Bava Batra 127b

כך נאמן לומר זה בן גרושה כו' תימה לפי שנאמן לבכר יהא נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה ויש לומר כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור ואם כן עושה בניו הגדולים ממזרים שמאיש אחר הם והכי נמי נאמן לומר שהוא בן גרושה ורבינו אליהו מפרש דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה דהיינו שנואה בנישואיה כדמפרש בפ"ב דיבמות (דף כג. ושם) כגון חייבי לאוין שנשא כהן גרושה ומיהו כשם שנאמן לומר משמע דממה שנאמן לבכר יליף אבל בירושלמי בפ' עשרה יוחסין משמע כפירוש רבינו אליהו ופוסק בה"ג דהא דפסקינן לקמן הלכה כר' יהודה כדשלח ר' אבא היינו דוקא כשפוסל ע"י הכרת בכורה אבל אין הלכה כר' יהודה שיהא נאמן לומר זה בן גרושה ואין נראה לר"י דאמר בפ' החולץ (יבמות דף מז.) ההוא דאתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך ופריך והתניא ר' יהודה אומר יכיר ומשני אמר רב נחמן בר יצחק דהכי קאמר לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ופסק התם הלכה כרב נחמן בר יצחק משמע דאי לאו דאין עדות לכותי היה נאמן לפסול אע"ג דליכא הכרת בכורה:

בנכסים שנפלו כשהוא גוסס הכי נמי הוה מצי לשנויי בנכסים דלא עבידי דאתו אלא חדא מתרי טעמי נקט:

למאי הלכתא למיתן ליה פי שנים לא יהו אלא אחר כלומר, לרבנן דאמרי דיכיר לא אתא אלא בצריך היכירא, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא. דבשלמא לרבי יהודה איצטריך קרא, דאי לאו קרא לא הוה נאמן במגו דאי בעי למיהב ליה מתנה, דמגו במקום חזקה כי האי וכל שכן במקום עדים שזה נולד קודם לו לא אמרינן, אלא לצריך היכירא פשיטא. ואם תאמר איצטריך דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר ולא כלום, כדאיתא במתניתין, והשתא דבריו קיימין. אנן הכי קאמרינן, למאי איצטריך לאשמועינן קרא דמהימן לומר שהוא בכור לתת לו פי שנים, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דאי בעי לשקורי ולמיהב ליה למה ליה לשקורי, ליתן ליה בלשון מתנה.

לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כלומר, שאינו יכול לדבר, וא נמי שיכול לדבר אלא שנטרפה דעתו ואינו מדבר כהוגן. והראב"ד ז"ל פירש, שאינו יכול להרכין אפילו בראשו ולבדקו לששה פעמים הא יכול נותן בבדיקה, כמו שאמרו בפרק מי שאחזו (גטין ע"א, א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות למתנות ולירושות, ואוקימנא למתנות דידיה לירושות לירושת בן הבכור, הא לאו הכין אין מתנתו מתנה, דאפילו לרבי מאיר לא עדיפא מתנתו בהן עד שלא באו לעולם משעה שבאו לעולם, ואי בשעה שבאו לעולם לא היה יכול ליתנם היאך תתקיים בהם המתנה עד שלא באו לעולם. והא דלא אוקמה בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה, דבהנהו אפילו בכור ידוע אינו נוטל בהם, דראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כמוחזק. ומהא שמעינן דלרבי מאיר המוכר פירות דקל לחבירו ולא באו לעולם עד שמת או עד שנטרפה דעתו לא קנה. ומסתברא דהוא הדין למזכה למי שלא בא לעולם, וכל שכן, דהא איכא מאן דאמר דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם (ו)לא אמר, וכיון שכן למאן דאמר שכשם שמקנה דבר שלא בא לעולם כך מקנה לדבר שלא בא לעולם, מכל מקום דינו שנשוה לדידיה (ל)דין דבר שלא בא לעולם כדין דבר שלא בא לעולם, והילכך אם הקנה לנולדים לא קנו אלא אם כן נולדו בחיי הנותן ועד שלא יהא גוסס. ואם כן הא דתנן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמ, ב) אם ילדה אשתו זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר נוטל מנה נקבה נוטל מאתים, ואתינן לאוקומה כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן לדבר שלא בא לעולם, אם כן ההיא כשילדה קודם שימות האב, דאילו לאחר מיתה לא (לא) עדיפי קודם שנולדו משנולדו, וכשנולדו אי אפשר לו ליתן להם שכבר מת, אלא דוקא כשנולדו עד שלא מת. כנ"ל.

היה משמשו כעבד ואמר (וחזר) עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן ואוקימנא בדקרו ליה עבדא מצר מאה. קשיא לי, אפילו הכי אמאי לא מהימן, דלא יהא אלא אחר אילו בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב, וכדאקשינן לעיל ומי נימא דהכא נמי דוקא לא איצטריכא לא לנכסים שנפלו לאחר מכאן לרבנן, או שנפלו לו בשעה שהוא גוסס לרבי מאיר, והא לא משמע הכין, דאם איתא הוה להו לפרושי. ונראה לי, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכל שאומר בני הרי הוא כאומר יירש כבן, וכל שאומר בכור הוא הרי הוא כאומר יטול פי שנים, וכן כל שאומר עבדי כאלו אומר [לא] יירש עם בני, ואינו בכור כאומר לא יטול פי שנים, והילכך אי אמר תחלה בני הרי הודה והחזיקו כבנו, וכיון שכן כשחזר ואמר בשעת מיתתו עבדי הרי הוא כאומר על מי שהוא בנו לא יירש, ולא אמר כלום, דאי אפשר לו להעביר ממנו נחלתו בלשון לא יירש, וכן כשהחזיק אחד מבניו כבכורו וחזר ואמר אינו בכור, הרי הוא כאלו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול פי שנים, ואפילו לא היו מוחזקין בו שהוא בכור לא היה נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לרבי יהודה אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו ההבחנה, וכן באומר ממזר, ודוקא למי שלא הוחזק על ידי הודאתו, אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחרי הבחנה, והילכך כשאמר עבדי והחזיקו בעבד גמור דקרו ליה עבדא מצד מאה וחזר ואמר בני הרי זה כאומר על אחר יירש, שאין בדבריו כלום. כנ"ל.

מי שהוחזקו בני אדם על אחד מבניו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור או שאין זה בכור נאמן מ"מ ואין צריך לומר במי שלא הוחזקו כלל ואמר על אחד שהוא בכור שהכתוב האמינו לאב בענין זה שנאמר יכיר יכירנו לאחרים ואינו צריך לעדות אחרת ולא תאמר בנאמנות זו שהיא מתוך שיכול ליתן לו מעכשו שלא סוף דבר שנוטל פי שנים בנכסים אלו אלא אף בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן בחייו או שהוא גוסס ואין יכול להרכין בראשו שכל אלו אין בידם ליתן מעכשו ואעפ"כ עדותו מועיל ליטול בהם פי שנים ומ"מ יראה מכאן שאם הוחזקו בו שהוא בכור נוטל פי שנים על פי אותה חזקה אע"פ שלא אמר אביו בכורי הוא הואיל ולא אמר כן גם כן על אחר שאם לא כן היה לו לומר כל שלא החזיקו אביו אינו בכור ומ"מ כתבו גדולי הרבנים שזו שאמרנו שאביו נאמן לבטל החזקה דוקא חזקת קול בעלמא או לאיזה צד שהוחזקו בו לכך אבל אם היתה שם עדות שראו שנולד קודם לאח אינו נאמן וחכמי ההר חולקים שלעולם נאמן לענין הפקעת חלק בכורה ונתינתה לאותו אחר שמא כוונתו לומר שאותו שנולד תחלה ממזר הוא ואינו בנו ובנחלה לבכור לאב אנו צריכין וזהו שהוא נאמן אף בתינוק בין הגדולים ושמא בזו אף חלק פשיטותו הופקע כמו שיתבאר למטה:

כשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה ומגאלו מן הכהנה ויש שפירשוה בשאומר לא הכרתי בה עד שנתעברה שאם לא כן היאך נאמן לשים עצמו רשע ויש חולקין בה הואיל והכתוב אומר יכיר הכל תלוי בהודעתו וכן יש אומרים דוקא נאמן בשאין בנים לבן אבל יש לו בנים אינו נאמן וכמו שאמרו ביבמות פרק חולץ נאמן על בנו קטן ולא בגדול ולא קטן ממש וגדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וגדולי המחברים כתבו בה שאע"פ שכיש לו בנים לבן אינו נאמן עליו לפסלו לענין יחס ולהחזיקו בממזר לענין ירושה מיהא אם טוען שממזר הוא ואינו בנו נאמן ולא יירשנו אחר שהוא מעיד שאינו בנו ושמא תאמר היאך הוא נאמן לפסול את בנו אע"פ שאין לו בנים והרי אמרו בפרק החולץ באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך זו כבר הקשוה בגמ' בפרק החולץ ותירצו שם שכך אמר לו לדבריך הואיל וגר צריך שלשה גוי אתה ואין עדות לגוי אף לפסול את הבנים:

למדת ממה שכתבנו שאע"פ שהוחזק לנו בזה שהוא בנו של פלני וכשר ובכור שהוא נאמן לומר שאינו בכור ושהוא בן גרושה וחלוצה או ממזר ר"ל שנאמן לומר שבנו הוא אלא שהוא ממזר שנולד לו מן האסורות ומ"מ לענין בכורה אף הממזר יורש ונוטל פי שנים אלא שפוסלו מלבא בקהל וכן נאמן לומר שאינו בנו כלל ושהוא ממזר ר"ל שאמו ילדתו ולא ממנו וכן בעובר ר"ל שנתעברה אשתו ואמר אין זה בני ובכל אלו אינו נאמן אלא כשאין בנים לבן הא אם יש בנים לבן אינו נאמן אף על בנו אבל לפסול עצמו כגון שאמר ממזר אני נאמן לפסול עצמו ואם אין בנים לבנו נאמן אף לפסול בנו:

התבאר בקדושין פרק יוחסין ששלשה נאמנין להעיד על הבכור שהוא בכור החיה והאם והאב חיה לאלתר כלומר שאם העידה זה יצא ראשונה נאמנת אמו כל שבעה אביו לעולם:

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע"פ שאינו נידר ונערך כמו שיתבאר במקומו מ"מ נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר מן היבום והוא הדין שקונה ומקנה א"כ מה הוא שאמרו כאן לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שמשמען של דברים שאינו יכול להקנות על כרחך אתה צריך לפרש כשאין יכול לדבר או שיכול לדבר ואינו מדבר כהוגן וכן שאין יכול להרכין בראשו לומר על הן הן ועל לאו לאו שלשה פעמים שאם היה בו כן הרי הוא יכול להקנות וכמו שאמרו במסכת גיטין פרק קורדיקוס בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן יכתבו ויתנו ונאמר עוד שם כשם שבודקין לגיטין כך למשא ומתן ולעדות ולירושות וכן אמרו בפרק כל הגט המביא גט והניחו זקן או תולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואמרו לא שאנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא והטעם מפני שיש לחוש שבשעה שיתננו כבר מת אבל כל שנודע שהוא חי באותה שעה נותנין אלמא כל שהוא בדעת מיושבת ויכול לדבר או להרכין בראשו מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה והרי אף בשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי יכתבו ויתנו ואע"פ שאי אפשר לו לחיות כל שכן זה שמיעוטן מיהא חיים ובראשון של ערכין אמרו שנודר ומעריך את אחרים אע"פ שהוא אינו נידר ונערך מצד שאין לו דמים ודברים אלו דברים ברורים הם ולא הוצרכנו להאריך בהם אלא שגאוני הראשונים שבספרד כתבו בה בכאן שאינו בר הקנאה ולא כתבוה אלא דרך פירוש אבל לענין פסק אינו כן כמו וכתבנו ולא באו בזו אלא בשאינו יכול לדבר או שאינו מדבר כראוי ובזו לא סוף דבר גוסס שאף בכל חולה או בריא שנשתתק כן מעתה האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין אם רמז או כתב שזה בנו בכורו נוטל פי שנים:

מי שבא וראינו בן כרוך אחריו ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן והולכין אחר דבורו הראשון שאלו היה עבדו לא היה קוראו בנו ודבר זה פירשוה גדולי הצרפתים אף כשחזר תוך כדי דבור וזה תמה שהרי אף בעדות יכול לבטל עדותו תוך כדי וכן אנו אומרים תמיד כל תוך כדי דבור כדבור דמי ויש אומרים לסייע את דבריהם שלא נאמר תוך כדי דבור כדבור אלא בשאומר דבור אחרון בדרך חזרה אבל מי שאומרו כמי שאינו מרגיש ומכוין להכחיש עדותו הראשון עדות שניה היא ואי אפשר לו להעיד שתי עדיות אבל אם אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שאין כאן הכחשה ואפילו לאחר כדי דבור נאמר שאף הבן עבד הוא לאביו ומשמשו כעבד ומ"מ אם היה מראה מתחלה שעל עבדות גמור הוא אומר כן כגון שאומר עבדא מצר מאה כלומר עבד זה הרי הוא לי כמצר שוה מאה ר"ל כקרקע שוה מנה וכיוצא באלו אף כשחזר ואמר בני אינו נאמן היה עובר בדבורו הראשון על המכס שדרכן של מוכסין ליטול מכס מן העבדים ולא מן הבנים הרי הדבר בהפך שאם אמר תחלה בני הוא וחזר ואמר עבדי נאמן לא אמרה תחלה אלא ליפטר מן המכס אבל אם אמר תחלה עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן:

זה שאמרנו באלו נאמן ואינו נאמן פירושו בין לירושה בין לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום ואע"פ שאמרו האומר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה בזו נשתנה הדין הואיל וסותר דבורו הראשון ולירשה אינו נאמן אף לנכסים של עכשו אע"פ שהיה לנו להאמינו מתוך שהוא יכול ליתן לו מתנה:

בתוספתא אמרו היו מוחזקים בו שהוא בנו ובשעת מיתתו אמר עבדי הוא אינו נאמן היו מוחזקים בו שהוא עבד ובשעת מיתה אמר שהוא בנו נאמן יש מי שאומר שתוספתא זו שלא כהלכה היא שנויה שהרי פסקנו שנאמן אדם לומר זה בני ממזר ולמה לא יהא נאמן לומר שהוא עבד ומ"מ יש פוסקים אותה ומפרשים שבני ממזר אינו מכחיש החזקה שמוחזקים בו לגמרי שדרכו של אדם לגדל בן שנולד לאשתו מן הזנות בחזקת בנו מפני כבוד עצמו שלא לפרסם קלון אשתו אבל אין דרך לגדל את עבדו בחזקת בנו ולהתנהג עמו כאב עם בנו ולדעת זה מה שכתבנו באמר בני וחזר ואמר עבדי שאינו נאמן לא סוף דבר אמר אלא אף כשהיו מוחזקים בו כן כך הדין ולא תפשו לשון אמר אלא משום סוף השמועה ר"ל אמר עבדי וחזר ואמר בני שנאמן וזה שתפש בתוספתא בשעת מיתתו הוא הדין בבוריו אלא שבשעת מיתה רצה ללמדנו שאינו נאמן לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום ואע"פ שיכול לפטרה בגט הואיל וסותר החזקה שמוחזקין בו והוא הדין לענין ירושה וכן כתבוה חכמי ההר:

בפרשב"ם בד"ה וחזר ואמר כו' דעבדו הוא כדקאמר השתא והאי דקרי ליה כו' לפי שאוהבו כבנו כו' עכ"ל דמשום דמשמשו כבנו בלחוד ודאי דלא הוי קרי ליה בנו אי לאו דאוהבו כבנו נמי ולכך אינו מקפיד עליו להיות משמש לו כעבד וע"ז קאמר דא"ה אין דרך כו' וכן גבי עבדי וחזר ואמר בני דאמרינן ביה דמשמשו כעבדו קאמר ומשום חבה קא"ל הכי שזה הבן משמשו יותר מן הראוי ודו"ק:

תוס' בד"ה בנכסים כו' דלא עבידי דאתי כו' עכ"ל דבפירות דקל דעבידי דאתו אית ליה לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל אבל במידי דלא עביד דאתי מודה ביה ר"מ ולקמן פרשב"ם עוד דלית ליה לר"מ אדם מקנה כו' אלא במפרש כו' ע"ש ה"נ ה"מ לשנויי הכא דמיירי בסתמא וק"ל:

כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה יש מי שאומר דדוקא כשפוסל את הגדולים ממנו על ידי הבחנת הבכור הא באומר זה בני ממזר בלא הבחנת הבכור אינו נאמן. ואי אפשר לומר כן דהא בהדיא אמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כו' ואין הבחנת בן גרושה ובן חלוצה תלויה בהבחנת הבכור ועוד שהרי שנינו בקדושין אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים רבי יהודה אומר נאמנים. והרב בעל הלכות גדולות כתב דרבי יהודה הכי והכי אית ליה. אבל אנן הוא דלא פסקינן כותיה אלא על ידי הבחנת הבכור. ותמיהא לי אנן כמאן אי סבירי לן כרבי יהודה אפילו בעלמא נאמן ואי כרבנן אפילו בבכור אינו נאמן אלא בצריך היכרא כדאמרינן לעיל. והריא"ף ז"ל נראה שפסק כרבי יהודה אפילו באומר זה בני ממזר ואפילו שלא במקום בכור מההיא דיבמות שבפרק החולץ. הרשב"א ז"ל.

למאי הלכתא למיתן ליה פי שנים לא יהא אלא אחר כלומר לרבנן דאמרי דיכיר לא אתא אלא בצריך היכרא לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דבשלמא לרבי יהודה איצטריך קרא דאי לאו קרא לא הוה נאמן במגו דאי בעי למיהב ליה מתנה דמגו במקום חזקה כי האי וכל שכן במקום עדים שזה נולד קודם לו לא אמרינן אלא לצריך היכרא פשיטא. ואם תאמר אצטריך דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר לא כלום כדאיתא במתניתין דהשתא דבריו קיימין ואנן הכי קאמרי למאי איצטריך לאשמועינן קרא דמהימן לומר שהוא בכור לתת לו פי שנים לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאי בעי לשקר ולמיהב ליה למה ליה לשקורי ליתן לו ובלשון מתנה. הרשב"א ז"ל.

לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ואם תאמר אכתי יהא נאמן במגו דאי בעי יהיב ליה כשיבאו לידון וכי תימא שמא תכנס בו דעת אחרת ולא ירצה לתת לו באותה שעה הלא השתא נמי אף על פי שאמר בכור הוא אכתי יכול להעבירם מתחת ידו ולתתם לאחרים. ויש לומר דנפקא מינה לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולא הספיק ליתנם עד שמת. ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי מצי לשנויי בנכסים שנתנו לו במתנה לאחר מכאן ובהא מודה רבי מאיר דלא עבידא דאתו כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כלומר שאינו יכול לדבר. ואי נמי שיכול לדבר אלא שנטרפה דעתו ואינו מדבר כהוגן. והראב"ד ז"ל פירש שאינו יכול להרכין בראשו ולבדוק שלש פעמים הא יכול נותן בבדיקה כמו שאמרו בפרק מי שאחזו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולירושה ואוקימנא למתנות דידיה ולירושת בנו לירושת בנו הבכור הא לאו הכי אין מתנתו מתנה דאפילו לרבי מאיר לא עדיפא מתנתו בהן עד שלא בא לעולם משעה שבאו לעולם ואם בשעה שבאו לעולם לא היה יכול ליתנם היאך תתקיים בהם המתנה עד שלא בא לעולם. והא דלא אוקמוה בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה משום דהנהו אפילו בכור ידוע אינו נוטל בהם דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.

ומיהא שמעינן דלרבי מאיר במוכר פירות דקל לחברו ולא באו לעולם עד שמת או עד שנטרפה דעתו לא קנה. ומסתבר דהוא הדין למזכה למי שלא בא לעולם וכל שכן דהא איכא מאן דאמר דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם לא אמר וכיון שכן למאן דאמר דכשם דמקנה דבר שבא לעולם כך מקנה לדבר שלא בא לעולם מכל מקום דיינו שנשוה לדידיה דין לדבר שלא בא לעולם כדין דבר שלא בא לעולם והלכך אם הקנה לנולדים לא קנו אלא אם כן נולדו בחיי הנותן ועוד שלא יהא גוסס. ואם כן הא דתנן בפרק מי שמת אם ילדה אשתו זכר נותן מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים ואתיא לאוקמה בגמרא כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן לדבר שלא בא לעולם אם כן ההיא שילדה קודם שימות האב דאלו לאחר מותו לא עדיפי קודם שנולדו משנולדו וכשנולדו אי אפשר לו ליתן שכבר מת אלא דוקא כשנולדו עד שלא מת. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. פירש גאון שאינו יכול לדבר ואני אומר אף במדבר אלא שאינו מדבר כהוגן מפני כובד חליו דכי אמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי כשיבא אותו דבר בשעה שיכול זה להקנותו אבל אם יבא בשעה שאינו יכול להקנותו לא דלא עדיפא השעה שלא בא דבר זה לעולם מן השעה הזאת שבא לעולם והנה הוא אין עתה ראוי להקנותו. עד כאן. רישא רבי יהודה וסיפא רבנן וברישא רבותא קמשמע לן דנאמן לרבי יהודה אף על פי שמבטל שתי חזקות שהיו מוחזקים בו שהוא בכור ומוחזקים באחר שאינו בכור. ובסיפא רבותא קמשמע לן היו מוחזקים בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן לרבנן אף על פי שאינו מבטל אלא חזקה אחת דשמא אין אחד מהן בכור. תוספי הרא"ש ז"ל.

היה משמשו כעבד ואמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן ואוקימנא בדקרו ליה עבדא מצרמאה. קשיא לי ואפילו הכי אמאי לא מהימן דלא יהא אלא אחר אלו בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב וכדאקשינן לעיל ומי נימא דהכא נמי דוקא לא איצטריכא אלא לנכסים שנפלו לאחר מכאן לרבנן או שנפלו לו בשעה שהוא גוסס לרבי מאיר והא לא משמע הכין דאם איתא הוה להו לפרושי. ונראה לי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכל שאומר (בכור) בני הרי הוא כאומר יירש כבן וכל שאומר בכור הוא כאומר יטול פי שנים וכן כל שאומר עבדי כאלו אומר לא יירש עם בני ואינו בכור כאלו אומר לא יטול פי שנים והלכך אם אמר תחלה בני הרי הודה והחזיקו כבנו וכיון שכן כשחזר ואמר בשעת מיתתו עבדי הרי זה כאומר על מי שהוא בנו לא יירש ולא אמר ולא כלום דאי אפשר לו להעביר ממנו נחלתו בלשון לא יירש וכן כשהחזיק אחד מבניו בבכור וחזר ואמר אינו בכור הרי הוא כאלו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול ואפילו לא היו מוחזקים בו שהוא בכור לא היה נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לרבי יהודה אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו ההבחנה ובין באומר ממזר ודוקא למי שלא הוחזק אלא על ידי הודאתו אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחר הבחנה והלכך כשאמר עבדי והחזיקו בעבד גמור דקרו עבדא מצרמאה וחזר ואמר בני הרי זה כאומר על אחר יירש שאין בדבריו כלום כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת כו' הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. לא משכחת לה אלא היכא דלית ליה לתובע סהדי דעבדא דיליה הוא ומשום הכי טעמא דאמר לו רצונך השבע וטול הא לא אמר לו הכי משתבע נתבע דמזבן זבניה מיניה ומפטר אבל היכא דאית ליה לתובע סהדי דידעי דהא עבדא דיליה הוא אף על גב דאיתיה השתא בידיה דנתבע וקטעין דזבניה מיניה התובע הוא שמשתבע דלא זבניה ניהליה ושקיל עבדא דיליה דהא קיימא לן הגודרות אין להם חזקה. אי נמי משכחת לה כגון דאחזיק ביה נתבע תלת שנין דכי אמרינן הגודרות אין להם חזקה הני מילי לאלתר אבל לאחר שלש שנים יש להם חזקה כדמבורר בפרק חזקת הבתים ומשום הכי טעמא דאמר לו רצונך השבע וטול הא לא אמר לו הכי הנתבע משתבע דזבניה מיניה ומיפטר. ודייקינן מאי קמשמע לן תנינא נאמן עלי כו' רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול. ומהדרינן הא קא משמע לן דבאתן לך מחלוקת. והלכה כדברי חכמים דהא הכא השבע וטול קאמר ליה ושלח ליה דאינו יכול לחזור בו ודוקא לאחר גמר דין הוא דאינו יכול לחזור אבל קודם גמר דין יכול לחזור בו ולעמוד על עיקר הדין שישבע הנפטר ויפטר דומיא דנאמן עלי אבא דקיימא לן לאחר גמר דין הוא דאינו יכול לחזור בו דגרסינן התם שלח ליה רב נחמן בר חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת כו' דשמע מינה דלפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו. ואחר גמר דין דהכא לענין רצונך השבע איכא למימר דמכי אמר לו רצונך השבע וטול ואמרי ליה בי דינא אי בעית למשקל קום אשתבע ואמר אין משתבענא דהיינו גמר דין ואיכא למימר דבאמר אין משתבענא דכמה דלא אשתבע תובע אכתי קודם גמר דין ולא הוי לאחר גמר דין עד דמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע קום שלים דהא אשתבע לך כדקא אמרת ליה דומיא דנאמן עלי אבא מה התם גמר דין לא הוי עד דאתי אבא כדקאמר ליה ומסהיד עליה וכמה דלא אשתבע ליה אף על גב דאמר ליה רצונך השבע וטול הוה ליה כמאן דאמר נאמן עלי אבא ואכתי לא אתא האב ומסהיד דהתם ודאי היכא דלא אתא האב ואסהיד ומגמר דינא בסהדותיה אכתי קודם גמר דין הוי ומצי הדר ביה והאי סברא בתרא טפי עדיף ודייק מסברא קמא. הרא"ם ז"ל. והרמב"ן ז"ל דחה סברתו עיין בחדושיו. וכן דעת הרשב"א ז"ל וזה לשונו: גירסת הספרים נשבע ואינו יכול לתזור דמה שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאלו אמרו לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו וכן נראית גירסתו של הריא"ף. ורבינו תם ז"ל גורס ונשבע ולומר דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם בסייעתא דשמיא. וכתב רבינו חננאל ז"ל אף על פי שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש או בקטן המוטל בעריסה והדין דאין נשבעים על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אינו יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גרסינן. ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעים על העבדים דאפילו בדברים שנשבעים עליהם וכהאי גוונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא דכופר בכל הוא זה ואם לומר שאינם בני שבועה כלל הא ליתא דהא נשבעים עליהם מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא וכדמוכח בפרק הכותב בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר דאף על פי שהעבדים אין נשבעים עליהם ואיכא תרתי חדא דכופר בכל ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהם דבר תורה וזה ויתר עוד שישבע ויטול. סלקא דעתך אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו קמשמע לן. עד כאן לשונו. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דגריס כגירסת רבינו חננאל ז"ל בפרק ז' מהלכות סנהדרין ואינה עיקר. הר"ן ז"ל.

גמרא וחזר ואמר עבדי עי' בחידושי הרמב"ן לעיל דף לג ע"ב ד"ה אר"נ:

רשב"ם ד"ה אינו נאמן כו' כדכתיב יכיר עי' לקמן דף קלד ע"ב ברשב"ם ד"ה ליורשו וצ"ע: