Kiddushin 2b

וניתני הכא האיש קונה כי היכי דתני בלישנא דרבנן האיש מקדש:

וניתני הכא האיש קונה בג' דרכים:

ומקנה אותה לעצמה בשתי דרכים. ומשני משום דאיכא בהנהו ב' דרכים מיתת הבעל:

בודקין את הזב במאכל ובמשתה בחולי בקפיצה במשא ובמראה ובהרהור שמא מחמת אחד מהן ראה ואנוס הוא וטהור דרחמנא אמר (ויקרא טו) מבשרו מאיליו ולא מחמת אונס והאשה באונס נמי מטמאה כדאמר בפ’ בנות כותים (נדה לו:) כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אומר:

ופרכינן מ"ט תני שלוש משום דרכים קאמרת:

ליתני דברים וניתני שלושה כי אורחא דגמרא:

ותני תרתי משום חדא בתמיה, שינה לשון כסף ושטר משום ביאה היה לו לילך אחרי הרוב:

הא מני דתני לשון דרך בקדושי אשה ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו:

אי נמי שדות בכסף יקנו והא דלא מייתי קנין שנכתב בתורה "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא) משום דבעי לאתויי קנין דשדה. וקשה: א"כ ה"ל לאתויי "השדה אשר קנה אברהם"! וי"ל: דמההיא ליכא למידק, דאיכא למימר "השדה אשר קנה אברהם" בחזקה או בשטר - דהא לא כתיב "השדה אשר קנה בכסף".

דאסר לה אכולי עלמא כהקדש והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו (נדרים מח.) "הרי הן מקודשין לשמיים" להיות לשמיים. ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. ומיהו: אם היה אומר "טלית זו מקודש לי" אין נראה שיועיל, דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו היא נאסרת לכל, אבל בככר וטלית לא שייך למימר הכי.

אי תנא קונה ה"א בעל כרחה ואע"ג דתני "האיש מקדש" דמשמע בע"כ, היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא. והא דקתני "היבמה נקנית" ולא קתני "היבם קונה" בע"כ - איידי דקתני "האשה נקנית" תני נמי סיפא "היבמה נקנית", דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ.

ליתני שלושה פירוש, משום דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה.

קשו קראי אהדדי אע"ג דמצינו כמה דברים שנקראים בלשון זכר ונקבה, דכתיב "יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר" (יחזקאל ב, ט) וכן "השמש באה" (ברא' טו, יז) "השמש יצא" (שם יט, כג) "המחנה האחת והכהו" (שם לב, ח), וכן בלשון חכמים מצינו גבי נר שכבתה אין זקוק לה (שבת כא.) "נר שכבה" (שם מד.), "הלכה חמורך טרפון" (סנהדרין לג.) "השוכר את החמור והבריקה והוליכה להר" (ב"מ עח.) "לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור" (כתובות עו.) וכהנה רבות. מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן ובקראי נמי יש שום דרשה, אי נמי: לפי שראה המשניות ששינו לשונם אחרי שני הפסוקים היה רוצה לתת בהם טעם ודקדוק עליהם.

הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה וא"ת: מלחמה נמי איקרי לשון נקבה דכתיב "ותכבד המלחמה אל שאול" (שמ"א לא, ג) "ותוסף עוד המלחמה" (שם יט, ח) ועוד כי היכי דקאמר דרכו של איש לעשות מלחמה ולא אשה - ה"נ דרכו של איש ללמוד תורה ולא אשה! וי"ל: דלא דמי, דהכא בתורה גופיה קאי דקרי הכתוב בלשון דרך ולא קאי בלומדיה, וכתוב "יצאו אליך" (דברים כח, ז) אאנשי מלחמה קאי והם האנשים שדרכם לעשות מלחמה.

[מפני מה אמרה תורה כי יקח וכו' פירוש: דמשמע בעל כרחה ולא כתיב "כי תלקח" דמשמע מדעתה. ת"י]

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים פירוש בקונטרס: לערלה ולרבעי ולשביעית, דלעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וא"ת: השתא דמשמע דרבעי נוהג באתרוג, א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין (ברכות לה.) דמשמע דאין רבעי נוהג בשאר אילנות. וי"ל דה"ק: כרם רבעי, כל היכא דמצי למתני והיכא דלא מצי למתני - לא פליגי עליה, דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מההיא דאתרוג איכא פלוגתא דתנאי בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מס' מעשר שני, ובשאר דוכתין: אי כמאן דסבר (ברכות לה.) נטע רבעי אי כמאן דסבר כרם רבעי (שם), לידע כמאן הלכתא. וי"מ: דאפילו מאן דתני כרם רבעי - מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר. ויש לנו נפקותא בדבר: דאי פליגי - דמאן דתני כרם רבעי דווקא, אבל בנטע אין רבעי כלל אפילו מדרבנן, ואמרו: (שבת קלט.) "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" וא"כ עכשיו בחו"ל אין דין רבעי נוהג באילנות, ואי מדרבנן - כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן. ומה שפירש הקונטרס: לשביעית אזלינן בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק - משמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לעניין שביעית. ולא דק, דבמס' שביעית (שביעית ג, א) תנן "כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב" והקשה רבינו ניסים דבפרק מקום שנהגו (פסחים נא:) תני איפכא! ותירץ: דבההיא דמס' שביעית דקתני "כל הספיחין מותרין" מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, דכיוון שגדלו רובן בשישית הם כשל שישית ומותרים אף לסחורה "חוץ מספיחי כרוב" שהם אסורים לסחורה כדין שביעית או אחר הביעור לאכילה, כדמפרשינן בירושלמי דכל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן אבל ספיחי כרוב - שדרכו לגדל אמהות אהמות - ויש עלין שהם גדלים בשביעית ושמא יקח מן העלין שהן אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי. וההיא דמקום שנהגו (שם) דקתני "כל הספיחים אסורים" מיירי בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דרבי עקיבא דדריש "וכי מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין אלא לימד על הספיחים שהן אסורים אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וקסבר כל שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה לא גזרינן בהם משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי היא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי ומאן דחזי לבר אינש דאכל ספיחי כרוב למוצאי שביעית לא אתי למיכל שאר ספיחים דהא שאני משאר ספיחים ולא גזרינן היתירא משום איסורא מ"מ ש"מ דלא אזלינן כלל בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים מדשרי ספיחי ששית שנכנסו לשביעית וי"ל דנהי דההיא דלא אזלינן בתר לקיטה מ"מ בתר חנטה נמי לא אזלינן אלא הגדל באיסור אסור בהיתר מותר מה שאין כן באתרוג ושאר אילן דאזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול:

ונתני הכא האיש קונה ואם תאמר קושיא זו הוה ליה לאקדומי כסדרא דמתניתין. ויש מרבותינו נר"ו מתרצים דאי אקשי ליה הכי, הוה משני ליה משום סיפא כדאמרינן בסמוך, ותו לא הוה קשיא אמאי תנא נקנית. דמשום סיפא הוא, דלא מצי למיתני מתקדשת. ואינו מחוור דאדרבה כל היכא דאיכא לאקשויי חדא ולשנויי שינויא דמיתרצא ביה כולא מתניתין טפי עדיף מאפושי הויי ופירוקי. ועוד דאם איתא דמקשה הוה ידע פירוקא אמאי מקשה ליה ואזיל. אלא דבהא איכא למימר דמאן דמותיב הוא דמפרק ולברורא למתניתין. ומסתברא דהאי קושיא דקא מקשה תלמודא וליתני האיש קונה לית לה עיקר. דאדרבה האשה נקנית עדיף טפי, דאי תני האיש קונה הוי צריך לאפושי בלישניה האיש קונה את האשה, אלא משום דאגב מקשה ליה הכי, ולא לעיקר קושיא. אבל לעיל קשיא ליה לימא דנקנית, משום דבכולא תלמודא קנין אשה בלשון קדושין מפיק ליה, משום הכי אקדמה דהאי קשיא והא לא קשיא.

תנא האשה נקנית דמדעתה אין בעל כרחה לא ואם תאמר אדרבה נקנית בעל כרחה משמע, ותנן נמי היבמה נקנית דהיינו בעל כרחה, כדתנן (יבמות צב, ב) הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד קנאה. ויש לומר דקונה משמע ודאי בעל כרחה, אבל נקנית משמע בין מדעתה בין בעל כרחה, ותפשת מועט תפשת ותפשת מרובה לא תפשת. אי נמי איכא למימר דלאו משום קונה ונקנית קאמר, אלא משום האשה, דכיון דתנא האשה נקנית משמע שאין הקנין תלוי באיש אלא אף באשה, אבל אי תנא האיש קונה הוה במשמע שהכל תלוי בו וכל שמקדש מרצונו ובעל כרחה מקודשת. וביבמה דקתני היבמה נקנית, משום דאף לשון היבם קונה אינו מדוקדק בו, משום דאף שלא לדעתו הוא קונה כדתני ר' חייא (יבמות נג, ב) אפילו שניהן אנוסין קנאה, משום הכי קתני מנקנית כלומר נקנית ממילא שלא מדעת שניהם, ואי נמי משום דתנא רישא נקנית תנא הכא נקנית, כיון דקונה נמי לא שייך ביה. ויש מי שהקשה אפילו תניא האיש קונה היכי הוה סלקא דנקנית בעל כרחה, דהיכי מצינו מקנה בעל כרחו. ואישמיטתיה תליוהו וזבין זביניה זביני ותליה וקדישו קדושיה קדושין דאגב אונסא דזוזי גמרה ומקנה נפשה הוי כאמימר דאית ליה הכין בפרק חזקת (בבא בתרא מח, ב) והכא לאו בעל כרחו לגמרי קאמר, אלא כי האי גוונא וקיימא לן כרב אשי דאמר התם באשה אינה מקודשת דהוא עושה שלא כהוגן [בעשו לו שלא כהוגן], ודוקיא דהכא כרב אשי אתיא. ואמימר מתרץ לה כתירוצה קמא, משום דתנא סיפא בדידה. כך נראה לי. והאיש שאנסוהו לקדש. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' אישות ה"א) קדושיו קדושין. והרב בעל העיטור (אות מ' ערך מודעה) כתב שאין קידושיו קדושין, דתלו' וזבין אמרו תלוה וקני לא אמרו. ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסיה גמר וזבין כל שכן דגמר וקניא.

ותני תרתי משום חדא וכו' אבל לעיל דאמרינן משום דבעי למתני כסף ליכא למפרך הכי. דהתם בכולהו שייך לשון קנין, אלא דבכסף אשכחן בהדיא, אבל הכא לא שייך דרך בשטר וכסף כלל. ומשום ביאה תני ליה. איכא לאקשויי אמאי שני בלישניה משום חדא.

מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש. קשיא לי ומאי אולמיה דתלקח דנכתביה. ונראה לי דמשום דתלקח משמע דתזמין עצמה ותתרצה בכך, דומיא דנקנית דמתניתין. אבל כי יקח משמע אפילו בעל כרחה כעין האיש קונה. וכיון שכן תלקח טפי דייק ולכתביה. וז שלא כפירוש רש"י והראב"ד ז"ל שהם פירשו תלקח שתיקח את עצמה ולפירושו הקשה הראב"ד ז"ל ומאי קושיא דהא אתא קרא לאשמועינן כי יקח ולא שיקיח את עצמו. ולפי מה שכתבתי אינו קשה דתלקח נמי הכי משמע דתלקח האשה ולא שילקח האיש לאשה. אבל הוא ז"ל תירץ דר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא (ב"מ קטו, א) ומפני מה אמרה תורה שלא יקיח הוא את עצמו.

והא דתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו' ואע"ג דשבעה לשון זכר הוא, ועד השתא דיתני שלשה קא קשיא לן כיון דהדרינן לפרוקי הא מני ר' שמעון היא דמשום שדרך האיש לחזור אחר האשה תני דרכים, אם כן כל היכא דתני דרכם משום שדרכו בכך הוא.

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים דהיינו לערלה ולשביעית ולרבעי כדתנן התם, ופירש רש"י ששלש אלה נוהגין בו כדרך שנוהגין באילן, ולירק בדרך אחד שמתעשר בשעת לקיטתו כירק ולא בשעת חנטה כאילן. והקשו עליו אם מצות שנוהגין בו קתני, ליתני לפאה ולשכחה, דאם נוהגין בו כאילן ליתני חמש כאילן, ואם נוהגין בו כירק מפני שאין לקיטתו כאחת ליתני ולירק בשלשה. ועוד ליתני להרכבה כאילן, דירק באילן אפילו בחוצה לארץ אסור, ואלו ירק בירק אינו אסור בחוץ לארץ, וירק באתרוג אסור אפילו בחוץ לארץ כשאר האילן. ויש לומר דאי אפשר למחשב פאה ושכחה, דאם תמצא לומר שנוהגין בו אי אפשר לומר שוה לאילן ולא לירק, דהא איכא ירק דנוהגין בו כמלבנות הבצלים וכל שמכניסו לקיום כדאיתא במתניתים (פאה פ"ג, מ"ד. פ"ו, מ"ט) ואם תמצי לומר שאין נוגין בו, אי אפשר לומר שוה לירק ולא לאילן, דהא איכא תאנה ושאר אילנות שאין לקיטתן בשעה אחת שאין פאה נוהגת בהן כדאיתא במתניתין (שם פ"א, מ"ד). והרכבה נמי לא תני, דכיון שדין הרכבה נמי נוהגת אף בירק, אע"פ שאינו נוהג בכל מקום כאילן ולא שייך למיתני ביה דרך. אבל בתוס' הקשו ליתני לכלאים דירק בכרם אסור ואילן שרי וליתני ארבעה כאילן, ומשום הכי פירשו דהכא דין חנטה ולקיטה קתני, כלומר לערלה ולרבעי ולשביעית בתר חנטה כאילן ולמעשר בתר לקיטה כירק, וכן פירש רש"י בעצמו במסכת ר"ה (יד, ב).

אי נמי שדות בכסף יקנו פי' וכ"ת דלא כתיב אשר קנה אלא בתר דקנה בחזק' אבל משום כסף לא מיקרי קנין וכסף השדה לא בא אלא לפרעון ומפני קפידתו של עפרון קמ"ל שדות בכסף יתנו וכי תימא ואכתי היכי תני תרתי משום חדא הא לא קשיא דשטר נמי איקרי קנין כדכתיב ואקח את ספר המקנה ולא קתני אשה נקחת משום סיפא דלא שייך בה לשון קיחה:

ואב"א אי תני גבי קידושין האיש קונה ה"א בע"כ פי' כיון דתלי מילתא באיש תני האשה נקנית מדעת אין בע"כ לא. וקשיא להו לרבנן ז"ל והא קתני סיפא והיבמה נקנית ואיתיה אפי' בע"כ ומפרקי לה דקונה משמע בע"כ דוקא אבל נקנית משמע מדעת ומשמע בע"כ ובאשה דהוי תחלת קנין משמע מדעת סיפא דיבמה דזקוקה ועומדת משמע בע"כ. והנכון דגט יבמה לא מצי למתני האיש קונה דא"כ הוא משמע דבעינן דעתו מיהת ואנן אמרינן התם דאפי' שלא מדעת שניהם נקנית כדקי"ל שאם נפל מן הגג ונתקע ביבמתו קנאה ולהכי קתני נקנית דמשמע מאליה ובסיפא דקתני וקונה את עצמה לא משמע לן אפי' בע"כ דהא לא אפשר דבדידיה תלה רחמנא כדכתיב ושלחה מלמד שאין האיש מוציא אלא לרצונו ותו דהא קתני מיתת הבעל דלא שייך למימר בע"כ וכיון דהכי הוא לא דק וקתני קונה את עצמה כיון דלא מצי למתני (קינה) ומקנה ובאידך פירקא דקתני האיש מקדש משום דלא אפשר למשמע בע"כ כדפירש הכא במתני' ותו דבלישנא דקנין הוא דאיכא למימר משום דאשכחן קנין דשדה בע"כ של מקנה דתלויה וזבין זביניה זבינא אבל קדושין לישנא דהקדש הוא ופשיטא מילתא שאין אדם מקדיש ממון חבירו בע"כ. ולא מצי למיתני הכא האשה מקנה עצמה דלא הוה לישנא תריצא דכתיב כי יקח ולא שתלקח אשה לאיש:

ומאי איריא דתני שלש לתני שלשה פי' בעלמא אורחי' למתני שלשה וארבעה שלשה ימים לפני אידיהם ארבעה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואמאי שני הכי לישני:

גירסת הספרים א"ה קשיא קראי אהדדי וקשיין מתניתין אהדדי ויש מעביר קולמוס על א"ה משום דהא לכולי עלמא נמי קשיא קראי אהדדי ומתני' אהדדי והנכון דשפיר גרסינן ליה ומשום דפריק תלמודא דדרך עיקרו לשון נקיבה אלא דזמנין דאשכחן ליה יוצא מן הכלל דהוי בלשון זכר אקשי ליה השתא בשלמא לדידי דרך הוי בין לשון זכר בין לשון נקבה כי הדדי כדאשכחן דכות' בלשון תורה כדכתיב רוח גדולה וחזק וכדכתיב והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר ואחרינא טובא ומ"ה נקיט קרא ומתניתין כדבעי זמנין בלשון זכר וזמנין בלשון נקבה אלא לדידך דאמרת דדרך עיקרו לשון נקבה קשיא קראי אהדדי ומתני' היכא דתני להו בלשון זכר דהיינו קרא דבדרך אחד יצאו אליך ומתני' דזב:

והא דאמרינן התם דבמלחמה קאי שאין דרכה של אשה לצאת במלחמה כתב בלשון זכר. ואיכא דקשיא ליה והא כתיב נכח ה' דרכם אשר תלכו בה והתם בזכרים הוה עובדא וכתיב נמי בשוב רשע מדרכו הרעה ומפרקינן לה דאנן הכי קאמרינן דהיכא דלא שייכא אשה כתיב בלשון זכר אבל היכא דשייכי אשה אע"ג דלא מיירי באשה קרי ליה בלשון נקבה והיינו לישנא דאמרינן איש דרכו לצאת במלחמה ואין דרכה של אשה לצאת במלחמה איש דרכו ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק אלמא טעמא מילתא מפני שאין דרכה של אשה בכך הוא הא אלו היתה דרכה בכך אע"ג דלא מיירי עניינא באשה ליה לן בה ונכון הוא. מיהו לדידי קושיא מעיקרא ליתא דאנן השתא קאמרינן בדרך לשון נקבה הוא וכי הוה לשון זכר הוי לבר מדינא וכיון דכן כל היכא דכתיב בלשון נקבה היינו דיניה וליה לן למיהב טעמא אלא להנהו דהוה בלשון זכר אלא דכיון דפריש טעמא דהנהו לשון זכר פירש נמי טעמא באידך דלשון נקבה כיון דאיכא טעמא אע"ג דלא צריך ליה:

רבי שמעון אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש כו'. פי' ובלשון קיחה הוא דאיכא למיפלג בין יקח ותלקח לפי שאן בו לשון קנין אלא לשון לקוחין בעלמא אבל מתני' דקתני האשה נקנית משמעות לשון זה היינו שהיא קנויי' לו וכיון דכן הוא היה הקונה והיינו נמי דהאיש קונה הוה משמע בע"כ ואלו כי יקח שהיא לשון ליקוחין לא משמע בע"כ:

הא דתנן אתרויג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתא לערלה ולרבעי ולשביעית ופרש"י זלה"ה שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. והקשו עליו בתוס' א"כ דכלהו דיני אתרוג דשוה לאילן או לירק קתט ליתני נמי לשכחה ופיאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחד וכדממעטינן מהאי טעמא תאנה ואת"ל דס"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגין בו כאילן ולאו קושיא הוא דלא שייך למתני שוה לאילן אלא במידי דליתיה בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתיה אלא בירק ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאינה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחד ואיכא נמי ירק שנוהגין בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלי' ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוה אילן ונוהגין בהן. מיהו הא קישא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר"ה שלו שבט כאילן. ונ"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהם ובמס' ר"ה פירש"י ז"ל דה"ק לערלה ולרביעי ולשביעית שהולכים שלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלחוד משום דבעי למתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיט' כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מלתא דדינם כאילן ואף על גב דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על ענייני חלוקים שפיר שייך למימר בשלשה דרכים וקמא עיקר. והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך אחד משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוץ דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תנא דרכים מיתרצא נמי הא ממילא. ואגב אורחין שמעינן מהא מתני' דאילן נוהג בו רבעי ואתיא כמ"ד נטע רבעי ולא פריך מינה בפ' כיצד מברכין למ"ד כרם רביעי משום דמצי למימר תנאי היא כדאיתא התם. ותו משמע הכא דבשביעית הולכין בירק אחר לקיטה מדתני באתרוג שוה לאילן בחנטה אלמא אי הוה שוה לירק לא הוה אזלינן ביה אלא בתר לקיטה. וק"ל הא דאמרינן בפסח ראשון כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב. ופירש רבינו נסים ז"ל דבירושלמי מפרש דבספיחי ירק דששית הנכנסת לשביעית מיירי והכי פירושו כל ספיחי ירק שחנטו בששית ונכנסו בשביעית מותרים אפילו בשעת הביעור מכיון שחנטו בששית ולא גזרינן דילמא מאן דחזי סבר שחנטו בשביעית דמנכר הוא דספיחים הם חוץ מספיחי כרוב שאינם נכרים ואתו למטעי בהו אלמא בתר חנטה אזלינן בהו ובתוספות העלוה בגמגום ומסתברא לפרושי כל הספיחים של ששית מותרים בשביעית קודם שעת הביעור דוקא כדין פירות שביעית דבתר לקיטה אזלינן חוץ מספיחי כרוב שהן אסורין אפי' תוך זמן הביעור לפי שאינם נכרים שהם ספיחים דהרואה סבר שנזרעו בשביעית ואתי למזרע בשביעית לאחר זמן הביעור כולן ספיחים נינהו בשביעית ובתר לקיטה נינהו כנ"ל:

ראיית הקרי אין בה אלא טומאת ערב אבל טומאת זיבה טעונה שבעה נקיים וכבר התבאר במסכת נדה שהקרי הוא היוצא בקושי האבר ובהנאה ואינו נגרר אלא שהוא דבק ומתקשר ולבן הרבה כלובן ביצה שאינה מוזרת וזיבה היא באה מדרך חולי ויוצאת שלא בקושי האבר ואין ביציאתו תאוה ולא הנאה והוא נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים ודוחה כלובן ביצה מוזרת וכבר ביארנו במסכת מגלה ובשאר מקומות שבזיבה כל שראה ממנה שלש ראיות נעשה זב גמור לכל דיני זיבה הן שראה אותם ביום אחד הן שראה אותן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופים כל שלא יפסיק יום אחד בין שתי הראיות שהזב תלה הכתוב בראיות ולא בימים מה שאין כן בזבה שתלאה הכתוב בימים ולא בראיות וכל שראה הזב שלש ראיות בזיבה נעשה זב אף לטעינת קרבן ר"ל שאע"פ שספר שבעה נקיים וטבל והעריב שמשו אינו נכנס למקדש ולא אוכל בקדשים עד שיביא קרבן ביום השמיני אבל כל שלא ראה אלא שתים אע"פ שהוא זב לענין טומאת משכב ומושב ולספירת שבעה נקיים ולטעינת מים חיים מכל מקום אינו זב לקרבן אלא סופר שבעה וטובל ומערב שמשו ונכנס למקדש או אוכל בקדשים והוא שאמרו אין בין זב בעל שתי ראיות לבעל שלש אלא קרבן הא בראיה אחת אינו זב כלל והרי הוא כקרי בעלמא ואינו טמא אלא טומאת ערב ואתה צריך לידע שהזיבה איפשר לה לפעמים לבוא על ידי אי זו סיבה ולא מחמת חולי גמור וכל שהוא כן אע"פ שראייתו בסימני זיבה אינה זיבה כלל אלא קרי בעלמא וכדכתוב מבשרו ולא מחמת אנסו ופירשו רבותינו במסכת נזיר שסבות אלו צריך לבדקן בשבעה דרכים במאכל ובמשתה במשא בקפיצה בחולי בהרהור במראה ופירושן במאכל ומשתה שאם אכל ושתה הרבה או אכל ושתה דברים המביאים לידי שכבת זרע תולין בה וכן אם נשא משא כבד או קפץ ממקום למקום קפיצה גדולה ובכלל אלו אם הוכה על גבו או שהיה חולה מצד אחר ומתוך חולשת כחותיו ורפיון עצביו אירע לו כך או שראה אשה ונתאוה לה הרבה או שהרהר הרבה בעסקי ביאה אם באשה שכבר מכירה או שאינה מכירה כל אלו תולין בהם אלא שסבות אלו לפי מה שהתבאר בתוספתא של מסכת זבים חלוקות בדיניהם שהמראה וההרהור תולין בהן בכל ראיות שהוא רואה בהם מעת לעת כדין ראיית קרי שתולין בה כל זיבה הבאה אחריה מעת לעת אבל שאר הסבות תולין בהם כל זמן שהוא מצטער מאותו משא וקפיצה וחולי או המאכל והמשתה אם שעור רב ואם שעור מועט אבל שאר סבות כגון שינה ושחוק ורכיבה אין משגיחין בהם ומכל מקום בדיקות אלו אין אנו צריכין להם לכל שלש ראיות אלא בקצתן והוא שראיה שלישית אין צריכה בדיקה כלל והשניה צריכה בדיקה לטומאה ולקרבן והראשונה צריכה בדיקה לקרבן וכיצד הוא הדין ראה ראיה ראשונה בין בסבה בין בלא סבה אינו זב כלל אף לטומאה ואם כן אינה צריכה בדיקה מחמת עצמה וכן לא מחמת השניה שהשניה אינה תלויה אלא בעצמה שאם נראית בלא סבה אע"פ שהראשונה בסבה הרי הוא זב לטומאה ואם היא בסבה אע"פ שהראשונה בלא סבה אינו זב לטומאה אלא שמכל מקום צריכה בדיקה מצד השלישית שאין קרבן אלא כשהשלישית באה אחר שתים שלא בסבה ונמצאת ראשונה צריכה בדיקה מצד השלישית והשניה מחמת עצמה לטומאה ומחמת השלישית לקרבן והשלישית אינה צריכה בדיקה כלל שכל שראה הראשונה בלא סבה אף כשראה השלישית בסבה נעשה זב לקרבן דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה בראיה שלישית הוקשה לנקבה וזהו שאמרו שם בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לטומאה הא משנזקק לטומאה דהיינו אחר שנעשה זב לטומאה אין עוד בדיקה:

אע"פ שבאיש כל זיבה הבאה מחמת אונס אינה זיבה על הדרך שביארנו באשה אינו כן אלא כל דם הבא בימי זיבה אפילו בא מחמת סבות אלו שהזכרנו או כיוצא בהן הרי הוא דם זיבה ונעשית בה זבה גדולה בראיית שלשה ימים רצופים אלא אם כן בדם הבא מחמת קישוי של ולד כמו שיתבאר במקומו ועל זו אמרו דרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק כלומר דינו של איש בהצרכת בדיקה אם בא מחמת סבה ואין דינה של אשה בכך:

אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית ר"ל שלענין שלשה דרכים אלו הולכין בהם אחר חנטה ואם נחנט בשלישית ונלקט ברביעית הרי הוא ערלה ואם נחנט ברביעית ונלקט בחמשית הרי הוא רבעי ואם נחנט בשביעית ונלקט בשמינית הרי הוא שביעית ואסורין ואם נחנטו בששית ונלקטו בשביעית הרי הן כשל ששית ומותרין ויש חולקים בשביעית כמו שביארנו בראשון של ראש שנה ובשלישי של סכה אבל לענין מעשר דינו כירק לילך בו אחר לקיטה אע"פ שנחנטו בשנה אחת אינו מתעשר מן הנלקט בשנה זו על הנלקט בשנה אחרת וזהו שאמרו אחר לקיטתו עשורו שלא בא להפקיע ממנו חיוב מעשר עד שעת לקיטתו שבודאי אם אכל ממנו במחבר דרך קבע חייב במעשר אלא שלא נאמר אלא לענין עשור מזו על זו וכן לענין שבשנה ראשונה ושניה מתעשרין מעשר שני ובשלישית מעשר עני והולכין לענינים אלו באתרוג אחר לקיטה וראש שנה שלו חמשה עשר בשבט אף לענין לקיטה כמו שביארנו בראשון של ראש השנה:

ולענין ביאור סוגיא גדולי הרבנים פירשוה בדרך אחרת והוא שהם פירשו שוה לאילן להיות ערלה ורבעי ושביעית נוהגין בו וגדולי המפרשים מקשים עליהם שאם כן היה לו לשנות גם כן ששוה לאילן לחיוב שכחה ופיאה מה שאין כן בירק הואיל ואין מכניסו לקיום וכן שאסור להרכיבו עם הירק דאלו ירק בירק בארץ אסור משום כלאי זרעים אבל בחוצה לארץ מותר אלא שעקר הדברים לענין ביאור כפי' ראשון ואף גדולי הרבנים עצמם פירשוה בראשון של ראש שנה כדעת ראשון:

גמ' ניתני דברים וניתני שלשה כו' בת"י אע"ג דאמרינן לעיל דהכא גבי אשה קאי קתני לשון נקבה היינו משום דקתני דרכים דמשמע לשון זכר ונקבה והכא פריך דניתני דברים וניתני שלשה דטפי ה"ל למתני בלשון זכר כמו בכל דוכתין עכ"ל:

שם מפני מה כו' בת"י כי יקח פי' דמשמע בע"כ ולא כתיב כי תלקח דמשמע מדעתה עכ"ל ומהרש"ל הגיה בגמ' תקח במקום תלקח וק"ל:

שם והא דתנן בז' דרכים כו' בת"י ואע"ג דלעיל לא קשיא מידי אלא משום דתני שלש כו' מ"מ פריך שפיר הכא דניתני דברים דמשמע דוקא לשון זכר עכ"ל:

שם והא דתנן אתרוג כו' בשלשה דרכים כו' ק"ק לעיל דפריך ממתני' דמסכת זבין מסדר טהרות משבעה אשלש דקתני הכא טפי ה"ל למפרך משלשה דקתני מקמיה בסדר זרעים אתרוג שוה לאילן בשלשה כו' אשלש דהכא מיהו למאי דמסיק התם דגבי זכר קתני לה דדרכו של איש ליבדק כו' ה"נ מצינן למימר לישנא דאתרוג זכר הוא ודו"ק:

תוס' בד"ה א"נ שדות כו' וקשה א"כ ה"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם כו' עכ"ל מלת א"כ אינו מדוקדק לכאורה במקום הזה וכבר הרבו בכוונת דבריהם מפרשי דבריהם ואין לי להאריך בהם ובדחוקיהם אבל הנכון בעיני דודאי למאי דקאמר נמי א"נ שדות כו' אצטריך נמי לג"ש דקיחה קיחה דכסף דאשה אקרי קנין כמ"ש התוס' לעיל אלא דמשמע להו הא דקאמר א"נ שדות בכסף כו' ולא סגי ליה בקרא דאשר קנה אברהם שנכתב בתורה משום דלא סמך בההוא קרא כסף לקנין כמו בהך קרא דמייתי מנביאים א"נ שדות בכסף יקנו דסמך בו הכסף לקנין (ועוד) [וע"ז] הקשו דמקרא דתורה נמי ה"מ לאתויי א"נ מכסף מקנתו דסמך גם בו הכסף לקנין ותירצו דלא איירי בההוא קרא בקנין שדה אלא בקנין ע"ע והוא בעי לאתויי קנין גבי שדה ואהא קשיא להו דאכתי ה"ל לאתויי מכסף מקנתו שנכתב בתורה דמשתמע מיניה דכסף אקרי קנין ואי משום דבעי לאתויי קנין דשדה כתירוצן קשה דא"כ ה"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם וגו' ר"ל דה"ל למסמך עצמו אההוא קרא דכבר מייתי ליה דכתיב ביה קנין גבי שדה דהשתא קרא דהשדה אשר קנה אברהם מגלה לנו שיש קנין *) [גבי שדה וקרא דמכסף מקנתו מגלה לנו שיש קנין] בכסף וממילא משתמע דהאי השדה אשר קנה אברהם בכסף היה שאמר כסף השדה קח וגו' ואכתי לא הוצרך לאתויי קרא דנביאים שדות בכסף יקנו ותירצו דמ"מ כיון שאינו מפורש בקרא דבכסף היה קנינו של אברהם בשדה יש לבעל דין לחלוק אע"ג שאמר הכתוב כסף השדה קח ממני לא היה נקנה לו השדה בכסף אלא בחזקה או בשטר ונתן לו הכסף לפרעון וקנינו דכסף אינו אלא בע"ע דכתיב ביה מכסף מקנתו לכך הוצרך לאתויי קרא דנביאים שדות בכסף יקנו דמפורש ביה דקנין השדה הוא בכסף וכיון דאברהם נתן לו הכסף מיד קנה השדה ולא הוצרך כלל לחזקה או לשטר וזה ברור ודו"ק:

בד"ה אתרוג שוה כו' פ"ה לערלה ולרבעי כו' בתר לקיטה כירק כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה אי נמי וכו' וקשה א"כ ה"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם וכו'. פי' ה"ל לאתויי האי קרא השדה אשר קנה וגו' לחוד דהוא פסוק של תורה ולמה לו לאתויי בתר הכי קרא הנביאים מאחר שהכל תלוי בלשון שדה דס"ל:

ד"ה דאסר לה וכו' והרי את מקודשת לי וכו' ר"ל וא"כ איך אמרינן הרי את מקודשת לי דמשמע שתהא לי כהקדש וא"כ אסר לה אנפשיה. ד"ה אתרוג שוה לאילן וכו' הקשה רבינו נסים וכו' ותירץ וכו'. עיין פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"א) בתוס' ובמס' שבועות בפירש"י דף מ"ד ותמצא ששם מביא תירוץ של ר"ן בלשון אחר ולשון התוס' שבכאן מגומגמת וכבר על הלשון שנראה כסותרין שמתחלה אמר שבירק אחר ניכר בין חדש לישן ובכרוב חיישינן לשמא יקח וכו' ובסוף גבי ספיחים היוצא למוצאי שביעית משמע איפכא וצ"ע וקצת ישבתיו אבל יאריך לעלות בכתב:

בד"ה אי נמי וכו' וקשה דא"כ ה"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם עכ"ל. כבר צוחו קמאי דקמאי בפירושים שונים. ולענ"ד אין לשון תוספות משמע כפירושם והנלע"ד לפרש דמשמע להו להתוספות דהא דקאמר אי נמי שדות בכסף יקנו ולא ניחא ליה טפי בקרא קמא דהשדה אשר קנה אברהם דכתיב באורייתא אע"כ משמע לכאודה משום דמקרא קמא הוצרך לאתויי ג"ש דקיחה קיחה מש"ה קאמר אי נמי אפילו בלא ג"ש דקיחה אתי שפיר דאשכחן מיהא דכסף איקרי קנין ואפי' למאן דיליף עיקר קידושין מקרא דאין כסף אתיא ליה שפיר דקתני לשון נקנית והיינו דקשיא להו מעיקרא דא"כ טפי ה"ל לאתויי מכסף מקנתו שכתוב בתורה ועוד דקידושי כסף ילפינן מאמה העברייה וע"ז מוכרחים לתרץ ולומר משום דבעי לאתויי קנין דשדה והיינו ע"כ משום דאף למאי דאמרינן אי נמי שדות בכסף יקנו אכתי צריכין לג"ש דקיחה לענין דמיקרי קנין וא"כ מקשו שפיר דא"כ ה"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם דכתיב באורייתא ומאי קס"ד לאתויי אי נמי שדות בכסף יקנו דה"ל כיהודה ועוד לקרא כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

גמרא אב"א אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ נראה דאע"ג דליכא למיטעי כלל בשום סברא שתהיינה בנות ישראל הפקר אפ"ה לא שייך למיתני האיש קונה כיון דהאי לישנא משמע בע"כ מיהו לפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבו תוס' לענין דקתני האיש מקדש ואפשר כיון דהתם לא נחית כלל לאשמעינן דיני קניית האשה אלא דין קידושין ע"י שליח מש"ה לא דק כלל בלישנא משא"כ הכא דקתני עיקר דיני קנין כנ"ל ועיין בספר עצמות יוסף שמפרש הסוגיא לענין תלוה ונתקדשה ע"ש באריכות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו:

שם והא דתני אתרוג שוה כו' סוגיא זו מבוארת אצלי בתכלית הביאור עם כל דברי התוס' בפ"ק דראש השנה כי שם מקומו:

לָא קַשְׁיָן, הָכָא דְּבַתּוֹרָה קָאִי, וְתוֹרָה אִיקְרִי לְשׁוֹן נְקֵבָה, דִּכְתִיב "תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ". הקשה מהרש"א ז"ל אמאי מייתי האי קרא מספר תהלים ולא הביא פסוק וְזֹאת הַתּוֹרָה (דברים ד, מד) הכתוב בתורה? עיין שם. ונראה לי בס"ד האי קרא עדיף דכתיב ביה תרי מילי בזה אחר זה בלשון נקבה דכתיב תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים יט, ח). והנה מלבד פסוק 'וְזֹאת הַתּוֹרָה' שהביא מהרש"א יש פסוק קודם ממנו והוא לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הֳ' בְּפִיךָ (שמות יג, ט) 'תהיה' לשון נקבה, אך באמת גם גבי תורה מצינו דנקיט לשון זכר ולשון נקבה בפסוק אחד והוא בפרשת בשלח תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם (שמות יב, מט) דתיבת 'אחת' לשון נקבה ו'יהיה' לשון זכר וכן בסוף שלח לך כתיב תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה (במדבר טו, כט) ונמצא להפך בפרשת טהרות זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (ויקרא יד, ב) 'זאת' ו'תהיה' לשון נקבה ולא אמר 'יהיה'. ונראה לומר היינו טעמא דאתמר גבי תורה לשון זכר ולשון נקבה משום דאית לן שתי תורות, שבכתב זכר ושבעל פה נקבה ולכן נקיט בתורה תרי לישני של זכר ושל נקבה מיהו רובה דקראי נקטי על התורה לשון נקבה משום דעיקר הלימוד שידע האדם ממנו הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה הוא עסק תורה שבעל פה שהיא בסוד נקבה לכך רובה דקראי נקטי על התורה לשון נקבה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דנקיט בתורה לשון זכר ולשון נקבה ורובא דקראי היא לשון נקבה כי התורה מתשת כוחן של לומדיה כנקבה ורובא הכי הוו אי נמי רובא דקראי לשון נקבה שהיא סוד תורה שבעל פה לרמוז עיקר האמונה והלימוד הוא בתורה שבעל פה שהוא סוד נקבה.

הָתָם דְּבַמִּלְחָמָה קָאִי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה, וְאֵין דַּרְכָּה שֶׁל אִשָּׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה (תהלים יט, ח). הנה כתבתי בס"ד במקום אחר היתר הנשים דעמון ומואב לדעת רבי שמעון דדריש טעמא דקרא 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם' (דברים כג, ה) איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם (יבמות עג.), אין נסמך טעם זה על פסוק 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה' (תהלים מה, יד) דיש לומר זה לא נאמר אלא בישראל אבל באומות העולם גם אשה דרכה לקדם והוא הדין לענין מלחמה אך טעם זה נסמך על פסוק 'בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ' (דברים כח, ז) דאיירי באומות העולם ונקיט לשון זכר אחד ולא אחת ובזה הותרו שתי נשים רות המואביה ונעמה העמונית. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב 'טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד' (קהלת ד, ט) היינו השנים שהם רות ונעמה מן האחד מן פסוק של אחד דכתיב 'בְּדֶרֶךְ אֶחָד' לשון זכר ולפי זה לדעת רבי שמעון ההיתר הוא מן אות ד' דאחד דלא כתיב 'אחת' בתי"ו ולדעת רבי יהודה הוא מן אות יו"ד ד'עַמּוֹנִי' וד'מוֹאָבִי' (דברים כג, ד). ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב 'וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד' (שמואל א' יט, ט) רצונו לומר באותיות 'יָד' שהם יוד ד'מוֹאָבִי' ודלת ד'אֶחָד' אשר בפסוק 'בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ' ולכן מספר שם דוד [14] הוא י"ד ולכן נכתב בדברי הימים (דברי הימים א' יא, א) דָּוִיד ביוד שיש בשמו אותיות יד ועל זה התפלל עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו.

מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה", וְלֹא כְּתִיב "כִּי תִּלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ" (דברים כב, כד). מקשים אמאי ניחא ליה טפי בהיכא דכתיב 'כִּי תִּלָּקַח'? ונראה לי בס"ד משום דמסיים הכתוב 'וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים' ועל הרוב לא ימצא כן שישנאה בהיכא דבתחילה הוא רדף אחריה ליקח אותה אלא ימצא בהיכא דהיא רדפה אחריו שתלקח אליו לכך אי הוה אמר'כִּי תִּלָּקַח' עדיף טפי. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלשון 'כִּי תִּלָּקַח' עדיף ליה דמשמע תלקח בין אם הוא נתן כסף הקדושין בין אם היא נתנה והוא אדם חשוב אבל 'כִּי יִקַּח' משמע שהכסף הקיחה בא ממנו דוקא ולא ממנה עד כאן דבריו נר"ו.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה, מִי חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ (דברים כב, כד). יש להבין אין דומה הנמשל למשל, דאבידה אין בה דעת שתהיה מחזרת על בעלה אבל האשה יש בה דעת ואפשר שתהיה היא מחזרת על בעלה ואין דנין אפשר מן אי אפשר. ועוד האשה היא נולדה מאביה ואמה ושלהם היא ואיך נעשית אבדה של האיש? אבל אבדה דעלמא היא היתה אצל בעלה בתחלה ואבדה ממנו ולכך הוא מחזר עליה להשיבה אליו כאשר היתה אתו בתחלה. ונראה לי בס"ד דמצינו בגמרא (כתובות נז.) דאמרי נותנים לבתולה שנים עשר חודש קודם הנשואין כדי להכין צורך קשוטיה וצריך להבין למה כולי האי לתת זמן ארוך כל כך שהוא שנים עשר חודש, ופרשתי בס"ד על פי משל שכתב הרב אהל יעקב ז"ל פרשת יתרו שהביאו שם על מתן תורה. ואנא עבדא אמשיל אותו על ענין זה והוא כי גדול אחד היה רב ומורה בעיר גדולה כמה שנים ולעת זקנותו רצה לבקש לו מנוח לבלתי יטרד בעסקי ההמון הגדול הזה ועלה בדעתו לכתוב לעיר קטנה הסמוכה אליו שיקבלוהו למורה כי שם אנשים מעט וקרא לראשי עירו וישאל אותם לחוות דעתם אם הם מסכמים עמו על הדבר הזה. ויאמרו לו רבינו כטוב בעיניך עשה ויכתוב אל ראשי העיר האחרת לאמר אם תאבו קבלוני למורה והם תכף קבלוהו ויבחרו מהם אנשים ויקחו עגלות וישלחו לשם לשאת אותו ואת ביתו. ויהי בבא העגלות קרוב לפתח העיר ויתקבצו גדולי העיר ויריבו עם האנשים הבאים באומרם לא ניתן הרב שלנו לצאת מן העיר ויגרשום לחזור, ויבואו אנשי העיר האחרת אצל הרב ויספרו לו וישלח הרב אחר ראשי העיר ויאמר להם הלא תחלה שאלתי את פיכם ונתרציתם ועתה למה חזרתם? ויאמרו לו חלילה לנו מלשנות דבורינו קום לך ועשה כרצונך ויאמר לאותם אנשים שיגישו העגלות להכניסם העיר. ויהי הם נכנסו בפתח העיר ויחזרו גדולי העיר ויתקבצו עליהם ויריבו עמהם ולא הניחום לבא ויעמידו העגלות ויבואו עוד הפעם לפני הרב ויאמרו לו עוד באו עלינו פעם שנית ויריבו אתנו ואינם רוצים שתלך עמנו! וחזר וקרא את ראשי העיר ואמר לו מה זאת תעשו, למה חזרתם בכם? ויאמרו לא חזרנו בנו עשה כרצונך להביא העגלות! ויאמר הרב לאותם האנשים הנה בעתה נתנו לי דיבור עוד הפעם תלכו עתה ותביאו העגלות לביתי וכן עשו. וכאשר קרבו סמוך לבית הרב נתקבצו ראשי העיר עליהם ויכום הכה ופצוע וינתקו המוסרות ויריבו אתם לאמר את רבינו הגדול אתם באים לקחתו? לא ניתן אותו לצאת מאתנו! ויכנסו האנשים בבית הרב ויאמרו לו כי עתה הוסיפו להכות אותנו גם כן וככה וככה עשו! ויחזור הרב ויקרא את ראשי העיר ויאמר אליהם מה הדבר הזה אשר אתם עושים שאתם משחקים בי? ויאמרו לו חלילה לנו לשחק בך ורק אנחנו עושים כן לטובתך לכבודך ולתפארתך יען כי אתה כתבת אל אנשי אותה העיר לקבל אותך ומי יודע מה הם חושבים בלבם אולי דומים שגדולי עירינו שאטו בך לגרשך בשביל איזה סיבה ואם כן תהיה נקלה בעיניהם לאמר 'מי זה בא לגור בארצינו?' לכן יעצנו בינותינו לעשות כה להראות לעיניהם חיבתך אצלינו כי בזה ידעו שאתה יקר ונכבד אצלינו ולא רצינו שתצא מאתנו אלא בקושי גדול לאהבת רצונך ואז יכירו בכבודך ויזהרו בך תמיד! עד כאן עיין שם. ועתה נבא לדבר בנמשל הנה תאמר נא בחייך הטובים אם אדם יש לו שפחה היתכן שיקבל ליתנה לאחרים? ואיך זה אבי הבת לא די שנותן בתו לאחד בחנם אלא אדרבה הוא נותן לו מעות הרבה שיקחנה? ובזה יש פתחון פה לומר כל כך רעה בעיניו שנותן מעות הרבה כדי להוציאה מביתו ללכת אל איש אחר! ככה תשפוט השערת השכל על הדבר הזה. מיהו אליבא דאמת אין הדבר כן כי באמת היא טובה מאד ויקרה בעיני אביה ואמה ואביה מוציאה מביתו לתת אותה לאיש אחר לטובתה ולהפיק רצונה דאין אשה אלא לבנים (כתובות נט:) וזו היא תשוקתה ועוד גם כן האשה תאותה בתשמיש יותר מן הזכר ואם לא תנשא לאיש אחר איך תמלא תאותה ואיך תוליד בנים? ומחמת שהיא יקרה בעיני אביה הוא מוציא מעות הרבה בנדונייה שלה ובהוצאות חופתה כדי למלאת רצונה וחפצה ולעשות לה טובתה. ואף על פי שדבר זה ידוע לכל אדם שכך הוא האמת כי האב מרוב חבתו בבתו הוא משיא אותה ונותן ממון הרבה ביציאתה מביתו עם כל זה חשו חכמים בשביל כבוד בנות ישראל ועשו להם תיקון זה שנתנו לבתולה שנים עשר חודש לישב בבית אביה להכין קשוטיה כדי לעשות מזה הזמן הארוך הוכחה שהיא חביבה ויקרה אצל אביה כי מסתמא החתן לא יוכל לסבול להתאחר כל כך עת החופה ובודאי אחר שלשה חדשים או ארבע ישלח אמצעים לבית חמיו לעשות הנשואין במזומן ואביה לא ירצה וימתין עוד חודש או שני חדשים וישלח עוד אמצעים שידברו עם חמיו למהר לעשות הנשואין וגם כן לא ירצה ועוד ישלש לשלוח ואז דבר זה הוכחה גדולה דאין האב קץ בבתו להוציאה מביתו דאם הוא כך היה תכף נותן אותה לחתן בשלוח הראשון אלא ודאי היא חביבה אצלו ומה שהשיאה ונותנה לאיש אחר בעל כרחו עשה כן בשביל טובתה והראיה קשה עליו פרידתה אף על פי שכבר ארסה החתן ונעשית שלו וכמו שהגידו ראשי העיר להרב טעמם ונימוקם בענין הסירוב לכך תקנו שנים עשר חודש שהוא זמן ארוך כדי שעל ידי כך יתגלה ויתפרסם חבוב הבת ויקרה יען דזמן ארוך כזה מסתמא לא יוכל החתן להתאפק ולהמתין אלא ישלח אמצעים לחמיו למהר לעשות הנשואין וכיון דחמיו לא ירצה בכך אז בזה ניכר יקרת הבת. ולפי זה מובן הדבר דלכן כתב 'כִּי יִקַּח' ללמדך שצריך האיש להיות מחזר על האשה ליקחנה ולא יהיה האב מחזר לתת את בתו להשיאה כדי שלא יאמרו זו געולה ומאוסה אצל אביה ולכך מוציאה מביתו ומחזר אחר איש ליקחנה ולעולם דבר זה הכתב קבעו חובה לטובת כבודה של האשה כך ראוי להיות על פי השערת השכל. ואם תאמר הא קא חזינן כמה זווגים שהם נעשים מכח השתדלות אבי הכלה שהוא מחזר ומשתדל בכל כוחו לתת בתו לאיש הזה ואיך עושה כן והלא מזה יוצא גרעון להכלה מטעם הנזכר? הנה אליבא דאמת אין יוצא גרעון מזה כפי מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פי הקדמה מרבינו האר"י ז"ל שבכל חתן וכלה יש זווג ראשון וזווג שני דהיינו טרם בואם לעולם הזה יזדווגו הנשמות שלהם למעלה בעולם הנשמות וזה נקרא זווג ראשון וכמו שכתב בספרו 'רוממות אל' על התהלים (סימן מה) עיין שם. ולפי זה נמצא כלה זו היתה של החתן הזה וזכה בה בעולם הנשמות ובבואם לעולם הזה נפרדו ובאו כל אחד במקום אחר והרי עתה נקראת אבידתו כי שלו היא מקדמת וראוי שתחזור האבדה לבעלה ומאחר דעתה יש לה דין אבדה ומתקרייא אבידתו של בעל הנה אם אביה יתעורר מעצמו וישתדל להוציאה מביתו ולתת אותה לזה הבעל שהיה בן זוגה בעולם הנשמות אין יוצא גרעון להבת מחמת כן כי האב אינו נותן שדהו מפני רעתה אלא לעולם חביבה ויקרה בעיניו ורק הוא רוצה לקיים השבת אבידה לבעלה ונמצא המשל של האבידה פרשו לנו חכמים הטעם הזה. ובזה יובן בס"ד המאמר כאן מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה 'כִּי יִקַּח' וכו' מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה וכו' ואם תאמר והלא יש כמה בני אדם שהם אבות הבנות שהם מחזרים ומבקשים את החתן שיקח את בתם ואם כן זה גרעון גדול להם לזה אמר מָשָׁל לְבַּעַל אֲבֵדָה וכו' רצונו לומר אל תחשוב שהכלה היא זרה מן החתן אלא היא אבידתו שכבר נעשית אשתו בעולם הנשמות ושלו היא מכבר ועתה בבואם לעולם הזה נחשבת אבידתו ועל כן אם אביה מחזר לתת אותה להחתן אין זה גנאי לה אלא הוא משיב אבידה לבעליה.