Kiddushin 46a

נראין דברי תלמיד עולא קמסיים למילתיה ואזיל וקאמר נראין דברי ר' ירמיה שהוא תלמידו של רב הונא:

הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב בחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקה מרתח רתח אבל כולי האי לא שתיק:

יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באתה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהניא תו ריצוי האב:

אין לי דיכול למאן אלא אביה:

היא כו' וקס"ד בפיתה לשם קידושין אשמועינן קרא ולמימר דמצי הדרה בה:

לא תיזלו בתר איפכא דבר שאינו:

יכול לשנויי לכו קרא בפיתוי שלא לשם קידושין משתעי:

קרא בעי למימר דאביה יכול לעכב וכן היא ומהיכא תיתי לן לאוסרה בההיא בעילה למימר קידושין הן:

נראין דברי תלמיד משמע הכא דרב ירמיה תלמידיה דרב הונא הוה וקשה דבפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:). משמע דתלמיד חבר דרב הוה דקאמר התם רב צלי של שבת בע"ש א"ל רב ירמיה בר אבא מי בדלת א"ל אין בדילנא ומדלא קאמר ליה רב ירמיה מי בדיל מר שמע מינה שהיה לו תלמיד חבר ונראה דתרי רב ירמיה הוו:

אמר רב יוסף אי הכי בניחותא וסייעתא היא וכן היה רב יוסף רגיל לומר כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח.) א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא א"ל אביי צריכה קידושין כו' ולא תסייעיה מהא וי"מ דר"נ בא ליישב לעולם אימא לך שפיתה לשם אישות וגרסי' אלא אמר ר"נ ולא תימא דתיקשי לרב אסי דאמר אביה ולא היא דהא דקאמר הכא דיכולה למאן אינו ר"ל דלא תהא אשתו כיון דרוצה אביה אינה יכולה לעכב אלא ר"ל שמשלם קנס כמפותה כלומר כדין שאר מפותות שהאב ממאן כדפי' בקונטרס ופריך רב יוסף בתמיה אי הכי כו':

בין היא בין אביה יכולין לעכב ואע"ג דאמר רב לעיל (קידושין דף מד:) חיישינן שמא נתרצה האב היינו בסתמא ששמע ושתק אבל היכא דמיחה גילה בדעתו ולא מיבעיא אם לא נתרצה האב שיכולה היא לעכב אלא אפי' נתרצה האב יכולה לעכב וא"ת מה יועיל שתעכב אחרי שיתרצה האב הא בידו לקדשה בעל כרחה וי"ל היינו דוקא בתחילת הקידוש אבל היכא דנתקדשה שלא לדעת אביה ואח"כ נתרצה האב ואתה רוצה לומר דמקודשת מטעם דזכות הוא לו אמרינן כיון דבתו מעכבת דחוב הוא לו ולא היה מתרצה אם היה יודע דמעכבה ומיהו לפירוש הקונטרס לא קשיא מידי דפי' הואיל ובשעת קבלת הקידושין לא נתרצה האב אם באתה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו רצוי האב:

קרא בעיא פי' שלא תהא אשתו באותה ביאה פשיטא דהא אפילו לא ימאנו אינה אשתו בהך ביאה כיון שפיתה שלא לשם אישות בשלמא אם פיתה לשם אישות אשמועינן חידוש דבין היא ובין אביה יכולין לעכב אבל השתא מאי חידוש אשמועינן וליכא למימר דקרא ה"ק שאם יבא אביה לקדשה לאותו מפתה שתוכל בתו למאן דפשיטא שיכול לקדשה בע"כ ומשני לומר שמשלם קנס כמפותה פי' לעולם מיירי שפיתה שלא לשם אישות ואפ"ה אשמועינן רבותא דכי מעכבא איהי שמשלם קנס דכמו דתלה הכתוב קנס דמפותה במיאון האב כך תלאו במיאון דידה והאי מיאון דידה ודאי אינו מועיל לענין שלא תינשא לו דכיון דאביה רוצה שתהא אשתו אינה יכולה לעכב אלא מהני שמשלם קנס כאילו האב ממאן א"נ נפקא מינה היכא דבא עליה ואח"כ נתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה לעכב שלא תהא אשתו:

אמר רב יוסף אי הכי בניחותא וסייעתא היא וכן היה רב יוסף רגיל לומר כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח.) א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא א"ל אביי צריכה קידושין כו' ולא תסייעיה מהא וי"מ דר"נ בא ליישב לעולם אימא לך שפיתה לשם אישות וגרסי' אלא אמר ר"נ ולא תימא דתיקשי לרב אסי דאמר אביה ולא היא דהא דקאמר הכא דיכולה למאן אינו ר"ל דלא תהא אשתו כיון דרוצה אביה אינה יכולה לעכב אלא ר"ל שמשלם קנס כמפותה כלומר כדין שאר מפותות שהאב ממאן כדפי' בקונטרס ופריך רב יוסף בתמיה אי הכי כו':

ואפילו בקמייתא פי' בקונטרס אפילו הראשונה או השניה שוה פרוטה אע"ג דאין באחרונה שוה פרוטה מקודשת והא מלוה היא כיון דהקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא אכלה הראשונה כבר קודם שתקנה אותה בקידושין הויין מלוה גבה וא"ת כיון דבתורת קידושין אתו לידה היכי הוה מלוה הא אמרינן לקמן בפרק האומר (קידושין דף נט.) האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה נינהו היכא דבתורת קידושין אתו לידה וי"ל דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה והשניה איכא למימר דמלוה הן אצלה:

[אימא גמרה ומקניא כו' אע"ג דלא תלו בדידה להתקדש בפחות משוה פרוטה כדאמרינן בפ"ק מיהו בקל עושה צריכותא] ת"י:

לומר שמשלם קנס כמפותה וקשיא לן היכי דמי, אי בשהאב מתרצה בכך, מה מועיל מיאון דידה, דהא אביה מצי לקדשה בעל כרחה, ואי בשלא נתרצה האב, היינו מיאון דאב, ותירצו בתוס' דבמפותה גזרת הכתוב היא, דאף על פי שהאב יכול לקדשה בעל כרחה, מכל מקום מיאונה מועיל לענין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת. אי נמי בשפיתה כשהיא נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או שמת אביה שקנסה לעצמה, כדתנן (כתובות מא, ב) נערה שנתפתתה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה, ולומר דאף על גב שעכשיו היא ברשותה וקנסה לעצמה לא אמרינן שמחלה קנסה מדנתפתתה לו, אלא כיון דבשעת פיתוי דאב היתה ועכשיו שהיא של עצמה אינה מתרצית לו משלם קנס על ידי מיאונה. והרמב"ן נר"ו תירץ כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין ורצה אני ועמדה היא ומיאנה, והאב חוזר בו ואינו רוצה לקבל קדושיה בעל כרחה, וחוזר ותובע קנסה, וקא משמע לן דאף על פי שאינו משלם קנס מחמת עיכוב האב, דהא נפטר ממנו משעה שנתרצה לו בבית דין, אפילו הכי משלם קנס מחמת מיאונה.

אמר ליה אביי צריכה קדושין לדעת אביה יש לפרש צריכה שיתרצה האב בקדושיה, דהיינו בקבלת קדושין, וכן פירש הראב"ד, אבל רש"י פירש צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, ואף על גב דמשמע לעיל דאביי כרב ושמואל סבירא ליה דחוששין שמא נתרצה האב, ואי נמי לרבינא בשנתרצה האב בהדיא לבסוף מקודשת כפירושו של רש"י שכתבנו למעלה, איכא למימר דאביי מידחא דחי לה לרב יוסף לומר דקדושין שלא מדעת אף על פי שנתרצה האב אינן כלום, ולפיכך צריכה קדושין אחרים. אבל לדברי רבינו אלפסי אתי שפיר דלעולם אינה מקודשת שלא לדעת האב, ואביי כרבינא סבירא ליה, וההיא דאיהו אמר לקריבאי דאמר עלה אביי שארית ישראל לא יעשו עולה הא תריצנא לה לעיל דכרבינא נמי אתיא כמו שכתבנו למעלה.

ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן באחרונה ורב ושמואל דלא אוקמוה אסיפא ודחקי ומוקמי לה ארישא, איכא למימר משום דלא משמע להו אחת מהן אחרונה דוקא דאחת מהן כל שיש בה באחת מכולם משמע, וכן פירש הראב"ד ז"ל. ולפי פירוש זה פליג רב בפירושא דמתניתין בהדי רב אמי, אבל בעיקר דינא מודה ליה דהא רב מעות בעלמא חוזרין סבירא ליה, ולפי פירוש זה נמי גרסינן שפיר דאתמר המקדש את אחותו. דהא בהאי דינא שייכא. ואיכא למימר דרב ושמואל בדינא נמי פליגי עליה דר' אמי, בהתקדש לי בזו ובזו סבירא להו דאף על פי שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש בין כולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קאכלה, דומיא דהתקדשי לאחר שלשים דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת, כדאמרינן לקמן בפרק האומר (קידושין נט, א) לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות, מאי טעמא הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו דהני ברשותא קא מתאכלי, למלוה לא דמו מלוה להוצאה ניתנה, ולא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, והכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, וכי קא מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, והלכך הא דקתני היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהן שוה פרוטה, על כרחיך לאו אסיפא קאי, אלא ארישא, ור' אמי סבירא ליה דלא דמי להתקדשי לי לאחר ל' יום, דהתם הוא דיהב לה בדבור אחד, וכיון דגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות אלא שקבע זמן לחול בו הקדושין כי מתאכלי ברשותה מתאכלה, אבל הכא שהוא מחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי לי באלו, ודאי גלה דעתו שאינו רוצה שיחולו הקדושין כלל עד גמר כולן, ועד שתקבל את כולן אינן בידה אלא פקדון, וכשהוא אוכלת ראשונה היא לה שולחת יד בפקדון וחזרה [ֵשם] מלוה עליה, והלכך עד שיהא באחרונה שוה פרוטה אינה מקודשת, ובאחת דקתני הכי קאמר עד שיהא באחת שיש ביניהם, דהיינו אחרונה שוה פרוטה, ויש לנו כיוצא בזו בפרק הספינה (ב"ב פד, א) אם היתה מדה של אחד מהן דפירושו של האחד דהיינו הלוקח. ועוד אחר בנדרים בריש פרק נערה המאורסה. והא דקא מקשה להדיא לעיל והא מלוה היא, משום דמתניתין קשיתיה, דכיון דקתני עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן, ואין הראשונות מצטרפות עם האחרונה לשוה פרוטה, שמע מינה סבירא ליה לתנא דלא ברשותיה מתאכלי, ואם כן אפילו כי אית בקמייתא שוה פרוטה אמאי מקודשת, והא לטעמיה דתנא מלוה היא ואקמוה רב ושמואל ארישא דלאו למלוה דמי כדאמרן. והיינו דדייקא רבא תלת מדר' אמי, ולא דייק חדא מינייהו מדרב ושמואל, ופי' מעות בעלמא חוזרין, מעות כאלו שמקדש אינו גומר דבורו בדבור אחד אלא שמחלק דבורו בזו ובזו לא נתנו לטבועין משעת נתינתן, אלא מעות בידה פקדון עד גמר כולן, וכי קא מתאכלי ברשותיה דידיה קא מתאכלי, והלכך אינה מקודשת אלא אם כן יש באחרונה שוה פרוטה. והכי גרסינן איתמר המקדש את אחותו ולא גרסינן דאתמר, דהא ר' אמי. לא שייכא בהא דרב ושמואל, דאפשר דר' אמי בההיא כשמואל סבירא ליה, אלא הכא משום דאיירי במעות חוזרין אייתי נמי הא דרב ושמואל, ובירושלמי מוכיח כן דרב ושמואל התקדשי בזו ובזו להקתדשי לי לאחר שלשים יום מדמו לה, כמו שכתבנו דגרסינן התם (פ"ב, ה"א) רב ירמיה בשם רב אמר התקדשי לי בסלע זו לאחר שלשים יום אוכלת בתוך שלשים הרי זו מקודשת, אף ר' שמעון בן אלעזר מודי בה, מה בינה למלוה, מלוה לא נתנה לשם קדושין, קדושין לכך ניתנו משעה ראשונה, והתנן היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה, מעתה אפילו לא נשתייר שוה פרוטה, פתר לה על רישא אלמא רב סיפא דמתניתין בהתקדשי לי לאחר שלשים יום עביד לה, ועל דא הוא דמוקי לאוכלת ראשונה ראשונה ארישא כדכתבינן.

נראין דברי תלמיד פי' לאו היינו רבי ירמיה דאמרי' בברכות דאמר ליה לרב מי בדלת לה דאמרינן התם רב הונא חבר דרב הוה והכא קרי ליה תלמיד אמר רבא מאי טעמא דרב הונא הואיל ונעשיה בה מעשה יתומה בחיי האב פי' ואי לאו דניחא ליה בכל דהוא ואירצי בקידושיה ונישואיה לא הוה שתיק כולי האי ומסתברא דכיון דיהיב רבה טעמא דמסתבר לדברי רב הונא הלכתא כוותיה ואין נראין דברי תלמיד ומיהו דוקא בדשדיך. כנ"ל:

אתמר נערה שנתקדשה לדעת אביה כך הנוסחא בספרים ויש שמחקו אותה גירסא וכתבו קטנה דמשמע להו דבנערה דכ"ע אין האב צריך לעכב בפירוש שאין חוששין בה לנתרצה האב דמרתח רתח בהאי דעבדא כיון שיש בה דעת. ולא נהירא כדכתיבנא לעיל והכא נערה גרסי' דהא הכא בנתאכלו המעות עסקינן דומיא דהא דמותבינן עלה דהוו קדושי ביאה דליתה בעולם אלא ודאי כדאמרן ובנתאכלו המעות לא אפשר בקטנה לחוש לנתרצה האב ואפי' מתרצה לא מהני כדכתיבנא לעיל אלא ודאי נערה היא:

פיתה שלא לשם אישות קרא בעיא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס כמפותה.. תמיהא מילתא כיון שהאב רוצה בקדושיה ויכול לקדשה בע"כ למה משלם קנס מפני עיכובא שהרי אין המפתה משלם קנס אלא כשלא יכנוס אבל זה כונס הוא. ואיכא דמתרצי שהאב אומר הריני רוצה אם היא רוצה וכיון שכן ה"א דכיון דבדידיה תלא רחמנא ואין העכבה מצדו ממש אע"פ שתלה רצונו בה שוב אינו משלם קנס קמ"ל אם מאן ימאן מ"מ היא ג"כ יכולה לעכב לכנוס ומשלם קנס. ולא נהירא דהא כל כמה שאין האב רוצה לגמרי ותולה הדבר ברצונה כשהיא אינה רוצה אף הוא אינו רוצה ועכבה משלו איכא וראוי זה קנס מחמת עכוב האב לחוד ומאי מהני עכובא דידה. ותירץ רבינו הגדול וז"ל דהכא מיירי כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא אחר כך ואמרה איני רוצה וחזר האב ואמר איני רוצה לקבל קידושיה בעל כרחה וחוזר ותובע קנס. אי נמי שכיון שאמר האב רוצה אני מת או שבגרה והיא אינה רוצה ואינו יכול לכנוס אלא מדעתה דאי משום האב לא מיבעיא בשמת או בגרה קודם שיחזור בפירוש אלא אפילו בעודה נערה והוא קיים שחוזר ואומר איני רוצה לא כל הימנו לחזור בו מכיון שאמר בב"ד רוצה אני מיד נפטר הלה אע"פ שלא יכנוס אבל השתא יש לה רשות לעכב הרי הוא משלם קנס לאב או לעצמו מחמת עכבה שלה:

ואמרינן פיתה לשם אישות קדושין למה לי אמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה פי' קרא מיירי בשלא נתרצה האב בפי' באותה קדושין ואע"ג דחיישי' שמא נתרצה האב להצריכה גט אמרה תורה שאין לו לקיימה לה עד שיקדשנה קדושין גמורין כרצון האב או שיתרצה האב בפי' בקדושין ראשונים דהוו להו כקידושין דהשתא והשתא אביי מתרץ אליבא ורב לסיועיה למימרא דהא לא תקשי ליה דאיהו כרב הונא ורב ס"ל דבין היא בין אביה יכולין לעכב וכן הלכה ותו לא מידי:

מתניתין התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו כו' אוקימנא מתני' בדלא חשיב פרטא עד שיאמר קדושין לכל אחת ואחת כר"ש דבעיא התם גבי קרבן שבועת הפקדון שבועה לכל אחד ואחד וכו' והא דקתני סיפא היתה אוכלת בגמרא מפרשא היכא קאי וכל מאי דאמרינן במתני' אינה מקודשת לפי שאינה שוה פרוטה היינו שאינה מקודשת קדושי ודאי אבל בקדושי ספק איכא לשמואל דאמר בפ"ק חוששין שמא שוה פרוטה במדי:

גמרא היתה אוכלת אהייא אילימא ארישא מאי איריא אוכלת אפי' מנחת נמי פי' דאפילו במנחת נמי אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה דהא פרטא הוו דהתקדשי לי בזו קאמר בכל חדא מיניי' ולא מצטרפי אהדדי אלא אסיפא דקתני כללא בזו ובזו ומאי עד שיהא בא' מהן בכל אח' ואח' מהן דאע"ג דכיילינהו לכלהו כחדא דעתו לקדשה באיזו מהם ששוה פרוטה דלא גמרי קדושין עד דמטו כולה לידה וכי מטי כלהו לידה מיקדשא אפי' בקמייתא דשוויי' פרוטה: דאכילתיה ואמאי יהא מלוה היא דהא כיון דלא גמרי קדושי הוה לה מלוה כך הנוסחא בקצת הספרים. וה"פ דכיון דעבד כללא אין דעתו שיגמרו הקדושין עד שיפסיק לשונו ויגיעו כולם לידה וכי אכלתה לקמייתא עדיין לא גמרו קידושיו ופקדון הוא אצלה וכי אכילתה שלחה יד בפקדון ואיתעבידא מלוה גבה וכי מטו כולהו לידה דגמרי קידושי קמייתא מלוה היא גבה וא"כ היכי מיקדשא בה דהא אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. ואיכא למידק מאי קשיא ליה דהא רב לא קאמר אלא במקדש במעות שנתן לה בתורת מלוה אבל הכא תמרה קמייתא לקדושין גמורין ניתנה אלא שקובע לה זמן שלא תתקדש בה עד שיגיעו האחרות לידה והויא לה כההיא דאמרינן לקמן במכילתן האומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר ל' יום דלכי מטא ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דכיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה כי אכלה דידה אכלה ואיכא למימר דלא אמרינן כי אכלה דידה אכלה אלא כשגמר לשון קדושין והפסיק דבורו דהשתא אע"ג דלא חיילי קדושין מהשתא אלא לאחר זמן כיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה סתם כי מטו לידה דידה אינון דאי גמרו קדושין הוו מתנה לשם קדושין ואי לא גמרי משום דהדרי בהו להוו מתנה גמורה ואינם חוזרים הלכך אית לה רשות לאפוקינון מהשתא וכי אכלתינהו לאו מלוה היא כלל ולפיכך מתקדשת בהן לאחר ל' יום אבל הא דהכא כי מטיא קמייתא לידה לא גמר לשון קדושיו ולא הפסיק לשונו וכיון דכן לא יהיב לה רשותה לאפוקינון עד סוף דבריו ופקדון היא בידה בנתים וכי אכלה לאו דידה אכלה והויא לה מלוה גבה. ואי דמיא ההיא דאומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר שלשים יום להא דלקמן בשמעתין דמיא דא"ר שאם אמר לה התקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת אפילו בקמייתא דכי אכלה דידה אכלה מכיון שאמר לה באלו בעודן בידו גמר לשון קדושין אלא דלא חיילי קידושי עד דמטי לידה ומשום הכי כי מטיא לידה קמייתא זכיא בה לאנפוקה ודידה אכלה ולא הוי מלוה ואין זה של משנתינו דומה אלא לההיא דמקדש את אחותו דאע"ג דלא הדר' בהו לא אפשר דתפסי קדושי כלל וכן בזה שאמר בזו בזו ובזו דהוי כללא ומקדשא בכלם כי אמר בזו ונתן לה לא אפשר דחיילי קידושי אע"ג דלא הדרי בהו שהרי אינה מקדשה אלא בכלם ומשום הכי מדמינן להו אהדרי בסמוך וזה מבואר:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעולם ארישא כו' רב אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחד מהן שוה פרוטה עד שיהא באחרונה שבהן. פי' אבל בקמייתא דאכלתיה לא מקדשא מטעמא דקושיין דהוה לה מלוה:

אמר רבה שמע מינה מאוקימתא דרבי אמי דקאמר דתנא קתני דבאחרונה מקודשא ולא בראשונה שאכלה שמע מינה תלת מקדש במלוה אינה מקודשת דהא מה"ט לא מיקדשא בקמייתא וש"מ מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דהא מיקדשא בבתרייתא אע"ג דיהיב לה נמי קמייתא דהיא מלוה:

כבר ביארנו לשיטתנו שכל שנתקדשה שלא לדעת האב אינה מקדשת כלל ומה שנשאו ונתנו בשמועה זו בקטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אם יכולין בין היא בין אביה לעכב אם דוקא אביה ולא היא אין לה מקום לשיטתנו שהרי אין כאן קדושין כלל ומתוך כך לא הביאוה גדולי הפוסקים והמחברים ומכל מקום לדעת הפוסקים שכל שנתרצה האב מקדשת אם בשדיך אם בלא שדיך כל אחד לשיטתו אם נתקדשה שלא לדעת אביה ואף היא מיחת' בהן קודם שיתרצה האב אע"פ שנתרצה האב אחר כן אין הקדושין קדושין שמאחר שמיחת' קודם ריצוי האב הרי בשעת הריצוי אין כאן קדושין כלל שהרי הקדושין לא היו חלים עד שעת הריצוי וכל שקודם הריצוי אף היא היה בידה לעכב וכבר עכבה ומיחת' ויש מבלבלין שמועה זו בקושיות ותירוצין וכשתפרשה על הדרך שכתבנו אין צורך בכך כלל:

המפתה את הנערה ישנו בדין מהור ימהרנה לו על הדרך שיתבאר ואם מיאן האב בכך משלם קנס אפילו רצה האב כל שהיא מעכבת משלם קנס ואין אומרים הואיל וברצונה היה לא יהא בידה לעכב אלא אף היא מעכבת לענין שהוא חייב קנס בעכובה אע"פ שהאב רוצה בכך ושיכול לקבל קדושין ממנו בשבילה אם ירצה ואם פיתה לשם אישות ובעדים לשיטתנו צריכה קדושין אחרים ולשיטות שהזכרנו הכל תלוי ברצון האב אם בשדיך ואם בלא שדיך כל אחד לשיטתו אלא שיש אומרים אף לשיטה זו שדרך חלול הוא ואנן סהדי שלא נתרצה על הדרך שכתבנו למעלה:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין חלק השני והוא שאמר האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקדשת ואם לאו אינה מקדשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אמר הר"ם עד שיהא באחת מהן שו"פ בתנאי שתהיה האחת אשר בה שוה פרוטה נשארה האחרונה ויהיה כל מה שאכלה כאילו היא מלוה והעיקר אצלנו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואם היתה הנשארת פחותה משוה פרוטה אינה מקודשת לפי שאין קידושי מלוה דין קידושין:

אמר המאירי מאחר שבכל אחת מהן אמר התקדשי אין אחת מהן מצטרפת עם חברתה ואם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת באותה תמרה ששוה פרוטה ואם אין באחת מהן שוה פרוטה אינה מקדשת אלא קדושי ספק מחשש שווי פרוטה שבמדי אע"פ שיש בין כלן שוה פרוטה שהרי אינן מצטרפות זו לזו ואין שם קדושין אלא על אחת מהן והשאר כעין מתנה או פקדון ואין חלוק בזו בין אוכלת ראשונה ראשונה בין שהיא מנחת שהרי אין שם קדושין אלא לאחת וכן הדין אם אומר התקדשי לי בזו או בזו שכל אלו דבורים חלוקים הם התקדשי לי בזו ובזו ובזו או שאמר בזו ועוד בזו או באלון וברמון ובאגוז הרי אלו מצטרפות אחת עם חברתה וכל שיש בין כלן שוה פרוטה מקדשת וכן הדין בלא וא"ו ר"ל התקדשי לי בזו בזו בזו שכל אלו כלל הם ובכל אלו יש חלוק בין אוכלת למנחת שזה שכתבנו שכל שיש בין כלם שוה פרוטה מקדשת פירושו במנחת שנמצאו באחרונה כלם בעין וקדושין מתחילין בראשונה וגומרת באחרונה שהרי דעתו לקדש בכלם וכל שאוכלת ראשונה ראשונה כגון שאמר התקדשי לי בזו והיא לוקחת ואוכלת ובזו והיא אוכלת הרי משאכלה נעשית עליה מלוה עד שיגמרו הקדושין ונמצאת בשעת הגמר מתקדשת במלוה שהרי אין בשעת הגמר שוה פרוטה בעין ואם כן אינה מקדשת עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן ופירשוה בגמרא דוקא באחרונה ואפילו היה באחת מן הראשונות שוה פרוטה מכל מקום לא גמרו הקדושין עד האחרונה ונמצאת מלוה והמקדש במלוה אינה מקדשת אבל כשיש באחרונה שוה פרוטה אע"פ שמכל מקום אין הקדושין אלא בכלם הרי נמצאת באחרונה שהיא שעת הגמר שוה פרוטה בעין ונמצאת מתקדשת במלוה ופרוטה והמקדש במלוה ופרוטה מקודשת שדעתה על הפרוטה ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם אמר לה התקדשי לי באלו הואיל וכללן במלה אחת אפילו נתן לה אחת אחת והיא אוכלת מקדשת דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה כלומר שאע"פ שהן בידו ברשותה הם אלא שנוטלתם אחת אחת כדי לאכלם ומכל מקום למדת שסוף משנה זו ר"ל היתה אוכלת ראשונה ראשונה אסיפא דמתניתין קאי ר"ל בזו ובזו ובאחת מהן פירושו באחרונה:

ולמדת ממשנתנו שהמקדש במלוה אינה מקדשת והמקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה כמו שפירשנו וכן למדת שמעות בעלמא חוזרין כלומר מעות הנתנין לשם קדושין ואין נגמרין לקדושין כגון מקדש אשה הידועה לו באשת איש או נכרית שהמעות חוזרין שאינן אלא כפקדון אצלה ומתוך כך אף במשנתנו כשנותן לה את הראשונות הואיל ואין הקדושין נגמרין פקדון הם וכשאוכלתם נעשין מלוה ואלו היית אומר בעלמא מעות מתנה בזו כל שהיה אף באחת מן האחרות שוה פרוטה היתה מקודשת שהרי מאחר שאינה פקדון במנחת אינה מלוה באוכלת וקדושין גמורים הם והאומר בעלמא מעות מתנה דוקא במקדש אחותו וכיוצא בה שאין שם תפיסת קדושין כלל אבל זו כל שאתה מפקיעם ממלוה קדושין הם ואף אנו הצרכנו בה טעם אחר ברביעי של גיטין ופסקנו שם במקדש אחותו מעות מתנה אלא שיש חולקים כמו שיתבאר שם וגדולי המפרשים האריכו בביאור דבר זה הרבה:

ויש שואלים במשנה זו ממה שאמרו הרי את מקדשת לי לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת לשני ואם לא בא אחר וקדשה מקדשת לראשון אפילו נתאכלו המעות והיה לנו לומר גם כן הואיל והמעות לא נגמרו לקדושין עד שלשים יום הרי הם פקדון וכשאכלתם נעשה מלוה ומתרצים שבזו אין הקדושין חסרים לא נתינה ולא אמירה ואינם חסרים אלא זמן והזמן מאליו בא אבל זו שבמשנתנו מחסרים הם נתינה ואמירה שבשעת אכילתה לא השלים עדין לא נתינה ולא אמירה ואם אמר לה התקדשי לי באלו אע"פ שלא נתנם לה כאחת אלא שמונה והולך אחת אחת וכן אע"פ שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה כל שיש בין כלן שוה פרוטה מקודשת שהרי אף בזו אין בה חסרון אמירה ואע"פ שיש כאן חסרון נתינה הואיל ואמר לה באלו והתחיל ליתן כנתון דמי שבודאי על דעת קיום דבריו הוא נותן ומכל מקום אם בא אחר וקדשה קודם גמר הנתינה יראה שמקדשת לשני וכל שכן בהתקדשי בזו ובזו ובזו והתחילה לקבל וקדשה אחר קודם גמר הנתינה ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שאף בהתקדשי בזו ובזו ובזו אינה מקדשת לשני שהם דנין אותה כמעכשו ולאחר שלשים ואין נראה לי כן:

זהו ביאור המשנה וכלה עם מה שגלגלנו בביאורה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה בין היא וכו' ואע"ג דאמר רב לעיל חיישינן שמא נתרצה וכו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא הא דחיישינן לעיל שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון היינו דוקא בשידכו כדמוקי לה ר"נ אבל הכא לא איירי בשידכו ולא חיישינן שמא נתרצה האב ויכול לעכב דבכה"ג ניחא לרב ושמואל הך מתני' דאו מיאנו כו' כמ"ש התוספות לעיל דלא פריך מינה אלא לעולא ודו"ק:

בד"ה קרא בעי וכו' אי נמי נ"מ היכא דבא עליה ואח"כ נתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה לעכב כו' עכ"ל לכאורה לענין מיאון גופיה קאמרינן דהוה נ"מ וא"א לומר כן דאכתי תקשי בפיתה שלא לשם אישות קרא בעי אלא דר"ל דמאי נ"מ במיאון דידה לענין משלם קנס אם אביה רוצה להשיאה בע"כ של דידה אין כאן קנס וקאמרי דנ"מ אם נתייתמה שמת אביה אחר שנבעלה שמשלם קנס במיאון דידה ולא בעי לאוקמא ביתומה ממש דפטור מקנס והכי איתא בפרק נערה ע"ש:

גמ' ואפילו בקמייתא והא מלוה כו' מדברי מהרש"ל וקשה דמשמע אי אמרינן המקדש במלוה מקודשת היה שפיר ואמאי בעינן ש"פ וכו' ונראה ליישב משום דאי כו' עכ"ל ע"ש באורך ודבריו דחוקים הם דאם נימא דהמקדש במלוה מקודשת ודאי דאין לחלק בין מקדש בדבר אחר ובין מקדש במלוה ולמה לא תהני במלוה ע"י צירוף כמו במלתא אחריתא וסברא דחוקה היא לחלק בזה וכולה שמעתי' לא מוכחת כן ואין להאריך אבל אין כאן מקום קושיא דודאי איכא מ"ד לקמן דמקדש במלוה מקודשת אלא דהכא ה"ק כיון דבעי ש"פ באחת ולא מהני צירוף ע"כ משום דמקדש במלוה אינה מקודשת א"כ בקמייתא נמי לא תיקדש דהא מלוה היא וזה נ"ל ברור וק"ל:

שם אימא גמרה ומקניא נפשה וכו' אע"ג דלא תלי בדידה להתקדש בפחות מש"פ כדאמרינן בפ"ק מיהו בקל עושה צריכותא עכ"ל ת"י וק"ל:

בתוס' ד"ה בין היא בין אביה וכו' עד ואתה רוצה לומר דמקודשת מטעם דזכות הוא לו וכו'. פירוש דמן הראוי היה לנו לומר דלא יועיל ריצוי האב כלל דמה מועיל כשנתרצה אחר שקבלה הקדושין בלא ידיעתו ולא אמר לה צאי קבלי קידושייך אלא שאנו חוששין שמא נתרצה האב וזכות הוא לו לפי שכל אדם רוצה להשיא בתו כמו שכתב הר"ן אבל כשבתו מעכבת חוב הוא לו:

בא"ד ומיהו לפי' הקונטרס לא קשה מידי פי' שרש"י ר"ל מאחר שבשעת קבלת הקידושין לא נתרצה האב א"כ עדיין הקידושין תלוין ועומדין ולא יגמרו עדיין עד שיתרצה האב אז יחולו הקידושין על אותה הקבלה שקבלה כבר אבל כשהבת חוזרת קודם שנתרצה האב א"כ נתבטלה אותה הקבלה שהיא אינה רוצה שיהא אותה קבלה לשם קידושין וא"כ כשיתרצה האב אח"כ על מה יחולו הקידושין:

רש"י בד"ה הואיל ונעשה בה כו' והוא ראה ושתק או הפקיר זכותו שיש לו בה או שתיקתו הודאה כו' עכ"ל. ויש לתמוה דנהי דאי אמרינן שתיקתו הודאה ה"ל קדושין גמורין מטעם זכייה כמ"ש לעיל בריש הסוגיא או משום דה"ל כאומר צאי וקבל קדושייך כמ"ש הרא"ש מ"מ בטעמא דהפקיר זכותו שיש לו בה נהי דמהני לענין נישואין מ"מ היאך חלו הקידושין ע"י הפקר הא קטנה אין לה יד לקידושין אם לא שנאמר דלהאי טעמא דהפקר הוי קידושין דרבנן והיינו דקאמר הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ולגמרי הוי דכוות' שיש לה קידושין דרבנן ואוכלת בתרומה כן נ"ל ומזה סיוע לשיטת השאלתות וה"ג שכתבו דאפילו בחיי האב אי ליתא לאב תקנו לה קידושין והכי נמי כיון שהפקיר רשותו כמאן דליתא דמי וק"ל:

תוספות בד"ה בין הוא כו' ואף על גב דאמר רב לעיל חיישינן כו' עכ"ל. משום דמשמע להו דהא דאמר רב הכא יכולין לעכב היינו שאין לחוש לקידושין כלל מש"ה קשיא להו דאף על גב שמעכב עכשיו היה לנו לחוש שמא נתרצה וניחא להו דאיירי שמיחה מיד כששמע כן נ"ל בכוונתם ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דה"מ לאוקמי מימרא דרב הכא בלא שדיך אפשר משום דהנך תרתי מימרא דרב בחד לישנא אמרינהו קטנה שנתקדשה שלא לדעת לא ניחא להו לחלק ועמ"ש בסמוך בשם התוס' רי"ד:

בא"ד וי"ל היינו דוקא כו' מטעם דזכות הוא כו' מיהו לפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. נ"ל דלפי מה שהבינו בשיטת רש"י דהא דבנתרצה האב ה"ל קידושין למפרע היינו כשיטת הרשב"א שהבאתי בתחלת הסוגיי' לעיל משום דה"ל כאילו אמר התקדשי ע"מ שירצה אביך ומש"ה יכולה לחזור תוך הזמן כדקי"ל לקמן התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יכולה לחזור בה ולפ"ז צריך עיון מ"ט דרב אסי דאמר דאינה יכולה לעכב הא ודאי מצי הדרא בה ודוחק לומר דרבי אסי סובר כר"ל לקמן אמנם למאי דפרישית לעיל בריש הסוגיא בשיטת רש"י דהא דה"ל קידושין למפרע היינו משום דזכות של האב הוא כיון שנתרצה בסוף וא"כ סובר רב דכל שחזרה בינתיים לא אמרינן דזכות הוא לו והיינו ממש כדברי התוספות כאן ורב אסי סבר דאף על גב שחזרה בה אפ"ה הוי זכות האב כיון שנתרצה בסוף כן נ"ל אלא שהתוספות כתבו שיטת רש"י דלא כפירושם וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בד"ה קרא בעיא כו' אי נמי נ"מ היכא דנתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלפ"ז שפיר מצי לאוקמי בפשיטות לברייתא בפיתה לשם אישות ואפ"ה לא תיקשי לרב אסי דרב אסי גופא לא פליג אלא בנתרצה האב מטעמ' דה"ל זכותו למפרע אע"ג שחזרה בינתיים אבל קרא וברייתא דיכולה למאן איכא לאוקמי כשמת האב ויכולה למאן שלא תהא אשתו וכגון שלא שמענו שנתרצה האב דאין חוששין מדאורייתא שמא נתרצה ועוד דאפילו מדרבנן אין חוששין אלא שנתקדשה דרך כבוד אבל כשפיתה לשם אישות דדרך בזיון הוא אין חוששין כדאמרינן לעיל ועוד דהא קרא וברייתא מסתמא בלא שדיך איירי ולכ"ע אין חוששין מסתמא לשמא שדיך ונתרצה וצ"ע:

משנה האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי כו' ואם לאו אינה מקודשת. והיינו דלא הוי קידושי ודאי אבל קידושי ספק מיהא הוי כדשמואל לעיל בפ"ק דקדשה בתמרה אפילו כור תמרים בדינר מקודשת שמא ש"פ במדי וכ"כ הפוסקים ובהכי קשיא לי על מ"ש הריטב"א ז"ל כאן בחידושיו בסוף השיטה לקמן בבריית' דהא דאמרינן ל"ש בזו בזו ל"ש בזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת ומוקמינן לה כרבי דל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית פרטי הוי וכתב דהיינו להחמיר אמרינן דהוי פרטי ומקודשת לחומרא וא"כ מאי אירי' אם יש בכולן ש"פ אפילו בפחות מש"פ נמי מקודשת לחומרא מספק דשמא ש"פ במדי ויש ליישב לפי שיטתו לעיל בפ"ק דבדבר שאינו מתקיים לא חיישינן לשמא ש"פ במדי וא"כ נ"מ לדבר שאינו מתקיים או שנאמר דאם יש בכולן ש"פ הוי ספק קידושין דאוריית' משא"כ מחשש דשמא ש"פ במדי לא הוי אלא חששא דרבנן כמ"ש הריטב"א גופא לעיל בפ"ק:

גמרא מאן תנא התקדשי התקדשי ופרש"י אבל בזו ובזו לאו פרטא הוי ואף על גב דלפ"ז ה"מ למיפרך בהדיא אסיפא דמתניתין ולומר מאן תנא בזו ובזו פרטי הוי רבי שמעון מ"מ אשכחן בדוכתי טובא דניחא לש"ס להקשות מדיוקא דרישא אף ע"ג דתני סיפא בהדיא וכמ"ש התוספות בדוכתי טובא ולפמ"ש בסמוך בשיטת הריטב"א ז"ל יש לפרש דמסיפא ודאי לא פסיקא ליה להקשות דמצינן למימר דנהי דקתני אם יש בכולן ש"פ מקודשת לאו משום דכללא הוי לגמרי אלא משום חומרא דקידושין אמרינן דמקודשת להחמיר דלמא כללא הוי מש"ה מייתי מבבא דרישא דאיירי בודאי קדושין וא"כ מסתמא סיפא נמי איירי בכה"ג אלא דקשיא לי טובא על שיטת הריטב"א ז"ל ויבואר לקמן בסמוך מיהו לענ"ד נראה ליישב בפשיטות לא מיבעיא לפירוש ר"ת בשבועות דף ל"ח דבין לשמואל ובין לרבי יוחנן שייך פלוגת' דר"מ ורבי יהודא בולא לך ולא לך בוי"ו דלחד מינייהו כללא הוי א"כ מצינן לאוקמי שפיר סיפא דמתניתין דבזו ובזו בוי"ו כללא הוי כר"מ או כר"י משא"כ מרישא דמתניתין מקשי שפיר דהא בין לר"מ בין לר"י מיהא אשכחן חד דהוי פרטא או בוי"ו או בלא וי"ו וא"כ אמאי קתני התקדשי התקדשי דהוי פרטא ליתני בזו בזו בלא וי"ו דהוי פרטא דהא מדקתני סיפא דבוי"ו הוי כללא א"כ ממ"נ בלא וי"ו הוי פרטא אע"כ כר"ש אתיא דבין בוי"ו בין בלא וי"ו כללא הויא ולא אשכח פרטא אלא בהתקדשי התקדשי אלא אפילו לפרש"י בשבועות דלרבי יוחנן בוי"ו כ"ע פרטי הוי אפ"ה לא פסיקא ליה לתלמודא להקשות מסיפא כיון דלשמואל מיהו לר"מ או לר"י כה"ג פרטי הוי מש"ה מקשי מדיוקא דרישא ממ"נ כדפרישית ועמ"ש בזה לעיל דף מ"ד החילוק שבין וי"ו או בלא וי"ו לענין שבועה אלא דלפמ"ש שם דמאן דמשוי טפי כללא בלא וי"ו מבוי"ו אף על גב דמסברא מצד הלשון הוי איפכא היינו דוקא לענין שבועה דאינו חייב אלא א' משום דבלא וי"ו לא קאי לשון שבועה כ"א אראשון וא"כ לפ"ז תקשי לן אפילו למאי דמוקי לה כר"ש נמי תיקשי אמאי קתני התקדשי התקדשי ליתני בזו בזו בלא וי"ו דנהי דלר"ש הוי כללא לענין שבועה משום דלשון שבועה לא קאי אכולהו אלא אקמא מ"מ הכא לענין קידושין לא מצית אמרת דמה"ט כשאמר בזו בזו בלא וי"ו אינה מקודשת אא"כ יש בראשונה דוקא ש"פ משום דלשון התקדשי לא קאי כ"א אקמא ולא אאחרונה דאפילו יש בה ש"פ לא מהני הא לית' דאפילו לא קאי התקדשי כ"א אקמא אפ"ה הוי מצי שפיר למיתני אם יש בא' מהם ש"פ מקודשת אפילו באחרונה דהא קי"ל לעיל כרבי יוסי דבעסוקין באותו ענין ונתן לה קידושין ולא אמר כלום מקודשת וא"כ לא גרע הא דקאמר מעיקרא התקדשי מעסוקין באותו ענין ותתקדש אפילו באחרונה ודוחק לאוקמי סתם מתניתין דהכא דלא כרבי יוסי ואפשר דאין ה"נ דגרע טפי דמדבר עמה על עסקי קידושין היינו שנתרצית להתקדש לו משא"כ הכא דזימנין שלא דיבר עמה ונתרצית לו וא"כ לא פסיקא ליה למיתני בזו בזו בלא וי"ו דאינה מתקדשת אלא בראשונה כשיש בה ש"פ ולא באחרונה ועי"ל דנהי דלר"מ ולר"י ע"כ צריך לחלק כמו שפירש"י לעיל דף מ"ד מ"מ לר"ש איכא למימר דלעולם בין בוי"ו ובין בלא בוי"ו כלל גמור הוא לכל מילי והיינו דמוקמינן מתניתין דהכא כוותיה כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר רבה רבי שמעון היא כו' לפי פשט לשון השמועה משמע דלהנך תנאי דפליגי אדרבי שמעון סברי בסיפא דמתניתין בזו ובזו דאינן מצטרפין משום דפרטא הוי וכבר תמוהו רבים על הרמב"ם ז"ל שפוסק כסתם מתניתין דהכא ובהל' שבועות והל' נדרים פסק בהדיא דלא כר"ש והכ"מ שם והלח"מ כתבו שמחלק הרמב"ם בין קידושין לנדרים ושבועות כי היכי דלא תיקשי סתם מתניתין דהכא אנדרים ושבועות כ"כ בשם הר"י קורקו' ולפ"ז קשה סוגי' דהכא אמאי מוקי לה כר"ש דוקא ויותר יש לתמוה דלעיל דף מ"ד מקשה הש"ס אדריש לקיש ומי מצית לאוקמי מתניתין כרבי יהודא והקתני סיפא האומר לאשה התקדשי בתמרה כו' ואמר רבה מאן תנא התקדשי התקדשי רבי שמעון ומייתי הסוגי' דשבועות ומאי קושיא דעולם סיפא נמי רבי יהודא היא ומודה רבי יהוד' לענין קידושין דכללא הוי כמו שמחלק הר"י קורקוס ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב קצת והארכתי הרבה לפי נוסחאות מחולפים בש"ס ובלשון הרמב"ם ז"ל וכאן נקיטנא נפשאי בקצרה לפי מה שהתבוננתי החילוק בין קידושין לנדרים לבר ממאי דפרישית לעיל עוד אחת ראיתי דודאי מצד הסברא ולשון בני אדם כשאומר ענינים נפרדים בוי"ו משמע שהוי"ו כוללת ומחבר הענינים יחד אלא דמאן דסבר דאפ"ה פרטי הוי היינו משום דמשמע נמי א' א' בפני עצמו כדאשכחן כה"ג אפילו בלשון תורה לרבי יונתן דכל היכא דכתיב בוי"ו משמע א' א' ומשמע שניהם יחד וא"כ י"ל דה"ה בלשון בני אדם ואפילו את"ל דמאן דחשיב טפי פרטא אפילו בוי"ו ואפ"ה מודה מיהא דהיכא דאי אפשר לומר דהוי פרטא אמרינן דלכללא איכווין כיון דאשכחן תנאי טובא דאמרי דכללא הוי וכה"ג מצינן טובא בש"ס על לשון מהלשונות דתרי לישני משמע מלישנא דמהני ביה קאמר כההי' דר"פ השולח ולפ"ז ודאי סיפא דמתניתין אתיא שפיר ככ"ע דבזו ובזו בוי"ו אם אין בא' מהם ש"פ ויש בכולן ש"פ מצטרפים דמכיון שאדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ מהיכא תיתי נאמר דנתכוון לחלק וכאילו אמר התקדשי התקדשי ולמיהדר בי' מכל חד מתמרה זו לתמרה זו דמאי אולמא דהאי מהאי כיון שאין בשום אחד ש"פ ואדרבא מחשבתו ניכר' מתוך מעשיו דלפי שיודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ נתכוון לקדשה בכולם יחד ומה שלא אמר באלו היינו שרצה שלא יגמרו הקידושין עד שתקבל כולם כמ"ש הפוסקים והמפרשים אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך אילימא אסיפא ואפילו בקמיית' הא מלוה היא ומאי קשיא הא כיון שיש בראשונה ש"פ אית לן למימר דלפרטא איכוון כיון דלא שייך טעמא דאדם יודע מיהו לק"מ דמ"מ כיון דע"כ מוקמינן רישא דמתניתין כר"ש מדלא נקיט בזו בזו בלא וי"ו ברישא אם נאמר דפרט גמור הוא ואם נאמר דבלא וי"ו נמי שייך תרי לישני א"כ ה"ל למיתני בסיפא והוי רבותא טפי אע"כ דכר"ש מיתוקמא ומדיוקא דרישא שמעינן שפיר דליכא שום פרטא אלא בהתקדשי התקדשי לחוד וע"כ היינו כדפרישית דלרבי שמעון דוקא התקדשי התקדשי הוי פרט אבל אינך בין בוי"ו ובין בלא וי"ו כלל גמור הוי וא"כ מקשה שפיר אפילו בקמייתא הא מלוה היא כיון דכלל גמור הוא ודו"ק כנ"ל נכון ונתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהביא לשון משנתינו לפסק הלכה דבעיקר הדין אתיא ככ"ע אלא דמה שכתב התקדשי התקדשי ולא כתב בזו ובזו בלא וי"ו היינו משום דלשון המשנה ניחא ליה טפי כדרכו תמיד ובהנך דלא איירי מתניתין סמך על מה שכתב בשאר מקומות דבלא וי"ו דמי להתקדשי התקדשי אפילו בנדרים ושבועות לשיטת הגורסים כן בדבריו וכבר כתבתי שמחמת שינוי גרסאות אין להאריך יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף מו גמרא מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבה ר"ש היא. כבר כתבתי ליישב מה שהקשו המפרשים על הרמב"ם ז"ל שפוסק כאן כסתם מתני' דהכא ובהל' שבועות והלכות נדרים פסק בהדי' דלא כר"ש ונדחקו ליישב ולמאי דפרישית נתיישבו הדברים היטב עיין בפנים: