Nedarim 50b

ומן אשתו של טורנוסרופוס אדון אחד ששמו רופוס והיה מפטפט בדברי תורה כנגד ר"ע והיה ר"ע מנצחו בכל פעם והיה אותו אדון מתבייש ובא וסיפר לאשתו אמרה לו אני אפתהו ואכשילהו לפי שהיתה יפת תואר ביותר באתה אצלו וגילתה שוקה כנגדו ורק ר"ע ושחק ובכה אמרה לו מדוע עשית כן אמר לה השנים אומר לך מה שרקקתי בשביל שמטיפה סרוחה באת ובכיתי בשביל שיופיך עתיד לבלות בארץ ומה ששחק לא רצה לומר לה אעפ"כ הפצירה בו עד שאמר לה שעתידה להתגייר ותנשא לו אמרה לו וכי יש תשובה אמר לה הן ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונשאת לו והביאה לו ממון גדול:

מן קטיעא בר שלום מפורש במסכת ע"ז בפ"ק (דף י:):

קופא קוף:

על לחרתא נכנס הקוף בחור אחד בקרקע:

רביע רובץ:

הכי דנן כמו שדנתני אתה בתמיה:

ידעת ליה מכרת אותו:

ורבה כריסיה בטן גדול יש לו:

אשתו של טורנוסרופוס שהיה ר"ע מקפח טורנוסרופוס לפני קיסר בקראי פעם אחת הלך לביתו זועף אמרה לו אשתו מפני מה פניך זועפים היום אמר לה מפני פלוני שמצער אותי אמרה לו אלהיהם של אלו שונא זימה תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עבירה והלכה וקישטה עצמה ובאת לפני רבי עקיבא כשראה אותה רקק ושחק ובכה אמרה ליה פרש לי שלשה דברים הללו אמר לה שתים אפרש והשלישית לא אפרש מה שרקקתי שאת כותית ובאת מטיפה סרוחה ופסולה מה שבכיתי על האי שופרא דבלי בארעא ומה ששחק לה לא פירש לה והוא שחק לפי שראה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ולהנשא לו אמרה לו יש לי תשובה אמר לה הן הלכה ונתגיירה והכניס' לו ממון הרבה ונשאה:

קטיעא בר שלום פ"ק דע"ז (דף י:) מפ':

קופא קוף:

לחרתא לחור:

דרביע רבוץ:

אייתינהו נהליה מדת חסידות עשו לו ולא מן הדין אלא אמרו אחרי אשר על ידי גלגולו בא נתנו לו:

אי הוי סנו פי' מכוערין:

טורמיטא אין בו משמעות:

כתב רבינו ז"ל וה"ה לכל מילי דנדרים דלפום לישנא דכל אתר ואתר מיתדנן ע"כ ואמר מורי רבינו נר"ו דכגון אנן שאנו מספרים בלשון גוים מי שנדר מן המבושל אסור בצלי כלשון תורה וכן כל כיוצא בזה וכן בכל לשון הכתוב בתקנת קהל דינו כנדרים:

ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן. פי' במבושל בשמן על המחבת. מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריא. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל כו' ולא איפשיטא ולחומרא:

והא דתנן ומותר בעבה הוינן בה אמאי מותר והא מתבשיל נדר והא נמי תבשיל הוא ופריק אמר אביי האי תנא כל מידי דמתאכלא (א) כעין ליפתא תבשיל קרי ליה פי' דלא מיקרי תבשיל מאי דמתאכיל בלא פתא אלא מאי דמתאכיל ביה פתא שעושין בו פתין ופת הצנומה בקערה מה שאין כן במעשה קדרה עבה ותניא נמי הכי שאין לשון תבשיל כל מה שמתבשל בקדרה אלא מה שנאכל הפת עמו דתניא הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בחוטריות רכות הן מין דלעת עגולה כעין חטוטרות שהחולים אוכלין בהן פתן. פי' ואע"פ שאינם נעשות בקדרה מכיון שאוכלין בהן הפת תבשיל מקרי:

ירושלמי אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול בה את פתו פירוש ואע"ג שאינה נעשית בקדרה מיהו כולהו מלאכתן ע"ג הפת:

הפועל אינו רשאי לאכול אלא ממה שהוא פועל שלא אמרה תורה ואכלת ענבים וכו' וכן וקטפת מלילות וכו' אלא באותן שהוא עושה בהם אבל לא מגפן זו לגפן אחרת ואין צריך לומר ממין למין כגון מכלופסן לבנות שוח אע"פ ששתיהן מיני תאנה הואיל ומכל מקום מינין חלוקין הן וכל שכן מענבים לתאנים וכיוצא בהן:

גמרא בקולחא נ"ב בערוך בערך קלח היה משים קלח של כרוב בפיו ובולעו:

רש"י אתיא כו' הס"ד:

ר"י בד"ה ודאמרן כו' אחת איכא לאקשויי כצ"ל:

עבדא דעביד לה שויא אלפי דינרי העבד שיודע לעשותה ולתקנה כראוי שוי אלף דינרים. או נוכל לפרש דעל הביצה קאי שלאחר שהיא מתוקנת כראוי שויא אלף דנרים. ומעייל לה אלף זימני לאו דוקא אלא בא לאשמועינן שצריך לשרות אותה פעמים הרבה במים חמים ובמים צוננים עד שתקטין הביצה מאד בענין שיוכל לבולעה שלימה.

קולחא הם ששותין אותו להעיר השלשול ויש אומרים דהיינו ביצה טרמיטא. ובערוך פירש קלח כרוב שפולט ובודק עצמו בו והיה מחלישו מאד. הרי"ץ ז"ל.

לא זמניה לבר קפרא אית דאמרי משום דהוה בדחן ואית דאמרי ששכח להזמינו. פירוש. יומא דמחיך ביה רבי יום שהיה משחק היה בא פורענות לעולם לפי שרבי היה ראש גולות ישראל והיה לו ליצטער על חרבן בית המקדש ועל הגלות ומתוך שהיה עשיר גדול היה נראה כשהיה שוחק כאלו אינו חושש ואינו מצטער על הדבר. הרי"ץ ז"ל.

גמ' א"ל אם לעוברי רצונו כך עיין בזה דבר נחמד בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קפב:

וּמִן אִשְׁתּוֹ שֶׁל טוּרְנוּסְרוּפוּס איתא בגמרא כשנתפס רבי עקיבה להריגה היה נידון בכל יום לפני טורנוסרופס הרשע ואיך קאמר כאן שנשא את אשתו לדברי רש"י ז"ל שכתב שנתגיירה אחר מיתת בעלה ונשאת לו? ובאמת דברי רש"י ז"ל מוכרחין הם דאי אפשר לומר שנתגיירה בחיי בעלה שגירשה, דאיך גירשה בחייו והיא היתה יפה עד מאד! על כן בודאי שם זה של טורנוסרופס אינו שם העצם של אדם אחד אלא הוא שם התואר של שר המשפט שכל שר המשפט קורין אותו כך וכמו שם פרעה שהוא אינו שם העצם של אדם אחד דוקא אלא שם התואר של מלכי מצרים וכן כאן. ועל כן אותו שר המשפט שהיה מתווכח עמו ושלח את אשתו להסיתו ולא יכלה לו נעשה קדוש השם בפניה ונכנס בה רוח טהרה שהסכימה בדעתה להתגייר אחר מיתת בעלה וכן עלה בידה כי מן השמים סבבו שימות בעלה תכף ואז נתגיירה בסתר ונשאת לרבי עקיבה. ואותו שנידון לפניו שהיתה הריגתו על ידו היה שר המשפט אחר שגם כן נקרא בשם זה שהוא שם תואר להשררה שלו וזה ברור.

אִישְׁתַּמִּיט, עַיִיל לְחוֹרְתָּא נראה ודאי הקוף לא הרגיש שיש שם מרגלית ונכנס ורבע עליה אלא מן השמים היתה סיבה זו שנכנס באותו החור ורבע שם וכאשר באו להוציאו מאותו החור ראו דהוה רבע על מרגליות ומזה ידעו שיש מרגליות באותו החור וחפשו ומצאו עוד והביא הכל לרב גמדא ממידת חסידות באומרם הקוף שלך הוא היה סיבה שנמצא מציאה זו ולכן מעיקרא הגבהנו המציאה בעבורך לזכותה לך.

אָמַר לָהּ אַף אוֹרַיְתָא כֵּן. נראה לי בס"ד הטעם, להורות כי דברי תורה אף על פי שתמצא בהם דברים שהם סיפורים חיצונים כמו וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע (בראשית לו, כב), וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ (בראשית לו, יב), וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם וכו' (בראשית לו, לא) וכיוצא במקראות אלו הרבה שאין בגופם צורך ואין גופם נאה לשמוע הנה תוכם וקרבם מלא סודות ועניינים יקרים ונאים במאד מאד! ולכך תלמיד חכם העוסק בתורה גופו שחור ובקרבו יש תורה יקרה וחכמה גדולה ורבה מאד! ובזה יובן הטעם שהחכמים נקראים בשם עינים כמו שאמרו רז"ל על פסוק וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה (במדבר טו, כד) היינו שהם דוגמת העינים אשר האור יוצא מן השחור שבעינים כן אור התורה יוצא יותר מגוף שחור. ועוד נראה לי הטעם דהוה באורייתא הכי כדי ללמד מוסר לבעלי תורה שיהיו ענוים ושפלים שלא יתגאו כי היופי מביא את האדם לידי גאוה וכמו שאמרו בריש מכלתין באותו הנזיר שבא מן הדרום. אי נמי משום דבזה ניכר תפארתה של תורה שזה החכם שחור ואינו נאה ועם כל זה מחבבין אותו ביותר ונושקין ידיו ורגליו, ולמה? אלא בעבור תורה שבו! דאומרים עליו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (משנה אבות ד, כ).

אָמְרָה לֵיהּ אִין, גּוּצָא, וְרַבָּה כְּרֵיסֵיהּ, אוּכָם, וְרַבָּה שִׁינֵיהּ. נראה כונתה להלעיג ולהתלוצץ לומר אף על פי שהוא קצר כריסו רחבה שאוכל הרבה. גם היה שחור אך שיניו שהם לבנים היו גדולים שיכול ללעוס בהם מאכל הרבה ולכך חרה אפו בה ושימתה עד שפקעה ומתה שהיתה חייבת בכך.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אַלְפִין רִבּוֹאִין דִּינְרִין נַפְקֵי עַל בֵּית גְּנָנָא דֵּין, וְלָא אַזְמְנֵיהּ לְבַר־קַפָּרָא. הנה בודאי נקיט מספר זה על דרך ההפלגה ולשון גוזמא. אך קשא לימא עשרים אלפין רבוואן או תלתין אלפין רבוואן או מאה אלפין רבוואן כי אין דרך למנקט לשון הפלגה וגוזמה אלא במספר עשרות או במספר מאות בלבד ואין תופסים עם העשרות או המאות מספר אחדים גם כן? ונראה לי בס"ד כי הוא כיון בזה ענין עמוק דידוע בנשואין חתן וכלה לשם שמים נעשה תיקון ועילוי בעשרים וארבעה צירופים של שם אדנ־י שהם נקראים עשרים וארבעה קשוטי כלה שהם בספירת המלכות העליונה וידוע דאלו העשרים וארבעה צירופים שהם עשרים וארבעה קשוטי כלה הנה הם בעולם העשיה מספר אחדים וביצירה הם עשרים וארבעה עשרות ובבריאה עשרים וארבעה מאות ובאצילות עשרים וארבעה אלפים ולמעלה מאצילות שהם הכתר הם עשרים וארבעה רבבות. ועל תיקון ועילוי זה של עשרים וארבעה צירופים דשם אדנ־י הנעשה על ידי מצות הנשואין ההיא שהיתה לשם שמים כיוון בר קפרא לומר עשרים וארבעה אלפין רבוואן דינרין נפקי על בית גננא דין כלומר ודאי הצלחתם לעשות תיקון ועילוי בעשרים וארבעה צירופים דשם אדנ־י עד למעלה למעלה במקום האלפים והרבבות ורק הייתם חסרים בשמחת מצוה זאת מצד שעשיתם ביוש לבר קפרא שלא הזמנתם אותו בשמחה זו שהיתה לשם שמים דחלשה דעתיה בכך ונמצא בחכמה גדולה דבר בר קפרא בכתיבת דברים אלו ובכוון נקיט עשרים וארבעה אלפין רבוואן.

אָמַר (לְהוֹן) [לֵיהּ] אִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הנה גרסה זו של אמר ליה ושל אמר להון לא תתיישב היטב במאמר זה. ונראה לי דהגרסה היא אימרו ליה שכתב אימרו ליה אם לעוברי רצונו והיתה כתובה בראשי תיבות אמר לו והמדפיסים טעו וחשבו שהוא ראשי תיבות אמר ליה או אמר להון.

לָא תְּבַדְּחָן, וְיָהִיבִנָא לָךְ אַרְבְּעִין גְּרִיוֵי חִיטֵּי נראה לי בס"ד הטעם דנקיט בזה מספר ארבעים והוא דידוע מה שכתב הרב מורנו הרב משה גלאנטי ז"ל בספר קול בוכים שיש שני כחות דסטרא אחרא והם נקראים שתי נשים זונות שהם מחלת ולילית ויש למחלת תע"ח חיילות כמנין מחלת [478] ויש ללילית ת"ף [480] חיילות כמנין שמה. ואלו השתי נשים נלחמים זה בזה תמיד כי עניינם הם הפכיים מחלת לשון חולי ומחלה וממנה נמשך אותם הליצים ובעלי משתאות הרוג בקר ושחוט צאן ושמחה של הוללות וסכלות (על פי ישעיה כב, יג) הכל נמשך ממנה, אך לילית היא להפך לשון יללה וממנה נמשכים בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה בר מינן. על כן הם לוחמים תמיד זה בזה כי מחלת חושבת שהדמעות שמורידין ישראל בתפילות וסליחות וגם בתיקון חצות על חרבן בית המקדש באים להם מצד קליפה השנית שדרכה בכך שאוהבת יללה ובכיה ולכן נלחמת אתה לבטל אותה! וקליפה השנית שרוצה ביללה ובכיה בראותה את ישראל שמחים בשמחה של מצוה חושבת שזה בא להם מצד הקליפה של מחלת שזו עסקה ודרכה במחולות ולכן נלחמת עמה כדי לבטל אותה ונמצא הם נלחמים זה בזה תמיד, עד כאן דבריו עיין שם. ולפי זה נמצא בשמחה של מצוה מצטערת ונעלמת קליפת לילית שהיא כל חפצה ביללה ובכיה ולכך נפשה מרה לה על זאת ונכנעת ונשפלת בדבר זה שהוא נגדיי אליה. ובזה פרשתי בס"ד מאמר הגמרא בכתובות (כתובות קיא:) על פסוק חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן (בראשית מט, יב), כל חיך שטועמו אומר 'לי לי', והכונה כי היללה הרמוזה בשם לילית היא באותיות לילי שבשמה דאותיות אלו הם שורש היללה וידוע כי הַיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים קד, טו) שמגביר השמחה וכל שהוא חשוב ביותר מגביר השמחה יותר עד שהטועמו אומר 'לי לי' כלומר בשמחה זו שיש לו מן היין הוא משפיל ומעליב לאותיות לי לי של לילית שהם לשון יללה. והנה כאן רוצה בר קפרא להבדיח את רבי כדי שבזה ישפיל ויעליב אותיות לי לי שבלילית אך עם כל זה רבינו הקדוש אינו רוצה בכך מפני דביומא דמחייך רבי אתי פרעניות לכן אמר לו לא תבדחן! אף על פי שכונתך לטובה להעליב את לי לי של לילית וכדי לרמוז לו שהוא יודע כונתו על מה היא ועם כל זה אינו רוצה שיבדיחו, לכן אמר לו ואתן לך בעבור זאת שתמנע ולא תבדחני ארבעין גריוי חיטי שהוא כמספר אותיות לי [40] דלילית להודיעו אני יודע דכונתך לטובה בעבור הכנעת והשפלת אותיות לי שבלילית ועם כל זה איני רוצה שתבדחני!