Yevamot 89a

שנתן לה אחרון גט שאירסה:

מכלל דלא בעיא גט אפילו מדרבנן דאי בעיא גט הא קי"ל (לקמן יבמות דף צד.) דאפי' ריח הגט פוסל לכהונה:

סיפא לגבי קידושין ודאי כדקאמרת דלא בעיא גט ודקשיא לך שמא יאמרו גירש זה וקידש זה כו' לא אתי למימר הכי אלא אמרי מדנפקא בלא גט קידושי טעות הוו כגון על מנת שאני כהן ונמצא ישראל:

יש חולץ לאחותו מספק אע"פ שהיא מחמש עשרה נשים הפוטרות צרותיהן וכן לבתו ואמו:

תנאי כתובה מזונייכי וכסותייכי ופירות שאכל נמי לא משלם אע"ג דאין לה כתובה משום דרבנן קנסוה. ומשום דאשכחן באלמנה דיש לה פירות שאכל הוא דאיצטריך למימר הכא דאין לה:

אין תורמין מן הטמא כו' משום הפסד כהן:

בשוגג תרומתו תרומה כדרבי אלעאי לקמן:

ההיא גריוא דתרומה:

אמרי קידושי טעות פי' בקונטרס כגון ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וקשה דאם כן היכי פריך רישא נמי נשואי טעות הא אמרי' לקמן דאין תנאי בנשואין ואר"י דקידושי טעות היינו שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שהוא אמת והשתא פריך שפיר רישא נמי נשואי טעות וא"ת ולימא טעמא דסיפא משום קדושי טעות דכהן ונמצא לוי ולא יוכל להקשות מרישא דאין תנאי בנישואין ואר"י דקידושי טעות לא שכיחי דלא חיישינן לשמא יתלו בקידושי טעות ורבי עקיבא לחודיה הוא דחייש להכי לקמן בפרקין (יבמות דף צד:) גבי רבי עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה אבל רבנן לא חיישי:

מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה כו' אע"ג דקי"ל כתובה דאורייתא שכותבין בכתובות כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא הכא אמר ר"י דה"פ מ"ט תקינו לה רבנן לאלמנה כתובה שהיא דרבנן לד"ה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכי נמי אפי' בתולה שיש לה כתובה מן התורה קנסוה בכתובה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה וכענין זה אשכחן לקמן (יבמות דף צ:) גבי הפרת נדרים דאית ספרים דגרסי מ"ט אמור רבנן דבעל מיפר אע"ג דבעל מיפר מן התורה אלא ה"ק מאי טעמא אמור רבנן בעל מיפר היכא דאין מיפר מן התורה כי ההיא דפ' ד' אחין (לעיל יבמות כט: ושם) גבי שומרת יבם דאמר כדרב פנחס כל הנודרת על דעת בעלה נודרת משום שלא תתגנה וכיון דאיכא טעמא דתתגנה אם כן אפילו בדאורייתא כמו הכא אמרו חכמים שלא יפר כדי שתתגנה:

אין תורמין מן הטמא על הטהור ריב"ן פירש משום דכתיב (דברים יח) תתן לו ולא לאורו ואי אפשר לומר כן דבפרק כל שעה (פסחים לג. ושם) פריך עלה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ואמאי לימא לו ולא לאורו ומשני התם שהיתה לו שעת הכושר ותתן לו ולא לאורו בשלא היתה לו שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר או שתלשה טמא ומשקה טופח עליה והתם אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה והכא היינו טעם דלכתחלה אין תרומה משום הפסד כהן כדפי' בקונטרס אי נמי היכא שהיתה לו שעת הכושר גזרו דלכתחלה לא יתרום אטו היכא דלא היתה לו שעת הכושר ועוד אר"י משום מכל חלבו צריך לתרום מן היפה ומן הטמא על הטהור הוי מן הרעה על היפה ואע"ג דבמן הרעה על היפה אפילו במזיד תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום כדתנן במסכת תרומות (פ"ב מ"ו) מן הרעה על היפה תרומתו תרומה ולא קתני ויחזור ויתרום בטמא החמירו טפי משום דלא חזי לאכילה כלל אבל רעה חזיא קצת והיינו טעמא דקישות ונמצאת מרה דצריך לחזור ולתרום משום דלא חזיא לאכול כמו שאר רעה כדמוכח בירושלמי דקרי לה ספק אוכלין:

קישות ונמצאת מרה בשוגג איירי כדמוכח בשמעתין וא"ת דבתורם יין על יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה לפי שלא נתכוין לעשות חומץ תרומה כדתנן במסכת תרומות בפ' התורם קישות התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה וגבי קישות נמי אמאי הויא תרומה כיון שאין חפץ לעשות תרומה גרועה כל כך ואין לומר דהתם כרבי דאמר יין וחומץ שני מינין בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פד: ושם) דא"כ אפילו במתכוין לתרום מן החומץ על היין או מן היין על החומץ לא תהא תרומה כדתנן במסכת תרומות (פ"ב מ"ד) אין תורמין ממין על שאין מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ואפילו מן היפה על הרעה כדקתני התם ואר"י דיין וחומץ אע"פ שהם מין אחד מכל מקום שני שמות הן זה יין וזה חומץ ולכך הוי טעות טפי ולא הויא תרומה אבל קישות ונמצאת מרה לא הוי טעות כל כך דלקישות נתכוין והרי היא קישות וכן מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה דתרם אותו שם שנתכוין לו מיהו בתוספתא משמע דההיא חומץ על יין דלא הויא תרומה כרבי אתיא דמסיים בה בהדיא דברי רבי שרבי אומר יין וחומץ שני מינין וחכמים אומרים מין אחד ואפשר דלרבנן דאמרי מין אחד במתכוין לתרום מן יין ונמצא חומץ הוי תרומה ויחזור ויתרום כמו בתורם קישות ונמצאת מרה ואפי' לרבי אם במתכוין תורם מן החומץ על היין הויא תרומה דמדאורייתא הוי מין אחד וכן משמע בהדיא בירושלמי ספ"ב דתרומות דפליג רבי אר' ישמעאל בר' יוסי שאמר משום אביו תורמין מיין על חומץ ורבי אומר דאין תורמין וקאמר ר' יהושע בן לוי מסתברא יודה רבי לדברי תורה ומאי טעמא דרבי שאם אתה אומר שמותר לתרום מיין על חומץ אף הוא סבר שמותר לתרום חומץ על יין אע"ג דלא גזר בעלמא מן היפה על הרעה אטו דלמא אתי לתרום מן הרעה על היפה גבי חומץ איכא למיגזר טפי משום דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מבחמרא כדאמר בהמוכר את הספינה (ג"ז שם) ושני מינין דקאמר רבי היינו שעשאוהו חכמים כשני מינין ולא הויא תרומה היכא דטעה שהיה מתכוין ליין ונמצא חומץ:

מזיד עבד איסורא ולכך שויוה רבנן כאילו לא תרם כלל והדר ההוא גריוא לטיבלא דאי אמרת תרומה הוא אתי למיפשע דהא שוי נפשיה רשע שוגג לא עבד איסורא מדעת הלכך לא חשיד דלמא פשע כן פי' ריב"ן אבל אין לפרש דשוגג לא עבד איסורא לא קנסוה אבל מזיד קנסו דאין זה קנס דהדר לטיבלה דטפי דמי קנס הא דאמר דיחזור ויתרום שצריך להפריש שתי תרומות:

איבעי ליה למיטעמיה כלומר יפריש על מה שהוא מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא:

לרב נתן בר' אושעיא דאמר לא עשה ולא כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ומיתקן ההוא גריוא מאי שנא מהא דתנן מן הנקוב על שאינו נקוב כו' דההוא גריוא גופיה לא מיתקן משום דמדאורייתא לא הוי תרומה הכי נמי מן הטמא על הטהור כיון דמדאורייתא לא הוי מתוקן כדסלקא דעתך השתא אמאי משוי ליה מתוקן מדרבנן להפקיע איסור מדאורייתא אבל לרב חסדא דמשוי ליה טבל ניחא והאי דבשוגג תרומתו תרומה היינו משום דלא קפיד קרא אלא אמזיד כדכתיב ולא תשאו עליו חטא (במדבר י״ח:ל״ב) דמשמע מזיד דאיכא נשיאות חטא אבל בשוגג הוי תרומה וא"ת ומאי נפקא לן מינה במן הטמא על הטהור במאי דהוי תרומה ואין צריך לחזור ולתקן ההיא גריוא והא בכל ענין אסור באכילה וי"ל דנפקא לן מינה לענין הסקה דמותר להסיק בתרומה טמאה ואין מדליקין בטבל טמא כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כו. ושם):

כך היא גירסת הספרים רישא קנסוה רבנן ולא גרסי אלא וכן מצאתיה בספר מוגה בישיבה. וכן נראה מדברי רש"י שכתב רישא קנסוה רבנן ולא תלינן לקולא. פירוש לפירושו לעולם משני דצריכה גט דטעמא משום שמא גירש זה ונשא זה מאי אמרת הא נתקדשה דלא חיישינן ולא צריכה גט, התם משום דלא עבדא איסורא תלינן להקל דאמרי קדושי טעות הוו, אבל נשאת דעבדא איסורא כדי לאוסרה על הראשון תלינן להחמיר דלמא אמרי גרש זה ונשא זה והלכך צריכה גט וכולי האי משום קנס כדי לברר איסורו של ראשון וכדגרסינן בירושלמי (ה"א) משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון. ומיהו היכא דליכא למיחש לשמא יאמרו גירש זה ונשא זה, כגון אשת אח ואחות אשה כדלקמן לא צריכה גט. אבל בהלכות רבינו אלפסי ז"ל גריס אלא רישא קנסוה רבנן, ומשמע לפי גירסא זו דכל עיקר לא הצריכוה גט משני אלא משום קנס בלבד וכדי לברר איסורו של ראשון, ולאו משום דאיכא למיחש כלל לשמא יאמרו גרש זה ונשא זה, דכולי עלמא תלו טפי בנשואי טעות ולא בהתר א"א בלא גט.

ולא פירות ולא בלאות פירוש אינה מוציאה ממנו פירות שאכל. והכין איתא בגמרא דבני מערבא (ה"א) וכן פירש כאן רש"י ז"ל (עט, ב ד"ה ולא פירות) אף על פי שלא פירש כן בפרק הזורק בגיטין (בד"ה תנאי כתובה). ותמיהא לי בפירות שאכל דלא מפקא מאי תנאי כתובה איכא וכי מי איכא דמפקא להו בתנאי כתובתה. ושמא נאמר דמשום שהוא חייב לפדותה מתנאי כתובה תחת פירות, ועכשיו עשו אותה כאלו אינה אשתו ואלו נשבית אינו פודה, היה בדין דתיפוק מיניה פירות שאכל, אלא דמימר אמר לה אנא כדין אכלי, והאי דלא פריקנא משום דכתובה אין לך ותנאי כתובה נמי אין לך. ושמא לזה נתכוון רש"י ז"ל שפירש בגיטין פרק הזורק ולא פירות לא דין פירות, כלומר אם נשבית אינו פודה לפי שעיקר מה שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל היינו משום שאין לה דין פירות כנ"ל.

אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום. קשיא לן דהכא משמע דשוגג הויא תרומה טפי מבמזיד וכל שהוא שוגג גמור הויא תרומה טפי כדאיתא בסמוך דהכא דחשבינן ליה שוגג גמור תרומתו תרומה ואינו צריך לחזור ולתרום. ובתורם קישות ונמצאת מרה מפני שהיא קצת קרוב למזיד צריך לחזור ולתרום. ואלו בתוספתא דבתרומות משמע בהפך דגרסינן התם (פ"ד ה"א) היה בלבו לתרום מיין על יין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין היין תורם ויחזור ויתרום את החומץ. פירוש כשהיו לפניו שלש חביות והיה סבור שהן של יין והפריש אחת מהם ואמר הרי היא תרומה על שתים אלו ואחר כך נמצאת שהיא של חומץ אין תרומתו תרומה כלל, לפי שדעתו להפריש יין על יין והרי הוא חומץ וטעות הוא בידו לפיכך אינה תרומה כלל. היתה אותה שבידו יין ואחת מן השתים של חולין חומץ, היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ לפי שתרומתו בטעות לגבי חבית של חומץ נמצא החבית המפרשת תרומה לפי חשבון של חבית יין של חולין. היה בלבו לתרום חומץ על חומץ כלומר שהיה סבור ששלשתן של חומץ ונמצאת אחת מהן של יין, אם אותה שעלתה בידו שקרא עליה שם תרומה היא של חומץ החומץ תרום ויחזור ויתרום מן היין על היין. אלמא בטעות אין תרומתו תרומה כלל אפילו לדברי חכמים דס"ל כר' אלעא שהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה במתכוין. ומצאתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל (ר"י בתוס' ד"ה קישות) דהכא שתרם מן הטמא על הטהור ואי נמי בקישות ונמצאת מרה לא חשבינן לה בטעות כיון שכיון להפריש אותו פרי עצמו שהוא מפריש, אבל יין ונמצא חומץ שתי שמות הן וחלופיהן טעות. ואם תאמר אם כן במזיד אמאי אינו תרומה וביין וחומץ הויא תרומה. יש לומר שכיון שאינה ראויה לאכילה כלל אין תרומתו תרומה לרב חסדא כדאית ליה ולרב נתן כדאית ליה. וקישות מרה נמי אינו ראויה לאכילה. ומפני שפשע ולא טעמו חשבינן ליה כעין מזיד וצריך לחזור ולתרום. אבל חומץ משובח הוא כיין בעתו ושעתו כדאמרינן התם (ב"ב פד, ב) איכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא, והא דתנן במסכת תרומות פרק התורם חבית של יין ונמצא של חומץ (פ"ג מ"א) אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אין תרומתו תרומה, אפילו לדברי חכמים היא וכשנודע אחר כך שהיתה של חומץ לגמרי בשעה שתרמה ומשום טעות נגעו בה כמו שכתבנו. דאלו היה יודע שהיתה של חומץ לא היה עושה תרומה ואם משתרמה החמיצה הרי זו תרומה, ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום את הראשון (ועיין רשב"א נדה ב, ב ד"ה הא דתנן וב"ב שם ד"ה עד).

שוגג אמזיד קא רמית שוגג לא עבד איסורא פירוש וכיון דנתכוון להפריש מן הטמא והזיד בכך חשדינן ליה דאי אמרת הויא תרומה פשע ולא מפריש, אבל התם דלא נתכוון לכך לא חשדינן ליה ואפילו אמרת ליה תרומה ויחזור ויתרום ציית ולא פשע. ותמיהא לי ודקארי לה מאי קארי לה, והא נמצאת מרה שוגג ודאי הוא ומאי קא רמי להו אמזיד. ויש לומר דמקשה סבר כמזיד גמור חשבינן ליה דכיון דדרכן של קשואין להיות מרים והוה ליה למיטעמיה ולא טעמיה גלי אדעתיה דאם נמצאת מרה אינו חושש וניחא ליה. ואהדר ליה רב חסדא דלא מזיד הוא אלא שוגג, ומשום הכי אקשינן תו ורמי שוגג אשוגג, כלומר אי שוגג חשבת ליה אמי חוזר ותורם, ופריק אנא נמי לאו שוגג גמור חשיבנא ליה אלא שוגג קרוב למזיד.

ורמי מזיד אמזיד הכא קתני במזיד לא עשה ולא כלום והתם תנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום. ופריק בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית. משמע מהכא דרב נתן בר' הושעיא סבר דאפילו בחד מאנא ציית, ואנן קיימא לן כרב נתן בר הושעיא דסוגיין כותיה אזלא. ועוד דאקשי רבא עליה דרב חסדא (להלן עמוד ב) דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה וקיימא לן כרבא. וכן פסק המרב"ם ז"ל (הלכות תרומות פ"ה ה"ח) כרב נתן בר הושעיא. וקשיא לי דהא ודאי בעלמא הכי משמע דבחד מאנא לא ציית דתנן (חלה פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן. ואקשינן עלה בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מו, ב) גבי התקדשי לי בתמרה זו לשמואל דאמר המקדש את אחותו מעות מתנה הכא נמי אמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. ופרקינן שאני התם דנפיק מיניה חורבה דזמנין דאית ליה לכה פחות מחמשת רבעים קמח והאי ליש לה בהדי הדדי וסבר נתקנה עסתו וקאתי למיכלה בטבלה, ותהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר, ופרקינן בתרי מאני ציית בחד מאנא לא ציית. ואף על גב דאיכא דאמרי דכהן ציית, מכל מקום בישראל אסיקנא התם דבתרי מאני ציית בחד מאנא לא ציית. ואי אפשר לומר דסוגיא דהתם אליבא דרב חסדא היא מדאקשינן התם ובחדא מאנא לא ציית והא תנן התורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום, ופרקין שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא היא, כלומר ואפילו לא ציית לא איכפת לן שכבר נתקן. ואלו לרב חסדא הא פריקנא הכא דלא דמי דהכא שוגג ומיצת ציית. ועוד דמכל מקום מתניתין דחלה היכי מתרץ לה רב נתן אמאי גזל ביד כהן, תהא תרומה ולא יאכל עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר. ויש לומר דלכולי עלמא בחד מאנא לא ציית, אלא דרב חסדא סבר כיון דלא ציית אף על גב דמדאורייתא תרומתו תרומה התנו בית דין לעקור דבר מן התורה כי היכי דלא ליפשע ולא תרים. ורב נתן סבר כיון דאפילו כי פשע ולא הדר ותרם תרומתו תרומה דבר תורה לא חיישינן לה, ומוטב שיפשע ולא יתרום משנוציא תרומה לחולין. אבל במפריש חלתו קמח כיון דבחד מאנא לא ציית וכי מפקינן האי קמח לחולין כדין עבדינן, דהא דבר תורה אין חלתו חלה, בכי האי ודאי חיישינן לדלמא פשע ולא ציית כנ"ל.

תנן התם אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומ' במזיד אין תרומתו תרומ' הק' בתוס' מ"ש מן התורם מן החומץ על היין דבשוגג אין תרומתו תרומה כלל כדמוכח מההוא דהבודק את חביתו להיות מפריש עליו והולך ואחר כך נמצאת חומץ שבפ' המוכר פירות וכדאיתא נמי בתוספת דמסכת תרומות כהא דתניא היה בלבו לתרום מיין על יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה וכשהו' במזיד אשכחן לרבנ' דאמרי בפ' המוכ' שהתור' מן היין על חומץ תרומתו תרומ' מדר' אילעא ולא קנסי ליה רבנן כלל ואלו הכי גבי טמא וטהור אמרי' איפכ' דבשוגג תרומתו תרומ' ואפי מדר' ובמזיד אין תרומתו תרומ' מדרב' מיה' ותי' דהכא החמירו כשהוא במזיד לקנסו משום שהטמ' הפסדו מרובה דלא חזי אלא להסקה מש"כ התם דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מחמרא ולגבי שוגג כיון דטמא וטהור הם שם א' ומין א' לא חשיבא הפרשה בטעו' ותרומתו תרומה אבל יין וחומץ אעפ"י שהם מין א' לרבנן מ"מ שני שמות הם ומה שהוציא בשפתיו היה טעות והפרש בטעות לא הויא הפרשה. ואבטיח וקשות שנמצאו מרים או סרוחים הרי הם כטהור מ"מ אעפ"י שהפסידם מרובה אבל הם שם אחד ומין אחד:

שוגג אמזיד קא רמית שוגג לא עבד איסור' פי' וכיון דלא עבד איסורא במתכוין לא חשדינן ליה דפשע ולא מפרש אי הויא תרומתו תרומה. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה דהא ודאי כיון דקתני ונמצאת מכלל דשוגג היה וי"ל דאיהו סבר דכיון דרובא של קשואי' מרים ואבטחים סרוחי' איבעי ליה למידע וכיון דלא דק מזיד הוא ואנן משני' דמ"מ דכיון דעשה שלא במתכוין שוגג הוא והשתא קס"ד דשוגג גמור קאמר ולהכי הדר פרכי דא"כ קשי' שוגג אשוגג ופרקי' דלאו שוגג גמור קאמרי אלא שוגג קרוב למזיד:

דאיבעי ליה למטעמיה והאי טעמ' ודאי שפיר הוה ידעי מעיקר' ומשום הכי הוה חשבי ליה מזיד גמור אלא דמקשה פריך סתם ולא אדכרי' לה"ט בהדיא אדכרי' אידך השתא והכין אורחא דתלמודא:

בתרי מני ציית בחדא מנא לא ציית פי' דבתרי מני כי התם שפיר משמע ליה כי הדין נותן שלא תהא תרומתו תרומ' אבל בטמא וטהור שאין עדין א' וכלי א' איהו טעי וסבר דתרומתו תרומ' וחד מנא ותרי מני דאמרי' לאו דוקא אלא לומר ענין א' ומיהו רב נתן בר הושעי' סבר דאפי' בחדא מנא ציית והלכתא כוותיה דסוגיי' כוותיה אזלא ורבא פריך עליה דרב חסדא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה במקום עשה ולדורות כה"ג וק"ל כרבא וכפ' הרמב"ם ז"ל ומה דקשה על הא מסוגיי' דקדושי' בפ"ב בשמעת' דמפריש חלתו קמח כבר פרשתיה שם בס"ד:

כבר פירשנו במשנתנו בהלך בעלה ואמרו לה שמת ונשאת ואחר כך בא שאין לה פירות ופירשנוה שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל וכן יראה מתלמוד המערב כמו שביארנו במשנה ואם כן דוקא פירות שאכל דליתנהו אבל איתנהו אע"פ שכבר נטלם בעל שני הרי היא מוציאתם מתחת ידו ומכל מקום דוקא בשני שלא היה לבעל זכות בפירות כלל אבל ראשון הואיל ונתלשו קודם שתאסר היא עליו נוטלם ולא תפשוה בפירות שאכל אלא משום סרכא דשני דבדידיה מיהא כל שלא אכל מוציאה ולעיקר הפירוש מיהא קשה לפרש מהו שנאמר הטעם משום דתנאי כתובה ככתובה ומהיכן אשה באה להוציא פירות שאכל בעלה מכח תנאי כתובה ואדרבה איפכא מסתברא דכיון דלית לה כתובה הוה ליה נמי איהו לגבי פירי כאיניש דעלמא ושתוכל להוציאם איפשר דהאי טעמא אמזונות ובלאות קאי וכבר ביארנו שיש מפרשים בה דין פירות ר"ל שאינה פודה מפני שהפדיון תנאי כתובה ומאחר שהפסידה כתובתה הופקעו תנאיה:

אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה שהרי מן התורה תרומה היא שאין דינה אלא כרעה על היפה ובשוגג מיהא אוקמוה אדאוריתא במזיד מה שהרים תרומה היא וקדושת תרומה עליה ומכל מקום מדברי סופרים לא נתקנו השירים בכך וצריך לחזור ולתרום ואף השוגג שביארנו שתרומתו תרומה דוקא בשלא ידע הטומאה אבל ידע בטומאה אלא ששגג לומר שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא קרוב למזיד ויחזור ויתרום וכן התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומתו תרומה שאף זו רעה על היפה היא אלא שאע"פ ששגג צריך לחזור ולתרום מפני שקרוב למזיד הוא שהיה לו לטעום ממנו מעט בתקון עצמו ולא טעם ויש לפקפק בזו של קישות קצת דברים וכבר ביארנום בשני של קדושין מ"ו ב':

אין תורמין מדבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדברי סופרים וכן בהפך שהרי זה כמן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב תרם משאינו נקוב שחיובו מדברי סופרים על הנקוב שחיובו מן התורה הרי זו תרומה ביד כהן ויחזור בעל הבית ויתרום ויש אומרין שהוא הדין שהכהן מוציא תרומה משאינו נקוב אלא שלא חש להזכירה אחר שאין בה חיוב תורה ושמא בכיוצא בזו לא הצריכו סופרים לתרום משאינו נקוב תרם מן הנקוב על שאינו נקוב הרי היא תרומה ביד כהן אלא שאינה נאכלת אחר שהיא מחויבת מצד עצמה עד שיפריש עליה הכהן ממקום אחר שהרי טבל היא בידו ולאו דוקא ממקום אחר אלא אף מיניה וביה ואף בזו יש אומרים שאף הישראל צריך לחזור ולתרום את שאינו נקוב אלא שמאחר שאין בו חיוב תורה לא חש להזכירה או שמא בכיוצא באלו לא גזרו לתרום משאינו נקוב כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שהתורם מן הרעה על היפה הואיל ומכל מקום מין אחד הוא תרומתו תרומה וכבר ביארנוה בשני של קדושין:

בפרש"י בד"ה תנאי כתובה כו' אע"ג דאין לה כתובה משום דרבנן קנסוה ומשום דאשכחן באלמנה דיש לה פירות כו' עכ"ל הא ודאי מהאי טעמא לחוד דאין לה כתובה ולא הויא כאשתו איצטריך למימר דאין לה פירות ולא משלם לה פירות שאכל אלא לרווחא דמלתא קאמר ומשום דאשכחן באלמנה דיש לה כו' דהשתא הוה לן למימר מק"ו הכא דיש לה פירות דהא אלמנה יש לה כתובה והויא כאשתו ואפ"ה משלם לה הפירות שאכל זו שאין לה כתובה ולא הויא כאשתו אינו דין שמשלם לה הפירות שאכל ומש"ה איצטריך לן למימר דאין לה:

גמ' ורמי מזיד אמזיד כו' בתרי מאני ציית כו' עיין פרש"י משמע מזה דבמזיד לא ציית בחד מנא אבל בשוגג כמו בתורם קישות ודאי ציית ובפרק האיש מקדש דקאמרינן נמי בתרי מאני לא ציית ופריך מההיא דתורם קישות כו' אע"ג דהוה שוגג צ"ל דההיא סוגיא אליבא דרב נתן בר אושעיא אזלא דאינו מחלק בין שוגג למזיד והא דמשנינן נמי התם שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא ופרש"י הלכך לא מצי למימר ליהדרה להיות טבל כו' היינו נמי לרב נתן בר אושעיא אבל לרב חסדא א"נ דמדאורייתא תרומה מעליא הדרה להיות טבל כדקאמר דאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה אלא דלרב חסדא צ"ל התם דיש לחלק בין שוגג למזיד ודו"ק: