Talmud Builders

    Commentary page

    Avodah Zarah 53a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 53a

    Avodah Zarah 53a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 370 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    א"ר הילל לא נצרכה אלא שיש לו לישראל שותפות בה והא גופה לא אצטריך לאשמועינן דהא נמי פשיטא שאינו יכול לבטל חלקו של עובד כוכבים שאפילו שלו אין יכול לבטל אלא למידק מינה ישראל הוא דלא מבטל חלק העובד כוכבים אבל עובד כוכבים יכול לבטל חלק עצמו ולא אמרינן כי היכי דחלקו של ישראל לא בטיל חלק של עובד כוכבים נמי לא בטיל:

    שיש לו לעובד כוכבים בה שותפות אפילו ביטל עובד כוכבים חלקו ההוא דישראל לא בטיל:

    וקמ"ל ישראל אדעתא דנפשיה פלח ולא תלי בדעת עובד כוכבים:

    מתני' פחסה מיעכה בקורנס:

    גררה בטיט סחוב והשלך:

    אינה בטילה דלפום שעתא רתח עלה והדר פלח לה כל הני ביטולי בעובד כוכבים קמיירי:

    גמ' שפחסה בפניה וקלקל צורתה:

    מנהני מילי דהדר פלח לה:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    Tosafot

    אבל בצורף ישראל לאו דווקא צורף דאפי' שאינו צורף נמי דכל ישראל לגבי עבודת כוכבים כצורפין מדמותיב מהלוקח גרוטאות ואי כשאינו צורף אסור מאי קפריך דלמא בשאינו צורף איירי אלא איידי דנקט צורף עובד כוכבים נקט נמי צורף ישראל:

    או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת פירוש וה"ק אף בצורף ישראל הריב"ן גריס תיקו והדר גריס מיתיבי א"ר נראין כו' ומותיב למ"ד מחלוקת בצורף עובד כוכבים אלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת אבל ליכא למימר דלמיפשט בעיין אתי וקא מוכח דבתרוייהו פליגי כדמשמע מתוך פ"ה דא"כ כי קמשני לדחות שאין דוקא ולא פליגי אלא בחדא כלומר לצורף עובד כוכבים א"כ תקשי למ"ד בצורף ישראל פליגי והוה ליה למימר תינח למ"ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אלא למ"ד בצורף ישראל דוקא מחלוקת היכי לישני דאין לומר דלישני נראין דבריי לי במכרה לחבלה ודברי חביריי במכרה לעובדה דהכי הוה ליה לשנויי ועוד דאין זה מעין מקומות אחרים בהמוכר הספינה (ב"ב דף עט.) גבי הקדש וכן בפרק קמא דחולין (דף יב.) גבי אשפה שבשוק ומיהו יש ליישב הגירסא כמו שהיה בספרים וכפ"ה ובא לפשוט הבעיא וקאמר הכי ת"ש א"ר נראין כו' אלמא בצורף ישראל נמי פליגי ואיפשיטא בעיין דבין בזו ובין בזו פליגי ותקשי למ"ד בצורף עובד כוכבים דוקא פליגי דלא אתיא ברייתא כפשטיה ודחי כלומר אפי' למ"ד דבצורף עובד כוכבים דוקא פליגי יש לפרש הברייתא כן ומיהו הפשיטות לא נדחית דלמ"ד בצורף ישראל פליגי והא אף בצורף ישראל קאמר ונ"ל דזהו עיקר דודאי הפשיטות לא נדחית דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות אמאי קאמר תיקו הא כמ"ד בצורף ישראל מחלוק' אי אפשר ליישב הברייתא אם לא שאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת ולא קשיא דקאמר תיקו ופשיט בתר הכי דהכי אשכחן בפרק בתרא (דף סח.) גבי בעיא דפוגם מעיקרא מחלוקת דקיימא בתיקו ובתר הכי פשיט ליה:

    Tosafot on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר רבי הלל ב"ר לא נצרכה כגון שיש לו בה שותפות כו'.

    איכא דמתני לה אברייתא ר' שמעון בן מנסיא אומר עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה עולמית. ואפילו יש לעובד כוכבים בה שותפות וקמ"ל ישראל מדעתא דנפשיה פלח לה לעבודת כוכבים. וכי מבטיל לה עובד כוכבים לא מבטיל אלא חולקא דנפשיה. אבל חולקיה דישראל לא מצי מבטיל ליה. ירושלמי ועבודת כוכבים שעבדה ישראל אין לה בטילה עולמית:

    מתני' כיצד מבטלה קטע ראש אזנה. קטע ראש חוטמה. ראש אצבעה. פחסה כגון שהעביר צורת פניה ונראית כעין טס אע"פ שלא חסרה בטילה.

    אבל רקק או השתין בפניה או זרק בה צואה לא בטלה מאי טעמא דבשעת כעסו עבד לה הכי כי הדר ומשתככת חמתו והדר ועביד לה כדכתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה וכתיב בתריה ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפילה מנודח:

    פיסקא מכרה או משכנה ר' אומר ביטל וחכ"א לא ביטל איבעיא להו כשמכרה לצורף ישראל מחלוקת ר' וחכמים. אבל אם מכרה לצורף עובד כוכבים דברי הכל לא ביטל. או דלמא בין בזה ובין בזה מחלוקת.

    ת"ש דאמר ר' נראין דברי לרבנן בשמכרה לחבלה ומאן ניהו צורף ישראל שאף חכמים לא נחלקו עלי אלא כשמכרה לצורף עובד כוכבים דאיכא למימר לעובדה [מכרה]. אבל לחבלה מודו לי.

    מיתיבי הלוקח גרוטאות מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך הרי זה יחזיר. משנתן מעות משך יוליך לים המלח.

    אי אמרת בשלמא בצורף ישראל אם מכרה לו פליגי ורבנן אמרי לא ביטלה. הא מני רבנן היא ומשום הכי כיון שקנאה יוליך לים המלח שעדיין לא ביטלה. וכיון שקנאה ישראל אין לה בטילה עולמית. אלא אי אמרת מכרה לצורף ישראל דברי הכל ביטלה. אמאי יוליך לים המלח. הא כבר ביטלה. ופרקינן כי אמרינן בצורף ישראל ד"ה ביטל בפירוש עבודת כוכבים. אבל הכא אדעתא דגרוטאות זבין אבל אדעתא דעבודת כוכבים לא זבין. פי' גרוטאות שיברי כלי מתכות:

    1 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    Rashba

    רקק בפניה השתין בפניה זרק לפניה את הצואה לא בטלה איפשר לומר דדוקא בשהשתין בפניה פעם ושתים קאמא דלא בטלה בכך, דאיכא למימר משום ריתחיה הוא דקא עביד הכי, וכדאמרינן בגמרא מנא הני מילי ועבר בה נקשה ורעב וכו' (ישעיה ח, כא), אבל אם עשה כן תדיר הרי בטלה, וכדאמרינן בפרקין דלעיל גבי אפרודיטי (מד, ב), וזו עומדת על הביב והכל משתינין לפניה, לא אסרה תורה אלא אלהיהם, את שהוא נוהג בו משום אלוה.

    הא דתנן משכנה רבי אומר בטלה בפירוש הרמב"ן נ"ר, דוקא כגון שנשתקעה אצלו, אי נמי כגון שאמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך והגיע זמן ולא פדאה דהויא לה כמכירה.

    הא דאמרי מחלוקת בצורף וכו' פירש רש"י ז"ל: דלאו דוקא נקט צורף אלא אפילו לסתם בני אדם, דכל סתם לוקחי מתכות צורפים הם, וברייתא דגרוטאות מסייעו, דקתני סתם הלוקח גרוטאות מן הגויים, ואפילו הכי מקשינן מינה למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל, ואם איתא דדוקא בצורף ודאי קאמרינן אמאי לא אוקמוה אליבא דכולהו תנאי ובסתם בני אדם שאינו צורף, אבל הראב"ד ז"ל מפרש דוקא בצורף, והא דקתני בברייתא דגרוטאות לוקח סתם פירש משום דגרוטאות שאני, דודאי בגרוטאות אפילו בסתם בני אדם בטל לכולי עלמא למאן דאמר דבצורף ישראל דברי הכל בטל, משום דכל סתם לוקחי גרוטאות לצורפן בעי להו, מה שאין כן בלוקח ע"ז בפני עצמה. והרמב"ן נ"ר הכי פירשה בצורף דוקא, והביא ראיה מדאמרינן לקמן (עבודה זרה נג ע"ב) גבי גנבוה לסטים, דבין דגנבה גוי בין גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרין מזבן זבין לה למפלחה, והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרקין דכל הצלמים (מג, א) אלמא אפילו כי מזבין לה לישראל אי לא צורף הוא לא מבטל לה, דמימר אמר אידי דדמיה יקרין מזבין לה למפלחה, אלא דוקא בצורף ישראל, ואפילו הכי פליגי רבנן ללישנא קמא בגוי, דכיון דאיהו גופיה פלח ליה מימר אמר אידי דדמיה יקירין חאיס עלה ומזבין לה למפלחה, אבל בצורף ישראל כיון דצורף הוא לא חייס עלה ואף על גב דדמיה יקרין, דמסתמא לחבלה לקחה. וללישנא בתרא פליגי אפילו בצורף ישראל, דאיידי דדמיה יקרין מסיק אדעתיה דילמא מזבין לה. והלכתא כרבנן, ולמאן דאמר אפילו בצורף ישראל מחלוקת, כפשטה דברייתא דגרוטאות, ודאמר רבי נראין דברי וכו' הכי משמע.

    Rashba on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    Ritva

    אבל נכרי מבטל בנפשיה ואם תאמר ומה מועיל בטול זה דהא מתסרא מפני חלקו של ישראל ואפילו אלקוה הא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסורי עבודה זרה והר״מבן ז״ל תירץ דמיירי בשהיה חלקו של גוי מבורר ביד או ברגל או שהיה של כסף ושל נחושת ונחושת של זה וכסף של זה ורבינו הר״שבא נר״ו השיב עליו דא״כ פשיטא דנכרי מבטל חלקו שהרי אין כאן שותפות גמור והדרינן לבעיין דגמרא דמאי קא משמע לן ויש לומר לדברי רבי׳ דאנן קס״ד דכיון דכולה חדא עבוד׳ זרה היא כי אשתתפו בה כל חד וחד אית ליה זכותא בכולה קמשמע לן ואחרים תירצו דנפקא מינה שאם מכר נכרי חלקו שיהא דמים מותרין וגם זה אינו נכון לפום מאי דקיימא לן דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין ואם כן מה הועיל לו בטולו אבל הנדון דנפקא מינה שלאחר בטול נתן גוי זה חלקו לישראל שיהא החלק ההוא מותר בהנאה לישראל אם חזר ומכרו לגוי ואילו לא קדם גוי ובטלו הוה ליה דמי ע״ז ביד ישראל שהם אסורים.

    מתני׳ רק בפניה השתין בפניה כו' פירוש דוקא נקט האי לישנא שעשה כן לפי שעה אבל עושה כן תדיר ודאי בטלה וכדאיתא בפרק כל הצלמים ולהכי לא קתני רוקק משתין.

    מכרה או משכנה ר׳ אומר בטל פירש ר׳ הר״מבן ז״ל משכנה דומיא דמכרה שהרהינה אצלו והגיע זמן ולא פדאה אי נמי שנשתקעה אצלו הא לאו הכי אפילו ר׳ מודה דלא בטלה וכדתניא לקמן לוה עליה לא בטלה וההיא דברי הכל היא. וחכמים אומרים לא בטל פרישה בגמרא משום דמאיסורא לא מייאש דמימר אמר מזבן לה לגוי אידי דדמיה יקרים ושמע מינה דדוקא בע״ז ממש אבל משמשי עבודה זרה ליכא למימר הכי ואפילו רבנן מודו דמכירתן זהו בטולם והלכתא כרבנן. מעתה גוי שמכר עבודה זרה לישראל צריך שיבטלנה קודם לכן אבל משמשי עבודה זרה כגון כוסות ומחתות החטאים בנפשותם מכירתן בטולן ואין צריך לומר מלבושי הגלחים שהם משמשי משמשין.

    גמרא מחלוקת בצורף גוי פר״שי ז״ל דלאו דוק׳ צורף אלא אפילו לסתם בני אדם ומשום דסתם לוקחי מתנות צורפין הן והכי משמע ממאי דאקשינן ממתני׳ דלוקח גרוטאות למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל ולא אוקימנא אליבא דכולהו תנאי ובשאר כל אדם שאינם צורפין כו׳ אבל רבי׳ הר״מבן ז״ל הכריע כדברי הר״אבד ז״ל שפירש דדוקא בצורף וההיא דגרוטאות משום דסתם כל אדם הלוקח גרוטאות להתיכן ולצורפן בעי להו מה שאין כן בלוקח עבודה זרה בפני עצמה והביא ראיה מדאמרינן לקמן גבי גנבום ליסטים דאפילו גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרים מזבן לה לגוי והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרק כל הצלמים אלמא סתם ישראל לא מבטל לה אלא דמזבן לה גוי בדמים יקרים וכן עיקר.

    אלא לאו לעבדה למי שעתיד לעבדה נראה דבדיוקא דלישנא שקלינן וטרינן דמעיקרא סברי דלעובדה ולאוכלה הוא לשון פעל כמו לעובדה ולשמרה והשתא מפרשי לה לשון פועל כלומר לעובדה ולאוכלה במפיק כמו אני ה׳ נוצרה.

    ה״ק נראין דברים כו' פירוש דהאי נראין אינו לשון הכרעה אלא לשון הודאה ומאי דקאמרי׳ ודברי חברי לאו נראין לי דברי חברי קאמר דאם כן לא פליגי במידי אלא הכי פירו׳ שדברי חברי בשמכר׳ לעובדה ולמאי דקס״ד ונראין לשון הכרעה הוא לא שהוא מכריע כמותם דאם כן למה לא חזר בו אלא לומר כי לשומעין דברי מחלקותם יהיו נראין דברי חבריו לכאורה בשמכר׳ לעבדה וכן פר״שי ז״ל.

    אם עד שלא נתן לה מעות משך לו׳ הא ודאי קיימא לן דמשיכה בגוי קונה אלא דהכא מקח טעו׳ הוא דהדר מדינא ושורת הדין דאפילו בסופא נמי יחזיר אלא שחשו חכמים למראית העין שנראה כחוזר ומוכרה לו בשנוטל ממנו מעותיו וסבורין דראה וניפייס הוה וכן פר״שי ז״ל והכי איתא התם בבכורות.

    שאני התם דאדעתא דגרוטאות זבין פירוש שאף המוכר לא היה יודע שהיה בהן עבודה זרה אבל מאן דמותיב לה הוה ס״ד דלוקח הוא דלא ידע בהו וכדקתני ומצא בהם עבודה זרה אבל מוכר מסתמא יודע הוא מה שדבר וגם זה יודע היה בהם ובכונה מכרם ואעפ״י כן לא בטלם אבל הניחוה בעלים והלכו להם מדלא שקלוה וכו׳ צריכה פירוש ולא זו אף זו קתני.

    Ritva on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    Meiri

    המשנה החמישית והכונה לבאר בה תכונת הבטול והוא שאמר כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע"פ שלא חסרה בטלה רקק בפניה השתין בפניה גררה וזרק בה את הצואה אינה בטלה מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל אמר הר"ם פי' פחסה החליקה ואמרו כשפחסה בפניה הוא כשהחליק בפניה עד שהסיר צורת פנים באותה שעה תבטל אבל כשהחליק שאר גופה כשלא חסר ממנה כלום אינה מבוטלת ומחלוקת ר' וחכמים הוא כשמכרה לגוי אבל כשמכרה לצורף ישראל דברי הכל בטלה והלכה כחכמים:

    אמר המאירי כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה או שפחסה אע"פ שלא חסרה ר"ל שמיעכה בקורנס ופי' בגמ' דוקא בשפחסה בפניה ששווה בליטת צורתה אבל אם רקק או השתין בפניה או שסחבה או זרק בה את הצואה וכל כיוצא בבזיונות אלו אינה בטלה שכן דרכם עליה בשעת הכעס וכן הלכה ומ"מ י"מ דוקא בשעשה כן לעתים רחוקות דרך אקראי ודנין בו שמתוך הכעס הוא אבל אם ראינו אותו מתמיד בכך בטלה והרי אמרו באפרודיטי זו עומדת על פי הביב והכל משתינין בפניה ולא אסרה תורה אלא את שנוהג בו מנהג אלוה ולי נראה דאפרודיטי שאני שמתחלתה עשו לה כך ולא חל עליה שם עבודה של כבוד אבל זו שנעבדה בכבוד וחל עליה שם ע"ז לא נתבטלה בכך אפילו ראינוהו מתמיד עליה שמא כעסו הוא שנמשך עליו לסבה ידועה אצלו וכן שזו של אפרודיטי הכל עושין כך וכמו שאמרו והכל משתינין בפניה אבל זו שזה לבדו הוא שעושה כך אינו אלא כעס בעלמא:

    מכרה או משכנה ר' אומר בטלה ושמא תאמר לדברי ר' והרי בברייתא אמרו לוה עליה לא בטלה וודאי ר' היא דאי רבנן מאי איריא לוה הא אף במכרה לא בטלה אלא ודאי ר' היא ואמר שבלוה עליה לא בטלה פירוש הדברים במשנתנו שמשכנה כעין מכירה כגון שהרהינה והגיע הזמן וחכמים אומרים לא בטלה והלכה כחכמים וטעם הדברים דאי גוי הוא מימר אמר פלח לה ואי ישראל הוא מימר אמר איידי דדמיה יקרים מזבן לה לגוי ופלח לה ואפילו היה הגוי או הישראל צורף שהדברים מראין בו שלהתיכה לקחה אין אומרין כן שאם גוי הוא עבודתו חביבה לו יותר ואם ישראל הוא נותן הוא עיניו על הריוח המזדמן לו במכירתו וא"כ הלכה כלשון האמור בגמרא אף בצורף גוי וצורף ישראל מחלקת ובכלם אמרו חכמים לא בטלה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כלשון אחר שבגמרא דדוקא במכרה לגוי אפילו צורף או לישראל שאינו צורף הא אם מכרה לישראל צורף ביטלה שהרי מסתמא להתכה הוא לוקחה והוא סבר וקביל ושאר הפוסקים חולקים לפסוק שאף לישראל הצורף לא בטלה כמו שכתבנו וכן עיקר ויש פוסקים בזו דעת שלישית והוא שכל שמכרה לישראל בטלה אע"פ שאינו צורף ואין הדברים נראין ומ"מ כל שמכרה בפירוש להתיכה ודאי בטלה וכמו שאמרו בגמרא מכרה לחבלה מאי טעמא דמאן דאמר לא בטלה:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    הלוקח גרוטאות של כסף מן הגוים ומצא בהם ע"ז אם נתן מעות ולא משך הואיל ועדין ברשות הגוי הוא לא יקבלנה אא"כ יבטלנה הגוי ודיו בבטול שהרי אינה שלו עדין ואף לדעת האומר שהמעות קונות בגוי מ"מ מקח טעות הוא והואיל ולא קבל הע"ז עדין יקבל מעותיו ואם משך ולא נתן מעות יחזור ויבטלנה ואח"כ יקחנה אם ירצה שאע"פ שמשיכה קונה מ"מ משיכה בטעות היא ואינה שלו עדין ואם נתן מעות ומשך יוליך הנאה לים המלה ואע"פ שהכל בטעות אין רשאי להחזירה ולקבל מעותיו שיראה כמוכר ע"ז לגוי ואפילו היה לוקח זה צורף ישראל או שתדון כל ישראל בזה כצורף אע"פ שסתם גרוטאות להתיכן ניקחות לא נתבטלה במקחו אף לדעת גדולי המחברים שכתבנו שהגוי עצמו אפשר שלא על דעת ע"ז מכר:

    התבאר בפרק אחרון ס"ד א' על גר וגוי שירשו את אביהם שעד שלא באו לרשות הגר יכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור ושם יתבאר טעם הדבר:

    כבר התבאר במשכנה שאף בצורף ישראל לא בטלה נפלה עליה מפולת ולא פנוהו או שגנבוה ליסטים ולא תבעוה אינה בטלה בכך:

    הלכו בעליה למדינת הים והניחוה אם הלכו על דעת חזרה אע"פ שלא חזרו לא בטלה ואם נתברר שהלכו על דעת שלא לחזור הרי היא בטלה:

    Meiri on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    שם לעובדה ממש מאי טעמא דמ"ד ביטל ומאי טעמא דמ"ד לא ביטל כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה ומ"ט דמ"ד לא ביטל בלחבלה כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה או דלמא כו' דברי לי במוכרה לחבלה ודברי חבירי במוכרה לעובדה כו' עכ"ל פי' שאני איני חולק במוכרה לעובדה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה או דלמא וכו' דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות וכו' ולא קשיא דקאמר תיקו ופשיט בתר הכי וכו'. יש להתיישב בדברי התוס' הללו דאמאי קאי אי אפירוש התוס' הא לא גרסי תיקו כלל ואי קאי אפירושו של הריב"ן הא איהו גריס מיתיבי ולא פשיטותא וי"ל אע"ג דגריס מיתיבי הוי ממילא פשיטותא ולא גריס מיתיבי אלא משום דהדחייה דדחי המתרץ לא מתיישבת אי גרסי' ת"ש ולכך גריס מיתיבי אבל באמת ממילא נפשטה הבעיא והא דאצטריך למגרס תיקו משום דלא מתיישב לישנא דמיתיבי אלישנא דאיבעיא להו אי לא גרסינן תיקו ביני ביני וק"ל וא"כ לפי זה צריך לפרש דהמשך דברי התוס' כך הן דבתחלה קאמרי דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות אמאי קאמר תיקו וכו' והדר קאמר ולא קשיא דקאמר תיקו וכו' כלומר אבל אין זה קושיא כ"כ ול"ק מידי לגירסת הריב"ן אמנם משמעות שיטת התוס' לא משמע הכי לכך יש לפרש דה"ק וכ"ת משום הכי גריס הריב"ן מיתיבי משום דמצא בספרים שקדמו לו שהיה כתוב בהן תיקו והדר קאמר תא שמע לכך גריס איהו במקום ת"ש מיתיבי ועל זה קאמרי התוס' ולא קשיא דאמר תיקו ופשיט בתר הכי וכו' כלומר דבשביל זה לא היה הריב"ן צריך לשנות גי' הספרים וק"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אבל לאו דווקא צורף. עי' לעיל מג ע"א תוד"ה איידי:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 53a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 53, Amud Aleph, about 370 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “דְּרַבִּי וָולֶס: לֹא נִצְרְכָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ…”

    2. Segment 240 words

      Opens “אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…”

    3. Segment 344 words

      Opens “מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קָטַע רֹאשׁ אׇזְנָהּ, רֹאשׁ…”

    4. Segment 411 words

      Opens “גְּמָ׳ כִּי לֹא חִיסְּרָהּ, בְּמַאי בִּיטְּלָהּ? אָמַר…”

    5. Segment 56 words

      Opens “רָקַק בְּפָנֶיהָ, וְהִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ. מְנָהָנֵי מִילֵּי?…”

    6. Segment 633 words

      Opens “אָמַר חִזְקִיָּה, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יִרְעַב…”

    7. Segment 734 words

      Opens “מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל וְכוּ׳.…”

    8. Segment 819 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת, אֲבָל צוֹרֵף…”

    9. Segment 912 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַיי כְּשֶׁמְּכָרָהּ…”

    10. Segment 1024 words

      Opens “מַאי ״לְחַבְּלָהּ״ וּמַאי ״לְעוֹבְדָהּ״? אִילֵּימָא לְחַבְּלָהּ —…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “אֶלָּא לָאו לְחַבְּלָהּ — לְמִי שֶׁעָתִיד לְחַבְּלָהּ,…”

    12. Segment 1226 words

      Opens “לָא, הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַיי…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן…”

    14. Segment 1424 words

      Opens “אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת, הָא…”

    15. Segment 1510 words

      Opens “שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַדַּעְתָּא דִּגְרוּטָאוֹת זַבֵּין, אַדַּעְתָּא דַּעֲבוֹדָה…”

    16. Segment 1617 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לָוָה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ…”

    Sages named on this page

    • Ze'iri · Amoraim · First Generation Amoraim

      Ze'iri was a first-generation Amora and a prominent disciple of Rabbi Hiyya the Great, known for his erudition and piety.

      Source: Avodah Zarah 53a · Segment 7 — “…אוֹמֵר: בִּיטֵּל וְכוּ׳. זְעֵירִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי יִרְמְיָה…

    Original text

    דְּרַבִּי וָולֶס: לֹא נִצְרְכָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ שׁוּתָּפוּת, וְקָא מַשְׁמַע לַן יִשְׂרָאֵל הוּא דְּלָא מְבַטֵּל דְּנׇכְרִי, אֲבָל נׇכְרִי דְּנַפְשֵׁיהּ מְבַטֵּל.

    of Rabbi Volas: No, this halakha is necessary in a case where the gentile has partnership in the idol, and it teaches us that it is only a Jew who cannot revoke the status of a gentile’s object of idol worship. But a gentile can revoke the status of his own object of idol worship.

    אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין לָהּ בְּטִילָה עוֹלָמִית. מַאי ״עוֹלָמִית״? אָמַר רַבִּי הִילֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי וָולֶס: לֹא נִצְרְכָה, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְגוֹי בָּהּ שׁוּתָּפוּת, וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּיִשְׂרָאֵל אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ פָּלַח.

    There are those who teach Rabbi Hillel’s statement with regard to a baraita : Rabbi Shimon ben Menasya says: The status of a Jew’s object of idol worship can never be revoked. What is the reason for the additional emphasis of the term never? Rabbi Hillel, son of Rabbi Volas, says: The emphasis is necessary only for a case where the gentile has partnership in the idol, and it teaches us that the Jew worships the idol based on his own intentions, and therefore although the gentile revokes the status of his share, the Jew’s share remains forbidden.

    מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קָטַע רֹאשׁ אׇזְנָהּ, רֹאשׁ חוֹטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִיסְּרָהּ — בִּיטְּלָהּ; רָק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּרְרָהּ, זָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה — הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵילָה; מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ — רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בִּיטֵּל.

    MISHNA: How does a gentile revoke the status of an object of idol worship? If he cut off the tip of its ear, or the tip of its nose, or its fingertip; or if he crushed it, even though he did not remove any part of it, in all these cases he thereby revoked its status as an object of idol worship. If he spat before the idol, urinated before it, dragged it on the ground, or threw excrement at it, the status of this idol is not revoked, as this is only a temporary display of scorn, and afterward the gentile might continue to worship the idol. If the gentile sold it or mortgaged it, Rabbi Yehuda HaNasi says: He thereby revoked its status. And the Rabbis say that he did not revoke its status.

    גְּמָ׳ כִּי לֹא חִיסְּרָהּ, בְּמַאי בִּיטְּלָהּ? אָמַר רַב זֵירָא: שֶׁפְּחָסָהּ בְּפָנֶיהָ.

    GEMARA: The mishna teaches that if the gentile crushed the idol without removing any part of it, the status of the idol is revoked. The Gemara asks: In a case where he did not remove any part of it, by what action did he revoke its status? Rav Zeira says: The mishna is referring to a case where he crushed its face with a hammer, destroying its form, even though none of its stone was removed.

    רָקַק בְּפָנֶיהָ, וְהִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ. מְנָהָנֵי מִילֵּי?

    § The mishna teaches: If he spat before the idol or urinated before it, the status of this idol is not revoked, as this is only a temporary display of scorn. The Gemara asks: From where are these matters derived?

    אָמַר חִזְקִיָּה, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמַעְלָה״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה וְגוֹ׳״, דְּאַף עַל גַּב דְּקִלֵּל מַלְכּוֹ וֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמַעְלָה, אֶל אֶרֶץ יַבִּיט.

    Ḥizkiyya says: This is derived from a verse, as the verse states: “And it shall come to pass that, when he shall be hungry, he shall fret, and curse his king and his god, and turn his face upward” (Isaiah 8:21). And it is written after this verse: “And he shall look to the earth, and behold distress and darkness, the gloom of anguish, and outspread thick darkness” (Isaiah 8:22). This indicates that even though he cursed his king and his idolatrous god, and he turned his face upward to God, nevertheless, he subsequently looks to the earth and beholds distress and darkness, since he returns to his idol worship.

    מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל וְכוּ׳. זְעֵירִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב, חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּצוֹרֵף גּוֹי, אֲבָל בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל — דִּבְרֵי הַכֹּל בִּיטֵּל, וְחַד אָמַר: בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת.

    § The mishna teaches: If the gentile sold it or mortgaged it, Rabbi Yehuda HaNasi says: He thereby revoked its status. And the Rabbis say that he did not revoke its status. The Gemara cites a dispute between that which Ze’eiri says that Rabbi Yoḥanan says, and that which Rabbi Yirmeya bar Abba says that Rav says. One says: The dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis applies only when the gentile sold his idol to a gentile smith. But when he sold it to a Jewish smith everyone agrees that by selling the idol the gentile revoked its status, as he knows that the Jewish smith will certainly melt it down. And one says: The dispute applies to the case where he sold the idol to a Jewish smith.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת, אֲבָל צוֹרֵף גּוֹי דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא בִּיטֵּל, אוֹ דִלְמָא בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה מַחְלוֹקֶת?

    A dilemma was raised before the Sages: According to the second opinion, does the dispute apply only to the case where he sold the idol to a Jewish smith; but if he sold it to a gentile smith everyone agrees that he did not revoke its status by selling it? Or perhaps both in this case and in that case there is a dispute.

    תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַיי כְּשֶׁמְּכָרָהּ לְחַבְּלָהּ, וְדִבְרֵי חֲבֵירַיי שֶׁמְּכָרָהּ לְעוֹבְדָהּ.

    The Gemara replies: Come and hear a baraita , as Rabbi Yehuda HaNasi said: My statement that by selling the idol the gentile revokes its status appears correct in a case where he sold it for the purpose of destruction, and the statement of my colleagues that its status is not revoked appears correct in a case where he sold it for the purpose of worship.

    מַאי ״לְחַבְּלָהּ״ וּמַאי ״לְעוֹבְדָהּ״? אִילֵּימָא לְחַבְּלָהּ — לְחַבְּלָהּ מַמָּשׁ, לְעוֹבְדָהּ — לְעוֹבְדָהּ מַמָּשׁ, מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר בִּיטֵּל, וּמַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא בִּיטֵּל?

    The Gemara explains the baraita : What is the meaning of selling the idol for destruction, and what is the meaning of selling it for worship? If we say that selling it for destruction means literally that he knew that it was being bought for the purpose of destruction, and that selling it for worship means literally that it was bought for the purpose of worship, this is difficult. What is the reasoning of the one who says that the gentile revoked the idol’s status even though he knew that the buyer intended to worship it, and what is the reasoning of the one who says that he did not revoke its status even though he knew that the buyer intended to destroy it?

    אֶלָּא לָאו לְחַבְּלָהּ — לְמִי שֶׁעָתִיד לְחַבְּלָהּ, וּמַנּוּ? צוֹרֵף יִשְׂרָאֵל. לְעוֹבְדָהּ — לְמִי שֶׁעָתִיד לְעוֹבְדָהּ, וּמַנּוּ? צוֹרֵף גּוֹי. וּשְׁמַע מִינַּהּ: בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה מַחְלוֹקֶת.

    Rather, is it not referring to a case where the buyer’s intentions were not known with certainty? And accordingly, selling the idol for destruction means selling it to one who will presumably destroy it in the future. And who is that buyer? This is referring to a Jewish smith. Similarly, selling the idol for worship means selling it to one who will presumably worship it in the future. And who is that buyer? This is referring to a gentile smith. Since Rabbi Yehuda HaNasi states that his opinion appears correct in the case of a Jewish smith and the opinion of his colleagues appears correct in the case of a gentile smith, one may conclude from the baraita that there is a dispute both in this case and in that case.

    לָא, הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַיי לַחֲבֵירַיי כְּשֶׁמְּכָרָהּ לְחַבְּלָהּ. וּמַנּוּ? צוֹרֵף יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף חֲבֵירַיי לֹא נֶחְלְקוּ עָלַי אֶלָּא כְּשֶׁמְּכָרָהּ לְעוֹבְדָהּ, אֲבָל לְחַבְּלָהּ — מוֹדוּ לִי.

    The Gemara rejects this suggestion: No, this is what the baraita is saying: Rabbi Yehuda HaNasi said: My statement that the idol’s status is revoked appears to my colleagues correct in a case where he sold it for the purpose of destruction. And who is it who buys the idol with the intent of destroying it? This is referring to a Jewish smith. This is because even my colleagues disagreed with me only in a case where he sold it for the purpose of worship; but when he sold it to a Jewish smith for the purpose of destruction, they concede to my opinion.

    מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה, אִם עַד שֶׁלֹּא נָתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יַחֲזִיר, אִם מִשֶּׁנָּתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח.

    The Gemara raises an objection from a baraita : With regard to one who buys broken vessels made from gold or silver from the gentiles and finds among them an object of idol worship, if he pulled the object of idol worship, thereby performing an act of acquisition, before he gave the money to the gentile, he may return the object of idol worship to the gentile. But if he pulled it after he gave the money to the gentile he may not return it. Since the idol’s status was not revoked, he must take it and cast it into the Dead Sea.

    אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת, הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּצוֹרֵף גּוֹי מַחְלוֹקֶת, אֲבָל בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל דִּבְרֵי הַכֹּל בִּיטֵּל, הָא מַנִּי?

    The Gemara explains the objection: Granted, if you say that in the case of a gentile who sells an object of idol worship to a Jewish smith there is a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis, the baraita is not difficult. In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that when a gentile sells an idol to a Jewish smith he does not thereby revoke its status. But if you say that the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis applies only when the idol is sold to a gentile smith, but in the case of a Jewish smith everyone agrees that the gentile revoked the idol’s status, then in accordance with whose opinion is this baraita ?

    שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַדַּעְתָּא דִּגְרוּטָאוֹת זַבֵּין, אַדַּעְתָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה לָא זַבֵּין.

    The Gemara answers: It is different there, as the gentile sold the metal with the understanding that he was selling broken vessels, and he did not sell the metal with the understanding that he was selling an object of idol worship. He therefore had no intention of revoking its status.

    תָּנוּ רַבָּנַן: לָוָה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ מַפּוֹלֶת, אוֹ שֶׁגְּנָבוּהָ לִיסְטִין, אוֹ שֶׁהִנִּיחוּהָ הַבְּעָלִים וְהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם,

    § The Sages taught: If a gentile borrowed money against an object of idol worship, using it as collateral, or with regard to another case where a rockslide fell on it, or a case where robbers stole it, or a case where the owners abandoned it and went overseas, the following halakha applies: