Commentary page

Bava Batra 121a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Bava Batra 121a

Bava Batra 121a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 233 words — with the classic commentaries printed on the page.

Tosafot

ושבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין ואם תאמר דבסוף פרק קמא דקידושין (דף לז:) נפקא לן מדכתיב מושבותיכם דאמרינן התם מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי איצטריך ס"ד אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קידוש ב"ד כמועדות קמ"ל ויש לומר דרשא דהתם אתיא כבן עזאי דדריש הכא מועדי ה' נאמר הפרת נדרים לא נאמר אי נמי אפי' לרבי יוסי הגלילי צריכין תרי קראי דאי לא כתיב אלא חד לא הוה ממעטינן אלא מומחין כתב קרא אחרינא למעוטי אפי' הדיוטות:

יום סליחה ומחילה פירשתי בסוף מרובה (ב"ק דף פב. ד"ה כדי):

יום שכלו בו מתי מדבר בשנה אחרונה נמי מתו וידעו שכבר כלתה גזרה כי כבר מתו כל בני כ' ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו לא חזר הדיבור שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות כדאשכחן גבי יעקב (תנחומא פ' וישב) שכל אותן ימים שנתאבל על יוסף לא שרתה עליו שכינה כדאמר [בשבת] (דף ל:) ולכך כל ימי אבילתן של ישראל לא חזר הדיבור שבזכותן היה מדבר עם משה כדאמרי' בריש מכילתא לאמר ר' יעקב אומר צא ואמור להם שבזכותן אני מדבר עמך שכל אותן שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עם משה ואהרן שנאמר ויהי כאשר תמו וכו'. וממדרש איכה שהיה רבינו שמואל מביא ראיה קשיא טובא שאם לא מתו בשנה אחרונה למה נתעכב הדיבור שנה ויותר שלא חזר ועוד ט"ז אלף ופרוטרוט היה למות כל שנה ולפי מדרש איכה היו מתין חמשה עשר אלף ופרוטרוט בכל שנה ועוד למאן דאמר בירושלמי במועד קטן שכולן בני ששים מתו חידוש גדול הוא זה שצריך לומר שחמש עשרה אלפים ופרוטרוט נולדו במצרים בכל שנה זה קודם זה ועוד שלא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר [אלא] שאז כי איתמלי סיהרא ידעו שפסקה גזרה מעליהם ועוד מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד והכתיב (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא ועוד אם מיהרו למות מאשתקד א"כ לא מתו בני ששים אותן שהושלמו להן עשרים שנה בשעת יציאתם שלכך תלה בכ' שנה לפי שהיו בני כ' בצמצום ונראה לר"ת לפי מדרש איכה שלא מיהרו למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה כמו שמצינו בחזקיהו דכתיב (מלכים ב כ׳:א׳) צו לביתך כי מת אתה והאריך לו הרבה [והא דכתיב (במדבר כ״ו:ס״ה) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון היינו מאותן שראוין למות קודם שנתבטלה הגזרה דכלב ויהושע היו בני ארבעים בשלוח מרגלים כדפרישית לעיל (בבא בתרא ד' קיז: ד"ה מכאן) אי נמי בתחלה נגזר אפי' על בני כ' בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקב"ה ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל הפחות בני עשרים וחדש שחדש בשנה אחרת חשוב שנה ולא יום אחד כדאמרי' (מסכת פרה פ"א מ"ג) גבי פלגס שכל חדש שלם אינו לא שה ולא איל ונשארו בשנה אחרונה כל אותן שהיו בני כ' בצמצום] הכי נמי אשכחן בדילוג קץ זכו כי גר יהיה זרעך מיצחק לא זכו ועבדום וענו אותם וכו' והשתא אתי שפיר דמשום חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לשנה לא נתייחד הדיבור עד חמשה עשר באב של שנה אחרונה שהיו ראוין למות והיו עצובין בכך עד דאיתמלי סיהרא ומה שהקשה ר"ת לפירוש הקונטרס למה נשתהה הדיבור שנה ויותר י"ל נמי שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות והן היו עציבין לפי שהיו סבורין למות באותה שנה והאי דנקט נמי חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לאו על כל שנה ושנה קאמר אלא רוב השנים ומיהו קשה על פירוש רבינו שמואל דלמה חפרו קברים בשנה אחרונה כיון שמאשתקד מתו כל אותן שהיו ראוין למות שכל אחד היה יודע בעצמו שלא היה מבן עשרים ועד ששים מפקודי משה ואהרן:

Tosafot on Bava Batra 121a · Sefaria

Rashba

מועדי יי' צריכין קדוש בית דין פירש ר"ש ז"ל שלא המועדות בעצמן צריכין קידוש, אלא ראשי חדשים שבהן תיקון המועדות, והיינו דתנן בקדוש החדש (ר"ה כד, א) ואומרים מקודש מקודש. ור"ח ז"ל כתב זה לשונו: מועדי יי' צריכין קידוש בית דין, כי משה רבינו קדשם, שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, דבור זה קדוש המועדות הוא מפי משה. שמעינן מינה שהמועדים צריכים קדוש בית דין לקבעם ולומר המועד ביום זה המקודש. עד כאן.

הא ד אמר רב חסדא ביחיד מומחה פירש ז"ל, מומחה בקי בתלמוד, כלומר, רב מובהק, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מנדרים ה"ה), ומסתברא דמומחה סמוך קאמר דומיא דמועדות דהא כי אמרינן דלגבי הפרת נדרים לא בעי מומחין כמועדות, אקשי והא ראשי המטות כתב, ואם איתא מאי קושיא, אכתי אמינא דלא בעי מומחין כמועדות ומועדי יי' צריכין מומחין סמוכין כמשה ואהרן דכתיב לכם ככם אבל הפרת הא מומחין בקיאין צריכא, והיינו ראשי המטות. אלא דאף ראשי המטות מומחין סמוכין משמע, כל שאינו מומחה סמוך אינו מתיר ביחיד אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא. והכין משמע ליה שם בנדרים מן מה שאמרו בירושלמי, וכבר כתבתיה בארוכה בנדרים (עח, א) בסייעתא דשמיא.

מאי דרוש איש ממנו (ו)לא יתן בתו לבנימן ממנו ולא מבניו כתב הרמב"ן ז"ל, אני תמה, כיון שאין משמעות אלא מהם, כל אחד ואחד בעצמו נדר ובנו מותר, ומאי יום שהותר לבא בקהל, היום הראשון שנולדה בת לבנים הותר לאותה ועדיין אסור בכולן. ומשמע דלשון בני אדם בנדרים כולהו כהדדי מתנו, ועד שכלו אותו הדור נאסרו לבא בהן, (ויש) [ויום] שכלו הותרו בכולן ועשאוהו יום טוב. עד כאן.

Rashba on Bava Batra 121a · Sefaria

Meiri

כבר ביארנו בסדר מועד שהמועדות כלן תלויין בקדוש בית דין ובראיית הלבנה ומ"מ שבת בראשית אין בית דין מקדשין אותו כלל מקדש ועומד הוא מעולם.

לא היו ימים טובים לישראל לשמוח בהם שמחה יתרה כחמשה עשר באב ויום הכפורים שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכבר ביארנו הסבות כלן במקומה במסכת תענית פרק פרקים:

Meiri on Bava Batra 121a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

תוס' בד"ה יום שכלו כו' למה נתעכב הדבור שנה ויותר כו' עכ"ל דמשמע דנתעכב הדבור מט"ב של שנת מרגלים שהיה בשנה שניה ליציאת מצרים עד ט"ו אב של שנת מ' ליציאת מצרים דאז נתמלא סיהרא דהיינו ל"ח שנה אבל אם לא מתו רק עד ט"ב של שנת ל"ט ליציאתם ובשנת מ' לא מתו א"כ למה נתעכב הדבור ל"ח שנה לא היה לו להתעכב רק ל"ז שנים דהיינו משנה השנית ליציאתם עד ט"ב של שנת ל"ט ולשון שנה ויותר שכתבו התוס' בחידושי הרמב"ן שנה יותר בלא וי"ו ראשונה אבל יש לקיים שפיר לשון התוס' שלפנינו וכ"ה בתוס' ישנים דהוי שנה ויותר דהיינו מט"ב של שנת ל"ט עד ט"ו באב של שנת מ' דליכא למימר דבשנת ל"ט היה שפיר מתעכב עכ"פ עד ט"ו באב משום אבילות דא"כ הוה מתפרש כפשטיה דגם בשנת מ' מתו וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בא"ד ועוד ט"ז אלף ופרוטרוט היה כו' עכ"ל פי' שבשנה ראשונה ליציאתם גם בשניה שהיה גזרת מרגלים משמע דלא מתו במגפה אז רק מוציאי הדיבה ועוד דלא שייך לומר באותה השנה בערב ט"ב הכרוז יוצא כו' כיון שהגזרה לא נגזרה עד למחרתו ביום ט"ב וכיון דגם בשנת מ' לא מתו לפי' רשב"ם הרי לא מתו רק ל"ז שנה ויבא לכל שנה ושנה מל"ז שנה ט"ז אלף מת"ר אלף ועוד פרוטרוט ח' אלפים שנשארו מת"ר אלף וכך הבין מהרש"ל דברי התוס' אבל בעל יפה מראה לא הבין דברי התוס' בזה והקשה עליהם מה שהקשה ע"ש בסוף מסכת תענית וק"ל:

בא"ד צריך לומר שט"ו אלפים כו' בכל שנה זה קודם זה כו' עכ"ל ק"ק מי הגיד להם שלא מתו כולן רק בני ס' בצמצום ולא יותר מס' ואימא בשנה ראשונה כבר היו רבים שמלאו ימיהם לס' שנה ולא מתו כולם רק ט"ו אלף ופרוטרוט וכן בכל שנה שוב מצאתי בספר יפה מראה שתירץ כן קושית התוס' והביא ראיה קצת לזה דאי לא היו מתים רק אותן שהיו בני ס' לא פחות ולא יותר ולא היה מהם בכל שנה רק ט"ו אלף ופרוטרוט אם כן כבר ידעו בעצמם אותם המתים באותה שנה ולמה נכנסו גם אחרים עמהם בקבורה כדמשמע דקאמר הבדלו המתים מן החיים ודו"ק:

בא"ד ועוד שלא היתה שמחה מפני הדבור שחזר אלא שאז כי כו' עכ"ל כצ"ל מתוס' ישנים ור"ל דלפי המדרש איכה משמע דלא היתה השמחה מפני הדיבור שחזר אלא מפני ביטול הגזירה שראו באתמלי סיהרא וכ"כ בעל היפה מראה והגהת מהרש"ל בזה אינן מבוררין ודו"ק:

בא"ד ועוד מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד כו' עכ"ל ר"ל דודאי ידעו שלא ימותו רק הת"ר אלף שהיו ביניהם בשעת הגזירה אלא שלא ידעו בשנת הארבעים שכבר תמו ומתו כלם בשנת ל"ט ולא נותר מהם עד אחד וסבורים היו שנשארו עוד ט"ו אלף ופרוטרוט והיו עצבים שימותו עוד בשנת מ' וא"כ כשראו באתמלי סיהרא במאי שמחו שלא מתו בשנה זו כמו שהיו סוברים הם שהרי הפסידו בזה שראו שכבר מתו מאשתקד וטוב היה להם למות עכשיו משמתו אשתקד וק"ל:

בא"ד שלא מיהרו למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזירה ונשארו כו' עכ"ל גליון תוס' והא דכתיב כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות היינו אותם שמתו קודם שנתבטל הגזירה וק"ל:

בא"ד א"נ בתחילה נגזר אפילו על בני כ' בצמצום ולבסוף ריחם כו' עכ"ל גליון תוס' וגם לפר"ת אומר ר"י אם נגזר על אותם שהיו בני כ' בשעת גזירה הרי לא היו בני ס' בסוף ל"ח שהוא סוף מ' מצומצם עכ"ל ולפרש"י בחומש בפרשת שלח לך יתיישב זה שכתב ארבעים שנה גו' לא מת א' מהם פחות מבן ס' כו' שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה כו' וכשנכנסו לשנות מ' מתו אותן של בני כ' עכ"ל ע"ש ותו לא קשה מידי ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה על פי' ר"ש דלמה חפרו קברים בשנה אחרונה כו' עכ"ל דמה שהיו עצבין בשנה זו ניחא שכ"א מהם לא היה יודע שכבר תמו ומתו כולם בשנת ל"ט והיו סבורין שימותו עוד בשנה אחרונה כמ"ש התוס' לעיל לפ"ה אבל כיון שבאמת כבר תמו ומתו כולם מאשתקד ולא היה בהם א' שהיה בן ששים אז בצמצום א"כ כ"א מהם יודע בעצמו שהוא לא ימות ולמה הלך לחפור לו קבר בשנה אחרונה ומזה לא קשיא להו על הכרוז דודאי היה גם בשנה אחרונה לפי טעותם שהיו סבורים שנשארו עוד מהת"ר אלף וימותו גם בשנה זו ודברי מהרש"ל אין מבוררין בזה גם דברי התוס' בסוף תענית אינן מבוררין בכל זה ע"ש בחידושינו וק"ל:

Chidushei Halachot on Bava Batra 121a · Sefaria

Shita Mekubetzet

מועדי ה' צריכין קידוש בית דין פירש ר"ש ז"ל שלא המועדות בעצמן צריכין קדוש אלא ראשי החדשים שבהן תיקון המועדות והיינו דתנן בקדוש החדש ואומרים מקודש מקודש. ורבינו חננאל ז"ל כתב וזה לשונו: מועדי ה' צריכין קדוש בית דין כי משה רבינו קדשם שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל דבור זה קדוש המועדות הוא ממני משה. שמעינן מינה שהמועדים צריכים קדוש בית דין לקבעם ולומר המועד ביום זה המקודש עד כאן. הרשב"א ז"ל.

יום שכלו בו מתי מדבר הקשה רבינו תם על רשב"ם ו"ל דאם מיהרו למות מאשתקד אם כן לא מתו בני ששים כו' ככתוב בתוספות. וגם לפירוש רבינו תם אי הכי אם נגזר עליהם שאותם שהיו בני עשרים בשעת גזירה הרי לא היו בני ששים בסוף שלושים ושמונה שהוא סוף ארבעים מיציאתן. עוד אומר רבינו תם ז"ל שבתחלה נגזרה על יתר מבן ששים ולבסוף ריחם להם הקדוש ברוך הוא. גזרה שוה דיליף ומעלה ומעלה מערכין ולפי זה לא אתי שפיר חמשה עשר אלף ופרוטרוט. עד כאן גליון תוספות. עיין בחדושי הרמב"ן ז"ל.

Shita Mekubetzet on Bava Batra 121a · Sefaria

Rashi

No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

Original text

Segment 1

מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ, שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית לֹא נֶאֶמְרָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ, הֲפָרַת נְדָרִים לֹא נֶאֶמְרָה.

The Festivals of the Lord were stated, but Shabbat, which commemorates Creation, was not stated. Ben Azzai says: The Festivals of the Lord were stated, but the dissolution of vows was not stated. This concludes the baraita .

Segment 2

רַבִּי יוֹסֵי בַּר נָתָן גְּמִיר לַהּ לְהָא מַתְנִיתָא, וְלָא יָדַע לֵיהּ לְפָרוֹשַׁהּ. אֲזַל בָּתְרֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת לִנְהַרְדְּעָא, וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ. אֲזַל בָּתְרֵיהּ לְמָחוֹזָא, אַשְׁכְּחֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי ״מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ, שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית לֹא נֶאֶמְרָה״?

The Gemara recounts: Rabbi Yosei bar Natan learned this baraita and did not know how to explain it. He followed Rav Sheshet to Neharde’a in order to ask him about it, but he did not find him there. He followed him to Meḥoza and found him, and he said to him: What is meant by Rabbi Yosei HaGelili’s statement: The Festivals of the Lord were stated, but Shabbat, which commemorates Creation, was not stated? What does he mean, as Shabbat of Creation is explicitly mentioned in that section of the Torah (Leviticus 23:3)?

Segment 3

אֲמַר לֵיהּ: מוֹעֲדֵי ה׳ צְרִיכִין קִידּוּשׁ בֵּית דִּין, שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אֵינָהּ צְרִיכָה קִידּוּשׁ בֵּית דִּין. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיבִי גַּבֵּי מוֹעֲדוֹת, תִּיבְּעֵי קִידּוּשׁ בֵּית דִּין כְּמוֹעֲדוֹת; קָא מַשְׁמַע לַן.

Rav Sheshet said to him: The Festivals of the Lord require sanctification by the court. This means that the start of the month, which is dependent upon the appearance of the New Moon, which determines the Festivals, can be established only by a court composed of experts. Shabbat, which commemorates Creation, does not require sanctification by the court. Shabbat is sanctified every week independent of any court action. It may enter your mind to say: Since Shabbat is written adjacent to the Festivals, it should require sanctification by the court as do the Festivals. Rabbi Yosei HaGelili teaches us that Shabbat does not require this.

Segment 4

מַאי ״מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ, הֲפָרַת נְדָרִים לֹא נֶאֶמְרָה״? מוֹעֲדֵי ה׳ צְרִיכִין מוּמְחִין, הֲפָרַת נְדָרִים אֵינָהּ צְרִיכָה מוּמְחִין.

Rabbi Yosei bar Natan asked: What is meant by ben Azzai’s statement: The Festivals of the Lord were stated, but the dissolution of vows was not stated? After all, the Torah writes explicitly about the dissolution of vows. Rav Sheshet answered him: The Festivals of the Lord require experts to determine when the months begin and when the Festivals will be observed, but the dissolution of vows does not require experts.

Segment 5

וְהָא ״רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״ כְּתִיב! אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּיָחִיד מוּמְחֶה.

The Gemara questions this explanation. But it is written: “The heads of the tribes” (Numbers 30:2), in the portion discussing the halakhot of vows. How, then, can it be said that vows can be dissolved by laymen? Rav Ḥisda says that Rabbi Yoḥanan says: The phrase teaches that vows can be dissolved by a single expert authority. In any event, the Gemara has established that Beit Shammai can derive that dissolution of vows can be performed by laymen in the manner stated by ben Azzai, as explained by Rav Sheshet.

Segment 6

תְּנַן הָתָם, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים – יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת. אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב – מַאי הִיא?

§ The Gemara discusses a mishna that addresses the issue of inter-tribal marriages. We learned in a mishna there ( Ta’anit 26b): Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur, as on these days the daughters of Jerusalem would emerge in white garments, which each woman borrowed from another. Why did they borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments. The Gemara analyzes the mishna: Granted that Yom Kippur is a day of joy, because it is a day of pardon and forgiveness, and moreover, it is the day on which the last Tablets of the Covenant were given. But what is the special joy of the fifteenth of Av?

Segment 7

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ? ״זֶה הַדָּבָר״ – דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה.

Rav Yehuda says that Shmuel says: This was the day when the members of different tribes were permitted to marry into one another’s tribe. Such marriages were restricted for the first generation to enter Eretz Yisrael, as discussed above (120a). What verse did the sages of that time interpret in support of their conclusion that this halakha was no longer in effect? The verse states: “This is the matter” (Numbers 36:6), meaning, this matter shall be practiced only in this generation, in which Eretz Yisrael is being divided among the tribes.

Segment 8

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לָבֹא בַּקָּהָל, דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה״. מַאי דְּרוּשׁ? ״מִמֶּנּוּ״ – וְלֹא מִבָּנֵינוּ.

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan offered another explanation: The fifteenth of Av was the day when the tribe of Benjamin was permitted to enter into the congregation of the other tribes of Israel through marriage, after the other tribes found a way to dissolve the vow that had prohibited them from marrying a member of the tribe of Benjamin in the aftermath of the episode of the concubine in Gibeah (Judges, chapters 19–20). As it is written: “And the men of Israel had taken an oath in Mizpah, saying: None of us shall give his daughter to Benjamin as a wife” (Judges 21:1). The Gemara asks: What verse did the sages of that time interpret that enabled them to dissolve this vow? The verse states: “None of us,” and not: None of our children; therefore, the oath applied only to the generation that had taken the oath.

Segment 9

רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר; דְּאָמַר מָר: עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר,

Rav Dimi bar Yosef says that Rav Naḥman says: The fifteenth of Av was the day on which those designated to perish in the wilderness stopped dying, as the entire generation that had left Egypt had died due to the sin of the spies (Numbers 14:29–30). As the Master says: As long as those designated to perish in the wilderness had not stopped dying,

Bava Batra 121a

Bava Batra 121a

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Shita Mekubetzet

Rashi

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text