של מציעא אין הכונה אלא לקנותו בדמים וזו של פרק זה אין הכונה אלא באותן שנקנוה בחזקה ואין שם דמים שמן הסתם כל שיש שם דמים אין המכר רוצה להקנות אלא בדמים ולא עוד אלא שבמשנה אמרו אבל במוכר ובנותן מתנה ואחים שחלקו וכו' וזו ראיה לדברינו אלא שעיקר ראיה שבה הוא פשוטה של סוגיא שלא חלק בין כותבין לאין כותבין בין נתן דמים ללא נתן כמו שביארנו ומ"מ יש קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה יפה כח חזקה מכח שניהם היאך לא הוסיפו במעלותיה שהחזקה קונה בלא כסף ושטר מה שאין כן בשניהם ואף זה אני אומר שאינה ראיה שאף החזקה צריך שתהא בפניו או שיאמר לך חזק וקני או שאף הכסף והשטר אם התנה קונה בכל אחד מהם לבדו וכן מה שאמרו במסכת קדושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלן ודוקא בנתן דמי כלם אבל אם לא נתן דמי כלן לא קנה אלא כנגד מעותיו אלמא שהחזקה צריכה דמים אינו כן שאותו שהחזיק בו קנוי בלא דמים הא אחד מן האחרים אינו קנוי בחזקת חברו אלא כנגד מה שפרע:

זה שכתבנו בשטר שאינו קונה בלא דמים ובדמים שאין קונין בלא שטר אא"כ פירש שיקנה באחד מהם על הדרך שביארנו יש אומרים שהכסף בלא שטר עומד החוזר במי שפרע ובשטר בלא דמים אין כאן אפילו מי שפרע שדברים בעלמא הם ולקצת חכמים ראיתי שאף בשטר בלא דמים כן הואיל ושטר קונה מן התורה הרי הוא ככסף וכן הדעת נוטה:

שטר מתנה הואיל [ואין] לקנין כסף אצלה כלום נקנית בשטר לבד לכשיגיע שטר המתנה לידו ואם היא בקנין משעת הקנין ואין צריך לומר שהיא נקנית בחזקה לבד:

שטר זה העשוי לגמר קניה ושלא לחזור בו אחד מהם אינה כשטר העשוי לראיה בעדים שהשטר העשוי לראיה ובחתימת עדים ומחשש כפירה צריך שיהא בדבר המתקיים על הדרך שיתבאר במסכתא זו אבל זו אפילו כתבה על הנייר או אפילו על החרש שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה ואפילו בלא חתימת עדים שאין זה עשוי לראיה אלא לגמר קניה ואם רצה החוזר לומר אח"כ אין שטר זה כלום אינו רשאי הואיל ומודה בה שלגמר קנייה אין אנו צריכין ליתר ממנה הא אם כפר שלא כתב אין זו ראיה שאין ראיה אלא בשטר שחתמו בו עדים או בכתב ידו ובדבר המתקיים ומעתה אין לך לתמוה על מה שאמרו במס' כתבות ליכתוב חתמות ידי אחספא וכו' ודוקא אחספא הא אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב בה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין שנראה ממנה שאם כתב על החרש אינו כלום שהרי כתב זה עומד לראיה וצריך לדבר המתקיים וכל שהוא על חרש אם רצה לכפור כופר שאין שטר ראיה אלא בדבר המתקיים הא כל שאינו אלא לגמר קניה כותב אף על החרס ודיו ומי שפרשה בכאן בחוקק שהוא כתב שאינו יכול להזדייף יקבל תשובתו שהרי כתב שנינו וכבר דרשו בענין גט וכתב ולא וחקק ואף יש שתירצה בהרבה פנים וכבר כתבנום בפירושנו בגמ' כתבות ואין לך בה אלא זה שכתבנו:

זה שביארנו במתנה שבשטר לבד היא נקנית אפילו נעשית בלשון מכר הדין בה כן והוא שאמרו במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות את כחו ר"ל להתחייב בו באחריות ומ"מ יש אומרים שלא נאמרו דברים הללו אלא בלשון הברייתא והוא שדי מכורה לך שדי נתונה לך והם מפרשים שכך כתב לו בשטר אחד ר"ל לשון מכר ולשון מתנה הא כל שלא כתב לו אלא לשון מכר לבד לא קנה בשטר עד שיתן את הדמים ויש מפרשים אותה אף בלשון מכר לבד כל שהוא מודה לו שמתנה היתה ומעתה הנותן מתנה לחברו וכתבה בלשון מכר והזכיר בשטר סך דמים אפילו לא כתב אחריות בשטר דנין אותו בטעות אע"פ שזה מודה שמתנה היתה שלכך כתבה בלשון מכר להיות אחריותה עליו ואפילו הזכיר שם לשון מתנה גם כן:

בפרשב"ם בד"ה שמעת כו' ופלוגתא היא לקמן עכ"ל ליכא לפרושי שמעת מינה לאפוקי מדרב הונא דפליג ארב נחמן ואית ליה דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי דהך מלתא ליכא למשמע ממתניתין דאימא דטעמא דמתני' נמי מטעמא דקאמר רב הונא דדל זוזי מהכא כו' אלא דאיכא לפרושי דשמעת מינה לאפוקי מרבא דאית ליה לקמן לגלויי זוזי הוא מכוין במעות טמונין ומתני' לא מפלגא מידי ודו"ק:

בתוס' בד"ה למה כתב בלשון כו' מכורה או נתונה וקאמר אפילו בשכתב מכורה במתנה עכ"ל יש לדקדק לפ"ז דאכתי תקשה דשמואל אמאי בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים אימא דבמתנה בקש ליתנו לו כו' ויש לפרש דאיירי בשידעינן דשטר מכר הוא ועדיין חייב לו הדמים ולא קאמרינן דבמתנה בקש ליתנו כו' אלא בסתם דלא ידעינן בודאי דהוה מכירה ואין להקשות לדבריהם כיון דע"כ הא דקאמר דבמתנה בקש כו' לאו משום דינא דבר מצרא דהא כיון דאית ביה אחריות לית ביה משום דינא דב"מ אלא דקאמר דבמתנה בקש כו' שיקנה ולא בעי שיתן דמים א"כ בעיקר קושייתם נימא הכי דכתב לו גם שדי נתונה מה"ט שיקנה ולא בעי דמים דלא ניחא להו למימר הכי כמו שכתבו התוספות לקמן דקשה לטעם זה דאמאי בעי בשטר כו' ודו"ק:

דל זוזי מהכא תקני שטרא מכאן דקדק הרב בעל העיטור ז"ל דשטרי ראיה שאדם כותב מכרתי שדה פלונית לפלוני יש בהן משום קניה כאלו כתב בהן שדי מכורה לך דאי לא מאי קושיא דלמא בשטרי ראיה שמכר לה את השדה בכך וכך דמאן אמר לן דשדי מכורה לך כתב לה. ואיכא למידק מאי קאמר דל זוזי תקני בשטרא דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה. ומסתברא לי דמקומם מקום שנותנים מעות ואחר כך כותבים את השטר ומשום הכי אקשינן ליה דל זוזי מהכא דאף על גב דכי שקול זוזי לאו בתורת דמי מקח שקלינהו מכל מקום כיון דהדר וכתב לה שטר לא מחמת גלויי זוזי הוא אלא להקנאה גמורה איכוון וכאותה שאמרו בפרק שני דייני גזירות גבי מוכר שדה לחברו והוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לו. כתב לו על הנייר או על החרס ואם תאמר על החרס שטר שיכול להזדייף הוא ואינו שטר יש לומר בחוקק על החרס. הרשב"א ז"ל.

אף על פי שאין בו שוה פרוטה תימה דמאי רבותא הוא שוה פרוטה כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר משום דכתיב ביה נתינה אחריתי כו ככתוב בתוספות פרק קמא קדושין (דף ט' א'). אי נמי משום דכתיב ואקח את ספר המקנה סלקא דעתך אמינא נילף קיחה קיחה ונבעי שוה פרוטה קמשמע לן. תוספות הרא"ש ז"ל.

רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתן לו אמוכר שדהו מפני רעתה קאי ולאו למימרא דבמתנה בקש ליתנה לו בלא דמים דאף על פי שהשדה רעה בעיני אדוניה רוצה לקבל במכירתה כל הנמצא בדמיה אלא הכי קאמר בלשון מתנה בקש ליתן לו כדי שיקנה הלוקח מיד בשטר ולא יוכל לחזור בו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו מפני האחריות. ואי נמי שאין הלוקח מתפייס שיתן דמים ויצא עליו שם שקבלה במתנה. ושמע מינה דבמכר נמי אף על פי שאינו מוכר שדהו מפני רעתה היכא דכתב לו לשון מתנה קנה בשטר בלא דמים דהוה ליה כמאן דפריש ואמר תקנה בשטר כדין מתנה כיון שכתב לשון מתנה. כן נראה לי. עליות. וכן פירש הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות ועוד יש לומר דאפילו כתיבי תרווייהו בשטר אחד יפה כחו כו'. כלומר ופירכא קמייתא לאו פירכא היא. תוספות הרא"ש ז"ל.

לוה מן האשה וגרשה מן העבד כו' ואם תאמר ואמאי והא אשה נאמנת במעות שבידיה לומר נכסי מלוג הן וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא וזו כיון שנתגרשה הרי הם שלה לגמרי. איכא למימר הני מילי בשישנן ביד האשה אבל הכא כגון שהבעל טוען ברי וכיון שתופס נאמן אי נמי יש לומר דכיון דמשני שאני התם דלא ניחא ליה לאיניש לשוויי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה היינו טעמא משום דאמרינן אנן סהדי שלא לוה ממנו עד שידע בבירור שאותם מעות שלו הן שאין לאשתו זכות בהן שאם לא כן ודאי לא נעשה עבד לאשתו שהיא משועבדת לו. הר"ן ז"ל. שאני התם דלא ניחא ליה דלהוי עבד לוה לאיש מלוה ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינם טמונים וגרש את האשה ושחרר את העבד חייב לפרעם דכל שלוה מהם מעות שאינם טמונים. אודויי אודי ליה דשלהם הם שנתנו להם בענין שאין לו בהם כלום כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהן את עצמו ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה. אי נמי שיחד לה דבר אחד. מדקתני נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אין להם עליו כלום וטעמא משום דלגלויי זוזי הוא דעבד משמע שהמוכר שדה לאשתו במעות טמונים ואסיקנא דלא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי. וכל שבאו מעות ליד הבעל אין לה עליו כלום וגוף ופירות שלו דמחזיקים להו בחזקת הבעל דמשלו גנבתם. ויש אומרים דכמעות נכסי מלוג מחזיקים להו ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והתם כשהבעל טוען ברי דמשלו גנבו וכיון שהוא תופס וטוען ברי עליהם להביא ראיה אבל כל שלא תפס אפילו טען ברי אינו נאמן ואי נמי בשתפס ולא טען ברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד שכל מה שיש תחת יד האשה כנכסי מלוג מחזיקים להו שנפלו לה מבית אביה או שנתנו לה במתנה וגוף שלה ופירות לבעל והכין מוכח בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה גבי מציאת האשה לבעלה אמר רבי ייסא לא אמרי כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי. הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה קול יוצא במתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך במציאה בעדים זו מפני זו שמע מינה מן הדין יכולה היתה לומר מצאתי ולא היה לבעל בהם אלא אכילת פירות בלבד אלא שחשו לה חכמים לתקנה שתהא אף הגוף מציאתה לבעל אבל במתנה לא תקנו שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לומר נתנו לי במתנה ומשקרא אלמא נאמנת היא בכך. ויש מרבותי נ"ע שאמרו שכל שהם תחת ידה או תחת יד הנפקד שלה היא נאמנת לומר של אחרים הם והפקידם אצלי או שנתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום אלא מה שאני נושאת ונותנת לתוך פי וכן העבד ודוקא בשטוענים כן אבל אם לא טענו אין טוענים להם וכמו שאכתוב בסמוך. במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתנו לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו. ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה בעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם כן פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר. ואפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם מכרה או נתנה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לאו הכי לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז"ל ואין דעתי נוטה לכך. הרשב"א ז"ל.