Ketubot 95b

והא מעשים בכל יום דדיינין דנין דכיון דאשתדוף בני חרי טריף ממשעבדי:

פרדיסא כרם:

לעשר שנים שיאכלנה עשר שנים ותחזור לבעלים בלא מעות דכתב ליה במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דין בלא כסף:

וקש הזקין:

איהו אפסיד אנפשיה לוקח שלקח שדה מיד זה שמשכן כרם זה באחריות לאוכלו י' שנים:

עביד דקיש והדר מלוה על הלקוחות:

נכסי ליך אמר לפנויה נכסי ליך ואחריך לפלוני:

כי האי תנא כר"ש דאמר מכירתו מכירה:

ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח תימה מעיקרא נמי נוקמיה ביד הלוקח אפוכי מטרתא למה לי דאמר הבעל מוציא מיד הלוקח ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ואמר ר' דנפקא מינה כשיוציא הבעל מיד הלוקח תחלה אם יעשה פשרה בינו לאחריך יפסיד הלוקח ואין נראה לי דא"כ הא דפריך מאי שנא מהא דתנן ומשני התם אית להו פסידא לכולהו הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא מה הועילו חכמים בתקנתם כיון דמצי למיעבד פשרה בעל ואחריך ויפסיד הלוקח אלא נראה לי דלאו דוקא קאמר שיוציא הבעל מיד הלקוחות אלא מתוך שאם היה מוציא הבעל מיד הלוקח היה אחריך מוציא מיד הבעל ולוקח מיד אחריך מעיקרא נמי מוקמינן ליה בידא דלוקח משום דאית ליה פסידא ולא יוכל בעל להוציא מידו:

וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה יש לתמוה אמאי איצטריך למיתני כל הנך גוונא וי"ל דצריכי דאי מקמייתא הוה אמינא הראשונה מוציאה מיד השניה כיון דאין לשניה כל כך פסידא שתוכל לגבות מבעלה ושיעבודא של ראשונה קודם ובדין הוציאה אבל בעל חוב מלוקח לא ואי אשמעינן בעל חוב מלוקח כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל אשה בעלת חוב מלוקח לא להכי צריכי כולהו:

הדרן עלך מי שהיה נשוי

מתני' אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן גרסי' בלא וי"ו דאי גרסי' ומעשה ידיה שלהן בוי"ו היכי מבעיא ליה בגמ' אי ניזונת תנן אי הניזונת תנן על כרחך ניזונת תנן מדקתני ומעשה ידיה שלהן. מ"ר:

ואין חייבין בקבורתה וא"ת פשיטא דהא בעל גופיה לא מיחייב בקבורתה היכא דלא ירית כתובתה דקי"ל קבורתה תחת כתובתה וי"ל דהיא גופה קמ"ל מתני' דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא שמעי' ליה בשום מקום במשנה מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה ואי משום דבעי למיתני יורשי כתובתה חייבין בקבורתה הא נמי פשיטא אלא מי יקברנה וכי תימא ביבמה אתא לאשמועינן דיורשי כתובתה חייבין בקבורתה ולא יורשי נכסי מלוג א"כ מאי איצטריך למידק לעיל מדקתני יורשיה יורשי כתובתה איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין תיפוק ליה מדאיצטריך למיתני הך בבא כלל וי"ל דאיצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלא שקלה אלמנה כתובה כגון דליכא אלא מטלטלי אינן חייבים בקבורתה ואע"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה כיון שאינה גובה אותה מהם:

ניזונת תנן וכאנשי גליל כו' הא לא מבעיא ליה היכי סתם תנא דמתני' ולענין הלכתא כמאן דהא אשכחן פלוגתא דרב ושמואל בהא לעיל שילהי נערה (כתובות דף נד. ושם) ועוד היכי פשיט בתר הכי מדשמואל הא שמואל פסק לעיל כאנשי גליל אלא נראה לי הכי פירושו ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא ניזונת על כרחן של יתומין והלכך מעשה ידיה שלהן אבל לאנשי יהודה שמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה אין מעשה ידיה שלהן או הניזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה דאי בעו לא יהבי לה אפ"ה מעשה ידיה שלהן. מ"ר:

אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום. ואם תאמר במקום פסידא דאחרים למה לא עשאוהו כיורש, כמו שעשאוהו במקום פסידא דאלמנה כדאיתא בסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלט, ב). ויש לומר דכיון דאשה לאינסובי קיימא, והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן לבעל כלוקח, ואפילו הכי לא פירש אחריך ליקני בעל לא ליקני, שמע מינה דאחריך שלא במקום בעל קאמר, הא במקום בעל לא ליקניֿ (ר"ן על הרי"ף בשם הרשב"א).

והא מעשים בכל יום דההוא גברא דמישכן פרדיסא וכו' מאי מספקא לן בהא דהא מעשים בכל יום דדייני הכי ואלמא פשיטא מלתא דאשתדף בני חרי גבי ממשעבדי דההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים פי' רש"י ז"ל בשעבודי' דסוריא בדמשלם עשרה שנים הדר ארעא בלא כסף ויפה כיון רש"י ז"ל דדוקא בהא הוא דכי קש בתוך הזמן משכונה יש לו למלוה לגבות הנשאר מחובו לפי חשבון השנים משאר נכסי הלוה דהא מאי דאשתאר אחריות מלוה גמורה הוא אבל במשכונה דנכייתא דקש בתוך זמן המשכונה אין לנו לגבות אחריות הפירות ההם כיון שהקרן שלו קיים שלא התירו המשכונה בנכייתא אלא מטעם דאי לא עבדא לית לה פירי ואי לא יאכל לא ינכה ולא עוד אלא שאין לו לגבות כל חובו עד סוף זמן שקבע ואע"ג דלא אכיל פירי כיון דפרדיסא עביד דקש אדעתא דהכי קבלה במשכונה ודוקא בהא אבל אם טרפוה ממנו גובה כל חובו לאלתר דהא לא אוזיף לזמן ההוא אלא אדעתא דליכול פירי ואם יאמר המלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכונה אחרת דנכייתא יכול זה לומר דאיהו אדעתא דמשכונה דידיה נחית:

דין והלכתא אשתדף בני חרי טריף ממשעבדי.

אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני כמאן כי האי תנא פי' כרשב"ג דקי"ל כוותיה דתניא וכו' פירש"י יפה בפ' יש נוחלין מאי מי קאמרי תנשא נשאת קאמר קשיא לה דקארו לה מאי קארו לה ונ"ל דאיהו סבר דכיון דהיא מילתא דהערמה הוא ואתתא לנשואין קיימא לא הוה לן לאחוכי בה כולי האי ואפי' בלשון דיעבד והשתא מפרקינן דכיון דקתני ונישאת לא חיישינן לקלקולא ויגדיל תורה ויאדיר ועוי"ל דקארה לה סבר דכי קתני ונשאת משמע אפילו לכתחילה כדתנן בתולה נשאת ומתרצינן דעמדה ונישאת לשון דיעבד הוא והראשון יותר נכון.

ואמר אביי נכסי לך וכו' עד ומוקי' לה ביד לוקח הקשו בתוספת כיון דהכי הוא הפוכי מטרתא למה לי ואטרוחי ב"ד זמני טובא למה לי ושבקינן מעיקרא בידו דלוקח. ויש שתרצו דהא נפקא מינה כי כשיוצא הבעל מיד הלקוחות אם יעשו פשרה בינו ובין אחריך יפסיד הלוקח וישאר ברשות הבעל והקשו ע"ז דא"כ אמאי אוקמינן להו בסוף ביד הלוקח משום דאית ליה פסידא ומה הועילו חכמים בתקנתם כיון שיכולים הבעל ואחריך להתפשר ולהפסיד הלוקח ואולי הם לא נתפשרו עדיין יתפשרו עוד בפעם השנית. ורבי' שמשון ז"ל משני פי' דהא דאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות לאו דוקא אלא דכיון שיכול להוציא מן הדין לא מפכינן מטרתא ומוקמי' להו מעיקר' בידא דלוקח וכן ההוא דאמרינן לעיל אי פקח הוה מגבי להו ארעא והדר גבי לה מנייהו וכדפירשית התם. אחריך דקני בעל לא לקני פי' והו"ל כנותן וכתוב לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה ותנאי קיים לפי מה שפסקה במסכת קדושין:

תנא וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן כתובת אשה פי' כגון ראובן שהלוה לשמעון אלף דינר ומכר שמעון ליהודא קרקע אחד שוה חמש מאות ואחר כך מכר ללוי קרקע שוה חמש מאות וכתב ראובן המלוה ללוי שהוא לוקח אחרון דין ודברים אין לי עמך עד שיבא ראובן ויטרוף מיהודה דאע"ג דאמרי' לעיל אבדה כתובתה אף מן הראשון התם הוא שהשדה הא' הוא שוה כנגד כל החוב ויכול הראשון לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו אבל בכאן שלא הניח אלא שוה חמש מאות חוזר הוא על הראשון של ת"ק אחרים ולוקח הראשון חוזר על הלוקח השני משום אחריותו וחוזר על ב"ח של לוקח ראשון ולוקח שני על לוקח ראשון וחוזרין חלילה עד שיעשה פשרה ביניהם:

פרק אחד עשר אלמנה ניזונת אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה וכו' י"א דלא גרסי' ומעשה ידיה בוי"ו דא"כ ע"כ ניזונת תנן דאי הניזונת תנן הוה ליה למתני מעשה ידיה בלא וי"ו ואין צורך למחוק גרסת הספרים דהא בכלל בעיין הוא הניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן תנן או ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן תנן וכיון דפסקו לן בנסחאי דניזונת תנן כאנשי גליל גרסי' נמי ומעשה ידיה. ואין חייבין בקבורתה איכא דקשיא ליה הא למה לי למתני דהא פשיטא שלא תקנו אלא קבורתה אלא תחת כתובתה וכיון דיורשי' יורשין כתובתה הם קוברין אותה ויש מפרשי' דהא גופא קמ"ל תנא דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא תני לה בשום דוכתא במתני' ולא נהירא דבפרק הנערה כדקתני תנאי כתובה הוה ליה למתני גבי בעל גופיה כדתניא בברייתא ור"י תירץ דהא קמ"ל דאפי' היכא דלית להו כתובה ליורשי' כגון הניח קרקעות אין היתומים חייבי' בקבורתה וצ"ע אם הניח הבעל נכסים אלא שמתה קודם שתשבע את חייבים בקבורתה אם לאו לפ"ד רבי' ז"ל:

גמרא איבעיא להו הניזונת תנן וכאנשי יהודא או ניזונת תנן וכאנשי גליל פי' רש"י ז"ל דאיבעיא לן אי סתם תנא לה כאנשי גליל או כאנשי יהודא ואמרי' ת"ש דאמר ר"ז אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה א"א בשלמא הניזונת שפיר ופי' רש"י ז"ל דה"ק אא"ב הניזונת וכאנשי יהודה שפיר דמוקמינן להא דשמואל כשאינה ניזונת שלא רצו היורשים לזונה אלא אי אמרת ניזונת תנן ניזונת שע"כ חייבים לזונה אמאי מציאתה שלה והקשו בתוס' על פי' זה כמה קושיות חדא אמאי קא מבעיא ליה דהא כבר סתם לה בפ' נערה ועוד דשמואל גופיה פסק הלכה כאנשי גליל בשלהי פרק נערה וא"כ היכא ס"ד הכא לומר דלדידיה הניזונת תנן וכאנשי יהודא ועוד הא דאמרת דאי אמרת הניזונת תנן מוקמינן לה בשאינה ניזונת וא"כ בשאינה ניזונת מיירי מאי קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה פשיטא ועוד כי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל מצינן לאוקמיה נמי בשאינה ניזונת וכגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה כתובתה שאין לה מזונות ולכך פי' ר"י ז"ל דכולה בעיין דהכא משום הא דקתני מעשה ידיה שלהם אי תנא לה אליבא דאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודא מעשה ידיה לעצמה או הניזונת תנן ואשמעינן דאפילו במקום שנהגו כאנשי יהודה מעשה ידיה שלהן ואתינן למפשטיה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה אא"ב הניזונת תנן שפיר כלומר א"א בשלמא דבמתני' הניזונית תנן שפיר וכאנשי יהודה ומשום דכיון בידם לסלקה ממזונות אתי שפיר הא דשמואל דמוקמינן לה נמי לאנשי יהודה ובמקום שהיו נוהגין כמותן ואמתני' אמרה ואשמעינן דאע"ג דמעשה ידיה ליורשי מציאתה לעצמה אא"א הניזונית תנן וכאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ כי אמר שמואל מציאתה לעצמה לא אמרה לאנשי יהודה דהא לדידהו אפילו מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וע"כ לאנשי גליל אמרה והא אמאי כיון דע"כ ניזונת כ"ז שתרצה הרי היורשים בענין זה כבעל מה בעל מציאתה לבעל אף זו מציאתה ליורשי' ומהדרי' דלעולם לאנשי גליל וכו' וכן הלכה:

מי שמשכן כרם לחברו לפירות של עשר שנים באחריות שאם תזדקן בנתים שלא לטעון פירות יהו נכסיו משועבדין לו ומכר אחר כן את נכסיו עד שלא נזדקן הכרם ואחר כך נזדקן הרי זה חוזר על המשועבדים ואע"פ שבשעה שלקחו לא נזדקן מכל מקום הרי הוא כאישתדוף בני חרי ואע"פ שבפרק המקבל ק"ט א' אמרו ילקח בעצים קרקע והוא אוכל פירות מכל מקום כותבין לו טירפא על השאר ולא שנלמוד מכאן דאישתדוף בני חרי טרף ממשעבדי היכא דבעל חוב לא אפסיד אנפשיה דהכא נמי איכא נמי גונא אחרינא דחזי למיטרף והוא שהלוקח הפסיד על עצמו במקחו דפרדיסא עביד דקיש אלא שמכל מקום הלכה אישתדוף בני חרי גבי ממשעבדי כל זמן שהטורף לא הפסיד בעצמו אע"פ שהלוקח גם כן לא אפסיד אנפשיה ויש למדין מכאן שהמשכון דין אפותיקי סתם יש לו ולא דין אפותיקי מפורש שאם היה לו דין אפותיקי מפורש הא כל אפותיקי מפורש שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים ואין זו ראיה דדילמא שאני הכא שהוא מכר לו פירות קרקע של עשר שנים ובקרקע הראוי לפירות ואם אינו ראוי להיות שם פירות שמכר לו ודאי גובה לו משאר נכסים:

כבר ביארנו בבתרא פרק נחלה קט"ז ב' שהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע"פ שאסור להשיאו עצה למכור כדי להפקיע את האחר מכל מקום אם מכר מכר מעתה מי שכתב לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת הרי הבעל לוקח ואין לאחריך במקום בעל כלום אבל אם היתה נשואה וכתב לה אחד נכסי לך ואחריך לפלוני הרי הוא כמי שאמר אחריך לפלוני ולא לבעל ומכל מקום אם מכרה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלוקח ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ומעכבין ביד הלוקח ואין אומרין יחזרו חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם שבזו הבעל והאחריך לא הפסידו כלום שלא הוציאו בה דמים אבל לוקח הוציא בו מעותיו וראוי לחוס עליו ומכל מקום אם מת הבעל ונשאת לאחר אין לאחריך במקום בעל זה כלום והרי זה כאומר לה כשהיא פנויה ונשאת ויש אומרין אף בגירשה הוא וחזר ונשאה וכתבו גדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם בשמם שמאחר שאם עמדה ונשאת אין לאחריך במקום בעל כלום אם מת הבעל והן שלה עכשו אין לאותם אחרים כלום שאין זה אלא כמכרה וחזרה ולקחה והדברים נראין:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלמנה ניזונת וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השנים עשר שבה יכוין לבאר ענין מזונות האלמנה ועל אי זה צד שמין לה אם רוצה למכור ואם מכרה על אי זה צד מכרה קיים או בטל ודין פוסק עם אשתו לזון את בתה ומה שנתגלגל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש ועד אי זה זמן יכולה לתבוע כתובתה עד שמשם ואילך תפסיד וכן מי שהלך למדינת הים על אי זה צד פוסקין לה מזונות ואם עמד אחר ופרנסה על אי זה צד גובה מה שהוציא ושאר דינין המתגלגלים על ידי אלו וכן ביארנו שזה החלק אמנם יתבאר ענינו באלו השלשה פרקים הבאים ואמנם מה שיתבאר ממנו בזה הפרק הוא ענין מזונות האלמנה וכיצד שמין לה ואם מכרה על אי זה צד מכרה קיים ועל אי זה צד מכרה בטל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון להודיע שהאלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהם אבל אין חייבין בקבורתה השני להודיע על אי זה צד מוכרת שלא בבית דין ועל אי זה צד דוקא בבית דין הן לכתובה הן למזונות השלישי אם מכרה וטעת על אי זה צד מכרה קיים או בטל הרביעי בית דין שמכרו וטעו כיצד דנין בו החמשי שיש אלמנה שאין לה מזונות ועל ידי גלגול מזונות יתבארו בענין זה דברים אחרים בכיוצא בהם:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואינן חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אמר הר"ם כבר התבאר שמתנאי כתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי וכבר קדם לנו שיורשיה לא יורשי כתובתה אלא אם כן נשבעה ומתה אולם אם מתה ולא נשבעה אבדה כתובתה ויתעסקו בקבורתה יורשי בעלה:

אמר המאירי אלמנה נזונת מנכסי יתומים ר"ל שכל זמן שאינה רוצה ליטול כתובתה ניזונת מהם ואין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי וזהו ענין ניזונת תנן כלומר ניזונת על כל פנים אלא אם כן היא נוטלת כתובתה או תובעתה בבית דין הא יורשים מיהא אין יכולין לסלקה בפירעון כתבה וכאנשי גליל שתנאי בית דין שלהם ואת תהא יתבא וכו' כל יומי מיגר אלמנותיך ואין אומרין אלמנה הניזונת תנן וכאנשי יהודה שהיה תנאי שלהם ואת תהא יתבא וכו' עד שירצו היורשים ליתן כתבתיך אלא ניזונת וכמו שביארנו כל זה בפרק רביעי במשנה אחרונה שבו ועל זה הוא אומר שמאחר שהיא ניזונת מכח תנאי בית דין מעשי ידיה של יתומים ואע"פ שמציאתה לעצמה התם הוא דמציאתה לבעלה עצמו לא היה אלא משום איבה אבל מעשי ידיה שאף הבעל מכח מזונות הוא זוכה בהם ראוי לומר שיהא של יתומים ואין חייבין בקבורתה הואיל ואינם יורשים כתובתה כגון שהיתה אשת אביהם שהרי קבורתה תחת כתובתה הותקנה וכל שיורש כתובתה חייב בקבורתה וזה שנאמר כאן יורשי כתובתה חייבין בקבורתה פירושו האשה שיש לה יורשים חלוקים כגון שומרת יבם שאביה או אחיה יורשין נכסי מלוג שלה ואחי הבעל יורשים כתובתה על הדרך שהתבאר ואמר שיורשי הכתובה שהם אחי הבעל חייבין בקבורתה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ומוקמינן לכולהו כו' מעיקרא נמי נוקמינן ביד הלוקח אפוכי כו' עכ"ל ברישא גבי חוזרין חלילה ניחא להו דאשמועינן כיון דכ"א יחזור על חבירו לעולם לכך שוין בו אבל הכא כיון דסוף סיף כשבא ליד הלוקח אין חוזר עליו משום פסידא דיליה מעיקרא נמי נוקמינן בידיה מה"ט וק"ל:

בד"ה וכן בע"ח כו' כיון דאין לשניה כ"כ פסידא שתוכל לגבות מבעלה כו' עכ"ל אין לפרש דמה"ט שתוכל לגבות מבעלה אין לה כ"כ פסידא דא"כ בבע"ח מלוקח נמי היה יכול הלוקח לגבות ממוכר אם היה לו דהא באחריות מכרה לו שהרי הוא טורף מלוקח שני ועוד דודאי בכל הנך גווני דקתני איירי דאין לבעל ולמוכר שום קרקע אחרת לא בני חורין ולא משועבדים המאוחרים וע"כ נראה לפרש דבריהם דה"ק דאז כשסילקה עצמה הראשונה מהלוקח דהיינו בחיי בעלה לא היה כ"כ פסידא לשניה לומר שתוכל לגבות מבעלה דהיינו שתוכל לגבות בחייו דהא אין כתובה נתנה לגבות מחיים משא"כ בבע"ח מלוקח דאיכא פסידא טפי ללוקח אף בחיי המוכר וקרוב לזה כתבו לעיל התוספות גבי התם איהו דאפסיד כו' ומהרש"ל הבין דברי התוס' בדרך אחר ואין מבוררת לי ואין להאריך וק"ל:

תוס' בד"ה אלמנה כו' מעשה ידיה שלהן גרסינן בלא וי"ו דאי כו' ניזונת כו' עכ"ל דלא ניחא להו למימר דאה"נ דהא נמי קמיבעיא ליה אי גרסינן ומעשה ידיה בוי"ו או לא דא"כ ה"ל לתלמודא לפרושי הכי וק"ל:

בד"ה ואין חייבין כו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפירקונה כו' עכ"ל משום דהנך תלתא מילי בהדדי מתנייא בברייתא בפ' נערה תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה וכיון דלפי תירוצם קבורתה דתני הכא היינו משום דלא שמעינן לה בשום משנה שהיא תחת כתובתה ומזונות תחת מעשה ידיה נמי שמעינן לה שפיר הכא לישמעינן נמי הך מלתא דאין חייבין בפרקונה דלא שמעינן לה בשום משנה דפרקונה הוא תחת פירות וכיון דאין ליתומים פירות שלה אין חייבים בפרקונה וק"ל:

בא"ד כגון דליכא אלא מטלטלי אין חייבין כו' עכ"ל ויורשי כתובתה דחייבין בקבורתה היינו דהוו ירתין כתובתה אי הוה מקרקעי אף על גב דהשתא במטלטלי לא ירתי מידי חייבין בקבורתה וכן מפורש בפסקי תוס' ע"ש:

בד"ה ניזונת תנן כו' הא לא מיבעיא כו' ולענין הלכתא כמאן דהא כו' עכ"ל ר"ל דרב ושמואל פליגי כבר בהא הלכתא כמאן ודוחק לומר דמבעיא ליה הלכתא כמאן כרב או כשמואל משום דהשתא ה"ל מחלוקת דאנשי יהודה ואנשי גליל בפ' נערה וסתם הכא במתניתין אי כאנשי גליל אי כאנשי יהודה ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם דמ"מ לא ה"ל למנקט במלתיה אלא רב ושמואל כיון דפליגי כבר בהלכתא ועוד דבכמה דוכתין פליגי אמוראי בגירסות דמתני' בכה"ג וא"כ ליכא הכרע במתני' ולא ה"ל למיבעי אלא סתם מאי הוה עלה אי כרב אי כשמואל ודו"ק:

וז"ל הריטב"א ז"ל והא מעשים בכל יום מההוא כו' כלומר מאי קא מספקא לן בהא דהא מעשים בכל יום ודיינין הכי ואלמא פשיטא מלתא דאשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי ע"כ:

דההוא גברא דמשכן פרדסא כו' פירש רש"י ז"ל בשעבודא דסורא בדמשלם עשר שנין הדרא ארעא בלא כסף ויפה כיון ז"ל דדוקא בהא הוא דכי קש בתוך זמן המשכונא יש לו למלוה לגבות הנשאר מחובו לפי חשבון השנים משאר נכסי הלוה דהא מאי דאשתאר אחריות מלוה גמורה היא אבל במשכונא דנכייתא דקש תוך זמן המשכונא אין לו לגבות אחריות הפירות ההם כיון דהקרן שלו קיים שלא התירו משכונא בנכייתא אלא מטעם דאי לא עבדא לית ליה פירי ואם לא יאכל לא יגבה ולא עוד אלא שאין לו לגבות כל חובו עד סוף הזמן שקבע ואע"ג דלא אכיל פירי דכיון דפרדסא עביד דקש אדעתא דהכי קבלה במשכונא ודוקא בהא אבל אם טרפוה ממנו גובה כל חובו לאלתר דהא לא אוזיף לזמן ההוא אלא אדעתא דליכול פירי ואם יאמר המלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכונא אחרת בנכייתא יכול זה לומר דאיהו אדעתא דמשכנתא דידיה נחת. הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י במ"ק לעשר שנין וכתב ליה במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף דלפירות לחוד מכרה לו. פרדסא סתם דתלמודא היינו כרם. וקש נזדקן הכרם שיבש ולא עשה פירות. טירפא למטרף לקוחות שלאחריו שהרי באחריות מכרה לו לעשר שנים והיכא דקש אין לך אשתדוף בני חרי גדול מזה וקא חזינן דקא טריף ממשעבדי כגון לוקח שלקח שום קרקע מלוה זה לבתר דמשכן פרדסא אפסיד אנפשיה מידע ידיע דפרדסא עביד דקש והדר ודאי מלוה טריף מיניה ע"כ: וכתבו ליה טירפא ואע"ג דמשכנתא מוחזקת היא באתרא דלא מסלקי מ"מ לא הויא כאפותיקי מפורש דלא יהא לך פרעון אלא מזה אלא כאפותיקי סתם שאם שטפה נהר גובה מנכסים משועבדים. תלמיד הרשב"א ז"ל:

אמר אביי נכסי לך וכו' האומר לאשה פנוייה נכסי לך ואחריך לפ' בעל לוקח הוי באותן נכסים דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ודמי כאלו מכרה אותן לו ואם מתה היא בחיי בעל אין (לאחריך) לאותו פ' שאמר נותן מתנה שיהיו הנכסים אחריה אין לו כלום במקום בעל דקי"ל כרשב"ג דאמר ירד הראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון דאחריך משמע אי איתנהו לנכסי אחריך לפ' ואי ליתנהו אחריך לית ליה מידי. השני מוציא מיד הלקוחות דדוקא נותן מתנה אחריך דלא ניחא ליה דמזבין להו ראשון אלא ליהוו לדידיה כי היכי דליהוו אחריו לפ'. רש"י ז"ל במ"ק: מי קאמר תנשא נשאת קאמר ק"ל דקארי ליה מאי קארי ליה ונ"ל דאיהו סבר דכיון דהא מלתא דהערמה הוא ואיתתא לנשואין קיימא לא הוה לן לאחוכי בה כולי האי ואפילו בלשון דיעבד והשתא מפרקינן דכיון דקתני ונשאת לא חיישינן לקלקולא ויגדיל תורה ויאדיר ועוד י"ל דקארי לה סבר דכי קתני ונשאת משמע אפילו לכתחלה כדתנן בתולה נשאת ומתרצינן דעמדה ונשאה לשון דיעבד הוא והראשון יותר נכון הוא הריטב"א ז"ל. ולי נראה מדלא פסיק אביי הלכתא כרשב"ג בלחוד והוה ליה להעלים הענין דבעל לוקח הוי דמידע ידיע דברוב המקומות עשאוהו רבנן כלוקח ומדעביד מימרא באנפי נפשה בהאי דבעל אלמא לאורויי לכ"ע קאמר אביי הכי והויא ליה כמשיא עצה במימריה ולהכי קשיא ליה תלמודא דמדקבע אביי הך מימרא ללמד ולהשיא עצה אמרה ותקשי ממאי דאמר איהו גופיה דמקרי רשע ערום ומשני אדרבה להורות דדוקא בדיעבד וכדקאמר נשאת הוא דקאמר כן כנ"ל:

ואמר אביי נכסי לך כו' וכדמפרש לה בסמוך כשהיתה תחת בעלה אמר לה אדם אחד נכסי לך וכו' הבעל מוציא מיד לקוחות דאשה דמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות והני נמי נכסי מלוג נינהו ובעל הוי לוקח הראשון ואחריך מיד הבעל דכיון דכשהיא נשואה אמר לה אחריך לפלוני איכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה הכי דשפיר הוה ידע דכל מאי דאית לה הוי דבעל לפיכך אמר לה אחריך לפ' לאפוקי בעל הוי דהכי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ואהכי מוציא אחריך מיד הבעל ולוקח חוזר וטורף מיד אחריך דהא אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומוקמי' להו לכלהו נכסי בידא דלוקח דאין חוזרין חלילה לטרוף. רש"י במ"ק. הקשו בתוספות כיון דס"ס מקומינן לה בידא דלוקח אפוכי מטרתא ואטרוחי בי דינא זמני טובא ל"ל נשבקינהו מעיקרא בידיה דלוקח. ויש שתירצו דהא נפקא מינה כי כשיוציא הבעל מיד הלוקח אם יעשו פשרה בינו ובין אחריך יפסיד הלוקח וישאר ברשות הבעל והקשו על זה דא"כ אמאי מוקמינן להו בסוף ביד הלוקח משום דאית לה פסידא ומה הועילו בתקנתן כיון שיכולין הבעל ואחריך להתפשר ולהפסיד הלוקח ואולי אם לא נתפשרו עדין יתפשרו עוד בפעם שני. ור"ש ז"ל משנץ פירש דהא דאמרינן הבעל מוציא וכו' לאו דוקא אלא דכיון שיכול להוציא מן הדין לא מפכינן מטרתא ומוקמינן להו מעיקרא בידא דלוקח וכן ההיא דאמרינן לעיל אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבו לה מינייהו וכדפריש התם. הריטב"א ז"ל: התם במתני' אית להו פסידא לכלהו לב"ח וללוקח אבל בעל ואחריך לית להו פסידא דהא ליתיה חוב לגבייהו ולוקח לחוד הוא דאית ליה פסידא ואהכי מוקמינן להו בידיה. מדאמר אביי הכי אחריך מוציא מיד בעל כשהיא פנויה אמר לה וליכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה אחריך לפ' אלא הכי אמר לה שאם לא תמכור ולא תנשא לבעל להוי לפ' אבל אם תמכור ותנשא ותמות בחיי בעל אין שם אחריך ואין לשני כלום. רש"י במ"ק: תנא וכן ב"ח ושני לקוחות והיה אחד נושה בחבירו מנה והוה ליה ללוה תרי קטיני דארעא ומכרן לשנים זו בחמשין וזו בחמשין וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך טורף ב"ח מלוקח הראשון ואינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו שהדין אין בשתיהן אלא שיעור חובו ולוקח ראשון מלוקח שני וב"ח מלוקח ראשון ולוקח שני חוזר וגובה מב"ח שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון מן השני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם א"נ כגון שמכר לאחד שדה אחת ולא חתם לו ב"ח וחזר מוכר ומכרה לאותה שדה עצמה לאדם אחר וחתם לו ב"ח טורף מלוקח ראשון ולוקח שני מב"ח ולוקח ראשון מלוקח שני כדלעיל וכן הכי נמי אשה בעלת חוב ומילתא יתירא היא דפשיטא לן דדינא דאשה בחובה כדין איש בחובו. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל הרא"ה ז"ל וכן ב"ח ושני לקוחות וכו' וכגון שהלקוחות מאוחרין וב"ח מוקדם וחובו כנגד שניהם וכתב ב"ח ללוקח מאוחר דין ודברים אין לי עמך וחוזר על לוקח ראשון ולוקח ראשון מיד השני וב"ח מיד הראשון ולוקח שני מיד ב"ח ולוקח ראשון מידו וחוזרין חלילה וקשיא ליה לראב"ד ז"ל א"כ תפשוט מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואיכא למימר כגון דהויא ליה אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ע"כ. וכבר כתיבנא לעיל לשון הרמב"ן ז"ל בזה בס"ד. ובתוספות הקשו אמאי אצטריך למתני כל הני גווני ותירצו דצריכי דאי מקמייתא הוה אמינא הראשונה מוציאה מידי השנייה דאין לשנייה כל כך פסידא כמו הלוקח שקנה שדה לצרכו ואתה בא להוציאה ממנו והוא יחזר אחר מעותיו דשנייה זו אינה מחזרת אלא לגבות כתובתה ואם לא תגבה משדה זו תוכל לגבות מבעלה והרי כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דלאו דוקא אשתדוף בני חרי אלא ה"ה כל שיש עכוב שאינו יכול לגבות מהם הילכך אם טרפה שדה זו משום איזה עכוב שלא היתה יכולה לגבות אם באה הראשונה והוציאה מתחת ידה אין כל כך פסידא שהרי תוכל לגבות מבעלה ולכך שעבודא של ראשונה הוא קודם ובדין תפסה דאין כאן אלא דין קדימה ואין לשניה הפסד כל כך דסוף סוף אפשר שתגבה מבעלה ממקום אחר ותתקיים רצונה שבקשה לגבות משדה זו אבל ב"ח מלוקח ברי היזקא שהרי קנה שדה לצרכו ובעל חוב זה מוציאה ממנו ואע"ג דשוב יגבה הדמים שנתן בעבור השדה מכל מקום השדה שרצה לקנות לא יחזור אליו והרי הפסיד קניית שדה ואע"ג דהשדה אשר קנה ראשונה מכל מקום יוצאה מתחת ידו והשדה אשר אנו דנין עליו אינו אותו שדה שקנה מכל מקום הרי נכנס שדה אחר תחתיו ובמקום הראשון הוא וכשאתה אומר דב"ח גובה מלוקח ראשון אע"ג דחוזר וגובה מעותיו מהמוכר מכל מקום הוא מפסיד מליקח השדה אשר בקש לקנות ושמא לא ימצא שדה לקנות ולפיכך הוה אמינא כיון דאיכא פסידא טובא בכה"ג לא יגבה ב"ח מלוקח דהא כתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך והרי אתה מגלגל עליו דין ודברים שהרי חוזר וגובה מלוקח ראשון השדה אשר כתב דין ודברים אין לי עליו. כך נראה כוונת התוספות ודוק ותמצא כן בלשונם ז"ל. ועוד יש לחלק דאין לשנייה כל כך פסידא דעד שהיתה השדה ביד בעלה היה הדין נותן שתטרוף הראשונה ולא השנייה דשעבודא של ראשונה קודם ואע"ג דנשתנית דינה של שכתבה ללוקח דין ודברים אין לי וכו' מכל מקום השתא דחוזרת חלילה חוזרת למה שהיתה דינה כשהיתה ביד בעלה והרי אינה מפסדה השניה מעיקר דינה מה שאין כן בבעל חוב מלוקח שהרי אתה מפסידו הדמים שנתן כנ"ל: סליק פרק עשירי

מתני' אלמנה ניזונת וכו' יש אומרים דלא גרסינן ומעשה ידיה בוי"ו דא"כ על כרחין ניזונת תנן דאי הניזונת תנן הוה לן למתני מעשה ידיה בלא וי"ו ואין צורך למחוק גרסת הספרים דהא ודאי בכלל בעיין הוא אי הנזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן תנן או נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן תנן וכיון דפסקו לן בנוסחי דניזונת תנן כאנשי גליל גרסינן נמי ומעשה ידיה. הריטב"א ז"ל: ואין חייבין בקבורתה אם היא אשת אב ולא אמן של יתומים דהא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה והני כיון דלא ירתי לה אלא יורשיה שיש לה מבעל אחר אי נמי יש לה בנים מזה הבעל שהן יורשי כתובתה מנכסי מלוג שלה הן חייבין בקבורתה ולא יורשי האשה הראשונה שמתה בחיי בעלה. רבינו יהונתן הכהן ז"ל: איכא דקשיא ליה הא למה לי למתנייה דהא פשיטא שלא תקנו קבורתה אלא תחת כתובתה וכיון דיורשיה יורשין כתובתה הן קוברין אותה ויש מתרצים שהיא גופה קמ"ל הכא דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא קתני לה בשום דוכתא במתני' ולא נהירא דבפ' נערה כדקתני תנאי כתובה הו"ל למתניי' גבי בעל גופיה כדאתניא בברייתא. ור"י תירץ דהא קמ"ל דאפילו היכא דלית להו כתובתה ליורשיה כגון שלא הניח קרקעות אין היתומים חייבין בקבורתה וצ"ע אם הניח הבעל נכסים אלא שמתה קודם שתשבע אם חייבין היתומים בקבורתה אם לאו רבינו ז"ל. הריטב"א. וכן תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל דאצטריך לאשמועינן אפילו היכא דלא שקלא כתובתה כגון דליכא אלא מטלטלי אינן חייבין בקבורתה אע"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה ומתני' מילי מילי קתני רישא ומציעתא וסיפא ע"כ: וז"ל רש"י במהדורא קמא ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם היתה שומרת יבם (היא) יורשיה כתובתה כלומר היורשין כתובתה דהיינו אחים של בעל חייבין בקבורתה ע"כ. ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אם אלו היתומים אינם בניה אלא בנים שהיו לבעלה מאשה אחרת שבניה או אחיה היו יורשין כתובתה הם חייבין בקבורתה ע"כ. וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל יורשי כתובתה חייבין בקבורתה לאו למימרא כשיורשין כתובה חייבין בקבורה הא לאו הכי לא דא"כ לקתה מדת הדין בכך אלא לומר יורשיה הראויין לירש כתובתה הם חייבין לקוברה ואע"פ שאין לה כתובה דכותה לגבי פירות שתקנו תחת פרקונה ומזונות תחת מעשה ידיה לאו למימרא דאינו חייב לפדותה אלא א"כ יש לה נכסי מלוג אלא לומר באותו זכות שיש לו בנכסים שאם היו לה היה אוכל פירות חייב לפדותה ואע"פ שאין לו עכשו וכן במעשה ידיה נמי כולהו נשי נמי לא מספקי מעשה ידיהן למזונות אלא שלא חלקו בתקנתן ובין מספקין ובין אינן מספקין חייבין במזונותיה ע"כ:

גמ' איבעיא להו הנזונית תנן וכאנשי יהודה או נזונית תנן וכאנשי גליל פרש"י ז"ל דמבעיא לן אי סתם לן תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודה ואמרינן ת"ש דאמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר ופירש רש"י ז"ל דה"ק אא"ב הניזונת וכאנשי יהודה שפיר דמוקמינן לה להא דשמואל בשאינה ניזונית שלא רצו היורשין לזונה אלא אי אמרת נזונת תנן שע"כ חייבין לזונה אמאי מציאתה שלה והקשו בתוספות על פירוש זה כמה קושיות חדא דמאי קא מבעיא לן דהא כבר סתם לן תנא בפרק נערה כאנשי גליל וא"כ מסתמא לית לן למימר דהדר ביה הכא ועוד דשמואל גופיה פסק הלכה כאנשי גליל בשלהי פרק נערה וא"כ היכי ס"ד הכא לומר דלדידיה הנזונת תנן וכאנשי יהודה ועוד הא דאמרת דאי (אמרת) הנזונת תנן מוקמינן לה בשאינה נזונית א"כ דבשאינה נזונית מיירי מאי קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה פשיטא ועוד דא"כ כי אמרת נזונית תנן וכאנשי גליל מצינן לאוקמי נמי בשאינה נזונת וכגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה כתובתה שאין לה מזונות לכך פירש ז"ל דכולה בעיין דהכא היינו משום הא דקתני מעשה ידיה שלהן אי תנא לה אליבא דאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה או הנזונת תנן ואשמועינן דאפילו במקום שנהגו כאנשי יהודה מעשה ידיה שלהן ואתינן למפשטה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה אא"ב הנזונת תנן שפיר כלומר אא"ב דבמתניתין הנזונת תנן וכאנשי יהודה ומשום דכיון דבידם לסלוקה ממזונות אתיא שפיר הא דשמואל דמוקמינן לה נמי לאנשי יהודה ובמקום שנהגו כמותן ואמתני' אמרה ואשמועינן דאע"ג דמעשה ידיה ליורשיה מציאתה לעצמה אלא אי אמרת הזונת תנן וכאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ כי אמר שמואל מציאתה לעצמה לא אמרה לאנשי יהודה דהא לדידהו אפילו מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וע"כ לאנשי גליל אמרה והא אמאי דכיון דע"כ נזונת כל זמן שתרצה הרי היורשין בענין זה כבעל מה בעל מציאתה לבעל אף זו מציאתה ליורשין ומהדרינן לעולם לאנשי גליל כו'. וכן הלכה. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ש ז"ל נזונת תנן וכו' לא מיבעיא ליה היכי תנן במתניתין לענין פסק הלכה דהא פליגי בה רב ושמואל לעיל בפרק נערה ואפילו אי הוי מחלוקת ואח"כ סתם אפשר דהלכתא כחד מהנך אמוראי דלעיל ועוד היכי פשיט בתר הכי משמואל הא שמואל פסיק לעיל כאנשי גליל ומאי ראיה מייתי מיניה ועוד היכי בעי למפשט משמואל דהנזונת תנן וכאנשי יהודה הא איהו גופיה איפכא קאמר ונראה דלענין דינא קא בעי ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא נזונית ע"כ של יתומים הלכך מעשה ידיה שלהן אבל אנשי יהודה שנזונת מדעתם ויכולים לסלקה אין מעשה ידיה שלהן או הנזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה כל זמן שנזונת מיהא מעשה ידיה שלהן. תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל פירש רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא הניזונת תנן איכא לאוקמי ההיא דשמואל בשאינה נזונת וקשה דאי בשאינה נזונת פשיטא דמציאתה לעצמה ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה דהויא כהעדפה שע"י הדחק כדאיתא לעיל בריש מציאת האשה ועוד כי היכי דאי תנן הנזונת מוקמת למלתיה דשמואל בשאינה נזונת כגון שפרעו לה היורשין כתובתה הכי נמי אי תניא נזונת וכאנשי גליל מצינא לאוקמי מלתיה דשמואל כגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה דאינה נזונת ואז מציאתה לעצמה ואפילו לאנשי גליל הלכך נ"ל דשמואל אמתני' קאי וקאמר אע"ג דמעשה ידיה שלהן מציאתה לעצמה וקא פשיט תלמודא אא"ב הנזונת תנן וכאנשי יהודה היינו דמיצאתה לעצמה אפילו בשעה שהיא נזונת דהואיל ויכולין לסלקה לא הוו כבעל ודוקא מעשה ידיה שהן תחת מזונות תקנו ליתומים ושמואל לפרושי מתני' אתי ואיהו סבר כאנשי גליל דאפילו מציאתה ליורשיה אא"א נזונת תנן וכאנשי גליל ליהוו כבעל ומשני לעולם נזונת תנן אפ"ה מציאתה לעצמה ע"כ. והרמב"ן כתב וז"ל אי אמרת בשלמא הנזונת תנן קשיא לי והא אמר שמואל הלכה כאנשי גליל ואי הכי למאי דקס"ד השתא קשיא דשמואל אדשמואל ואפשר דהיינו פשטה דכיון דסתם לן תנא כאנשי יהודה הדר ביה שמואל מההיא או דר' זירא פליגא אי נמי אא"ב מתני' כאנשי יהודה אע"ג דשמואל כאנשי גליל קאמר לא שנו אלא מעשה ידיה אבל מציאתה לעצמה נפקא מינה למקום שנהגו אלא אי אמרת מתני' כגליל והלכה כגליל שמואל היכא קאי לא לענין הלכה ולא למאי דקתני מתני' איירי. זה נ"ל ומחוור יותר ע"כ: והרא"ה כתב וז"ל אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר. קשיא לן והכי נמי מי ניחא והא שמואל הוא דאמר הלכה כאנשי גליל איכא למימר דבשלמא אי אמרת דהנזונת תנן שמואל אמתני' קאי אלא אי אמרת נזונת תנן שמואל דאמר כמאן לא כהלכתא ולא אמתני' ע"כ: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל איבעיא להו נזונת תנן כלומר וסתם לן כאנשי גליל ולומר דנוקי לדידהו הוא דמעשה ידיה שלהן משום דהוו כבעל דלא סגיא דלא יהבו לה הא לאנשי יהודה מעשה ידיה שלה דלאו כבעל נינהו או דלמא הניזונת תנן וסתמא דמתני' כאנשי יהודה דלדידהו מעשה ידיה שלהן וכ"ש לאנשי גליל ואתינן למפשטה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה ואיכא למידק דהא שמואל פסק הלכה כאנשי גליל ויש לומר דקס"ד דר' זירא פליג ואמר דלא אמרה שמואל לההיא דפרק נערה מעולם אי נמי איכא למימר לאו לענין דינא קא בעי לה אלא לגירסא דמתניתין היכי מתנייא אי כאנשי גליל או כאנשי יהודה ואתינן למפשטה מדשמואל ומשום דקס"ד דאמתני' אמרה ולומר תנא דמתניתין לא איירי אלא במעשה ידיה ובא שמואל ופירשה דדוקא מעשה ידיה שלהן אבל מציאתה לעצמה אלמא הנזונת תנן דאי לאו הכי מאי שני ליה בין מציאתה למעשה ידיה ושמואל דטרח לפרושי אליבא דאנשי יהודה אע"ג דלא ס"ל הכי נפקא מינה למקום שנהגו ע"כ:

תוספות בד"ה וכן בע"ח ושני לקוחות וכן אשה יש לתמוה כו' וי"ל כו' כיון דאין לשנייה כ"כ פסידא כו' עכ"ל. עי' במהרש"ל ומהרש"א ודבריהם דחוקין מאד ולענ"ד יש ליישב דברי התוספות בפשיטות דבשלמא בכתובות דמתניתין כיון דליכא פסידא לשנייה בבירור בשעה שכתבה הראשונה דו"ד אנן סהדי שהראשונה לא כתבה דו"ד ללוקח אלא כדי שיעמדו ביד הלוקח ואי משום שתטרוף השנייה ממנו הראשונה לא אסקא אדעתה הא מילתא כיון דאפשר דהשנייה לא תפסיד שתמצא לגבות ממקום אחר מבעלה ממה שיקנה אח"כ וא"כ אדעתא שתטרוף השנייה לא סילקה עצמה הראשונה וכיון שהיא מוקדמת לה כדין טרפה משא"כ בבע"ח ושני לקוחות איכא למימר איפכא דמסתמא כיון שכתב ללוקח שני דו"ד אין לי עמך לגמרי מחל חצי שיעבודו מהאי שדה דליכא למימר שלא סילק עצמו אלא לטובת הלוקח שני שיעמדו בידו דזה א"א שהרי אם דעתו דבע"ח לגבות מהראשון בודאי יחזור הלוקח ראשון על השני אע"כ דלגמרי סליק נפשיה קמשמע לן דאפ"ה לא אמרינן הכי כן נ"ל נכון דהא אף אם לא כיוונו התוס' לזה מ"מ הדברים ראויין להאמר מצד עצמן אלא דלענ"ד לשון התוס' עצמן מבוארין כן ודו"ק:

סליק פרק מי שהיה נשוי

אלמנה ניזונית פרק אחד עשר

משנה אלמנה ניזונית כו' ואין חייבין בקבורתה ופרש"י שהרי יורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל כו' עכ"ל. לכאורה נראה מפירושו דדוקא היכא דיורשין גובין כתובתה הוא דאין היתומין חייבין בקבורתה וא"כ ע"כ איירי שנשבעה על כתובתה משא"כ היכא דלא נשבעה שאין היורשין גובין כלום או שלא נשאר שום קרקע לכתובתה דלא שקלי היורשין מידי ממילא דהיתומין חייבין בקבורתה ודלא כפירוש התוספות אלא שנראה דוחק לפרש כן חדא דרישא דמתניתין דאלמנה ניזונית איירי דלא נשבעה על כתובתה דאע"ג דאפי' בנשבעה יש לה מזונות היכא דלא תבעה כתובתה בב"ד כדאיתא בש"ע א"ע סימן צ"ג מ"מ מסתמא אין נשבעת אא"כ תבעה כתובתה בב"ד א"כ נראה דוחק לאוקמי סיפא דאין חייבין בקבורתה דוקא בשכבר נשבעה. ועוד כיון דפשיטא להו לתוס' דאפילו בדליכא אלא מטלטלי אין היתומים חייבין בקבורתה אע"ג דאין יורשיה גובין כלום א"כ לית לן למימר דרש"י ותוס' פליגי בהא אלא דרש"י עיקר מילתא נקיט כיון דמעיקר הדין יורשיה גובין כתובתה היכא דשייך גביית כתובה ממילא לא פלוג רבנן דדוקא בבעל תקנו קבורתה תחת כתובתה כיון דמעיקר הדין יורש כתובתה מה"ט חייב אפילו היכא שאינו יורש כלום וכן נראה ג"כ לפרש בל' התוס' במה שכתבו דבעל גופא לא מיחייב היכא דלא ירית כתובתה היינו היכא דלא שייך בה תורת ירושה כגון בארוסה וכיוצא בזה וכ"כ בס' בית שמואל סימן צ"ג אלא במה שכתב שם דמלשון הרמב"ם ז"ל נראה דבירושה ממש תליא מילתא מדכתב דהיכא שמתה בלא שבועה יורשי בעלה חייבין בקבורתה ולענ"ד משום הא לא איריא דהתם טעמא אחרינא איכא דכל שלא נשבעה נמצא דיורשי הבעל אין יורשין הכתובה מעיקר הדין דהא דחיישינן להתפסת צררי אינו אלא חששא בעלמא תדע דהא מדינא אפילו שלא נשבעת איכא למ"ד דיורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דתליא בפלוגתא דרב ושמואל ור"א בפ' כל הנשבעין ואסקינן התם דהאי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר"א עבד וא"כ אין יורשי הבעל נוטלין הכתובה אלא לפי שהן מוחזקין בנכסים ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל דיורשי הבעל חייבין בקבורתה משא"כ בדליכא אלא מטלטלין דמדינא לית לה שום דין כתובה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה וכ"ש בבעל דאין יורש כלום דאפ"ה חייב ולעולם דהרמב"ם ז"ל גופא מודה דלא תליא בירושה ממש אלא בתר עיקר דינא אזלינן ולא פלוג רבנן ולפי מה שכתבתי יש ליישב ג"כ פירוש רש"י במה שכתב בסוף הדיבור היא תקבור עצמה ולכאורה נראה כסותר תחלת דבריו שתלה הטעם במה שיורשין חייבין בקבורתה ולמאי דפרישית אתי שפיר דאע"ג היכא שאין כאן דין ירושת כתובתה כלל דסובר רש"י דאין יורשיה חייבין אפ"ה יורשי הבעל נמי פטורין ונקברת מהצדקה כן נ"ל בכוונת רש"י ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה ואין חייבין כו' מיהו תימא הא לא קתני ואין חייבין בפרקונה כו' עד כאן לשונו. ולולא דבריהם היה נראה לי ליישב בפשיטות דלענין פרקונה לא איצטריך למיתני כיון דקתני לעיל במשנה פ' נערה דף נ"א בעיקר תקנתא דפרקונה שכתב לה אי תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו אלמא שאין החיוב אלא עליו משא"כ לגבי יורשים מדלא תקנו לכתוב כן כמו במיונות ועוד דהא לא קרינן בהו ואותבינך לאינתו תדע דהא מה"ט מסקינן התם זף נ"ג דאפילו נשבית בחיי בעלה והכיר בה אפ"ה אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בהן ואותבינן לאינתו משא"כ לענין קבורה שפיר איצטריך לאשמעינן שאין היורשין חייבין בקבורתה כמו הבעל דהא לא שייך לחלק בהאי טעמא. ובאמת נראה דלענין קבורה אם מתה בחיי בעלה ומת הבעל קודם שנקברה חייבין היורשין לקוברה דאישתעבדו נכסים כן נ"ל נכון אלא דבלא"ה מתרצין התוספות שפיר לשיטתם משא"כ לפמ"ש הבית שמואל בשיטת הרמב"ם ז"ל דבמתה קודם שנשבעה חייבין היורשין לקוברה ומשמע ליה דה"ה היכא דליכא אלא מטלטלין א"כ ע"כ צריך ליישב קושית התוספות כדפרישית מיהו בלא"ה דברי הב"ש אינן מוכרחין במה שפירש שיטת התוס' דאפי' אין כאן אלא מטלטלין אפ"ה יורשיה חייבין בקבורתה ואין זה מוכרח דנהי שהתוס' כתבו דאין יורשי הבעל חייבין בקבורתה אע"ג דאיכא מטלטלין אפ"ה איכא למימר דיורשים נמי אין חייבין כלום כיון שלא ירשו כלום ונקברת מהצדקה כן נ"ל ברור לפי שיטת רש"י ותוס':

קונטרס אחרון פרק אלמנה ניזונית משנה אלמנה ניזונת כו' יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה וכתבתי דלפי שיטת רש"י ותוספות היכא דיורשיה לא ירשו כלום כגון דליכא אלא מטלטלין נהי דיורשי בעלה אין חייבין בקבורתה אפילו הכי יורשים גם כן אין חייבין בקבורתה אלא נקברת מהצדקה ודלא כמו שכתב הבית שמואל בסימן פ"ט דלשיטת התוספות בכהאי גוונא יורשיה חייבין בקבורתה. מיהו מה שכתבתי דאפשר דשיטת הראב"ד ז"ל נמי הכי הוא טעות הוא בידי ויש למתקו דבהדיא כתב הראב"ד ז"ל אע"ג שלא ירשו כלום ובין הר"ן להראב"ד נתחלף לי ועיינתי עוד בלשון פסקי תוס' שכתבו ג"כ דיורשי כתובתה אע"ג שלא ירשו כלום חייבין בקבורתה ולענ"ד מלשון התוספות לא מוכח מידי ובלא"ה לא ידעתי מה סברא יש בזה דיורשין שלא ירשו יהיו חייבין בקבורתה ומה שכתב הב"ש דלא פלוג רבנן גם את זה לא ידעתי דאם כן בכל יורשין דעלמא נמי נימא הכי ולדעתי אפילו בבן לא אשכחן שיהא חייב בקבורת אביו היכא שלא ירש ממנו כ"ש בשאר קרובין היכא דליכא בן ולענ"ד צ"ע לדינא ואף דהבית שמואל סי' קי"ח ס"ק י"ט כ' בשם תשובת מהר"י מינץ דהוצאות קבורה הקרוב קרוב קודם ע"ש מ"מ מל' הש"ע לא משמע הכי דהא פסק שם בש"ע להדיא דנקבר מהצדקה והובא שם בשם הפוסקים קדמונים וכן הוא בירושלמי דשמעתין והביאו ג"כ ראייה מהתוספתא דאמרינן בהדיא דנקבר מהצדקה וא"כ פסקי הש"ע מיהא סותרין זא"ז לפי שיטת הב"ש סי' פ"ט ויש ליישב בדוחק דקבורת הקרובין היינו קופה של צדקה דלענין צדקה נמי קרוב קרוב קודם ועדיין צ"ע:

בא"ד וי"ל דאיצטריך לאשמעינן כו' כגון דליכא אלא מטלטלי כו' עכ"ל ולמאי דפרישית הוי מצי לפרש דקמל"ן דאע"ג שלא נשבעה על כתובתה אפ"ה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה ובהכי הוי א"ש טפי דהוי דומיא דרישא דאיירי נמי שלא נשבעה כדפרישית משא"כ למה שפירשו דליכא אלא מטלטלי לא הוי שפיר דומיא דרישא דהא מזונות אין נגבין אלא ממקרקע אם לא שנאמר שהניח קרקע ומכרה לצורך מזונותיה ולא נשאר רק מטלטלי וזה דוחק. מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דבשלא נשבעה על כתובתה יורשי בעלה חייבין בקבורתה ע"כ איירי מתניתין כשנשבעה ואפ"ה הוי שפיר דומיא דרישא לשיטתו דהרמב"ם דכל אשה שתובעת מזונות צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום וא"כ מסתמא נשבעה ג"כ על כתובתה דשני שבועות הללו למה אלא דכל הפוסקים חולקין עליו כדאיתא בא"ע סימן צ"ג ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ניזונת תנן כו' הא לא מיבעיא לי היכא סתם כו' דהא אשכחן פלוגתא דרב ושמואל כו' עכ"ל. ולשיטת רש"י יש ליישב דבהא גופא פליגי רב ושמואל אי ניזונת תנן או הניזונת והיינו למאי דמסקינן בסמוך דלא איפשטא בעיין ולפ"ז נתיישב ג"כ קושיא השניה דמעיקרא בעי למיפשט שפיר דאפילו לשמואל דפסיק לעיל כאנשי גליל אפ"ה גריס במתניתין הניזונת אלא דלא ס"ל כסתמא דמתניתין כדאשכחן כה"ג טובא והא דקאמר אלמנה מציאתה לעצמה אאלמנה דמתניתין קאי דאיירי באנשי יהודא וקאמר דבאינה ניזונת מציאתה לעצמה וכמו שאבאר:

מתני' אלמנה ניזונית מנכסי יתומים כו' ואין חייבין בקבורתה אבל אינן חייבין בפירקונה כיון דלית להו פירי לא שייך למתני דהא בלאו טעמא דאין להם פירות נמי אין חייבין לפדותה כיון דלא קרינן ביה ואותבינך לי לאנתו דהא אפילו נשבית בחיי בעלה ומת בעלה אין היורשים חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך וכו' כדאיתא לעיל פ' נערה שנתפתתה (דף נב) ובתוס' דחקו בקושי' זו הרבה ולא אבין על מה, [אב"ה וכ"כ בפ"י]: ואפשר דקושי' תוס' לאביי דס"ל (דנ"ב) דאלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך ממילא אשת כהן שנפדית ומת אף דלא הכיר בה בעלה חייבים יורשים לפדותה דהא קרינן בה ואהדרינך למדינתך והו"ל למתני דע"מ אם אלמנה נשבית אין יורשים חייבים בפרקונה כיון דתקנו משום פירות. ובזה מיושב לישנא דתוספות שם א"כ אמאי אצטריך למידק לעיל מדקתני יורשים כו', ולכאורה אמאי נקטו הקושיא על הפשטן ולא על בעל האבעיא וכן רב עמרם דפשיט מברייתא והא מוכח כן ממתני' מיתורא, ולפי הנ"ל י"ל דהאבעי' לפי ההלכה דקיי"ל כרבא דאלמנה לכ"ג א"ח לפדותה כיון דאיסור אמר גרם לה א"כ י"ל דמה דקתני וא"ח בקבורתה היינו לאשמועינן הטעם דקבורתה משום כתובתה ותני אגב יורשים יורשי כתובתה ואי אמאי לא קתני ג"כ ואין חייבים בפרקונה היינו דבלא"ה פטירי אף באשת כהן כיון דדבר אחר גרם לה. ולזה נקטו קושייתם על הפשטן דהא מרא דשמעתא שם אביי דלדידיה דלא קתני וא"ח לפדותה באשת כהן לאשמועינן ג"כ דטעם משום פירות ע"כ לא בא לאשמועינן טעם החיובים ומה דקתני וא"ח בקבורתה משום דבעי ליה למתני יורשיה יורשי כתובתה ויקשה דלפשוט בקיצור דע"כ הא אתי לאשמועינן: