Commentary page
Nazir 28a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerNazir 28a
Nazir 28a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 263 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בזמן שהן סתומין כדתנן בשילהי מתני':
ת"ל ואם כבש יביא קרבנו בקרבנו יוצא כו' ואית דדרשי ליה מקרבנו קמא:
מן הקלה על הקלה משבועת העדות לשבועת הפקדון או לשבועת ביטוי:
מן החמורה על החמורה מחלב לדם מחייבי מיתות לחייבי כריתות בשוגג:
שכן אם הפריש בהמה על החלב. שאכל בשוגג והביאה על הדם שאכל בשוגג:
שהרי לא מעל לפי שהוא קדושת הגוף ואי אפשר לו להוציאה לחולין לפיכך לא כיפר וכדאמרי' בפרק [בתרא] דכריתות דכיון דלא מצי מעיל כפורי נמי לא מכפר:
שהרי מעל וכפר דכיון דלקח בהן חטאת אחר שלא הופרש לשמן הוה ליה כמפיק להו לחולין ומעל וכיון דמעל בו אמרי' וכפר דהוא קרבן מעליא:
ת"ל וכפר עליו הכהן על חטאתו דלעולם לא כפר עד שיהא קרבנו לשום חטאו שאע"פ שמעל לא כיפר שהרי מעל במעות כל דבר שיוצא לחולין אית ביה מעילה והואיל דאית ביה מעילה כיפר:
4 more comments on this page.
Rashi on Nazir 28a · Sefaria
Tosafot
אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו לעבירה זו ויביאנו לעבירה אחרת:
שהרי לא מעל בשוגג אם שגג והקריב קרבן על הדם קרבן של חלב דאכתי בקדושתייהו קאי כיון דבהמה קדושה קדושת הגוף ולא נפק לחולין בהכי כיון שלא נהנה ממנה לא כיפר במזיד דלא עשה כלום שאינו יכול להתכפר בקרבן של דם כלל לא מעל אם עשה (בו) בשוגג הואיל ואינו מוציאו מרשות הקדש אלא מהקדש זה להקדש אחר ומתוך שלא מעל לא כיפר והכי מפרש ליה בפרק בתרא דכריתות (דף כז:) ואחרי שאנו רואין בשוגג דלא כיפר דין הוא כשנתכוון לעקר חטאת חלב ולעשות חטאת דם דלא כיפר:
על חטאתו וכפר הכהן על חטאתו בכבשה דיחיד כתיב אלמא דבמזיד אינו יכול לשנות אפי' במעות וכן תניא בתוספתא דכריתות [פ"ד] הפריש מעות לחטאת חלב והביאום על חטאת דם לחטאת דם והביאום לחטאת חלב בשוגג מעל לפיכך כיפר במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר [אלמא] במזיד אף במעות לא כיפר וכ"ש בהמה דלא מצי משנה ולפי' זו התוספתא משמע דנסיבא קרא אחרינא על חטאתו ולא פסוק ראשון שדרש כבר: ה"ג שהרי מעל וכפר שהמעות אין בהם קדושת הגוף ויוצאין מקדושתן בקל וכשמשנה אותו לקרבן אחר נפקי המעות לחולין והרי הן חולין ביד מוכר הבהמה דאי לא נפקא לחולין לא מעל ולכך נמי כפר בשוגג ולכך במזיד נמי נימא דכפר הואיל ושייך בהו שנוי בשוגג אמר ומעל וכיפר ולא במזיד ומיהו אי לא הוה ילפי' [קרא ה"א] מזיד וכפר אע"ג שדרשנו וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו תרתי שמעינן מיניה כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נב.) אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו וכולהון דרשינן מחד אתם:
קתני מיהא לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו מאי לאו אפילו בעלת מום אלמא כמפורשין דמיין דאי כסתומין לגלח כמו על מעות סתומין ומדמי הילכתא דה"ה דלענין אותה ההלכה נתקבלה דמעות סתומין יפלו לנדבה נימא דוקא מעות ולא בהמה ואפילו בעלת מום וליכא למידחי דהא דקתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו היינו במפורשין דאם כן היכי מסיק אבל יוצא במעות אביו שהרי מגלח על מעות אביו והא אין מגלח אלא על מעות סתומין של אביו כדקתני בהדיא במתניתין (לקמן נזיר דף ל.):
לא תמימים עליהם אינו מגלח דהויא כמפורשים:
נזרק עליה אחד מן הדמים כגון שגמרה נזירות בטהרה והביאה קרבנות נזירות טהרה שהן ג' בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים ונזרק עליה אחד מן הדמים חטאת או עולה או שלמים אינו יכול להפר נדרה לענין שלא תצטרך לגלח ולהביא שאר קרבנות דלפי שאין כאן עוד עינוי נפש דביין מותרת ואי משום שצריכה לגלח ומטו עליה אשה מתגלחת אפשר לה בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא אבל אי לא נזרק הדם עדיין דאסורה [ביין] מיקרי שפיר עינוי נפש אע"ג דלא מיתסרא אלא שעתא פורתא:
רבי עקיבא אומר אפילו נשחט ולא נזרק הדם אינו יכול להפר בגמרא מפרש משום הפסד קדשים ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השריפה שהיא אינה צריכה לחטאת וגם לא יוכל לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה יש להסתפק אם היפר לה אם מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:
בד"א שאינו יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים בתגלחת טהרה כדפי' שגמרה נזירות בטהרה אבל בתגלחת טומאה כגון שנטמאת בנזירותה והביאה קרבנותיה בטומאה אע"פ שנזרקו דמים יכול להפר מפני שאפשר לומר לה אי אפשי באשה מנוולת כלומר שהיא צריכה למנות מעתה נזירות טהרה ותאסר ביין ויש כאן עינוי נפש וה"נ בגמרא מצינו לשון ניוול שר"ל עינוי וקשה לישנא (דעינוי) דאי אפשי דהוי ליה למימר משום עינוי וצ"ל דקאי אדר"ע דקאמר שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר [לבוא] להפסד קדשים אע"ג דאסורה ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק דמן ויש כאן ענוי נפש פורתא בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא עינוי נפש גדול שסותרת ובעי למימני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בעינוי] גדול א"נ משום דר"מ קאמר האי לישנא אי איפשי קאמר ת"ק נמי אי אפשי:
2 more comments on this page.
Tosafot on Nazir 28a · Sefaria
Shita Mekubetzet
יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו אפילו מן הקל על הקל שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא בשוגג על הדם או איפכא. והוא הדין מן החלב על החלב ומן הדם על הדם דין הוא שלא כיפר כשמשנה מקדושה לקדושה שהרי לא מעל ולא כיפר בפרק בתרא דכריתות. דכיון דלא מצי מעל כפורי נמי לא מצי מכפר. שאם הפריש בהמה על החלב ושגג ונתנה לכהן להקריב על הדם דלא מעל דאכתי בקדושתייהו קיימי ולא נפקא לחולין בהכי. אי נמי אפילו מכרה כל היכא דאיתיה ברשותיה דהקדש איתא ולא מעל כיון דלא נהנה ממנה. ומיהו אם נהנה ממנה מעל אף על גב דלא נפקא לחולין. וכיון דלא מעל לא כיפר שהרי הוא עצמו לא נתכוון לצאת בחטאת זו. הלכך אפילו הביא מדעת על הדם קרבן שהפריש על החלב או על הדם שניה ומתכוין לכפר דין הוא שלא כפר כלל. אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה כו'. שאם הפריש מעות לעצמו על החלב ושגג שהיה סבור שהן חולין ולקח מהן בהמה לחטאת דם כפר שהרי מעל שמוציאה לחולין. ולכך כפר משום דהרי הן מעות חולין שלקח מהן בהמה על הדם דקיימא לן כל היכא דמעיל נפקי לחולין. ואי נמי דאהני שינוי להתכפר בשגג במזיד נמי ובמתכוין לקח בהמה להקריב על חטאת דם ממעות שהפריש על החלב או מן החלב על החלב יתכפר על השניה בין מעל בין לא מעל. תלמוד לומר וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ממש. וכן תניא בתוספתא דכריתות הפריש מעות לחטאת חלב והביאו לחטאת דם או אפכא בשוגג מעל לפיכך כפר. במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר. הר' עזריאל ז"ל:
תלמוד לומר על חטאתו לא כתיב אלא חדא זימנא על חטאתו אבל גבי כשבה כתיב יביא קרבנו לחטאת וכתוב בפרשה וכפר עליו הכהן על חטאתו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
קתני מיהא בהמה שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזיר. מאי לאו בעלת מום. ואי כסתומה דמיא אמאי אין מגלח הא למעות קיימא. ולא מצית למימר דמיירי שפירש זו לחטאתי וזה לעולתי וזו לשלמי אבל בסתומה הוי כמעות ומגלח. דאם כן אמאי תנא בסיפא אבל מגלח על מעות אביו סתומה אפילו בבהמה בעלת מום נמי סתומה מגלח. וליכא לשנויי כיון דחזיא לדמי היינו מעות דהא תנא ברישא אין מגלח על בהמת אביו דמיירי בבעלת מום ואפילו הכי אין מגלח משום דמיירי שפירש בהדיא. הר' עזריאל ז"ל:
מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים או חטאת או שלמים אינו יכול להפר כדי לפוטרה משאר קרבנות ומגילוח. דכיון דנזרק אחד מן הדמים ראויה היא לגלח מיד. וקודם גילוח נמי מותרת לשתות כיון דתגלחת לא מעכבא ואם כן אין כאן נדרי עינוי נפש. ודברים שבינו לבינה נמי מן הגילוח ליכא דאפשר בפאה נכרית כדמוקי בגמרא. אבל קודם זריקה אף לאחר שחיטה כיון דהשתא אסורה ביין הוי עינוי נפש ויכול להפר. הר' עזריאל ז"ל:
ור' עקיבא סבר דאפילו נשחט ולא נזרק אינו יכול להפר ומפרש בגמרא משום הפסד קדשים. ואפשר דאף על גב דאמרו חכמים דאין לו להפר משום הפסד קדשים מכל מקום אם הפר מופר. ומיהו משמע אינו יכול להפר דר' עקיבא כמו אינו יכול להפר דתנא קמא. ותימה הוא דאם נטמאת שתביא קרבן טומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ר' עקיבא אומר נשחט עליה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר בגמרא מוקי לה בחטאת שאין לו תקנה ואיכא הפסד קדשים. וכיון דמותרת לשתות ביין לאחר זריקה בהאי פורתא ליכא למיחש לעינוי נפש נגד הפסד קדשים. וגם איפשר בפאה נכרית סבירא ליה כתנא קמא.
במה דברים אמורים בתגלחת טהרה שאז מותרת ביין מיד לאחר זריקה הלכך לא מצי מיפר. אבל תגלחת טומאה יפר אף לאחר זריקת דמים לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. דכיון שאסורה לשתות ביין עד זמן ימי נזירות שלם מצטערת ומתכחשת ומתגנה בעיניו וישנאה ולכך מיפר דהוי דברים שבינו לבינה. ולהכי לא נקט לישנא דעינוי נפש להודיע דאף ר' עקיבא דאמר לאחר שחיטה דאיכא עינוי נפש לא מצי מיפר משום הפסד קדשים בתגלחת טומאה מודה דיפר כיון דאיכא ניוול שיש זמן ארוך כל כך. הר' עזריאל ז"ל. ורבי אומר דאף בתגלחת הטהרה יפר משום דגלוח לאשה ניוול ויפר כדי שלא תצטרך להתנוול בגילוח. ונראה לי דאפילו נזרקו כל הדמים מפר כל זמן שלא גלחה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: גמ' מתניתין דלא כרבי אליעזר דאי כר' אליעזר האמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גלחה אסורה ביין וכיון דאית לה נוול מצי מפר. ואף על גב דנזרק הדם ויכולה לגלח עצמה ותהא מותרת ביין. מכל מקום כיון דאכתי לא גלחה ואיכא עלה מידי דשייך עינוי נפש מצי מיפר. וניוול דנקט לישנא דמתניתין נקט.
Shita Mekubbetzet on Nazir 28a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Nazir, daf 28, Amud Aleph, about 263 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 118 words
Opens “בִּזְמַן שֶׁהֵן סְתוּמִין וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֵן מְפוֹרָשִׁין…”
- Segment 238 words
Opens “יָכוֹל לֹא יֵצֵא בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ אֲפִילּוּ מִן…”
- Segment 325 words
Opens “יָכוֹל לֹא יֵצֵא בִּבְהֵמָה שֶׁהִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מִן…”
- Segment 421 words
Opens “שֶׁכֵּן אִם הִפְרִישׁ בְּהֵמָה עַל הַחֵלֶב וְהֵבִיא…”
- Segment 517 words
Opens “אֲבָל יוֹצֵא בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מִן הַקַּלָּה…”
- Segment 619 words
Opens “שֶׁכֵּן אִם הִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מָעוֹת מִן הַחֵלֶב…”
- Segment 710 words
Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל חַטָּאתוֹ״ — עַד שֶׁיְּהֵא…”
- Segment 810 words
Opens “קָתָנֵי מִיהַת בְּהֵמָה, מַאי לָאו אֲפִילּוּ בַּעֲלַת…”
- Segment 925 words
Opens “אֲבָל בַּעֲלַת מוּם מַאי — כִּסְתוּמָה דָּמְיָא?…”
- Segment 1022 words
Opens “מַתְנִי׳ נִזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים, אֵינוֹ…”
- Segment 1132 words
Opens “בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּתִגְלַחַת הַטׇּהֳרָה, אֲבָל…”
- Segment 1226 words
Opens “גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Nazir 28a · Segment 10 — “…אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ…”
Original text
בִּזְמַן שֶׁהֵן סְתוּמִין וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֵן מְפוֹרָשִׁין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּנוֹ״. בְּקׇרְבָּנוֹ הוּא יוֹצֵא, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּקׇרְבַּן אָבִיו.
when they are unallocated and not when they are allocated. Consequently, the same should apply to one whose father separated money for a regular sin-offering, i.e., he should be able to use them for his own sin-offering. Therefore, the verse states: “His offering” (Leviticus 4:32), which serves to emphasize: He fulfills his obligation with his own offering, but he does not fulfill his obligation with the money separated for his father’s offering.
יָכוֹל לֹא יֵצֵא בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ אֲפִילּוּ מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה, מִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה, אֲבָל יוֹצֵא בְּקׇרְבָּן שֶׁהִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מִן הַקַּלָּה עַל הַחֲמוּרָה, מִן הַחֲמוּרָה עַל הַקַּלָּה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּנוֹ... עַל חַטָּאתוֹ״, עַד שֶׁיְּהֵא קׇרְבָּנוֹ לְשׁוּם חֶטְאוֹ.
The baraita continues this line of argument: One might have thought that he does not fulfill his obligation with the money that his father separated if it is from money the father set aside to atone for a minor transgression and the son atones for a minor one, or from money the father set aside to atone for a major transgression and the son atones for a major one. However, the son may fulfill his obligation with the offering he separated for himself. From animals he set aside to atone for a minor transgression, he may atone for a major one, or from animals he set aside to atone for a major transgression he may atone for a minor one. Therefore, the verse states: “Then he shall bring for his offering a goat, a female without blemish, for his sin” (Leviticus 4:28), which indicates that he does not fulfill his obligation unless his offering is for the sake of his particular sin, not for some other transgression.
יָכוֹל לֹא יֵצֵא בִּבְהֵמָה שֶׁהִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה, אֲפִילּוּ מִן הַקַּלָּה עַל הַחֲמוּרָה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַקַּלָּה,
One might have thought that he does not fulfill his obligation with the animal he separated for himself, from animals he set aside to atone for a minor transgression to atone for a minor one; or from animals he set aside to atone for a major transgression, to atone for a major one; or even when from animals he set aside to atone for a minor transgression to atone for a major one; or from animals he set aside to atone for a major transgression to atone for a minor one.
שֶׁכֵּן אִם הִפְרִישׁ בְּהֵמָה עַל הַחֵלֶב וְהֵבִיא עַל הַדָּם, אוֹ עַל הַדָּם וְהֵבִיא עַל הַחֵלֶב — שֶׁהֲרֵי לֹא מָעַל וְלֹא כִּיפֵּר,
The reason is that if he separated an animal to bring as an offering for unintentionally eating forbidden fat and he instead brought that sin-offering for unintentionally consuming blood, or if he separated an animal to bring as an offering to atone for blood and instead brought it for eating forbidden fat, in that case he has not misused consecrated property, as the animal cannot lose its consecrated status. And just as it cannot lose its consecrated status, so too it cannot be redesignated to atone for a different sin, and therefore this animal also does not atone for him.
אֲבָל יוֹצֵא בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מִן הַקַּלָּה לַקַּלָּה, וּמִן הַחֲמוּרָה לַחֲמוּרָה, מִן הַחֲמוּרָה לַקַּלָּה, וּמִן הַקַּלָּה לַחֲמוּרָה,
However, one might think that he fulfills his obligation with the money he separated for himself, from money he set aside to atone for a minor transgression to atone for a different minor transgression; or from money he set aside to atone for a major transgression to atone for a different major transgression; or from money he set aside to atone for a major transgression to atone for a minor one; or from money he set aside to atone for a minor transgression to atone for a major one.
שֶׁכֵּן אִם הִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מָעוֹת מִן הַחֵלֶב וְהֵבִיא עַל הַדָּם, עַל הַדָּם וְהֵבִיא עַל הַחֵלֶב, שֶׁהֲרֵי מָעַל וְכִיפֵּר —
The reason is that if he separated money for himself to purchase a sin-offering to atone for unintentionally eating forbidden fat and he instead brought a sin-offering with that money for unintentionally consuming blood, or if he separated money to purchase a sin-offering to atone for consuming blood and with that money he instead brought a sin-offering for unintentionally eating forbidden fat, in that case he has misused consecrated property if he uses that money for a non-sacred purpose, as money can lose its sacred status when misappropriated. And just as it can lose its consecrated status, it can be redesignated to atone for a different sin; therefore this money atones for him if it was used to purchase an offering for a different transgression.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל חַטָּאתוֹ״ — עַד שֶׁיְּהֵא קׇרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ.
Therefore, the verse states: “For his sin” (Leviticus 4:35), which indicates that he does not fulfill his obligation unless his offering is for the sake of his particular sin, and he is not permitted to use money he consecrated for one type of sin to atone for a different sin. This concludes the baraita .
קָתָנֵי מִיהַת בְּהֵמָה, מַאי לָאו אֲפִילּוּ בַּעֲלַת מוּם? לָא, תְּמִימָה.
Rava now asks his question: In any event, the baraita teaches that a son may not use an animal separated by his father for his naziriteship offering. What, is it not referring even to a blemished animal? The fact that the baraita does not differentiate between types of animals indicates that a blemished animal has the status of allocated funds, as opposed to Rav Naḥman’s ruling that this animal is like his father’s unallocated funds, which the son himself may use. The Gemara rejects this: No; the baraita refers solely to an unblemished animal that is fit to be sacrificed; only an animal of this kind is considered allocated.
אֲבָל בַּעֲלַת מוּם מַאי — כִּסְתוּמָה דָּמְיָא? מַאי אִירְיָא דְּקָתָנֵי מָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו? לִיתְנֵי בַּעֲלַת מוּם! הָכִי נָמֵי, דִּלְמַאי חַזְיָא — לִדְמֵי, דְּמֵי הַיְינוּ מָעוֹת.
The Gemara asks: However, according to this explanation, what is the halakha of a blemished animal? Is it considered like an unallocated animal? If so, why does the baraita specifically teach that one may purchase an offering with the unallocated funds that his father separated? Let the baraita teach this halakha with regard to a blemished animal, and one would infer that the same applies to money. The Gemara answers as above: So too, this is the case; there is no difference between the two. The reason is that what is a blemished animal fit for? It is fit for its value, and this value is essentially money. Consequently, this baraita does not contradict Rav Naḥman’s opinion that a blemished animal has the status of unallocated funds.
מַתְנִי׳ נִזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ אַחַת מִכׇּל הַבְּהֵמוֹת — אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.
MISHNA: The previous mishna discussed the case of a husband who nullified his wife’s vow after she separated her offerings of naziriteship. This mishna deals with a husband who nullified his wife’s naziriteship after she had completed her term and brought her offerings to the Temple. If the blood from one of her naziriteship offerings was sprinkled on the altar on her behalf, the husband cannot nullify her vow at this point. Rabbi Akiva says: Even before the sprinkling of the blood, he cannot nullify the vow as soon as any one of the animals for her offerings has been slaughtered on her behalf.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּתִגְלַחַת הַטׇּהֳרָה, אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטּוּמְאָה — יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר: אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְנֻוֶּולֶת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף בְּתִגְלַחַת הַטׇּהֳרָה יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר: אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְגַלַּחַת.
The mishna continues: In what case is this statement, that he can no longer nullify the vow, said? It is when she is bringing the offerings for her shaving of ritual purity, when she has completed her term of naziriteship without becoming ritually impure (see Numbers 6:18). However, if she is sacrificing the offerings for her shaving of impurity, when she became ritually impure during her term of naziriteship, after which she restarts her naziriteship (see Numbers 6:9), her husband can nullify her vow. The reason is that he can say: I do not want a downcast [ menuvvelet ] wife, who does not drink wine. She would have to refrain from wine for a lengthy period if she were to begin her naziriteship anew. Rabbi Meir says: He can nullify her vow even at the stage of her shaving of purity, after she has begun sacrificing her offerings, as he can say: I do not want a shaven wife, and a nazirite is obligated to shave after bringing his or her offerings.
גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאָמַר: תִּגְלַחַת מְעַכֶּבֶת. וְכֵיוָן דְּלָא גִּילְּחָה — אֲסִירָה בְּחַמְרָא. וְכֵיוָן דְּאִית לַהּ נִיוּוּל — מָצֵי מֵיפַר (וּבְהָא פְּלִיגִי),
GEMARA: The Gemara comments: The mishna, which rules that a husband cannot nullify his wife’s naziriteship after the blood of her offering has been sprinkled at the end of the naziriteship term, is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. As, if it followed the ruling of Rabbi Eliezer, didn’t he say that shaving is indispensable for the end of a nazirite’s term, i.e., a nazirite at the end of his naziriteship is prohibited from drinking wine and becoming impure from the dead until he actually shaves? And in this case, since she has not yet shaved, she remains prohibited from drinking wine. And since she becomes downcast through her abstinence from wine, evidently the husband can nullify her vow even after the sprinkling of the blood of her offerings of purity.