Bava Batra 34b

ההוא ארבא דהוו מינצו וכולי‎—There was that boat, over which they were arguing, etc. OVERVIEW The גמרא discusses a situation where two people were fighting over the ownership of a boat; each one claiming that it belongs to him. תוספות tells us the ruling and why it is different from other (similar) cases. ---------------------- הדין כל דאלים גבר – The ruling in this case of ארבא is, whoever is stronger overpowers his opponent and takes ownership. תוספות asks: ואם תאמר מאי שנא משנים אוחזין בטלית‎ – And if you will say; why is the ruling by ארבא (of כדא"ג) different from the case of two people holding a garment and each one claiming that it belongs to him, regarding which the משנה‎ – דאמר בריש בבא מציעא (דף ב, א ושם דיבור המתחיל ויחלוקו) דיחלוקו – In the beginning of מסכת ב"מ rules that the two divide the טלית‎. תוספות answers: ומפרש רבינו תם דאוחזין שאני דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו- And the ר"ת explains that it is different when they are holding the item in dispute as it is by a טלית, as opposed to an ארבא, for since both are in possession we do not allow that one should rob his friend by ruling כדא"ג – דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו‎ – For since they are both holding the טלית, it is considered as if we (the בי"ד) know that they both have a share in the טלית, for every item should be placed in the presumptive ownership of whoever is in possession of this item – תוספות proves this assertion that כל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו: כדאמרינן גבי נסכא דרבי אבא דאף על גב דאמר דידי חטפי חשבינן ליה גזלן‎ – As the גמרא stated regarding the נסכא דר"א, that even though the חוטף claimed, ‘I seized what is mine’, nevertheless we consider him a robber – וחייב לשלם כאילו הוא ברור שהיתה הנסכא של אותו שהיה מוחזק בה – And the חוטף is obligated to pay as if we were certain that the נסכא belonged to the one who was initially in possession of it. תוספות anticipates a difficulty: והא דמדמי ליה התם טלית לשאר [יהא מונח עד שיבא אליהו] – And that which the גמרא there compares the case of שנים אוחזין בטלית to the case of ‘the remainder [shall be put aside until אליהו will come]’ – אף על גב דבשאר דהתם אין שום אחד מוחזק – Even though that by the case of שאר there, neither one of them is a מוחזק (the monies are in the possession of the custodian). How can we compare the two cases?! תוספות replies: צריך לומר דשאר נמי חשיב להו כאילו שניהם מוחזקים בו כיון דמכח שניהם נפקד – It is necessary to say that the case of שאר is also considered as if they are both מוחזקים (in the מנה שלישי), since it was deposited on behalf of both of them. תוספות offers an alternate view: ולרבינו יצחק בן אשר נראה דלאו דוקא אוחזין מדמדמי לה לשאר‎ – And the view of the ריב"א is that the rule of יחלוקו is not necessary only when they are both holding the item, since the גמרא compares טלית (where they are holding the טלית) to שאר (where they are not holding the מנה שלישי) – תוספות will now explain how the ריב"א will differentiate between טלית and ארבא: ואדשמעתין איכא לשנויי כדמשני התם – An regarding our סוגיא of ארבא (where we say כדא"ג and not יחלוקו as by טלית) we can answer as the גמרא answers there to distinguish between טלית and שאר, where the גמרא states – אפילו תימא רבי יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה‎ – You can even say that the משנה of טלית (where the ruling is יחלוקו) is in agreement with ר"י (who maintains that the entire three מנה are יהא מונח) the difference between טלית and שאר is, that there concerning שאר there is certainly a swindler (therefore we cannot award him anything [not even the מנה he deserves]), however here by טלית there is no ודאי רמאי, for we can say that both picked up the טלית together (and each one thinks he picked it up first), therefore since there is no ודאי רמאי, we rule יחלוקו‎. This answer that was given there to distinguish between טלית and שאר, we can use – הכי נמי בארבא כיון דאיכא רמאי לא יחלוקו אלא הוי דינא כל דאלים גבר – Here too by ארבא, since there is a רמאי (for the boat cannot belong exclusively to each of them) they do not divide, but rather the ruling is כדא"ג. In summation: The ר"ת maintains that we rule יחלוקו whenever both litigants are in possession; otherwise we rule כדא"ג. The case of שאר is considered as if both are in possession. The ריב"א maintains that we rule יחלוקו whenever there is no רמאי (regardless if they are מוחזקים, as by שאר), however, where there is a רמאי we rule כדא"ג. תוספות anticipates a difficulty: והא דלא אמרינן בשנים שהפקידו כל דאלים גבר‎ – And the reason we do not rule כדא"ג in the case where two people deposited three מנים by a custodian – תוספות replies: משום דלא מפקינן כדאמרינן הכא אי תפסינן לא מפקינן – Because we do not remove something from its current status without sufficient reason, as the גמרא states here that once בי"ד seizes on the request of one of the litigants, בי"ד does not release it and rule כדא"ג. The same applies to מנה שלישי‎. תוספות anticipates a difficulty: אבל מאן דאמר מפקינן לא אתי שפיר‎ – However according to רב פפא who maintains מפקינן (from בי"ד and כדא"ג) it is not properly understood, why by מנה ג' do we not take it away from the custodian and rule כדא"ג, just like we remove it from the temporary custody of בי"ד and say כדא"ג. תוספות has an additional difficulty on the פי' ריב"א: ומאי פריך נמי בסמוך מב' שטרות וממחליף פרה בחמור והא התם ליכא רמאי‎ – And also what is the גמרא asking shortly from the case of two שטרות and from exchanging a cow with a donkey (why do we not say there also כדא"ג); but there (in both those cases) there is no רמאי‎?! תוספות challenges the distinction of the ריב"א between טלית and ארבא: ואין נראה דהא האי טעמא לא מסיק אלא לאוקומי מתניתין כרבי יוסי – And [the ר"י] disagrees with the ריב"א, for this distinction between ליכא רמאי (where we say יחלוקו) and איכא רמאי (where we say יהא מונח [or כדא"ג]), was presented only for the purpose of establishing the משנה of שנים אוחזין (even) according to ר"י – אבל לרבנן קאמר התם האי מנה ודאי דחד מינייהו הוא‎ – However in order to reconcile the משנה of יחלוקו with the רבנן (who maintain יהא מונח (only) regarding the מנה שלישי) the גמרא answers, there by שאר this third מנה definitely belongs to only one of them; it cannot belong to both, therefore we cannot rule יחלוקו and we rule יהא מונח‎ – אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו – However, by a טלית where it is possible to assume that it belongs to both of them; we can rule יחלוקו‎ – תוספות concludes his challenge: ולההיא טעמא הכא נמי הוה לן למימר יחלוקו דאפשר להיות דהוה ארבא דתרוייהו – And according to that reasoning (whether החלוקה יכולה להיות אמת or not), here too by ארבא we should have ruled יחלוקו for it is possible that the ארבא belongs to both. However according to the ר"ת that יחלוקו depends on אוחזין, it is understood why we do not rule יחלוקו by ארבא‎. תוספות offers a modification of the ריב"א: ועוד פירש רבינו יצחק בן אשר דהיכא דאוחזין אפילו איכא רמאי יחלוקו – And the ריב"א also stated that wherever there is a case of אוחזין even if there is a רמאי, nevertheless the rule is יחלוקו‎ – כדתניא התם בפרק קמא (דף ז, א) גבי שנים אוחזין בשטר‎ – As we learnt in a ברייתא there in the first פרק of ב"מ, regarding two who are holding a שטר‎. תוספות asks on this ריב"א: וקשיא לרבינו יצחק דאם כן היכי פריך לפירושו (שם דף ג, א) והא נמי כשאר דמיא‎ – And the ר"י has a difficulty on the פי' ריב"א, for if indeed we say יחלוקו (by a רמאי if it is אוחזין), how does the גמרא ask, according to the explanation of the ריב"א, ‘but this טלית which is in dispute is similar to שאר’ so why by טלית we rule יחלוקו and by שאר we rule יהא מונח; this is the sגמרא' question. תוספות asks what is the question according to the ריב"א – דאיכא למימר אוחזין שאני דהא מהניא אפילו היכא דאיכא רמאי – For we can answer that אוחזין (by טלית) is different (from שאר [which is not אוחזין], for אוחזין is effective to say יחלוקו even when there is a רמאי but by שאר there is no אוחזין‎ – תוספות presents an additional difficulty with the פי' ריב"א: ועוד מאי פריך התם (דף ז, א) ולית ליה לרבי מתניתין דשנים אוחזין בטלית – And in addition, why does the גמרא ask there, ‘and does not רבי agree with our משנה of שנים אוחזין‎?!’ – תוספות concludes his question on the ריב"א; what is the sגמרא' question comparing טלית to שטר‎ – הא על כרחך יש חילוק בין דין שטר לדין טלית‎ – But perforce you must say there is a difference between the case of a שטר and the case of a טלית‎ – דבטלית אפילו אין אוחזין יחלוקו ובשטר כי אין אוחזין הוי דין כל דאלים גבר: For by a טלית (since there is no רמאי [for each one assumes he picked it up first], therefore) even if they are not holding the טלית the rule is יחלוקו; however by a שטר if they are not holding it the rule would be כדא"ג (since there is a ודאי רמאי). Therefore you cannot ask why there is no יחלוקו by שטר, since there is a ודאי רמאי by a שטר‎. SUMMARY The view of the ר"ת is that the criteria for יחלוקו are אוחזין and החלוקה יכולה להיות אמת‎. The view of the ריב"א is that the criteria for יחלוקו is ליכא רמאי or אוחזין (even if איכא רמאי). THINKING IT OVER 1. תוספות here (concerning כדא"ג by ארבא) asks מ"ש מטלית (where we say יחלוקו). תוספות in ב"מ (concerning יחלוקו by טלית) asks מ"ש מארבא (where we say כדא"ג); what is תוספות question in either (or both) cases? Does תוספות want (in ב"מ) that we should say כדא"ג by טלית, or does תוספות want (here) that we should say יחלוקו by ארבא‎? 2. תוספות writes that the גמרא initially compared שאר to טלית since by שאר it is also חשיב להו כאילו שניהם מוחזקים בו כיון דמכח שניהם נפקד‎. However regarding טלית we see that תוספות writes דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה‎. We cannot say this by שאר, on the contrary, we know that the מנה שלישי belongs only to one; how did the גמרא seek to compare שאר to טלית‎?!

רב הונא אמר תפסינן‎—רב הונא ruled; we seize it OVERVIEW In the case where two people were arguing over the ownership of a boat, and one of them asked בי"ד, to seize the ship until he will bring witnesses that it is his; there is a dispute whether we seize the boat (רב הונא) or not (רב יהודה). There is a subsequent dispute if (for whatever reason) בי"ד seized the boat (and no one brought proof), does בי"ד release the boat and rule כדא"ג (the view of רב פפא) or not (רב יהודה). Our תוספות discusses whether these two disputes are dependent on each other. --------------------- פירש הקונטרס משום דמפקינן – The רשב"ם explained the reason רב הונא maintains תפסינן because he also maintains that בי"ד releases the ארבא after it seized it, if no proof was shown – ורב יהודה דאמר לא תפסינן משום דאי תפסינן לא מפקינן – And ר"י who maintains that we do not seize the ארבא, that is because ר"י maintains that once בי"ד seizes the ארבא (at the request of either one or both of the litigants), בי"ד does not release it. תוספות disagrees with this interpretation: ואין נראה לרבינו יצחק לתלות זה בזה‎ – And the ר"י does not agree to have the argument regarding תפסינן depend on the dispute concerning מפקינן‎ – מדלא פליגי הנהו אמוראי גופייהו במפקינן הנך דפליגי בתפסינן – Since these אמוראים who argue regarding מפקינן (namely ר"י ור"פ) are not the same אמוראים who argue regarding תפסינן (namely ר"י ור"ה). תוספות offers his interpretation: לכך נראה דרב הונא דאמר דתפסינן אפילו למאן דאמר לא מפקינן‎ – Therefore it is the view [of the ר"י] that ר"ה maintains תפסינן even according to the one who maintains לא מפקינן (namely ר' יהודה), nevertheless we say תפסינן‎ – דמהימנינא ליה שיביא עדים – Because we believe (the person who asks us to seize it for him until he brings proof) that he will bring witnesses that it belongs to him – ורב יהודה דאמר לא תפסינן אפילו למאן דאמר מפקינן‎ – And ר"י who maintains לא תפסינן that is valid even according to the one who maintains מפקינן (namely ר"פ), for the ruling of מפקינן‎ – היינו היכא דתפסינן כבר אבל לכתחילה לא תפסינן‎ – Is valid only where we were already תפסינן, however initially לא תפסינן‎ – דחיישינן דלמא לא מייתי עדים ולא נדע לברר של מי הוא ולמי להחזיר – Because we are concerned that perhaps he will not bring עדים and we will not know how to determine to whom the ארבא belongs and to whom it should be returned – ולכך אין לנו ליכנס בדבר: Therefore בי"ד should not be involved in this matter. SUMMARY The רשב"ם maintains that the disputes of תפסינן and מפקינן are dependent on each other, while תוספות maintains they are independent of each other. THINKING IT OVER What would be the ruling if both parties asked בי"ד to be תופס‎? Or if both parties asked בי"ד to be מפיק‎?

ומאי שנא משני שטרות כולי‎—And why is this different from two notes, etc. OVERVIEW The גמרא asks why do we not say כל דאלים גבר regarding ב' שטרות היוצאים ביום אחד‎. There is a dispute between רב ושמואל regarding the ruling by ב' שטרות; where רב maintains יחלוקו and שמואל maintains שודא דדיינא‎. Our תוספות clarifies the meaning of ב' שטרות and the ruling of שמואל‎. --------------------- בשטרות מכר או מתנה איירי‎ – We are discussing notes of sales or of gifts (but not notes of loans or debts) – ולכך לשמואל דאמר שודא לא דמיא להא דתנן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צג, ב) – And therefore שמואל who rules here 'שודא', this case is not comparable to that which we learnt in a משנה in פרק מי שהיה נשוי‎ – היו כולן יוצאות ביום אחד ואין שם אלא מנה אחד כולן חולקות בשוה‎ – ‘All the כתובות were issued on the same date and there was only one מנה in the estate, all the wives divide the estate equally’ (and we do not rule שודא) – דהתם בשעבוד איירי – For there in that משנה we are discussing a lien on his assets, therefore we rule יחלוקו‎ – דאין שעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך שטר שמתחיל השעבוד‎ – Since a lien is not effective only from the time that it is evident from the note that the lien is in effect – דהיינו ממחרת יום שנכתבו‎ – Which is on the morrow of the day it was written – דביום שנכתבו אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל אם בבקר אם בערב – For on the day it was written it is not evident from the note when the שעבוד began; if it is in the morning or if it is in the evening; this is regarding a שעבוד, where we cannot rule שודא (since the שעבוד is effective simultaneously on the next day for all the parties) but must rule יחלוקו‎ – אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום עצמו זכה: However, regarding a gift or sale, whoever receives the note earlier on that very same date, acquires the item and in a case where we do not know who received it first, we rule שודא‎. SUMMARY שמואל who rules שודא by שטר מכר ומתנה agrees that we say יחלוקו by a שטר שעבוד‎. THINKING IT OVER 1. תוספות reconciles שמואל with the משנה, by distinguishing between שטר מתנה ומכר and שעבוד‎. Seemingly we do not need this distinction, since שמואל obviously maintains עדי מסירה כרתי and the משנה in כתובות can follow the view of ר"מ that עדי חתימה כרתי‎! 2. Why does תוספות maintain that by שעבוד it is effective only from the next day; since it is the עדי חתימה who are מוציא the קול, why should not the שעבוד begin immediately after the עדים signed the שטר‎?

מאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר יחלקו ושמואל אמר שודא דדייני. פירוש, שני שטרי מכר או מתנה, אבל הודאות והלואות לכולי עלמא יחלוקו, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו בכתובות (צד, א). ופלוגתא דרב ושמואל איכא מאן דמוקי לה התם בכתובות דתרווייהו אית להו דרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, אלא דרב סבר חלוקה עדיפא ושמואל סבר דשודא עדיפא, ולההיא אוקימתא מקשה הכא מתרווייהו, לומר נימא או יחלוקו כרב או שודא כשמואל, אלא דההיא אוקמתא דהתם לא קיימא, אלא בדרבי מאיר ורבי אלעזר פליגי, רב כרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי ושמואל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, ולההיא אוקמתא לא מקשי הכא אלא מדשמואל, דאלו לרב דין גמור הוא דיחלוקו דזכות שניהם בא להן כאחד.

שנים שהיו חולקים ביניהם על איזה דבר המטלטל כגון ספינה וכיוצא בה זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא ואין אחד מהם מוחזק בה שנדון את חברו כמוציא מידו שתהא עליו הראיה אלא שהוא ברשות הרבים וכיוצא בה אין בית דין נזקקין לדין זה ולכיוצא בו מכח הדין אלא או יתפשרו ביניהם או תהא מונחת לפניהם וכל דאלים גבר אמר אחד מהם לבית דין שיתפשוה ותעמד בידם עד שילך ויביא עדים אין בית דין נזקקים לתפסה ואם נמלכו שניהם להעמידה ביד בית דין או שמכל... תפשוה על פי האחד אע"פ שלא כדין עשו ובא אח"כ אחד מהם אחר שלא מצא עדים להוציאה ולהניחה כבתחלה לאיזה שיתגבר מכיון שבאה ליד בית דין מ"מ אין יוצאה מידם עד שיתברר של מי היא וכן אפילו נמלכו שניהם להוציאה מידם הילכך תהא מונחת בידם עד שיתפשרו ביניהם לחלוקה או לדרך אחרת או שיודו זה לזה או שיביא אחד מהם ראיה או עד שיבא אליהו ולמדת לפי דרכך שכל ששנים חולקין בענין אחד זה אומר שלי וזה אומר שלי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואי אפשר להתברר ואין אחד מהם מוחזק בו וכן שאין הדבר ביד בית דין או ביד שום אדם אין נזקקין לה אלא כל דאלים גבר ואחר שיתגבר ויטלנה נדון את חברו במוציאה מידו:

שני שטרות היוצאים על שדה אחד לשני בני אדם הן במכר הן במתנה וזמנן ביום אחד ואי אפשר לברר על איזה מהם קנו מידו תחלה ואם אין שם קנין אי אפשר לברר זה שהגיע שטרו לידו תחלה שכל שיש שם קנין כל שקדם בקנין זכה וישאלו העדים ואם אין שם קנין אלא קנה שדי בשטר זה אין קדימת הכתיבה מועלת כלום אפילו נתברר במקום שאין כותבין שעות כמו שהתבאר בכתבות ומ"מ מי שהגיע השטר לידו תחלה זכה וכך שלא נתברר אחת מאלו הרי הדבר מסור לדין שודא דדייני ומי שדעתם נוטה להעמיד את השדה בידו יעמידו ומ"מ לענין בעלי חוב שהוציאו על הלוה שטרות שזמנן ביום אחד כל שקדם מהם וגבה אף בקרקע גבה ואם באו כלם לגבות כאחד ואין בנכסים בכדי שיעור כלם חולקים על הדרכים שיתבארו במסכת כתבות פרק מי שהיה נשאוי ולא נאמר דין שני שטרות היוצאין ביום אחד אלא בשטרות היוצאין על שדה אחד של פלני הן במכר הן במתנה ולמה אמרו בה שודא דדייני ובענין ספינה שהזכרנו בסמוך דנו בה דין כל דאלים גבר מפני שהספינה אפשר שיתברר הדבר ויוציאוה מיד המתגבר אבל שני שטרות אין הדבר מצוי להתברר מכיון שלא נתברר עכשו שכבר מתו העדים ושמא תאמר מי לא עסקינן שהלכו העדים למדינת הים ויבאו ויעידו למי קנו תחלה יראה שאין זה דבר המצוי ודרך כלל דין שני שטרות נאמר שמתו העדים ואי אפשר להתברר ואפילו יארע כמה שאתה אומר מ"מ לא פלוג רבנן:

בא"ד ור' אבא סבר כיון דעיקר שבועה על הנתבע כו' עכ"ל ר' אבא גופיה סבר כרב נחמן דלא אזלינן בתר עיקר השבועה כמ"ש לבסוף דא"כ ר' אבא ורב נחמן מצו סברי כו' אבל ר"ל ר' מאיר דמוקי ליה כר' אבא צ"ל דאית ליה כיון דעיקר שבועה על הנתבע כו' ודו"ק:

בד"ה ההיא ארבא כו' ומפר"ת דאוחזין שאני כו' צ"ל דשאר נמי חשיב ליה מוחזק כו' כדתניא התם בפ"ק גבי שנים אוחזין בשטר כו' עכ"ל ולמאי דמחלק לרבנן בין טלית לשאר התם האי מנה ודאי דחד מנייהו הוא אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו צ"ל לפר"ת נמי למ"ד דשטר יחלוקו דלא דמי שטר לשאר דאפשר נמי בשטר שפרע לו החצי ודתרוייהו הוא וכן כתבו התוספות לפר"ת ברפ"ק דבבא מציעא ע"ש וק"ל:

בד"ה ומ"ש משני שטרות כו' היו כולן יוצאות ביום אחד כו' עכ"ל האי לישנא ליתא התם במתניתין אלא כולן יוצאות בשעה אחת אלא דמתניתין איירי בירושלים דכותבין שעות וה"ה ליום אחד בלא שעות דדומין זה לזה וע"ש במהרש"ל ומה שחלקו התוס' בין שטר שיעבוד לשטר מכר ומתנה מבואר באשר"י בפ' הכותב ע"ש וק"ל:

רב הונא אמר תפסינן ואפילו אי סביר לן דאי תפסינן לא מפקינן יש לחוש למה שזה אומר תפסוה עד דמייתי סהדי כי אולי יביא עדים וכו' ככתוב בתוספות ורב יהודה אומר לא תפסינן דשמא אין ממש במה שזה אומר שיביא עדים ונמצא שאנו מבטלים דינא דכל מאן דאלים גבר דקא סלקא דעתא דרב יהודה דאי תפסינן לא מפקינן. ואין לומר דהא דרב הונא דאמר תפסינן מכרעת כדרב פפא דאמר מפקינן דאם כן גבי הא דאמרינן מפקינן או לא מפקינן הוה ליה להזכיר רב הונא ורב יהודה ולא היה לו להניח רב הונא ולהזכיר בה רב פפא שהיה מן האמוראים האחרונים. עליות הר"י ז"ל.

והלכתא לא תפסינן פירוש בין שתפסו ברשות וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ומי שחולק בזה ואומר דדוקא היכא דתפסי ברשות אבל שלא ברשות מפקינן דהוה ליה כטועה בדבר משנה וחוזר אין בדבריו כלום. הר"ן ז"ל.

אמר רב נחמן כל דאלים גבר על מה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כל מי שתגבר ידו בפעם ראשונה כו' כתוב בשיטה לא נודעה למי ואלו הדברים אינם ברורים אצלי שהטעם שאמר כל דאלים גבר מפני שאין בית דין זקוקים ליזקק לדינם כיון דליכא דררא דממונא לתרווייהו וליכא למיקם עלה דמילתא וכיון שכן נוח להניחם לעשות כרצונם ולא נעשה אנו דין שיכול לבוא לידי טעות הילכך כל מי שמתגבר ידו בכל פעם הרי היא ברשותו עד שתגבר יד האחד או בזרוע או בראיה. עד כאן.

פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו פירש רבינו חננאל פירא רבא דלועים וקישואים. ופירא זוטא שאר ירקות. וכן פירש הראב"ד ז"ל ור"ש ז"ל פירש פירא זוטא שחת וכבר כתבתי בפירוש משנתנו ראשונה דפירקין דאלן קשה לפירושם לפי דעתי מהא דאמרינן בריש פירקין אכל תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהויא חזקה ושם כתבתי בסייעתא דשמיא. והא דבעי רבי ישמעאל ורבי עקיבא חדשים לפירא רבא ולפירא זוטא ולא אמרינן שאם מצא שדה בקמתיה וקצר והכניס פירות לבית שתעלה לו חזקה מיד כתב הרמב"ן ז"ל דלדידהו בכי האי הכי נמי דהויא הזקה אלא האי דנקט הדשים משום דבשלמא בראשונה אפשר ביום ראשון אבל באחרונה אי אפשר אלא בשלשה חדשים או בחדש אחד משום הכי תני חדשים דחזקה דראשונה דומיא דאחרונה בעי מיתני ואי נמי חדשים דנקיט לאו למעוטי קמה וקצרה דכל שכן דהויא חזקה אלא לרבותא נקט לומר דשתי אכילות של פירי זוטא הויא חזקה וכל שכן קמה וקצרה שאכילה גמורה היא.

ניר לא הוי חזקה פירש ר"ש ז"ל שאין יום אחד בשנה שנרה בה חשוב להחשב שנה שלימה לחשבון שלש שנים. ורבי אחא וכל גדולי הדור שאמרו דניר הויא חזקה יש לומר דסבירי להו כרבי ישמעאל ורבי עקיבא דלית להו טעמא דתלת שנין מזדהר אינש בשטריה והלכך כיון דסבירא להו דניר נמי הוי חזקה חד יומא מהני ליה לחזקת שנה כדמהני אכילת שנה אחת לרבי ישמעאל ורבי עקיבא לחזקת שנה והא דאמר רבי נחמן דטעמא דמאן דאמר ניר הרי זו חזקה משום דלא עביד איניש דכריבי ליה לארעיה ושתיק ואי ביום אחד קאמר כדברי ר"ש ז"ל בחזקת יום אחד היאך שמע. נראה לי דהכי קאמר כיון שנרה שנה וזרעה שתים או שנרה שתים וזרעה שנה כבר שמע בעל הקרקע בחזקתו של זה ואי משום דאמר כיון דלא אכל אלא שנה לא איכפת ליה לא היא דלא עבדי אינשי דכריבי ליה לארעיה ושתיק משום דנראה מתוך מעשיו שהוא בעליו שאין אדם עשוי לחרוש שדה חברו. ועוד שאכלה שתים או שנה אלמא כשנרה נמי הרי זה ניר שדה שלו ולפיכך ניר נמי עולה לו דכדרך בעלים הוא נוהג בה. נראה כי לפי פירושו של ר"ש ז"ל לא גרסינן גבי ההיא דרב מאי לאו למעוטי ניר דלא דהא ודאי כיון שאמר דבשלש שנים מיום ליום ממילא ממעט ניר דלאו כלום (וממילא ממעט ניר ליום אחד דלא מכלל דבריו) ואף לגירסת הספרים נראה לי ליישבו כן דהא מאי לאו לאו דוקא אלא הכי פירושו מי לא מימעט ניר דלא. ובזה מיתרצא לי קושיא אחרינא דמקשו בתוספות מאי קאמר מאי לאו למעוטי ניר דלא דלמא משום דטעמא דהזקה דתלת שנין מזדהר אינש בשטריה ולאו למעוטי ניר אתא ובמה שפירשתי אתי שפיר דהכי קאמר אף על גב דטעמיה דרב משום דתלת שנים מזדהר אינש בשטריה מי לא ממעיט ניר דלא. והרמב"ן ז"ל פירש דלמאן דאמר דניר לא הוי חזקה היינו שאפילו אותם ימים שנר בה אינם עולים לו להשבון ימים שלש שנים של חזקה שאין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך לפי שבשעה שהיה ניר לא היה נהנה מן הקרקע אלא מהנה ואין חזקה למהנה אלא לנהנה וכמו שכתבתי למעלה משמו של רבינו האיי גאון ז"ל וכדגרסינן בירושלמי ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות. וגם הרב ז"ל בעצמו הביא ראיה מכאן לפירושו ומדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב על הירושלמי זה דשמע מינה דאין חזקה אלא לנהנה ומי שאמר ניר הרי זו חזקה הכי קאמר שאם ירד לתוכה בתחלת השנה ונטר אותה כדנטרי אינשי ועמד כל השנה בהזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרעה בשנה הבאה אותה שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה והתחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה מכל מקום מאחר שחרשה קודם זמן הזרע של שנה שניה הרי לא נשתמש בה כשדה הבעל ואף על פי כן עולה לו מאחר שבחזקתו היא עומדת והא אכל כדאכלי אינשי וניר נמי לא שנא אלו דבריו ז"ל. ואינם מחוורים בעיני כלל חדא דאם איתא דאפילו נרה וזרעה באותה שנה אין מונים לו אלא משעת זריעה ואילך מפני שאינו נהנה אלא מהנה ומימר אמר אידך כל שיבי דכרבא ליעול בה אם כן אף אנו נאמר דאין מחשבים לו אלא משעת הכנסת פירות לבית שעד כאן נמצא מהנה ולא נהנה וכדברי הירושלמי בעצמו שהוא מסתייע ממנו וכל שכן דמימר אמר מארי ארעא כל תבואה שבביתו של מחזיק ליעול בה דאף הוא נוטל פירות דארעא דידיה אשבחה. ועוד דלכאורה במאי דאמר רבי אהא ניר הוי חוקה אמרי רבנן דלא הוי חזקה וכגוונא דאיירי רבי אחא איירי רבנן ורבי אחא נרה אחת וזרעה שתים נרה שתים וזרעה אחת קאמר דבשעת הניר לא זרעה כלל ובכהאי גוונא הוא דאמרי רבנן דלא עלתה לו חזקה אבל נרה וזרעה הא אחזיק כדמחזיק אינשי ואכל תלתא פירי ואזדהר בשטריה תלת שנין ומאי הוה ליה למעבד ומערער נמי מכי חזי דכריב וזרע ואכל הוה ליה למחויי דאי אמרת בזמן הניר שמהנה לא חשש למחות והלא אין המחאה בתחלת שלש אלא בסוף שלש וכיון שעמד זה שלש שנים כדרך הבעלים היה לו למחות תוך שלש שנכנס זה לשדה ונרה ופרנסה כדרך הבעלים מאי אמרת מכל מקום אותו זמן שנהנה לא עלו לו לזה שמהנה ולא נהנה אם כן אפיל~ ימי הניר שבשנה שניה לא תעלה לו וכל שכן ימים שעמדה בלא ניר ואפילו אם תמצא לומר כיון דהכי עבדי אינשי סלקה לה חזקה וכענין שאמרו באתרא דמוברי באגי מכל מקום לא יעלו לו ימי הניר כמו שאינה עולה לו שנת ההוברה אלא ודאי נראה דאפילו למאן דאמר ניר לא הוי חזקה הני מילי שנת הניר אבל שנת של זרע משנכנס לתוכה וחרש ופרנס כדרך הבעלים ולא יצאתה מחזקתו הרי היא חזקה ומונים לו משעת הניר דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעיה וזרעי ליה באותו ניר ושתיק וכן פירשו מקצת המפרשים וזה נראה לי עיקר. הא דאמר רב יהודה אמר רב חזקתם שלש שנים מיום ליום נראה מדברי ר"ש ז"ל שהוא מפרש דלרב לא אזלינן בתר אכילת פירות כלל שאלן הכל תלוי אלא בחזקת שלש שבים כלומר שתעמוד בידו שלש שנים דתלה שנין מזדהר אינש בשטריה טפי לא מזדהר. וכבר הקשיתי לפירושו לעיל בריש פרקין דאם כן מאי קא בעי הכא מאי איכא בין רב ושמואל ואוקי פלוגתייהו בדקל נערה הא טובא איכא דלרב בעי תלת שנין דוקא מיום ליום ולא חיישינן לאכילת פירות ולשמואל לא אזלינן אלא בתר תלת אכילות ואף על גב דלא מחזיק תלת שנים מיום ליום. ועוד דלרב תפתיחא אמאי לא הויא חזקה דמכל מקום לא נפקי מידו תלת שנין וכבר אזדהר בשטריה תלת שנין וכן אפיק כורא ועייל כורא ומחזיק מגודא דערודי ולבר אלא ודאי בין לרב בין לשמואל תלת שנין או ארבע ולא אכל פירות לא הויא חזקה ואף על גב דטעמא דחזקה משום תלת שנין מזדהר איניש בשטריה על כרחך תלת שנין דאכילה קאמר וכמו שכתבתי בריש פרקין והיינו דבעינן הכא מאי בינייהו ולא אשכחן מידי דנוקי ביה פלוגתייהו אלא בדקל נערה. ופירש רבינו חננאל ז"ל וכן הראב"ד ז"ל דקל נערה שמוציא דיופרין בשנה דלשמואל דאמר עד שיגדור שלש גדרות הא נמי הויא חזקה שהרי אכיל שלשה פירות גמורים שכנגדן בדקל אחר אינן נאכלים אלא בשלש שנים ומכיון שאכל זה שלש אכילות גדולות היה לו למחות וזה שראה שהבעלים לא מיחו לא נזהר בשטרו יותר ורב סבר דאכילת שלש שנים ממש בעינן ואף על פי שאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים בציר שלש שנים מסיק לאו למימרא דבעינן שלש שנים דוקא אלא כלפי מאי דאמר רבי ישמעאל דבוצר ומסיק ואורה בשנה אחת עלתה לו חזקה דבצירה הויא חזקה לכולהו וכן מסיקה וכן גדירה קאמר שמואל דלחכמים שלש מסיקות בעינן ולאו דוקא שלש שנלם אלא מפני שדרכן של אילנות שלא להמציא דיופרים אמר כן ומכל מקום אפילו לרב נמי לא בעינן אלא שיאכל שלש אכילות שלימות כלומר שיעדור ויחרוש ויפרנס השדה מתחלת השנה ויאכל פירות וכן שלש שנים מיום ליום דקאמר רב וכן פירש רבינו חננאל ז"ל חזקתן שלש שנים מיום ליום פירוש צריך לאכלה שלש שנים פירות גמורים בשלש שנים. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"ן ז"ל: ותסברא לרבי עקיבא מאי איריא חדש אפילו יום אחד נמי. לאו למימרא דכל מאן דסבר דניר הויא חזקה דביום אחד סגי ליה דהיכי אפשר דחזקת ניר מהניא טפי מאכילות פירות אלא לרבי עקיבא דוקא הוא דפריך הכי דאי איתא דרבי עקיבא דאמר דבחדש אחד סגי משום ניר הוא דקאמר כיון דאיהו לא בעי שנה שלימה מאי איכא לענין ניר בין יום אחד לחדש אחד אבל לרבנן דאזלי בתר שנים אפילו סבירי להו דניר הוה חזקה שנה שלימה בעי ועוד יתבאר לפנינו בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונו.

מאן יש אומרים אמר רב חסדא רב אחא אף על גב דסתם יש אומרים היינו רבי נתן בכמה מקומות בתלמוד איכא יש אומרים שאינו רבי נתן כדאשכחן בפרק קמא גבי איוב דפליגי יש אומרים ורבי נתן וכן בסוף פרק קמא דגטין וכן מצינו דפליגי אחרים ורבי מאיר גבי איזהו עם הארץ. תוספות הרא"ש ז"ל.

ילמדנו רבינו ניר הוי חזקה או לא הוה חזקה פירש רש"י ז"ל דאי הוה חזקה ביום אחד סגי ליה לכולי עלמא ואפילו לרבנן. ולא מחוור דמאי אולמיה דניר מאכילה פירות אדרבה גריע מיניה וכיון שכן היכי אפשר דמאן דבעי באכילת פירות שנה אחת ליסגי ליה ביום אחד של ניר. ואי משום דלעיל פרכינן מאי איריא חדש אפילו יום אחד נמי לא איריא דלחבריו דרבי עקיבא דוקא פרכינן וכמו שכתבנו למעלה ותו קשיא עליה מדאמרינן לקמן אבל חכמים אמרו חזקתם שלש שנים מיום ליום למעוטי מאי לאו למעוטי ניר דלא הוי חזקה ואם איתא דכל מאן דסבירא ליה דניר הוי חזקה ביום אחד סגי ליה היכי אמרינן כי האי לישנא דלמא מכללא ממעיט והא כיון דאמרינן דחכמים שלש שנים בעו בהדיא ממעיט דאי ניר הוי חזקה בשנים עשר חדש ושני ימים ליסגי. אלא ודאי הכי קא מבעיא להו אי ניר הוי כאכילת פירות או לא ולמאן דבעי באכילת פירות שנה שלימה בניר נמי אי הוי חזקה שנה שלימה בעינן ולמאן דאזיל בתר אכילות בניר נמי במד יומא סגי. ופשטינן דרב נמי סבירא ליה דניר לא הוי חזקה מדאמר אבל חכמים אומרים חזקתם שלש שנים מיום ליום דמדקאמר מיום ליום דהוה לישנא יתירה דייקינן דשנת ניר אינו עולה מן המנין דהכי קאמר שלש שנים מיום ליום כלומר שיהו שוים בחזקתם דכי היכי דלכולי עלמא בתרי שתא בעינן באכילת פירות דודאי ניר שלש לא הוי חזקה והיינו דנקטינן פלוגתייהו דרבי אחא ורבנן בניר שתים וזרע אחת דאלמא דלכולי עלמא בלא אכילת פירות לא סגיא הכי נמי בעו רבנן שיהו שלשתם שוות באכילת פירות זה נראה לי.

ולענין הלכה קיימא לן כרב ושמואל דניר לא הוי חזקה מיהו הני מילי לענין ששנה אחת שלמה של ניר אינו עולה מן המנין אבל היורד לשדה וחרש וזרע וקצר בשנה ראשונה בודאי מונים לו משעת נירו וכן דעת הרשב"א ז"ל ועיקר אף על פי שהרמב"ן ז"ל חולק בדבר. הר"ן ז"ל.