Commentary page

Nedarim 6a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Nedarim 6a

Nedarim 6a. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 180 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

דאין אדם מגרש את אשת חבירו דאי כתב הרי את מותרת לכל אדם משמע דלאשתו קאמר דאשת איניש דעלמא אינו מגרש ומוכחא מילתא ושפיר מגרש:

אבל בעלמא דאי אפשר למימר הכי בעינן ידים מוכיחות:

אבל לא קאמר עלי לא דהרי הוא לא משמע כלום דבעינן ידים מוכיחות:

אמר לך אביי לעולם לא בעינן ידים מוכיחות והכא היינו טעמא דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר דדלמא הרי הוא הפקר קאמר דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה:

והא מפני שהוא יד לקרבן קאמר דאסור כקרבן ולא מצית אמרת לצדקה או להפקר הוה משמע:

אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי שניהם אסורין דכיון דלא אמר עלי אלא הוא משמע דחבירו נמי אסור דה"ק הרי הוא כהקדש מה הקדש אסור אף אותו דבר נמי אסור:

אע"ג דהוא מחויב חטאת ואשם לאו כלום הוא דלא אמר עלי אלמא בעינן ידים מוכיחות:

אם הוא מחויב חטאת או אשם:

6 more comments on this page.

Rashi on Nedarim 6a · Sefaria

Tosafot

הרי הוא עלי הרי זה עלי אסור פי' ככר מונח לפניו אמר הרי עלי אסור מפני שהוא יד לקרבן ואסר עליו הככר כקרבן שכך מתנדב אדם ואומר הרי עלי טעמא דאמר הרי עלי אסור אבל לא אמר עלי לא וקשה לאביי:

אמר לך כלומר לכך אי לא אמר עלי לא הוי בכלל דהרי הוא הפקר קאמר:

והא מפני שהוא יד לקרבן קתני דמשמע דעלי הוי יד מעליא אסור אבל אי לא אמר עלי יד מיהא הוי וקשה לאביי דאמר כו':

והא מפני שהוא יד לקרבן כלומר אינו אלא יד בעלמא ואינו עיקר הקדש ואינו אסור אלא לזה ולא לכ"ע:

אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא דאסור וחבירו מותר דאי אמר הרי הוא אסור לכ"ע ולאו דווקא שניהם אסורין כל אחד לדידיה לחודיה דהרי הוא עיקר הקדש קאמר:

הרי זו חטאת הרי זו אשם בהמת חולין עוברת לפניו אמר הרי זו חטאת לא אמר כלום משום דאין חטאת באה נדבה ולכך כי אמר חטאת ולא אמר חטאתי לא אמר ולא כלום דמשמע שמתנדב חטאת הלכך חולין הוי ואף על גב דאמרינן לקמן ככר לפניו ואמר הרי זה קרבן אסור יש לומר דהתם משום דיודע דאי אפשר לככר היותו קרבן ונתכוין לומר כקרבן אבל הכא הוא סבור שיכול להתפיס חטאת בנדבה ולא נתכוין לאסור בהמה כחטאת אלא נדבה הלכך לא אמר כלום:

הרי זו חטאתי אם מחויב חטאת דבריו קיימין ופריך מרישא דקאמר לא אמר כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאי הויין ידים כי אמר ה"ז לחטאת היה לנו לאסור כאילו אמר חטאתי:

הא מני ר' יהודה היא דאמר לא הויין ידים:

4 more comments on this page.

Tosafot on Nedarim 6a · Sefaria

Rashba

מפני שהוא יד לקרבן פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן, דהרי [זה לפי הש"מ] עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט, והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כוותיה, היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי, אי נמי היה ככר תפוס בידו, ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או זה אין כאן בית מיחוש דלעולם צריך הוא לומר זה או הוא, או (שיזכה) [שיזכיר לפי הש"מ] את החפץ שהוא אוסר מנפשיה, כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר, או ישיבת סוכה עלי, הא לאו הכי לא אמר כלום.

Rashba on Nedarim 6a · Sefaria

Meiri

מי שהיה ככר מונח לפניו ואמר הרי הוא עלי או הרי זה עלי נאסר בו אע"פ שלא אמר כקרבן מפני שהוא ר"ל מילת הוא יד לקרבן וכן במלת זה אלא דחדא מנייהו נקט שכשאדם רוצה להפריש קרבן בנדבה אומר על בהמה שלפניו הרי הוא קרבן או הרי זה קרבן ומאחר שכן אף בזו יש לדון בה הואיל ואמר הוא או זה ואמר עלי שכונתו לומר הרי הוא עלי כקרבן הא אם אמר הרי הוא ולא אמר עלי יד שאינו מוכיח הוא ואינו כלום שמא הרי הוא צדקה או הרי הוא הפקר קאמר וכן אם היה תופסו בידו ואמר הרי עלי ולא אמר הוא ולא זה הואיל ולא הזכיר שם החפץ יד שאינו מוכיח הוא שמא הרי עלי אי זה דבר קאמר:

מי שהיתה בהמת חולין לפניו ואמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום ולא סוף דבר בשאינו מחויב חטאת או אשם שהרי אלו אינן באין בנדר ונדבה אלא אפילו היה מחויב חטאת או אשם שמאחר שלא אמר חטאתי או אשמתי יד שאין מוכיח הוא שמא מתכוין הוא להפרישו נדבה ואינו מכוין לחטאת או אשם שהוא חייב בו ואף הבהמה מותרת לו שלא חל עליה שם איסור ושמא תאמר יהא מיהא יד לנדר ליאסר עליה לדון בה שכך הוא אומר הרי זו כחטאת שהרי אם אמר על הככר הרי זה קרבן אנו מפרשים בו הרי זה כקרבן ונאסר בו מזו הטעם מפני שיודע הוא שאין ככר ראוי לקרבן וודאי לשם איסור אמרה אבל זו כסבור שיכול הוא להביא חטאת נדבה ושמא תאמר והלא בפרק כיצד מערימין אמרו היתה לפניו בהמה טמאה או בעלת מום ואמר זו עולה לא אמר כלום זו לעולה תמכר ויביא בדמיה עולה ולפי מה שאמרו בזו עולה מיהא תיאסר עליו בבעלת מום באכילה ובטמאה בהנאה שהרי יודע הוא שאין אלו ראויות לקרבן בתוספות פירשו שכך הוא ולא אמר כלום דקאמר לענין קרבן קאמר אבל מכל מקום אסורה היא עליו וכן כתבו בשמועתנו שאם אמר הרי זו לחטאת באות הל' חל עליה שם חטאת מעכשיו לכשיצטרך לו ולא יראה כן היה הוא מחויב חטאת או אשם ואמר הרי זו חטאתי או הרי זו אשמי דבריו קיימין:

Meiri on Nedarim 6a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בפירוש רש"י אמר לך אביי לעולם לא בעינן כו' דבר נמי אסור הס"ד כדמתרץ לעיל וכר' יהודה כו' כצ"ל:

ברא"ש כגון שהיה ככר מונח לפניו כו' הלשונות הס"ד דלא חזי לקרבן הס"ד דרישא אדסיפא הס"ד ידים מוכיחות הס"ד כצ"ל:

בר"ן מהך הפלאה גופה קאמרינן כו' אבל אמר הרי הוא שניהם כו' דהא ודאי יש שאינו כו' כצ"ל:

Chidushei Halachot on Nedarim 6a · Sefaria

Shita Mekubetzet

מיתיבי היה ככר לפניו ואמר הרי הוא עלי הרי זה עלי הרי זה אסור מפני שהוא יד לקרבן. דבלשון זה אדם מקדיש קרבן ואומר הרי הוא עלי לעולה הרי זה עלי לעולה. והאי דקאמר מפני שהוא יד לקרבן ולא אמר שהוא נדר לקרבן דאין נדר עד שיאמר בפירוש הרי הוא עלי לעולה. פירוש.

ואקשינן והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. פירוש אלמא דהוא יד לקרבן הוי ולא יד לצדקה ולא להפקר. ויש מפרשים כן והא מפני שהוא יד לקרבן קתני ועל כרחך אהרי הוא או אהרי זה ככתוב בהרא"ש ז"ל. אבל אמר הרי הוא שניהן אסורין כלומר כולי עלמא אסורין בו דהרי הוא הקדש קאמר. ולא קאמר הרי הוא קרבן משום דמיירי בדבר דלא חזי לקרבן. והכי קאמר מפני שהוא יד לקרבן כלומר אינו אלא יד בעלמא ואינו מיקרי הקדש ואינו אסור אלא לו לבד ולא לכל העולם. ויש מפרשים אלא טעמא דאמר עלי דעלי מוכיח דהוי יד לקרבן ואם לא אמר דילמא להוי גופיה הקדש קאמר. הריטב"א ז"ל. כתב ברי"ץ ז"ל וז"ל: האומר הרי הוא עלי או הרי זה עלי. על הככר שהוא לפניו קאמר ואם היה מסיים ואומר כקרבן הוי הנדר שלם ועכשיו הוי יד. וטעמא דאמר עלי דהוי יד המוכיח הא לאו הכי לא מהני כלום מפני שאינו מוכיח ואף על גב דהוי יד. ותירץ דמשום הכי כי לא אמר עלי מותר דדילמא הרי הוא הפקר הרי הוא צדקה קאמר דיותר קרוב הוא להביט לזה מפני שאינו חסר כי אם דיבור אחד אם לשון הפקר או לשון צדקה ולזה הוי יד מוכיח. ולקרבן לא הוי יד מוכיח כלל דעדיין חסרים שתי תיבות עלי וקרבן. והקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. כלומר מאחר שהוא יד לקרבן היכא דלא אמר עלי אפילו אינו מוכיח יש לנו לשמעו לקרבן לחומרא טפי מלהפקר לקולא אף על גב דמוכחא. וחזר בו ואמר טעמא דעלי הוא דהוא אסור וחבירו מותר אבל אמר הרי הוא אסור לכל העולם דדילמא הקדש קאמר והוי יד המוכיח להקדש וגם הוא (חוזר) חומרא. ולקרבן הוי יד שאינו מוכיח וקולא שלא יאסר אלא עליו. כן נראה לי פירוש שיטה זו. ולפירוש רש"י זה יקשה מה הקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני דדילמא כי אמר שהוא יד לקרבן באומר דוקא עלי אבל בלא עלי לא הוי יד לקרבן טפי מהפקר או צדקה. עד כאן.

אלא אימא כלומר הכי התירוץ לעולם הרי הוא הוי יד אף על פי שלא אמר עלי ולא בא עלי אלא שלא יהא חברו אסור בו דדילמא הרי הוא הקדש קאמר. אבל הרי הוא קרבן לא מצי למידק דבככר עסקינן שנתפס דלאו בר קרבן הוא. ותימא דמכל מקום היה יכול לומר אבל לא אמר עלי שניהם אסורין דהרי הוא כקרבן אכולי עלמא דאסר ליה אכולי עלמא כהקדש. הרא"ם ז"ל.

לא אמר כלום דחטאת ואשם בעינן לשמן ולשם בעלים. ואם כן הוי יד שאינו מוכיח דאין חטאת ואשם באין דרך נדבה דנימא דנקדוש. אבל אמר חטאתי ואשמי והבהמה לפניו והוא מחוייב חטאת או אשם דבריו קיימין ואף על גב דלא הוי אלא יד דהא לא אמר לה'. אלמא יד המוכיח בעינן מאחר דברישא אמרינן דלא אמר כלום ותיובתא דאביי. ותירץ אמר לך אביי הא מני ר' יהודה דבעי יד המוכיח (אבל) אפילו בעלמא. וחזר בו אביי ממה שאמר למעלה דר' יהודה לא בעי בעלמא ידים מוכיחות כי עתה יאמר דכי היכי דפליגי בגיטין הכי נמי פליגי בעלמא ואביי דוקא כרבנן ולא כר' יהודה.

אמר לך רבא אנא דאמרי וכו' לשון מיותר הוא כי לא היה לו לומר אלא אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן וכדאמרן. אלא בזאת המסכתא ובמסכת נזיר יש כמה לשונות מיותרות שלא כמנהג תלמודינא. הרי"ץ ז"ל.

הרי זו אשם ובהמה לפניו אף על פי כן לא אמר כלום שאין אדם מתנדב חטאת ואשם שעל חטא דוקא באים. וזהו אשם ודאי דאילו אשם ספק מתנדב כדתנן בשילהי כריתות דאמר ר' אליעזר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום וזה אשם חסידים נקרא ואינו כשאר תלוי. ובזה צריך לפרש פרק השוחט בחולין לשם אשם ודאי כשרה דלאו בר נידר ונידב הוא לשם אשם תלוי והיינו אשם סתם פסולה ורישא דאשם ודאי דוקא וסיפא דתלוי לאו דוקא דאי לאו הכי קשיא רישא לסיפא. מצאתי. אם היה מחוייב שאין דרך אדם להתנדב חטאתו ואשמו ומפרישו אלא אף על גב דמחוייב חטאת אי לא אמר לשם חטאתי דהוי דבר מוכיח אבל לשם חטאת לא מועיל (אף על גב דהוא מחויב לא אמר לשם חטאתי) וקשיא לאביי. וצריך עיון בנדיב לב עולות דמייתי בשבועות. ושמא במקום דאתי למיטעי דלא בעי דבר הנידר ונידב לא שייך למררש ביה נדיב לב. הרא"ם ז"ל.

מפני שהוא יד לקרבן פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן דהרי זה עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כותיה היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי. אי נמי היה ככר תפוס בידו ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או וה אין כאן בית מיחוש רלעולם צריך הוא לומר זה או הוא או שיזכיר את החפץ שהוא אוסר אנפשיה כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר או ישיבת סוכה עלי הא לאו הכי לא אמר כלום. הרשב"א ז"ל.

Shita Mekubbetzet on Nedarim 6a · Sefaria

Gilyon HaShas

גמ' אם היה מחויב דבריו קיימין עי' חולין מא ע"ב תד"ה והא לא:

Gilyon HaShas on Nedarim 6a · Sefaria

Original text

Segment 1

דְּאֵין אָדָם מְגָרֵשׁ אֶת אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ, אֲבָל בְּעָלְמָא — מִי שָׁמְעַתְּ לְהוּ?

as a man does not divorce the wife of his fellow, so it is obvious that he is writing the bill of divorce to his wife. However, did you hear them state generally that ambiguous intimations are valid intimations?

Segment 2

מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי הוּא עָלַי״, ״הֲרֵי זֶה [עָלַי]״ — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָד לְקׇרְבָּן. טַעְמָא דְּאָמַר ״עָלַי״ — הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל לָא אָמַר ״עָלַי״ — לָא. תְּיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי!

The Gemara raises an objection based upon the following baraita : If one says with regard to an object lying before him: It is upon me, or: This is hereby upon me, it is forbidden, because it is an intimation that he is rendering the object forbidden to himself like an offering. This baraita indicates that the reason it is forbidden is that he specifically said: Upon me. However, if he did not say: Upon me, no, it is not forbidden, because this expression is an ambiguous intimation. This is a conclusive refutation of the opinion of Abaye, who holds that even ambiguous intimations are valid intimations.

Segment 3

אָמַר לָךְ אַבָּיֵי: טַעְמָא דְּאָמַר ״עָלַי״ — הוּא דְּאָסוּר. אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי הוּא״, וְלָא אָמַר ״עָלַי״, ״הֲרֵי הוּא דְּהֶפְקֵר״ ״הֲרֵי הוּא דִּצְדָקָה״ קָאָמַר. וְהָא ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָד לְקׇרְבָּן״ קָתָנֵי!

The Gemara answers: Abaye could have said to you that the reason it is forbidden is that he specifically said: Upon me. However, if he said: It is hereby, and did not say: Upon me, his statement is not considered an intimation of a vow at all, as he could have been saying: It is hereby ownerless property, or: It is hereby charity. The Gemara asks: But the baraita teaches that the object is forbidden because his statement is an intimation that he is rendering the object forbidden to himself like an offering. With regard to consecrating an offering, even the statement: This is, without the additional phrase: Upon me, is considered an intimation. Nevertheless, the baraita indicates that if one does not say: Upon me, the vow does not take effect. This must be because an ambiguous intimation is not a vow.

Segment 4

אֶלָּא אֵימָא: טַעְמָא דְּאָמַר ״עָלַי״ — הוּא אָסוּר וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר, אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי הוּא״ — שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין, דְּדִלְמָא ״הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ״ קָאָמַר.

Rather, say the following: The reason is that he specifically said: Upon me; consequently, he is prohibited from benefiting from the object, but another person is permitted to benefit from it. However, if he said: It is hereby, and did not add the expression: Upon me, both of them are prohibited from benefiting from it because perhaps he is saying: It is hereby consecrated property. In other words, there is concern that he may have actually consecrated the object rather than taking a vow that it is forbidden to him as though it were consecrated.

Segment 5

מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זוֹ חַטָּאת״ ״הֲרֵי זוֹ אָשָׁם״, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּיב חַטָּאת וְאָשָׁם — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״הֲרֵי זוֹ חַטָּאתִי״ ״הֲרֵי זוֹ אֲשָׁמִי״, אִם הָיָה מְחוּיָּב — דְּבָרָיו קַיָּימִין. תְּיוּבְתָּא דְּאַבָּיֵי!

The Gemara raises an objection to this on the basis of the following baraita : If one says: This is hereby a sin-offering, or: This is hereby a guilt-offering, then even if he is liable to bring a sin-offering or guilt-offering he has said nothing, as this is an ambiguous intimation. However, if he said: This is hereby my sin-offering, or: This is hereby my guilt-offering, then if he was liable to bring that offering his statement takes effect, because this is an obvious intimation. This is a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

Segment 6

אָמַר לָךְ אַבָּיֵי: הָא מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא. וְהָא אַבָּיֵי הוּא דְּאָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי — אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה! הֲדַר בֵּיהּ.

The Gemara answers: Abaye could have said to you: In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that ambiguous intimations are not intimations. The Gemara asks: Wasn’t it Abaye who said: I say that ambiguous intimations are valid intimations even according to the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: He retracted this statement and admitted that Rabbi Yehuda holds that ambiguous intimations are not valid intimations.

Segment 7

אֶלָּא לֵימָא, רָבָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה?

The Gemara asks: But shall we say that just as Abaye retracted his statement that his opinion can be stated even according to Rabbi Yehuda, Rava, who said that ambiguous intimations are not valid intimations, also retracted his initial statement and admitted that his opinion is only in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and is not in accordance with the opinion of the Rabbis?

Segment 8

אָמַר לָךְ רָבָא: אֲנָא דַּאֲמַרִי — אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן. עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא בָּעִינַן יָדַיִם מוֹכִיחוֹת אֶלָּא גַּבֵּי גֵּט, דְּאֵין אָדָם מְגָרֵשׁ אֶת אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ. אֲבָל בְּעָלְמָא בָּעִינַן יָדַיִם מוֹכִיחוֹת.

The Gemara answers: Rava could have said to you: I say my statement even according to the opinion of the Rabbis. The Rabbis say that we do not require obvious intimations only with regard to a bill of divorce, as a man does not divorce the wife of his fellow, so it is obvious that he is writing the bill of divorce to his wife. However, generally we require obvious intimations.

Nedarim 6a

Nedarim 6a

Rashi

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Shita Mekubetzet

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text