Bava Batra 112a

מנין ליאיר שלא היה לשגוב תימה לרשב"א אי לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי לא היה ליאיר שלא היה לשגוב:

וכי תימא לעבור עליו בשני לאוין תימה הא היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי וכי תימא דהכי קאמר דאפילו אי מוקמת להו בלאוי יתירי איכא למילף שהבעל יורש את אשתו דלא משמע הכי בסמוך דקאמר לעולם קראי בסיבת הבן כדשנינן:

אם כן תרי קראי למה לי אע"ג דקרא קמא נמי שלא לצורך דכבר שמעינן מתורת משה סיבת הבן מ"מ בזה אינו מקפיד אי אשמועינן יהושע נמי סיבת הבן אבל תרי זימני לית ליה לאשמועינן. רשב"א:

אימא דנפלה ליה משדה חרמים תימה לרשב"א דלמה דוחק כל כך כיון דבעא למימר דאתא קרא להראות עשרם הוה ליה למימר דפנחס ויאיר ירשו מאמם או מאבי אמם:

ונראה לר"י גירסת הספרים דגרסינן א"ל אביי אי סלקא דעתך דבעל לא ירית כו' ולא גרסינן הכא בין למ"ד בסיבת הבן בין למ"ד בסיבת הבעל אלא גבי אי אמרת בשלמא דרב יימר בסמוך גרסינן ליה ואמאי דאקשי רב פפא דלמא קראי בסיבת הבן מהדר אביי לשנויי הכי וקאמר אי אמרת בשלמא דבעל ירית וקרא אסיבת הבעל קפיד אתי שפיר הא דמשמע דאתי קרא למיעבד תקנתא אפילו לנחלת האם שלא תסוב מדכתיב ירושת שני מטות גבי איסור הסבה אע"פ שכבר הוסבה נחלת האם מ"מ קפיד קרא שלא תסוב יותר על ידי נישואי הבת ובסיבת הבעל איכא תקנתא דמנסבין לה גברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה דהשתא לא מתעקר ע"י סיבת הבעל יותר ממה שהוסבה כבר ואע"פ כשימות בעל ויירשנו בנו מתעקרא נחלת האם משבטא דאימא לשבטא דאבא שהרי הבן אביו ואמו מתיחסים על שבט אביהן או שמא הבעל לא יירשנה כלל שתתאלמן או תתגרש ויירשנה הבן הא לא איכפת ליה לפי שאי אפשר לעשות תקנה לדבר זה אלא אי אמרת דבעל לא ירית וקראי במסיבת הבן כדקא פרכת כי קא מינסבא נמי לגברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה מתעקרא נחלת האם על ידי הבן כדפרי' אלא ודאי בסיבת הבעל משתעי ולהכי קים ליה לתנא דקרא דוכל בת יורשת נחלה בסיבת הבעל כתיב מדכתיב ביה ירושת שני מטות משמע דלנחלת האם נמי עבדינן תקנתא שלא תסוב יותר והכי פירושא דברייתא הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ובסיבת הבעל הכתוב מדבר דמהניא תקנתא לנחלת האם וכי תימא בסיבת הבן משתעי וקרא לא אתא למעבד תקנתא אלא לנחלת האב תא שמע לא תסוב נחלה ומיתורא דקראי שמעינן דחד בסיבת הבן וחד בסיבת הבעל ואם כן ההוא דכתב ביה ירושת שני מטות דמשמע דבעי תקנתא לנחלת האם בסיבת הבעל כתב דאשכחינן ביה תקנתא:

אמר ליה רב פפא לאביי דלמא שאני התם שכבר הוסבה אע"ג דכתיב ביה ירושת שני מטות לא קפיד קרא אנחלת האם שכבר הוסבה ולעולם קאי בסיבת הבן אע"ג דליכא תקנתא לנחלת האם א"ל שכבר הוסבה לא אמרינן אין סברא לומר שלא הקפיד הכתוב אנחלת אם אע"פ שכבר הוסבה דכיון דכתיב ירושת שני מטות משמע דבנחלת האם עבדינן נמי תקנתא:

אמר ליה רב יימר לרב אשי אי אמרת בשלמא שכבר הוסבה היינו דמתוקמי קראי בין בסיבת הבן בין בסיבת הבעל כו'. רב יימר לא הוה יודע דאביי כי הוה מוקי לקרא בסיבת הבעל מפרש לקרא דמנסבינן לה גברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה ולהכי קשיא ליה אמאי ניחא ליה לאוקומי בסיבת הבעל טפי מבסיבת הבן ובין הכי ובין הכי כי מינסבא לשבטא דאבוה מתעקרא נחלת האם משבטא דאימא לשבטא דאבא כיון דלא אמר שכבר הוסבה ומשני דמנסבינן לה וכו' ועל פ"ה יש לתמוה שאין זה שיטת גמרא דרב פפא אקשי לאביי אברייתא ואביי לא מהדר מידי ועושה בעיא שלו בלשון קושיא ועוד דמסיק אביי שכבר הוסבה לא אמרינן ולפירושו הוה ליה למימר ודלמא דהא מספקא ליה ואין בספרים ודלמא ועוד דבכל הספרים גרסינן אמר ליה אביי דמשמע דאקושיא דאקשי ליה רב פפא מהדר לשנויי:

פנחס דזבן מזבן ויאיר דזבן מזבן ואם תאמר אם כן תרי קראי למה לי, ואי נמי קרא למה לי כלל. י"ל דבכבודן ועשרן של צדיקים משתעי קרא, שאוכלין פרי מעשים בעולם הזה. וכי אקשינן לעיל אם כן תרי קראי למה לי, הכי קאמר, אי לאו לאשמועינן דין ירושת הבעל למה לי לאשמועינן שמתו אימותיהם וירשו הם.

פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת ואם תאמר לימא יאיר דזבן מזבן ופנחס דירש את אמו, דהא לעיל לא קשיא ליה אלא תרי קראי למה לי. וי"ל דכי אמר פנחס דזבן מזבן לא מצי אמרת, הכי נמי דיאיר דזבן מזבן לא מצית אמרת, דאם כן כיון שחוזרות ביובל ואינו יכול ליקבר בהם לא היה אומר הכתוב ויהי לו עשרים ושלש ערים, שאינן שלו אלא לאכילת פירות. ואמר בפנחס והוא הדין ליאיר.

דנפלה משדה חרמים פירש ר"ש ז"ל, שדה המתחלקת לכהנים ביובל. והקשו עליו, דכשמת אלעזר עדיין לא היה היובל לישראל, דבסדר עולם (פי"ב) שנו עשרים ושמונה שנה פרנס יהושע את ישראל, ובו בפרק מת אלעזר, ואלו ישראל לא מנו שמיטות ויובלים אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו (ערכין יב, ב). אלא שדה חרמים ממש קאמר, שהוא לכהן, וכמו שפירש הוא ז"ל ללשון ראשון, ושדה החרם מתחלקת לכהנים של אותו משמר.

גירסת הספרים כך אמר ליה אביי לרב פפא בין למאן דאמר בהסבת הבן בין למאן דאמר בהסבת הבעל הא קא מיעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא. ולפי גרסא זו אביי שואל היה לרב פפא היכי מתוקמי קראי והיכי עבדי דלא תיעקר ירושת שבט האם, דכשאתה משיאה לזו שהיא יורשת שני המטות, בין שתמצא לומר שהקפידה התורה אף בהסבת הבן או תמצא לומר שהקפידה בהסבת הבעל ולא בהסבת הבן, שאין הנכסים עקורין כשבאין מיד האשה ליד בנה, דבן כרעיא דאימא הוא, מכל מקום כיון שהבעל יורש, כשאתה משיאה לאחד ממשפחת מטה אביה כמו שאמרה תורה הא קא מיעקרא הנחלה משבט האם לשבט האב, שהבעל והבן משבט האב הן נחשבין. ואכתי אביי ורב פפא לא מסקי אדעתייהו מאי דקאמר ליה רב אשי לרב יימר דמנסבין לה לגברא דשבטא דאבוה כשבטא דאבוה ואימא משבטא דאימא. ואהדר ליה רב פפא שאני הכא שכבר הוסבה, שהאשה הזאת על שבט אביה תחשב, ועד שלא נשאת כבר הוסבה הנחלה על ידה לשבט האב, ולא הקפידה תורה בזו אלא שתשמור הנחלה לאותו שבט שהוסבה לו, ולא תנשא לשבט אמה אלא לשבט אביה. אמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן כי בזו שהיא באה משני מטות הקפידה התורה שלא תסוב הנחלה על ידה מאחד משני המטות ממטה אל מטה. ורב יימר ראה דברי רב פפא ואמר ליה לרב אשי בעל כורחין אית לן למימר שכבר הוסבה, שאם כן לא תמצא תקנה לזו שתנשא לעולם, ולא אמרה תורה שתשב זו עגונה לעולם, אלא כי אמרי שכבר הוסבה יש לה תקנה, בין שתאמר שהקפידה התורה בהסבת הבעל ובין שהקפידה בהסבת הבן, וכמו שאמרנו, והשיב לו רב אשי דכבר הוסבה לא אמרינן, ואפילו הכי יש לה תקנה דמנסבינן לה לגברא דכותא. ואפשר לומר דהא דרב אשי כמאן דאמר בהסבת הבעל, דהשתא לא מיעקרא נחלה כלל, דהא בעל כמותה לגמרי, אבל אי אמרת בהסבת הבן הקפידה תורה, אפילו כי מינסבא לגברא דכותא, מכל מקום כשיירשנה בנה מתעקרא נחלה, דעד השתא בידא דידה דהיא כולה מצד האב משבט ראובן ומצד אמה כולה משבט שמעון, ואלו הבן בין מצד אביו ובין מצד אמה משבט ראובן. וי"ל דאפילו למאן דאמר בהסבת הבן ניחא, דמכל מקום הבן הוה מצד אביו ומצד אמו משני המטות ומצד האבות משבט ראובן ומצד האימהות משבט שמעון. כן נראה לפרש שיטה זו לפי גירסת הספרים. ויש גירסא אחרת וכך היא: אמר ליה אביי לרב פפא אי סלקא דעתך דבעל לא ירית וקראי בהסבת הבן הא קא מיעקרא נחלה וכו'. וקושיא הוא דקא מקשינן לרב פפא דאמר לעולם אימא לך בעל לא ירית וקראי בהסבת הבן, והכי פירושא, אי אמרת בשלמא דהסבת הבעל הכתוב מדבר, ולומר שהבעל יורש את אשתו, אבל בהסבת הבן לא הקפידה התורה, דנחלה הבאה לו לבן ממורישה לא חשבינן לה עקירה, דכמאן דמנחה ביד מורישיו היא, הכא נמי משכחת לה תקנה לזו שאתה יכול להשיאה לגברא דכותא מצד אביו ומצד אמו, והילכך אם תמות בחיי הבעל ויירשנה הבעל הא לא מיעקרא נחלה זו כלל, דאכתי כדקיימא קיימא, ואם ימות הבעל בחייה ויירשנה בנה הא על יד הבן לא מיעקרא נחלה, דכרעא מאימיה הוא. אלא אי אמרת בעל לא ירית ובהסבת הבן הקפידה התורה, אין תקנה לזו, שאפילו אתה משיאה לגברא דכותא מכל מקום בנה שהוא יורשה אינו דכותה ובו הקפידה התורה ואין תקנה לזו ותשב ותתעגן. ואמר ליה שאני הכא שכבר הוסבה. ורב אשי דאהדר ליה לרב יימר דמנסבינן לה לגברא דכותא, סבר שהבעל יורשה, כאביי, וכאביי פריק ליה. ונמצא לפי זה, דרב אשי דהוא בתרא אית ליה ירושת הבעל דאורייתא, וכולהו תנאי הכין אית להו, רבי עקיבא ורבי ישמעאל דאמר אין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת שבנה ובעלה יורשין אותה, ואביי ורבא אית להו נמי הכין, דדקו לה מקרא מונתתם את נחלתו לשארו ונתתם את נחלת שארו לו, וכן ר' אבהו שאמר משום ר' יוחנן ומשום ר' ינאי משמיה דרבי ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, הכי נמי אית להו, ותרתין מתניאתא דאייתי בסמוך חדא תניא בהסבת הבן והבעל וחדא תניא בהסבת הבעל ולא הבן, תרווייהו אית להו ירושת הבעל דאורייתא. ורב פפא דאמר בעל לא ירית לאו בדוקא אמרה, דחייה בעלמא הוא דקא דחי דקראי לא קא מוכחי, דאיכא למימר דבעל לא ירית והסבת הבן הכתוב מדבר. ולא אשכחן בכולהו תנאי מאן דאמר ירושת הבעל מדרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכתוב (כתובות פג, ב) (ז"ל) ולרבי אל(י)עזר, ופליגי רבנן ורבי מאיר עליה בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נב, ב), דתנן התם אלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה (ב)דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים מתנה כמכר, ר' אלעזר אומר כולן חוזרין ביובל, ואמרינן עלה בגמרא והיורש את אשתו ירושת הבעל דאורייתא, וחכמים לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא במתנה ומשום דכתיב תשובו ודרשו ליה לרבות את המתנה, ורבי אלעזר אמר כולן חוזרין סבר לה כדרבנן דאמרי תשובו לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו, בכורה מתנה קרייה רחמנא, והיורש את אשתו ירושת הבעל דרבנן. אלמא ליכא מאן דאית ליה דרבנן בכולהו אלא רבי אלעזר, ולא קיימא לן כותיה אלא כחכמים וכרבי מאיר, ובכולהו אמוראי נמי (ו)לא אשכחן דאית ליה דרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכותב ולא דחי כל הני מן קמי רב. ואפילו כי אמר רב פפא נמי, הא איכא רבא דרביה הוא דלא סבירא ליה כותיה. ור' יוחנן אית ליה נמי הכין, כדאמרן, ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד דהא איכא רב אשי דהוא בתרא דאית ליה הכין, כמו שכתבתי, והלכתא כותיה דבתרא הוא. ודאמרינן (כתובות, פג, א) בכותב לאשתו בעודה ארוסה דין ודברים אין לי עמך וכו' נחלה הבאה לו ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה לאו נחלה הבאה לו מדרבנן קאמר, אלא העתידה לבוא לו ממקום אחר על ידי מעשה שלא בא עדיין קאמר, וכמו שכתבתי למעלה בפרק (נ, ב) ובכתובות בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא.

כבר ביארנו במשנה שהבעל יורש את אשתו ואין האשה יורשת בעלה מ"מ ירושת הבעל אינה מן התורה אלא מדברי סופרים ומאחר שאין ירושת הבעל מן התורה זה שהזהירה ביורשת שלא להשיאה אלא לאחד משבט אביה בהסיבת הבן הכתוב מדבר ר"ל מחשש שמא תילד ותמות ויירשנה בנה אבל לא בהסבת הבעל ר"ל שמא תמות ויירשנה בעלה שהרי מן התורה אינו יורשה ושמא תאמר בת יורשת מה הועלנו בנשואיה לשבט אביה הרי היא יורשת גם כן נכסי אמה ואע"פ שנשאת לשבט אביה הרי ירושת אמה מוסבה לשבט אביה והלכך בין בהסבת הבעל בין בהסבת הבן מה הועלנו בנשואיה לשבט אביה אחר שכשתמות אמה היא יורשתה ומגלגלת ירושתה לשבט אביה מ"מ חששא זו אי אפשר בתקונה שכבר הוסבה משעה שנשאת אמה לאביה וכשהוסבה בלא עברה הוסבה שלא נאסרה הסבה אלא ביורשת שאם לא כן אין לך משיא את בתו אלא לשבטו אלא שהנדוניאות או הם במעות שאין בהם דין הסבה או אם הם בקרקע דבר מועט הם ולא חששה תורה בכך ואע"פ שאפשר שלא מתה האם עדין ונמצאת הסבה זו מתחדשת עכשו כשתמות לאחר נישואי בתה ומטעם זה היה לנו לומר שכבר הוסבה לא אמרינן מ"מ אומרים שכבר הוסבה ומשעת נשואין נעשית הסבה זו ומ"מ מצוה זו שלא להסוב נחלה ממטה אל מטה לא נאמרה לדורות כמו שיתבאר למטה:

ולענין ביאור הסוגיא דרך קצרה אביי הקשה סוף סוף הא מיעקרא נחלה וכו' כמו שפירשנו והשיבו שכבר הוסבה לא אמרינן שהרי אפשר שעדין לא מתה האם והסבה זו מתחדשת עכשו ורב יימר הקשה לרב אשי אותה קושיא בעצמה שהקשה אביי לרב פפא והשיבו רב אשי בדרך אחרת דמנסבי לה לגברא דאבוה משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאמא שלא חדשו נשואי בת זו שום הסבה שהרי היתה נחלה זו ראויה לבת זו שהיא בדרך זה ואף כשתמות הבת ותסוב נחלתה לבעל הרי שבטי הבעל כשבטי אשתו ושמא תאמר תינח אם ירש בעלה ומה תאמר בהסבת הבן מ"מ הרי בן זה אם אביו כאמו היא חשובה ולענין מסקנת הסוגיא מ"מ אומרים שכבר הוסבה וכמו שכתבנו:

אע"פ שסתם הקדש לבדק הבית סתם חרמים לכהנים ר"ל שאם אמר שדה פלני שלי חרם ולא הזכיר לבדק הבית אם שדה אחזה היא הרי הוא לכהנים במוחלט ר"ל שלא לצאת ביובל כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה אימא דנפלה כו' תימה כו' הל"ל דפנחס ויאיר ירשו מאמם כו' עכ"ל ר"ל דודאי מעיקרא דפריך דלמא דזבין מזבן דאתא קרא להראות עושרם הל"ל נמי דפנחס ויאיר ירשו מאמם כו' אלא דגדולה מזו יש להקשות דאיכא למימר דקרא לאו בירושה כלל משתעי כפרשב"ם מיהו השתא נמי דמשני ליה דזבין מזבן לא מצית אמרת כו' מ"מ כיון דאכתי לא מיתרצי מירשו מאמם ואתי קרא להראות עושרם ל"ל לדחוק עצמו למפרך משדה חרמים ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"י כו' וה"פ דברייתא כו' תקנתא לנחלת האם וכ"ת כו' ומיתורא דקרא כו' עכ"ל יש לדקדק דמ"מ מה השיב אביי לרב פפא דכיון דהתנא גופיה אית ליה דמצינן למימר דלא אתא קרא למיעבד תקנתא אלא לנחלת האב אע"ג דכתיב יורשת ב' מטות א"כ מיתורא דקרא נמי לא שמעי' מידי דהא איכא למימר כקושית התנא לעבור בב' לאוין וקראי דפנחס ויאיר איכא למימר כקושית דרב פפא דאתי קראי להראות עושרם וי"ל דודאי התנא סמך עיקר מלתא איורשת ב' מטות דמשמע דאתי קרא למעבד תקנתא נמי לנחלת האם אלא לרווחא דמלתא קאמר הכי וכ"ת בסבת הבן כו' ת"ש לא תסוב כו' ולית לן לדחוקי במלתיה כיון דאיכא נמי יתורא דקראי ודו"ק:

וכי תימא לעבור עליו בשני לאוין תימה הא אמרינן כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירי כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דהכא אית לן לאוקמי בלאוי יתירי קודם שנדרוש ירושה שאינה מחמת קורבה שלא מצינו כמותה. תוספי הרא"ש ז"ל.

דנפלה ליה משדה חרמים פירש רשב"ם ז"ל כגון מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה הגזבר כו'. וקשה דלא מיקרי שדה חרמים. ועוד הקשה ה"ר יום טוב ז"ל מהא דתניא בסדר עולם יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שבים כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. לכן נראה דבמחרים נכסיו איירי ולמאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית מיירי הכא כשפירש לכהנים. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו אימא שנפלה ליה משדה חרמים שנותנים לאותו משמר ואפשר שלא היה פנחס במשמר אביו. עד כאן.

אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דלמא לעולם לא ירית בעל וקראי בהסבת הבן כדאמרינן ויאיר דזבן מזבן ופנחס דזבן מזבן כו'. אמר ליה אביי. פירוש הוסיף לו אביי קושיא אחרת על הני קראי גופייהו שלא מענין זה שהקשה עליו רב פפא ואמר ליה בין למאן דאמר קראי בהסבת הבן בין למאן דאמר קראי בהסבת הבעל סוף סוף אפילו כשתנשא בת זו לאחד ממשפחת מטה אביה כיון שאמה משבט אחר היא כדאמרינן לעיל אפשר שתמות אמה ותירש היא ותמות היא וירש אותה בנה או בעלה ונמצאת נחלת שבט אמה נעקרת משבטה לשבט אביה שהוא שבט בנה ובעלה ואם כן מה הועיל נישואיה לאחד ממשפחת מטה אביה. והנה החשש שחשש הכתוב עדיין ישנו. ואהדר ליה קושיא זו אינה קושיא דשאני התם שכבר הוסבה מעת שנשאת אמה לאביה ואין נישואי בתה עכשיו לאחד ממשפחת מטה אביה מחדשה הסבה והכתוב לא הקפיד אלא על הסבה שמתחדשת בנישואי בת זו עכשיו. אמר ליה שכבר הוסבה לא אמרינן. פירוש לפי שאפשר שתהא אמה עדיין בחיים ולא מתה אלא לאחר שנשאת בתה נמצאת הסבה לא היתה אלא לאחר נישואי בתה בעת מיתתה ומקודם לכן לא היתה שם הסבה לפי שקיימת היתה ונכסים בחזקתה היו עומדין ואין כאן לומר שכבר הוסבה. אמר ליה רב יימר לרב אשי כו' פירוש. זו הקושיא עצמה שהקשה אביי לרב פפא הקשה אותה גם רב יימר לרב אשי והשיב בה רב אשי תשובה אחרת ואמר ליה דמנסבין לה לגברא דאבוה משבטא דאבוה ואמה משבטא דאמה שנמצאת נישואי הבת עכשיו לא חדשה הסבה שקודם הנישואין היתה נחלה זו ראויה לזו הבת שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ועכשיו לאחר נישואיה אפילו אם תמות וירש אותה הרי אביו משבט ראובן ואמו משבט שמעון. ואם תשאל תינח אם מתה בחיי בעלה ויירשנה בעלה אין בכך חדוש הסבה שהרי בעלה אביו משבט אביה ואמו משבט אמה הוא אבל אם מתה לאחר מיתת בעלה הא איכא חדוש הסבה דנמצאת נחלה זו קודם נישואיה היתה ראויה לה שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ועכשיו נעקרת נחלה זו לזה הבן שאביו ואמו משבט ראובן הן. יש להשיב אם אביו כאמו דמי וכיון שגם אביו משבט שמעון הוא נמי כאמו משבט שמעון הוא חשוב. הרא"ם ז"ל. והוא קרוב לדברי רשב"ם ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו ואמר ליה אביי ואי בסבת הבת הא מתעקרת נחלה. פירוש ואי סבת הבת עקירת נחלה חשבת ליה האי דקאמר וכל בת יורשת נחלה ממטות לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה ואיך מעקר נחלה והלא כשהיתה בידה הנחלה משני מטות היתה ממוצעת מחצה למחצה כי היא משתיהן שוה בשוה אבל כשתהיה הנחלה ביד בנה שהוא רובו משבט אביה הנה הבן של שלשה חלקים ממטה האב והרביעי ממטה האם אלא ודאי סבת הבן אינה עקירה מפני שהוא יוצא ירכה ועכשיו היה לנו להקשות לאביי אלא מאי מפני סבת הבעל הקפיד הכתוב והא מתעקרת נחלהע במיירש אותה בעלה שהוא ממטה אביה כולו כל שכן דמעקר ולא נדע לאביי איזו תקנה ימצא לסבת הבעל בלא ימצאנה לסבת הבן כי אותה תקנה שמצא רב אשי ואמר דמנסבינן לה לגברא דאבוה כו' גם היא תקנה לסבת הבן כי הבן ממוצע שוה בשוה ואולי חשב לה אביי תקנה אחרת והוא שיתנה עמה שלא ירשנה בעלה אלא בנה מכל מקום הזהיר עליהן הכתוב שלא ינשאו ממטה אל מטה שמא לא יתנו ונמצאת נחלה נעקרת אבל רב אשי תירץ הקושיא לרב יימר בעבור שהקשה לו לדעת שניהם בין לסיבת הבן בין לסיבת הבעל וגם הוא לא מצא תקנה לדעת שניהם. עוד יש לומר הכי קאמר אביי אי אמרת בשלמא סיבת הבן לא שמה סבה היינו דשרינן לה להך דאתיא משני מטות לאינסובי לשבט אביה על ידי הדחק כי היכי דלא תעגן ותיתב משום לית לה תקנתא תקיפתא ודלמא מיית בעלה בחיים וירתי לה בניה וליכא עקירת נחלה כלל ובמקום הדחק התירו את הספק אלא אי אמרת סיבת הבן היא סיבה הא ודאי מעקרת נחלה בתרי גווני וחזר רב יימר והקשה כי לעולם מפני הדחק לא היינו מתירין הספק אלא דודאי אמרינן שכבר הוסבה וחזר רב אשי ותירץ אפילו תימא שכבר הוסבה לא אמרינן משכחת לה תקנתא לתרווייהו בין לסיבת הבן בין לסיבת הבעל. זהו הנראה בשמועה זו. הא דאמר ליה רב פפא לאביי שכבר הוסבה פירוש בעוד שהיתה הנחלה בידה כבר הוסבה ממטה האם למטה האב כי היא נחשבת ממטה אביה ואף על פי שהיא ממוצעת ואמר ליה אפילו שכבר הוסבה לאו טעמא הוא כי מכל מקום הנחלה עומדת במקום ממוצעת ועכשיו תכנס לשלשה חלקים מן האב. חזר רב יימר והקשה ואי לא אמרינן שכבר הוסבה קשיא לתרווייהו ורב אשי תירץ כו' כדכתיבנא. עד כאן לשונו. וזה לשון הרשב"א ז"ל גירסת הספרים כך אמר ליה אביי לרב פפא בין למאן דאמר בהסבת הבן בין למאן דאמר בהסבת הבעל הא קא מעקרת נחלה משבטא דאמה לשבטא דאבא. ולפי גירסא זו אביי שואל היה לרב פפא היכי מתוקמי קראי והיכי עבדינן דלא תעקר ירושת שבט האם דכשאתה משיאה לזו שהיא יורשת שני המטות בין שתמצא לומר שהקפידה בסבת הבן או תמצא לומר בהסבת הבעל ולא בהסבת הבן שאין הנכסים עקורין כשבאין מיד האשה ליד בנה דבן כרעא דאמה הוא מכל מקום כיון שהבעל יורש כשאתה משיאה לאחד ממשפחת מטה אביה כמו שאמרה תורה הא קא מעקרת הנחלה משבט האם לשבט האב שהבעל והבן משבט האב הן נחשבין. ואכתי אביי ורב פפא לא מסקי אדעתייהו מאי דקאמר ליה רב אשי לרב יימר דמנסבין לה לגברא דשבטיה משבטא דאבוה ודאימיה משבטא דאמה. ואהדר ליה רב פפא שאני הכא שכבר הוסבה שהאשה הזאת על שבט אביה תחשב ועד שלא נשאת כבר הוסבה הנחלה על ידה לשבט האב ולא הקפידה התורה בזו אלא שתשאר הנחלה לאותו שבט שהוסבה לו ולא תנשא לשבט אמה אלא לשבט אביה. אמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן כי בזו שהיא באה משני מטות הקפידה התורה שלא תסוב הנחלה על ידה מאחד משני המטות ממטה אל מטה ורב יימר סבר כדברי רב פפא ואמר ליה לרב אשי דעל כרחין אית לן למימר שכבר הוסבה יש לה תקנה בין שתאמר שהקפידה התורה בהסבת הבעל ובין שהקפידה בהסבת הבן וכמו שאמרנו והשיב לו רב אשי דכבר הוסבה לא אמרינן ואפילו הכי יש לו תקנה דמנסבינן לה לגברא דכותה. ואפשר לומר דהא דרב אשי כמאן דאמר בהסבת הבעל דהשתא לא מעקרא נחלה כלל דהא בעל כמותה לגמרי אבל בהסבת הבן הקפידה תורה אפילו כי מנסבא לגברא דכוותה מכל מקום כשיירשנה בנה מעקרא נחלה דעד השתא בידא דידה דהיא כולה מצד האב משבט ראובן ומצד אמה כולה משבט שמעון ואלו הבן בין מצד אביו בין מצד אמו משבט ראובן. ויש לומר דאפילו למאן דאמר בהסבת הבן ניחא דמכל מקום הבן הזה מצד אביו ומצד אמו משני המטות מצד האבות משבט ראובן ומצד האמהות משבט שמעון. כן נראה לפרש שטה זו כפי גירסת הספרים. ויש גירסא אחרת וכך היא אמר ליה לרב פפא אי סלקא דעתך דבעל לא ירית וקראי בהסבת הבן הא קא מעקרא נחלה כו'. וקושיא היא דקא מקשה לרב פפא דאמר לעולם אימא לך בעל לא ירית וקראי בהסבת הבן והכי פירושו אי אמרת בשלמא בהסבת הבעל הכתוב מדבר ולומר שהבעל יורש את אשתו אבל בהסבת הבן לא הקפידה התורה ונחלה הבאה לו לבן ממורישיו לא חשבינן ליה עקירא דכמאן דמנחיה ביד מורישיו היא הכי נמי משכחת לה תקנה לזה שאתה יכול להשיאה לגברא דכוותה מצד אביו ומצד אמו והלכך אם תמות בחיי הבעל ויירשנה הבעל הא לא מעקרא נחלה זו כלל דאכתי כדקיימא קיימא ואם ימות הבעל בחייה ויירשנה בנה הא על ידי הבן לא מעקרא נחלה דכרעה דאימיה הוא אלא אי אמרת בעל לא ירית ובהסבת הבן הקפידה התורה אין תקנה לזו שאפילו אתה משיאה לגברא דכוותה מכל מקום בנה שהוא יורשה אינו דכוותה ובו הקפידה התורה ואין תקנה לזו ותתעגן. ואמר ליה שאני הכא דכבר הוסבה. ורב אשי דאהדר ליה לרב יימר דמנסבין לה לגברא דכוותה סבר הבעל יורשה כאביי וכאביי פריק לה. ונמצא לפי זה שרב אשי דהוא בתרא אית ליה ירושת הבעל דאורייתא וכולהו תנאי הכין אית להו רבי עקיבא ורבי ישמעאל דאמרי אין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת שבנה ובעלה יורשין אותה ואביי ורבא אית להו נמי הכין דדקו לה מקרא מונתתם את נחלתו לשארו ונתתם את נחלת שארו לו. וכן רבי אבהו שאמר משום רבי יוחנן משום רבי ינאי משמיה דרבי ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק הכי נמי אית להו. ותרתין מתנייתא דאייתינן בסמוך חדא תניא בהסבת הבן והבעל וחדא תניא בהסבת הבעל והבן תרווייהו אית להו ירושת הבעל דאורייתא. ורב פפא דאמר בעל לא ירית לאו בדוקא אמרה דחייה בעלמא הוא דקא דחי דקראי לא מוכחי דאיכא למימר לא ירית הבעל ובסבת הבן הכתוב מדבר. ולא אשכחן מאן דאמר ירושת הבעל דרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכותב ולא דחינן כל הני מן קמי רב ואפילו כי אמר רב פפא נמי הא איכא רבא דרביה הוא ולא סבירא ליה כוותיה ורבי יוחנן דאית ליה נמי הכין כדאמרן ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא איכא רב אשי דהוא בתרא דאית ליה הכין כמו שכתבתי והלכתא כוותיה דבתרא הוא. ודאמרינן בכותב לאשתו בעודה ארוסה דין ודברים אין לי עמך כו' נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה לאו נחלה הבאה לו מדרבנן קאמר אלא העתידה לבוא לו ממקום אחר על ידי מעשה שלא בא עדיין קאמר וכמו שכתבתי למעלה בפרק חזקת גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ובכתובות בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונה.