Avodah Zarah 59b

דודורין גיגיות קטנות ובלע"ז טולינ"ץ:

אידרי עובד כוכבים קפץ ואחזה בתוך היין שלא תשתקע:

כי היכי דלא לשכשך וליאסר בהנאה שאין מנסכין אלא ע"י שכשוך:

וברצוה לחביתא עד דשייפא כפו החבית לצד אחד עד שישפך יינך לתוך כלי אחר שימשך היין מן העובד כוכבים ואחר כך יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א"א לשמור שלא ישכשך ואע"ג שאנו אוחזין את ידו. ברצוה לשון מטה על צידה כדאמרינן לקמן (עבודה זרה דף עד:) וחתים להו אבירצייהו שוליהן:

דשייפא שהורק לכלי אחר כמו השופה יין לחמרים:

ואע"ג דלזבניה האי ישראל לעובד כוכבים אחר אסור:

למישקל דמי מההוא עובד כוכבים שרי דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יין נסך אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל:

שלא בפני עבודת כוכבים רבותא אשמועינן:

נקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך צ"ל שבהכנסת ידו אע"פ שהיה יודע שהוא יין אינו חשוב שכשוך לאסרו בהנאה מפני שהיה טרוד ליקח אתרוגו שלא יטנף ודמי למדדו ביד אליבא דרבנן דאמרי לעיל (עבודה זרה דף נז.) ימכר ומיהו בהוצאת האתרוג הוצרך למינקט בידיה שאינו טרוד כל כך כמו בהוצאת ידו דמדידה דלעיל דהתם כל שעה אף בסוף מדידה הוא נותן לב על מדידתו אם מדד יפה הלכך אף בהוצאת ידו חשבינן ליה טרוד ור"ת פי' דהכא בהכנסת היד סבור שהיא של שמן והויא כההיא דחרס דלעיל (עבודה זרה דף נח.) דזה היה מעשה ואמרו ימכר ודוחק ורשב"ם פי' דבשביל שנגע ביין מתחלה ליטול האתרוג לא מיתסר דמגע עובד כוכבים שלא בכוונה היה נוגע ביין אלא ליטול האתרוג נתכוין ולא בשביל ליגע ביין וכמו שסבור של שמן היא ונמצאת של יין דשרינן לעיל בהנאה אבל לאחר שנטל האתרוג היה לחוש שמא יתן דעתו וישכשך:

אמר רב אשי מנא אמינא לה ומייתי ראיה מר' יהודה בן בתירא אע"ג דאיהו שרי למכור לכל העובדי כוכבים שבעולם מיהו מיניה נשמע לרבנן דפליגי עליה שלא יחמירו כ"כ לאסור אף לאותו עובד כוכבים שנסכו ואע"פ שאילו היה ישראל זה שופכו שהיה העובד כוכבים זה רוצה ליפטר וא"כ היה לנו להחשיבם דמי יין נסך ממש מ"מ כיון דבישראל אם נסכו חייב לשלם ואפי' שפכו זה כדתנן בהנזקין (גיטין נב:) המנסך במזיד חייב בעובד כוכבים נמי חשבינן ליה דמי הזיקו ורשב"ם פי' דרב אשי לא אייתי למילתייהו אלא לאסמכתא דלא כל הימנך ונהי דאין הלכה דהא ודאי יכול לאסרו בהנאה ואף לאונסו כדמשמע לקמן בפ' בתרא (עבודה זרה דף עב:) מ"מ שמעי' מיהא דטענתא מעלייתא היא לישראל לומר לו לא היה לך לאסור ייני ודמי נזקו שקיל מיניה:

ה"ג אתא עובד כוכבים אידרי אנח ידיה עילויה פי' שם ידו נגד הברזא ומנע יציאת היין הלכך מדמי ליה לצדיה אבל אם תחב אצבעו בתוך נקב החבית הוה ליה יין שתחת אצבעו כמו מפיה ושל מעלה מאצבעו כמו משוליה דאמרינן בסמוך דלכ"ע כל החבית טמאה וכ"כ רשב"ם בשם רש"י שאם תחב עובד כוכבים את הברזא בחבית או אם נטלו לגמרי מן החבית שכל היין אסור דא"א שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית ואפי' בהפסד מרובה אסור כל היין בשתיה:

אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור פי' הקילוח הסמוך לנקב אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה דקסבר צדדין לאו חיבור הוא ליאסר כל שאר היין ואיכא דאמרי עד ברזא חמרא אסור פי' כל יין שלמעלה לנקב אסור דכיון דכולו נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם הוה להו חיבור ואסור ואידך שרי אף בשתיה כתנאי מילתא דרב פפא אתאמרא כתנאי חבית של תרומה שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה ונגע בו טבול יום טמאה חביות שלהם היו יושבות על שוליהן כשהנקב בפיה כל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון בשוליה כל היין נמשך אחר הנקב ומצדיה נמי טמאה צ"ל שאין זה מטעם נצוק דהא תנן (לקמן עבודה זרה עב.) נצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה אלא הטעם לפי שמה שנכנס אצבעו טמא וא"כ מה שלמעלה ולמטה בחבית ממה שכנגד אצבעו הוה ליה מפיה ומשוליה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמא מטעמא דפרישית מצדיה טהור דלא חשיב האי כפיה ומשוליה והשתא אתיא הך דרב פפא בהדיא כר' יהודה ללישנא דכל להדי ברזא חמרא אסיר ואידך שרי כיון שלא תחב ידו עד חלל החבית אלא הניח על הנקב ה"ל מצדיה וללישנא דעד ברזא חמרא אסור נמי צ"ל דאתיא כר' יהודה והלכך אידך שרי ומה שאוסר עד ברזא שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן כך הצעת השיטה לפ"ה וק' להך לישנא דאמר עד ברזא אסור היאך יהיה זה שהיין כולו מעורב ויהיה חציו אסור וחציו מותר בשתיה לכן נראה לפרש דעד ברזא אסור זהו בהנאה והטעם כי מיד שנפתח הנקב נתנענע כל היין שעד הברזא לצאת דרך שם וכששם ידו על הנקב נסתם הכל מלצאת וחשוב כאילו נגע בכולו ואידך שרי בהנאה אבל בשתיה אסור מפני היין האסור השוכב עליו פסק בקונט' לית הלכתא כרב פפא דהא קים ליה כר' יהודה דיחידאה הוא והלכה כרבים דלא מיפלגי בין פיה ושוליה לצדדיה ואין טעם לפסק זה דבכמה דוכתי פסקינן כיחיד לגבי רבים אכן אומר ר"ת דודאי הוא דלית הלכתא כרב פפא משום דרבא פליג עליה אע"ג דהוא בתראה יותר מרבא משום דרבא רבו וגם הוא בתראה והיה גדול ממנו בחכמה ובמנין ופליג עליה לקמן בפ"ב גבי ההוא עובד כוכבים דאנח ידיה אבת גישתא פי' ב' קנים חלולים תחובים בשפוע ומדובקים ראשיהם מלמעלה (כזה) ומניחים הקנה הא' הארוך תוך החבית והוא נקרא גישתא והקנה הנדבק לו נקרא בת גישתא ומוצצין בבת גישתא ויוצא כל היין דרך שם במציצה אחת עד מקום שהגישתא מגעת ואם מניח אדם אצבעו על הבת גישתא לא יצא עוד אם לא יחזור וימצוץ ועובדא הוה דאנח עובד כוכבים ידיה אבת גישתא ואסריה רבא לכולי חמרא פי' כל היין שבחבית ואקשי ליה רב פפא במאי בנצוק א"ל שאני הכא דכולי חמרא אבת גישתא גריר ומפרש ר"ת שהגישתא לא היתה מגעת לשולי החבית ואפ"ה היה אוסר הכל מטעם גריר שכל יין החבית מתנענע ביציאתו לחוץ ורב פפא ששאל במאי בנצוק על יין שאין הגישתא מגעת שם היה שואל כי בדעתו אין לאסור רק עד מקום שהגישתא מגעת כי הכא ללישנא דעד ברזא אסור אבל השאר אינו נאסר דלית ליה אותו טעם דגריר וא"כ רבא שאוסר שם הכל גם כאן יאסור הכל שהרי כולו מתנענע לעלות ולצאת ואין נראה לפרש לפלוגתא דהתם ביין שהגישתא מגעת שם שרבא היה אוסר מטעם גריר ורב פפא שרי דא"כ תקשי לרב פפא גופיה להך לישנא דעד ברזא אסור וכי תימא דהך דהכא לבתר דשמעה מרבא קבלה ומ"מ לא אסר רבא שם רק מה שסופו לצאת ע"י הגישתא דאין לשון לכולי חמרא משמע הכי והיה לו לתלמודא לפרש אלא ודאי אסר הכל כדפרישית והלכתא כוותיה והקשה הר"ר משה מקוצי על זה הפסק דכל זה אינו אלא מכח הפירוש שפירש שאין הגישתא מגעת עד שולי החבית והקשה דלישנא דכולי חמרא אגישתא (גרידא) לא משמע הכי דהא לא היה נעשה כי אם להריק את החבית דרך שם בלא נקיבה וגם רש"י פירש לקמן שהגישתא היתה מגעת עד שולי החבית ומה שהקשה ר"ת דבכמה דוכתי פסקינן כיחיד לגבי רבים היינו כשפסק בהדיא כוותיה אבל הכא דלמא ברייתא לא שמיע ליה לרב פפא ודלמא אי שמיע ליה דרבנן פליגי עליה הוה הדר ביה לכך נראה לו דאין הלכה כרב פפא מטעם דקם ליה כיחידאה וגם ר"ח פסק כך וא"ת לפי מה שפירש לעיל שהגישתא היתה מגעת עד שולי החבית למה לא היה רב פפא רוצה לאסור וניחא ללישנא דכל להדי ברזא אסור אע"פ שסופו לצאת גם שם לא היה רוצה לאסור כי אם מה שעלה בחלל הקנה אבל ללישנא דעד ברזא אסור משום שסופו לצאת למה לא היה אוסר שם יש לומר דעד ברזא סופו לצאת יותר בקל דכשיסיר עובד כוכבים ידו מעל הנקב יצא היין מאליו אבל בבת גישתא כיון ששם העובד כוכבים ידו מנעו מלצאת אם לא ימצוץ בקנה פעם שניה וצ"ל דבין רב פפא ורבא דלא אסרי בהנאה השאר מטעם תערובת סברי כרשב"ג דאמר ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו וההיא דקדח במינקת והעלה דנאסר הכל מפני טפת יין המתערבת אתיא כרבנן כדפרי' לעיל ומה שאסרנו מטעם שסופו לצאת דוקא כשהניח העובד כוכבים ידו על נקב הברזא או על הבת גישתא שמנע היין לצאת והוו כאילו נגע בכולו כדפרישית אבל נגע בקילוח היוצא או אם הישראל מושך יין מן החבית לתוך כלי שיש בו יין נסך למ"ד נצוק אינו חיבור דקי"ל הכי מותר כל מה שבחבית אף בשתיה דמגע הקילוח אינו כלום לגבי מה שבפנים וכן מוכיחות ההלכות גבי המערה יין נסך לבור וכן גבי נטל המשפך דלמ"ד נצוק אינו חיבור הכל שרי וצ"ל לרב פפא ללישנא דלא אסר אלא להדי ברזא שיסתמו אותו הנקב ויעשו הברזא במקום אחר דכיון שהקילוח הראשון שיצא דרך עובי הברזא אסור א"כ יאסר כל השאר שיצא דרך שם מפני שנוגע בדופני הנקב שיש בהם כל שעה טופח להטפיח וראשון ראשון נאסר:

There are manuscripts that read "Rav Ashi said to them." And this also appears in the commentary of the Ravad.......

ההוא אתרוגא כו׳ הר״אבד ז״ל סובר דרב אשי להתירו בשתיה בא והיינו דלא קאמר דלזבנוה לגוים ונתן טעם בדבר שרוב המנסכין אינן מנסכין אלא בשכשוך אלא שחכמים חששו למיעוט המנסכין במגע ומיהו כל שהמגע הוא שלא בכונה דאיכא תרי קולי מיעוטא וספקא דנסוך שרינן אפילו בשתיה ואין זה נכון דבכל דוכתא הזכירו מגע גוי שלא בכונה לאסור בשתיה ולא הזכירו בו לשון שכשוך וכדאמרינן בעובדא דלוליבא ונגע בחמרא וכן בכל מקום ובההיא מעצרתא דלקמן הצריכו הדחה ונגוב בטופח על מנת להטפיח ואף על פי שאין בו כדי שכשוך אלא ודאי לא בא רב אשי אלא להתירו שמא בהוציאו ידו ישכשך בו שלא לצורך והנה מגעו בחנם שאוסר בהנאה כההוא עובדא דבירם ולזה הפי׳ הסכימו כל המפרשים והסכימו רבותי ז״ל.

אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל אף על גב דלזבוני ומשקל דמיה אסור שרי ליה למשקל דמיה מינים דההוא גוי דנסכיה מאי טעמא מקלא קלי. פר״שי ז״ל דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יין נסך אלא אומר לו שפכת את ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל עכ״ל ויש אומרים דדוקא שנסכו במזיד כלומר שהיה יודע שהוא של ישראל אבל אם היה סבור שהוא שלו אסור למישקל דמי מיניה דהשתא כיון דבדיננו כי האי גוונא פטור שהמנסך בשוגג פטור כשזה בא ונפרע מן הגוי לא מתחזי כדמי נזקו אלא דמי יין נסך ומסתייעין בזה עוד ממה שמצאו במקצת נוסחאות האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בכונה. ויש דוחין שאין זו ראיה דדילמא להכי נקט בכונה לאפוקי מגעו של גוי שלא בכונה שאינו אוסר בהנאה ואפילו לזבוני לאיניש דעלמא שרי וזה דעת מורי הר״אה ז״ל דלעולם מותר ליטול דמיו מאותו גוי ואפילו עשה בשוגג וגם הוא פטור בדיניהם וטעמא נפקא לקמן בסמוך בס״ד ומיהו הני מילי בדנסכיה שלא מדעתו של ישראל אבל אם נגע בו מדעתו ודאי אסור למישקל דמיה מיניה דהשתא לא מצי תבע דמי נזקא והיינו מאי דקאמר להו רב להנהו סבוותא כי מזבניתו חמרא לגוים קדומו ושקולו זוזי מיניה כי היכי דלא להוו יין נסך ברשותיכו.

גרסת רוב הספרים אמר רב אשי מנא אמינא לך דתניא גוי שנסך יינו כו'. ויש גורסין כתנאי גוי שנסך כו׳ והכל יוצא לענין אחד כדבעינן לפרושי בס״ד ר״י ן׳ בבא ור׳ יאודה ן׳ בתירא מתירין אותו מפני ב׳ דברים כתב ר״שי ז״ל ואף על גב דלא סבירא לן כותייהו להתירו למכור לגוי אחר מההוא גוי מיהא שרי לאיפרועי מיניה נזקו מטעמא דלא כל הימנו ע״כ ונראה מדבריו ז״ל דרבי יאודה בן בבא ורבי יאודה בן בתירא לגמרי מתירין אותו ואפילו למוכרו לגוי דעלמא ואף על גב שנגע בו בכונת יין ונסכו וזה ודאי דבר קשה דאפילו תהוי כולה מכלתין מתניתין ושמעתתא שאסרו מגע גוי בכונה בהנאה דלא כותייהו וזה אינו עולה על הדעת כל שכן שלא הזכירוהו בכולה מכלתין ועוד דבפרק השוחט אשכחן לרב נחמן דסבר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה.. ואף על פי כן הוא אוסר מגעו של גוי בכונה וכדאמר לעיל לפום נוסחא דיק׳ אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא דמי ההוא חמרא מי אמרי אלא שבזו ראה הר״אבד ז״ל דרב נחמן מפריז על המידה יותר מרבי יאודה ורבי יאודה משום חומרא דיין נסך ואינו נכון דאם כן היכי אוקימנא בפרק השוחט למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו כת״ק דהכא שהוא אוסר ביין דילמא שאני הכא משום חומרא דיין נסך ועוד קשה כיון דרבי יאודה ורבי יהודה מתירין אותו לגמרי בהנאה ואפילו למוכרו לגוים ואנן לא קיימא לן כותיה בהא כדרהיט כולה מכלתין מנא ליה לרב אשי דנעביד כותייהו למישקל דמי׳ מההוא גוי ואי מסברא אמר לה לא לימא מנא אמינא לה דמהא לית ליה שום ראיה ומורי הר״אה ז״ל היה אומר דהא דקתני רבי יאודה בן בתירא ורבי יאודה בן בבא מתירין אותו לאו מדרבנן אלא לומר שמתירין אותו מן התורה ולא הוצרכו לפרש דהא פשיטא דאסור מדרבנן כדאיתא בכולה מכלתין ולדין תורה הוא שנחלקו דת״ק אוסרו מן התורה כשנסכו הגוי בפירוש ואף על פי שלא היה שלו ואפילו נסכו שלא בפני עבודה זרה ורבי יאודה ורבי יאודה מתירין אותו מן התורה מפני שני דברים כדפי׳ ואזיל ונפק לן מפלוגתיהו לענין הא דרב אשי דכל היכא דאמרת דמאורייתא שרי לגבי ההוא גוי דנסכיה מיהת מוקמינן ליה הדינא דאורייתא ושרינן ליה למישקל דמי מיניה דהא אפילו הדינא דרבנן אפשר לן למיתלי דדמי נזקיה שקיל ואפילו עבד גוי בשוגג תלינן בדמי נזקו אבל אם אתה אומ׳ שמן התורה הוא אסור בהנאה אף אנו נחמיר בו דלא למשקל דמיה מההוא גוי ואפילו עשה כן במזיד משום חומרא דעבודה זרה דלא ליחזי כנהנה מעבודה זרה ויין נסך דאורייתא ומשום הכי אמר רב אשי מנא אמינא לך כו׳ דס״ל דהלכתא כרבי יאודה ורבי יאודה או משום דמסתבר טעמייהו שאין מנסכין אלא בפני עבודה זרה או משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כשעשה בו מעשה קיים הניכר כשחיטה או כיוצא בו ולא כשעשה בו מעשה נסוך שהוא מעשה שאינו ניכר וכדקתני לה בפרק הניזקין היזק שאינו ניכר ונוסחא דגרסי כתנאי כך מתפרשת כמו שאמרנו ולפי שיטה זו לא שני ליה לרב אשי בין דנסכיה גוי במזיד בין שהיה סבור שהוא שלו ובלבד שלא עשה כן מדעתו של ישראל ומאי דלא נקט רב אשי דנסכיה שלא בפני ע״ז משום דמסתמא הכי הוא.

ובבריתא הוצרכו לפרש כן מפני כחו של ת״ק שהוא מתיר גם בזה אי נמי דבלאו הכי נמי סבירא ליה דאפילו בפני עבודה זרה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דניסוך וכל מה שאמרו חכמים במגע גוי אינו אלא גזירה שלהם משום גזירת סתם יינם ומשו׳ הרחק בנותיהם ומה שאמרו בפרק השוחט דמ״ד אדם אוסר דבר שאינו שלו כת״ק דהכא ולא אמרו דחומרא דיין נסך שאני זהו מן הטעם שאמרנו שכבר היה ידוע להם דהדינא דאורית׳ נחלקו ות״ק מן הדין הוא אוסר מן התורה ורבי יאודה ורבי יאודה מתירין מן התורה דוקא דלא אפשר שיהו מתירין אפילו מדרבנן והלכתא כר״א ואיכא נוסחי דגרסי בתר הא מתניתא אמר רב אשי הלכך האי גוי דנסכיה ותוספת לשון הוא ולא גרסינן ליה וליתיה בנוסחי דר״שי ז״ל ולא בעיקר נוסחי ובר מהא דרב אשי אית לן דנפקא לן מפלוגתא דהני תנאי לענין יין זה שנסכו גוי שנתערב ביין שלנו אם ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך זה דלת״ק כיון דיין נסך דאוריתא הוא הוה ליה יין נסך גמור שנתערב יין ביין ואין לו תקנה דרבן שמעון בן גמליאל אבל לרבנן דשרו ליה מדאוריתא לא עדיף מסתם יינם דקיימא לן ביה כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו יין ביין מותר ומכר לגוים חוץ מדמי אסור שבו מ״ר ז״ל ותו לא מידי.

ההוא חביתא דאשתקיל ברזא מניה אדרי גוי אנח ידיה עילויה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא. פי׳ ברזא קנה חלול ארוך שנותנין בנקב החבית מצדה ומשם היין יוצא וסותמין אותו בעץ או בגד וכיוצא בו הנקרא פאליול בלע״ז.

ובמעשה הזה אומר מורי הרב ז״ל שנשמט העץ שבתוך הקנה כי הוא הנקרא ברזא וכשנתן הגוי ידו בפי הקנה נגע ביין שהיה בפי הקנה ובקלוח היוצא משם והיין שבתוך הקנה הוא מה שאמרו כאן דבהדי ברזא אבל מדברי ר״שי ז״ל נראה שנשמט הקנה עצמו כי הוא הברזא ונגע הגוי ביין שבנקב החבית ששם הברזא ובקלות היוצא משם ובהדי ברזא הוא הקלוח היוצ׳ סביבו׳ הנקב ולשון מורי הרב ז״ל נראה נכון יותר ולשון הגירסא שבספרים שלנו כולם דגרסי הדרי גוי או אתא גוי והנח ידיה עילויה נראה שלא החזיר שם הגוי הברזא כמו שאומרים מקצת המפרשים ז״ל אלא שנתן ידו בנקב הברזא להציל היין כמו שאמרנו והוצרכו לדון אם הנגיע׳ שנגע גוי בהדי ברזא חשוב כנגיעה בכולו אם לאו ועל זה בא רב פפא ואמר דלא חשיבה כנגיעה בכולו כי היין שבברזא פרוש הוא לעצמו וכאלו אינו מעורב ביין שבחבית והיינו דאמרינן אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי פר״שי ז״ל דלהדי ברזא אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה וקסבר ניצוק לאו חבור לאסור כל היין ע״כ ומה שכתב רבינו ז״ל שמותר בהנאה לפי שאין כאן שכשוך נרא׳ פי׳ לפירושו לפי שזה לא נגע ביין בכונת נסוך ובחנם דאם כן אפילו בנגיעה גרידתא מתסר. כדאמרינן בכל דוכתא אבל זה להציל היין נתכוון וכמו שפירש רבינו ז״ל ואפילו הכי אלו שכשך בו או שהיה כדאי לשכשך בו היינו חוששין לאותו שכשוך שהוא כנגיעה בחנם לדעת נסוך ברוב המנסכין שהם משכשכין וכמו שאמ׳ בעובדא דמחוזא דלעיל אבל כיון שאין אנו רואין כאן שכשוך וגם אין שם מקום שיוכל לשכשך כשישהה ידו שם ודיינינן ליה כמגע גוי שלא בכונה שאסור בשתיה ומותר בהנאה והוה ליה כמדדו ביד שדינו להמכר וכן אמרו לקמן גבי ההיא חביתא דפקעה לארבא והדרי גוי וחבקה דשרי בהנאה לפי שלהציל נתכון וכשתאמר דכיון שהקלוח או מה שבברזא אסור בשתיה שיאסר מה שבחבית מדין נצוק לכך כתב רבינו דרב פפא סבירא ליה דנצוק אינו חבור והכי ודאי משמע לפום פשטא דההוא עובד׳ דגושתא ובת גושתא שבפרק השוכר דאתמר רב פפא ואמר שמע מינה נצוק חבור וכדאיתא התם הלכך דלהדי ברזא אסור בשתיה מיהת וכל אידך חמרא שרי אפילו בשתיה כי מה דבהדי ברזא נדון כאלו פרוש לגמרי מן החבית לענין דלא חשיב נגיעה דברזה נגיעה ביין שבתוך החבית ואי משום נצוק הא לית ליה לרב פפא נצוק ובאידך לישנא אמר רב פפא דעד ברזא אסיר ואידך שרי כלומר כי כל היין שבחבי׳ הראוי לצאת דרך הברזא אסור בשתיה כדין דבהדי ברזא ואידך שרי אפילו בשתיה ואתא רב יימר ואוקמא להא בפלוגתא דרב יאודה ורבנן בחבית של תרומה שנגע טבול יום בצדה דלרב יאודה טהורה ולרבנן טמאה דרבנן סברי לה כנגיעה בכולה ורבי יאודה סבר דלא חשיבה נגיעה ביין שבתוך החבית כלל הלכך טהורה דאילו דין נצוק ליכא התם דהא לכולי עלמא אין הנצוק חבור לטומאה ולטהרה ורב פפא דאמר כרבי יאודה וסבירא ליה נמי דביין נסך אין נצוק וכדאמרן.

וכתב רבינו ז״ל דלית הלכתא כרב פפא דהא רב יימר אוקים מימריה כרבי יאודה ולית הלכתא כוותיה וכרבנן קיימא לן והכא כל היין שבחבית אסור בשתיה ומותר בהנאה זו שיטת ר״שי ז״ל ור״י ז״ל הקשה עליו דהיאך אפשר שידון רב פפא כלישנא בתרא שיהא היין שבחבית למעלה מן הברזא אסור בשתיה ויהא מה שלמט׳ ממנו מותר בשתיה כלום אפשר לומר שיהא זה מונח על זה ויהא העליון אסור והתחתון מותר בשתיה ועוד הקשו עליו והלא מאי דבברזא נוגע ביין שבחבית והוא כמעורב בו והיאך לא יאסור אותו מדין תערובת שהרי אף רבי יאודה לא אמר טהורה אלא מפני שהיין שנגע מתבטל במה שבחבית וכן אמרו בתוספתא רבי יאודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה פירוש שמתבטל מה שנוגע בטהור שבחבית כדין תרומה טמאה שנפלה לתרומ׳ טהורה שעולה באחד ומאה כדאיתא במשניות בהדיא לבית הילל דהלכתא כותייהו והכא לגבי יין נסך אוסר הוא במשהו כדעת ר״שי ז״ל וכל שכן כשאתה אוסר כל דבהדי ברזא דמסתמא אין ששים באידך דלתחת לברזא כדי לבטלו אפי׳ לדעת רבינו תם ז״ל שסובר דסתם יינם בששים אפילו יין ביין לכך פירשו רוב המפרשים ור״י ז״ל בכללם כך אמר רב פפא דבהדי ברזא אסור בהנאה ואידך שרי בהנאה דנגיעתו דברזא לא חשיבה נגיעה בחבית וכסברה דרבי יאודה ומיהו הכל אסור בשתיה דאפילו תימא נצוק אינו חבור הא ודאי ברזא וחבית דיינינן ליה כחבור לאוסרו מדין תערובת בשתיה מיהת ובאידך לישנא אמר דעד ברזא אסור בהנאה שהכל הוא חשוב כאילו היה בברזא כיון שראוי להיות נמשך דרך שם וכשנגע בברזא נגע בו ואידך שרי בהנאה ואסור בשתיה בדין תערובת אבל מות׳ בהנאה דקיימא לן סתם יינם יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ואם תאמר והיאך אפשר לאסו׳ נגיעתו בהנאה דהא נגיעה כמתעסק במלאכתו הוא דמיא וכמדדו ביד ומאי שנא מעובדא דחביתא דלקמן.

תירץ הר״אבד ז״ל דהכא מיירי כשהיו שם ישראלים שהיו יכולין להציל וכיון דכן חיישינן שלא נתכוון להציל אלא לנסך אבל עובדא דלקמן לא היה שם ישראל שיוכל להציל ותולין שנתכוון הוא להציל.

כבר בארנו שכל מגע בסבה הנכרת אינו אוסר בהנאה ובלבד שתהא הסבה נמשכת מתחלה ועד סוף מעשה היה שנפל אתרוג לתוך חבית של יין ובא גוי והכניס ידו לתוך היין ותפש באתרוג והרי יש כאן סבה נכרת שלהצלת האתרוג נתכון ומ"מ נאסר היין בשתיה שאין לך מגע גוי מותר בשתיה וחששו חכמי התלמוד שאם יחזור ידו ויוציאה ינסך בשכשוכו ויאסר בהנאה שמאחר שנעשית כונתו אפשר שבהוצאתו יכוין לנסוך שהרי כבר הלכה סבה הנכרת ונתנו עצה שיאחזו מהר בידו ויוציאו את היין דרך נקב או דרך הטייה ולא יאסר בהנאה על הדרך שכתבנו ויש מגדולי המפרשים שפרשוה להתר שתיה וכנגד כל מה שכללנו והוא תמה גדול והלא אסרנו בשתיה אף שלא בכונת מגע ושלא בכונת יין אלא שהם מפרשים שמגע בלא שכשוך אף בכונה אינו אוסר בהנאה וכשהמגע בסבה הנכרת ובלא שכשוך מותר בשתיה ואין דברים אלו נראין כלל שאם כן למה הצריכו נגוב בגת שנמצא בו הגוי כשהיה בו טופח להטפיח כמו שיתבאר למטה הואיל ואין שם כדי לשכשך ולא חילקו בה בין סבה ללא סבה וראיתי מהם שפירש שכל מגע שאין בו שכשוך שאינו אוסר עד שיפרוש שהפרישה עושה הנסוך ונתנו סימן לדבר כצפעוני יפריש ולא יראה לי כן שאם כן מה שאמרו בברזא אנח ידיה עלוה יאחזו את ידו ויוציאוה דרך נקב ושמא לדעתם כך הדין ויש מי שפירש שמעשה זה לא נגע הגוי ביין אלא קודם שישקע האתרוג לקחו בידו בראשו האחד וצוה לאחוז בידו שלא ישכשך באתרוג ויעשה כמדדו בקנה לאסר בשתיה ואע"פ שאין הדברים נראין דרך פירוש שאם כן לא הוצרכו לומר נקטוה לידיה וברצוה עד דשפייא אלא שיטלו האתרוג מידו ותסתלק ידו בלא שום תנועה מ"מ לענין פסק יראה מדבריהם בכלי שהוא צף על פני היין ואחז בו גוי ולא שכשך עדין ואחזו ידיו או שגערו בו וראו שהניחו בלא שכשוך שמותר בשתיה ואף לענין פירוש אפשר שאלו יאמר נקטוה לידיה ויטלו האתרוג מידו שמא ינדנד היא ידו עמהם בהוצאת האתרוג מידו וישכשך:

כל שאסרנו את היין בהנאה בין בכח בין במגע דוקא למכרו לאחרים אבל ליטול דמיו מאותו גוי עצמו מותר ואע"פ שהגוי נוטל את היין אין אומרים דמי יין נסך קא שקיל שאין זה כנהנה מיין נסך אלא כנוטל דמי נזקו שהרי הוא כמי ששרפו לו או הטילו לים והרי מן הדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע"ג דעל ידי מעשה אוסר מדברי סופרים הוא ואף עיקר האיסור מדברי סופרים הוא שגזרו על מגעם ואחר שכן אין נטילת דמים ממנו נראין אלא כתשלומי נזקו יש מי שאומר דוקא בשנסכו בחזקת שהוא של ישראל הא אם נסכו בחזקת שהוא שלו ונמצא שהוא של ישראל אסור שהרי המנסך יינו של חברו בשוגג פטור כמו שיתבאר במסכת גיטין נ"ב ב' והרי אין זה חייב מן הדין וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא כתבו אלא בשנסך לאנסו ורוב מפרשים מסכימים אף בזו להתר ויראה לי טעם להתיר שאע"פ שאינו חייב מן הדין מ"מ כל שהוא מחזיק עצמו במחוייב ופורע אין כאן אלא דמי נזק ואין זה דומה אלא למכר עד שלא פסק שדמיו אסורין שהרי הוא עצמו מסייע בכך וכן יש מי שמפרשה דוקא בשנסכו לע"ז בפירוש שהוא איסור תורה אבל מגע שאינו אלא של סופרים לא ואין זה כלום שמכיון שהוא אוסרו לו מי שאסרו מ"מ מזיק הוא ודמי נזקו הוא נוטל:

יין שנשפך מן החבית והיה זב בקרקע והיתה יד הגוי או רגלו מונח בקרקע והלך היין דרך שם ונגע ברגלו או בידו יראה לי שאין זה מגע כלל לאסר אף בשתיה לא הלך הגוי אצל היין אלא היין הולך אצלו וכן מצאתיה לקצת חכמים בחבית המקלחת והיה הגוי לשם ונגע הקלוח אפילו בידו שלא עשאוהו כטומאה שאין בה הפרש בין נגע הוא בטומאה בין נגעה בו טומאה אבל אם הלך הגוי וכוון עמידתו לשם וכל שכן אם נגע אע"פ שלא שכשך אסור:

מעתה חבית שנשמט העץ הסותם נקב שבה והיין נגר ונשפך ובא הגוי והניח שטח אצבעו או פס ידו על הנקב ועיכבו מלצאת אע"פ שאין כאן שכשוך גמור הרי זה בדין מגע ואם לא היה שם ישראל מזומן כמהו להצלה זו מותר הכל בהנאה שהרי מעשה הנכר הוא שלא נתכון אלא להצלה אבל אם היה ישראל מזומן כמהו אין זה מעשה הנכר לדעת קצת מפרשים כמו שכתבנו למעלה ולדעתנו כגון שלא היה הוא מזומן לשם שאינו מעשה הנכר ונאסר בהנאה ומ"מ הואיל ואין כאן נדנוד ולא נגיעה בחלל ולא בפיה ולא בשוליה אלא מצדיה אין הכל בדין מגע גמור מכל וכל לאסר בהנאה אלא כל שמתעכב בסבתו והוא כל שמברזא ולמעלה אסור בהנאה ומה שמשם ולמטה מותר בהנאה ואסור בשתיה מתורת מגע אע"פ שאינו מגע גמור דנוהו כמגע שלא בכונה אף במקום שישראל מזומן כמהו או יותר ממנו ויש שאין אוסרין מה שמברזא ולמטה מתורת מגע אלא מתורת נצוק כלומר שאין חבורו פחות מנצוק מעתה הואיל ומברזא ולמטה אי אתה אוסרו אלא מטעם נצוק וכבר בארנו שלא נאסר הנצוק משום מגע אלא משום ערוב הם אומרים שאם יש שם קיתון של מים נצל כל שמברזא ולמטה להתר שתיה ואף לדעת זה אין נראה כן הואיל וכל שמברזא ולמעלה בא עליו כאחד ואין לומר עליו ראשון ראשון בטל אא"כ היה שם מים בכדי שמה שמברזא ולמעלה אין בו כדי נתינת טעם ומ"מ גדולי המחברים מתירין מברזא ולמטה בשתיה הואיל ולא נגע בחלל שכל נגיעת צד אינם אוסרין אלא הנמשך אחריה ואין הדברים נראין כלל וקצת חכמי הראשונים שבלוניל חזקו טעם זה לומר שאף עד ברזא לא נאסר אלא כעין נצוק הואיל ולא נגע בחלל ואין הנצוק אוסר מה שלא נגרר אחר אותו הקלוח שאין הנצוק עושה נצוק אחר כמו שיתבאר לדעת גדולי המפרשים ואיני מודה בזו שהרי לענין טומאה נמנית נגיעת הצד באחת וחבור הנצוק באחרת וגדולי המפרשים הולכין בה לשטתנו ומ"מ המתירים שהזכרנו הסכימו שאם היתה למעלה מזו שנגע בה ברזא אחרת ויין יוצא ממנה שכל שעד אותה ברזא מותר לגמרי בשתיה וא"כ גיגיות שלנו שיש נקב בשוליהן ונקב בצדן ונגע גוי בקלוח היוצא דרך שוליה אם היה יוצא דרך נקב שבצדה מותר כל הנמשך עד אותו נקב הואיל ולא נגע בחלל דברים אלו אינם אלא בשהניח שטח ידו על הנקב שאין כאן מגע גמור אבל אם הכניס אצבעו או עץ הסתום בנקב ונגע בחלל אין שם חלוק בין ברזא ולמעלה לשל מטה אלא כל שיש שם סבה הנכרת כגון שהיה לשם ישראל מזומן כמהו או יותר לדעתנו הכל אסור בהנאה ואם לא נגע בחלל דינו כדין מה שכתבנו וי"מ שאף עובי הדף שבקנקן דינו כחלל וכן ראוי להורות:

חביות שלנו שתוחבין עץ נקוב בנקב שבגוף החבית וסותמין אותו עץ הנקוב בבגד או בנעורת ונפלה אותה סתימה של נעורת והניח גוי שטח אצבעו על נקב העץ התחוב אף זה דינו כן לפי סוגיית הגמרא והכל נקרא צדיה ומ"מ אפשר לדונו כקלוח היוצא ושלא תדון כגוף החבית ולא יאסר מה שבחבית אלא משום נצוק ויותר בקיתון של מים שאין היין הנמשך תוך אותו קנה אלא כקלוח היוצא ויותר מה שלמטה מן הברזא לדעת קצת מפרשים אף בלא מים בשתיה כמו שיתבאר ואם החזיר הנעורת אם הנעורת כל כך ארוך שנכנס ראשה לחלל הכלי אסור בהנאה כל שנוגע בחלל הכל אסור כנוגע בשולי החבית שנאסר מה שבפיה וכנוגע בפי החבית שנאסר מה שבשוליה ואף אם לא נגע בחלל כל שנגע בצדי נקב החבית דינו כדין מה שכתבנו ואסור עד ברזא בהנאה ומ"מ אם אין הנעורת מתפשט בכניסתו לצדי החבית אפשר לדונו כדין קלוח שנגע בו גוי שלא לאסור יין שבחבית אלא מצד ערוב עקר המגע ולהתיר בקיתון של מים הא אם היה הנעורת נכנס עד צדי הנקב שבחבית אע"פ שלא נכנס לחלל דינו כדין מה שכתבנו ויש אומרים הואיל וזו כלי בפני עצמו אף מה שנכנס לצדי החבית הואיל ואינו מתפשט לחלל דינו כדין קלוח וי"מ שמועת אשתקיל ברזא בקנה זה ולא בנקב החבית ולהתר שתיה:

גוי שהסיר הברזא שבגוף החבית ולא החזירה אם היה ראשו נוגע לחלל והרי שכשך בהוצאתו הכל אסור בהנאה ואם לא היה ראשה נוגע בחלל ולא שכשך כלל והוציאה במשיכה כל היוצא מצד הסרתו הרי הוא כחו בכונה כמי שהריק ואסור בהנאה והשאר מותר בהנאה וכן כתבו חכמי הצרפתים בפירוש ויש אומרים שאין בזה דין כחו אלא דין מגע על ידי דבר אחר ומ"מ אי אפשר בלא מגע ואסור בהנאה אלא שכדעת ראשון ראוי להורות ואף לדבריהם בשתיה ואם הוסרה בידו או בגופו מצד חכוכו שלא בכונה אע"פ שאין כאן דין כח אלא מצד מגע מותר בהנאה אלא שאע"פ שלא שכשך אסור בשתיה ואם היתה סתימה זו במגופה ואפילו היתה חציצה דקה בין המגופה ליין והסירה הגוי שנמצא שאין כאן מגע ביין כלל אסור מדין כחו לדעת ראשון שכל שהסיר המונע אע"פ שלא נגע הרי הוא כמי שהריק ואם הסירה שלא בכונה הרי זה כחו שלא בכונה ומותר בשתיה אף לדעת זה וחכמי קטלונייאה מתירין את זו בשתיה אף בלא חציצה ואף לדעת זה ואיני מבין שהרי מ"מ יש כאן מגע אלא שלדעתם אין זה מגע גמור הואיל ולא הוצרך בהוצאתו אפילו במשיכה ודבריהם נראין וכחו מכח הרקתו אין כאן שלא נאמר מוריק אורוקי אלא כשהוא מטה את הכלי ומריק את היין מכח הטאתו הסיר ברזא של נעורת בחביות שלנו אם לא היה נוגע הנעורת עד צד נקב החבית הרי הוא כנוגע בקלוח והחבית באיסור נצוק וכן לדעת קצת כל זמן שלא תכנס ראשה לחלל אפילו נכנסה לצד עובי נקב שבגופה אלא שאין הדברים נראין כמו שכתבנו ויש מתירין בהוצאת ברזא בכל צד ואין הדברים נראין כלל:

יין נסך בכלי ובא ישראל והוציא מיין החבית לאותו כלי שנאסר יין החבית משום נצוק גדולי המפרשים כתבו שעד ברזא מותר בהנאה כמו שכתבנו שהנצוק משום ערוב וסתם יין שנתערב ימכר כלו חוץ מדמי מה שנתערב ומברזא ולמטה מותר בשתיה שלא נאסר בנצוק אלא הנגרר אחריו ואע"פ שהכל מעורב הרי יש לנו כיוצא בו במלאכת קנישקניז כמו שיתבאר ורבים הורו כן למעשה ומ"מ רבותי הורו בהוראה מוחלטת שאף מברזא ולמטה אסור בשתיה כל שנתערב האסור עם המותר אין בו התר שתיה על דרך שטה שכתבנו ומ"מ בזו אם היה שם קיתון של מים לבטל האסור שבכלי מותר שהנצוק משום עירוב הוא ולא משום מגע כמו שביארנו:

חבית שהיתה מקלחת ונגע גוי בקלוח הואיל ויצא הקלוח חוץ לחבית ואין בכלל המגע לא שוליה ולא פיה ולא צדיה לא נאסר יין החבית אלא משום נצוק והכל מותר בהנאה ואם היה בחבית קיתון של מים בכדי לבטל עקר מגעו של גוי מותר והוא שלא יהא בכלל מגעו בכדי נתינת טעם במים שבו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

גמרא אע"ג דלזבוניה כו' מנא אמינא לה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אידרי עובד כוכבים כו' שלא תשתקע עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה כי היכי דלא לשכשך וליאסר בהנאה שאין מנסכין כו' לתוך כלי אחר שימשוך היין מיד העובד כוכבים כו' וכ"ה בר"ן:

תוס' בד"ה מהו שיוליך ענבים כו' אע"ג דלקמן שרינן בזריקה כו' זאת דומה קצת למזיגה ולכך יש לאסור לכתחלה כו' עכ"ל משמע מדבריהם דזריקה שרי לקמן אפילו לכתחלה ולא ידענא היכא דההיא דכל שבזב טהור אינו עושה יי"נ בדיעבד קמיירי ונראה דשיעור דבריהם כך הוא אע"ג דלקמן שרינן זריקה כו' וא"כ היכי ס"ד לבעיין למימר או דלמא ל"ש לאסור הכא זריקה אפילו בדיעבד ותירצו דזאת דומה קצת למזיגה ושוב כתבו מלתא באנפי נפשיה למאי דאמר ליה אסור ולכך יש לאסור לכתחלה כו' אבל בדיעבד כו' ודו"ק:

בד"ה אמר ר' פפא כו' לפי שמה שנכנס אצבעו טמא כו' עכ"ל לאו ממש נכנס אצבעו בחבית דהא בכה"ג ר' יהודה לא פליג כמו שכתבו התוס' לקמן דר' יהודה לא איירי אלא בלא תחב אצבעו ורב פפא נמי מודה בהכי כמ"ש התוס' לעיל אלא דר"ל דכל מה שנכנס מן היין בחבית נגד אצבעו שמצדדים הוה טמא וכן מוכיחין דבריהם שכתבו וא"כ מה שלמעלה ולמטה בחבית ממה שכנגד אצבעו ה"ל מפיה כו' דמשמע מאותו יין שכנגד אצבעו ויותר נראה להגיה כן לפי מה שנכנס נגד אצבעו טמא כו' ודו"ק:

בא"ד דההוא דקאזיל מיניה ומיניה דלקמן פירוש שבשעה שהחבית נופל לבור עדיין הוא נוגע בו כצ"ל:

ד"ה ה"ג אתא עובד כוכבים אידרי וכו' וכן כתב רשב"ם בשם רש"י שאם תחב עובר כוכבים ברזא וכו'. ר"ל וכיון שרשב"ם אוסר אפילו בהכנסת ברזא כ"ש בתחיבת אצבע וק"ל:

בד"ה אר"פ כו' ומצידיה נמי טמאה צ"ל דאין זה מטעם ניצוק וכו' אלא הטעם לפי שמה שכנגד אצבעו טמא וא"כ וכו' ממה שכנגד אצבעו ה"ל כמפיה ומשוליה וכו' כצ"ל:

בא"ד וקשה להך לישנא דקאמר עד הברזא אסור היאך יהיה זה שהיין כולו מעורב וכו'. ונראה דלהך לישנא דאמר כל דלהדי ברזא ל"ק דאיכא למימר דלא אסר אלא היין שבעובי הנקב כמו שפירשו התוס' לקמן ד"ה מצידיה ומיד שהסיר העובד כוכבים ידו יצא דלא מתערב כל כך עם שאר היין שבחבית דעובי החבית גופיה מפסיק וק"ל:

תוס' ד"ה הא דיחיד וכו' נבעי מארעי' כדאיתא לעיל דף מז ע"א: