Commentary page
Kiddushin 57b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerKiddushin 57b
Kiddushin 57b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 441 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מוקצה בהמה שהוקצה לתקרובת ע"ז אסורה לגבוה כדאמר בתמורה (דף כח.) מן הבהמה להוציא את הרובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה נעבד שהשתחוה לה:
רובע ונרבע בעדים דבני סקילה נינהו דכתיב (ויקרא כ׳:ט״ז) והרגת את האשה ואת הבהמה ונרבע דכתיב (שם) ואת הבהמה תהרוגו וילפינן לעיל (קידושין דף נו:) משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו ולהכי נקט בעדים דאינו נסקל בעד אחד דאמר מר (בב"ק דף מד:) כמיתת הבעלים כך מיתת השור:
יפו חומתה על הים:
בגבת חומתה על המדבר ורחמנא אמר שדה:
שעומד בתוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה מדכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר איכא הא מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא:
רבא אמר סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה התורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא:
אמר קרא קדש יהיה חסר וי"ו כתיב למידרש ביה קודש הוא וזה א' מן השלשה עשר במסורת חסרים:
אמר קרא קדש יהיה חסר וי"ו כתיב למידרש ביה קודש הוא וזה א' מן השלשה עשר במסורת חסרים:
17 more comments on this page.
Rashi on Kiddushin 57b · Sefaria
Tosafot
הרי רובע ונרבע בעדים דבעלי חיים נינהו ואסירי להכי נקט עדים דאי על פי עד אחד או על פי בעלים אינם אסורין להדיוט ואם תאמר לפי' ר"ת דמפרש דשור הנסקל שרי בהנאה כל זמן שהוא חי אלא עד אחר הסקילה וכן נמי קאמר ברובע ונרבע אם כן קשה מהכא דמאי קאמר דבעלי חיים אסירי דמשמע אסורין בהנאה אף מחיים ולפי שיטתו לא נזכר כאן הנאה כלל אלא ה"פ לא מצינו בעלי חיים דאסירי כלומר שהזהיר הכתוב שלא לשוחטו כדי לאכול הבשר ופריך הרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו ולא הזהיר הכתוב אלא לשוחטן כדי לאכול הבשר אבל ליהנות מהם כל זמן שהם חיים ודאי מותר:
כל שעומד תוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה פי' הקונטרס דבשדה לא מהני שילוח דבעינן ושלח על פני השדה וקשה שהרי מצורע היה ונטהר חוץ לעיר שהרי אסור ליכנס לפנים מן החומה וי"ל דשמא אחר כפרה היה הכהן נושאה או הוא או שלוחו לעיר ומשלחה חוץ לעיר:
מה שלי בשלך אסור פי' בקונטרס אסור בהנאה לפי שאין להם מי יתירם דכיון דהוקדשו אינן יכולין להיות מותרים אלא ע"י זריקה מתרת בקדשים ואלו שנשחטו בחוץ אין נזרקין והקשה הר"מ דכמו כן מצינו שזריקה מוציאה מידי מעילה ואפילו הכי אמרינן (מעילה דף יב.) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואע"ג שלא נזרק הדם וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי ויהיו מותרים באכילה לפיכך פירש הר"ם מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה:
תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו פי' בקונטרס דתלתי קראי צריכי חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד כדמפרש גמרא אם אינו ענין לשחיטה תניהו לאכילה דלבעלי מומין לא איצטריך קרא אף לשחיטה כדמפרש טעמא שהרי הוא מין הכשר והספר רוצה להביאו מסברא ולא צריך קרא אע"ג דבחיה נמי קאמר מרבה אני את החיה שישנה בשחיטה כבהמה משמע דבלאו קרא מייתי לה ויש לומר דה"ק מרבה אני את החיה בדוחק אי לאו קרא אבל כיון דאיכא קרא נוקי בה קרא אבל בעלי מומין יותר שוין שהן מין הכשר וישנו בשחיטה עוד י"ל ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו דמשמע דמצריך ג' קראי חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות ואיסור אכילה בדיעבד נפקי לה מקרא דתמימים דכי היכי דנפקא לן דאסירי לאכול תמימים מוזבחת ואכלת כמו כן נמי אסור הני מאחר דנפקא לן דאסור לשוחטן בעזרה דנאמר דקרא דמה שאתה זובח קאי אכולהו:
Tosafot on Kiddushin 57b · Sefaria
Rashba
נימא מתניתין דלא כר' שמעון דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר. והכא בשאינו שוה אלא שקל, אבל אם החמור שוה יותר משקל, דהיינו דמי שה, שהשה צריך שיהא שקל בההיא טופיאנ' דביני ביני היתה מקודשת ואפילו לר' יהודה, והכי מוקמיה לה למתניתין בבכורות פרק קמא (י, א). והא דלא פריך מינה בין לר' שמעון בין לר' יהודה הכא ולוקי לה בהכי, כדפריך מינה בפרק קמא דבכורות, משום דאההיא שנויא דהתלם קא סמיך, אי נמי דמשמע ליה הכא דמתניתין במקדשה בכוליה פטר חמור ולא בטופיאנ' דביני ביני.
מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה פירוש שהיא בשחיטתה כבהמה בשני סימנין, מה שאין כן בעוף שניתר בסימן אחד, אי נמי יש לפרש שהיא טעונה שחיטה כבהמה מה שאין כן בעוף, וכמאן דאמר (חולין ד, א) אין שחיטה לעוף מן התורה.
Rashba on Kiddushin 57b · Sefaria
Ritva
והרי רובע ונרבע בעדים פירוש ונגמר דינם למיתה דבעלי חיים נינהו ואסירי בהנאה דילפינן משור הנסקל והא דלא אקשו משור הנסקל גופייהו משום דמהני דהוה תרי עדיפא ליה לאקשויי ותו משום דפריך לעיל ממוקצה ונעבד פריך השתא מרובע ונרבע דהיה דכוותייהו דאסורי אפילו קודם גמר דין רבה אמר לה אמרה תורה שלח לתקלה. וכי תימא כיון דאיכא האי טעמא למה לי קרא דכל צפור טהורה. איכא למימר דקרא אסמכתא בעלמא כדפירש"י ז"ל. א"נ דאי לאו קרא לא שרינן משום האי טעמא איסורי הנאה:
לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פי' וכתב רחמנא בשל בכולהו משום דלא אסרה תורה אף אכילה והנאה אלא בבישול ולאפוקי צונן בצונן ולאפוקי נמי היכא דליכא ניתן טעם דבטיל כשאר איסורין ולא הוה ככלאים שחיט אחד אוסר' בגד גדול משום דהיתר בהיתר ותערובתן אוסרתן וכדפירש"י בדוכתיה:
ה"ג וכן היא בתורת כהנים ושחטו ושחט אותו מה ת"ל לפי שנאמר כו' ושיטת רש"י ז"ל דתרי ישחט אותו איכא ומייתרי חד לאיסור שחיטה וחד לאיסור אכילה תרוויהו למעוטי עופות דאלו בעלי מומין וחיה בלאו הכי מיתרבו כדקתני בכל חד מינייהו מרבה אני בעלי מומין מרבה אני חיה. אבל ר"י ז"ל לא פירש כן אלא דכולהו צריכי לאיסור שחיטה חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות דכיון דלא מיתרבו מסברא אלא מדוחק גדול פרטינהו קרא ולגבי אכילה לא בעי' קראי דהא איתקיש איסור שחיטה ואיסור אכילה בקרא דכי ירחק וזבחת ואכלת ונכון הוא ותנא דנקט גבי איסור אכילה ושחט אותו כדי נסבה:
והנכון יותר דהכא כתיב ושחטו ושחט אותו ואית בהו תלתא מיעוטי דהא מצי למכתב ושחט וכי כתב ושחטו הוה חד מיעוטא וכן באידך מצי למכתב ושחט או ושחטו וכי כתב ושחט אותו הוה תרי מיעוטי הוה. להו תלתא וחד מיעוטא מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב הוה להו ארבעה חד לתמימים וחד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות שלא ישחטו בעזרה ולגבי איסור אכילתן איכא תלת מעוטי חדא מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב ואידך מדכתיב זימנא אחרינא ושחט אותו דאית ביה תרי מיעוטי. ודרשינן חד לתמימים ולבעלי מומין דכיון דאתרבי בעלי מומין כתמימין לאיסור שחיטה וחד מינא נינהו תו לא בעי קרא לאיסור אכילה וחד לחיה וחד לעופות ובהכי מתפרשא כולה שפיר. אותה אתה משליך לכלב כלומר בשר שיצא חוץ למחיצתו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב זה שנכנס לפנים ממחיצתו ובדין הוא דעדיף הוא למדרשיה לאיסור קדשים בחוץ אלא דההיא לא צריך קרא דהא פשיטא דכל שלא קרב כהלכתו אסור הוא דאיסור שבו מחיים להיכן הלך:
Ritva on Kiddushin 57b · Sefaria
Meiri
בהמה שנעבדה או שהוקצית לע"ז אסורה לגבוה ומותרת להדיוט אפילו בעדים אחר שאינה בדין סקילה שכל לסקילה לתקלה וקלון אנו צריכים ובזו תקלה איכא קלון ליכא וכן כתבוה גדולי המפרשים אבל רובע ונרבע בעד אחד או על פי הבעלים שאין בה סקילה מכל מקום לגבוה אסורה ובעדים מיהא בני סקילה הם ואף להדיוט נאסרו משנגמר דינם:
צפור המשתלחת אינה משלחה אלא חוץ לחומת העיר על פני השדה לא לצד הים ולא לצד מדבר היערות שנאמר אל מחוץ לעיר אל פני השדה:
שער נזיר אסור בהנאה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע וכו' גדולו קדש ומכל מקום אינו תופש את דמיו כמו שביארנו במשנה:
פטר חמור מצוה לפדותו בשה ואם אינו פודהו עורפו על הדרך שיתבאר במקומו ועד שלא פדהו אסור בהנאה ואם מת קודם פדיון יקבר וכן אם לא פדאו ונערף אסור בהנאה הואיל ולא נפדה ומכל מקום אם מכרו אינו תופש את דמיו כמו שביארנו במשנה וגדולי המחברים כתבו בפטר חמור שאם מכרו דמיו אסורין ואני תמה אם כן האיך כללוהו בכאן עם אותם שאם מכרן וקדש בדמיהן מקדשת ושמא הם סוברים שהדמים אסור למוכר אבל מותרין לאחרים ואם כן כשיגיעו ליד האשה מותרים הם והרי יש ממון אצל המקבל:
בשר בחלב אסור בהנאה כך למדנו מפי השמועה נאמר בתורה לא תבשל שלש פעמים אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול:
חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אמרה תורה שחוט שלי בשלי ר"ל קדשים בפנים שנאמר ושחט את בן הבקר לפני י"י ושחוט שלך בשלך שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך וכו' בשעריך וכו' מה שלי בשלך ר"ל אם שחט קדשים בחוץ אסורין בהנאה שהרי נאסרו מחיים ואין כאן דבר המכשירן הואיל ובחוץ נשחטו אף שלך בשלי ר"ל חלין שנשחטו בעזרה אסורין ומכל מקום בקדשים ששחטן בחוץ חייב כרת אבל חלין שנשחטו בעזרה אין בהם חיוב כרת ומתוך שאיפשר להקשות בה מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת הביאוה ממקום אחר והוא שידעת שבמדבר לא הותרו לאכול בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה ובא להתיר להם בשר תאוה משירחק להם המקום ר"ל שיבואו לארץ ויתרחקו מן המשכן והוא שכתוב כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ולא סוף דבר תמימים הראויים להקרבה שהדבר מוכיח שעליהם בא איסור זביחתם במקדש הואיל והם הם שנאסרה אכילתם במדבר שלא בהקרבה אלא אף בבעלי מומין ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הם מאותו המין הראוי ליקרב אלא אף בחיה ואף העופות יכול אם שחט מותר תלמוד לומר כי ירחק וכו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל וכו' יכול בהנאה מיהא מותר תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו והכתוב מדבר בבשר שיצא חוץ למחיצתו כגון עובר שהוציא ידו על הדרך שביארנו במסכת חולין שנאמר בשדה שיצא בגלוי כעל פני השדה אתה נותן לכלב כשיצא ממחיצתו ולא חולין שנשחטו בעזרה שנאסרו בכניסת מחיצה ומכל מקום איסור הנאתם יש פוסקים שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואף אנו פסקנוה כן ברביעי של קמא ובשני של פסחים:
Meiri on Kiddushin 57b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה הרי רובע כו' דשור הנסקל שרי כו' וכן נמי קאמר ברובע ונרבע כו' עכ"ל רובע ונרבע בכלל שור הנסקל הם אלא דבפי' ר"ת לא הוזכר בהו אלא בשור נגח וה"ה דה"מ למפרך בשמעתי' סתם משור הנסקל וכ"כ בת"י דה"ה דה"מ למפרך מעגלה ערופה ולפי דברי התוספות לעיל דהך דרשה דכפרה כתיב בה אינו עיקר ניחא דאיכא למימר לר' יוחנן בעגלה ערופה נמי אינה אסורה מחיים ודו"ק:
בד"ה כל שעומד כו' פ"ה דבשדה לא מהני שילוח דבעינן כו' עכ"ל בדברי פסקי התוספות עומד חוץ לעיר ומשלחה שלא כנגד העיר עכ"ל כמ"ש מהרש"ל וכ"ה בתוס' ישנים ודקאמר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה כו' היינו שעומד סמוך לעיר מחוץ לה ויזרקנה כו' עכ"ל:
בד"ה מה שלי כו' וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי כו' עכ"ל דבריהם מגומגמין מה שייך כאן איסור אבר מן החי דלא הל"ל אלא שהשחיטה בחוץ תוציא מידי מעילה כמו המיתה אף על פי שלא נזרק הדם ואם נאמר שאין השחיטה דומה למיתה כלל כיון שמצינו שהשחיטה בפנים אינו מוציא מידי מעילה בלא זריקה א"כ מאי אהני ליה שתוציא בחוץ מידי אבר מן החי דהא בפנים נמי השחיטה מוציא מידי אבר מן החי ואפילו הכי אינו מוציא מידי מעילה בלא זריקה וה"נ נימא כן מבחוץ ודו"ק:
בד"ה ת"ל ושחטו כו' וחד לאיסור אכילה כו' אא"ע לשחיטה כו' עכ"ל כ"ה בפרושים ישנים אבל בפירוש הדפוס שלפנינו הגיה כפי' התוספות דאצטריך נמי חד לבעלי מומין כו' וק"ל:
Chidushei Halachot on Kiddushin 57b · Sefaria
Maharam
בגמרא אי מה שלי בשלך ענוש כרת נ"ל דכל זה מדברי התנא ר"מ ואיכא למפרך הא הוא קושית הגמרא ונ"ל דלפי המסקנא גם ר' מאיר אשנוייא דבסמוך ושחט ושחטו אותו וכו' סמך במה שאמר אמרה תורה שחוט שלי בשלי וכו' דהיכי שייך דלא הרגיש דאיכא למפרך פירכא דפרכינן:
שם ושחטו ושחט אותו וכו' נ"ל דברייתא היא:
בתוס' ד"ה מה שלי בשלך וכו' והקשה הר"ם וכו' פי' קושייתו כך הוא והאיך מצי למילף מה שלי בשלך אסור וכו' אדדבה נילף מיניה שריותא ונאמר מה שלי בשלך דהיינו קדשים בחוץ אותה שחיטה מוציאו מידי מעילה אע"ג שאין נזרק דהא לא גרע מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה וכמו כן נאמר בשלך בשלי דהיינו כששוחט חולין בעזרה אותה שחיטה מוציאה מידי האיסור שהיה בה קודם זה דהיינו איסור אבר מן החי ולשתרי אפילו באכילה וכ"ש בהנאה ועיין בריש מעילה דמשמע שם דשוחט קדשים שלא במקומם כמו דחנקינהו דמי ואין בהן מעילה אבל מ"מ נ"ל דאסירי ליהנות מהם דאיסורא דהקדש לא פקע מינייהו אלא שאין בהן מעילה כן נ"ל:
Maharam on Kiddushin 57b · Sefaria
Penei Yehoshua
רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י דקרא דלעיל דמרבינן משולחת להתירא אסמכתא בעלמא היא. ונראה שלא הוצרך לפרש כך אלא אליבא דר"ל דאוסר במשולחת מחיים וא"כ ריבוי דכל צפור טהורה דלעיל לא אתמר אלא לאחר שילוח וא"כ ע"כ דאסמכתא בעלמא היא משא"כ לרבי יוחנן הא פרש"י לעיל דלגמרי מותרת המשולחת וא"כ ריבויי' דכל ציפור טהורה איצטריך להתירה מחיים ואפשר דרש"י ז"ל סובר דלא שייך לומר דכל ציפור טהורה איצטריך להיתרה מחיים כיון דבעמוד ושלח קאי אלא דממילא מותרת לרבי יוחנן אפילו מחיים כיון דמותרת לאחר שחיטה תו לית לן למיסרה כלל דלא הוי דומיא דעגלה ערופה ולא דומיא דשחוטה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל מיהו לולי פירושו היה נראה דהא דאמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה היינו אהא דמקשינן ואיפוך אנא דודאי מוקמינן טפי קראי בדדמי דבמשולחת שייך טפי קרא דהיתירא משא"כ אי לאו קרא דכל ציפור הוי אסרינן תרווייהו מקרא דוזה אשר לא תאכלו או מעגלה ערופה ולא הוי סמכינן אהא סברא דשלח לתקלה דאפשר לקשור בה שום דבר לסימן ובלא"ה נמי לא שייך כ"כ הא דשלח לתקלה דלא אסר קרא אלא בודאי משולחת למי שמכיר בה אבל ספיקא ודאי שרי דציפורי מצורע לא שכיחי וקי"ל כל דפריש מרובא פריש וכיוצא בזה מפרש הריטב"א ז"ל בחידושיו ועיין בתוס' פ' כל הבשר דף קט"ו:
שם בפטר חמור נימא מתניתין דלא כר"ש כו' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לאחר עריפה וד"ה. לפי מה דמפרש עולא התם בבכורות דף ט' דטעמא דרבי יהודא דאוסר בהנאה קודם עריפה משום דהקפידה תורה בשה א"כ לר"י גופא נמי לא אמרינן דאינה מקודשת אלא לאחר עריפה משא"כ קודם עריפה מקודשת במאי דביני ביני כדמסקינן התם להדיא אליבא דעולא אלא משום דאיכא אידך לישנא התם דר"י ור"ש בקרא פליגי ולפום האי לישנא לר"י אינה מקודשת כלל קודם עריפה ע"ש:
שם אי מה שלי בשלן ענוש כרת אף שלך בשלי כו' ויש לדקדק הא קי"ל דאין עונשין מן הדין ונ"ל ליישב דלכאורה פשטא דקרא דהתם איירי בחולין שנשחטו בעזרה דהא כתיב איש אשר ישחט שור או כשב במחנה משמע שנשחטו בעזרה וא"כ איירי מחולין שנשחטו בעזרה והא דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו היינו שלא הביאו לשם קרבן כדכתיב להקריב קרבן אלא משום דדבר הלמד מענינו הוא דכולה ענינא בקדשים כתיב כמו שפרש"י בחומש וא"כ שפיר אמרינן הכא דכיון דאשכחן נמי איסורא בחולין בעזרה לית לן לאפוקי קרא ממשמעותו ואיכא למימר דכרת אתרווייהו קאי מש"ה איצטריך מיעוטא כן נ"ל:
Penei Yehoshua on Kiddushin 57b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' רשב"י אומר משום ר"ש (בן יוחאי) כן הוא בחולין קטז:
Gilyon HaShas on Kiddushin 57b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Kiddushin, daf 57, Amud Bet, about 441 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 114 words
Opens “מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד, דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי! כִּי…”
- Segment 227 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע…”
- Segment 353 words
Opens “דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְשִׁלַּח…”
- Segment 411 words
Opens “וְאִידַּךְ? אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא: ״שָׂדֶה״, מַאי…”
- Segment 57 words
Opens “רָבָא אָמַר: לֹא אָמְרָה תּוֹרָה: ״שַׁלַּח״ לְתַקָּלָה.…”
- Segment 615 words
Opens “בִּשְׂעַר נָזִיר. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא ״קָדֹשׁ יִהְיֶה…”
- Segment 722 words
Opens “אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו, וְיוֹצֵא…”
- Segment 829 words
Opens “בְּפֶטֶר חֲמוֹר. נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן,…”
- Segment 923 words
Opens “בָּשָׂר בְּחָלָב. מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:…”
- Segment 1049 words
Opens “מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי…”
- Segment 1131 words
Opens “וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר…”
- Segment 1236 words
Opens “אִי מָה שֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ עָנוּשׁ כָּרֵת, אַף…”
- Segment 139 words
Opens “אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ – שֶׁכֵּן…”
- Segment 1415 words
Opens “אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מֵהָכָא: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״…”
- Segment 1521 words
Opens “לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם... וְזָבַחְתָּ״,…”
- Segment 1640 words
Opens “וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים הָרְאוּיִם לִיקָּרֵב, מִנַּיִן…”
- Segment 1735 words
Opens “יָכוֹל לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט יְהֵא מוּתָּר?…”
- Segment 184 words
Opens “וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Kiddushin 57b · Segment 3 — “דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְשִׁלַּח עַל פְּנֵי…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Kiddushin 57b · Segment 14 — “אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מֵהָכָא: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״.…”
Original text
מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד, דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי! כִּי אֲסִירִי – לְגָבוֹהַּ, לְהֶדְיוֹט – מִישְׁרֵא שְׁרֵי.
the cases of an animal set aside as an offering to an idol, and an animal that was itself worshipped as an idol, which are living creatures and yet are permanently forbidden. The Gemara answers: There is a difference, as when they are forbidden, they are forbidden only to be used for the Most High, i.e., to be used as offerings in the Temple service, but it is permitted for a common Jew to derive benefit from them.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע בְּעֵדִים, דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי! אֶלָּא: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: לֹא מָצִינוּ רוֹב בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֲסוּרִים.
Rabbi Yirmeya objects to the explanation of Rabbi Yoḥanan: But an animal that copulated with a woman, and an animal that copulated with a man, in the presence of witnesses, they are living creatures and yet they are permanently forbidden, as the halakha is that these animals are killed, and one is prohibited from deriving benefit from them once they have been sentenced. Rather, the above explanation should be emended to say: Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: We have not found most kosher living creatures that are permanently forbidden while they are still alive, and it can be assumed that the inclusion of the verse is referring to that which is generally forbidden, even if there are exceptions.
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְשִׁלַּח עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – כְּשָׂדֶה, מָה שָׂדֶה מוּתֶּרֶת – אַף הַאי נָמֵי מוּתֶּרֶת. הַאי ״שָׂדֶה״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״שָׂדֶה״ – שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד בְּיָפוֹ וְיִזְרְקֶנָּה לַיָּם, בִּגְבָת וְיִזְרְקֶנָּה לַמִּדְבָּר, וְשֶׁלֹּא יַעֲמוֹד חוּץ לָעִיר וְיִזְרְקֶנָּה בְּתוֹךְ הָעִיר. אֶלָּא כֹּל שֶׁעוֹמֵד בָּעִיר וְיִזְרְקֶנָּה חוּץ לַחוֹמָה.
The Gemara offers another answer to the question of how the baraita knew which bird the verse is permitting. The school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “And shall let go the living bird into the open field” (Leviticus 14:7), which indicates that the bird is like a field: Just as a field is permitted, so too, this bird is also permitted. The Gemara asks: Is that word “field” coming to teach this? That word is necessary for that which is taught in a baraita : The word “field” teaches that one may not stand in Jaffa and throw the bird that is set free to the sea, or stand in Gevat and throw it to the desert, and that he may not stand outside the city and throw it inside the city. Rather, any manner in which he is standing in the city and throws it outside the wall to the field is valid. The word “field” teaches that one must set it free only to the field and nowhere else, not to teach that the bird is permitted.
וְאִידַּךְ? אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא: ״שָׂדֶה״, מַאי ״הַשָּׂדֶה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
And the other tanna , the school of Rabbi Yishmael, who derives that one is permitted to derive benefit from the bird based on the word “field,” replies: If so, that this was the only halakha the word is teaching, let the Torah write “field”; what is the significance of “the field”? Conclude two conclusions from it, i.e., both the place to throw the bird and the permission to derive benefit.
רָבָא אָמַר: לֹא אָמְרָה תּוֹרָה: ״שַׁלַּח״ לְתַקָּלָה.
Rava says a different answer to the question of how the baraita knew which bird the verse is permitting: The Torah did not say “let go” for it to serve as a stumbling block. If the bird sent free was forbidden, the Torah would not have commanded him to send it away, since people might eat it unwittingly.
בִּשְׂעַר נָזִיר. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא ״קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״ – גִּידּוּלוֹ יִהְיֶה קָדוֹשׁ.
§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with a nazirite’s hair, she is not betrothed. The Gemara asks: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from a nazirite’s hair? The Gemara answers: As the verse states with regard to a nazirite: “He shall be holy [ kadosh ], he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5), which teaches: His hair growth shall be holy.
אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו, וְיוֹצֵא לְחוּלִּין – אַף שְׂעַר נָזִיר תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין! מִי קָרֵינַן ״קוֹדֶשׁ״? ״קָדוֹשׁ״ קָרֵינַן.
The Gemara asks: If the hair of a nazirite can be compared to consecrated property by use of the term “holy,” then just as with regard to consecrated property, it transfers its sanctity to the money with which it is redeemed and it becomes desacralized, so too, a nazirite’s hair should transfer its sanctity to the money with which it is redeemed and the hair itself should become desacralized. This is not the halakha . The Gemara answers: Do we read holy [ kodesh ] in this verse, which is the term the verse uses for a consecrated item (see Leviticus 22:14)? We read “holy [ kadosh ].” Since a different conjugation of the term is used, the halakhot of the hair of a nazirite are not derived from those of consecrated property.
בְּפֶטֶר חֲמוֹר. נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְאַחַר עֲרִיפָה, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with a firstborn donkey, she is not betrothed. The Gemara suggests: Shall we say the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? As it is taught in a baraita : With regard to a firstborn donkey, deriving benefit from it is prohibited; this is the statement of Rabbi Yehuda. And Rabbi Shimon permits it. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: The mishna can be referring to one who betrothed a woman with a firstborn donkey after it has had its neck broken, and everyone agrees that it is prohibited to derive benefit from the donkey once its neck is broken.
בָּשָׂר בְּחָלָב. מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה, וְאֶחָד אִיסּוּר בִּישּׁוּל.
§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with meat cooked in milk, she is not betrothed. The Gemara asks: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from meat cooked in milk? The school of Rabbi Yishmael taught: The Torah states three times: “You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Exodus 23:19; Exodus 34:26; Deuteronomy 14:21). One verse serves to teach the prohibition against eating meat cooked in milk, and one verse serves to teach the prohibition against deriving benefit from meat cooked in milk, and one verse serves to teach the prohibition against cooking meat in milk.
מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי״. מָה לְהַלָּן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה – אַף כָּאן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה.
The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna , as it is taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Yehuda says: It is prohibited to eat meat cooked in milk but one is permitted to derive benefit from it, as it is stated: “For you are a holy people to the Lord your God. You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Deuteronomy 14:21), and it states there with regard to the prohibition of an unslaughtered animal carcass: “And you shall be holy men to Me” (Exodus 22:30). Since both verses employ the term “holy” he derives: Just as there, in the case of an animal carcass, it is prohibited to eat it but one is permitted to derive benefit from it, as the Torah explicitly states that it may be sold to a gentile, so too here, with regard to meat cooked in milk, it is prohibited to eat it but one is permitted to derive benefit from it.
וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁחוֹט לִי – בְּשֶׁלִּי. וְשֶׁלָּךְ – בְּשֶׁלָּךְ. מַה שֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ – אָסוּר, אַף שֶׁלָּךְ בְּשֶׁלִּי – אָסוּר.
§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with the items it enumerated, or with non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard, she is not betrothed. The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that one is prohibited from deriving benefit from a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard, derived? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Meir: The Torah said: Slaughter for Me, i.e., for offerings to God, in My place, inside the Temple courtyard, and your non-sacred animals that are intended for eating should be slaughtered in your place, outside the Temple courtyard. Just as one is prohibited from deriving benefit from My consecrated animals if they were slaughtered in your place, as one is prohibited from deriving benefit from a consecrated animal slaughtered outside the Temple, so too, one is prohibited from deriving benefit from your non-sacred animals if they were slaughtered in My place.
אִי מָה שֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ עָנוּשׁ כָּרֵת, אַף שֶׁלָּךְ בְּשֶׁלִּי עָנוּשׁ כָּרֵת? אָמַר קְרָא: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן לַה׳... וְנִכְרַת״, עַל קׇרְבָּן – עָנוּשׁ כָּרֵת, עַל חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה – אֵין עָנוּשׁ כָּרֵת.
The Gemara asks: If so, just as the act of slaughtering My consecrated animals in your place is punishable by karet , so too, to the act of slaughtering your non-sacred animals in My place should be punishable by karet . To counter this logic, the verse states: “If a man from the house of Israel slaughters an ox or lamb… and has not brought it to the door of the Tent of Meeting to sacrifice an offering to the Lord…and that man shall be cut off” (Leviticus 17:3–4). This teaches that it is only for an offering that one slaughtered outside the Tent of Meeting of the Tabernacle, or the Temple courtyard, that he is punishable with karet , but for non-sacred animals that one slaughtered in the Temple courtyard he is not punishable with karet .
אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ – שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת!
The Gemara asks: In light of the above difference in halakha between these two cases, the entire comparison can be refuted in the following manner: What is an aspect unique to slaughtering My consecrated animals in your place? It is that it is punishable by karet , and is therefore a severe prohibition, which could explain the halakha that one is prohibited from deriving benefit from them. The prohibition against slaughtering a non-sacred animal in the Temple courtyard, which is not punishable by karet , could be regarded as a less severe prohibition, and perhaps in this case it is permitted to derive benefit from the slaughtered animal. Therefore, the halakha that one is prohibited from deriving benefit from a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard still does not have a source.
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מֵהָכָא: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״. תְּלָתָא קְרָאֵי יַתִּירֵי, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?
Abaye quotes a lengthy baraita that serves as a source for the halakha that one is prohibited from deriving benefit from a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard. Rather, Abaye said it is derived from here: The Torah states three verses that have a superfluous element with regard to the various species from which one may bring a peace-offering: The verse “and he slaughters it” (Leviticus 3:2), the verse “and he shall slaughter it” (Leviticus 3:8), and the verse “and he shall slaughter it” (Leviticus 3:13). The Torah could simply have stated: “And he shall slaughter,” without adding: “It.” Why must the verse state the term “it” these three times?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם... וְזָבַחְתָּ״, בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה זוֹבֵחַ וְאִי אַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב, פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁלֹּא יִשָּׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה.
The baraita continues: The source for the halakha is because it is stated with regard to the ritual slaughter of animals for meat consumption: “If the place which the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:21), from which it is derived: When you are far from the place, i.e., the Temple, you may slaughter non-sacred animals for meat consumption, but you may not slaughter non-sacred animals in a near place, i.e., in the Temple. The verse serves to exclude non-sacred animals, thereby teaching that they may not be slaughtered in the Temple courtyard.
וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים הָרְאוּיִם לִיקָּרֵב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת בַּעֲלֵי מוּמִים, שֶׁכֵּן: מִין הַמַּכְשִׁיר. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחַיָּה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַחַיָּה, שֶׁהִיא בִּשְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹפוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ״.
The baraita continues: And I have derived the prohibition against slaughtering a non-sacred animal in the Temple courtyard only with regard to unblemished animals, which are fit to be sacrificed. From where do I know to include even blemished animals, which are not fit to be sacrificed, in this prohibition? I include blemished animals since they are at least of the type that is fit to be sacrificed. From where do I know to include the undomesticated animal, which is never sacrificed as an offering, in this prohibition? I include the undomesticated animal since it is rendered fit for consumption by means of slaughtering, like a domesticated animal. From where do I know to include fowl, as the Torah does not mention slaughter with regard to fowl, in this prohibition? The verse states: “And he slaughters it,” “and he shall slaughter it,” as well as “and he shall slaughter it,” employing the additional term “it” each time. These three verses teach that one may not slaughter any non-sacred animal in the Temple courtyard.
יָכוֹל לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט יְהֵא מוּתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם... וְזָבַחְתָּ... וְאָכַלְתָּ״, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּרִחוּק מָקוֹם – אַתָּה אוֹכֵל, וְאִי אַתָּה אוֹכֵל מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב, פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה.
The baraita continues: One might have thought that one may not slaughter ab initio but if he did slaughter it would be permitted for him to eat it. Therefore, the verse states: “If the place which the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock, which the Lord has given you, as I have commanded you, and you shall eat within your gates, after all the desire of your soul” (Deuteronomy 12:21), which is expounded as follows: That which you slaughter in a far place, outside the Temple, you may eat, but you may not eat that which you slaughter in a near place, which excludes non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard. Therefore, it is prohibited to eat a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard even after the fact.
וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים
The baraita continues: And I have derived only that the prohibition against eating the meat after the fact applies to unblemished animals,