Nedarim 46a

ושניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור לקבוע ריחים ולגדל תרנגולים באותה חצר:

הכי גרסינן היה אחד מהם מודר הנאה על חבירו כופין את הנודר שהדיר את חבירו למכור את חלקו אתאן לרבנן דאמרי אסורים ליכנס לחצר:

היה אחד מן השוק מודר מן א' מן השותפים לא יכנס:

גמ' בנדרו הוא דפליגי היכא דנדרו שניהם זה מזה דזה אמר לחבירו קונם שאני נהנה לך וזה אומר קונם שאני נהנה לך דעכשיו נדרו זה מזה ממש והתם הוא דקא אסרי רבנן ליכנס לחצר דאיהו עצמו קאסר עליה אבל הדירו זה את זה דכל אחד הדיר את חבירו ואמר קונם שאתה נהנה לי קונם נכסי עליך דתרוייהי אנוסים דכל אחד אסר ליה חבריה שלא מדעתיה התם מודו ליה רבנן לר' אליעזר דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו:

או דילמא אפילו בהדירו [זה את זה] נמי פליגי דלא שנא אנוסין ול"ש רוצין:

ה"נ מסתברא דבנדרו מיירי ובנדרו הוא דפליגי דקתני כופין את הנודר:

אי אמרת בשלמא דנדרו שנדר שלא יהנה מחבירו להכי כופין דאיהו הוא דאסר אנפשיה:

אלא אי אמרת דהדירו חבירו אמאי כופין אותו הא איהו לא פשע דמינס אניס אלא ודאי בנדרו פליגי:

ושניהן אסורין להעמיד שם ריחים ותנור ולהעמיד שם תרנגולין דבכל הכי יכולין למחות זה על זה בלא נדר כדאמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב נז:) הלכך אסור לעשות עתה בחצר כשנדר דאם כן מהני ליה חבירו על שלא עיכב דדוקא דריסת הרגל אינו יכול לעכב כל כמה דלא חלקו וי"מ דכשהעמיד ריחים באים רוב עם לשם וממלא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולין דמתפשטין בכל החצר:

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו משום דבעי למתני כופין כו' דלא שייך למתני בשניהם מודרין וכופין הנודר למכור חלקו דחיישינן פן יעבור אבל רישא דשניהם מודרין אין כופין משום דמנכר אבל הכא דאין אסור אלא האחד והשני מותר דחיישינן שמא יכנס המודר כשיראה חבירו נכנס ולכך כופין למודר ותנא שמא יכנס קתני לה ולרבי אליעזר כיון דשניהם מותרין למה כופין:

היה אחד מן השוק הך בבא לר"א איצטריך [דהוה אמינא] דלא קא שרי ר"א אלא כשהחצר שלו דקמפסיד בדבר אבל אחד מן השוק לא שרינן ולא סמכינן אברירה כיון שאינו מפסיד כלום קמ"ל:

אם יש לו תפיסת יד למשכיר אסור דעדיין הוא ברשותו ומדידיה קמיתהני כיון דגם אחר שהשכיר יש לו בה תפיסת יד אבל כשאין לו בה תפיסת יד יצאה כולה מרשותו ואין לו בה כלום ואינו יכול ליאסר - ומכאן פסק ר״ת מי שהשכיר בית ואח״כ אסרו עליו דאין באיסורו כלום ומיהו יש לי לדחות דמיירי דאדריה סתמא דאין עליו תפיסת יד ואין דעתו לאסור מה שהשכיר אבל אם אסר בהדיא מצי אסרה וכ״מ בערכין (דף כא -) (כל) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעל ומעלה שכר להקדש ועל ההיא נמי קשה מההיא דפרק אף על פי (כתובות דף נט:) שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדש דקדשה משמע דקודם שפדאה לא קדשה ויש לומר דודאי מה שהבית שוה יותר מן השכירות קדוש אבל כנגדו חולין והוי שותפים המשכיר והמקדיש לכך מעל וההיא דאע״פ ה״ק לכשאפדנה תיקדש כל השדה לגמרי אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסר לכ״ע דודאי מצי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלימי לשיעבודא דשוכר כדאמר גבי שיעבודא דבעל וההיא דאע״פ דאמר דלא קדשה עד שיפדנה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב ועוד יש לחלק דודאי הך דפרק אע״פ מיירי בב״ח כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים הללו אבל הך דערכין מיירי בשוכר ומצי מקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב דלא תחזור לו לבסוף אם לא יפרע לו חובו לא מצי מקדיש ובירושלמי מחלק בההיא דערכין בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו דודאי כשהקדים לו שכרו אינו של משכיר כלל:

[בנדרו הוא דפליגי] בנדר מעצמו דכל אחד ואחד אסר נפשו שאמר קונם שלא אהנה ממך הלכך יש להחמיר וקנסו רבנן אבל הדירו כל אחד חבירו ליהנות משלו מודו ליה רבנן לר' אליעזר דכאנוסין דמו ולא מיתסרו דאית להו ברירה [ובנדרו] קנסו אבל בהדירו לא קנסו - וצ"ע בהא דתנן האומר הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדברים של אותה העיר אלמא בהדירו נמי אסרו רבנן ונראה דכיון שאמר הרי אתה עלי חרם קנסינן ליה גם על חבירו דבכל מקום השוו חכמים מדותיהם ואסרו שניהם:

או דילמא אפילו כשהדירו חבירו קנסו רבנן אי נמי לית להו ברירה ומיהא בפ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נא:) אמר בהדיא דרבנן לית להו ברירה וצריך למימר דלית להו הך סוגיא (אלא בת״ש היה אחד מהם מודר ופליגי):

ת"ש היה אחד מהם מודר משמע שחבירו הדירו ואסרי רבנן:

תני נודר שאסר עצמו מחבירו:

היה אחד מהם מודר הנאה מחברו לא יכנס לחצר כו' פרישנן בגמ' שהמודר הזה לא הדירו חברו אלא הוא הדיר עצמו ונודר שהודר קאמר, והאי בבא לא צריכא אלא משום חדושא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו כלומר דכיון שהוא גורם איסור לעצמו מחמירין עליו שמא יפשע וישתמש בחצר שאסרו עליו, ודוקא בשהאחד לבדו נדור מחברו אבל בששניהם נדורים זה מזה לא דכיון דכל אחד ואחד מהם אסור שניהם נזהרין ומזהירין זה את זה אבל כשהאחד לבדו נדור חוששין שמא כשיראה חברו משתמש בחצר אף הוא יפשע וישתמש בה, והאי סיפא משמע דכ"ע היא מדתני לה בתר פלוגתייהו וטעמא שאף ר' אליעזר בן יעקב חושש בשאין אסור אלא האחד מהם שמא ישכח ושמא יעמיד שם ריחיים ותנור ויגדל תרנגולים, וה"נ משמע בירושלמי דאף ר' אליעזר בן יעקב היא.

היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו כו' והאי בבא לאשמועינן כחו של ראב"י אצטריך דאפי' לאיניש דעלמא נמי שרי ליה משום דאמר ליה לתוך של מברך אני נכנס, ולפום מאי דאוקימנא בגמ' דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה דבאין ברירה וביש ברירה פליגי כלומר דכיון שאין בה דיו חלוקה וא"א לחלוק הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל כמו שאכתוב בגמרא בס"ד, א"כ הא דשרי רבי אליעזר בן יעקב אפי' לאחד מן השוק ליכנס בו משום טעמא דבשל חברך אני נכנס מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו לפי שהחצר קנוי לו לדריסת הרגל ולכל מי שצריך ליכנס לו אבל ליכנס לו אותו שמן השוק לעצמו שלא לצורך בעל הבית אסור דאם הקנו זה לזה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם.

גמ' בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן דכאונסין דמו כלומר דלמא כולהו סבירא להו דיש ברירה ומן הדין אפי' בנדרו שרי אלא דכיון דנדרו וגרמו לעצמן קנסינן להו לדעת רבנן, ולר' אליעזר בן יעקב לעולם עומדים על דינם, ואתיא הא דלא כרבינא דבפרק שור שנגח את הפרה דאוקי פלוגתייהו ביש ברירה ואין ברירה, או דלמא בהדירו נמי פליגי ובברירה פליגי כסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה.

ת"ש היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי וקא ס"ד דמודר דוקא קאמר כלומר שהדירו חברו. וא"ת והיכי ס"ד דמודר ממש קאמר והא קתני סיפא כופין את הנודר ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר, וי"ל דשמא הוה ס"ד דרישא דוקא וסיפא למודר קרי נודר לפי שהנדר עליו. בנמוקי מורי הרב רבנו יונה ז"ל.

ה"נ מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר כו' קשיא לי דלמא לעולם דאדריה ומאי כופין את הנודר המדיר דכיון שאסר הנאתו על חברו וחברו מעוכב על ידו מליכנס בחצר של עצמו כופין את המדיר שימכור חלקו כדי להתיר את המודר ליכנס בו, וכן פירשוה בירושלמי דאתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך ואתמר כופין לא על הדא אתמר אלא על הדא כופין את הנודר שימכור את חלקו באומר הנאתי עליך אבל באומר הנאתך עלי לא בדא, וי"ל דלא מסתברא להו לבעלי הגמ' שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו, ועוד י"ל דנודר לשון עומד הוא ולא משמע להו אלא או במי שאוסר עצמו או במי שנאסר ואפי' ע"י חברו אבל במי שהוא מדיר את אחרים לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב"ם סמך על הירושלמי ופסק כן שלא כסוגית הגמ' שלנו, וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דאנן לא סמכינן אלא אגמ' דילן, ומיהו אם הי' רגיל להדיר הנאתו על אחרים בזה קונסים אותו וכופין למכור חלקו וכדתניא בתוספתא הי' אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו וכן היא נמי בירושלמי שכופין אותו אם היה נדרן ובסוף שמועתינו נכתוב אותו.

אמאי כופין אותו הא מינס אניס והכי קי"ל דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס, וכן אין כופין את המדיר את חברו למכור את חלקו אלא אם הי' המדיר נדרן כלומר שהדיר את חברו ב' פעמים וכדאתמר בירושלמי, אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור, ומיהו בעיין דאי פליגי רבנן אפי' בהדירו לא איפשיטא, ואיכא למידק אמאי לא פשטוה מדתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר, ופירשו איזהו דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת אלמא אפי' בהדירו פליגי, ותירץ הרמב"ן נר"ו משום דאיכא למימר דלאו אנידרין קאי אלא אנודרין אהני דקאמרי הרי את עלי (והרי את עלי), פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר ולא קתני ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר, ודחוק הוא קצת דכיון דקתני ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר משמע דאסורין דקתני אמותרין דלעיל מיניה קאי, ומורי הרב רבי' יונה ז"ל תירץ משום דאיכא למימר דהתם הוא אף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור תרוייהו אסורין דאי שרינן מודר לא ציית נודר ולא פלוג בהו רבנן, ע"כ, וזה יותר קרוב אף על פי שהיה מן התימה היאך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה.

ושניהם אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים בחצר פי' אע"ג דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי כדאיתא בפרק חזקת הבתים [דף נז:] מ"מ כיון שיכול הוא לעכב חבירו שלא להעמיד בחצר (ו) דגים אלו כשזה עושה כן אינו מדין זכותו אלא כשעושה ברשות חברו ונמצא נהנה ממנו. ומש"ה מודה ראב"י (ז) דהא:

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ואין חבירו מודר הנאה הימנו לא יכנס לחצר. פי' המודר ואתאן לת"ק דאילו לראב"י מדין זכותו משתמש ומותר והיינו דקתני סיפא ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס והא מרישא שמעינן לה אלא משום סיפא נקט לה דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו. פי' וקאי לרבנן אדריסת הרגל וקאי לר"א אהעמדת ריחים ותנור דכיון דהאי נאסר חזי דחבריה משתמש והוא לא משחמש חיישינן דלמא אתי הוא לאשתמושי באיסורא ולהכי כייפינן ליה לזבוני חולקיה כדי שלא יבוא לידי תקלה ובלבד בחצר שאין בו דין חלוקה דבחצר שיש בה דין חלוקה חולקין ותו ליכא תקלה. ודוקא במילתא דשותפתא חיישינן שמא יבא לידי תקלה דלמא אגב דמשתמש בה חבריה משתמש בה איהו באיסורא אבל במידי דלנפשיה לגמרי כגון דאסר חצרו עליה לא כייפינן ליה לזבוני מהאי חששא אלא מימר אמרינן דשפיר מזדהר באיסוריה ככולהו שאר דעלמא והא דכייפינן ליה הכא למכור חלקו לחברו או לאחד מן השוק כשאין חברו רוצה בו ה"מ היכא דלא בעי למיעבד גוד או איגוד אבל אי בעי למימר לחבריה גוד או איגוד פשיטא דדינא עמיה כדמעיקרא דמשום נדריה לא אפסיד זכותיה בהא:

היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר השותפין שבין המדיר ואיניש דעלמא:

ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך של חברך אני נכנס נראין דברים דדוקא שנכנס שם לצרכי השותף האחר שאינו מודר הימנו וכשם שאינו יכול לאסור חצר השותפין על שותפו כך אינו רשאי לאסרו לכל מי שיצטרך שותפו להכניס שם לצרכו שעל דעת כן נשתתפו מתחלה שישתמש הוא וכל הצריכיו לו בחצר וכי משתמש בו הוא ושמשיו מדין זכותו הם משתמשין אבל שלא לצורך השותף מי נתן לו רשות לזה ליכנס שם והיאך הוא יכול לומר לתוך של חברך אני נכנס הא ודאי ליכא למימר וכן דעת מקצת גדולי הדור אבל דעת מורי נר"ו שאפילו שלא לצורך השותף האחר ושלא מדעתו זה נכנס שם מדקתני לה סתמא ולא פריש ליה מידי לא במתני' ולא בגמ' וטעמא דמילתא לפי שאין אדם יכול לאסור על אחרים שאינו שלו לגמרי ויש רשות לאותן אחרים להשתמש שם בעל כרחו של מדיר כגון זה שאפשר ליככנס שם על כרחו (ח) לברך חברו וכיון דכן לא חייל עליה קונם דידיה כלל ואפילו שלא מדעתו רשאי ליכנס שם ולמעשה ראוי להחמיר:

גמ' איבעיא להו בנדרו פליגי פי' כפשטה דמתני' ובהא הוא דשרי רבנן:

אבל הדירו זה את זה פירוש שאסר כל אחד מהם הנאתו על חברו בע"כ מאי מי אמרינן בנדרו הוא דאסרו רבנן משום קנסא דאיהו גרם איסורא לנפשיה אבל בהדירו זה את זה מודו רבנן דמותרין ליכנס לחצר דכאנוסין דמו ולא בעו קנסא או דלמא בהדירו נמי פליגי פי' ודקאמרי רבנן דינא הוא ולא קנסא ואתיא למפשטה מהא דקתני סיפא היה אחד מהם מודר הנאה מחברו ופליגי רבנן פי' דאמרי שלא ליכנס לחצר ולישנא דמודר היינו דאדריה חבריה דהוי אניס אלמא דבמודר פליגי רבנן ופרקינן תני נדור מחבירו פי' דאיהו אסר נכסי חבירו עליה ומש"ה קנסו ליה רבנן ואמרינן הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין אותו למכור כדי שלא יכשל בדבר אלא אי אמרת דאדרוה אמאי כופין אותו דהא מינס אניס פי' שלא הביא הוא עצמו לבית הספק כדי שנקנסנו ולא מצי לתרוצי ליה דהאי כופין את הנודר היינו את המדיר שהדירו דהא ליכא למימר חדא דלישנא לא משמע הכי ותו דאיהו מאי דבעי מצי עביד מדיליה ולמיסר נכסי למאן דבעי:

כתב רבינו ז"ל הוו בה רבוותא בהאי שמעתא מאי קא מבעיא להו תפשוט להו מהא דתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורין ואסורין בדבר של אותה העיר ולישנא דהריני עליך חרם היינו דאדריה חבריה דאניס מינס וקתני שהן אסורין (א) ליכנס בדבר של אותה העיר שיש לשניהם בו זכות דהוי כחצר של שותפין ואס"ד מודו רבנן דהיכא דאדריה חבריה מותרין ליכנס לחצר האי מתני' דאסר מני לא ר"א ולא רבנן ותרגמא רבינו ז"ל דדלמא הא דקתני סיפא ואסורין בדבר של אותה העיר לאו אהריני עליך חרם דהוו מודרין קאי דהתם מותרין בדבר של אותה העיר אלא אאידך קאי דקתני הרי את עלי דהוו להו נודרין ולשון רבינו ז"ל ברור ואינו צריך ביאור:

עוד כתב רבינו ושמעינן מגמרא דהא דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו דהיינו נודר והוא נדור. פי' את האוסר שאסר נכסי חבירו עליו מדעתו ולדידיה קנסינן שמא יכשל וישתמש באיסור תשמיש דאיסור כגון העמדת תנור וריחים דאסור אפילו לר' אליעזר בן יעקב אבל מדיר לא אשכחן דכופין משום דאסר נכסיה על חבריה וכדפרישנא לעיל וכ"ש המודר דלא כייפינן ליה דהא מינס אניס דא"כ כל אדם רשאי להביא שותפו לידי כפייה שימכור לו חלקו מחצר השותפין המשותפת ביניהם כגון שידרנו מנכסיו ולאחר כן כופין אותו למכור את חלקו למדיר אבל בירושלמי פירשו איפכא דאוקימו הא דקתני וכופין את הנודר באומר הנייתי עליך פי' שהדיר חבירו מנכסיו ולפיכך כופין את המדיר הזה למכור חלקו למודר אבל באומר הנייתך עלי לא בדא פי' שאם הוא אסר נכסי חבירו עליו אין כופין לא' מהם למכור חלקו ואנן אגמרא דילן סמכינן מיהו היכא דרגיל מדיר בכך אשכחן בתוספתא שכופין את המדיר למכור חלקו למודר או לאחרים ודוקא בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה אין כופין לעולם לא את הנודר ולא את המדיר אע"פ שהוא רגיל בכך כיון דאפשר בחלוקה:

כבר ביארנו במשנה שלענין האיסור אין חלוק בין שהודר האחד מצד חבירו בין שנדר הוא עצמו ואסר הנאת חבירו על עצמו ואם כן אף ברישא דמתניתין בשנאסרו שניהם זה על זה לא סוף דבר כשנדרו מעצמם שנתרצו שניהם והסכימו בכך אלא אפילו הדירו זה את זה שנמצאו שניהם אנוסים הדין בהם ליאסר במה שאסרנו וכן לא סוף דבר בהדירו זה את זה אלא אף בנדרו הדין בהם להתיר במה שהתרנו ואין חלוק ביניהם אלא בשהאחד אסור והאחד מותר ולענין כפיית המכר ומתוך שיש חולקים בקצת דברים אלו אני צריך להעירך מעט בביאור סוגיא זו וכן שיצא לנו ממנו דין אחר לענין פסק אם כופין את המדיר למכור חלקו אם לאו:

והוא שאמרו אבעיא להו בנדרו הוא דפליגי רבנן וכדקאמר במתניתין שנדרו הנאה וכו' אבל בהדירו מודו ליה ואע"ג דאין ברירה מכל מקום הואיל ואנוס הוא מקילין בו או דילמא אף בהדירו פליגי שמאחר שמכל מקום אין ברירה אף במקום אונס מעמידין אותו על הדין תא שמע היה אחד מהם מודר וכו' ופליגי רבנן ופירש תני נדור כלומר שנדר מעצמו אבל במודר לא פליגי והכי נמי מסתברא דתני עלה כופין את הנדור וכו' ומודר ודאי לא כייפינן ליה ושמא תאמר ולתני מודר כדאיתא וכופין את הנודר דקאמר אמדיר קא מהדר שנכופהו למכור חלקו למודר כדי להתירו בשלו יראה שפשוט הוא להם שאין כופין למכור את שלו לחברו מחמת שהוא אוסרו עליו אבל זה שנדר לעצמו כופין מחמת השש פשיעתו אחר שהוא בעצמו גרם איסורו וזהו ששנה הלשון ואמר הנודר או הנדור שאין ענינו נופל אלא בנאסר ולא במדיר כלל:

ונמצא לדעת זה שאין כופין את המדיר לעולם למכור חלקו ומכל מקום בתלמוד המערב פרשוה כן ולכוף את המדיר והוא שאמרו כופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל הנאתך עלי לא בדא אלא שנראה שהוא כנגד תלמוד שלנו שפירשו בהדיא כופין את הנדור וכו' כלומר ולא המדיר ומכל מקום אם היה המדיר נדרן ורגיל להדיר הנאתו על אחרים כופין אותו והוא שאמרו בתלמוד המערב תני ר' חייא אם היה נדרן כופין אותו למכור ויראה משם שמשנדר שתי פעמים נקרא נדרן והוא שאמרו שם אמר ליה אתית קדמאה ועבדת לי הכן תנינא ועבדת לי הכן מכאן ואילך או שרי נדרך אי זבין חלקך ואלמא אף לתלמוד המערב בראשונה מיהא אין כופין את המדיר אבל כופין את הנדור אף בפעם ראשונה:

ולפי דרכך אתה למד שכל שהדין נותן לכופו למכור אם רצה להתיר נדרו על ידי חכם או על ידי שלשה הדיוטות אין כופין אותו למכור ולקצת חכמים ראיתי שפקפקו בה מצד שהאחר יכול לומר אין אדם דר עם נחש בכפיפה ושמא היום או מחר יאסרהו עלי בחצי הלילה בזמן הקור והשלג ולא יראה כן ואף זה שהן חוששין בו סכנה היא ואין מטריחין אותו עד שיוכל לצאת בלא סכנה:

ונמצא למסקנא זו שאף חכמים לא נחלקו אלא בנדרו אבל בהדירו מודו ויש מקילין מכאן שאף לר' אליעזר בן יעקב כל שהדירו מותר בכל תשמיש ואף במה שהיה ביד האחד קודם הנדר למחות על חבירו וכן יש מפריזין על מדותיהן לומר שבהדירו אף כשיש בו דין חלוקה מותרין ומכל מקום עיקר הדברים שאף בהדירו פליגי ומה שהיו מחזרים לתרצה תני נדור לא סמכינן אשנויא לדחות ממנה לשון פשוט שבמשנה ולא תפש לשון נדור אלא לענין כפיית המכר אבל לענין האיסור נדור ומודר חד דינא אית לה והראיה שכל שאתה אומר שבהדירו מודו אתה צריך לומר שאף לדעתם יש ברירה ומן הדין אף בנדרו כן אלא שקונסין אותן מצד שנדרו וגרמו איסור לעצמם שאם סוברים אין ברירה מפני מה הם מודים בהדירו ואע"פ שפירשנו לדבריהם בהדירו מודו שאע"פ שאין ברירה במקום אונס הקילו לביאור הסוגיא אנו צריכים לפרש כן אבל לענין פסק דברים דחוקים הם להקל במה שאין בו ברירה מצד האונס ועוד שהרי שנינו הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדבר המשותף להם מצד העיר כגון רחבה ומרחץ ובית הכנסת אלמא אף בהדירו פליגי ואף כשתמצא לומר שבהדירו מודו מכל מקום אין לנו לומר אלא שבהדירו מודים חכמים בה לר' אליעזר לא שיהא ר' אליעזר מיקל בהדירו יותר מבנדרו אלא אף בהדירו דוקא בשאין בו דין חלוקה ולענין דריסת הרגל ושאר הדברים שאין בהן ויתור וזהו עיקר הדברים ואל תחוש לזולתו ולענין כפייה על המכר אם היה נדרן וכן לענין שכל דבר המשותף לשניהם בכלל זה אע"פ שאחרים שותפים בה כתבו בתוספתא כשם ששניהם אסורים לדור בחצר כך אסורים לדור במבוי כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך אסורין לגדל בהמה דקה היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים את חלקו הנייה כופין את הרגיל למכור חלקו ולמדת שבשאינו רגיל לא וגדולי המחברים כתבו בה שכופין את המדיר ולא יראה כן:

גדולי הדור כתבו שכל ששניהם אסורים זה בזה כגון חצר שיש בה דין חלוקה אין כופין אותן למכור זה לזה ואדרבה אין רשאין לקנות זה מזה ואף לחלוק אסור שהחלוקה מקח הוא וכמו שאמרו האחין שחלקו לקוחות הן ואין להן תקנה אלא בשאלה על הנדר או שימכור אחד מהם לאחר או תצא מרשותו באי זה צד שהרי אמרו לוקח בפחות ומוכר ביתר ויש כאן הנאה לאחד ויש לדון שלא נאמר כן אלא בקניית פירות במעות שזה צריך לפירות וזה צריך למעות אבל מכר זה שאינו אלא כעין חלוקה וזה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו אפי' נהנה ברוחות אין זה כלום ומותרין למכור זה לזה כך נראה לי ברור אלא שמאחר שהם כתבוה לאיסור ראוי לחוש במקום שאפשר לתקנה מצד אחר:

בית הכנסת אין בה דין חלוקה וכמו שאמרו בסוגיא זו הרי בית הכנסת כמי שאין בה דין חלוקה דמי ור"ל שאע"פ שהיא רבת השיעור אין כופין זה את זה לחלוק ומעתה אין המודרים או הנודרים זה מזה נאסרים בה לא בכניסה ולא בישיבה ומגדולי צרפת העדו על עצמם שקבעוה הוראה למעשה וכן הדין בקריאת ספר תורה ומשנתנו שאמרה ואסורין בדבר של אותה העיר כגון רחבה ומרחץ בית הכנסת תיבה וספרים לדעת חכמים היא שנויה ואין הלכה כדבריהם ואף לדעת המחמיר יראה דוקא בבית הכנסת של כפרים אבל בתי כנסיות שלנו הרי הן כשל רבים שעשויות על דעת כל העולם כמו שהתבאר במגילה פרק בני העיר ומכל מקום יראה שאם יש בה מקומות ידועים כל אחד רשאי לאסור את מקומו ולא התירו אלא בדברים השוים לכלם ואע"פ שגדולי צרפת שהזכרנו כתבוה אף בשמקומותיה ידועים לא יראה כן אלא כל אחד נעשה בעל הבית בשלו וכן אם היה ספר תורה שם שלא הוקדש רשאים הבעלים לאסרה או שהוא נאסר מאליו לכל המודר ממנו אלא אם כן הוא מנהג העיר לקרותה מוקדשת בהנחתה סתם בבית הכנסת ואף בזה מקום ארון אינו מן המדה אלא שוה הוא לכלם וכן דריסת הרגל שבה ובבימתה וברחובותיה ובכל ענין כללי שבה וכן שנים שהיו שותפין במקום אחד בבית הכנסת אין זה אוסר חלקו על זה שהרי אינו ראוי ליחלק הא אם שניהם שותפין בשני מקומות יראה שיכולין הם לאסור זה על זה שהרי ראויין הם ליחלק אלא שאף בשותפין במקום אחד אני חוכך להחמיר מצד שנמצא בישיבתו משתמש בכלו ביחד ואין בו היתר מחמת ברירה:

וגדולי המחברים סתמו לנו את הדברים ולא עוד אלא שהם פסקו שכל שאין בה דין חלוקה אין יכולין לאסור זה על זה ועם כל זה פסקי שבית הכנסת נאסרת ויראה טעם לדבריהם מפני שאין ברירתה גמורה שאין אדם נמלך לחלוק בה בשום דבר מאותם השוים לכל אלא שמכל מקום סוגית הגמרא אינה מוכחת כן ולדבריהם מיהא תקנתם בשיכתבו חלקם לנשיא או לאחד מגדוליהם או למי שירצו שיזכה לו על ידי אחר אע"פ שהוא לאחר הנדר ונראה כמכוין לכך כמו שנבאר למטה וכבר הקדמנו לברר עניני משנה זו וסוגיא שלה בשלישי של בתרא אלא שלא פטרנו את העיקר מפני הטפל:

רש"י לחצר הס"ד פליגי הס"ד ואח"כ מ"ה כשיש כצ"ל:

ר"ן בד"ה היה אחד מהם כו' הך סיפא בנדר זה מזה כצ"ל:

ברא"ש כמה הס"ד עליו הס"ד:

ושניהם אסורין לאו דוקא דאסורין הוה ליה למיתני דפשיטא דשניהם רוצה לומר הרא"ם ז"ל. מלהעמיד רחים שהצריכים לתנור ולרחים באים שם ונותנים לו שכר ופעמים באים הרבה וממלאים חלקו וחלק חברו ונמצא נהנה מחלק חברו הילכך אין להתירו מטעם ברירה. ומלגדל תרנגולים שמתפשטים בכל מקום בחצר אנה ואנה ואין להתר מטעם ברירה שהרי אינו ראוי ליחלק כדרך שהולכין התרנגולים. שטה. וזה לשון הרא"ם ז"ל: להעמיד רחים ותנור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דפעמים דבני אדם הבאים שם לטחון ולאפות ממלאין יותר מחלקו ואפילו מעמיד חברו כמוהו אסור מטעם שפי'. ומלגדל תרנגולין שם שמתפשטין בחצר אנה ואנה ובדרך הילוכן אי אפשר לחלוק. ולא נהירא דאם כן גם הוא לרבי אליעזר לא ילך אנה ואנה מטעם זה. ויש מפרשים מטעם שהתרנגולין הולכין בכל מקום (הם) גם בתוך ביתו ואוכלין פירות ביתו וגם לפעמים מצויין פירות חבירו בחצר. והכי מוכיח בתוספתא דקאמר כשם שאסור לגדל בחצר תרנגולין כך אסור לגדל בהמה דקה אלא טעמא משום דאינו יכול לשמרן שלא ילכו אחר מזונותיהן אפילו בבית חבירו. הרא"ם ז"ל.

היה אחד מהם מודר וכו' לא זו אף זו קתני לא מיבעיא כששניהם מודרים דיש להחמיר בעברה שניהם אסורין אלא אפילו בחד נמי אסור. ויש מפרשים דמשום סיפא נקטה דכופין הנודר למכור חלקו אם רצה חבירו לקנות והאסור ראוי לכפות יותר מפני שיש לו ליזהר שלא יבא לידי הנאה שפעמים יהיה שוגג. ובגמרא מוקי לה בחצר שאין בה דין חלוקה. אמנם בשניהם אסורין לעיל לא שייך טעם זה ולכן אין כופין דהי מיניהו נכוף ומכל מקום צריך הוא למכור בפחות כדאמרינן לעיל בפרק אין בין. הרא"ם ז"ל.

וכופין את הנודר שימכור את חלקו רבנן קתני לה דאמרי אסור ליכנס הילכך כופין אותו למכור את חלקו כדי שלא יבא לידי מכשול. או יתכן לומר דאפילו רבי אליעזר מודה בהא גזירה שמא יכנס לתוך ארבע אמות של פתח חבירו ולא יתן את דעתו מאחר שהוא מותר לילך בחצר אליבא דרבי אליעזר. הרי"ץ ז"ל.

ולפום מאי דאוקימנא בגמרא דבחצר דאין בה דין חלוקה פליגי ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה דבאין ברירה וביש ברירה פליגי כלומר דכיון שאין בה דין חלוקה ואי איפשר לחלוק הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל כמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא אם כן הא דשרי ר' אליעזר בן יעקב אפילו לאחד מן השוק ליכנס בו משום טעמא דבשל חבירך אני נכנס מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל.

גמרא תא שמע היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי וקא סלקא דעתין במודר דוקא קאמר כלומר שהדירו חבירו. וא"ת והיכי סלקא דעתין דמודר ממש קאמר והא קתני סיפא כופין את הנודר ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר. וי"ל דשמא הוה סלקא דעתין דרישא דוקא וסיפא למודר קרי נודר לפי שהנדר עליו. בנמוקי הרב מורי רבינו יונה ז"ל. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר וכו'. קשיא לי דילמא לעולם דאדרוה ומאי כופין את הנודר המדיר דכיון שאסר הנאתו על חבירו וחברו מעוכב על ידו מליכנס בחצרו של עצמו כופין את המדיר שימכור חלקו כדי להתיר את המודר ליכנס בו. וכן פירשוה בירושלמי דאיתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך ואיתמר כופין לא על הדא איתמר אלא על הדה כופין את הנודר שימכור את חלקו באומר הנאתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. וי"ל דלא מיסתברא להו לבעל הגמרא שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא ולא משמע להו אלא או במי שאוסר עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו אבל במי שהוא מדיר את אחרים לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב"ם סמך על ירושלמי ופסק כן שלא כסוגיית הגמרא שלנו וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. הרשב"א ז"ל.

היינו דקתני כופין שפשע ויש דין לקונסו אמאי כופין מה חטא ובשביל שלא יעבור אין סברא לקנסו כיון שלא פשע ועוד אם כן המדיר נשכר ונמצא שכל שותף יכול חבירו לכוף למכור חלקו. הרא"ם ז"ל.

אמאי כופין אותו מינס אניס והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס וכן אין כופין את חבירו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן כלומר שהדיר את חברו שני פעמים וכדאתמר בירושלמי אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור. הרשב"א ז"ל.

וכתב רבינו ז"ל הוו בה רבוותא בהדין שמעתא מאי קא מיבעיא להו תיפשוט מהא דתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורין ואסורין בדבר של אותה העיר כלומר בבית הכנסת וברחבה ובמרחץ וכו'. אף על פי שאין בהם דין חלוקה ואליבא דרבנן דאלו לרבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו. ואי סלקא דעתך בהדירו מודו ליה רבנן לרבי אליעזר פירוש דמותרין הן בדבר המשותף. הא אמאן תרמייא פירוש דהא אפילו רבנן מודו דכי האי גוונא מישרא שרי דהני מדירין נינהו דקאמר ליה הריני עליך חרם. ופריקו איכא למימר כי קתני שניהם אסורין בבית הכנסת ארישא דמתניתין קאי דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה כלומר דקא אסרי אינהו מנפשייהו. וכי קתני הריני עליך ואתה עלי כלומר דקא מדיר לחבריה שניהם אסורים בדבר שיש בה דין חלוקה ובכל דבר מיוחד לכל אחד ואחד ומילי מילי קתני והיינו עיקר בעיין בנדרו פליגי אבל בהדירו מאי משום דאיכא לפרושה למתניתין להאי אנפא ולהאי אנפא כלומר דאסורין בבית הכנסת איפשר דקאי אהריני עליך חרם ושמעת מינה דאפילו בהדירו אסרי רבנן אף על גב דמינס אניס או איפשר דלא קאי אלא אריש פירקין דשותפין שנדרו הנאה זה מזה דוקא דנדרו מעצמן אבל הריני עליך חרם דהדירו חבירו ואיהו לא קא אסר מידי אנפשיה דקתני שניהם אסורין היינו דוקא בדבר שיש בו דין חלוקה. והאי פירוקא לא מעלי דודאי אסיפא קתני לה כלומר הא דקתני ואסורין בבית הכנסת אסיפא דהריני עליך חרם דסליק מינה קאי ולא ארישא דפירקין. ועוד דאי הוה צריך גמרא למיתי סכינא חריפא דמפסקא מתניתין כלומר ולמימרא דהאיך סיפא דאסורין בדברים של אותה העיר קיימא ארישא דפרקין דנדרו זה מזה הוו מייתי ליה למיפשט מיניה בעיין ודחו לה בהאי שינוייא דחיקא. אלא הכי הוא דאיכא למימר דכי קתני ואסורין בדבר של אותה העיר אנודרין קאי אהני דקאמרי הרי את עלי כלומר דקאסר איהו מנפשיה הנאת חברו לעצמו אבל לא אנידרין כלומר דהיינו הריני עליך חרם שהוא מדירו לחברו דההוא איפשר דשרי הואיל ולא נדר איהו מגופיה אלא חברו הוא שאסרו מנכסיו ושמעינן מגמרין דהא דקתני מתניתין וכופין את הנודר שימכור את חלקו נדור והוא נודר קתני כלומר שאסר הוא מעצמו נכסי חברו על עצמו דכיון דאסר נפשיה בדחבריה חיישינן דילמא אתי לאשתמושי בדחבריה תשמיש דאסור כגון העמדת תנור ורחים דאסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב אבל מדיר לא אשכחן דכופין פירוש משום דכל אדם עושה רצונו בשלו. וכל שכן מודר דמינס אניס דודאי אין כופין. וירושלמי פריש איפכא דאיתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס לתוך שלך ואיתמר כופין לא על הדה אתאמרא אלא על הדה בתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך ואתמר כופין (לא על הדה אתאמרת אלא על הדה כופין) את הנודר שימכור את חלקו באומר הנייתי עליך כלומר שהדירו הוא לחברו אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. וחזינן לחד מרבוותא דסמך עליה וקא כתב בפסקין דיליה שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנדור למכור את חלקו ואנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. אלא מיהו אשכחן דתניא בתוספתא היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ובהא איכא למימר מתריצנא היא ורגיל שאני ובדאמר חצרי כלומר דמשמע בעוד שהוא שלו אבל אמר חצר זו כי מכר נמי אסור. הרנב"י ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל ותירץ הרמב"ן נראה משום דאיכא למימר דלאו אנידרין קאי אלא אנודרין אהני דקאמרי הרי את עלי (והרי את עלי). פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר ולא קתני ושניהם אסורין בדבר של אותה העיר. ודחוק הוא קצת דכיון דקתני ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר משמע דאסורין דקתני אמותרין דלעיל מיניה קאי. ומורי הרב רבינו יונה ז"ל תירץ משום דאיכא למימר דהתם הוא דאף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור תרויהו אסורין דאי שרינן מודר לא צאית נודר ולא פלוג בהו רבנן עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיה מן התימה היאך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה ע"כ וקהו בה רבוותא ז"ל דהא רבינא פירשה בפרק שור שנגח את הפרה ביש ברירה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ואיפשר היה לומר דהכא נמי בדרבנן הוא דהא ויתור וויתור אינו אסור במודר הנאה אלא מדרבנן וכו'. אבל ר"ת ז"ל תירץ וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומכל מקום הכא ודאי משום דיש ברירה הוא וכסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה ואפילו הכי לא דחינן לה מהילכתא מדאיפסיק הכא הלכתא כוותיה בהדיא אלא דהאי ברירה לאו ברירה כברירה דעלמא דנימא השתא לא איברירה ולמחר איברירה כלומר איגלאי מילת' למפרע דשל זה היה. ותדע לך דהיכי אמרינן איגלאי מילתא דהאי לבדנפשיה קא אזיל והאי לדנפשיה קא אזיל ומעיקרא דיליה הוא דהא שניהם אסורים להעמיד רחים ותנור ובכל דבר שהשותפין יכולין לעכב זה על זה ועוד שהרי במקום שדורך זה עכשו ידרוך חבירו לאחר שעה. אלא פירושא דהאי שמעתא הכי הוא וכמו שכתבה מורי הרב ז"ל מפי רבו הרב רבינו שלמה בר אברהם ז"ל בשיש בה דין חלוקה אסור דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר ואפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה בה אבל בשאין בה דין חלוקה שרי דכיון דעל כרחו של חבירו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חברו את שלו. והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידנא דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסת רגלו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקר קנייה היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך בה כף רגלו כשיעור דריסתו ולא אשכחן בשום דוכתא שידמה התלמוד לברירה זו שאר ברירות אלא ההיא דשור שנגח והיא כיוצא בה שהבור קנוי כולו למשתמש בו בשעה שמשתמש עד כאן. וכן נמי כתב הרמב"ן ז"ל בפסקי הלכות שלו. ומעתה קיימא לן נמי בההיא דבור של שני שותפין דפרק שור שנגח כרבי אליעזר בן יעקב דהא אזלו לטעמיהו דפלוגתא דהכא. ור"ח ז"ל פסק שם כרבנן ואינו מחוור בעיני. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל: ואצטרכינן לברורי מילתא משום דאשכחן לר"ח ז"ל דפסק התם בפרק הפרה כרבנן ואנן כתבינן מאי דסבירא לן והכי נמי פסקו בתראי. אלא דאיכא מיניהו מאן דמזכי שטרא לבי תרי דקא פסק הלכה כרבי אליעזר בן יעקב וכמתניתין דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר וכו' פירוש אף על פי שאין בו דין חלוקה. והא גמרא בהדיא בית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי ולא קא מפליג ביניהו במידי. הילכך לרבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וכן הילכתא. עד כאן.