Talmud Builders

    Commentary page

    Avodah Zarah 16a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 16a

    Avodah Zarah 16a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 418 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אי אפשר בלא איבה:

    דכי שלים זינייהו כשכלים כלי זיינן במלחמה קטלי בתריסין:

    עששיות חתיכות עבות שקורין מש"ש:

    דחלשי מינייהו מחלישין אותן בקורנס עד שנעשו דקות ועושין מהן כלי זיין:

    אפילו מרי פושיו"ר:

    וחציני דולדורי"א. לא נזבין להו דחלישי מינייהו כלי זיין:

    בפרזלא הינדואה של ארץ הודו שאין עושין אותה אלא לכלי זיין:

    דמגני עילוון נלחמים לשמור העיר ואת יושביה:

    30 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 16a · Sefaria

    Tosafot

    "To the Persians, who protect us" It seems that we are also permitted nowadays to sell weapons to gentiles from this reason.

    Tosafot on Avodah Zarah 16a · Sefaria · CC0

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר אין מוכרין להן תריסין ויש אומרים מוכרין להן תריסין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכתא כיש אומרים מאי טעמא דכי שלים זינייהו מיערק ערקי. (הא דאמרו אין מוכרין להן תריסין ויש אומרים מוכרין להן תריסין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכתא כיש אומרים). מ"ט עשתות של ברזל אוקימנא בפרזלא הינדואה. והאידנא דמזבנינן לפרסאי משום דאגנו עילוואן. וכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה עגלים וסייחין שלמין ושבורין.

    בן בתירא מתיר בסוס תניא בן בתירא מתיר מפני שעושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. פי' רוכב עליו בלבד אבל אינו חורש עמו ולא מלאכה אחרת כיוצא בה ואע"ג דר' יהודה אוסר למכור סוס לעובד כוכבים מפני שני דברים אחד שהורג בסיחופיה פי' בידיו ושיניו [ועוד] כשמזקין מטחינו בריחים:

    ירושלמי כשמזקין כודנו בריחים הא אמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא ור' יהודה מתיר בשבורה שאינה יכולה להתרפאות ולחיות.

    הא דאמר רב יהודה אמר שמואל של בית ר' היו מקריבין שור של פטם ביום אידם. פי' זה שאמר מקריבין מנחה היו נותנין לבית קיסר מלשון תרגום מנחה תקרובתא אבל לא להקרבה לעבודת כוכבים ח"ו. ואעפ"כ חסר ד' רבוון כלומר נתן שוחד כדי שלא יהיו מקריבין ומדרינין אותו ביום אידם עצמו אלא למחר. ועוד השחיד שלא להדרינו להן חי אלא שחוט. ואסיק' ביקש רבי לבטל הדבר ועשה מעט מעט. בשנה אחת ביטל מלשלחו להן ביום אידם אלא למחר ובשנה אחרת ביטל מלשלחו חי אלא שחוט ובשנה אחרת ביטלו לגמרי:

    אמר רב אשי אמר לי זבידא בר תורא דמפטמינן ליה ומשהינן ועביד מלאכה כתרי תורי:

    מתני' אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו ניזקא לרבים.

    אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא אסורה לפירכוס כבהמה דקה אבל לא למכירה לעובד כוכבים ואני אומר אף למכירה מקום שנהגו למכור מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין להן:

    [גמ'] ומקשי' אין מוכרין להן דובין ואריות מפני שיש בהן נזק לרבים כלומר מזיקין לרבים.

    1 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 16a · Sefaria

    Rashba

    והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן כתב הר"ז הלוי ז"ל: והאידנא דמזבני סוסים ופרדים [לעובדי כוכבים] דמגנו עילוון, מידי דהוה אתריסין וכלי זיין דמזבנינן להו לפרסאי דמגנו עלן, מיהו שאלה ושכירות ודאי אסור. ואיכא מאן דאמר ביום ה' בסתם מותר להשאילן ולהשכירן, מידי דהוה אכלים לב"ש שמצווה מן התורה על שביתתן לדבריהם ולא אסרו אלא בערב שבת אבל בחמישי מותר, ומפורש בבריתא בשבת בפרק ראשון (יט, א), עד כאן. ולא נהירא, דאיסור שאלה ושכירות אין לו שיעור. ותדע לך, דהא עיקר איסור מכירה משום שאלה ושכירות הוא, ולא יהא עיקר קל מן הטפל, למכור אסור לעולם, ולהשכיר ולהשאיל לא יהא אסור אלא ביום ששי, בתמיהא. ולענין פסק הלכה, האידנא מותר למכור לגויים בהמה דקה, ולהעמיד בהמה שלנו בפונדקאות של גויים, ואפילו נקבות אצל זכרים וזכרים אצל נקבות, ומוסרין בהמה לרועה שלהן, דלא חשידי ארביעה, דלא אסרו אלא במקומות שחשודין על הרביעה, ולענין מכירת בהמה גסה, על ידי סרסור לעולם מותר, דליכא משום נסיוני דלא ידעא לה לקליה, ולא משום שאלה ושכירות דלא מושל ולא מוגר משום דלא נגלו מומה, ועל ידי הבעלים בלא סרסור, לטבח דזבין לשחיטה ואף על פי שפעמים לוקח גם כן לחרישה מותר דתלינן לקולא, וכן לגוי שעושה סעודה שיש לתלות דלשחיטה בעי לה מותר, כדברי רבנו האיי ז"ל והראב"ד ז"ל שהסכים לדבריו. אבל בהמה טמאה דודאי היא עומדת למלאכה, ובהמה טהורה לסתם אנשים דלא טבחים הם, ושלא בשעת משתיהם, נהגו העם היתר ואין להם על מה שיסמוכו, ותינח סוסים ופרדים דהרי הן ככלי זיין דמגנו בהו עלן, אבל חמורים ושוורים העומדים לחרישה היאך מוכרים להן, ועוד היאך (מוכרין) [משכירין] להם ומשאילין להם סמוך לשבת, וכתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קמא) בשם רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל: דלא אסרו אלא בדורות הראשונים שהיו ישראל שכונים הרבה יחד והיו יכולין למכור זה לזה ואין להם הפסד בדבר, אבל עכשיו שאנו מפוזרים ביניהם איכא הפסד אם לא היינו מוכרים להם, וכי האי גוונא אמרינן לקמן אין מוכרין כלי זיין לגויים משום דמגנו עלייהו, ופריך אי הכי אפילו חטי ושערי נמי לא, ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש: אי אפשר בלא הפסד. ולזה הטעם אין להתיר לקנות בהמות כדי למוכרן דאיהו קא גרים לנפשיה ההוא הפסד. וכן נמי שאלה ושכירות ביום ששי לא ידענו טעם להתירו, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין. ולא עוד אלא שנראה לי שעכשיו גדול יותר האיסור, כי מאחר שנהגו למכור לגוי כך (אסור) [נהגו] למכור לישראל החשוד, [וזה] חמור מלמכור לגוי, דאלו לגויים על ידי ספסירא שרי, ולישראל החשוד למכור לגוי אפילו על ידי ספסירא אסור, דטעמא דאסרינן למכור לישראל החשוד אינו מטעם נסיוני דידן, אלא משום נסיוני דידיה כשימכרנה לגוי, ולדידן אסור לזבונה ניהליה משום לפני עור, ואיפשר כי כל זה בכלל מה שאמר דלא איפשר שצריכין אנו לסחור ולהרויח עמהם, האלהים יתברך יאיר לנו נתיב ויצילנו מן המכשול.

    אמר להם לכשתלד אלמא לא מקבלא זכר, ולשחיטה קא בעי לה, אבל רבנן סבירא להו דאיפשר להעמידה ולהרביע עליה את הזכר, ומשהי לה. וכתב הראב"ד ז"ל: דנראה, דמודה רבי יהודה בזכר דאיפשר להרביעו על הנקבה, ולא פליג אלא בנקבה. ונראה לי דרבי יהודה בכל שבורים זכרים ונקבות פליג, דאם לא כן הוה ליה למתני במתניתין רבי יהודה מתיר בנקבה שבורה, דכיון דתאני ברישא עגלים וסייחים שבורים ושלמים והוא לא פליג אלא במקצת שבורים לא הוה ליה למסתם לישניה. ועוד דגרסינן בירושלמי: והלא מביא עליה זכר ויולדת, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בזכר שאינו יכול להתרפא, אמרו לו והלא הוא מביא לו נקבה והיא רובעת ממנו ויולדת, אלמא משמע מגרסה זו ירושלמי דרבי יהודה אזכר פליג. ואף על גב דירושלמי לא אזיל לשטת גמרין, דאלו בירושלמי אמרינן דלא פליג אלא אזכר, ובגמרא דילן אמר דפליג אנקבה מטעמא דלא מקבלה זכר, מכל מקום ילפינן מניה דאדרבא טפי איכא לאוקומי פלוגתייהו דרבי יהודה בזכר מבנקבה, דאלו אליבא דגרסת הירושלמי פליג רבי יהודה [בזכר] ובנקבה מודה להו לרבנן, הילכך לדידן דסבירא לן דפליג אף אנקבה כל שכן דפליג אזכר, כן נראה לי. והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואפילו שבורה אין מוכרין להם אלא על ידי סרסור, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק כ (ה"ג).

    ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא פירש הראב"ד ז"ל: אם איתא דחי לא נפיק ליה מאיסור דדילמא משהו ליה, למה חסר רבואן שלא להקריבו ביום אידם אלא למחרתו כיון דאכתי רביעא עליה איסורא אחרינא, דמה לי חד איסור מה ליתרי אסורי, הוה ליה למבטל לה לגמרי, אלא ודאי למבטל לה [לגמרי] קא בעי וכו', ולפירושו קשה דמאי קושיא, אטו מאן דאיכא עליה תרי אסורי אי לא מצי מיבטיל תרוייהו לא מיבטיל חדא מנייהו, ותו דהא אמר דקשה הוא למעקר בחדא זימנא ופורתא פורתא עקר לה, ואם כן מאי קשיא ליה ליבטלה לגמרי, ויש מפרשים ולטעמיך דפריש לך דמשום חשש אסור הוא דעקר לה למילתא, למה ליה לחסר רבואן לדחוייה למחר, דאיסור יום אידן בכי הא ליכא, דלא אסרו אלא למכור ולתת אי משום דאזיל ומודה אי משום דלפני עור, אבל במס המוטל וקבוע על עבדיו לא אזיל ומודה, ומשום לפני עור נמי ליכא דלדידיה טובא הוה ליה, והיכא דאית ליה בהמה נמי לדידיה הא אסיקנא לעיל (עבודה זרה ו, א) דליכא משום לפני עור, ופירוש נכון הוא. קשה לי, למה לא הקשה ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר מאי טעמא, דכיון דמקריבין אותו למחר ושחוט מעתה אין כאן איסור, ולמה חסר רבואן שלא להקריבו כל עקר, ואינה קושיא, דבשלמא בין מקריבו לשאינו מקריבו כלל שפיר קא מחסר (ודקא ניזי) [דכדאי] הוא לחסר ממון להסיר מעליהם מס קבוע, וכל שכן שגנאי היה לו דרבנן לא בני מתן מס נינהו, אלא בין חי לשחוט אי לאו משלם אסורא מאי נפקא ליה מינה, וכן בין היום או למחר מאי איכא, ומשום הכי פריך ליה מרישא שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא. ומסקנא: דשור של פטם אף על גב דסתמא לשחיטה קאי, אסור, משום דמשהו ליה, וכדאמר רב אשי אמר לי זבידא, בר תורי משהינן ליה ועביד מלאכה על חד תרין, ודוקא לסתם גויים דזביני לרדיא ולנכסתא, אבל לטבח דרובה לשחיטה זבין, אי נמי לגוי דאית ליה סעודה אי איכא למיתלי דלסעודתיה בעי לה שפיר דמי, ואפילו שור שאינו של פטם כעובדיה דרב הונא דלעיל (עבודה זרה טו, א). והרי"ף ז"ל השמיטה מהלכותיו, ולא ידעתי טעם לדבריו.

    Rashba on Avodah Zarah 16a · Sefaria

    Ritva

    אמר רב אדא בר אבא אין מוכרין להם עששיות של ברזל פי׳ חתיכות של ברזל שעושין מהן כלי זין ואוקימנא בפרזלא הנרואה לכלי זין וכי תימא וכיון דאנן עששיות מזבינן להו דלא קטלי בהו אלא על ידי מלאכה שעושין מהן כלי זין אמאי אסור דהא כי עבדי בהו כלי זין פנים חדשות באו לכאן והו״ל דלפני דלפני דלא מפקדינן אומר מורי נר״ו דלעולם לא חשיב לפני דלפני אלא היכא דההוא דיהבינן ליה לא עביד ביה איסורא כלל אלא שנותן אותו לאחרים ועושין בו איסור אבל כל היכא דאיהו גופיה עביד איסורא במאי דיהבינן ליה אע״ג ד לא מתעביד איסורא אלא על ידי מלאכות שעשו לו אחרים כיון דאיכא גורם על ידינו לההוא גוי גופיה חד לפני חשיב ואסור.

    והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן פי׳ וכיון דהצלתנו הוא בכלי זין מותר ולא חיישינן ללפני עור ודוקא למכור כלי זין אבל למכור בהמה העומדת למשוי שאנו מצווין על שביתתה מהאי טעמא לא שרינן אבל סוסים ופרדים העומדים לרכיבה דלא משכו להו מאורחייהו למשאוי בלאו האי טעמא נמי שרי דהא קיימ׳ לן כבן בתירה שמתיר בסוס מפני שעושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דהיינו רכיבה דלא חשיבה מלאכה דחי נושא את עצמו.

    איבעיא להו שור של פטם מהו פי׳ שור של פטם דחזי לשחיטה מהו למוכרו לסתם גוי דלאו טבח דאילו לטבח אפי׳ שור דעלמא נמי כההיא דרב הונא דלעיל בתר הי מנייהו תלינן מי תלינן לקולא בתר שור גופיה דחזי לשחיטה טפי מחרישה או תלינן לחומרא בתר לוקח דרוב גוים לרדיה זבני תבעי לרבי יאודה תבעי לרבנן תבעי לרבי יאודה כו׳ ובעיין לא איפשיטא וכיון דכן מוכרין דספקא דרבנן היא ולקולא וחזינן מאן דכתב דכי איבעיא האי בעיא בבי מדרשא לא שמיע להו ההיא דרב הונא או לא סבירא להו אבל לדידן דקיימא לן כדרב הונא ממילא איפשיטא לן ולא מיחוור ומאי דכתיבנא עיקר.

    אלמא לא מקבלה זכר ודעת הראבד ז״ל דמודה רבי יאוד׳ בזכר דההיא שפיר מרבע על הנקבה ויש לסייע דבריו מדקתני בשבורה ולא קתני בשבורין בלשון ת״ק והא דאמרינן לקמן בארי שבור ואליבא דרבי יאודה אר״י נקבה היא וזה דוחק והנכון דלא שני ליה והא דקתני בשבורה הרישא דמתני קאי דאיירי בבהמה גסה שהוא לשון נקבה ותדע שבירושלמי אמרו דלא פליג רבי יאודה אלא בזכר ולא קשיא להו מאי דקתני בשבורה ואף על פי שאין הירושלמי הולך בשטת גמרא שלנו מ״מ נשמע מינה דשבורה לאו דוקא משום נקבה נקיט לה.

    ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא פי׳ הר״אבד ז״ל אינו נכון אלא הכי פי׳ הנכון לדבריך דס״ד דמה שחסר דיכוין מפני חשש איסור היה מה שחסר מתחילה דכיון שאין מקריבין אותו ביום אידם אלא למחר למה ומאי זה איסור חשש שנסתלק בזה דאי משום דחייש להקרבה דאיכא לפני עור כדקא ס״ד להא לא ה״ל למיחש דכל היכ׳ דאית ליה לגוי בהמה לדידיה שרי ובבית קיסר לא היה חסרון בהמות להקרבה ומשום דילמא אזיל ומודה ליכא דאע״ג דבדורון דעלמא איכא למיחש דילמא אזיל ומודה דלא דמי למכירה דלא חיישינן להוראה הכא לאו דורון הוא אלא מס קבוע ומשום מס עבדיהם לא אזלי ומודו דבי קיסר ואם כן למה חיסר רבבות שלא יתנוהו ביום אידם אלא ודאי לא היה חסרון זה משום חשש איסור לא בתחילה ולא בסוף אלא למעקר מילתא בעי כלומר לפרוק מעליו על מס זה ועיקר ואתא פורתא פורתא ואם תאמר ואמאי לא מכרח לה מדקתני חסר ריבוין שאין מקריבין אותו כל עיקר אלמא למעקר מילתא עבידא י״ל משום דאיכא למימ׳ נהי דבסוף עבד למעקר מילתא מעיקרא לא הוה עביד אלא למעקר איסורא להכי אכרח ליה דאף מרישא מוכח דודאי למעקר מילתא עביד דהא ליכא איסורא ביום אידם טפי מלמחר.

    וכי משהו להו וכארי מיעביד ביה מלאכה פי׳ העיקר בעיין מהדרינן היכי מספקא לן כלל דהא שור של פטם לא חזי למלאכה אפ׳ כי משהו ליה ואהדר רב אשי אמר לי זבידא בר תורין משהינן ליה ועבדינן ביה מלאכה על חד תרין פי׳ וכיון שכן היינו דמבעיא לן אי חיישינן דילמא משהו ליה. ושפיר איבעיא לן זהו הפירוש הנכון דליכא לפרושי דרב אשי פשט בעיין לחומרא דהא לא מוכח לישנא כלל ותו וכי משום דאי משהו ליה עביד מלאכה על חד תרין מסיקא לן מילתא דהאי גברא לחריש׳ בעו לה הא ודאי אכתי איכא למימר דלאכילה דהשתא בעי לה ולא לשהויה אלא ודאי רב אשי לא אתא אלא לפרושי מאי דהוה מספקא לן בעיקר בעיין וכן נראה דעת הרב הנשיא רבי׳ מאירהלוי ז״ל והוא הנכון.

    מתני׳ אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. פי׳ וכיון דחשודין לשפוך דם ולהזיק אסור לגרום דבר זה על ידינו: אין בונין עמהם בסלקי וגרדות איצטריא וכימה פירוש כל אלו מקומות שדנין בהם דיני ממונות והן דנין שלא כדין ושופכים דם נקי אבל בונין עמהם דימוסאות פר״שי ז״ל שהם אבנים גדולות שמקריבין בהם זבחים לע״ז ולפי דבריו מה׳ בונין עמהם משום שהם תשמיש דתשמיש ולא אסרו לבנות אלא בכיפה שהוא תשמיש ע״ז ולא נהירא דהא כיון דבע״ז עצמה רוצה בקיומה אסור כדאית׳ לקמן בפרק השוכר אין ספק שיהא אסור לעשות לה שום קיום ושום תשמיש ועוד מה ענין דימוסאות אצל מרחצאות שאינם לתשמיש ולא תשמיש דתשמיש לכך נרא׳ דדמוסאות הם בנין נאה ורחב שעושין לישב שם ומעמידין בהן ע״ז והרב הנשיא רבינו מאיר הלוי ז״ל פי׳ שדמוסאות הן כעין חמי טבריא וחברו ונמסכת שבת אין נכנסין לדמסית מפני שמעמלת ונכון הוא: ולפי דברים אלו אין לנו ראיה להתיר שום ענין עבודה זרה לעשותו לכתחילה ואפי׳ הוא תשמיש דתשמי׳ וכן עיקר אלא שמלבושי הכומרים כיון שאינן לע״ז עצמה אלא להתנאות בפניה בלבד ויש לה קיום זולתם כל היכ׳ דאיכא משום איבה אפשר דשרי וכן תקון ספרי הנוצרין וכמו שנהגו.

    הגיע לכופה מקום שמכניסין בה ע״ז פי׳ שכן דרכן להעמיד ע״ז במרחצאות ודמוסיות שלא נעשו לעבודה זרה כגון מרחץ של אפרידיטי האמור בפרק כל והצלמים לפיכך אסור לבנותה ואף על גב דאכתי לא הוו משמשין עד שיעברו לדברי הכל מכל מקום אסור לעשות שום הכן לעבודה זרה שאף רוצה בקיומה אסור כדאיתא בפרק השוכר.

    1 more comments on this page.

    Ritva on Avodah Zarah 16a · Sefaria

    Meiri

    המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר אין מוכרין להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים אין בונין עמהם בסילקי וגרדום ואצטדיא ובימה אבל בונין עמהם בומסיאות ומרחצאות הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה אמר הר"ם כל דבר שיש בו נזק לרבים כגון כלי מלחמה כלם וכלי יסורין כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקים וכמו כן אין מתקנין להם כלי מלחמה ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם שלא לעזור המשחיתים בארץ ובסילקי ובגרדינים ואצטדיא ובימה כלן תארי כסאות ואצטבאות שעושין לכבוד ע"ז ובשבילה ובימסאות בירניות וארמוניות וכיפה בנין עשוי כעין קשת:

    אמר המאירי אין מוכרים להם דבים ואריות ופרשוה בגמ' בשאינן בני תרבות מפני שיוצא מהם נזק לרבים ושמא הם לא יהיו נזהרים בכך והוא הדין שאין מוכרין להם כל דבר שיהא בו נזק לרבים ואין בונין עמהם בסלקי גרדים ואיצטדיא סרטיא ובימה פירוש בסילקי הוא שם כלל לכל הבאים אחריו ופירושו מעלות והענין הוא שהיו בונים בית מעלות מעלות והבית בכללו קרוי בסילקי ושמות המעלות גרדום אצטדיא סרטיא ובימה והענין הוא שכשהיה הנדון בא לפניהם יושב בקרקע והוא ושכנגדו מספרים טענותיהם לשוטר שהוא יושב במדרגה התחתונה הנקראת גרדום והשוטר מספרם לסופר שעליו במעלת אצטדיא וכותבן ואחר שכתבן מוסרם לשופט שעליו במעלת סרטיא וגומר את הדין ומוסר גמר דינו לפקיד שעליו במעלת בימה לקיים את גמר דינו וטעם האיסור מפני שבשעה שנתפס ישראל בידם דנים אותו לשם שלא כדיני ישראל ואע"פ שאמרו דינא דמלכותא דינא יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא לענין ממון ועיקר הדברים שאף לענין ממון לא נאמר אלא בחק שהמלך קובע מאיליו לפי מה שרואה צורך השעה או דברים שהם עסקי מלכות כגון מסים ותשחורות ומכסים אבל מה שהם עושים מתורת נימוס הידוע להם בספריהם אין זה נקרא דינא דמלכותא וכמו שאמרו בב"ק קי"ג ב' האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי בישראל ומסהיד ליה בערכאות של גוים משמתינן ליה משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא ומפסידו ממון שלא כדין אבל בונין עמהם בימוסאות ופי' בה גדולי הרבנים במות שמקטירין בהם או מקריבין בהם לעבודות זרות ר"ל לאלילים שלהם מלשון והשמדתי את במותיכם שתרגומו בתלמוד המערב ית בימוסיכון וכן בדרש אמרו רואה היתה שרה את ישמעאל בונה בימוסאות לע"ז וצד חגבים ומקריבם עליהם וטעם היתרן מפני שאין זה אלא תשמיש דתשמיש וכן מרחצאות אע"פ שהיה דרכם לבנות באחד מהחדרים שבו כיפה אחת להעמיד בה אליל אחד שכל הבאים לשם יהו נודרין לה ונותנים ומ"מ כשיגיע לאותה כיפה אסור וכן בכל בתים של ע"ז מותר לבנות עמהם חוץ מגוף המקום שמעמידין שם ע"ז אין עושין תכשיטין לע"ז ור' יהודה אומר בשכר מותר שאין באלו עיקר ע"ז וכן הלכה וקרטלאות הוא כעין ארגז קטן יפה מלשון אותבינהו בקרטלא ואגנוב והיו נותנין אותו ביד הצלם לנוי וליתן בני אדם מעות לתוכו ובזו מיהא אסור שלא להרחיב להם את הדרך ובערוך גורסין דימוסיאות ופי' בו מרחצאות של חמי טבריא מלשון מה שאמרו בדרש למחר אני פותח לכם דימוסיאות ומרחצאות וא"כ מרחצאות פירושו מקום הזיעה או של חמי האור וגדולי הרבנים פי' במשנה זו בסלקי טירא גבוהה שממנה מפילין את הנדון ומת וגרדום הוא מקום שגומרין שם את הדין ואצטדא מקום אצטדינות והוא שהיה להם דרך שחוק שור נגח וממית בני אדם ואין גורסין במשנתנו סרטיא ומ"מ אפשר לפרשו בשטה זו רחוב קטן שלפני הגרדום ששם היו העדים עומדים עם שאר בני אדם הבאים לראות ולשמוע ומפרשים בבימה מקום העשוי להפיל ממנו את הנדון ואני תמה שהרי בבסילקי פי' כן אלא שאפשר לפרש אף לשטה זו בסילקי על הבית עצמו שהגרדום לשם ומפני שהיה מקום גבוה קורין לו כן אלא שמא לשיטה זו אפשר לפרש בבימה ששם היה עומד כרוז להשמיע גמר דינו של זה לעם:

    זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    מה שאסרנו במשנה במכירת דובים ואריות כבר בארנו הטעם מפני שיוצא מהם נזק לרבים אחר שכן דוקא בשאינם בני תרבות אבל ארי תרבות ודוב תרבות מותר למכרו שהרי אין כאן נזק וחשש מלאכה אין בהם כשאר בהמה גסה ששני אלו שבורים הם אצל מלאכה ואף לדעת חכמים שאסרו בשבורה בזו מפני שמרביעין עליה ויולדת ומשהו לה והרואה אותה ביד גוי למד הימנה למכור שלימה אבל ארי אין לחוש לכך וגדולי הרבנים חולקין לומר שלא נאמר אלא לדעת ר' יהודה אין דבריהם נראין אבל חיה גסה אחרת אין מוכרין להם לעולם מחשש מלאכה ואע"פ שהיא כבהמה דקה לפרכוס... פשטה ידה והחזירה אם שחטה מסוכנת ולא די לה בפשטה ידה לבד אע"פ שלא החזירה כבהמה גסה כמו שהתבאר במסכת חולין אעפ"כ אינה שוה לה במכירה ר"ל שאין מכירתה תלויה במנהג אלא אסור לעולם:

    Meiri on Avodah Zarah 16a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא ויולדת אתו לשהויה כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה חיסר ד' כו' שלא יקרבוהו ביום כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה אבל האי כו' כי היכי דגזרי רבנן בשבורה כו' עכ"ל ומרבנן נשמע לר"י דהא לא שרי ר"י בשבורה אלא משום דסתמא לשחיטה זבנה ולא אתא לשהוי' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 16a · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה אלא תורת בהמה גסה וכו' וג' מחלוקת בדבר פי' דבן בתירא מתיר אפילו בסוס המיוחד לעופות ורבי אוסר אפילו בסוס המיוחד לרכיבה ורבנן אוסרין בסוס המיוחד לעופות ומתירין בסוס המיוחד לרכיבה:

    ד"ה אבל האי דאי משהי ליה וכו' תימה ל"ל האי טעמא תיפוק ליה כו' לפיטום אתי למימר כחוש מכרו לו וכו'. ע"כ צ"ל דקושיא זו אינה לפי פי' ר"ת שכתבו התוס' לעיל בדף שלפני זה משום דהא איהו ס"ל דבכל השורים מותר למכור דבין פרות ובין שורים תלינן דלשחיטה זבני וא"כ מה בכך אי אתי למימר כחוש מכרו לו גם הלשון אינו מדוקדק דממאי דמקשה ת"ל משום דאי משהי ליה לפיטום משמע דאיהו מפרש דשור של פיטום הוי פירושו דעומד להתפטם כפירוש ר"ת לעיל ומאי דמסיק הקושיא אתי למימר כחוש מכרו לו משמע דמפרש דשור של פיטום היינו שכבר הוא מפוטם אם לא שנפרש בדוחק דהא דקאמר אתי למימר כחוש מכרו לו ר"ל לישאר כחוש ולא לפטמו וק"ל:

    גמ' מ"ט לאו משום דלמא אתי לשהויי וכו' וליטעמך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מ"ט וכו'. צ"ל מאי טעמא חסר ד' ריבבן בשביל זה כי מה לי שמקריבים אותו היום או למחר:

    תוס' ד"ה אבל האי דלשחיטה קאי לאו דוקא וכו' דבור זה קאי לפי פירוש ר"ת אע"ג שהדיבור שלפני זה ע"כ א"א לפרשו אלא לפירוש הרשב"ם:

    Maharam on Avodah Zarah 16a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 16, Amud Aleph, about 418 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “אִי אֶפְשָׁר, הָכִי נָמֵי.…”

    2. Segment 231 words

      Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי: תְּרִיסִין הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא, דְּכִי…”

    3. Segment 338 words

      Opens “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין מוֹכְרִין…”

    4. Segment 432 words

      Opens “עֲגָלִים וּסְיָיחִים. תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה,…”

    5. Segment 533 words

      Opens “בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס. תַּנְיָא: בֶּן בְּתִירָא…”

    6. Segment 626 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא תּוֹרַת כְּלֵי זַיִין אִיכָּא, דְּקָטֵיל בְּסִחוּפֵיהּ,…”

    7. Segment 711 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם מַהוּ? תִּיבְּעֵי…”

    8. Segment 826 words

      Opens “תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן לָא קָא…”

    9. Segment 922 words

      Opens “אוֹ דִלְמָא, אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן לָא קָא אָסְרִי…”

    10. Segment 1043 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל:…”

    11. Segment 1127 words

      Opens “מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דִּלְמָא אָתֵי לְשַׁהוֹיֵי?…”

    12. Segment 1220 words

      Opens “וְכִי מְשַׁהֵי לֵיהּ בָּרֵיא וְעָבֵיד מְלָאכָה? אָמַר…”

    13. Segment 1334 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכׇל…”

    14. Segment 1426 words

      Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַב חָנִין בַּר רַב חִסְדָּא,…”

    15. Segment 1514 words

      Opens “וַאֲנִי אוֹמֵר: אַף לִמְכִירָה, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר…”

    16. Segment 1631 words

      Opens “תְּנַן: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְלֹא…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Avodah Zarah 16a · Segment 3 — “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן עֲשָׁשִׁיּוֹת…

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Avodah Zarah 16a · Segment 3 — “…וַחֲצִינֵי נָמֵי! אָמַר רַב זְבִיד: בְּפַרְזְלָא הִינְדּוּאָה. וְהָאִידָּנָא דְּקָא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Avodah Zarah 16a · Segment 10 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁל בֵּית רַבִּי הָיוּ מַקְרִיבִין…

    Original text

    אִי אֶפְשָׁר, הָכִי נָמֵי.

    If it were possible to avoid selling produce to gentiles without incurring their animosity, indeed it would be prohibited to sell them. Since limiting sales to gentiles to such an extent would cause great harm, it is only prohibited to sell them shields.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי: תְּרִיסִין הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא, דְּכִי שְׁלִים זֵינַיְיהוּ קָטְלִי בְּגַוַּיְיהוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מוֹכְרִים לָהֶם תְּרִיסִין, דְּכִי שְׁלִים זֵינַיְיהוּ מִעְרָק עׇרְקִי. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.

    There are those who say: With regard to shields, this is the reason that one is not allowed to sell them to gentiles: As when their use of their weapon is finished in battle, they kill with these shields. And accordingly, the reason that some say in the baraita that one may sell shields to them is because they maintain that this is not a concern, as when their weapon is finished they flee, rather than use their shield as a weapon. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The halakha is in accordance with the opinion cited as: Some say.

    אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּחָלְשִׁי מִינַּיְיהוּ כְּלֵי זַיִין. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ מָרֵי וַחֲצִינֵי נָמֵי! אָמַר רַב זְבִיד: בְּפַרְזְלָא הִינְדּוּאָה. וְהָאִידָּנָא דְּקָא מְזַבְּנִינַן, אָמַר רַב אָשֵׁי: לְפָרְסָאֵי דְּמַגְּנוּ עִילָּוַון.

    Rav Adda bar Ahava says: One may not sell blocks [ ashashiot ] of iron to gentiles. What is the reason? It is because they forge weapons from them. The Gemara asks: If so, then even hoes and axes should not be sold to them, as they too can be used to forge weapons. Rav Zevid said in response: The ruling of Rav Adda bar Ahava was stated with regard to Indian iron, which is of a superior quality and used only for crafting weapons. The Gemara clarifies: And as for the fact that nowadays we do sell all weapons, Rav Ashi said: We sell the weapons to the Persians, who protect us.

    עֲגָלִים וּסְיָיחִים. תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת וְלִחְיוֹת. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת, וְכֵיוָן דְּמַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת אָתוּ לְשַׁהוֹיַהּ. אָמַר לָהֶן: לִכְשֶׁתֵּלֵד. אַלְמָא לָא (מְקַבֶּלֶת) [מְקַבְּלָא] זָכָר.

    § The mishna teaches: One may not sell to gentiles calves or foals. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda permits the sale of a damaged animal because it is incapable of being cured and living normally. The Sages said to him: But if one mates her, does she not bear offspring? And since one can mate her and she will bear offspring, the gentile will come to leave her in his possession, and Jews who see the animal in the possession of the gentile will assume that it is permitted to sell large livestock to gentiles. Rabbi Yehuda said to them in response: When she bears offspring, I will agree to be concerned about such a possibility. The Gemara notes: Apparently, Rabbi Yehuda holds that a damaged animal does not accept a male, i.e., since its legs are broken, it cannot participate in intercourse.

    בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס. תַּנְיָא: בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חַטָּאת. וְרַבִּי אוֹסֵר מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד מִשּׁוּם תּוֹרַת כְּלֵי זַיִין, וְאֶחָד מִשּׁוּם תּוֹרַת בְּהֵמָה גַּסָּה.

    The mishna also teaches that ben Beteira permits the sale of a horse to a gentile. The Gemara notes that it is taught in a baraita : Ben Beteira permits the sale of a horse because the gentile uses it for performing an act for which one is not liable to bring a sin-offering, as riding a horse is not prohibited by Torah law. Therefore, there is no reason to prohibit its sale due to the concern that the gentile might use it for a prohibited action. And Rabbi Yehuda HaNasi prohibits its sale due to two reasons: One is because it has the status of a weapon, as horses are used in battle, and the other one is because it has the status of large livestock.

    בִּשְׁלָמָא תּוֹרַת כְּלֵי זַיִין אִיכָּא, דְּקָטֵיל בְּסִחוּפֵיהּ, אֶלָּא תּוֹרַת בְּהֵמָה גַּסָּה מַאי הִיא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִכְשֶׁיַּזְקִין מַטְחִינוֹ בְּרֵחַיִים בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּבֶן בְּתִירָא.

    The Gemara asks: Granted, there is a reason to say that a horse has the status of a weapon, as a horse is taught to kill by striking down enemy troops. But what is the relevance of the observation that it has the status of large livestock? It has already been explained that a horse is used for riding, not for performing acts that are prohibited on Shabbat. Rabbi Yoḥanan says: When it becomes elderly and is no longer suitable for use in battle, one makes it grind with a millstone, and therefore it will in fact be used to perform prohibited labor on Shabbat. Nevertheless, Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of ben Beteira, and it is permitted to sell a horse to gentiles.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם מַהוּ? תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן.

    A dilemma was raised before the Sages: With regard to an ox of a fattener, which has been fattened for slaughter, what is the halakha ? Let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yehuda, who permits the sale of a damaged animal, and let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis, who dispute that ruling.

    תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן לָא קָא שָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בִּשְׁבוּרָה, דְּלָא אָתֵי לִכְלַל מְלָאכָה, אֲבָל הַאי דְּכִי מְשַׁהֵי לֵיהּ אָתֵי לִכְלַל מְלָאכָה — אָסוּר.

    The Gemara elaborates: Let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yehuda, as follows: Perhaps Rabbi Yehuda permits only the sale of a damaged animal, which will never come to be included in the category of an animal that is fit for labor. But with regard to this fattened ox, which if kept for a sufficient amount of time without fattening will come to be included in the category of an animal that is fit for labor, the sale is prohibited.

    אוֹ דִלְמָא, אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן לָא קָא אָסְרִי הָתָם אֶלָּא דִּסְתָמֵיהּ לָאו לִשְׁחִיטָה קָאֵי, אֲבָל הַאי דִּסְתָמֵיהּ לִשְׁחִיטָה קָאֵי — אֲפִילּוּ רַבָּנַן שָׁרוּ?

    Or perhaps it may be claimed that even according to the Rabbis, they prohibit the sale only there, in the case of a damaged animal that ordinarily does not stand ready for slaughter. But in this case of a fattened ox, which ordinarily stands ready for slaughter, even the Rabbis permit the sale.

    תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁל בֵּית רַבִּי הָיוּ מַקְרִיבִין שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם בְּיוֹם אֵידָם, חָסֵר אַרְבַּע רִיבְבָן שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ הַיּוֹם אֶלָּא לְמָחָר, חָסֵר אַרְבַּע רִיבְבָן שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ חַי אֶלָּא שָׁחוּט, חָסֵר אַרְבַּע רִיבְבָן שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ כׇּל עִיקָּר.

    The Gemara suggests a proof: Come and hear that which Rav Yehuda says that Shmuel says: The members of the household of Rabbi Yehuda HaNasi were required to bring as a present for the authorities an ox of a fattener on their festival day. They deprived themselves of forty-thousand dinars, i.e., they paid this sum as a bribe, to ensure that they would not have to bring it on the actual day of their festival, but rather on the next day. They deprived themselves again, i.e., they paid a further bribe, of another forty-thousand dinars, to ensure that they would not have to bring it alive but rather slaughtered. They deprived themselves again and paid yet another bribe of forty-thousand dinars to ensure that they would not have to bring it at all.

    מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דִּלְמָא אָתֵי לְשַׁהוֹיֵי? וְלִיטַעְמָיךְ, שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ הַיּוֹם אֶלָּא לְמָחָר — מַאי טַעְמָא? אֶלָּא, רַבִּי מִיעְקָר מִילְּתָא בָּעֵי, וְסָבַר: יִעֲקַר וְאָתֵי פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא.

    What is the reason that they paid a bribe to evade the responsibility of bringing a fattened ox to the authorities? Is it not due to the concern that perhaps they will come to keep the animal until it is fit for labor? The Gemara rejects this proof: And according to your reasoning, what is the reason that they paid a bribe to ensure that they would not have to bring it on the day of the festival, but rather the next day? Rather, it must be explained that Rabbi Yehuda HaNasi wanted to abolish the matter entirely, and he reasoned: It is best to abolish it gradually, little by little, and in this manner they ultimately had no obligation to bring the animal at all. Therefore, no proof can be brought from this incident with regard to the halakha of the sale of a fattened ox.

    וְכִי מְשַׁהֵי לֵיהּ בָּרֵיא וְעָבֵיד מְלָאכָה? אָמַר רַב אָשֵׁי: אָמַר לִי זְבִידָא בַּר תּוֹרָא, מְשַׁהֵינַן לֵיהּ וְעָבֵיד עַל חַד תְּרֵין.

    It was stated that if a fattened ox is kept for a sufficient amount of time without fattening it will come to be included in the category of an animal that is fit for labor. Concerning this, the Gemara asks: But even when a fattened ox is kept until it is slim, does it become healthy and able to perform labor? Rav Ashi said that the expert in this matter, Zevida, said to me: We keep a young ox that has been fattened until it is slim, and it performs twice the work of other oxen.

    מַתְנִי׳ אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקֵי, גַּרְדּוֹם, אִיצְטַדְיָיא, וּבִימָה, אֲבָל בּוֹנִין עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעַ לְכִיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה — אָסוּר לִבְנוֹת.

    MISHNA: One may not sell bears, or lions, or any item that can cause injury to the public, to gentiles. One may not build with them a basilica [ basileki ], a tribunal [ gardom ], a stadium [ itztadeyya ], or a platform. But one may build with them small platforms [ bimmusiot ] and bathhouses. Even in this case, once he reaches the arched chamber in the bath where the gentiles put up objects of idol worship, it is prohibited to build it.

    גְּמָ׳ אָמַר רַב חָנִין בַּר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: חַיָּה גַּסָּה הֲרֵי הִיא כִּבְהֵמָה דַּקָּה לְפִירְכּוּס, אֲבָל לֹא לִמְכִירָה.

    GEMARA: Rav Ḥanin bar Rav Ḥisda says, and some say Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: The status of a large beast is like that of small livestock with regard to a spasm [ lefirkus ], i.e., the symptoms of vitality required at the time of slaughtering. If an animal in danger of dying was slaughtered but did not display any spasmodic movement when it was slaughtered, it is not kosher. If it did spasm after being slaughtered, its meat is kosher But its status is not the same as that of small livestock with regard to its sale. Rather it is considered like large livestock, and therefore its sale to gentiles is always prohibited.

    וַאֲנִי אוֹמֵר: אַף לִמְכִירָה, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר — מוֹכְרִין, שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר — אֵין מוֹכְרִין.

    Rav Ḥanan bar Rava added: This is the statement of Rav, but I say that even with regard to its sale a large beast is akin to small livestock. Therefore, in a place where the people were accustomed to sell large beasts, one may sell them, and in a place where the people were not accustomed to sell them, one may not sell them.

    תְּנַן: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְלֹא כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים. טַעְמָא דְּאִית בֵּיהּ נֶזֶק לָרַבִּים, הָא לֵית בֵּיהּ נֶזֶק לָרַבִּים — שְׁרֵי! אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: בַּאֲרִי שָׁבוּר,

    The Gemara raises an objection to Rav’s statement. We learned in the mishna: One may not sell bears, or lions, or any item that can cause injury to the public, to gentiles. The Gemara analyzes the mishna: The reason that these beasts cannot be sold to gentiles is because they can cause injury to the public. It may be inferred from here that another beast, which does not cause injury to the public, is permitted to be sold to gentiles. Rabba bar Ulla says in response: This mishna does not pose a problem for Rav, as he holds that it is referring to a damaged lion, which is not fit for labor;