Yevamot 75a

והכתיב בכל קדש לא תגע בההיא פרשתא ואמר מר במסכת מכות (דף יד:) בכל קדש לרבות התרומה דאסורה בה כל ימי טוהר שהיא טבולת יום לטומאת לידתה:

ותלתא קראי בתרומה בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואוקימנא לעיל מיניה בתרומה הכתוב מדבר דבר השוה בזרעו של אהרן ובא השמש וטהר עד מלאת ימי טהרה:

לא ידענא במאי איזהו היא גמר טהרתו דעל כרחך גמר טהרה משמע:

ה"מ היכא דלאו בר כפרה דהא כולה ענינא בבעל ב' ראיות ומצורע מוסגר וטמא שרץ ומת משתעי:

כתב רחמנא עד מלאת דאפי' יולדת דבת כפרה היא טהורה בהערב שמש:

והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ועל כרחך בקודש מוקמת לה דהא כתיב קרא אחרינא ובא השמש וטהר דמוקמת ליה בתרומה:

תרי קראי עד אשר יטהר וכפר עליה וטהרה בקדשים למה לי לאשמועינן דעד דמייתי כפרה:

מרובה טומאתה שמנים יום לאכילת תרומה וקדשים:

והכתיב בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה אע"ג דבנות מגע תרומה נינהו האי לא תגע באכילה איירי כדאמר בסמוך דלא תגע אזהרה לאוכל ותימה דלמה לי קרא הא אזהרה דתרומה נפקא לן מאיש איש מזרע אהרן ומיהו מצינו למימר דאיצטריך למכתב נמי גבי יולדת משום דהותרה מכללה כדאמר בסמוך אבל קשה דהך דרשא לא אתיא לא כריש לקיש ולא כרבי יוחנן דבפרק כל הפסולין (זבחים לג: ושם) דריש ר"ל לא תגע אזהרה לטמא שאכל את הקדש ומדאפקי' בלשון נגיעה מפיק אזהרה לנוגע בקדש ומרבויא דבכל אזהרה לאוכל לפני זריקה ולאזהרה לאוכל תרומה לא מוקי לה כלל אלא מפיק לה מאיש איש ור' יוחנן מוקי לא תגע אזהרה לנוגע בתרומה אבל לאוכל לא מוקי ותירץ ה"ר אפרים דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי קרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדש כדאמר בסמוך וא"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפקא אלא מהכא ואע"ג דהכא פריך למאן דמוקי ההוא קרא בזב בעל שתי ראיות מ"מ פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי לה בתרומה אע"ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת גבי תרומה לא צריך כיון דכבר חזינן דבאכילת קדש זב ויולדת שוין ועוי"ל דתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב ויולדת אלא דוקא לקדש שצריך להמתין אכפרה:

דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי אי יטהר בטבילה לחודה אי בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר בתר כי אם רחץ בשרו במים לאורויי דעד אשר יטהר דלעיל בטבילה והערב שמש קאמר ואי כתב רחמנא עד מלאת דהיינו נמי הערב שמש ה"א דבלא טבילה קאמר דבכולה פרשתא לא כתיב התם טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר דמשמע טבילה כדמפרשי קראי בתריה ואי כתב רחמנא ובא השמש ולא כתב עד מלאת הוה אמינא ה"מ דלאו בר כפרה וליכא למימר נמי דלכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ועד מלאת ולא כתב ובא השמש הוה אמינא דעד אשר יטהר בטבילה לחודה במידי דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש א"נ ובא השמש וטהר איצטריך לטהר יומא כדאיתא בריש ברכות (דף ב.):

נגיעה דתרומה מהכא נפקא תימה לר"י כיון דמהכא נפקא אם כן תקשה לן כדמעיקרא במים יובא וטמא עד הערב וטהר למה לי ועוד דבפ' אלו הן הלוקין (מכות דף יד:) משמע דהך ברייתא דמוקמינן הכא לנגיעת תרומה דבקודש מיירי דמייתי מינה סייעתא לריש לקיש דמוקי האי קרא דבכל קדש לא תגע לאכילה דקדש ונגיעה דקדש ונראה לר"י דה"נ בקדשים מיתוקמא ואתא לשנויי דלא נימא ואיפוך אנא דכי היכי דגבי קדש החמיר בנגיעה כבאכילה הכי נמי גבי תרומה:

כרות שפכה כל שנכרת הגיד תימה לר"י דאמאי נקט פציעה בביצים וכריתה בגיד הא אמרי' בגמרא פצוע בכולן דכא בכולן כרות בכולן ואמר ר"י דמשום דגיד על ידי כריתה שופך דבלא כריתה מקלח נקט כרות שפכה בגיד:

ניקבו וה"ה אפילו אחת מהן:

שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר תימה דהא אמר מר כל שנפצעו ביציו ואפילו אחת מהן וליכא למימר דהכא בידי שמים דאם כן אפילו שניהן נמי כדאמרינן בסמוך גבי פצוע דכשר בידי שמים ומסתמא הוא הדין כרות ועוד דבידי אדם נמי הא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין ולא מסתבר לומר צא וחזר על בניהם מאין הם ואמר רבינו תם דיש לחלק בין ניטלה הביצה לפציעה דכשניטלה לגמרי מוליד מידי דהוה אניטול הטחול (חולין דף נה.) דכשרה וניקב בסומכיה טריפה והא דאמר לקמן בין שנכרתו ביצים בין חוטי ביצים היינו דוקא שניהן אבל נכרת אחת מן הביצים כשר ואף אם תמצי לומר דר' ישמעאל לפלוגי אתנא קמא אתי הלכתא כוותיה כיון ששמע מפי חכמים בכרם ביבנה דהוה סמכא כדאמר בהחולץ (לעיל יבמות מב:) ממתני' דכרמא הדר ביה ובירושלמי נמי משמע דהלכה דכשר אבל משמע דאין מוליד דא"ר זירא שמעתי שהלכה כרבי ישמעאל ואמר נמי שמואל התם אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו א"ר יודן בר חנינא ובלבד שלימין אר"י שיש לפרש בתרי גווני כלומר דוקא שנטלה האחת והאחת שלימה כשר אבל נפצעה אפילו אחת גרע טפי כדפי' אבל יותר נראה לר"י לפרש שהם שתי תיבות ובלבד בשל ימין וחומרא גדולה וטוב להזהיר לרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר ומסיים דעובדא הוה קמיה דרבי אמי א"ל אין כרתי את שריי ליה אלא הוי ידעה דלא מוליד משמע דלכולהו הלכה כרבי ישמעאל דמכשר ומשמע התם מתוך המסקנא דאיירי בידי אדם:

דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר ה"מ דלאו בר כפרה כו'. איכא למידק ליכתוב רחמנא עד מלאת ולא בעי הני. ויש לומר דאי מעד מלאת הוה אמינא דוקא יולדת דמרובה טומאתה כדאיתא בסמוך, ואם תאמר ליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר. איכא למימר דעד אשר יטהר לאו לגופיה אתא אלא דצריך מנין אחר להתירו. ואם תאמר ליכתוב עד אשר יטהר ועד מלאת. ויש לומר דאי לאו ובא השמש הוה אמינא ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל, ובמלאת לא משמע אלא דאינה צריכה להמתין כפרה, אלא משמלאו ימיה אף על פי שלא העריב שמשה אוכלת בתרומה. וימי מלאת גזרת הכתוב הוא שלא הותר מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה, אבל לתרומה לא, להכי פתר רחמנא ובא השמש וטהר, דאלמא הערב השמש טהרה היא.

אבל יולדת שהותרה מכללא אימא לא פירש לרב דאמר בנדה (לה, ב) מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, אבל ללוי דאמר שתי מעינות הן לא הותרה מכללה כלל, דלא אסר רחמנא אלא הבא ממעין טמא ודם היולדת כדם הנחירים. (וכן כתב הריטב"א, ועיין שו"ת חת"ס יור"ד סי' קנ"ד ד"ה אלא מש"כ בדעת לוי ולפי דבריו אף ללוי חשיב הותר מכללו. ועיין דברי ר' ינאי בירושלמי נדה פ"א ה"ג ובנהור שרגא כאן).

הא דאמרינן איפוך אנא איכא למידק היאך אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה עצמה מותרת ובשעת אכילה הא קא נגע. ופירש הר"א אב"ד ז"ל (עיין ברמב"ן) דאיכא למימר בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דאי משום מגע הא קיימא לן דמגע בית הסתרים לא הוה מגע [וכ"ה בתו"י בשם רבינו נתנאל. ועיין נדה מג, א דאף זב דמטמא בהיסט ריוח כמגע דבית הסתרים אינו מטמא. ועיין ריטב"א].

מתניתין איזהו כרות שפכה כו'. תמיהא לי אמאי לא תנא נמי איזהו דך. ויש לומר דלא תני הני אלא משום חדושא דאית בהו, פצוע דכא כל שנפצע אפילו אחת מהן, כרות שפכה אם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר.

אמר רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם יבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. יש מפרשים (ר"ת בתוס' ד"ה שאין ובספר הישר סי' מ"ט) אפילו נטלה בידי אדם ולא פליג אתנא דמתניתין דקתני אפילו אחת מהן אלא מתניתין בנפצעה או שנקבה ודר' ישמעאל בשנטלה לגמרי דטפי עדיף נטלה לגמרי מנפצעה או שנקבה ואגידא ביה וכענין שאמרו (חולין נה, א) לענין טרפה ניטל הטחול כשרה ואילו ניקב בסומכיה טרפה. והא דאמרינן בסמוך (להלן עמוד ב) בין שנכרת הגיד בין שנכרתו בצים או חוטי בצים, התם בשנכרתו שניהם אבל אחת כשרה כר' ישמעאל דקיימא לן כותיה דמתניתא דכרמא היא. ועוד דלא אשכחן בגמרין מאן דפליג עליה. ולא נהירא דודאי כל שנטלה או נכרתה בידי אדם פסול, דאם כן כל כי הא לא הוה להו לסתומי ובהדיא הוו מפרשי דוקא בשניהם אבל נכרתו חוטי ביצה אחת או ביצה עצמה כשר, אלא ודאי שאין לו בידי שמים משמע והיינו דמדמי ליה לסריס חמה והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם תנא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר שמעתי בכרם ביבנה דאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה. והוא הדין לפצוע דכא ממש בידי שמים או שאין לו כלל שהוא כשר אלא דנקט הכא ביצה אחת משום דשכיח, וחסר לגמרי לא שכיח, והיינו נמי דאכשר שמואל בפצוע דכא בידי שמים דמתניתא דכרמא שמיע ליה. והכין איתא בירושלמי וגרסינן תו בירושלמי פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי שמים בין בידי אדם פסול הוון בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן כו' כדאיתא התם אלמא לר' יוחנן בן ברוקא בידי שמים קאמר ובכולן כשר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פט"ז ה"ז. ועיין מגיד משנה) דכל בידי שמים ואפילו נפצעו או נכרתו שניהן כשר וכל בידי אדם פסול. וכן דעת הרב בעל ההלכות (הלכות מיאון סי' לב) וכן כתב הרמב"ן נר"ו (בחי' ד"ה שמעתי ובספר הזכות).

כתב רחמנא עד מלאת וכו' וא"ת ולכתוב רחמנא עד מלאת דאפילו בבני כפרה דהעריב שמשו אוכל בתרומה ותו לא בעי אידך י"ל דילמא הא דביולדת אקיל רחמנא מפני שהותרה מכללה וא"ת לכתוב רחמנא עד מלאת ועד אשר יטהר לחוד י"ל דאכתי לא ידענא האי אשר יטהר במאי כתיב וא"ת וליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר ותו לא בעי עד אשר יטהר וי"ל דההוא לגופיה אצטריך לחייב לאו על האוכל תרומה בטומאה:

חד בזב וחד ביולדת וצריכה פי' וכיון דהשוה אותם הכתוב לענין קדושין תו לא אצטריך למכתב בתרומה חד בזב וחד ביולדת:

יולדת שהותרה מכללה פי' היינו לרב דאמ' בפ"ד דנדה (דף ל"ה ע"א) מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתור' טהרתו דאלו ללוי כיון דאמר שתי מעיינות הם לא הותרה בזה כלום מן הרבה שנאסר כי זה המעיין טהור הוא לגמרי וה"ל כדם הנחירים ולוי מוקי' קרא כתנא דר' ישמעאל בכפל שתי ראייו' ובמצורע מוסגר לענין תרומה דאלו בנגיע' מעשר חמור מלטמ' אותו לפי שיש לאו לאוכלו בטומאת עצמו מש"כ בתרומה:

ואיפוך אנא פי' ואע"ג דאכילתם בטומאת הגוף מותר' אפשר דנגיעתו בטומאה אסורה דמשכחת לה שפיר דאכיל ולא נגע או ע"י מפה או שתחב לו חבירו בבית הבליעה וזה ברור:

הא דתנן איזהו פצוע דכא ולא פריך תנא איזהו דך טעמ' דמילתא משום דלא מפריש אלא הנהו דאית בהו חדא פצוע כל שנפצעו אפילו אחד מהם וכרו' שפכה שאם נשתייר אפילו כחוט השערה כשר:

ת"ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו פרש"י ז"ל נפצעו שנעשה בהן מכת חרב או כלי ואפילו נקבו פי' נקב שאין בו חסרון כיס דהיינו סתם נקב ולבתר הכי קתני חסרו ואומ' בתוס' דדוק' נקב מפולש דהיינו סתם נקב כדאמרי' במ' סוכה (דף ל"ו ע"א) וכן בחולין (דף מ"ז ע"ב) וכן כתב בס' המצות:

א"ר ישמעל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמי' בכר' ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה ס"ד אלא כסריס חמה וכשר פי' ר"י ור"ת ז"ל דר' יוחנן בן ברוקא מילתא פסיק' קתני כל שאין לו אלא ביצה א' ואפי' ניטלה בידי אדם ומעשים בכל יום שכורתי' הרופאים ביצה א' והוא חוזר ומוליד ובירושלמי אמר מי יתן לי בעל ביצה א' ואטהרנו ובלבד בשל ימין ופריך דחסרון ביצה של שמאל הוא דלא פסיל אבל אם נחסר ביצה ימנית פוסל ואעפ"י שלא פירשו ובגמ' שלנו סומכי' בזה על הירושלמי להחמיר וא"ת הא קתני רישא דברייתא וכן במשנתי' שנפצעו בצים ואפי' א' מהם פסולי' י"ל דר' יוחנן בן ברוקא פליג וק"ל כוותיה כיון שהיה מפי חכמי' בכרם ביבנ' א"נ דלא פליגי וטפי עדיף בנכרתה כל הביצה מהיכא שנפצע או שנדכה או שנקבה וכדאשכחן דניטל הטחול כשר ואם ניקב בסומכיה טריפה וזו שיטת הראב"ד ז"ל אבל בה"ג ור"ה ז"ל כתבו דבידי אדם פסול ק"ו מניקבה והא דר' יוחנן בן ברוקא בידי שמים והא דפרכי' סריס חמה ס"ד היינו משום דסתם סריס חמה כל שהוא לקוי ממעי אמו ועוד דסריס חמה הוא שאין בו חסרון אבר ופרישנ' דה"ק הרי הוא כסריס חמה שאין בו חסרון ולקות בבציו שהוא כשר כיון שהוא בידי שמים מיהת והא דקתני כל שאין לו אלא ביצה א' ר"ל שאין לו כן מתחלת ברייתו והיינו דמדמי ליה לסריס חמה שהוא ג"כ בידי שמים ומה שהביא מן הירושלמי ההו' כשאין בו בידי שמים הוא. אדרבה אשכחן בירושלמי פצוע אית תנויי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תנוי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול הוון בעון מימ' מן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ומן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו'. אלמא אף ר' ישמעאל לא הכשיר אלא בידי שמים ומה שאמרו חכמים הללו כי הרבה יש שנכרת ביצה שלהם כן אנו אומרים כמו שאמר בגמ' צא וחזר על בניהם מי הם ואלו היה הפרש שאמרו בין ניקבה או נכרת' לגמרי לא סגיא דלא הוו מפרשי לה בגמרא ולא עוד אלא דלקמן אמר רבא פצוע דכא בכלן כרות בכלן וקתני בין שנכרתו בצים ואלו לפירש רבינו תם ורבינו יצחק זכרונו לברכה היה לנו לפרש דדוקא שנכרתו שניהם. והא דדומיא שנפצעו בצים קתני דמיירי אפי בביצה אחת אפי' לר"ה והרמב"ם ז"ל שהוא הבקי שברופאים כן כתב דכל שבידי אדם פסול אבל בידי שמים הכשיר אפי' כשאין לו אפילו ביצה אחת ולדבריו זכרונו לברכה הא דקתני כדר' יוחנן בן ברוק' כל שאין לו אלא ביצה אחת משום דהא שכיח חסר לגמרי לא שכיח וכן כתבו רבותי בשם ר"ה הרמב"ן ז"ל:

ולא קרינ' הפצוע פירוש דהפצוע משמע שהוא פצוע מעיקרו מדלא מנו ביה דורות ש"מ באותו מקום הוא פי' דלהכי לא מנו ביה דורו' מפני שאין לו בנים שאינו מוליד:

יולדת טומאתה מרובה שלא לאכול בתרומה וקדשים עד מלאת לה ארבעים לזכר ושמנים לנקבה שעד אותו זמן נקראת טבולת יום ארוך והותר מכלל טומאתה אצל בעלה שלשים ושלשה ימים לזכר וששים וששה לנקבה והזב אין טומאתו מרובה ולא הותר מכללו אלא כל זמן שלא פסק טמא:

כל האסור לאכול בתרומה מצד טומאתו אסור ליגע אלא שאכילתו בטומאת גופו יש בה מיתה בידי שמים ונגיעה אין בה אלא איסור ואע"ג דכתיב בכל קדש לא תגע כבר פירשו בו אזהרה לאוכל ודומיא דאל המקדש לא תבא מה ביאת מקדש אם עבר ונכנס בטומאה יש בו נטילת נשמה שהרי יש בו כרת אף זו בדבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו בתרומה במיתה בידי שמים ובקדשים בכרת ואפקה לאכילה בלשון נגיעה לומר שטבול יום פוסלה בנגיעה להיות שלישי ואינו פוסל במעשר שהרי אף אכילתו מותרת לטבול יום ולענין ביאור זה שאמרו איפוך אנא יש לתמוה היאך איפשר לאסור נגיעת טבול יום במעשר אחר שאכילתו מותרת והיאך יאכל בלא נגיעה איפשר בשתחב לו חברו בבית הבליעה ומגע בית הסתרים לא שמיה מגע אלא שלענין פסק אין לנו:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון במה שנתגלגל בו מענין פצוע דכא וכרות שפכה והוא שאמר אי זהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצין שלו אפילו אחת מהן וכרות שפכה כל שנכרת הגיד ונשתייר בעטרה אפילו כחוט כשר אמר הר"ם ממה שיתחייב שתדעהו כי כאשר נפצע הגיד או חוטי בצים גם כן או נכרתו הביצים או נקב הגיד או נקבו הבצים ובכלל כל ריעות שיתחדש בכלי ההולדה ממה שיחייב החכמה הטבעית שהוא לא יוליד עמה פסול:

אמר המאירי אי זהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו ר"ל שהיתה בהם מכת חרב או על ידי קוץ והדומה להם מדברים המחתכים ויתבאר בגמרא שזהו ביאור לפצוע אבל דכא הוא ענין אחר שלא נכלל בפצוע והוא שנידוכו על ידי אבן או מקל אלא שאין בו לא נקב ולא חתוך ומפני ששניהם בדין אחד הוא כוללם בביאור אחד והרי הוא כמי שאמר כל שנפצעו או נידוכו הביצים שלו ואפילו אחת מהן:

ואי זהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד כלומר שנכרתה כל העטרה ולא נשאר בלתי אם גויתו הא אם נשתייר מן העטרה כחוט השערה על פני כל היקף ראש הגיד הסמוך לה והוא אותו חוט של עטרה המוקפת בגובה שמשם ואילך משפע ויורד עד ראשה של עטרה כשר שכל שנשאר חוט זה עם הגיד עדיין שכבת זרעו ומי רגליו מקלחין ואינם נשפכים ושותתים מאליהם ונמצא שעדיין הוא מוליד ועקר הענין בפסול זה אינו כשאינו ראוי להוליד לבד אלא כשאינו ראוי להוליד ושנפקעה הולדתו בידי אדם ומעתה כלל הדברים שכל שהוא עדין ראוי להוליד כשר וכל שאינו ראוי להוליד ושנפקעה הולדתו בידי אדם או כלב או חיה רעה או קוץ וכיוצא בדברים אלו הן בפציעה הן בדיכה הן בכריכה הן בגיד הן בביצים הן בחוטי ביצים והם שבילים שבהם שכבת זרע מתבשל פסול הא בידי שמים כגון שנולד בלא עטרה או בפציעת ביצים ודיכתם או בלא ביצים או שמתוך חולי של גופו נתבטלו או שנולדה שם מכה והמיסתם כשר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שזו שאמרו בניקבו או נימוקו או חסרו שהוא פצוע דכא פירושו על ידי אדם וכן במה שאמרו מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר לא סוף דבר בידי שמים שבידי שמים אפילו אין לו ביצה כלל הדין כן אלא אפילו בידי אדם מפני שעדין הוא מוליד ואע"פ שבנפצעה ביצה אחת פסול כך הוא הענין שכל שנפצעה אחת אינו מוליד אפילו היתה האחרת בריאה לשם וכל שניטלה אחת אינו נמנע מלהוליד ודומה למה שאמרו בטרפות חולין נ"ה א' שאם ניטל הטחול כשרה ואלו ניקב בעוביו טרפה וכן ניטלו הכליות כשרה ולקתה בכוליא טרפה ואף גדולי המפרשים העידו שראו בני אדם שלקו בביצה אחת והרופא נטלה לגמרי והוליד ובתלמוד המערב פירשוה דוקא בשנשארה ביצה של צד ימין ואם כן מה שאמרו למטה שנכרתו ביצים שלו פירושו שנכרתו שניהם ומכל מקום יש מפרשים שכל שניטלה על ידי אדם פסול ודברי ר' ישמעאל בידי שמים וכדקאמר הרי הוא כסריס חמה כלומר שהוא מותר לבא בקהל ומכל מקום הוא הדין דאפילו בשנים אלא דחסרון ביצה אחת שכיח חסרון שניהם לא שכיח וכן נראה מתלמוד המערב דתני התם כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד וכשר ומכל מקום ממה שאמרו שם ובלבד בשל ימין נראה כדעת ראשון:

תובד"ה והכתיב בכל קודש לא תגע כו' ותירץ הר"א דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה כו' וא"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפקא אלא מהכא כו' עכ"ל והרא"ם כתב ע"ז ולבי מגמגם בזה דא"כ הא דבעי ג' קראי בתרומה ל"ל כו' ועוד כו' תיפוק ליה מובא השמש וטהר כו' עכ"ל והנני אשיב על דבריו דאין כאן גמגום דודאי למאן דמוקי ליה בב' ראיות מצריך הכא ג' קראי בתרומה ואע"ג דרישא דקרא בכל קודש לא תגע לא אתא לאוכל תרומה בין לר"ל בין לרבי יוחנן מ"מ סיפא דקרא מלאת ימי טהרה דמשמע מיניה הערב שמש ע"כ לאוכל תרומה אתא אי משום דלר"ל דמיירי קרא בקודש הא גבי קודש לא סגי בהערב שמש א"נ מיתורא דקרא דכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן גו' כמ"ש התוס' לעיל ותדע דאית לן למימר הכי לר"ל ולר"י דמובמלאת ימי טהרה ילפינן הערב שמש לאוכל תרומה דאל"כ תקשי להו כדפריך לעיל ואכתי קשה ה"מ היכא דלא הוי בר כפרה אבל היכא דבר כפרה עד דמייתי כפרה ומה שהקשה עוד דאפילו למאן דמוקי ליה בג' ראיות ואין להוציא אזהרה לאוכל תרומה מעד אשר יטהר מ"מ תיפוק ליה מובא השמש וטהר עכ"ל דבריו תמוהים דובא השמש וטהר אינו אזהרה ולאו כלל כמ"ש התוס' לקמן בהדיא דא"נ הוה כתיב ובא השמש ועד מלאת לא הוה ידעינן אזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה:

בא"ד ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי חד לזב וחד ליולדת כו' עכ"ל פי' לדבריהם דמשמע להו הא דמצריך ב' קראי חד לזב וחד ליולדת היינו בב' לאוין אבל אתרי קראי בעלמא לא עבדינן הך צריכותא דחד לזב וחד ליולדת דאל"כ אמאי לא עביד נמי הך צריכותא חד לזב וחד ליולדת למאן דמוקי עד אשר יטהר בב' ראיות ובמצורע מוסגר ומי הכריחו למימר צריכותא אחרינא ועוד מי הכריח לתנא דבי רבי ישמעאל לאוקמי בב' ראיות לוקמי בג' ראיות ועד אשר יטהר עד דאיכא הערב שמש ותרתי קראי משתעי בבר כפרה ואצטריכו חד לזב וחד ליולדת אלא דכיון דליכא התם ב' אזהרות ליכא למיעבד הך צריכותא דחד לזב וחד ליולדת אבל הכא דמוקמינן להאי תנא עד אשר יטהר אזהרה לקדשים איכא תרתי לאוין כיון דלא סבירא ליה כר"ל דבכל קודש לא גו' אזהרה לקדשים מסתמא אית ליה להאי תנא בהא כר"י דיליף בפ' אלו הן הלוקין אזהרה לקדשים מדכתיב טומאתו טומאתו א"נ דס"ל כר"ל דבכל קודש לא תגע גו' קרא גופיה לא אתי אלא לקדשים ומרבוייא דבכל מרבינן אוכל תרומה והכי משמע לישנא לרבות אוכל תרומה וזה נראה עיקר דהכי מוכח בפ"ק דשבועות ע"ש בתוס' וברש"י וא"כ ה"ל תרתי לאוין חד לזב וחד ליולדת אבל גבי תרומה ליכא אלא לאו דבכל קודש לא תגע אבל ובא השמש אינו לאו וכן נראה לעיל מדבריהם דלגבי ב' לאוי עבדינן הך צריכותא אפילו למאן דמוקי לה בב' ראיות דלמאי דבעי למימר דבכל קודש לא תגע גו' ועד אשר יטהר אתו לאזהרת תרומה כתבו דמצינן למימר דאיצטריך למכתב משום דהותר מכללו כו' ודו"ק:

בד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה כו' עכ"ל מדבריהם משמע דעד מלאת אתי לאזהרה לטבול יום דבר כפרה והיינו דוקא למאי דבעי למימר לעיל דבכל קודש לא תגע גו' אתי נמי לאזהרת אוכל תרומה אפילו למאן דמוקי עד אשר יטהר בב' ראיות ואיצטריך למכתב נמי גבי יולדת משום דהותר מכללו אבל לתירוץ ה"ר אפרים שכתבו התוס' לעיל דלמאן דמוקי לה בב' ראיות לא אתי בכל קודש לא תגע כלל לאזהרת אוכל תרומה אלא אי כר"ל אי כר"י והשתא לא שמעינן כלל אזהרה מעד מלאת דמיירי בבר כפרה אלא מעד אשר יטהר אתא אזהרת אוכל תרומה וקושטא דמלתא קאמרי דאתא עד אשר יטהר אזהרה לטבול יום אפילו דלאו בר כפרה וק"ל:

בא"ד ואי כתב כו' ה"א דעד אשר יטהר בטבילה לחודיה במידי דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש כו' עכ"ל יראה מדבריהם אלו דאיכא לפלוגי בהך מלתא בין דלאו בר כפרה ובין דבר כפרה ולא אמרינן לענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי דלאו בר כפרה וכן נראה מדבריהם לעיל בשמעתין בד"ה מכלל שהיא טמאה כו' שכתבו שם ואע"ג דגבי יולדת כתיב ובמלאת ימי טהרה דמשמע מכלל שהיא טמאה יולדת מחוסרת כפרה היא ולא גמרינן מינה לטבול יום בעלמא כו' עכ"ל ויש לתמוה ע"ז למאי דמוקמינן לעיל עד מלאת ימי טהרה להערב שמש בתרומה וכתב שם רש"י דליכא למימר כאן למעשר בהערב שמש כו' ולענין טבול יום מה לי בר כפרה ומה לי לאו בר כפרה עכ"ל דהשתא לדברי התוס' דלית להו האי סברא ולא אמרינן מה לי בר כפרה ומה לי לאו בר כפרה א"כ הדרא קושיין לדוכתין דאימא דאתא קרא ובמלאת ימי טהרה למעשר דבעי הערב שמש בבר כפרה אבל בתרומה עד דמייתי כפרה (א) ויש מיישבין בדוחק וצ"ע:

בד"ה שאין לו אלא ביצה אחת כו' וליכא למימר דהכא בידי שמים כו' עכ"ל ולפ"ז הא דקאמר הרי הוא כסריס חמה צ"ל דתרי גווני בידי שמים הם ועיין בנ"י וכן צריכין אנו לחלק בפרש"י דב' גווני חולי הוא והרא"ש והטור דקדקו מפרש"י דחולה אינו בידי שמים ורש"י כתב גבי סריס בידי שמים מחמת חולה הוא עכ"ל אלא דאית לן לפלוגי דחולי דממעי אמו דהיינו סריס חמה דלקוי ממעי אמו כדלקמן בפרקין בידי שמים הוא אבל שאר כל מיני חולי אינו מקרי בידי שמים לענין זה וק"ל:

תוד"ה דאי מעד וכו' עד וליכא למימר דלכתוב ובא השמש עד מלאת ר"ל דהשתא מעד מלאת ילפינן אפי' מידי דבר כפרה סגי בהערב שמש ומובא השמש וטהר שמעינן טבילה דקאי אורחץ בשרו דכתיב לעיל מניה ותירץ דעד אשר יטהר אצטריך לאזהרת טבול יום ר"ל אע"ג דכבר כתיב אזהרה בתרומה מדכתיב איש איש מזרע אהרן וגו' מקדשים לא יאכל ה"א כל זמן שלא טבל להכי כתיב עד אשר יטהר דלהוי נמי האי אזהרה אטבול יום דעד אשר יטהר משמע עד גמר הטהרה וק"ל:

בא"ד א"נ ובא השמש וטהר אצטריך לטהר יומא וכו' פי' דה"א דמיד שיעריב ויבא השמש סגי כתיב וטהר דמשמע עד שיטהר ויפנה היום לגמרי דהיינו צאת הכוכבים והוא פי' התוס' שם ריש ברכות ורש"י פי' שם בע"א ע"ש:

ד"ה שאין לו אלא ביצה אחת בסופו א"ל אין ברתי את שריית ליה וכו' כצ"ל ופי' בת ישראל שאלה אם היא מותרת לינשא לבעל ביצה אחת והשיב הן בתי את מותרת לו כו':