Commentary page
Yevamot 120b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerYevamot 120b
Yevamot 120b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 291 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מובהק הוא ואע"ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו אאיסור דאורייתא:
דארוך וגוץ לאו סימנין נינהו:
כליו בגדיו שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים:
חמור בסימני אוכף דקיימא לן באלו מציאות (ב"מ דף כז.) דמהדרינן:
לא שיילי אינשי בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו:
דמסקיב ליה דאשי"ר בלע"ז:
מצאו קשור בכיס כו' מאי איכא למימר ליחוש אע"פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט:
לזיופא שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל:
15 more comments on this page.
Rashi on Yevamot 120b · Sefaria
Tosafot
כליו דחיישינן לשאלה וכליו דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאילם כמו שפירש ריב"ן דלא חיישינן לשאלה:
כליו דחיישינן לשאלה ואם תאמר מצא פירות בכלי דבפ' אלו מציאות (ב"מ דף כד:) משמע דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה וא"ת א"כ מאי פריך הכא והתם חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן לשאלה וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור:
איבעית אימא כליו בחיורי כו' ולעולם לא חיישינן לשאלה וא"ת בפרק כל הגט (גיטין כז. ושם) תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די בכך דהא לא חיישינן לשאלה ויש לומר דה"פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע"ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע"ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ"מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדתני בתוספתא עשרה דלוסקמות מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן איבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה ושם אאריך בע"ה:
למיימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו ' טמויי הוא דלא מטמי הא מחייא לא חיי - תימה דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי דרוב גוססים למיתה ומיעוטן חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס ויש לומר בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי ומ"מ מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד ועוד אמר ר"י לפרש דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגוייד במקום שעושים אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והשתא פריך ליה ממגוייד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר והוא הדין נמי דמגוייד מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס וא"ת בלאו מילתיה דרשב"א תקשי ליה רישא לסיפא וי"ל דמעיקרא לא קשיא ליה רישא לסיפא דמצי לאוקמי רישא דאין מעידין היינו לאלתר וסיפא דתנשא היינו לאחר י"ב חדש אבל אמילתיה דרשב"א לא מצי לשנויי:
אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב ליה מת קפריך דכיון דמת הוא יש לו לגלות דס"ד טעמא דחייב לגלות לפי שמת לאלתר אבל לא מת לאלתר לא יתחייב גלות כלל דלישנא דוימות דכתיב גבי גלות משמע ליה שמת לאלתר ולית ליה השתא הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג: ושם) ונקה המכה בשוגג מאי ונקה ונקה מגלות ואע"פ שחייב מיתה במזיד אפילו לא מת זמן מרובה יש חילוק בין מיתה לגלות כי היכי דמפלגי בין דרך ירידה לדרך עלייה גבי גלות ולא גבי מיתה אבל אין לומר דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר דהא אכתי לא ידעינן להני טעמי:
חייישינן שמא הרוח בלבלתו ודוקא בגלות ולא במיתה כדפרישית לעיל והא דאמר ונקה המכה מגלות הא לא הלך על משענתו אע"פ ששהה הרבה חייב גלות איכא למימר כגון דליכא בלבול דרוח כגון בביתא דשישא ולא פירכס כלל:
Tosafot on Yevamot 120b · Sefaria
Rashba
ומי מצית מוקמה לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא דהכי קא פריך דאלו לר' שמעון בן אלעזר מן הארכובה ולמעלה אינו סימן טריפה וכדאיתא בריש פרק אלו טרפות (חולין מב, ב) והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשיר. ומשמע נמי התם דר' שמעון בן אלעזר לא משום שיכולה ליכוות ולחיות קא מכשיר, אלא מפני שאינה טריפה מצד החולי עצמו, מדאקשינן התם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא, אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר אלו שמונה עשרה טרפות והא איכא ב"ס ג"ר ושב שמעתא, והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה. ופרקינן סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה לכוות ולחיות. ואקשינן וכי יכולה לכוות ולחיות מאי הוי הא תנא דבי ר' ישמעאל טריפה חיה ס"ל, אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה. אלמא ר' שמעון בן אלעזר מצד עצמה מכשיר לה, ולא מצד שיכולה ליכוות ולחיות. ואף על גב דבתוספתא דמסכת חולין (פ"ג ה"ג) תניא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות, כיון דבגמרין אמרינן איפכא משמע דההיא מתניתא לא מתניא בבי מדרשא ומשבשתא היא. והיינו דקא פריך הכא ממעשה דעסיא, דבשלמא לרבנן כיון דמארכובה ולמעלה טרפה, היינו דהתירו את אשתו לינשא, ואיכא למימר דלאחר שנים עשר חדש התירוה דנותנין לו שהות כדי טרפה וכדאיתא בירושלמי (ה"ד) אלא אי אמרת ר' שמעון בן אלעזר היא למה התירוה לינשא והא אינו סימן טרפה. ומשני שאני מיא דמרזו מכה, ואפילו לר' שמעון בן אלעזר הוי טרפה, שהמים מכאיבין אותו וממיתין אותו ולאחר י"ב חדש אשתו מותרת, וכן אמרו בירושלמי (שם) ר' חגאי בעא קומי ר' יסא לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר ליה אף אנא סבר כן.
אמר רבא מתניתין דמעיד בסכין מלובנת ודברי הכל וכתב הרמב"ן ז"ל אבל בארכובה כיון דסימן טריפה הוא לא מהני סכין מלובנת, ואף על גב דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם, כיון דארכובה בזה נשנית בשניהם הוא טרפה, שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד אלא שהוא סימן טרפה ע"כ. והיכא דראוהו מגוייד ואינו יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו, אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו. וכן מפורש בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחייה.
Rashba on Yevamot 120b · Sefaria
Ritva
כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא חיישי' לשאלה פי' וכליו דקתני בכלים שאין דרך להשאילם דומיא דכיס וטבעתו וכדפרש"י ז"ל וראל"פ פסק בסימן כרבנן אבל אנו כתבנו בכמה מקומות דהלכתא סימנין דאוריתא:
ואיבעית אימא כליו בחיוורי פי' ולעולם לא חיישי' לשאלה וכן הלכתא דלשאלה לא חיישי':
למימרא דמגוייד חיי פי' מדקתני שאין מעידי' עליו ורמינהי אדם אינו מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו מגויד ואפי' גוסס טמויי הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי פי' דאלו איתא דאפשר לחיות פשיטא שאינו מטמא וא"ת והא קתני גוסס ואע"ג דאפשר דחיי דמיעוט גוססי' לחיי' י"ל דהכא במגוייד שהיא גוסס דכלם למית' והק' ואפי' הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס:
אמר אביי לא קשיא דההיא דהתם רבנן ומתני' דהכא רשב"א דסבר מגוייד חיי ופרכי' ומי מצית מוקמת מתני' דהכא כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמי' מן הארכוב' ולמעל' תנשא פי' מפני שכל שנחתכ' רגלו מן הארכובה ולמעל' א"א לחיות לאחר י"ב חדש שאין הטרפה חיה כמו שפי' בירושלמי ואלו לרשב"א אפי' מן הארכובה ולמעלה תנשא דהא אפשר ליכוות ולחיות וגם אינו עושה טרפה כדאיתא בהדיא בפ' אלו טרפות דפרכי' הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שהיא טריפה ופרקי' סבר לה כרשב"א דאמר אפשר ליכוות ולחיות פי' וכיון דאפשר לחיות אינה טרפה דטרפה אינה חיה ופרכי' והא תנא דבי ר' ישמעאל חיה ס"ל אלא סבר לה כרשב"א דאמר מן הארכובה ולמעלה כשירה ואפשר דטעמא לרשב"א מפני שיכולה ליכוות ולחיות וכ"פ בתוספתא והכי פרקי' התם דאע"ג דרבי ישמעאל טריפה חיה ס"ל סבר לה כדין ארכובה שנחתכה כרשב"א דמכשר ולא מטעמיה אלא משום דקי"ל דאפי' בלא כויה היא חיה ואין החיתוך הזה עושה מעשה טרפות ואפשר נמי דרשב"א מכשר בלא טעמא דיכולה ליכוות ולחיות והכי משמע ההיא סוגייא כפשוטא ודלא כתוספתא דמ' חולין וקושי' הכא לכלהו אתיא שפיר דכיון דמכשר התם מהו טעמא דלהוי אין מעידין עליו דאפילו תימא שאינה חיה אלא ע"י כויה כל שאפשר ליכוות ולחיות אין מעידין עליו ומיהו נראה דלרשב"א לאו בכל מקום אמר שיכולה ליכוות ולחיות אלא בדבר שהסכנה בו משום חתוכה כגון מגוייד שהוא הנפצע בחרב כדפרש"י ז"ל ואפי' נחתך במקום גידים כלישנא דמגוייד וכגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאין הסכנה משום חסרון אבר שהרי חותכה למעלה וכשרה אלא חתך הגידין גורם ולאפוקי נחתכו הסימני' דכיון דנחתכו אין כאן סימנים ולפי זה אפילו תימא דרשב"א סבר דיכולה ליכוות ולחיות אפילו במקום שעושה טריפה כלישנא קמא דכתיבנא לעיל ממ"ה הר"ה זכרונו לברכה ופרקינן שאני מיא דמרזו מכה פירוש ואי אמרת דלרשב"א רפואתו על ידי כויה כיון ששהא במים מרזו לי' היא ותו לא מהניא לה כוי'. ולאידך לישנא אמרינן דכי אמר רשב"א דמן הארכובה ולמעלה אינו נעשת טריפה הכא כיון דמרזו לה מיא המים מכאיבים אותה ומודה רשב"א דנעשת טריפה ולאחר י"ב חדש מיהת אשתו מותרת וכ"ש בירושלמי על משנתי' נותני' לו שהות וכדי טרפה:
רבא אמר מתני' בסכין מלובנת וד"ה פי' דכיון דמלובנת היתה בשעת חתיכה אפי' רבנן מודו שאפשר לו לחיות והאי פירוקא דפריק רבא לא משום דעובדא דרב בר בר חנא לרשב"א היא דההיא כבר פירוקא אביי שפיר אלא דרבא בעי לאוקומי מתני לרבנן כי היכי דתיקום אליב' דהלכת' ואפשר דלרבא אליבא דרבנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעל' בסכין מלובנת כשרה מדאמרי' הכא שאין מעידים עליו להתירה להנשא אפילו לאחר י"ב חדש אבל מהר"ם אומר בשם רבו ר"ה ז"ל דהכא במגוייד במכת חרב במקום שאינו עושה טריפה קאמרי' דאע"ג דלרבנן אינה חייה אפי' במקום שאינו עושה טריפה ולית להו אפשר ליכוות ולחיות מודים הם שאם נתגייד בסכין מלובנת שמתרפא וחיה אבל בארכובה במקום שעושה טריפה בסכין מלובנת אינה חיה י"ב חדש לרבנן וסיפא דמעשה ששלשלהו במים מעשה שהיה כן היה דה"ה בסכין מלובנת נמי אינה חיה. ותדע דסתמא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה ולא אישתמיט תנא אמורא למימר דבסכין מלובנת כשרה אלא ודאי דהתם טרפה וה"ה להכא דסתמא נמי על המעשה הזה אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא דאע"ג דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכוב' נשנית סימן בזה ובזה טרפה הוא בשניהם שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה טריפה מפני מת מיד אלא שעושה מעשה טרפה והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם היה בסכין מלובנת אם לאו תולי' לחומרא דילמא בסכין מלובנת היה ואין מעידים עליו וכן אמ' בירושלמי אפי' מגויד אני אומ' מחרב מלובנת היה חיה:
אלא מעתה יהא גולה ע"י פי' לא מקשה על מאי דפרקי' חי הוא וסופו למות דהא כ"ש דקשיא למאי דהוה ס"ד דכמת הוא ממש אלא קושיא על מימרא דשמואל חיישי' שמא הרול בלבלתו פי' שמא לא חייבה התורה גלות אעפ"י שהכהו כדי להמית אם הוא עצמו או דהוא קרב את מיתתו ופי' בתוס' ז"ל דנפקא לן ויפל עליו וימת כלומר שמא ממש מחמת מה שהפיל עליו. ואע"ג דבמוכה ליתיה להאי דינא דכתיב מכה איש ומת לא דמי לוימות א"נ שהתור' רבתה בכאן שגגות הרבה לומר לך ויפל עליו וימות לשעתו. וא"ת והא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה ודרשי' ליה מלמד שחובשי' אותו ואי מיית האי קטלינן ליה ואי לא פטרי' ליה דאוקי' באלו נערות במזיד ופריך ודילמא פרכי' בשוגג ומאי ונקה המכה מגלות אלמא אעפ"י שלא מת לאלתר איכא גלות ואמאי ניחוש שמא הרוח בלבלתו או שקרב את מיתתו תריץ ז"ל הרבה מכות יש שאין הרוח ולא הפרכוס מזיק להם וכבר פירשתי במקומו במ' גיטי' בס"ד:
Ritva on Yevamot 120b · Sefaria
Meiri
אין האדם מטמא מתורת מת עד שתצא נפשו אע"פ שבודאי אי אפשר לו לחיות ממכה זו או מחולי זה כגון שהיה מגוייד או גוסס אפילו נשחטו שני סימניו שעדין חי הוא אע"פ שסופו למות בודאי הא כל שיצאה נשמתו אע"פ שהוא מפרכס טמא והוא שאמרו חולין כ"א א' בנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או שנקרע כדג מגבו או שהותז ראשו שמטמא:
זה שביארנו במשנתנו שהמגוייד ר"ל שנחתכו גידיו איפשר לו לחיות ואין מעידין עליו פירושו בסכין מלובנת באש שמתוך המכוה מתרפא וכמו שאמרו מפני שיכול ליכוות ולחיות והוא הדין לסכין שאינה מלובנת אלא שכואוה למכה מיד אבל אם לא נכוה הרי זה מחלוקת שלר' שמעון בן אלעזר אף זה אין מעידין עליו ולרבנן מעידין עליו והלכה כרבנן וכל שראינוהו מגוייד ולא נודע אם בסכין מלובנת אם לאו חוששין לו להחמיר והוא שאמרוה במשנתנו בסתם ואף בתלמוד המערב אמרו אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחיה:
לענין ביאור מיהא זה שהעמידו משנתנו בסכין שאינה מלובנת ועל דעת ר' שמעון בן אלעזר שסובר שאיפשר לו לחיות הואיל ואיפשר ליכוות אע"פ שלא נכוה בשעת המכה והקשו בה ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אחת ואמרו מן הארכובה ולמעלה תנשא כך פירושו דאי ר' שמעון בן אלעזר הואיל וסבירא ליה דמגוייד יש לו תקנה בכויה אף מארכובה ולמעלה כן הואיל ומכה שמבחוץ היא ואע"פ שיש טרפויות שאין מכוה מרפאתן כגון נחתכו הסימנין בזו אין הסכנה מצד החתך אלא מצד שאין בו סימנין אבל כאן אפשר לבהמה בלא רגל אף מן הארכובה ולמעלה ואין הסכנה אלא מפני החתך ודיה בכויה ותירץ דמיא שאני דמרזו מכה ר"ל שמכאיבין אותה וממרידין אותה ואינה נרפאת בכויה הא כל מכה שאינה במים מתרפאת בכויה אחר שהיא מכה מבחוץ שסכנתה מצד החתך והקשה לו מההוא טייעא דשקל ספסירא וגיידיה לגמליה ר"ל מארכובה ולמעלה ולא הפסיק לגמור את קול הנעירה שהיה נוער ומת מיד אלמא שאף בכויה אינה נרפאת ותירץ ההוא כחוש הוה ומתוך חולשתו מת לשעתו ורבא אוקמה בסכין מלובנת ודברי הכל מיהו דוקא במגוייד שהוא שלא במקום טרפות אבל מארכובה ולמעלה לא מהני בה סכין מלובנת ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שמפרשין דהכי קא מקשי ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון בן אלעזר והא ר' שמעון לא סבירא ליה שמן הארכובה ולמעלה טרפה ולא מטעם שיכולה ליכוות שכל במקום טרפות אין מכוה עושה כלום ומגוייד פירושו חבורת חרב בגידים או בגוף עד שמרוב חבורות אי אפשר לחיות בלא כויה ולרבנן אף בכויה אלא שלר' שמעון אף מצד עצמה אינה טרפה וכמו שאמרו בפרק אלו טרפות מ"ב ב' והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ותירץ סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשר ואי אפשר לפרש דמכשר מפני שאיפשר ליכוות שהרי הקשו שם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דקא מני שמנה עשרה הא איכא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ותירץ סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה ליכוות ולחיות והקשה וכי יכולה ליכוות מאי הוי והא תנא דבי ר' ישמעאל בכולהו סבירא ליה טרפה חיה אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר ומכל מקום בתוספתא של חולין אמרו ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות ואף זו של חולין אנו גורסין בשניהם סבר לה כר' שמעון בן אלעזר ויראה לי לפרש שאף ר' שמעון בן אלעזר אינו מכשירה אלא מפני שיכולה ליכוות ולחיות ומתוך כך אינו כוללה בטרפות וכשהקשה הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מארכובה ולמעלה תירץ לו סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר יכולה ליכוות ולחיות והילכך אינה טרפה וחזר והקשה ולתנא דבי ר' ישמעאל מיהא הא לא מפקעת לה מטרפות משום דיכולה ליכוות ולחיות דהא כולהו נמי טרפה חיה אלא הכי קאמר תנא דבי ר' ישמעאל סבירא ליה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה כלומר שאינה בכלל טרפות ואע"ג דר' שמעון משום יכולה ליכוות אתי עלה תנא דבי ר' ישמעאל סבר לה כהלכתיה ר"ל שאינה טרפה ולא כטעמיה ר"ל שיהא הטעם מפני שיכולה ליכוות אלא שלא נמנית בכלל טרפות כלל וכן נראה לי ברור ובספרים ישנים מדוייקים מצאתיה כן ר"ל שגורס בשניהם סבר לה כר' שמעון בן אלעזר:
ממה שכתבנו למדת שכל ששחט בו שנים או רוב שנים אפילו ראינוהו בורח מעידין עליו שהרי אי אפשר לו לחיות אלא זמן מועט ומכל מקום אם באותו זמן מועט רמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין וכל שניתן מחיים כשר וכבר ביארנוה במקומה בפרק קורדיקוס ע' ב' וכן זו שאמרו בשחט בו שנים או רוב שנים שאינו גולה אלא אם כן שחטו במקום שאין הרוח שולט בו ושלא פרכס כבר ביארנוה שם:
Meiri on Yevamot 120b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוד"ה למימרא דמגוייד כו' וסיפא (דלא תנשא) [דתנשא] היינו לאחר י"ב חודש כו' עכ"ל וכצ"ל:
בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בפ' מי שאחזו ע"ש:
Chidushei Halachot on Yevamot 120b · Sefaria
Maharam
תוד"ה כליו דחיישינן לשאלה וכו' עד וא"ת א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף וכו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דפשיטא ליה ודאי וכו' לשון התוס' מגומגם אבל כוונת התוס' הוא זה ר"ל דהמקשה ידע ופשיטא ליה דהא דקאמר דחיישינן לשאלה היינו מן התורה ולענין איסור א"א דוקא מחמירינן אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה לכך לא מחמירינן גבי ממון ומחזירין האבידה והא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן היינו משום דהתם בבא מציעא קאמר דלהכי כתבה רחמנא חמור דלא צריך למכתביה דהא כתיב לכל אבידת אחיך אלא למילף מניה דמחזירין חמור בסימני אוכף ולהכי פריך כיון רמן התורה חיישינן לשאלה היכא גמרינן מהא דכתב רחמנא חמור דמהדרינן חמור בסימני אוכף וק"ל:
ד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב ליה מת קפריך כו' דס"ד וכו'. נ"ל דהוקשה להם לתוס' מאי פריך לשמואל בלא מלתיה דשמואל מאי הוי ס"ל בטעמא דברייתא דאמאי אינו גולה כיון דמת על ידו דהא ע"כ הברייתא אפילו אחר שמת אינו גולה דקודם לכן פשיטא דאינו גולה וכיון דהשתא עדיין לא הוה ידע המקשה טעמא דשמא הרוח בלבלתו או שמא הוא קירב מיתתו מאי טעמא דאינו גולה ותירצו התוס' דהוה ס"ד דטעמא הוי משום דאינו מת מיד וחיובא דגלות לא הוי אלא כשמת מיד דהכי משמע קרא דאו ימות וגו' ואחר שכתבתי זה מצאתי בתוס' במסכת גיטין דף ע' ד"ה אלא מעתה יהא גולה וכו' וזה לשונם לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו ליגלות ולאו אשנויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת תקשה טפי דקס"ד דגלות תלוי במת לאלתר ולפי זה יתיישב שפיר הא דכתבו התוס' הכא לשמואל פריך אבל מ"מ הא דכתבו דס"ד וכו' הוקשה להם בלא שמואל מאי הוי ס"ד בטעמא דברייתא כמו שכתבתי כאן למעלה ולא ס"ל השתא דרשא דונקה המכה היינו מגלות דמשמע דוקא משום דהלך על משענתו משום הכי נקה מגלות אבל לא הלך על משענתו אע"ג דלא מת מיד דהא ונפל למשכב כתיב הוה חייב גלות אבל לשמואל דאמר מעידין עליו א"כ משמע דס"ל דחשיב מת מיד אע"ג דמשני חי הוא וסופו למות ר"ל חי הוא באותו רגע שהוא רומז ואומר כתבו גט לאשתי אבל סופו למות קודם שיתירוה הב"ד לינשא ולכך קאמר דמעידין ולכך פריך אלא מעתה יהא גולה ע"י:
בא"ד אבל א"ל דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו יש לפוטרו כיון שמת לאלתר וכו' כנ"ל להגיה ור"ל אבל לא הוה מסתבר ליה להמקשה דמשום דשמא רוח בלבלתו וכו' יש לפוטרו דהא אכתי לא ידע המקשה מהני טעמי ויש ג"כ ליישב גירסת הספרים שכתוב בהן אין לנו לפוטרו וה"פ אבל א"ל דהכי פריך המקשה דעל הברייתא הוה ס"ל הטעם משום דרוח בלבלתו וכו' אבל לשמואל פריך דמשום דרוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר לפי סברתו של שמואל זה אינו משום דהא אכתי לא ידעינן וכו' וק"ל:
Maharam on Yevamot 120b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא ואב"א כליו (דקתני אין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו) בחוורי וסומקי. דאין זה סימן שהרבה נמצאים כן, אבל לשאלה לא חיישינן ובהאי דפרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר צריך לדחוק דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי אף דנקט בלשון זכר ובלשון יחיד, כ"כ בתוס', אבל ללשון ראשון דחיישינן לשאלה א"צ לדחוק כלל, ומפרשינן כפשטיה דהאי מכירו קאי אגט. ונוראות נפלאתי על התוס' שכתבו דלל"ק דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן נאבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה, ומה צורך לכך ואי משום דקתני מצאו בחפיסה. הא חזינן דהתוס' בקושייתם לל"ב דל"ח לשאלה היה ניחא להו לפרש דמכירו קאי אגט ולא חששו למה דקתני מצאו בחפיסה אלא דהוקשה להם מה דקתני בלשון יחיד וזכר, ומכ"ש דלל"ק ליכא קושיא כלל מזה, די"ל דלרבותא נקט אף דמצאו בחפיסה מ"מ אין החפיסה סימן דחיישינן לשאלה וצריך דוקא שיכיר הגט עצמו, וד' יחנני וילמדני:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 120b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Yevamot, daf 120, Amud Bet, about 291 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 113 words
Opens “סִימָן מוּבְהָק קָא מִיפַּלְגִי. מָר סָבַר סִימָן…”
- Segment 215 words
Opens “וּלְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רָבָא סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, הָא…”
- Segment 316 words
Opens “גּוּפוֹ — דְּאָרוֹךְ וְגוּץ. כֵּלָיו — דְּחָיְישִׁינַן…”
- Segment 414 words
Opens “לָא שָׁיְילִי אִינָשֵׁי אוּכָּפָא, דִּמְסַקֵּיב לֵיהּ לַחֲמָרָא.…”
- Segment 516 words
Opens “טַבַּעַת — חָיְישִׁי לְזַיּוֹפֵי. כִּיס וְאַרְנָקִי —…”
- Segment 626 words
Opens “וַאֲפִילּוּ רָאוּהוּ מְגוּיָּיד וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דִּמְגוּיָּיד חָיֵי?…”
- Segment 733 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן…”
- Segment 833 words
Opens “וּמִי מָצֵית לְאוֹקוֹמֵי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר?…”
- Segment 94 words
Opens “שָׁאנֵי מַיָּא דְּמַרְזוּ מַכָּה.…”
- Segment 1022 words
Opens “וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי…”
- Segment 116 words
Opens “רָבָא אָמַר: בְּסַכִּין מְלוּבֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכֹּל.…”
- Segment 1221 words
Opens “וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר…”
- Segment 1314 words
Opens “וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ…”
- Segment 1426 words
Opens “אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט…”
- Segment 1532 words
Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. אַלְּמָה…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Yevamot 120b · Segment 12 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵין…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Yevamot 120b · Segment 7 — “אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר,…”
Original text
סִימָן מוּבְהָק קָא מִיפַּלְגִי. מָר סָבַר סִימָן מוּבְהָק, וּמָר סָבַר לָאו סִימָן מוּבְהָק.
is an unambiguous distinguishing mark that they disagree. One Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that a mole is an unambiguous distinguishing mark and may be relied upon by Torah law. Consequently, if a man’s corpse was identified in this manner, his wife may remarry. And one Sage, the anonymous first tanna , holds that a mole is not an unambiguous distinguishing mark.
וּלְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רָבָא סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, הָא קָתָנֵי: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו!
The Gemara asks: According to the first version, that Rava said that distinguishing marks are recognized as valid identification by Torah law, there is a question: Isn’t it taught in the mishna: Although there are distinguishing marks on his body and his personal belongings, one may not rely on these as identification, implying that distinguishing marks are not valid identification by Torah law?
גּוּפוֹ — דְּאָרוֹךְ וְגוּץ. כֵּלָיו — דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה. וְאִי חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף הֵיכִי מַהְדְּרִינַן?
The Gemara answers: The mishna’s intent is that ordinary distinguishing marks on one’s body, which constitute only weak evidence to a person’s identity, e.g., that he was tall or short, are not valid identification. Additionally, one cannot rely upon distinguishing marks on his personal belongings, as we are concerned about borrowing, i.e., perhaps the deceased had borrowed the clothes he was wearing from someone else. The Gemara asks: But if we are concerned about borrowing, then, with regard to returning lost property, how can we return a donkey based solely upon distinguishing marks on the saddle? Why don’t we consider the possibility that the saddle was borrowed?
לָא שָׁיְילִי אִינָשֵׁי אוּכָּפָא, דִּמְסַקֵּיב לֵיהּ לַחֲמָרָא. מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס וּבְאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת, הֵיכִי מַהְדְּרִינַן?
The Gemara answers: People do not normally borrow a saddle because it bruises the donkey, as the saddle must fit exactly to the donkey’s measurements. The Gemara raises further objections based upon the baraita cited earlier: If he found the lost bill of divorce tied to a purse, or a money bag, or a ring, he may rely upon the distinguishing marks on those items and deliver the bill of divorce to the woman. But how can we return it and not be concerned that these belongings may have been lent to someone else whose bill of divorce is tied to them?
טַבַּעַת — חָיְישִׁי לְזַיּוֹפֵי. כִּיס וְאַרְנָקִי — מְנַחֲשִׁי אִינָשֵׁי וְלָא מוֹשְׁלִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כֵּלָיו, בְּחִיוָּרֵי וְסוּמָּקֵי.
The Gemara answers: The case of the ring is referring to a signet ring, which one does not lend, because he is concerned about forgery, i.e., that the borrower might use it to forge his consent on documents without his knowledge. With regard to a purse or a money bag, people consider it a bad omen to lend them out and do not lend them to others. And if you wish, say that the reason not to permit a woman to remarry and not to accept that her husband is dead based upon the distinguishing marks found on his personal belongings is that the distinguishing marks referred to are only general ones, e.g., he wore white or red clothing, but they are not unambiguous distinguishing marks.
וַאֲפִילּוּ רָאוּהוּ מְגוּיָּיד וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דִּמְגוּיָּיד חָיֵי? וּרְמִינְהִי: אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, אֲפִילּוּ מְגוּיָּיד, וַאֲפִילּוּ גּוֹסֵס. טַמּוֹיֵי לָא מְטַמֵּא, הָא מִיחְיָיא — לָא חָיֵי!
§ We learned in the mishna: And even if one saw him cut open [ meguyyad ] and severely wounded, one may not testify that he died. The Gemara asks: Is this to say that a person who is cut open is fit to live for much time afterward? The Gemara raises a contradiction from what was taught in a mishna ( Oholot 1:6): A dead person renders other people and objects impure only when his soul actually departs, even if he is cut open and severely wounded, and even if he is clearly dying. From this we may deduce that he does not yet render others ritually impure, as he still has some life in him, but he is not fit to live for much time afterward.
אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: מְעִידִין עַל הַמְגוּיָּיד, וְאֵין מְעִידִין עַל הַצָּלוּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הַמְגוּיָּיד אֵין מְעִידִין, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכָּווֹת וְלִחְיוֹת.
Abaye said: The contradiction raised is not difficult: This mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, while that mishna from tractate Oholot is in accordance with the opinion of the Rabbis, as it is taught in a baraita : One may testify about the death of a person who is cut open, but one may not testify about a crucified person. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even concerning a person who is cut open, one may not testify that he is dead because his wound can be scorched, and this cauterization of the wound may stop the flow of blood and allow him to survive.
וּמִי מָצֵית לְאוֹקוֹמֵי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: מַעֲשֶׂה בְּעַסְיָא בְּאֶחָד שֶׁשִּׁילְשְׁלוּהוּ לַיָּם, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה — תִּנָּשֵׂא, מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — לֹא תִּנָּשֵׂא.
The Gemara challenges this: But can you establish the mishna to be in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar? Isn’t it taught in the latter clause (121a): An incident occurred in Asya in which they lowered a certain man into the sea on a rope, and when they pulled the rope back to land only his leg came up in their hands. They were not certain whether he was alive or dead. The Sages said: If his leg was cut from the knee and above, his wife may marry, as he would not survive such a wound; if his leg was cut only from the knee and below, she may not marry. This indicates that someone cut open in the first manner is assumed to be dead. If this follows Rabbi Shimon ben Elazar’s opinion, why doesn’t it say that there is a concern that he might be alive even if the leg was cut from the knee and above?
שָׁאנֵי מַיָּא דְּמַרְזוּ מַכָּה.
The Gemara answers: Water is different, as it aggravates the wound. Since he was in the water, it can be assumed that such a wound will certainly lead to death.
וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּשָׁקֵיל סַפְסִירָא וְגַיְּידֵיהּ לְגַמְלֵיהּ, וְלָא אַפְסֵיקְתַּיהּ לְנַעֲרוּתֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי: הָהִיא כְּחִישָׁא הַוְיָא.
The Gemara asks: But didn’t Rabba bar bar Ḥanna say: I myself saw an Arab who took his sword [ safseira ] and cut open his camel, and the camel died so quickly that it could not even cease its braying before it died? This indicates that a living being that is cut open has no chance of surviving. Abaye said: That camel was emaciated and weak, causing it to die immediately, but a normal camel would not have died so quickly.
רָבָא אָמַר: בְּסַכִּין מְלוּבֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
Rava said a different resolution to the apparent contradiction between the mishna here and the mishna in tractate Oholot : The mishna here is referring to a case where the man was cut open with a white-hot knife, and everyone agrees that one may not testify to the death of a person wounded in such a manner, as the wound would close due to the heat.
וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה, אֲבָל מִמָּקוֹם שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה — מְעִידִין.
§ It was taught in the mishna: Or even if one saw that a wild animal was eating parts of him, one may not testify that he died. Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught this only where the animal was eating from a place on his body that does not cause his soul to depart, i.e., does not inevitably lead to death, such as his hand or foot. But if the animal was eating from a place on his body that does cause his soul to depart, one may testify to his death.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם, אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וּבָרַח — מְעִידִין.
And Rav Yehuda said that Shmuel said: If someone cut a man’s two passageways, the trachea and the esophagus, or most of the way through the two passageways, and the maimed person fled, one may testify to his death.
אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וְרָמַז וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ — הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חַי הוּא, וְסוֹפוֹ לָמוּת.
The Gemara challenges that conclusion: Is that so? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: If someone cut a man’s two passageways, or most of the way through the two passageways, and the maimed person gestured and thereby communicated: Write a bill of divorce for my wife, then these onlookers should write it and deliver it to her. Since only a living person may give a bill of divorce, this indicates that the maimed man is considered alive. The Gemara answers: He is still alive at the moment, but he will eventually die from the wound. Consequently, he may appoint an agent to deliver a bill of divorce to his wife, but after a while one may testify that he is dead.
אֶלָּא מֵעַתָּה, יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. אַלְּמָה תַּנְיָא: שָׁחַט שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם — הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הָרוּחַ בִּלְבְּלַתּוּ. אִי נָמֵי, שֶׁמָּא אִיהוּ
The Gemara asks: If that is so, that such a wound is definitely fatal, one who unintentionally wounds another in this manner should be exiled on his account, in accordance with the halakha of one who unintentionally kills another. Why is it taught in a baraita : If one unintentionally cut the two passageways of another person, or most of the thickness of the two, he is not exiled? The Gemara answers: But it was stated with regard to that baraita that Rav Hoshaya said: We are concerned that perhaps the wind aggravated his condition and actually caused his death, in which case the perpetrator is not culpable for the death and should not be exiled. Alternatively, perhaps he, the maimed person,