Nedarim 27a

בנות שוח בנות שבע:

הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורין דהיינו פלוני ופלוני ובנות שוח מותרות דהיינו נמי מין תאנים והיינו נדר שהותר מקצתו ומקצתו אסור דתאנים אסורות ובנות שוח מותרות:

ורבי עקיבא היא כדקתני עד שבא ר' עקיבא ולימד וכו':

ופליגי רבנן עליה דאמרי הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות וקשיא לרבא דאמר דכולי עלמא היכא דאמר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דכולן מותרין דברי הכל:

תריץ לה באומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות היינו דומיא דכולכם אסורין חוץ מאבא דפליגי ור' עקיבא היא ולא רבנן:

נדר מחמשה בני אדם הותר א' מהן כגון דאמר פלוני ופלוני אסורין ופלוני מותר הותרו כולן:

חוץ מאחד מהם דהיינו דומיא דכולכם אסורים חוץ מאבא הוא מותר וכולן אסורין והכי איכא למשמע מינה דהך סיפא בכולכם קמיירי מדקתני חוץ משמע דאמר כולכם ומדסיפא קמיירי בכולכם לא פליגי אלא בלזה ולזה:

רישא דקתני הותר לאחד מהן הותרו כולן ר' עקיבא היא ולא רבנן דלרבי עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו:

לא באומר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו' - וא"ת מ"ש גבי בצל דס"ד דמקשה שאמר הייתי אומר כל הבצלים וגבי כלכלה ס"ד דמחשבינן דאמר שחורות וכל חד דחייה לזה ולזה וי"ל דגבי בצל משמע בצל סתמא ולכך משמע כל הבצלים אבל גבי כלכלה לא אמר כל הכלכלה אלא כלכלה בלא כל והרי לא נדר מן הכלכלה עצמה שאינה ראויה לאכילה אלא ממה שבתוכה נדר ולכך ס"ד דאמר הייתי אומר תאנים שחורות וכו' ואית דגרסי בברייתא לא הייתי נודר אלא משאר כלכלה והשתא ניחא דמשאר משמע קצת שמפרש תאנים שחורות ולבנות וכו':

אי לרבה רישא כרבי עקיבא וכו' דנדר א' מחמשה משמע שהיה מונה והולך עד חמשה והיינו דאמר פלוני ופלוני ואחזרה קאי שקאמר בסוף הייתי אומר פלוני ופלוני וסיפא דקתני חוץ מאחד מהם היינו שהותר בלשון זה שאמר בסוף הייתי אומר כולכם חוץ מאביו ולכך קאמר דלרבה הוי רישא כר"ע דווקא ושרי בפלוני ופלוני וסיפא דאסר בכולכם חוץ מאביו מיתוקמא ואפילו כדברי הכל דלרבא רישא דברי הכל כדקתני איהו לעיל דהכל מודים בפלוני ופלוני וסיפא רבנן דוקא דאסרי בכולכם ורבי עקיבא שרי והלכך לדידיה רבנן קתני לה:

זכוותיה בבי דינא שטר זכות:

והא אונס רחמנא פטריה וה"נ לא הוצרך להתנות עליו דדבר פשוט הוא:

וכי תימא קטלא שאני אבל הכא לעולם הוי פושע ממה שלא התנה להוציא אונס מן הכלל הא תנן אלו הן נדרי אונסין ולא אמרינן איבעי לאיתנויי הכא נמי לא שנא וא״ת באיזה אונס מיירי הא באונסא דשכיח איבעי ליה לאיתנויי אי נמי אונס דשכיח ולא שכיח הא נמי איבעי לאיתנויי ולא אתני כדמוכח בכתובות גבי גט ובשמעתין מדמה ליה לגיטין וי״ל דמיירי באונס דלא שכיח כלל וא״ת א״כ דמיירי באונס דלא שכיח כלל מאי טעמיה דרב הונא דאמר דליבטלן זכותיה והא אונס דלא שכיח כלל לא איבעי לאתנויי כדמוכח בגיטין פרק מי שאחזו (גיטין דף עג -) גבי נפל מן הגג וי״ל דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה משום שמודה שהשטר פסול לכך אמר ליבטלן זכוותיה אפי' באונס דלא שכיח דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והא מודה שראיותיו שקר הן שהרי אינו מוחל לו שום דבר אלא מטעם הודאה:

הכי גרסינן נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן, חוץ מאחד מהם הוא מותר וכלן אסורין. [נראה לי שהמשך דברי רבינו הוא אחר הגליון] (גליון: לרבה דאמר במהפך דבריו פליגי, רישא דקתני שאני נהנה לכולכם, הותר אחד מהם הותרו כולם רבי עקיבא היא, והוא שהפך דבריו כשבא לפני חכם, ואמר לזה ולזה, אבל אם אם לא הפך אפילו רבי עקיבא מודה דכולן אסורין כמו שאמרנו למעלה. וסיפא דקתני כולכם אסורין חוץ מאחד מהם, מיירי בשלא הפך, ואתיא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא. עד כאן).

אי לרבה רישא רבי עקיבא פירוש דלרבה לא אשכחן לרבנן דוכתא דהותר אחר מהם הותרו כולן, אלא ודאי רישא רבי עקיבא, וסיפא אפילו לרבנן.

ואי לרבא רישא איכא לאוקמה כדברי הכל וכגון שמחליף לשונו (גליון: ולרבא דאמר דבמהפך דבריו, כולי עלמא מודו דהותר אחד מהם הותרו כולם, ואם כן רישא דקתני כולכם, מיירי בשהפך ולפיכך מותרים, וסיפא דקתני אסורין רבנן, דסבירא להו דמעמידין דבריו, ובהא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. עד כאן) דאילו בתחלה לא אמר כולכם, ולבסוף אמר זה וזה, ובהא אפילו רבנן מודו, וסיפא דוקא רבנן שאינו מהפך לשונו, דאילו לרבי עקיבא לעולם הותר אחד הותרו (כולכם) [כולם – לפי השי"מ]. ולענין פסק הלכה, יש מי שפסק הלכה כרבא דבתרא הוא, וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים, ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן, ונמצא ביניהם אביו או אחיו, דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך, אף על גב דאזל ליה לעלמא, ולא בא לפני חכם כולם מותרים, דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו, וכטעמא דאתמר בירושלמי [כאן פרק א' הלכה א'] כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל (וכו') [מקצתו נתבטל כולו – לפי השי"מ]. ויש מי שפסק הלכה כרבה, משום דרבה רביה דרבא, ולית הלכתא כתלמיד במקום הרב, ולזה לעולם [לא – לפי השי"מ] אמרינן הותר מקצתו הותר כולו, אלא במהפך דבריו, בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל, אבל במעמיד לשונו אפילו לרבי עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש והלכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין. וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב, דלא אמרו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין דבית הלל, וגבי הא דתנן התם [סו, א] פותחין בימים טובים ובשבתות, וכל דדמי להו, דפתח להון פיתחא, דכל נדרי דמשתרו בהכי, דמי לנדרי טעות דהיינו כרבי עקיבא, ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה, לא מיבעיא לדעתיה דרבה, אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי [משלי פרק י"ב פסוק י"ח] ולשון חכמים מרפא, הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אנפשיה, עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתתא הכין, חדא דההיא דימים טובים ושבתות גופה, אף על גב דפתח בגויה מכל מקום בחרטה היא, ואפילו הכי למד רבי עקיבא ששאר הימים מותרים. ועוד דכל הני דהותר אחד מהן, להדין פסקא נצטריך לאוקמינהו, דוקא בשאחד מהם אביו או אחיו, דהוי נדרי שגגות, הא אחר לא, ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין, דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהן הותרו כולם. ועוד דכשאמר בשעת הנדר לזה ולזה, וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני, אצטרכינן לדחוק באומר מרחוק זה וזה אסורין (ופוסק) [ופרט – לפי השי"מ] אף על פי שאינו מכירן, ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו, וזה דחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ודוקא כשהנדר אחד, כגון שאמר לכולכם אי נמי לזה ולזה, אבל אמר לזה הכי ולזה הכי, כל אחד מהם נפרד מחברו, וכאילו נדר על כל אחד בפני עצמו, ואף על פי שהותר אחד מהם, לא הותר אלא הוא, וכדמשמע נמי בקדושין [מו, א] פרק האיש מקדש, גבי בזו ובזו ובזו.

והתנן נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו כו' והא דלא חש רב הונא לתרוצה, ולא עוד אלא דאקשינן עליה דרבא, ואמרינן ולרבא הא דתנן מעכשיו אם לא באתי, דמשמע לֹרב הונא לא קשיא ליה מתניתין דנדרי אונסין. מסתברא לי דהיינו טעמא, משום דקסבר רב הונא דהכא יש לו לפרש, והתם אין לו לפרש, דהכא כיון דמעצמו מתפיס זכותיה ומבטלן, היה לו לפרש ובלבד שלא יהא אנוס, וכיון שלא חש לפרש, מימר אמרינן דגמר וביטלן אפילו במקום אונס, אבל בנדרי אונסין לא היה לפרש למודר, ולפיכך אומדין דעתו של מדיר שלא הדירו אלא במקום שלא נאנס, הא במקום אונס לא נדר על דעת כן.

מתני' נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין. פי' הא דחשיב הא דהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה כנדרי אונסין ולא חשיב ליה כנדרי זרוזין ואע"ג דלא חלה נמי לא ליהוי נדר לא אתיא אליבא דהלכתא דקי"ל כרבי אליעזר בן יעקב [לעיל דף כג.] בשהדיר המזמין נכסיו למזומן שאמר ליה נכסי אסורין עליך אם לא תאכל עמי דהא כי האי גוונא לרבי אליעזר נדרי זרוזין הוא כדכתיבנא לעיל דלית ליה טעמא דלאו כלבא אנא אלא הכא משכחת לה אליבא דהלכתא כשהמזומן אסר נכסיו על המזמן אם לא יסעוד אצלו דאמר ליה נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני לאכול עמך דבהא מודה רבי אליעזר דלאו לזירוזין איכוין אלא קפידא דאמר לאו מלכא (ד) את דאנא מהניא לך ואת לא מהנית לי הילכך נדר גמור הוא מיהו לא מיירי מתניתין בהכי מדקתני וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר בלא חלה כל היכא שאין העכבה מחמת המזמין אלא מחמת המזומן שאינו רוצה לקבל הרי זה המזמין פטור שהרי לא נתכוון אלא לכבודו ולהנאתו שאינו רוצה כבודו והנאתו ולישנא דאם לא תזמינני הכי משמע אם לא תתן לי רשות לאכול מסעודתך אלא ודאי דמתני' דקתני חלה דמשמע דבעינן אונס היינו כשהמזמן אסר נכסי המזומן על עצמו דא"ל מזומן למזמן מזמנת לי א"ל אין נדר זו עליך ואתה אוסר נכסי עליך אם לא תזמינני פי' דרך תמיהה ושאלה א"ל כן ונדר ע"י וע"י תביעה זו נדר המזמן ואסר נכסי המזומן עליו אם לא יאכל אצלו ואמר בהאי לישנא נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל אצלי דהשתא ודאי כיון שע"י תביעה שהלה תובעו בכך שידור ויקבל עליו הוצרך המזמין לידור ולאסור נכסי המזומן עליו אם לא יאכל עמו קפידא הוה ולאו זירוזין ואין הדבר תלוי ברצון המזומן עד שנא' שאם אינו רוצה בסעודתו יהא הלה מותר דהא לא נחית להכי ודרך קפידא קאמר ע"י תביעתו נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל אצלי לכבודי ולפיכך כל שהעכבה משל אחד מהם בין מן המזמין בין מן המזומן שאינו רוצה לאכול עמו ולכבדו הרי הוא אסור וחייל נדרא וליכא היתרא אלא היכא דאניס כגון שחלה אחד מהם או בנו או שעכבו נהר הא לאו הכי נדרא הוו ולאו זירוזין דהשתא איכא למימר טעמא דלאו כלבא אנא דאנא מתהנינא מינך ואת לא מתהנית מנאי והכא הכי אוקימנא מעיקרא למתני' בגמרא דמתני' דנדרי זירוזין כרבי אליעזר דאותבינן מהאי דדייקינן טעמא דחלה הא לא חלה הוי נדרא ולאו זרוזין ודלא כר' אליעזר דתני דמדיר חבירו שיאכל אצלו זרוזין הוי ופרקינן לעולם ר' אליעזר ומי סברת דאדריה מזמנינא לזמינא כלומר שהמזמן אסר נכסיו על המזומן אם לא יאכל אצלו הא ליתא דהאי גוונא אפילו לא חלה נדרי זרוזין הוי אלא זמינא הוא דאדריה למזמינא פי' ולאו דא"ל זמינא נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני דא"כ מאי אריא חלה אפילו אינו רוצה נמי כיון שאין העכבה משל מזמן כדפ"ל ומ"ה טרח תלמודא לפרושי דמיירי דא"ל מזמנת לי פי' בתמיה תאסור נכסי עליך אם לא אוכל עמך ונדר כלומר אמר בפירוש נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל עמי לכבדני וחלה הוא או בנו וכו' ואע"ג דבהאי תירוצא ליכא טעמא דלאו מלכא (ה) את אלא טעמא דלאו כלבא אנא כדפרישנא ובתר הכי אסיקנא דלית ליה לר' אליעזר בן יעקב טעמא דלאו כלבא אנא וקסבר דההוא נמי זירוזין הוא דוקא באנפא אחרינא אבל כה"ג דאיכא תביעה וע"י תביעתו נדר הוא ודאי מודה ר' אליעזר דקפידא הוי ומשום דמעיקרא כי אוקימנא כר' אליעזר לא אתפרש בגמ' דליהוי טעמא משום דלאו כלבא אנא אלא נקיע לה סתמא למימר דכל כי ה"ג קפידא הוי לכ"ע ולא זירוזין לא איצטריך בתר מסקנא למיהדר ולפרושי ולמימר דאע"ג דלא מודה ר' אליעזר בטעמא דלאו כלבא אנא בהא מודה דהא לא אשמעינן לתלמודא אכתי דליהוי בהא טעמא דלאו כלבא אנא משא"כ במתני' דקונם שאתה נהנה לי דמעיקרא פריש תלמודא בהדיא טעמא משום דלאו כלבא אנא ואפילו לר' אליעזר דכיון דכן כי הדרין למימר דלא מודה ר' אליעזר בהאי טעמא אם איתא דהתם מודה ר"א משום דהויא מתנה מרובה הוה ליה לפרושי כדכתיבנא בדוכתא וכן פי' רבינו ז"ל בהל' למתניתין בדאדריה זמינא למזמנא כדאוקימנא תלמודא מעיקרא ודעת רבינו ז"ל כמו שכתבנו ולא מוקים לה תלמודא ולא מוקמינן לה אנן כדאמר זמינא למזמנא נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני דאיכא טעמא דלאו מלכא (ו) את דמודה ביה רבי אליעזר משום דא"כ לא בעינן חלה כדבעינן לעיל תרי זימני וזה מבואר וליכא למנדא מינה כנ"ל:

ולמדנו ממשנתינו דמאן דנדר או אשתבע אמידי שהוא בקום עשה וכשיהיה לו לעשות אירעו אונס שלא היה בדעתו בשעת נדרו ושבועתו שמעכבו מלעשות הרי הוא פטור בין אונס בגופו ממש כגון חולי שאינו יכול לעשות אותו דבר כדרכו בכל חולי שנופל במטה בין חולי בניו ובני ביתו המוטלים עליו או עכבה אחרת כגון שרבו מימי הנהר ואינו יכול לעבור אלא בהוצאה לשכור ספינה וכיוצא בו הרי הוא פטור וכן כל כיוצא בזה שנתחדש לו על קיומו דבר שיש בו סכנה כגון סכנת דרכים או אפי' הפסד כלל מממונו דלא אסיק אדעתיה שיפסיד אותו בשעה שנדר כדמוכח בריש ב"ק [דף ז.] בההיא דתניא מי שהיו לו שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה משום הפסד פורתא דנכסיו דאנוס הוא והיינו דקתנינמי או שעכבו נהר והא לא סגיא שלא יהא אפשר לו לעבור בספינה. ותו דא"כ פשיטא דפטור דמאי הו"ל למעבד דהא אנוס רחמנא שריא ולמה ליה למכתב האדם בשבועה [שבועות כו.] פרט לאנוס אלא ודאי רחמנא שריא בנדר ושבועה כל היכא דאנוס אונס כל דהו המעכבו לקיים שבועתו כל היכא דלא אסקיה אדעתיה בשעת נדריה ושבועתיה ואפילו אונס חולי דשכיח ואונס עכבת הנהר דשכיח (ז) דדעתייהו גבי גיטין לא חשיבי אונסין כדכתיבנא במס' גיטין [דף ל.] וכדמוכח בשמעתא קמייתא דכתובות [דף ב:] דלהכי כ' רחמנא האדם בשבועה פרט לאנוס הלכך ה"ה כל שמעכבו שום הפסד בממונו שהוצרך לשכור ספינה או אנשים שיבואו עמו בדרך מפני הלסטים הרי הוא פטור וכן כל כיוצא בזה מיהו ה"מ בנודר או נשבע לעשות שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנודר או נשבע שלא לעשות הרי חלות שבועתו מעכשיו ואם בא לעבור על שבועתו צריך לעשות מעשה בידים וכיון שכן דינו של זה כשאר איסורין של תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו כי היכי דשריא ליה בנבלה או שאר איסורי תורה. והיינו דאמרינן התם [שבועות דף כו:] נשבע על הככר והוא מסתכן עליה מהו ואמרינן מסתכן לישרי ליה מר דלא שרינן לאכול הככר ההוא שאסר עליו בשבועה או בנדר אלא במסתכן ממש בגופו דומיא דשרינן חזיר או נבלה והיינו מטעמא דכתיבנא. ודכ"ע כי משתרי משום אונס גופו או ממונו דוקא כעין משנתינו דאשתבע מדעתיה ואירעו אונס בשעת קיום השבועה הא כל שאנסוהו לישבע לעשות דבר או שלא לעשות אע"ג דמחמת אונסיה נשבע אפי' מחמת אונס נפשות אם על דבר של ממון הוא כגון שאנסוהו ונשבע לתת להם כך וכך הרי הוא חייב בשבועתו כדמוכח מההיא [כאן דף כז:] דנודרין להרגין ולחרמין שהן של בית המלך כדבעינן למימר קמן מיהו כל היכא שאין עיקרו ממון כגון דאנסי ליה אונס נפשות פטור. אשתכח דחמיר עליה כי נדר מעיקרא מחמת האונס על דבר של ממון מכי נדר מדעתיה ולבתר הכי אתי ליה אונסא וטעמא משום דאמרינן דכיון דלא ידע בהא כי נדר אדעתא דהכי לא נדר ורחמנא פטריה מדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס דהיינו פרט להיכא דאנסיה לביה ונדר בטעות כדרב כהנא ורב אסי דהכי פרישנא במס' שבועות א"נ פרט לאנוס בקיום שבועתו והא דלא נקטינן התם ונקטינן אידך דרב כהנא ורב אסי משום [מכילתין כה:] רבותא הוא דאפילו בההיא דבשעת שבועה יצאת שבועה מפיו לשקר פטור כיון שהיה סבור לפי דעתו לישבע באמת בברי ולא היה לבו נוקפו כלל שאילו במפקפק ולבו נוקפו (כלל) אלא שהוא אצלו קרוב לודאי חייב הוא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן גבי ההוא גברא דאיתפיס זכוותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא ליבטלן זכוותיה ואיתניס ולא אתא וא"ר הונא בטילן זכוותיה ומקשינן ואמאי אנוס הוא ורחמנא שרייה מולנערה לא תעשה דבר וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין וכו' ואמאי מקשינן מאונסי נדרים דשאני נדרים ושבועות דפטר בהו רחמנא אונסא אפילו בכל דהו דכתיב האדם בשבועה מה שאין כן בשאר עבירות שבתורה ואיכא למימר דהתם מעיקר טעמא מקשי' אמאי שרא רחמנא בשבועת אונס כל דהו משום דלאו אדעתא דהכי נדר הכא נמי גבי תנאי לימא דלאו אדעתא דהכי אתני מעיקרא ואדרב' מקשינן להו אהדדי דכל דחשיב אונס בתנאין דעלמא חשיב נמי אונס בנדרים. ולמדנו שהלוה מחבירו בצפורי ונשבע לפורעו ליום ידוע ואותו יום אין המלוה בעיר ה"ז פטור משבועתו דאנוס הוא ואין לו לילך אחריו ולהוציא משלו ולהגיעם למקום שהוא דלאו אדעתא דהכי נדר אבל אם לוה מאדם שהוא מעיר אחרת שבא לסחורתו בכאן ונשבע לפורעו סתם חייב להוליך לו לעירו דאדעתא דהכי נדר ואם חלה או עכבו נהר או סכנת דרכים וכיוצא בו הקולר תלוי בצוארו. מיהו כל שהמלוה בעיר ואינו רוצה לקבל אינו נפטר משבועתו בכך ר"ל מפני שיביא לפניו דלפרעון נשבע ואינו פרעון בשביל שיביאם לפניו עד שיזרקם לידו או לרשותו בפניו אפילו בע"כ ובהכי איפטר משבועתו משא"כ בנשבע לתת לחבירו דמשהביא לפניו ואינו רוצה לקבל נפטר ובנותן ברשותו שלא מדעתו שלא בפניו לא מיפטר משבועת פרעון (ח) דהא קי"ל בפ' הגוזל [דף קיח.] שכל שנטלו לדעת צריכין דעת כך קבלתי שיטה זו מפי מורי רבינו נר"ו:

גמ' כתב רבינו ז"ל מתני' בדאדריה זמינא למזמנא א"ל לא מזמנת לי אמר לו אין וכבר פירשתיו במשנתנו:

ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותאי. פירוש איהו הוה דאין בהדי חבריה וה"ל לאתויי ראיה לגבי בעל דיניה ובי דינא קבעו ליה זמנא לאתויי ראיות דיליה תלתין יומין דהיינו זמן ב"ד כדתנן בפ' ד"מ [דף לא.] כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום ואילו מדינא לא הוה ליה למקנס נפשיה במידי אלא לקבולי זמניה אלא דכי היכי דלא ליסברו בי דינא דבעי לאשתמוטי מדינא דנקיט זמן לראיות וגם לאיים בעל דינו שיש לו ראיות כנגדו קניס נפשיה טפי מדינא ואתפיס שטרותיו ביד ב"ד ואמר אי לא אתינא בראיות שלי עד תלתין יומין דקבעיתו לי ליבטלן זכוותאי דמסרנא בידיכון והריני מודה שהם פסולין לסוף איתניס ולא אתא לההוא זימנא א"ר הונא בטילן זכוותיה פירוש דהא לא אתא א"ל רבה והא אונסא כתיב וכו' פירוש וכיון דמחמת אונסא הוא דלא אתא יכול לטעון טענת אונס דאדעתא דהכי לא אתני וכי תימא קטלא שאני פי' דגבי נערה להצילה ממיתה יש טענת אונס ולא לענינים אחרים:

והא תנן נדרי אונסין הדירו חבירו וכו' פירוש וכי היכי דהתם כי אניס מיפטר משום דאדעתא דהכי לא נדר הוא הדין הכא דאמרינן דאדעתא דהכי לא אתני ואקשינן תו דאפילו לא אניס כלל אלא דלא בעי למיתי אמאי בטילן זכוותיה דהא מאי דאמר מעיקרא לב"ד אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא פי' עיקר אסמכתא הוא כל מאן דמיחייב וקניס נפשיה וממוניה במאי דלא הוה מיחייב מדינא אי לא הוה מילתא פלן ותולה התנאי בדעת עצמו במילתא דלאו בידיה לגמרי וליתא חוץ מידיה לגמרי אלא דהוי מילתא מציעתא בידיה ולאו בידיה לגמרי הא כל היכא דליכא קנסא דממונא אי נמי שתולה הדבר בדעת אחרים או שאין בידו כלל לא חשיב אסמכתא והכי מוכח בכל דוכתא וערב דהוה חשיב תלמודא אסמכתא משום דהוי קנסא דהא איהו לא יזיף מידי וקניס נפשיה למפרע אי לא פרע חבריה וסמיך דפרע חבריה ולא ליהוי לוה רשע וכן ההיא דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו' קנסא הוא וכן ההיא דהלוהו על שדהו ואמר אם לא נתתי לך מעותיך מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך קנסא הוא שמאבד שדהו אבל ההיא [ב"מ דף קד.] דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ליכא קנסא דהא מיחייב מדינא לשלומי מאי דאפסיד אבל כי אמר משלימנא אלפא זוזי הא הוי אסמכתא. ולהכי קרי ליה התם אסמכתא וההיא דתנן במי שמת [דף קמ:] אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים לאו קנסא הוא דקניס נפשיה אי לא עביד אלא מתנה הוא דקא יהיב והוי נמי מילתא דלאו בידו כלל ולהכי לא חשיב אסמכתא והיינו דלא אשכחן שום דין אסמכתא בתלמודא בעסקי גטין וקדושין באומר ה"ז גיטך הרי את מקודשת אם לא באתי אם לא עשיתי משום דלא קניס נפשיה וממוניה במידי ואיהו עבד מדעתיה בדלא מכרחי ליה במידי ועל הדרך הזה תמצאם כולם ויתישבו כל השמועות בלא שום קושיא. וכבר כתבתי עניינים אלו בארוכה בסדר נזיקין מפי מורי רבינו נר"ו. ומפי רבינו ר' שלמה שמעתי דהיינו כללא דאסמכתא דלא בעינן מידי אחרינא דלעולם ליכא אסמכתא אלא במאי דקניס נפשיה וממוניה אי לא עביד מידי ושקלינא וטרינא טובא בהאי עניינא ואיברא דבהכי אתיין כולהו שמעתא שפיר כדאמרן וכבר פתרה רבינו הגדול ז"ל בפירושיו אלא שלא בירר הדבר כל הצורך ואין זה מקומו להאריך יותר הילכך הא דהכא דאתפיס זכוותיה הא קניס ממוניה דליבטלן זכוותיה אי לא אתא דלא מיחייב בהכי אי לא הוה קניס איהו נפשיה ומש"ה חשבינן ליה אסמכתא:

וחזרו והקשו לרבא מדתניא בתוספתא יש נדר שמקצתו אסור ומקצתו מותר נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע חזר ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ויש גורסין הייתי אומר שהכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות ואין נראה כן מפני שאם כן היאך היה מקשה ממנה ואדרבא הוה ליה לסיועי אלא עיקר הדברים כגירסא הראשונה ואמר שבזו בנות שבע מותרות והשאר אסור ור' עקיבא חלק בה לומר שאף בזו הותר כלו מאי לאו באומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות שבה אסורות ובנות שבע מותרות שהוא סותר ואלמא דלאו כולהו מודו בהכי אלא רבנן פליגי עליה ואם כן במעמיד מיהא כולהו מודו דאסור ותירצה במעמיד כגון שאומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו' דלבית שמאי אסור ולבית הלל מותר ור' עקיבא כבית הלל:

ואחר כך אמרו מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן נדר מחמשה חוץ מאחד מהם כלומר שאם נתגלה לו שאביו לשם ואמר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר חוץ מפלני הוא מותר וכלם אסורים אי לסיפא רישא ר' עקיבא וסיפא דברי הכל כלומר רישא ר' עקיבא דהא לרבה לא אשכחן לרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא שיאמרו בשום צד הותר מקצתו הותר כלו וסיפא אפילו לרבנן אלא דסיפא דקאמר כלם אסורים לדעת רבה לר' עקיבא דוקא במעמיד ולרבנן אף בסותר ואי לרבא רישא דברי הכל ובסותר וסיפא דוקא רבנן ובמעמיד דאלו לר' עקיבא אף במעמיד הותר מקצתו הותר כלו זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה ובהרבה ספרים אתה מוצא גירסאות אחרות מתבלבלות ואל תטעה בהם:

ולענין פסק יש פוסקים כרבה משום דרביה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמעמיד כולי עלמא לא פליגי דאסור ואין לנו היתר הכל בהיתר מקצת אלא בהיפוך לשון אם מכלל לפרט אם מפרט לכלל ועקר הדברים שלא לדחות הותר מקצתו הותר כלו ליתנו לשעורין במה שאין הדעת סובלתו שהרי לסברא מיהא אחר שמוציאו מן הכלל מה לי אם מוציא בלשון דבורו הראשון מה לי אם מוציאו בלשון אחר הכונה מכל מקום אחת היא והלכך הלכה כרבא ואף במעמיד כל שנכללו בשעת הנדר בדבור אחד הותר מקצתו הותר כלו אפילו שתק או שדבר והעמיד לשונו הא כל שלא נכללו בדבור אחד כגון שאמר קונם לזה קונם לזה או לזה לזה או אפילו לזה ולזה הותר אחד מהם לא הותרו האחרים ויש חולקים בלזה ולזה לומר שהוא כוללן כאחד וממה שאמרו בענין קדושין בזו ובזו ובזו שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ודאית שהוא"ו מצרפן ואף גדולי הדור נסכמים בה אלא שגדולי הדורות כתבוה כדברינו וכשתלאן זה בזה הותר האחד הותר שלמטה הימנו ושלמעלה הימנו אסור כמו שביארנו וכל שהזכיר בכללו חוץ מפלוני נדרו קיים וכולם אסורים חוץ ממנו הא כל שאמר סתם חוץ מאחד אינו כלום וי"א שאם היה א' מהם אביו או בנו וכיוצא באלו הרי הוא כמי שפירטו ויש בדבר פקפוק:

כבר ביארנו שכל שאמרו הותר מקצתו הותר כלו לא סוף דבר בהותר מאליו כגון נדרי שגגות על הדרך שביארנו באביו ואחיו או בבצל כופרי שהוא יפה ללב וכן בשבת ויום טוב שהדבר ידוע שמצוה לענגם ולשמוח בהם והדבר דומה בהם כעין טעות אלא אף כשהנדר מכוון בכל הדברים שכלל בהם והותר מאחד מהם על ידי חרטה או פתח הותר הכל שהרי כל עצמך שבת ויום טוב יודע היה בדבר אלא שמתוך שידע שעובר בה על מצות עונג הוא מתחרט והוא הוא פתח לנדרו ועוד שהרי אחד מחמשה בני אדם סתמא אין אב ואח ביניהם שאלו כן היה אומר ונמצא אביו וכו' ויש חולקין בזו לומר שאין התר הכל כהתר מקצת אלא בפתח שהפתח עושה עיקר הנדר כעין טעות אבל כל שנתר בחרטה מה שנתחרט הותר ומה שלא נתחרט עליו לא הותר ואף לקצת חכמי הדורות ראיתיה כן אלא שהדברים זרים:

מאחר שפסקנו כרבא נדר בהרבה דברים כאחד והותר באחד מהם הותרו כלם ואע"פ שמזכירם דרך פרט ולא סוף דבר לדעת האומר לזה ולזה כללא הוא אלא אף לדעת האומר פרטא הוי שלזה ולזה היה יכול לכללם בדבור אחד אבל זה על כל פנים היה לו להזכירם ומטעם זה כתבו רבים שאף לדעת רבה כן שלא אמרה רבה אלא במקום הראוי להחליפה כגון שהוא מזכיר תחלה כולכם וכו' אבל זה לא היה לו להזכיר את כלם שעל כל פנים היה לו להזכיר את הפרטים שרצה לאסור עליו וכל שהותר באחד הותרו כלם וקצת רבנים כתבו בצבור שמחרימין על אי זה דבר ורוצים להתיר לאחד לדבר הצריך שלא הותרו האחרים בכך שנדר של צבור כל אחד נדרו עליו ואין לזה אצל זה כלום והדברים נראין:

ברש"י בנות שוח בנות שבע הס"ד ופלוני ובנות שוח כו' מותרין ד"ה הס"ד מותר הותרו כולן הד"א והס"ד הוא מותר והן כו' והכי נמי קאמר כו' ד"ה הס"ד ואי לרבא שאמר כו' ד"ה היא הס"ד כצ"ל והתנן כו' ופטור הס"ד ואחר כך מ"ה ולרבא כו' כצ"ל:

ברא"ש טובים הם הס"ד רבנן שרו הס"ד ואחר כך מ"ה לרבה כו' ד"ה לא משכחת כו' בכל ענין הס"ד שהיה לו בהם הס"ד בכל ענין הס"ד הרי אלו נדרי כו':

בר"ן אמר לזה ולזה הותר כו' הוא מותר וכולן כו' למדיר לאתנויי דמאי כו' דאפסיד נפשיה הס"ד ליה דתפול קמי כו' קמי יבם הס"ד דיש טענת אונס בגיטין משני לה הס"ד אפילו בלא אונס לא כו' אהדריה הס"ד ליכא אסמכתא הס"ד ואחר כך מ"ה השליש כו' לא קניא הס"ד כצ"ל:

מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד שאמר כולכם אסורין הותר לאחד מהן הותרו כולן. כגון שהיה אביו שם ומה שפירש בחורה לא פירש התנא. חוץ מאחד מהם שהיה שם אביו ואמר בו אין חפצי לאסרו. הוא מותר והן אסורין ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. והאי חוץ אמר אחר שאמר כולכם ומה שיאמר בחזרה לא פירש התנא. והשתא קשיא רישא לסיפא. הרא"ם ז"ל. נדר מחמשה בני אדם כאחד שאמר קונם שאיני נהנה מכולכם או קונם שאני נהנה לכולכם. הותר אחד מהן כגון שאמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ופלוני מותר או ששתק ולא אמר כלום בחרטתו. אמר להם שאין הקפידה אלא כשחזר לכלול בשעת חרטתו שגלה בדעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר נדר ומתנה על אביו. חוץ מאחד מהם כלומר אם בשעת חרטתו חזר ואמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולן אסורין. חוץ מאחד מהם כלומר שפרט אחד מהן. הרי"ץ ז"ל. וכתב רבינו ז"ל ומסתברא לן דלא אמרינן נדר שהותר מכללו הותר כולו אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין כבית הלל. כלומר לגבי דינא דמתניתין דאילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר. וגבי הא דתנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות. פירוש מי שנדר להתענות חדש או ימים אי נמי שלא לאכול בהם בשר ויין פותחין לו בחרטה אם הוא מתחרט חרטה דמעיקרא ואומר שקשה בעיניו על שנדר כלל. אי נמי פותחין לו בפתח ואומרים לו אילו היית יודע שאסור להתענות בשבת ויום טוב כלום היית נודר ואם אמר אילו הייתי יודע שכן הייתי אומר כולן אסורין ושבת ויום טוב מותרין (או) אז ימי החול אסורין ושבת ויום טוב מותרין. עד שבא ר' עקיבא ולימד בהן שהנדר שהותר מכללו הותר כולו. וכל דדמי להו דפתיח בהו פתחא כלומר שבלא היתר חכם יש פתח לנדרו להיותו מותר מאיליו. דכל נדרי דמשנתינו דאשתרו בהכי כלומר שיש בהן שום פתח בעצמן דאילו הייתי יודע שכן דמו לנדרי טעות והוא דאמר נמי אילו הייתי יודע שאבא ביניכם או שאותן ימים טובים ביניהם לא הייתי נודר אותו נדר כלל אלא הייתי נודר נדר אחר ואומר פלוני ופלוני אסורין. ויום טוב מותר כדרבה. כלומר דדוקא דאמר הכי ששינה לשון הנדר מעיקרו לאפוקי דאם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולם אסורין ושבתות וימים טובים מותרין הרי שאר הימים אסורין. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה כלומר כגון שאסר על עצמו בשר ויין ונשאל לפני חכם על נדר הבשר והתירוהו לו אי נמי שאסר נכסיו לשנים ושלשה בני אדם ונשאל על האחד והתירוהו לו בחרטה דמעיקרא. לא מיבעיא לדעתיה דרבה דליכא למימר ביה הותר מכללו הותר כולו דהא לא הדר ביה מגופיה דנדר בעיקריה ואף על גב דאמר אילו היה לב זה עלי הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ופלוני מותר דהא מכל מקום בדידהו ליכא חרטה ולא כלום ולא אישתני נדרא. אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי. ולשון חכמים מרפא הוא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים וליזיל בנפשיה. כלומר הדבר שהוא נשאל עליו יתירוהו ומה שלא נשאל עליו ישאר באיסור. הרנב"י ז"ל בפירושיו להלכות הרמב"ן ז"ל. וכתכ הרשב"א ז"ל וז"ל: ולענין פסק הלכה יש מי שכתב הלכה כרבא דבתרא הוא. וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן ונמצא ביניהם אביו או אחיו דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך אף על גב דאזל ליה לעלמא ולא בא לפני חכם כולם מותרין דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו וכטעמא דאתמר בירושלמי כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל מקצתו נתבטל כולו. ויש מי שפסק הלכה כרבה משום דרבה רביה דרבא ולית הילכתא כתלמיד במקום הרב. ולזה לעולם לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו אלא במהפך דבריו בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל. אבל במעמיד לשונו אפילו לר' עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש. והילכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין. וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב דלא אמרו נדר שהותר מכללו הותר כולו אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין כבית הלל וגבי הא דתנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות וכל דדמי להו דפתיח להון פיתחא דכל נדרי דמשתרו בהכי דמו לנדרי טעות דהיינו כר' עקיבא ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה לא מיבעיא לדעתיה דרבה אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי. ולשון חכמים מרפא הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אדנפשיה. עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתא הכין חדא דימים טובים ושבתות גופה אף על גב דפתחא בגויה מכל מקום בחרטה היא ואפילו הכי למד ר' עקיבא ששאר הימים מותרין. ועוד דכל הני דהותר אחר מהן להדין פסקא ניצטריך לאוקמינהו דוקא בשאחד מהן אביו או אחיו דהוו נדרי שגגות הא אחר לא. ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהם הותרו כולן. ועוד דבשאמר בשעת הנדר לזה ולזה וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני איצטריכן לדחוקה באומר מרחוק זה וזה אסורין ופרטן אף על פי שאינו מכירין ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו: וזה רחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו וכן כתב הרמב"ם ז"ל. עד כאן.

מתני' נדרי אונסין נמי שהדירו חבירו שאמר לו קונם שאת נהנית לי או אני נהנה לך אם לא תאכל עמי היום ואירעו אונס למודר שחלה הוא או אפילו בנו או שעכבו נהר שלא היה יכול לבא ולאכול עמו אין הנדר נדר כלל. הרי"ץ ז"ל. נדרי אונסין הדירו חבירו שלא יהנה ממנו אם לא (אכל איגלי) יאכל אצלו וחלה הוא אינו נאסר בכך דקים לן דאדעתא דאונסא לא נדר. כללא דמילתא דכל נדרים טעמא דהתירום חכמים דבעינן פיו ולבו שוין ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר וחשבינן ליה כאילו פירש בפיו דברים שבלבו. שיט"ה:

גמרא ומשום שהיה רוצה להקשות ולדקדק ממשנה זו הביא ההוא מעשה כאן. הרי"ץ ז"ל.

והוא התפיס ומסר שטרי זכותו לבית דין שאם לא יבא ליום שלשים יהיו בטלין שטרי זכותו. כלומר מחולין לו או שהודה ששטר מזוייף הוא כדבעינן למימר קמן. ולאו למימרא שיהא צריך מן הדין להתפיס זכותו בבי דינא ולבטולינהו אי לא אתי. אלא על ירי שהכיר שהיו בית דין חוששין דאשתמוטי הוא דקא בעי קנס עצמו בכך. הרנב"י ו"ל.

מאי שנא מיהא דתנן כו' ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט. ואמאי והא מינס איתנס דהא מית ליה ולא גמר למיתב לה גיטא אלא אי לא מיתניס. והכא כיון דמת ואנוס הוא לא ליהוי גט דאילו הוה קיים הוה אתי ומבטל ליה לגיטא דיליה. שאני התם כו'. פירוש.