Bava Batra 40a

קנין בפני ב' ואין צריך כולי‎—A קנין is done in the presence of two and does not require, etc. O VERVIEW רבא אמר ר"נ stated that קנין is performed in the presence of two; (seemingly) indicating, that if there are not two עדים present to observe the קנין it is not effective. תוספות disabuses us of this notion. --------------------------- אומר רבינו תם דלא אתא למעוטי שלא יהא חשוב קנין כשנעשה שלא בפני שנים – The ר"ת says that the statement קנין בפני ב' does not come to exclude that it will not be considered a קנין if it is not performed in the presence of two עדים‎ – דהא אמרינן בקדושין (דף סה, ב) דלא איברו סהדי אלא לשקרי – For רב אשי stated in מסכת קדושין, ‘that witnesses were created only for liars’ – תוספות offers an additional proof the קנין is valid without עדים‎. ואמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף מו, א) גבי היה עומד בגורן כולי – And the גמרא states in פרק הזהב, regarding the case where he was standing on the threshing floor, etc. – ואי אמרינן מטבע נקנה בחליפין ניקנינהו ניהליה אגב סודר‎ – ‘And if we maintain that coins can be acquired through קנין חליפין, let the owner of the מע"ש transfer to his friend the money in his house through קנין סודר, and his friend will redeem the מע"ש (without paying the חומש) – ומפרק דלית ליה סודר – And the גמרא replies that he has no kerchief; the גמרא asks – ולקנינהו אגב קרקע דלית ליה‎ – And let him transfer the money to his friend through קנין אגב קרקע, and the גמרא responds he has no קרקע‎. The גמרא asks how can you say he has no קרקע‎ – והא עומד בגורן קתני כשאינו שלו‎ – But the ברייתא states he was standing on the threshing floor, the גמרא responds the גורן did not belong to him; the גמרא finally asks – איכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי דלית ליה כלום‎ – Did the תנא trouble himself to let us know this rule in the most unusual case of a naked man who owns nothing – אלא שמע מינה דאין מטבע נקנה בחליפין – But rather we can derive from this ברייתא that coins cannot be acquired through קנין חליפין‎. This concludes the citation from the גמרא in ב"מ. Now תוספות concludes with his proof that no עדים are required for חליפין‎ – ואי לא חשיב קנין בלא עדים לישנינן דליכא עדים – And if by קנין סודר it is not considered a קנין without עדים the גמרא should have answered that there was no עדים‎. This proves that קנין סודר is effective even without עדים‎. תוספות offers one final proof: ועוד דבפרק קמא דסנהדרין (דף ו, א.) אמרו רבנן פשרה ביחיד‎ – And furthermore the רבנן maintain in the first פרק of מסכת סנהדרין that a compromise can be done with only one דיין, we do not require a בי"ד of three – אף על גב דפשרה בעיא קנין כדמסיק התם: Even though that a פשרה requires a קנין as the גמרא concludes there. If קנין requires two עדים, how can only one person rule on the פשרה‎? This proves (again) that קנין does not require עדים‎. S UMMARY A קנין סודר is valid without anyone being present to witness it. T HINKING IT OVER If we were to maintain that קנין (סודר) requires two (not like the ר"ת), what would be the ruling regarding other קנינים, such as משיכה, חזקה, etc. would they also require שנים‎?

ואין צריך לומר כתובו‎—And it is not necessary to say, ‘write it’ O VERVIEW רבא אמר ר"נ taught that if a קנין is made in the presence of two עדים, those עדים may write up a שטר stating that this קנין took place and give it to the beneficiary even though the מקנה (seller, benefactor) did not tell them to write it up as a שטר‎. Our תוספות clarifies the details of this ruling. --------------------------- וכותבין בלא רשותו כל זמן שלא חזר בו‎ – And the עדים may write this שטר without his explicit permission as long as he did not retract (and tell the עדים specifically that he does not want this קנין to be written up in a שטר) – ומיהו יכול לחזור בו כדאמרינן לקמן בפרק המוכר את הספינה (דף עז, א) – However he can retract (and prevent the עדים from writing the שטר) as רב states later in פרק המוכר את הספינה; if someone says to עדים‎ – זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה – ‘Acquire this field on behalf of that person and write a שטר for him that he owns the field’; the grantor may retract regarding the שטר ( that the עדים who were זוכה the field on behalf of the recipient cannot write a שטר מתנה that the grantor gave this field to the recipient) however the grantor cannot retract the giving of the field (the field will belong to the קונה albeit without a שטר to prove that it is his). תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן בריש אף על פי (כתובות דף נה, א ושם דיבור המתחיל כתובו) – And regarding that which the גמרא states in the beginning of פרק אע"פ, if someone said to עדים‎ – כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה‎ – ‘Write a שטר מתנה and sign it and give it to the recipient’, if the עדים preformed a קנין חליפין to acquire the property on behalf of the recipient, it is not necessary for the עדים to consult with the grantor. It would superficially seem from that גמרא that the reason the עדים need not consult with the grantor regarding writing the שטר is (only) because he told them 'כתובו', otherwise (it seems) the עדים would need to consult with the grantor, not as it seems from our גמרא – תוספות responds; the reason they do not need to consult with the grantor – לאו דוקא משום דאמר להו כתובו דאפילו לא אמר להו נמי כדאמרינן הכא‎ – Is not specifically because he told the עדים, ‘write it’, for even if he did not tell the עדים ‘write it’, the rule would also be that they do not need to consult him, as the גמרא states here – אלא משום דבעי למימר לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה אף על גב דאמר להו כתובו: But rather the reason the גמרא mentions 'כתובו' is because the גמרא wanted to teach us (the concluding rule) that if the עדים did not make a קנין with the grantor, they do need to consult with him again immediately prior to writing the שטר even though he already told them 'כתובו'! S UMMARY The מקנה may change his mind and prevent the עדים from writing the שטר before it was written. T HINKING IT OVER 1. Is תוספות question from פרק אע"פ connected to what תוספות stated initially that he may retract as long as the שטר was not written, or is it merely a contradiction between the two גמרות‎? 2. Can the מקנה prevent the delivery of the שטר to the קונה after it was written, but before it was delivered?

קיום שטרות בשלשה‎—Ratification of notes is with three O VERVIEW רבא אמר רב נחמן teaches that three people are required to authenticate the signatures of witnesses on a שטר, but two are not sufficient (as opposed to מחאה, מודעה, הודאה, קנין, where two are sufficient). תוספות discusses this ruling. ---------------------- תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דרב נחמן גופיה סבירא ליה בסנהדרין (דף ה, ב) ב' שדנו דיניהם דין‎ – Even though ר"נ himself maintains in מסכת סנהדרין that if two people passed judgment, their ruling is valid, so why do we say here that three are required for קיום שטרות and two will not be acceptable even בדיעבד‎?! תוספות responds: קיום שטרות שאני כדפירש הקונטרס – קיום שטרות is different as the רשב"ם explained why two are unacceptable even בדיעבד‎ – דאי ליכא אלא ב' מה יש בין קיום שטר לשטר שלמעלה הימנו – For if there are only two who are מקיים the שטר, what difference is there between the קיום השטר (where only two authenticate it) to the actual שטר which is above the קיום which also has two people signed on it, for – הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי‎ – For here (by the קיום) two sign and here (by the שטר) also two sign – ודומה לב' עדים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר ועד מפי עד פסול‎ – So the קיום appears similar to two witnesses who heard from the two witnesses signed above that the שטר is כשר, but the ruling is that one עד who testifies what he heard from another עד, that testimony is invalid. That is the problem with קיום of two – אבל כשהם ג' ניכר שהם בית דין שהעידו עדים לפניהם על כתב ידם והכשירו השטר‎ – However when the מקיימי השטר are three, it is apparent that they are a בי"ד, in front of whom עדים testified regarding their handwriting, and the three approved the שטר ודומה לפסק דין‎ – So then it is similar to a פס"ד and not merely to an עדות‎. תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כב, א ושם דיבור המתחיל ודלמא) – And that which רב זירא said in the name of ר' אבא in the second פרק of מסכת כתובות‎ – ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכי למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי‎ – Three דיינים who sat down to be מקיים a שטר and one of them died b efore he had the chance to sign (so that only the signatures of two דיינים appear on the קיום), it is necessary for them to write, ‘we three were sitting and one (of the three) is no longer here’ – ואמר רב נחמן ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך‎ – And ר"נ commented, ‘and if the words ' בי דינא ' is written in the קיום it is not necessary anymore to write that initially there were three דיינים, since the term 'בי דינא' indicates that there were three דיינים‎. The גמרא there asks – ודלמא בית דין חצוף הוא דאמר שמואל ב' שדנו דיניהן דין‎ – But perhaps it was an ‘audacious’ בי"ד, for שמואל maintains that two דיינים who ruled on a case their ruling stands, however they are considered a בי"ד חצוף‎. So here too even though the קיום stated בי דינא, it is still possible that it was a בי"ד חצוף of two, how can we be certain that there were three דיינים initially to be מקיים the שטר‎. The גמרא answers – דכתב ביה בי דינא דרבנן דבי רב אשי‎ – That it was written in the קיום that it was performed in the בי"ד of the students in the academy of רב אשי where presumably it was not a בי"ד חצוף‎. The גמרא continues to ask – ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו – But perhaps the רבנן of דבי רב אשי agree with שמואל ( presumably) that ב' שדנו דיניהם דין (even regarding קיום שטרות)? So how can we be sure that there were three דיינים initially at the קיום process before the signing?! This concludes the citation from the גמרא in כתובות‎. תוספות responds: The גמרא there – לא ששמואל סובר דקיום שטרות בשנים‎ – Did not mean that שמואל maintains that קיום שטרות can be accomplished with only two דיינים (for presumably שמואל rules like the הלכה which תוספות stated earlier that קיום שטרות requires three דיינים) – אלא הכי פירושא ודלמא רבנן דבי רב אשי סבירא להו בקיום שטרות כדשמואל בעלמא – But rather this is the explanation of that question mentioned previously, ‘ but perhaps the רבנן דבי רב אשי maintain by קיום שטרות that it is the same ruling as שמואל rules elsewhere’; namely that just as שמואל rules elsewhere (but not by קיום שטרות) that ב' שדנו דיניהם דין, similarly the רבנן דבי ר"א maintain that even by קיום שטרות two are sufficient – אבל שמואל מצי סבר שפיר דקיום שטרות בג' – However שמאול may properly maintain the קיום שטרות must be with three – אף על גב דבעלמא ב' שדנו דיניהן דין כמו רב נחמן‎ – Even though that generally (by other cases; not קיום שטרות) the rule is that ב' שדנו דיניהם דין, just like ר"נ who maintains elsewhere ב' שדנו דיניהם דין, but requires three by קיום שטרות‎. תוספות asks: ואם תאמר דרב נחמן גופיה קאמר בבבא מציעא (דף לא, ב) – And if you will say; but ר"נ himself states in מסכת ב"מ – גבי עובדא דאיסור גיורא ורב ספרא עבוד עסקא וכולי – Regarding the episode where איסור גיורא and רב ספרא entered into a business contract, etc.; from sר"נ' statements there – משמע התם דתרי לאו בית דין – It seems that two is not considered a בי"ד and their ruling is invalid – מדקאמר ליה זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא – Since ר"נ told איסור, ‘ bring to me the three people in whose presence you divided the assets, or at least two of these three people, so that the two can testify that it was divided under the auspices of a בי"ד of three. תוספות answers: ויש לומר דהתם מיירי דלא עשאן בית דין בפירוש אלא פלג קמייהו בסתם‎ – And one can say; that there it is a case where איסור did not explicitly appoint the two people as a בי"ד, but rather he simply made the division in their presence, without telling them what their designation is – הלכך אי קמי תרי פלג נראה דלעשותן עדים נתכוין‎ – Therefore if he divided the merchandise in the presence of two, it appears that his intention was that they (merely) become witness to this division – ואי קמי תלת פלג נראה דלעשותן בית דין נתכוין – However if he divided in the presence of three, it is apparent that his intention was to make them into a בי"ד; this distinction (between two and three) applies where he was not specific – אבל במקום שעשאן בית דין בפירוש בשנים סגי [ועיין עוד תוספות גיטין לב, ב דיבור המתחיל ורב נחמן]: However, where he specifically designated them as a בי"ד, (even) two are sufficient, since ר"נ maintains ב' שדנו דיניהם דין‎. S UMMARY Even those who maintain ב' שדנו דיניהם דין, nevertheless all agree that קיום שטרות requires three. T HINKING IT OVER 1. תוספות found it necessary to explain that when the גמרא stated ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו, it did not mean that שמואל maintains קיום שטרות בב'. Why did not תוספות clarify in the same manner that which the גמרא said previously ודלמא בית דין חצוף הוא דאמר שמואל ב' שדנו דיניהן דין; that it does not mean that שמואל maintains קיום שטרות בב'?! 2. The last question of תוספות seems to be a contradiction between ר"נ in ב"מ and ר"נ in סנהדרין; why is תוספות asking this question here?!

אמאן דלא ציית דינא כולי‎—For one who does not comply with a ruling, etc. O VERVIEW רבה and רב יוסף both ruled that the עדים do not write a מודעא unless the person (who is allegedly accused of forcing the transaction) is one who does not adhere to the ruling of a בי"ד; however if he does adhere to the ruling of בי"ד then the person who is being forced can go directly to בי"ד and tell them what is happening (that he is being coerced) and there is no need for the עדים to write a מודעא‎. ------------------------ תוספות asks: תימה מודעא דמאי‎ – It is astounding! What type of מודעא are we discussing – אי דגיטין ודמתנה גלוי מילתא הוא דודאי הוא אנוס בשום ענין שאין יכול לבא לבית דין‎ – If it is a מודעא regarding granting a גט or a gift (which the person is being coerced to grant), there is no reason why we should not write a מודעה since this מודעא is merely revealing something which will become evident, for he is certainly coerced in some fashion which prevents him from coming to בי"ד – ואי דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני‎ – And if the מודעא is regarding a sale, this cannot be, for רבא ruled that we do not write a מודעא for sales – תוספות anticipates and reject a possible explanation: וכי תימא רבה ורב יוסף לית להו דרבא‎ – And if you will say that רבה ורב יוסף disagree with רבא and maintain that we do write מודעא אזביני‎ – מכל מקום הוה ליה למיפרך ולשנויי כדפריך בסמוך אנהרדעי – Nevertheless the גמרא should have asked and answered (regarding what type of מודעא we are discussing) as the גמרא shortly asks on the ruling of נהרדעי‎! תוספות has an additional difficulty (with the proposed resolution of the 'וכי תימא') : ועוד והא אביי ורבא גופייהו דאמרי תרוייהו אפילו עלי ועליך – And there is an additional difficulty for אביי ורבא themselves both maintain that a מודעא can be written even on me and you (who are ציית לדינא) – אם כן לא איירי במודעא דזביני‎ – Therefore since it is (אביי and) רבא who is responding, it is understood that we are not discussing a מודעא דזביני‎. The question remains to which מודעא were רבה ור"י referring to. תוספות rejects a possible explanation: וכי ההוא מעשה דפרדיסא לא שייך הכא דאפילו ציית דינא פשיטא דכתבינן: And it is not feasible to assume that here we are discussing an incident similar to the story of the orchard, for in such a case it is obvious that even if (the coercer) is ציית דינא, we will write a מודעא‎. תוספות does not answer his question. T HINKING IT OVER What would be the ruling if there was a מסירת מודעה by גט ומתנה and then it became apparent that there was no אונס; is it a valid גט ומתנה‎?

אמר רבא אמר רב נחמן מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו (מחאה) [הודאה] בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. פירוש, שאף על פי שכל שטר שאין המחוייב בדבר מכתיבו אינו שטר, ודומיא דספר המקנה שאומר שאין כותבין שטר ללוקח אלא אם כן אמר מוכר לעדים כתובו, אפילו כן אלו כותבין למי שמוחה, לפי שהקרקע שלו הוא ועומד בחזקתו כל שלא יביא הדר בו ראיה, ובשלו לתועלתו כותבין ואף על פי שלא אמר להן כתובו, וכן במודעא, ותרתי קא משמע לן רב נחמן, חדא הא, ועוד דהלכה כמאן דאמר בפני שנים, דדי בסהדותא ולא בעינן גלוי מילתא, כלומר מחאה מפורסמת לכל בשעתו.

הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו פירוש, משום דניחא ליה דלא תהוי בשטר, כדי שיוכל לומר פרעתי או החזרתי, ועוד שלא ישתעבדו נכסיו לטרוף מן הלקוחות, ואי נמי פעמים שיכתבו לו שלא מדעתו וכשיפרע הוא לא ידע לבקש שיחזיר לו שטרו, ויחזור ויגבה בו, ודוקא בהודאת מטלטלין, אבל בהודאת קרקע אין צריך לומר כתובו, דמאי איכפת ליה, וכדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב). והא דאמרינן הודאה בפני שנים לאו למימר דבעינן שנים ממש הא בפני אחד לא, דהא קיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר דלא בעינן שיראו שניהם כאחד, אלא אפילו הודאה אחר הודאה מצטרפין. אלא משום דאמרינן דמחאה ומודעה כל שאמר בפני שנים אין צריך לומר כתובו, אמר דבהודאה אף על פי שהודה בפני שנים צריך לומר כתובו, והוא הדין להודאה בפני אחד שהמעשה מתקיים, ואפילו בפני שלשה או ארבעה צריך לומר כתובו. ועוד דמשום דפעמים שאם הודה בפני שלשה אין צריך לומר כתובו, אמר דבשנים לעולם צריך לומר כתובו. ושלשה היכי דמי, כגון דכנפינהו אינהו אי נמי דאמר להו הוו עלי דייני, וכדאיתא בפרק זה בורר (שם). וכולה מילתא דרבא משמיה דרב נחמן הכא מילי מילי קתני. מודעה ומחאה אינן צריכין לבית דין, אלא בפני שנים, ואין צריך לומר כתובו, דלתועלת בעל הקרקע כותבין, ויש לו דין שטר כספר המקנה. והודאה בפני שנים לעולם צריך לומר כתובו, מה שאין כן בשלשה, דפעמים שאין צריך לומר כתובו, וכדאמרן. מה שאין כן בהלואות ומתנות ומכירות, דאפילו מכר ונתן ולוה בפני שלשה ואפילו כנפינהו איהו, כלן עדים הן, וצריך לומר כתובו. ובקיום שטרות לעולם בפני שלשה ולא בשנים ואפילו אמר להם כתובו, דבית דין בעינן, הא שנים הוו להו עדים מפי עדים. וקנין בפני שנים נמי לאו למימרא שלא יהא מתקיים אלא בשנים, דאפילו בינו לבין חברו מתקיים, וכל שהוא מודה לו שהקנה לו בקנין ואינו חב לאחרים קנה, דלא איברו סהדי אלא לשקרי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל בקדושין פרק האומר (סה, ב) וראיה יש מהא דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מו, א) וליקנייה אגב סודרא דלית ליה וליקנייה אגב קרקע דלית ליה, ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום, ואם איתא לימא כגון דליכא סהדי כשרין לזה ולזה והא מילתא שייכא טובא בגורן ולא איצטריך לדחוקה כולי האי, אלא ודאי כל שקנה ואפילו בינו לבינו מתקיים, ובפני שנים דקאמר, הכי קאמר, כל שקנו בפני שנים אף על פי שאין כאן בית דין אלימא מילתא דקנין ואין צריך לומר כתובו, ואסיק משום דסתם קנין לכתיבה הוא עומד. והראב"ד ז"ל כתב משמיה דגאון ז"ל אין קנין מתקיים אלא בשנים, ואפילו בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי, והוא ז"ל הוסיף ואמר דפעמים מתקיים אפילו בלא עדים ופעמים בעינן שנים, כיצד אם שלף נעלו ונתן לרעהו, שהוא קנין המפורש בכתוב, מהנה אפילו בינו לבין חברו. אבל בקנין סודר, אי ליכא תרי מחזי להו כחוכא. ואין זה מחוור ודברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל עיקר.

הא דאמרי רבה ורב יוסף לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא. במודעה דזביני קאמרינן, דאילו בגיטא ובמתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא, ואפילו ידעינן באונסיה ולא מסר מודעה מתנתו וגטו בטלין, וכדאמרינן לקמן בעובדא דההיא אתתא דאמרה אי כתבת לי כולהו ניכסיך הוינא לך, אלא איהו בזביני קאמרי, וטעמא דידהו דכל דאפשר לסלוקי אונסיה בבי דינא ולא אזיל, אנן סהדי דגמר ומקנה, [ו]דמיא לההיא דאמרינן בגיטין פרק הנזקין (גיטין נח, ב) אין אנפיראות בבבל, דכיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל קמייהו אחולי אחיל, והילכך אפילו מסר מודעה וידעינן באונסיה לא כתבינן ליה, דאמרינן ליה אי אניס לך זיל לבי דינא, דהא צאית דינא. ואביי ורבא אמרי אפילו עלי ועלך, דדילמא לא אפשר ליה השתא למיזל ולמידן בהדיה קמי בי דינא, והילכך אי מסר מודעה וידעינן באונסיה כתבינן. והא דלא אקשינן הכא ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני, כדאקשינן בסמוך, היינו משום דלא מפרש' מימרייהו השתא במאי, אי דוקא בגיטא ומתנתא ואי נמי אפילו בזביני.

אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתוב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעה היא. מדקא אמרינן לאו מודעה היא ולא קאמרי' לא כתבינן מודעא אלא במאן דידעינן ביה באונסיה, שמעינן מינה דסבירא להו לנהרדעי דאף על גב דלא ידעינן כתבינן סתם פלוני מסר מודעה בפנינו שפלוני אנסו בכך וכך למכור, דזמנין דאנסין באנפי סהדי וליתנייהו קמן השתא, הילכך נכתוב ליה דמסר מודעה ולכי משכח סהדי דידעין באונסיה מבטל להו לזביני. והאי דקאמר לאו מודעה היא, לאו למימרא דלאו מודעה היא כלל, אלא דלאו מודעה היא לבטולי זבינא בלא סהדי דאונסא קאמר, ולעולם כותבין אף על פי שאין מכירין. ואיצטריכי נהרדעי למימר הכין, דלא תימא כל דנפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה סתמא דמילתא אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן ידעי באונסו, וכדאמרינן (לקמן קנ"ה א) חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, אלא מימר אמרינן האי ניתן ליכתב סתם אף על פי שאין מכירין, ולפיכך אין מבטלין עד שיביא ראיה. ואפשר דאפילו למאי דאמרינן מודה רבא היכא דאניס, מיכתב נמי כתבינן, כנהרדעי, דלא פליג רבא עלייהו כלל, דאי לא תימא הכין, אף אנו נאמר דלכי נפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה מודעה היא, דחזקה על העדים שלא כתבו עד שלא הכירו, וכמו שכתבנו, כנ"ל.

שנים אלו שמיחה זה בפניהם אע"פ שלא אמר להם שיכתובו כותבין לו ונסח השטר יודעים אנו עדים וכו' שבא פלני לפנינו ואמר לנו דעו שפלני מחזיק בקרקע פלני והוא שלי והוא אינו מחזיק אלא לסבה זו והריני מזמינכם לעדות שמחיתי בפניכם ושדעתי להזמינו לדין אלא שאיני יכול עכשו מפני סבה פלנית ואנו דקדקנו בדבריו כהוגן וכראוי וכתקון חכמים וכתבנו וחתמנו שטר מחאה זה ביום פלוני וכתבנו וחתמנו וכתבנו בידו להיות וכו' ואם רצה למחות בפני שלשה אע"פ שאין צריך לכך הדבר נאה ומתקבל:

כשם שביארנו במחאה שהיא בפני שנים ושאין צריך לומר להם כתובו הואיל וזכות הוא לו כך המודעא נעשית בפני שנים ואין צריך לומר כתובו וענין המודעא שהיה לו קרקע או מיטלטל נאה ובא חברו והשתדל עמו למכרו לו ולא רצה וחברו זה רוצה לאנסו על כך אם על ידי גוים אם על ידי אנסים אם על ידי הפחדות והבהלות שבידו לעשותן אם שיש בידו ממון והוא כופרו לו אא"כ ימכור לו דבר זה או שכפתו או נגשו או איזו סבה אפילו סבת ממון שזה מוכרח ליתן או למכור מפני סבה זו שעליה זה בא עליו בעקיפין והדבר ידוע שכל שמכר אע"פ שבאונס מכר ולקח דמי המכר שממכרו ממכר בין בקרקעות בין במטלטלין הואיל ואמר מ"מ רוצה אני כמו שאמרו אגב אנסיה גמר ומקנה ומ"מ אם הוא מוסר מודעא קודם כתיבת השטר המודעא מבטלת המכר וכיצד הוא עושה הולך בפני שנים ואומר להם היו יודעים שפלני אונס אותי למכור או ליתן לו קרקע פלוני או חפץ פלוני או למחול לו תביעה זו שיש לי עליו ומזכיר לפניהם את אנסו אם שהוא אונסו בגופו או שכובש את ממונו עד שיעשה לו כך או שאונסו על ידי גוים או אנסים או תקיפים ואומר להם שיראו באותו אונס ושידעו שעל פי אותו האונס הוא מוכר או נותן או מוחל ושהיום או מחר כשיעבור האונס ויחזיר לו את שלו או ימותו האנסים או כל צד שיעבור האונס יעמידנו בדין עליו הרי המכר או המעשה בטל ומוציאין אותה מידו אפילו החזיק בה כמה והלה מחזיר את הדמים אם קבל הימנו דמים כגון במכר ודבר זה הוא אומר עליו עכשו שנעשה בפני שנים ואין צריך שלשה ושאין צריך לומר להם כתובו אלא כותבין לו אע"פ שלא נצטוו על כך שבודאי זו היא כונתו וזכות היא לו ואין המודעא צריכה קנין אלא שלדעתי צריכה הזמנת אותם השנים שהוא מוסרה בפניהם לא נסתלקה אלא שאינה צריכה קנין ושאין צריך לומר כתובו ואם הוא אומר הדברים באקראי ואחרים שומעים לפי תמם אין זה קרוי מודעא שאין מודעא אלא הודעה דרך כוון למזומנים לה ומ"מ אם לא מסר מודעא זו אלא לאחר שנעשה השטר אין מודעה מבטלת המעשה שהרי מ"מ נגמר המעשה בשעת כתיבת השטר אע"פ שהיה אנוס גאוני הראשונים שאלו היאך כותבין מודעא על הפחדה והבהלה לבד והלא באותן שכופין להוציא אמרו שבהכאה כופין אותם ובדברים לא יוסר עבד כמו שאמרוה במסכת כתבות תדע שהפחדת בית דין אינה כלום שאין דרכן לעשות שלא כהוגן והוצרכה למעשה ממש אבל בזו דיו בהפחדה בלבד:

אף הודאה בפני שנים אלא שצריך לומר להם כתובו וענין הודאה היא על שלשה פנים אם שהודה בפני שנים על ידי תביעת המלוה אם שהודה מפי עצמו בפני שנים דרך שיחה אם שהודה בפני שנים דרך הודאה כמוסר דברים וכל שהודה על ידי תביעת המלוה אפילו הודה דרך הודאה יכול לחזור ולומר משטה הייתי בך אע"פ ששמעו עדים בשעה שהודה עד שיאמר המודה לעדים אתם עדי או שיאמר להם המלוה כן והמודה שותק הודה מפי עצמו דרך שיחה כגון שהיו קורין אותו מגולגל והוא אומר וכי מה נתחייבתי אלא לפלני ופלני או שהיו אומרים עליו שהיה בעל פרוטה והוא אומר אלו היתה לי פרוטה כבר פרעתיה לפלני ופלני שאני חייב להם כך וכך או שאמר כן ברבים כדרך מי שרוצה להראות שהוא מגולגל אין זה כלום ויכול לחזור ולומר לא אמרתי אלא דרך שחוק או שלא להשביע את עצמי וכיוצא בזה הודה מעצמו לפני שנים שהוא חייב לו דרך הודאה וכמוסר דברים כגון שאמר להם בצנעה דעו שאני חייב מנה לפלני הרי זה משלם על פיהם ואין יכול לומר משטה הייתי בין שהיה התובע לשם בין שלא היה וכן אינו נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וגדולי המחברים כתבו שאם לא היה התובע לשם נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי בשבועת היסת ואין הדברים נראין ומ"מ הודאה זו שאנו עסוקים בה בסוגיא זו היא זו שהזכרנו שהודה בפני שנים מפי עצמו דרך הודאה או שהודה על ידי תביעת המלוה ואמר אתם עדי ואמר שהודאתו מועלת ומ"מ צריך לומר כתובו ואם לא אמר להם כתובו לא יכתבו אלא יתבע ויברר דבריו בעדותם של אלו מפני שכתיבה זו חוב היא לו שאם הודה רוצה הוא שיהא חובו על פה לא שיהא בשטר שכל זמן שהוא בעל פה יכול לטעון פרעתי וכשהוא בשטר אינו נאמן לומר פרעתי ומתוך כך יראה לי שאם טעו וכתבו ומודים שלא נצטוו לכתוב וטען זה פרעתי שנאמן שהכתיבה כמאן דליתה ואין כאן משום משים עצמו רשע שהרי טועים הם בכך על הדרך שכתבנו במס' ראש השנה ומ"מ יתבאר בסנהדרין שכל שיצא שטר הודאה ולא היה כתוב בו שנצטוו לכתוב ולחתום הרי הוא כשר חזקה שאלו לא אמר להם לכתוב ולחתום לא כתבו וחתמו ויש אומרים מכאן שאפילו העידו שלא נצטוו בכך אין נאמנין וכן יתבאר שם שלא נאמר דבר זה אלא במטלטלין אבל בקרקע אם הודה בפני שנים אע"פ שלא אמר להם כתובו וחתומו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה וכן כותבין ונותנין אע"פ שלא קנו מידו אבל במטלטלין אין כותבין אא"כ נצטוו ולא עוד אלא שגדולי המחברים כתבו שצריכין להמלך בו אלא שלא יראה כן:

הודאה זו שהזכרנו יש אומרים שאפילו אמר להם כתובו וחתומו צריך קנין לשעבד לו קרקעותיו שאם לא יקנו מידו על מה ישתעבדו לו הקרקעות ואע"פ שהוא מודה מ"מ לא ראו עדים ההלואה ואין זה כשטרי הלואות דעלמא שאע"פ שאין בהם קנין נשתעבדו נכסי המלוה ללוה שהרי באלו כבר ראו העדים נתינת המעות והרי זה כערב בשעת מתן מעות שאינו צריך קנין וא"כ אין לפרש בכאן צריך לומר כתובו שאם יכתובו הוה ליה שטר גמור ושמא אינו רוצה לעשותה שטר גמור שהרי לדבריהם אף בכתיבה אינו שטר גמור לטרוף לקוחות אלא שנפרשה לענין פרעתי שאע"פ שבהוציא כתב ידו שהוא חייב לו נאמן בפרעתי בשטר הכתוב על ידי עדים מיהא אינו נאמן בפרעתי אע"פ שאין שם קנין וכמו שפירשנוה ויש חולקין בדעת זו לומר שדינה כשטרי הלואות לענין שאפילו לא קנו מידו נשתעבדו נכסיו בהודאתו לטרוף לקוחות אלא שאין אומרים בהם אחריות טעות סופר הוא שלא נאמר אחריות טעות סופר אלא שמכיון שדקדק המלוה כל כך שלא האמינו אלא בשטר ודאי דעתו היה על האחריות אלא שהושמט מלכתוב אבל זה שמתחלה האמינו והוא הוא שמצוה לכתוב הן מעצמו הן על ידי תביעתו אין אומרים בה אחריות טעות סופר הוא הא אם הוזכר בה אחריות נשתעבדו הנכסים וטורף בה לקוחות וקצת חכמי ההר הראשונים הכריעו שכל שאמר כתובו נשתעבדו הנכסים אף בלא קנין ואין זה כערב שלא בשעת מתן מעות שבזו אין הערב כיד הלוה להשתעבד למלוה אא"כ הלוהו על אמונתו אבל נכסיו של אדם בידו הם ומשתעבדים בהודאתו מכתיבתו ואילך ואין צורך למתן מעות וכן הכריעו שהאחריות בה טעות סופר הואיל ושעבודא דאוריתא או שהעמידוה אדאוריתא ולא עוד אלא שלא הוצרך לומר טעות סופר בשטרי הודאות והלואות הואיל ונשתעבדו מן התורה אלא לשטרי מקח וממכר שלא היה ראוי לומר בהם אחריות אלא בתנאי וקבלה אלמלא שאנו אומרים שדעתם היה לכתבו אע"פ שלא הזכירוהו והסופר השמיטו מלכתוב כמו שביארנו בראשון של מציעא הודאה שבפני שלשה והם בית דין יש בה צדדין שבית דין כותבין לזה שטר הודאה ויש צדדין שאין כותבין לו ודבר זה יתבאר במסכת סנהדרין אבל בפני שלשה שאינן בית דין הרי הם כשנים:

הקנין שאדם קונה בסודר על איזו הקנאה נעשה בפני שנים שאין זה אלא עדות בעלמא ואין צריך לומר כתובו ואע"פ שחובה היא לו מפני שסתם קנין לכתיבה עומד שמאחר שממהר להקנותו ואינו מדחהו במטלטלין עד שילך וימשוך ובקרקע עד שילך ויחזיק מתכוין הוא להקנותו מיד ודעתו לכתוב ואין צריכין להמתין את צוויו בכך והוא שאמרו במסכת כתבות נ"ה א' קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה קנין זה שאמרנו שהם כותבין אף בלא צווי הלוה או המשעבד יש אומרים דוקא בסתמא הא אם קודם שנכתב השטר עמד וצווח שלא לכתוב אין כותבין אלא שיגמר הדבר בעל פה ויש להקשות בה ממה שאמרו במסכתא זו קע"ב א' אמר להו רבא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואם כדבריהם היאך כותבין מאותו היום הא מכיון שיכול לחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר אין ראוי לגבות בה ממשעבדי אלא מכתיבת השטר ואילך ונמצא מוקדם ומ"מ הם מפרשים אותה שמועה בשטר מתנה או מכר שנתפרש בו שאין שם אחריות ואין פסידא ללקוחות בהקדמתו ושמא תאמר עדין יש כאן מקום פסידא כגון שהקנין באחד בתשרי והכתיבה באחד במרחשון ומכר בנתים שדה ללוי וטרפוה ללוי ואם לא כתבו השטר מיום הקנין היה לוי חוזר וטורף אותה של שמעון וכן הדין אחר שלא נכתב השטר הואיל ובעל הקרקע יכול לחזור יראה שאין זה כלום שקנין זה שבאחד בתשרי אע"פ שלא נכתב חשוב הוא שלא לטרפה ממנו לקוחות הבאות אחריו אבל אינו חשוב לטרוף הוא מן הבאים אחריו הואיל ואין כאן קול ומ"מ עיקר הדברים שאפילו עמד וצוח שלא לכתוב כותבין ואין שומעין לו מאחר שלכתיבה עומד הרי הוא כמי שנכתב:

קיום שטרות אינו אלא בשלשה שהרי דין גמור הוא ולא עדות ואין דין אלא בשלשה ואין צריך לומר כתובו אלא כל שבא לפניהם לקיים שטרו וקיימוה כותבין לו שכל שבבית דין עומד ליכתב הוא וענין קיום שטרות שאדם צריך בו לכתיבה הוא כגון שיש לו שטר על חברו וחושש שמא ילכו עדיו למדינת הים או ימותו וכשיבא לגבות חובו יטעון הלוה שהוא מזוייף ומתירא שמא לא ימצא באותו זמן מי שיקיים לו חתימותיו ובא לבית דין ומביא העדים עצמם או אחרים המכירים חתימתם לפני בית דין והם כותבין בסוף השטר במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא ומדאתו פלני ופלני ואסהידו וכו' ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים וזהו הנקרא הנפק או אישרתא דדייני וכבר ביארנו עניניו בארוכה במסכת כתבות הא אם קבל עליו בשטר זה בבית דין והלה טוען שמזוייף הוא אין צריך כתיבה אלא מקיים בפניהם וגומרין את דינו:

זה שביארנו במחאה ומודעא והודאה שהן בפני שנים לא מפחד כפירה הוא אלא שאף אם יודה בכך אינו כלום ואין המעשה מתקיים אלא בשנים ואפילו למי שמודה לו שאם מפחד כפירה אף כל דבר שבעולם צריך שנים אלא שבאלו אפילו הודה אינו כלום ר"ל שאין מחאתו באחד כלום אפילו הודה לו חברו שידע במחאתו וכן במודעא וכן הודאה אינו כלום שלא יוכל לטעון עדין משטה הייתי מעתה הואיל והקנין שנאוהו עם אלו או זה יש לומר בו שכל שקנה מחברו בעד אחד או בלא עדים אף אם חברו מודה לו אינו כלום וכן כתבו הגאונים ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שאינו צריך לעדים מאחר שהודה ולא איברו סהדי אלא לשקרי ולא אמרו כאן בפני שנים אלא שלא יוכל לחזור בו וגדולי המפרשים מכריעין שכל שהחפץ שקנו בו ביד הקונה שהוא קנין האמור בתורה ר"ל שלף איש נעלו ונתן לרעהו קנה בלא עדים אבל כל שעדין הוא ביד המקנה כגון שקנו בסודר אינו כלום אלא בעדים שמאחר שהוא מחזירו אצלו אם אין עדים אינו אלא מעשה שחוק וכבר כתבנו מזה במסכת קדושין ובפרק הזהב:

מודעא זו שכבר ביארנו ענינה לא סוף דבר שכותבין אותה למי שהמפחיד או אונס רשע או אנס ואלם ואינו נשמע לדין אלא אף בשהאונס או המבהיל אדם הנשמע לדין והיה לנו לומר היאך אנו כותבין לך מודעא אף לכשנכיר את האונס והוא אדם הנשמע לדין אלא לך לבית דין והוי קובל עליו אעפ"כ כותבין לו מודעא מפני שפעמים שהדבר שזה מפחידו או בא עליו בעקיפין צריך לו עכשו ואין לו בית דין מזומן כל כך ועוד שהרי כמה דברים רשאי להפחידו בו שאין כח בבית דין להצילו מידו של זה הגע עצמך שיש בידו ממון והלה מפחידו בדרישתו לומר לא היו דברים מעולם או אע"פ שנתברר לנו אותו ענין ולא יוכל לומר לא היו דברים מעולם אם בא לבית דין יאמר פרעתי וכן כיוצא בזה:

בד"ה ואצ"ל כו' זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר בו' והא דאמרינן בריש אע"פ כו' עכ"ל וכן בהך דזכו בשדה זו לפלוני וכתבו כו' בזכו בשדה זו לפלוני לחוד בלא אמר וכתבו נמי כותבין אלא משום חוזר בשטר נקט וכתבו דאפי' אמר וכתבו חזר בשטר וק"ל:

בד"ה אמאן דלא ציית כו' מ"מ הוה ליה למפרך ולשנויי כדפריך בסמוך כו' עכ"ל פי' דה"ל לשנויא דקושטא הוא דרבה ורב יוסף לית להו דרבא אבל שנויא דבסמוך כההיא מעשה דפרדיסא לא ה"מ לשנויי הכא כמ"ש התוס' דאפילו ציית דינא פשיטא דכתבינן וק"ל:

מחאה בפני שני עדים ואין צריך לומר כתובו תימה מאי קא משמע לן פשיטא כיון דזכותו דוא זכין לאדם שלא בפניו. וליכא למימר דהכי קאמר דאפילו לא אמר כתובו מחאה מעלייתא הוא דאם כן דומיא דהכי צריכים אנו לפרש הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו והא ליתא דבכמה דוכתי בתלמוד איכא הודאה אפילו לא אמר כתובו ובפרק זה בורר נמי אמרינן דצריך לומר אתם עדי אבל כתובו משמע דאין צריך. ואיכא למימר דאשמועינן דאף על פי שנכתב שלא מדעת המערער והמחזיק מועיל השטר לראיה שמסברא היה לנו לומר שאפילו יאמר לו המערער כתובו לא תהא כתיבתם עומדת לראיה שאין חשוב שטר אלא עדות שנכתבה מדעת מי שהיא חובתו כו' ככתוב בתוספות כדאמרינן בגטין פרק מי שאחזו אלם אינו יכול להגיד מתוך הכתב דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובפרק ב' דכתובות כו' ככתוב בתוספות. ומכל זה נראה שלא היה ראוי לכתוב המחאה לעמוד לראיה אלא מדעת המחזיק אפילו יאמר המערער כתבו אלא תקנת חכמים היא כו' ככתוב בתוספות וסלקא דעתך אמינא אף על פי שתקנת חכמים היא שתועיל המחאה בלא דעת המחזיק מכל מקום צריך דעת המערער אף על גב דאנן סהדי דניחא ליה שיכתבו מכל מקום דעת חד מנייהו בעינן קמשמע לן דמועיל לראיה אף על פי שנכתב שלא מדעת שניהם. מיהו הוא גופא מספקא לן אם כתבו העדים עדותם וכתבו בתוכו שמדעתם נכתב כדי שיהא מלוה בשטר אם ראוי להוציא בבית דין. ומפי רבינו תם שמעתי שנוהגים לשלוח העדים כו' ככתוב בתוספות. ואם כן הוא יש תימה במאי דקאמר הכא שאין צריך לומר כתובו ואין לומר דמעיקרא לא אצטריך אלא לאשמועינן דמחאה בפני שנים ואגב הני אחריני מסיים בה הכי דבשלמא גבי מחאה אצטריך למימר לאפוקי ממאן דאמר בפני שלשה אלא מודעה למאי אצטריך. ויש לומר כו' ככתוב בתוספות. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.

הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו פירוש משום דניחא ליה דלא תהוי בשטר כדי שיוכל לומר פרעתי או החזרתי. ועוד שלא ישתעבדו נכסיו לטרוף מן הלקוחות. ואי נמי פעמים שיכתבו שלא מדעתו וכשיפרע הוא לא ידע לבקש שיחזיר לו שטרו ויחזור ויגבה בו. ודוקא בהודאת מטלטלים אבל בהודאת קרקע אין צריך לומר כתובו דמאי איכפת ליה וכדאיתא בפרק זה בורר. והא דאמרינן הודאה בפני שנים לאו למימרא דבעינן שנים ממש הא בפני אחד לא דהא קיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר דלא בעינן שיראו שניהם כאחד אלא אפילו הודאה אחר הודאה מצטרפים אלא משום דאמרינן דמחאה ומודעה כל שאמר בפני שנים אין צריך לומר כתובו והוא הדין להודאה בפני אחד שהמעשה מתקיים ואפילו היה בפני שלשה או ארבעה צריך לומר כתובו ועוד משום דפעמים שאם הודה בפני שלשה אין צריך לומר כתובו אמר דבשנים צריך לומר כתובו ושלשה היכי דמי כגון דכתבינהו אינהו אי נמי דאמר להו הוו עלי דייני וכדאיתא בפרק זה בורר וכולה מלתא דרבא משמיה דרב נחמן הכא מילי מילי קתני. מודעה ומחאה אינם צריכים בית דין אלא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו דלמעלת בעל הקרקע כותבים ויש לו דין שטר בספר המקנה והודאה בפני שנים לעולם צריך לומר כתובו מה שאין כן בשלשה דפעמים שאין צריך לומר כתובו וכדאמרן מה שאין כן בהלואות ומתנות ומכירות דאפילו מכר ונתן ולוה בפני שלשה ואפילו כתבינהו אינהו כולם עדים הם וצריך לומר כתובו ובקיום שטרות לעולם בפני שלשה ולא בשנים ואפילו אמר להם כתובו דבית דין בעינן הא שנים הוו להם עדים מפי עדים. הרשב"א ז"ל.

קנין בפני שנים על מה שכתבו בתוספות ועוד בפרק קמא דסנהדרין כו' כתוב בתוספות הרא"ש ואין נראה ראיה משום דאפשר שהקנה בפני שנים לקיים מה שיאמר היחיד מכל מקום נראה לי דאפילו ראיה אינו צריך דמאי שנא קנין חליפין ממשיכה מסירה הגבהה וחזקה דמועלת ביחיד. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר אברהם לכאורה הא דאמרינן להו בפני שנים לאו מפחד כפירה הוא אלא שאין מתקיים המעשה אלא בשנים ואפילו הוא מודה לו שאם מפחד כפירה הוא גם כל המעשה שיעשה אדם עם חברו מתנות ומכירות ומחילות וחלופי חפץ בחפץ והלואות כולם צריכות שנים ויש מהם צריכות כתיבה ויש אינם צריכות ומהימנו את אלו אבל נראה כי שאר הדברים מתקיימים בהודאת שניהם ואלו אין מתקיימים אלא בעדים ולפיכך הוצרך לומר קיום שטרות לומר שאין מתקיים אלא בשלשה מעתה קנין אין מתקיים אלא בעדים וכן כתב גאון ז"ל. אלא שה"ר יצחק ז"ל חולק בדבר ואני מוסיף על דברי הגאון ז"ל כי על תפיסת הסודר בלבד נאמר מפני שאין בו שום משא ומתן ושלא בעדים מחזי כחוכא וטלולא אבל בקנין האמור במקרא שלף נעלו ונתן לרעהו אין צריך לעדות אלא מה שיודה לו. כן נראה לי. עכ"ל.

קיום שטרות בשלשה שאין שנים יכולים לקבל עדות כו'. ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין כו' הני מילי בדבר שיש בו משא ומתן דמוכחא מלתא דדינא קא עבדי אבל בקיום שטרות דסהדותא בעלמא הוא דקא מסהדי לא מחזי דדייני נינהו בפחות משלשה ומחזי דעד מפי עד והיכא דהן עצמן מכירים חתימת ידי העדים ואין צריכים לקבל עדות מאחרים אפילו הכי בעינן תלתא חדא דלא פלוג רבנן בקיום שטרות ועוד דאי ליכא אלא תרי לא מהניא סהדותייהו דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף על גב דבשטר שהוא זכותו של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרים לו מפיהם ולא מפי כתבם כגון שטר מכר ומחאה ומודעה הני מילי במעשה הנעשה בפני העדים כדי שיתקיים הדבר בפניהם בכגון זה רשאין להעיד בשטר דגמרינן לה מספר המקנה אבל עדות שהן יודעים מעצמם כגון שמכירים חתימת ידי העדים או שראו באחד שהלוה את חברו שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהא שום קיום דבר בפני עדים בכהאי גוונא ודאי לא נתנה עדות ליכתב דלא דמיא לספר המקנה. כן נראה בעיני. ואם תאמר אלא מעתה אם הזמינום בשעת שחתמו עידי השטר שהיו יודעים ומכירים חתימתם ויעידו עליה הכי נמי דמצי למכתב סהדותייהו ואף על פי שאין שם שלשה. לא היא שהרי לא היה קיום דבר על ידיהם כשהוזמנו שם אלא עיקר קיום הדבר על ידי העדים החתומים היה. עליות הר"י ז"ל.

על מה שכתבו בתוספות והא דאמרינן בפרק ב' דכתובות כו' לא ששמואל סובר דקיום שטרות בשנים כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל ואומר רבינו תם דלא גרסינן כשמואל סבירא להו דמשמע דאין הלכה כן ואדרבה קיימא לן כשמואל דקאי רב נחמן כותיה בסנהדרין. ונראה שיש לקיים גירסת הספרים והכי קאמר ודלמא רבנן דבי רב אשי בקיום שטרות כשמואל סבירי להו בעלמא. עד כאן. עלה בידינו בענין הקנין קנה מידו בין בקרקע בין במטלטלים בקנין סודר בינו לבין עצמו או שחייב עצמו במנה בקנין בינו לבין עצמו הרי זה קנין גמור כיון שהוא מודה בקנין זה אינו יכול לחזור בו שלא הוצרכו העדים אלא כדי שלא יוכל לכפור בדבר. עד כאן מעליות הר"י ז"ל. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו לא כתבינן מודעה אלא אמאן דלא ציית דינא אבל אי ציית דינא אף על גב דאנוס לא כתבינן והאי מודעה לאו מודעה היא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אפילו עלי ועלך. איכא מאן דאמר דהא אביי ורבא במודעה דמתנות הוא דלא בעינן אונסא דהא לא שקיל ליה זוזי כי היכי דנבעי ביה אונסא אלא גלוי מלתא בעלמא הוא דבעינן דלא ניחא ליה למיתב ההיא מתנה אבל במודעה דזביני דקא שקיל זוזי לא הויא מודעה אלא עד דמברר לאונסיה כדאמרינן לקמן אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב ביה אנן ידענא ביה באונסיה דפלניא לאו מודעה. מודעה דמאי אי דגיטא ומתנה גלויי מלתא בעלמא הוא ואי דזביני הוא והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני. ומשני מודעה בלא אונסא הוא קאמר אבל היכא דאניס כמעשה דההוא פרדיסא כתבינן. ואנן לא חזי לן האי פירושא חדא דמודעה דגט ומתנה ליכא מאן דבעי אונסא מדקא מתמהינן לקמן ואמרינן מודעה דמאי אי דגיטא ומתנות גלוי מלתא בעלמא הוא מכלל דמלתא דברירא הוא וליכא דפליג עלה ואם כן היכי קאמר רבה ורב יוסף דלא כתבינן מודעה אלא אמאן דלא ציית דינא. ונראה לי דהכי פירושו כגון דתבע ליה ראובן לשמעון בדין ואמר ליה הב לי כך וכך דאית לי בידך ואמר ליה היאך לא היו דברים מעולם דליתא עליה אלא שבועה דר"נ ואצטריך למעבד עמיה פשרה ומקמי דליעבד עמיה מסר עליה מודעה ועלה קאמרי רבה ורב יוסף דהאי מודעה לאו כלום הוא משום דהא ציית דינא ואביי ורבא פליגי דאף על גב דציית דינא כיון דכפר לה אין לך אונס גדול מזה והלכתא כותייהו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמרי נהרדעי כו' מדקאמרינן לאו מודעה היא ולא אמרינן לא כתבינן מודעה כו' ככתוב בנמוקי יוסף ובמגיד משנה. ואפשר דאפילו למאי דאמרי מודה רבא היכא דאנוס מיכתב נמי כתבינן כנהרדעי דלא פליג רבא עלייהו כלל. דאי לא תימא הכי אף אנו נאמר דכי נפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה מודעה היא דחזקה על העדים שלא כתבו עד שלא הכירו וכמו שכתבנו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.