Nedarim 68a

בין איש לאשתו בין אב לבתו ואיש דכתיבי בהאי קרא לא צריכי דאי משום איש לאשתו הרי כבר נאמר למעלה אלא מכאן לנערה המאורסה כו' דבין אב ובין איש מפירין נדריה דאיש מיפר חלקו באשתו ואב מיפר חלקו בבתו:

כדאידך דרבה דאמר לקמן (נדרים דף ע.) מקיש קודם הויה שניה כו':

דברים שבינו לבינה כגון שלא אשמש מטתו ושלא אכחול ושלא אתקשט:

מיגז גייז מה שהוא מיפר קוצץ החצי של נדר ועוקרו לגמרי וחלק אחר כדקאי קאי עד דאתי אב ומיפר לאותו חלק:

או מקליש קליש דהפרתו פשטה בכולי נדר וקלש ליה במעט והנדר קל ממה שהיה עד עכשיו:

כגון שנדרה בשני זיתים שלא תאכלם ושמע ארוס והיפר לה חלקו ואכלתן לזיתים:

אי אמרת מיגז גייז דכי שמע ארוס ומיפר חלקו הוי נדר מופר דהויא כאילו חלקו באמצע לשנים:

לקיא הא איתתא דאכלתן לזיתים משום לאו דלא יחל דכי אכלה להנך תרי זיתים חד הוה מותר בהפרת הארוס דמיגז גייז לנדרה ואידך אסור משום חלק האב דנמצא דאכלה זית שלם באיסור:

בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן וכו' דמשמע ליה דבאשה אחת מיירי דקאמר דשתי רשויות עליה אב ואישה ואכתי איכא למיפרך ואימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ולתרץ כדשנינן לעיל מדהכא כתיב בית אישה נדרה דקאמר שאינו מיפר בקודמין והכא לא כתיב ומיפר בקודמין שמע מינה דמשום שותפות דאב הוא דמיפר בקודמין:

ותנא דבי ר' ישמעאל היו תהיה למה לי נרא' לפרש דלא מגופא דקרא קא בעי דהא איצטריך למימר דמיפר בקודמין אלא פריך מסמיכות דקרא למה לי כי נמי לא סמכם הכתוב ידענו שפיר דאב ובעל צריכין להפר שניהם מקרא דבין איש לאשתו:

מיבעיא ליה לכאידך דרבא דדריש לקמן מת הבעל נתרוקנה לרשות האב ומן הסמוכין דריש ליה ואם תאמר והא איצטריך הא דהיו תהיה להא דרשא דלעיל שהבעל מיפר מן האירוסין ויש לומר כיון דהוה מצי למכתב היו וכתב תהיה שמע מינה דאתי לומר נתרוקנה רשות לאב:

ורבא דדריש ביה מילתיה דלעיל הא דר' ישמעאל למה לי לומר שהבעל מיפר בדברים שבינו לבינה וכן בין אב לבתו לומר שיפר האב דברים שבינו לבין בתו דס"ד דאפילו מכל דבר כיון שאינו מפרש שום דבר שהוא מיפר קמ"ל דברים שבינו לבין בתו דוקא דדברים מעינוי נפש:

איבעיא להו ארוס דמיפר בלא אב מיגז גייז מה שמיפר מבטל וחצי הנדר נשאר על עומדו כאשר בתחלה או מיקלש קליש בהפרתו מקליש כל הנדר נתגרע כולו וה"ה דמצי למיבעי מאב אי מיגז גייז או מיקלש קליש בהפרתו כשמיפר בלא בעל:

היכא מיבעיא ליה כלומר ונפקא מיניה כגון דנדרה מזיתים שאמרה שלא תאכל מכל זיתים אי אמרת מיגז גייז לקייא דחצי הנדר במקומו עומד ונשאר האיסור על העתיד ועובר בבל יחל ואי מיקלש קליש איסור בעלמא דנתגרע כל הנדר ואין כאן אלא איסור בעלמא:

אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה לרשות האב כגון שלא שמע בעל או שמע והפר - דכיון דבעל לא קיים לה יפר האב אחר מות הבעל אבל אם שמע וקיים בעל או שמע ושתק ומת ביום של אחריו דהוה הקמה אין יכול להפר כיון דקיים בעל:

דבי רבי ישמעאל תנא בין אב לבתו, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה. איכא למידק אכתי אימא דאפילו בנשואה אביה ובעלה מפירין נדריה, ויש לומר דתני דבי רבי ישמעאל נמי מתרץ כדמתרצינן לעיל, מדהתם כתיב ואם בית אשה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין והכא לא כתיב, אלמא הכא מפר בקודמין, ושמע מינה דהכא בארוסה, ומשום שותפותיה דאב הוא דמפר בקודמין.

בין איש לאשתו בין אב לבתו מאי דריש ביה, לומר שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה. ואב נמי מיפר נדרים שבינו לבינה אם נדרה שלא תשמשנו, ושמעינן מיהא דאב נמי לא מיפר אלא נדרים שבינו לבינה, ונדרי עינוי נפש כבעל, ותניא בספרי אין לי אלא בעל שמפר נדרים שבינו לבינה, ונדרים שיש בהן עינוי נפש, האב מנין תלמוד לומר אלה המוקים וכו' בין איש לאשתו בין אב לבתו, על כרחך אתה מקיש את האב לבעל, מה בעל אין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש, אף האב אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש, וגרסינן בירושלמי [כאן פרק י"א הלכה א'] נמי כתיב כל נדר וכל שבועות איסור לענות נפש אשה יקימנו ואשה יפרנו, אין לי אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש נדרים שבינו לבינה מנין, תלמוד לומר בין איש לאשתו, עד כדון בבעל, באב מנין, מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה כו'. והרמב"ם ז"ל [הפלאה הלכות נדרים פרק י"ב הלכה א'] לא כתב כן.

הא דאיבעיא להו בעל מיגז גייז או מיקלש קליש הוא הדין לאב.

דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והפר לה תמיהא לי למה ליה למימר דנדרה מתרין זיתין אפילו מזית אחד נמי, דהא בקונמות אפילו בכל שהוא לקי וכדאמר רב פפא בשבועות, ויש לי לומר דלא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא, דהתם אקשי עליה דרב פפא מקונמות מצטרפין, ואי בכל שהוא נמי לוקה למה לי צירוף, ואיכא למימר נמי דהכא לענין קרבן קא מיירי, ולכולי עלמא קרבן לא מייתי בפחות מכזית כדאיתא התם.

והא דאמרינן הכא אי אמרת מיגז גייז לקייא. לאו דוקא לוקה אלא לוקה בקרבן, וכדאמרינן ילקה בחסר וביתר. כן נראה לי וכן נראה קצת מן הפרושין שפירשו אי אמרת מקלש קליש איסורא בעלמא איכא, אבל קרבן לא מייתי, עד כאן, ואי נמי בנשבעה משני זיתין ומאי נדרה נשבעה וכמוה [לעיל (נדרים ט, א)] בנדרי רשעים, נדר בנזיר ובשבועה, אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל ופירוש שבועה גדולה נשבע כדמוכח התם [לעיל (נדרים ח, א)], ובשבועה לא לקי בפחות מכזית, ולא מייתי קרבן בפחות מכזית.

והא דאמרינן ואכלתינן תרוייהו. דאפילו תימא מיגז גייז, ליכא לברורי הי זית שרי בהפרת ארוס, והי מינייהו קאי באיסורא, דאיסורא בתרוייהו כתיבא, ואי אכלה חד זית לעולם לא לקי, דהוה ליה חצי שיעור. כן נראה לי.

או ששמע ושתק, או ששמע והפר ומת בו ביום נראה דמת בו ביום דקתני אשמע ושתק קאי, אבל שמע והפר אילו לא מת עד לאחר כמה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל יכול הוא להפר, דהא לא איקיים מצד בעל (ששמע) [ששתק], דהא לא שתק אלא הפר, ואף על פי שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום, ולא כתב כן הרמב"ם ז"ל. אי נמי [יש לומר – לפי השי"מ] אשמע והפר קאי, והכי קאמר ושמע והפר בו ביום ומת, ויש לפרש דדוקא קאמר שמת ביום שהפר, שאילו הפר ומת ביום שלאחריו, כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי כאילו שמע ולא הפר, והרי זה כשמע ושתק שאין (הבעל) [האב – לפי השי"מ] יכול להפר, וליתא. ואף על גב דאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה, ותדע לך מדקתני בסיפא אבל שמע וקיים, או שמע ושתיק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר, ואם איתא ליתני או ששמע והפר ומת ביום שלאחריו דהוי רבותא טפי.

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב מנא לן אמר רבה דא"ק ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מקיש הויה ראשונה להויה שניה מה הויה ראשונה אב מפר לחודיה אף הויה שניה אב מפר לחודיה. פירוש כפילא דלישנא דהיו תהיה דריש למימרא דכי היכי דבזמן שקודם הויה ראשונה היה האב לבדו מפר כך באותו זמן האב לבדו מפר מפני שנתרוקנה לו רשות הארוס וטעמא דמילתא משום דמן האירוסין האב עיקר והבעל טפל דהא תלמודא טעמא דהפרת נדרים כר' פנחס דאמר [דף עג:] כל הנודרת על דעת בעלה נודרת כלומר דאומדן דעת דמוכח הוא שעל רצונו נודרת ובאלו נדרים דאיכפת ליה כגון נדרי עינוי נפש או שבינה לבינו התנית בפירוש שיהא נדרה נדר אם ירצה הבעל ולא יפר ביום שמוע והיינו דאשמעינן קרא דהא לא חשיב דברים שבלב אלא אומדנא דמוכח אי נמי אתא קרא וחדית בטעמא דאפילו אשה שפירשה שאינה נודרת על דעת בעלה בטלה דעתה אצל כל אדם ואין פיה ולבה שוים והבעל מפר כדינו וכן פירשו בתוס' הילכך מן האירוסין שאין לבה גס בו אינה נודרת לגמרי על דעתו של ארוס אלא שהתורה עשאתו סניפין לאב מפני שנכנסה לרשותו קצת ומש"ה כשמת קודם הקמה חשיב כמאן דליתיה ונתרוקנה רשותו לאב:

ואימא ה"מ לנדרים שלא נראו לארוס כלומר שלא שמע בהם ארוס עד שמת אבל נדרים שנראו לארוס לא מפר אב וצריך היתר חכם ומהדרינן אי בנדרים שנראו לארוס לא אצטריך האי קרא דמבנעוריה בית אביה נפקא דכיון שנתאלמנה מן האירוסין הרי היא ברשות אביה לגמרי כמו שהיתה קודם אירוסין אלא כי אצטריך קרא לנדרים שנראו לארוס שנתרוקנה במיתתו רשותו לאב. כך היא הגירסא בכל הספרים:

תניא אימתי אמרו מת הבעל שנתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או ששמע ושתק ומת בו ביום כלומר שלא פשע בהפרה ולא קיים הנדר אבל אם שמע וקיים או ששמע ושתק פי' ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר לה. שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות:

ואיכא למידק דבבא קמייתא דקתני שמע אביה והפר לה וכו' זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל לא אתיא שפיר דכיון שכבר הפר האב חלקו קודם שמת לא שייך למימר בהא לא נתרוקנה רשותו לבעל שהרי הרשות שהיה לו לאב כבר נעשה בחייו וכשמת לא היה לו רשות בזה שיתרוקן לבעל ולא שייך הא למימר אלא כשמת האב קודם שמוע או ביום שמוע עד שלא יפר ולא יהא לו פנאי להפר שהיה רשותו קיים במיתתו ואפ"ה לא נתרוקנה לבעל ובהאי בבא הוה ליה למנקט טעמא שאין הבעל מפר אלא בשותפות לומר שאע"פ שכבר הפר האב את חלקו ולא נשאר אלא חלקו של בעל אותו חלק שלו אינו יכול להפר אותו אלא בשותפות יש לומר דמאי דנקטי זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו של אב אינו רשות חלקו שלו אלא רשות שיש לו בחלקו של בעל שאינו יכול להפר אלא עמו ולהכי נקט רבותא דלא מיבעיא אי לא הפר חלקו שאין הבעל יורש וקם תחתיו באותו חלק אלא אפילו הפר האב חלקו ונשאר לו רשות בחלקו של בעל ומת אין הבעל קם תחתיו באותו רשות שאפילו רשות שיש לאב בחלקו של בעל לא נתרוקנה לבעל. תו קשיא לן לבבא תנייתא דקתני שמע בעלה והפר לה וכו' זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשותו לאב כיון שכבר הפר הבעל חלקו בחייו כבר גמר רשותו והיאך שייך לומר שנתרוקנה רשותו לאב בשלמא למאן דאמר בגמ' [דף סט.] בעל מיקלש קליש שלא נסתלק חצי האיסור בהפרתו של בעל עד שיבא אב ויפר אלא שהחליש כת האב (או האיסור כולל) שפיר שייך למימר נתרוקנה רשות לאב דמאי דעבד בעל אזל ליה וכמאן דליתיה דמי וכוליה היתר דאב הוא אלא למ"ד דבעל מיגז גייז כלומר שמבטל חצי איסור הנדר לגמרי קשיא כיון שהפר הבעל חלקו (ג) לאב מה שנשאר לו לעשות שנתרוקן לאב ויש לומר דמשום דאין האב מפר חלקו אלא בשותפותיה דבעל וכאילו יש לבעל רשות בחלקו של אב קתני דההוא רשות נתרוקנה לאב והא דלא אשמעינן רבותא דאפילו בלא הפר הבעל נתרוקנה רשות חלקו ממש לאב וכ"ש רשות שיש לו בחלקו של אב משמע ליה לתנא דהא הוי רבותא טפי סד"א כיון שכבר הפר הבעל חלקו אין רשותו שבחלקו של אב כלום להורישו לבעל וכיון שכן שוב אין האב מפר אלא בשותפות קמ"ל שהאב במקום הבעל לגמרי כאילו הוא קיים ואפילו רשות גרוע שבחלקו של אב יורש כל שכן כשלא הפר שיש כאן רשות מרובה להורישו לאב אי נמי אשמעינן דכשהפר ומת אין בהפרתו כלום וכמי שלא הפר דמי ונמצא מוריש לאב זכות כל חלקו וזכות שיש לו בחלק האב ומיירי כשלא נתארסה לאחר שאם נתארסה לאחר פלוגתא היא לקמן בברייתא [דף עא.] תו קשיא לן לבבא תליתאה דקתני שמע בעלה והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אינו יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות אמאי לא נקט הכא זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל שהרי לא נשתייר כאן להפר אלא חלקו של אב ומה שאין הבעל מפירו מפני שלא נתרוקנה רשותו של אב ויש לומר דאין ה"נ והכי קאמר דאע"ג דבעל הפר חלקו בחיי האב ולא נשאר אלא חלקו של אב אין לו הפרה שרשות האב אלים טפי שלא להתרוקן לגבי בעל שאפילו חלקו של בעל עצמו אין לו הפרה בחיי האב אלא מפני שותפותו של אב והיאך תתרוקן לו רשותו של אב כנ"ל:

וחזרו והביאוה בשם רבי ישמעאל מדכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו עירב הכתוב שתי רשויות באישה אחת והיינו ארוסה ומוקים ליה לקרא דהיו תהיה לאידך דרבא לומר שאם מת הארוס נתרוקנה רשות לאב דשתי הויות כתיבי מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה וכו' ורבא מוקים לה לקרא דבין איש לאשתו וכו' לומר שהבעל מפר ודוקא בנדרים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט וכדומה לזה ואע"ג דבעינוי נפש נמי מפר ההוא בהדיא לענות נפש ובא אחר כן בין איש לאשתו להורות על דברים שבינו לבינה הא שאר דברים שאינן דברים שבינו לבינה ולא עינוי נפש אינו מפר:

ואם תאמר ואם כן בין אב לבתו נימא נמי דוקא בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ר"ל אם נדרה שלא תשמשנו כראוי דהא כתיב נמי בין אב לבתו תדע שרוב מפרשים כתבוה כן שאף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש או שבינו לבינה וכדמוכח הכא דהא כתיב נמי בין אב לבתו ואף בספרי אמרו אין לי שמפר בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא בעל אב מנין וכו' עד בין איש לאשתו בין אב לבתו מה בעל אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ושיש בהם עינוי נפש אף האב אינו מפר וכו' ואף בתלמוד המערב אמרו כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו וכו' אין לי אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש אבל דברים שבינו לבינה מנין תלמוד לומר בין איש לאשתו עד כדון בבעל באב מנין תלמוד לומר בין אב לבתו וכו' ועוד יש לי ראיה לדבריהם שאם האב מפר בכל נדר כשהיא ארוסה מיהא שהוא צריך לשתוף הארוס היאך הארוס מצטרף עמו לנדר שאין בו עינוי נפש ושאינו מדברים שבינו לבינה עד שמכאן נראה לי לומר שבארוסה מיהא אין מצטרפין להפר אלא באותם שהבעל מיפר אבל בפנויה יראה שהאב מפר בכל הנדרים שהרי עינוי נפש בבעל כתיב ודברים שבינו לבינה אין להם מקום אצל האב וכן שלא פירש בכל התלמוד דברים שבינו לבינה אלא בבעל ולא באב ואף הקש זה האמור בספרי ובתלמוד המערב לא מצאנוהו בכל התלמוד ואף בסוגיא זו אמר לומר שהבעל מפר בדברים שבינו לבינה ולמה לא אמרה אף באב ואף גדולי המחברים כתבוה בהדיא כדעת זו וכבר תמהו על דבריהם חכמי גלילות אלו ושלחו להם והשיבום שאותו הקש האמור בספרי דעת יחיד הוא וכדאמרינן סתם ספרי רבי שמעון אבל הדברים מראים שהאב מפר בכל הנדרים ומן הטעמים שכתבנו אלא שאיני יודע בארוסה מיהא אם דבריהם מכריעים כדעתי שלא להפר שניהם אלא באלו אם לאו ועוד אני אומר שהקש זה האמור בספרי לא נאמר אלא בנערה המאורסה שאין לאב בה אלא במה שיש לארוס בה:

ונשוב לדברינו והוא שאחר כך שאלו בבעל ר"ל ארוס כשהוא מפר עם האב מיגז גייז לנדר ר"ל כשהפר הוא ולא הפר האב עדין שמיד שהוא מפר נעשה חצי הנדר בטל לגמרי וחציו האחר במקומו על עמדו ובכח איסורו או מקלש קליש ר"ל שלא בטל חצי הנדר לגמרי אלא שהקליש כל האיסור וגרדו עד שפחת כל חלק וחלק שבאיסור ומיעט חומר האיסור מכלו ועדין האיסור כלו עומד אלא שנקלש כלו ושאלה זו הוא הדין שיש לה מקום לאב שהפר ולא הפר הבעל עדין וחדא מיהו נקט ונפקא מינה לנדרה משני זתים שלפניה ישמע ארוס והפר לה ואכלתם קודם הפרת האב אי אמרת מיגז גייז הרי הפרת הבעל עקרה חצי הנדר לגמרי ונשאר חציו האחר בתקפו ולוקה שהרי כזית אכלה ואע"פ שהקנמות לוקין בהן בכל שהוא ומה צורך לנדרה בשתים מכל מקום כל שהוזכר בהם לשון אכילה כזית בעינן כדברירנא בשבועות וכן אינו לוקה אף לדעת מיגז גייז אלא בשאכלה את שניהם שאין לברר בשניהם איזו אסורה ואיזו מותרת שהרי האיסור מעורב בשתיהן וכל שלא אכלה אלא כזית אין כאן אלא חצי שיעור ואי מקלש קליש הרי נקלש הנדר ונעתק מחיוב מלקות לאיסור בעלמא ולענין פסק העלו בה דמקלש קליש וכל שהפר האחד אינו לוקה אלא שאנו מבארין את הסוגיא לקצת בלבולין שבה כמו שכתבנו:

והוא שאמרו תא שמע אימתי אמרו במשנתנו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב להיותו מפר לבדו בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות שלא נכנס הנדר בתחומו או שמע ושתק ומת בו ביום שהרי מכל מקום לא קיימו ולא הספיק להשלים את יומו שתהא שתיקתו הקמה או שמע והפר אפילו לא מת ביומו כל שמת לו לאחר כן ומה שאמר ומת בו ביום אשמע ושתק קאי ולא אשמע והפר שאם שמע והפר אפילו לא מת עד לאחר כמה ולא הספיק לשמוע האב עד שמת הבעל יכול הוא להפר שהרי לא נתקיים מצד בעל ששמע שהרי הפר ואע"פ שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום ושלא כדעת גדולי המחברים כמו שכתבנו ומתוך כך ראוי לגרוס בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום ואם אתה רוצה לפרשה אשמע והפר אתה מפרש שמע והפר בו ביום ומת ולא שמת ביומו:

ויש מפרשים אף בשמע והפר דוקא שמת בו ביום שאלו הפר ולא מת עד יום שלאחריו כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי זה כשמע ולא הפר והוא הדין שמע ושתק ולא מת ביומו שאין האב יכול להפר ועיקר הדברים כדעת ראשון שאע"פ שאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה וכדקתני סיפא אבל שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר ואם איתה לתני או שמע והפר ומת ביום שלאחריו דהויא לה רבותא אלא עיקר הדברים כדעת ראשון וכן פירשוה גדולי הדור:

ברא"ש בד"ה א"א מיקלש כו' דשבועות דאוסר כצ"ל:

ר"ן נדריה הס"ד קודמין החכם כצ"ל:

בד"ה ורבה כו' מיניה תנא כצ"ל ליה הס"ד:

בד"ה לומר וקשיא לי כצ"ל:

בד"ה וכי היכי כו' האב מנין כצ"ל נקט הס"ד מינה הס"ד:

בד"ה היכי קמיבעיא כו' דבכלל נדר שבועה כצ"ל דקתני אבל הד"א:

דבי רבי ישמעאל תנא להכי איצטריך למכתב בין איש לאשתו בין אב לבתו דאיש נמי מפר בנעוריה בית אביה אלמא נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. פירוש. והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: בין איש לאשתו בסוף פרשת נדרים כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה וכי האב אינו מפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו אלא בנעוריה אלא אשמועינן קרא שיש זמן שהאב והבעל מפירין והיינו בשתוף בזמן הנעורים ועודנה בבית אביה שלא נשאת לבעל אלא שנתארסה לבד. עד כאן. מכאן לנערה המאורסה דאלו נשואה בעל לחודיה מפר דכתיב ואם בית אישה נדרה וכל אותן קושיות ושינוייהם שפירשנו אליבא דרבא ישנם אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל. הרא"ם ז"ל. דברים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט באותו מקום ושלא תכחול ושלא תפקוס אבל נדרה שלא תציע לו מטתו ושלא תרחץ פניו ידיו ורגליו אין צריך להפר דמשעבדא ליה ומדכתב קרא בין איש לאשתו קא דריש דמשמע דבאשתו גמורה איירי קרא ומשמע שהדברים הם בינו לבינה. הרי"ץ ז"ל. דברים שבינו לבינה כגון לא אעבוד לך אף על פי שאינם עינוי נפשה ובאלו נדרים לקמן מפרש מאי אולמיה דהפרת עינוי נפש מהפרת בינו לבינה והיקשא דאב ודבעל ללמד מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש. ותמיהא לי למה לא הזכיר התלמוד צריכות ההקש דעיקר קושיא לרבא מאי עביד ליה בהיקישא דתנא דבי רבי ישמעאל קאמר ואותו היה לו לתלמוד להזכיר. שטה.

והכי מבעיא לך כלומר נפקא מינה כגון שנדרה מתרי זיתי דאלו מזית אחד שאין בו כי אם שיעור אחד בין מיגז גייז בין מקלש קליש לא מחייב על הנשאר. הרא"ם ז"ל. בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום פירוש שלא פשע בעל בהפרה בזה הוא דיפר האב אחר מות הבעל זו הוא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. הריטב"א ז"ל.

או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום נראה דמת בו ביום דקתני אשמע ושתק קאי אבל שמע והפר אפילו לא מת עד לאחר כמה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל יכול הוא להפר דהא לא איקיים מצד בעל ששתק דהא לא שתק אלא הפר ואף על פי שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום ולא כן כתב הרמב"ם ז"ל. אי נמי יש לומר אשמע והפר קאי והכי קאמר ושמע והפר בו ביום ומת. וי"ל דדוקא קאמר שמת ביום שהפר שאלו הפר ומת ביום שלאחריו כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי כאלו שמע ולא הפר והרי זה כשמע ושתק שאין האב יכול להפר. וליתא ראף על גב דאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה. ותדע לך מדקתני בסיפא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל. אבל שמע הארוס וקיים ואפילו מת באותו היום והאב בא להפר אותו יום עצמו לאו כלום הוא או שמע ושתק ומת ביום של אחריו אינו יכול להפר. ויש גרסאות דגרסי בבבא זו או שמע והפר ומת ביום של אחריו. ואין הגרסא הזאת נכונה בעיני דאם כן מאי שנא מת ביום של אחריו אפילו באותו יום עצמו אינו יכול להפר דהא הוי נדר שנראה לארוס ואין האב מפר אלא אם כן נתארסה בו ביום לאחר ויפר עם שתוף הארוס השני. ומיהו אם נאמר דכולה האי בריתא אתיא אליבא דבית שמאי לא יקשה זה. ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב והוא הדין נמי כי שמע בחיי האב ולא הפר עד שמת האב. הרי"ץ ז"ל.

בהר"ן ד"ה ואי אמרת וכו' דבכלל נדר שבועה עיין לקמן דף פ ע"ב:

בא"ד ליכא קרבן בפחות מכשיעור ק"ל הא לענין קרבן שיעורו בפרוטה כדין מעילה כדאיתא בשבועות דף כב ע"א ולא תליא כלל בכזית וצ"ע: