Ketubot 38a

הני מילי דלא תקחו כופר לפטור רוצח מזיד מקטלא:

היכא דהרגו במזיד דרך עלייה בהנפת ידו הכהו מאחריו דדכוותה בשוגג לא ניתן לכפרת גלות כדכתיב ויפל דרך נפילה:

מדתנא דבי חזקיה נפקא שאין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה:

לחייבו ממון והוא הדין לפדותו ולא יהיה אסון מיהא איצטריך דאי מהיקישא הוה אמינא אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון על כרחך היקישא לפטור שוגג דרך עלייה:

הכי גרסינן אלא אמר רמי בר חמא כו' איצטריך חד מהני קראי לאשמועינן דלא ליעביד ביה תרתי ואף על גב דנפקא לן מולא יהיה אסון:

הני מילי דלא ענשינן ליה בתרתי היכא דסימא את עינו והרגו בה באותה מכה ומת:

בדבר אחר במכה אחרת ובבת אחת:

אימא ניענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה:

הני מילי היכא דהרגו דרך עלייה דלא ניתן שגגתו לכפרה פירוש לכפרה בידי אדם אע"ג דדרך עלייה קיל טפי מדרך ירידה כדמוכח בפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט. ושם) גבי גר תושב גולה ע"י גר תושב וכל חומרי דשמעתין לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה דאינו מקפיד הש"ס במה שסקילה ושריפה חמורין מהרג וחנק:

אבל סימא את עינו והרגו בדבר אחר אימא נשקול מיניה ממונא ונקטליה כך גרס ר"ח דמלא יהיה אסון לא נפקא לן אלא סימא את עינו והרגו בה כי התם שבהכאה אחת הרג את האשה וגם הולדות אבל סימא את עינו והרגו בדבר אחר בבת אחת לא להכי איצטריך כל חרם למיפטריה קשה לרשב"א דהא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא דריש קרא להכי דלא נשקול מיניה ממונא ונקטליה אלא שלא יתן ממון ונפטריה ושמא אילו לא נאמר קאמר כדאשכחן ריש פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג. ושם) ובכמה דוכתי ולרשב"א נראה דהכא מסיק אליבא דתנא דבי חזקיה אבל לרבי ישמעאל ודאי לית ליה הא דתנא דבי חזקיה והא דאמר בריש הנחנקין (סנהדרין דף פד: ושם) הניחא למאן דאית ליה דתנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה היקישא למה לי תנא דלית ליה דבי חזקיה היינו רבי ישמעאל ובסמוך דקאמר ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס כו' סבר לה כת"ק דר' חנניא בן עקביא הוה מצי למימר ס"ל כרבי ישמעאל:

הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא לאו מההיא דרשה גופה קאמר דנפקא לן דהא ההיא דרשה לא שייכא כלל לסימא את עינו והרגו בדבר אחר אלא הכי דייק דכי היכי דדרשי' ולא עין ונפש תחת עין ה"נ דרשינן נפש תחת נפש ולא עין ונפש תחת נפש וסימא את עינו והרגו בד"א לא חשיב עין ונפש אלא נפש גריד' דמה שסימא את עינו בשעת הריגה לא חשיב כלום דבלאו הכי היה מת אלא שהמיתו בצער מרובה וא"ת הא מילתא נמי מתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא דמה מכה בהמה לא חלקת בין סימא את עינה והרגה בה להורגה בד"א כו' וי"ל דמכה אדם ומכה בהמה משמע ליה בהכאה אחת וא"ת סימא את עינו והרגו בד"א תיפוק ליה דפטור מדמי עין אפי' לא הרג דבשעה שסימא את עינו היה רודף וניתן להצילו בנפשו וי"ל דמיירי בשיכול להצילו באחד מאיבריו שלא ניתן להצילו בנפשו:

אמר רב אשי איצטריך כו' תימה דמשמע דאם הרגו וקרע שיראין דידיה דמחייב דליכא למיפטריה לא מקרא דלא יהיה אסון ולא מקרא דנפש תחת נפש דהא הוי ממון ונפש תחת ממון ונפש ולעיל (כתובות דף ל:) פטר אביי זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וי"ל דלפי האמת נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה וה"פ והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא כלומר ע"כ לא איצטריך כל חרם להכי אלא כולה נפקא לן מתנא דבי חזקיה דפטור דאי הוה צריך קרא למפטריה בלא כל חרם הוה פטרינן ליה מאידך תנא דבי חזקיה וא"ת ולישני דאיצטריך כל חרם להרג חבירו וקרע שיראין וי"ל דכל חרם לא יפדה משמע ליה בממון שבא על ידי אותה חבלה שהמיתה באה על ידה:

סלקא דעתך אמינא חידוש הוא קמ"ל אע"ג דבמתני' מייתי קרא דלא יהיה אסון והכא מפיק קנס מכל חרם היינו משום דכייל מתניתין כל חייבי מיתות דקתני וכל המתחייב בנפשו כו' אי נמי מתניתין אתיא כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא:

אבל הרגו דרך ירידה דניתנה שגגתן לכפרה אימא נשקול ממונא ונפטריה והכי דרשינן להו לקראי, מחרם דרשינן מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה כלל, ומכל חרם מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה, ומלא תקחו כופר דרשינן דרך ירידה במזיד שניתנה שגגתו לכפרת גלות.

אם כן מה תלמוד לומר אשר לא אורסה מופנה לדון ממנו גזירה שוה נאמר כאן אשר לא אורסה נאמר כאן וכו'. ואיכא למידק דהא קיימא לן כר' עקיבא, ואם כן אשר לא אורסה לגזירה שוה, ואנן בכולה תלמודא אמרינן מוהר הבתולות לגזירה שוה, בריש מכילתין (לעיל כתובות י, א) ובריש פרקין (כתובות כט, ב), ור' שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרב פפא ההוא מיבעי ליה לגזירה שוה, דתניא (שמות כ״ב:ט״ז) כסף ישקול כמוהר הבתולות וכו'. ועוד, דכיון דגזירה שוה נפקא לן מאשר לא אורסה, על כרחך כמוהר הבתולות לכתובה דרשינן ליה כרשב״ג, ואנן קיימא לן (במכילתין י, א; קי, ב) דכתובת אשה דרבנן. וראיתי בשם הר' שלמה בן אברהם דמונטפשלור ז״ל, דעיקר גזירה שוה לכולי עלמא ודאי מכמוהר הבתולות נפקא ליה כרבי עקיבא דמתניתין, דלית ליה גזירה שוה אלא לגופיה ולאשמעינן אשר לא אורסה לגופיה הא אורסה לעצמה, והא דדריש אשר לא אורסה הא אורסה לעצמה, ולא דריש הכי בבתולה ולא בעולה ובנערה ולא בוגרת, בתולה ונערה לאביה הא בעולה ובוגרת לעצמה, משום דהתם אשתנה גופה והכא לא אשתנה גופה, וכדאמרינן בשקלא וטריא דברייתא מאי חזית דהאי לא אורסה לגזירה שוה ובתולה למעוטי בעולה אימא איפכא, ושני ליה, הא אישתני גופה הא לא אשתני גופה, והיינו עיקר טעמיה דר' עקיבא בעיקרא דמילתא. והא דאמרינן בגמרא, אמר ליה ר' עקיבא אשר לא אורסה מיבעי ליה לגזירה שוה דתניא, לאו דוקא, והוה ליה למימר אמר לך ר' עקיבא הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה, אלא בעינן לומר דמתרץ לה במאי דמתרצה ברייתא דשקלא וטריא עלה ומאי חזית דאשר לא אורסה לעצמה וכו'. ותרצינן הא אשתני גופה, והא לא אשתני גופה, ואגב אורחיה בעא לאתויי ברייתא. ועדיין אינו מיושב היטב, מדאיבעיא לן בתר הכי ר' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה, ופרקינן, נפקא ליה מכמוהר הבתולות, דאלמא לר' עקיבא לא נפקא לן מכמוהר הבתולות אלא מלא אורסה.

סד"א ה"מ היכא דהרגו דרך עלייה קמ"ל ולא תקחו כופר פי' והשתא איכא תלתא קראי במזיד דלא תשקול מינה ממונא ותפטרי' מן לא יחרם כל חרם ולא תקחו כופר א' לחייבי מיתות חמורות שאין במינו כפרה לשגגתן ותהיה לחייבי מיתות קלות זו לדרך עלי' וזו לדרך ירידה ואיכא קרא רביעאה לשוגג דמיתה קלה בדרך ירידה דאפי' בהא לא נפקא מגלות ממון וכ"ש לשוגגין ואידך ואקשינן אלא שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עליה מדתניא דבי חזקי' נפקא דאתיא זו מזו ומהכא מוכח מאי דפירש לעיל דהא דקתני הכא דרך עליה ודרך ירידה היינו שלא לפדותו בממון דעלה מייתינן ליה להכא ולא לענין דלא לחייבי' מיתה וממון ומשמע לן מ"מ שפיר פי' ר"י ז"ל שהקישא לכל ענייני ממון אתי שלא לחלק בשום צד לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון:

אלא רמי בר חמא אמר אצטריך פי' לעולם ולא תקחו כופר לא אתיא אלא שלא לחייבו ממון ומיתה ואע"ג דכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש אצטריך סד"א היכא דסימא את עינו והרג וכו' ופרכינן הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא עין תחת עין ולא עין ונפש והקשו בתוספת מה ענין ההוא לכאן דהכא כיון שסימא את עין והרגו וי"ל דמ"מ שמעינן מינה דמשום חדא הכאה מחייב שתים שאם סימא את עינו ולא הרגו לא ישלם אלא עין וה"ה דאם סימא את עינו והרגו בהכאה אחת שלא נתחייב שתים ויתחייב מיתה בלבד ויקום בדרבה מינה והר"מ מקוצי תירץ דלדוגמא נקטינן להד מההיא דבי חזקיה נפקא לן דעין קמא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו עין בלחוד ולא עין ונפש ומינה שמעינן נמי דעין בתרא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו כשהוא עין בלחוד ולא כשהוא עין ונפש ואמר רחמנא עין דהיינו ממון תחת עין לבדו ולא תחת עין ונפש דהתם ליכא עין דהיינו ממון וקטלא הוא דאיכא מדין רוצח ונכון הוא. ורבינו מנחם ז"ל גורס עין תחת עין ולא עין תחת עין ונפש ואתיא האי גירסא כהאי פי' דכתיבנא והכא נמי אתיא שפיר לפירוש קמאי:

אלא אמר רב אשי אצטריך ולא תקחו כופר למיתה וקנס שלא נתחייבו שתיים וכדמפרש ואזיל. וא"ת ולרב אשי כיון דמתני' במיתה וקנס איירי האי קרא ולא תקחו כופר הוה ליה לאתויי במתני' ולא קרא דלא יהיה אסון דמיירי במיתה וממון וי"ל דבמתני' ה"ק כל המתחייב בעלמא מיתות ב"ד פטור ממון כדנפקא לן ולא יהיה אסון ומינה דמייתר לן אידך קרא למיתה וקנס. (וא"כ) [וא"נ] הוא הנכון דאורחא דתנא הוא דכיון דקושטא הוא ואיכא קראי לא קפיד ונקט קרא במקום קרא אחריני מרבי' ז"ל מופנה לדון ממנה גזירה שוה. והוא פרישנא לעיל היכי מדרשי ליה שתי קראי. וא"ת כיון דאיכא ג"ש ל"ל דכתב רחמנא בתרווייהו נערה בתולה לכתוב באונס ומפתה וליתי אידך מיניה בג"ש כדפרכינן לקמן בפרקין מכדי מגמר גמרי מהדדי להא מלתא נמי לגמרי'. וי"ל דאין ג"ש זו אלא ללמוד על הסתמא והכא דלא סגיא דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש ואשה אשר לא אורשה לג"ש וה"ל כדמפרש כל אשה בין נערה ובין בוגרת או בתולה או בעולה ותו לא גמרי מאידך:

ממאי דאשר לא אורשה לג"ש דלמא בתולה בתולה לג"ש פירוש ואע"ג דקי"ל דאין אדם דן ג"ש אא"כ יש לו קבלה מרבותיו התם כשלא קבלו כלל אבל הרוב הג"ש שבתלמוד הוה גמירי שיש להם כאן ג"ש אבל לא מקובלים מן המילות של ג"ש והיינו דבעינן מופנה מצד אחד מופנה משני צדדים ויש מהם שמלמדים ומשיבים כך בפי' בתוס':

זה שביארנו שאין אדם מת ומשלם לא סוף דבר בשהמיתה והתשלומין באין על מעשה אחד כגון שסימא את עינו והרגו בה אלא אפילו סימא את עינו והרגו במכה אחרת כאחד אינו מת ומשלם הא כל שקדם חיוב תשלומין לחיוב מיתה חייב כמו שביארנו:

אירוסין אין מפקיעין מרשות אב ר"ל שזה שאמרו מ"ו ב' שכסף קדושיה של נערה לאביה כמו שיתבאר אף אם נתארסה ונתגרשה וחזרה ונתקדשה בנערות כסף קדושיה לאביה אבל קנסה מיהא לעצמה כמו שביארנו במשנה בנערה שנתארסה ונתגרשה:

בא עליה עד שלא נתארסה ואחר כך נתארסה קנסה לאביה שאין אירוסין מוציאין מרשות אב וכמו ששנינו נדרים ס"ו ב' נערה המאורסה הוא ואביה מפירין נדריה אבל אם בא עליה ואחר כך נשאת או בגרה או מת האב קנסה לעצמה שבגרות ונשואין מוציאין מרשות אב והוא שלא עמדה בדין קודם בגרות או נשואין או מיתת אב אבל אם עמדה בדין ואחר כך בגרה או נשאת קנסה לאביה ואם עמדה בדין ואחר כך מת האב קנסה לאחים שהם יורשי האב:

תד"ה ה"מ היכא כו' לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה דאינו כו' עכ"ל דהא זקן ממרא בחנק ורוצח בסייף קרי להו חמורות וע"ז ושבת דבסקילה ועריות שיש מהן בשריפה קרי להו קלות אלא דלא תלי חמורות אלא במה שלא ניתן לכפרה בשוגג וק"ל:

בד"ה אבל סימא כו' דמלא יהיה אסון לא נפקא לן אלא סימא את עינו והרגו בה כו' עכ"ל אע"ג דסימת עין והריגה בגוף אחד הן מדמה להו למה דנפקא לן מלא יהיה אסון דהיינו ממון אחר בהדי מיתה דתרוייהו נמי בגוף האשה כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד אבל לר' ישמעאל ודאי לית ליה הא דתנא דבי חזקיה כו' עכ"ל דהכא ליכא למימר הא דלית ליה לר' ישמעאל הא דתנא דבי חזקיה היינו דוקא לענין לרבות דרך ירידה כמ"ש התוס' לעיל לרבי ולרבנן דלית להו הא דתנא דבי חזקיה לענין שאין מתכוין אבל לשאר מילי אית להו הא דתנא דבי חזקיה דהתם ודאי אית לן למימר דלשאר מילי אית להו הא דתנא דבי חזקיה אלא לענין שאין מתכוין מפקא להו קרא מהיקשא לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו משא"כ הכא לר"י דע"כ לית ליה כלל היקשא דבי חזקיה דאל"כ לא הוה איצטריך ליה קרא כלל לדרך ירידה כיון דמהיקשא איכא נמי למילף דרך ירידה מיהו הא קשיא לן לפ"ז כיון דע"כ ר"י לא ס"ל כתנא דבי חזקיה מי הכריח לתלמודא לומר דבי חזקיה מוקי ליה קרא דכל חרם לסימא עינו כו' או לרבות קנס כדמסיק נימא דס"ל כת"ק דר' חנניה דבהכי הוה ניחא לן טפי מדנימא דתנא דבי חזקיה פליג אכולהו תנאי ויש ליישב דבעי לאוקמי הא דתנא דבי חזקיה אפילו אי הוי ס"ל כר' חנניה לענין ערכין ודו"ק:

בד"ה אמר רב אשי כו' הרגו וקרע שיראין דידיה כו' דליכא למיפטריה לא מקרא דלא יהיה אסון כו' עכ"ל נראה מדבריהם דאפילו במכה אחד הרגו וקרע שיראין לא נפקא מלא יהיה אסון והיינו משום דהאשה והולדות הוו גוף אחד משא"כ הרגו וקרע שיראין הוו שני גופין וק"ל:

בא"ד דלפי האמת נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה וה"פ והא נמי מאידך תנא דבי כו' עכ"ל ר"ל מהך היקשא נפקי כולהו לפי האמת הכי דמה מכה בהמה לא חלקת ביי סימא עינה והרגה ובין הרגה וקרע שיראין דחייב אף מכה אדם לא תחלוק בין סימא עינו והרגו ובין הרגו וקרע שיראין דפטור אלא למאי דבעי למימר המתרץ דאתי קרא דכל חרם לסימא עינו כו' ולא ילפינן ליה מהיקשא פריך ליה דע"כ לא איצטריך כל חרם וגו' וכתבו התוס' שוב וא"ת ולישני דאיצטריך כל חרם כו' ר"ל דאמאי לא הניח סברתו דליכא למילף מהיקשא אפילו סימא עינו כו' כמ"ש התוספות לעיל אלא מנפש תחת נפש נפקא ליה ומיהו איצטריך כל חרם להורג חבירו וקרע כו' וי"ל דכל כו' וא"כ ע"כ הוצרך רב אשי למימר סד"א חידוש הוא כו' וכולהו נפקא לפי האמת מהיקשא כמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה סד"א חידוש כו' א"נ מתני' אתיא כת"ק דר' חנניה בן עקביא עכ"ל ולפי פירוש רשב"א לעיל דרבי ישמעאל פליג אתנא דבי חזקיה המ"ל אתיא כר' ישמעאל וק"ל:

גמ' האי לא אורסה מבעי כו' והדין נותן הואיל כו' א"כ מה ת"ל אשר לא אורסה מופנה כו' יש לדקדק מאי משני לתנא דמתני' דע"כ לית ליה האי דינא וא"כ מנלן לדידיה אשר לא אורסה לג"ש ואימא אכתי דה"נ לגמרי כדפרכינן וגם אם נאמר דהכי משני כיון דע"כ לתנא דברייתא אשר לא אורסה נתקבלה לדון בו ג"ש דאין אדם דן ג"ש מעצמו ה"נ איכא למימר לתנא דמתני' קים ליה לא אורסה לג"ש מ"מ קשה אימא אכתי דה"נ לגמרי כדפרכינן ומיהו אתי נמי לג"ש אע"ג דלא הוה מופנה ליכא למיפרך מידי כפרש"י לקמן (א) ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה אבל סימא את עינו וכו' עד קשה לרשב"א וכו' נראה כדי להמלט מקושיא זו דקדק רש"י בלשונו וכתב איצטריך חד מהני קראי וכ"כ לקמן קמ"ל חד מהנך קראי וד"ל חד מהנך תרי קראי דהיינו כל הדם ולא תקחו כופר והשתא נוכל לומר דלדמי בר חמא ולרב אשי דלקמן קרא דכל חרם אתא לדרשת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שלא תשקל מיניה כופר ותפטרי' מקטלא וקרא דלא תקחו כופר אתא דלא ליעבד ביה שנים ממון ומיתה ואע"ג דכתיב ולא יהיה אסון איצטריך סד"א ה"מ וכו' וא"כ אתיא ברייתא דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה כפשטא ולפ"ז יתיישב ג"כ דלפי' ר"ח דפי' כל הדם אתי להיכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחד תקשה א"כ כל ל"ל:

בד"ה הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא וכו' עד וסימא את עינו והרגו בדבר אחד לא חשיב עין ונפש וכו'. מכל דברי התוס' בדבור זה משמע שהם מפרשים הא דמקשה בגמ' הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא ר"ל הא דסימא את עינו והרגו בדבר אחד דלא כפרש"י ועל זה יש לתמוה דא"כ דאפילו סימא את עינו והרגו בדבר אחד נפקא מאידך תנא דבי חזקיה א"כ תקשה ולא יהיה ל"ל ובלא כל חרם היה לפי סברת המקשה קשה אקרא דולא יהיה אסון הא מאידך תנא דבי חזקיה נפקא ויש ליישב דה"ק הא אפילו סימא את עינו והרגו בדבר אחר נפקא מאידך תנא דבי חזקיה ולא יהיה אסון אתא דאפילו היכא דהרגו וקרע שיראין דפטור וא"כ קרא דכל חרם למה לי ויכול להיות שזהו כוונת התוס' בדיבור שאחר זה במה שכתבו וי"ל דלפי האמת נפקא כולהו מתנא דבי חזקיה ד"ל וקרא דולא יהיה אסון אתי לקרע שיראין אלא שאין לשונם משמע כן לקמן כמו שאכתוב שם:

בד"ה אמר רב אשי וכו' עד וי"ל דלפי האמת נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה. ר"ל אע"ג דלעיל מזה כתבו דהיקשא דמכה אדם ומבה בהמה לא משמע ליה אלא בהכאה אחת היינו כדי לתרץ דקרא דכל הדם אתא לסימא את עינו והרגו בדבר אחר אבל לפי האמת דלא יתורץ בזה משום דאפילו לא ילפינן כולהו מהיקשא דמכה אדם וצריך קרא למפטר סימא את עינו וכו' אפ"ה לסימא את עינו וכו' לא איצטריך קרא דכל הדם דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא וע"כ צריכין אנו לאוקמא קרא דכל הדם לדרשא אחריתי א"כ חוזר מסברא זו אלא סבירא ליה דממכה אדם ומכה בהמה ילפינן כולהו אפילו קרע שיראין והיינו דקאמר בתר הכי דאי הוה צריך קרא למיפטריה בלא כל הדם והוה פטרינן ליה וכו' ובתר הכי מקשו התוס' וא"ת ולישני דאיצטריך כל חרם וכו' ד"ל דאין ה"נ תקשה למה חזר מסברא הראשונה דאכתי לישני דמולא יהיה אסון ומאידך תנא דבי חזקיה נפקא לן בין היכא דסימא עינו והרגו בו בין סימא עינו והרגו בדבר אחד מאי אמרת כל הדם ל"ל לישני דאיצטריך להורג חבירו וקרע שיראין:

הני מילי היכא דהרגו דרך עליה וכו' לשיטת רש"י דחשיב רוצח מן הקלות משום כפרת גלות הילכך דרך עליה חשיבה חמורה משום דלא נתנה שגגתו לכפרה דלא סגי ליה בגלות ולהכי קאמר ה"מ דרך עליה שלא נתנה שגגתו לכפרה. אבל לשיטת התוספות ז"ל דחשיב רוצח מן החמורות דלא חשיבא כפרת גלות טיבותא דבלא גלות נמי מתכפר והגלות היינו לאחמורי עליה וכדכתיבנא לעיל הילכך דרך עליה דפטריה רחמנא מגלות היינו דבלאו הכי נמי מתכפר וקיל טפי מירידה משום דאנוס הוא וכיון שכן היכי קאמר ה"מ היכא דהרגו דרך עליה שלא ניתנה שגגתו לכפרה והלא אין צריך כפרה דבלאו הכי נמי מן השמים כפרו לו. ותירצו בתוס' דה"ק שלא ניתן שגגתו לכפרה בידי אדם פי' אף על גב דבידי שמים כפרו לו מכל מקום לא ניתנה כפרה זו בידי אדם ואף על גב דחמירא טפי כפרה שהיא בידי אדם מכפרה שהיא בידי שמים מכל מקום לענין אי נשקול מיניה ממונא ונפטריה איכא טפי קשר ודמיון דבר שכפרתו בידי אדם דמ"ה נימא נמי דנשקול מיניה ממונא ונפטריה כיון שניתן רשות לבני אדם לכפר ממאי דנימא דמשום דקיל דאינו מחוסר כפרה דכבר מן השמים כפרו לו דנשקול נמי מיניה ממונא ונפטריה דאין הדבר תלוי בקולא וחומרא דכל חומרי דשמעתין לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה ואינו מקפיד התלמוד במה שסקילה ושרפה חמורין מהרג וחנק תדע דאפילו מגדף שאין חמור ממנו חשיבא מן הקלות למ"ד דמביא קרבן על שגגתו. וע"ג ושבת ועריות דאין לך חמורים מהם חשיבא מן הקלות משום דניתן שגגתן לכפרה. כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל. ולשיטת רש"י ז"ל צריך ליישב אמאי בפרק אלו הן הגולין קאמר קל וחומר ומה דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור איהו נהרג דאלמא איהו חשיב דרך עליה קיל טפי מדרך ירידה ואפשר דמכל מקום כיון דאין ענשו ניכר לנו דהא פטרינן ליה מגלות עביד התם ק"ו ומה דרך ירידה ישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור אף על גב דמשום דלא סגי ליה הוא מכל מקום הרי פטרינן ליה. ועוד יש לי לתרץ בענין אחר ואין להאריך כאן יותר ושם אפרשנה בס"ד:

אמר ליה רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה וכו' הא כתיבנא לעיל גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחייבי מיתות שוגגין דלדעת התוספות ז"ל הא דתני דבי חזקיה מיירי בג' עניני ממון והא דקתני בין דרך ירידה לדרך עליה לפטור מזיד אצטריך וה"ק כמו דרך עליה דלא ניתן שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא לאפטוריה ה"נ דרך ירידתו אף על גב שנתנה שגגתו לכפרה ולהאי פירושא אתיא שמעתין כפשטה דבהדיא נפקא הך חידושא מדתני דבי חזקיה. וכן כתב הריטב"א וז"ל. ואקשינן דאילו שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עליה מדתני דבי חזקיה נפקא דתניא וכו' ומהא מוכח מאי דפרישנא לעיל דהא דקתני הכא דרך ירידה ועליה היינו שלא לפדותו בממון ועלה מייתינן לה הכא ולא לענין דלא נחייביה תרתי מיתה וממון ומשמע לן ממה שפירש ז"ל דהיקשא וכל עניני ממון אתא שלא נחלוק בשום צד לחייבו ממון אלא לפטרו ממון. ע"כ: אבל רש"י ז"ל פירש דהיקשא דתנא דבי חזקיה דדרך עליה וירידה לפטור שוגג דרך עליה כמו דרך ירידה קאמר דלא תימא דבשלמא דרך ירידה קאמר דאיכא גלות פוטרו מן הממון אבל דרך עליה דאין כאן גלות אימא לחייביה ממונא שעמו קמ"ל דאין חלוק. וקשה לפירושו דאם כן מאי פריך הא מדתנא דבי חזקיה נפקא והא תנא דבי חזקיה לא איירי בענין פדיון כלל. וכתב רש"י ז"ל וז"ל מדתנא דבי חזקיה נפקא. שאין חילוק בין דרך עליה לדרך ירידה. לחייבו בממון. והוא הדין לפדותו ולא יהיה אסון מיהא אצטריך דאי מהיקשא הוה אמינא אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון ע"כ היקשא לפטור שוגג ודרך עליה. ע"כ. פירוש לכאורה הוה מצינן לפרושי הכין כתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ואי לא הוה כתיב לא יהיה אסון הוה אמינא היקשא לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם ולא הוה דייקינן מכה אדם יומת ולא ישלם והכי נמי לא הוה דייקינן יומת ולא יפדה והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד והילכך ע"כ כי כתיב מכה אדם יומת דייקינן יומת ולא ישלם והקיש הכתוב פטור ממון דמכה אדם לחיוב ממון דמכה בהמה הילכך הכי נמי דייקינן יומת ולא יפדה כיון דקרא בדוקא נקטיה ומעתה הוא הדין דאקשינן ואמרינן מה מכה בהמה ישלמנה ואין לו דרך להנצל מתשלומיה הכי נמי מכה אדם אין חילוק כלל לענין פדיון והאי פירושא לא נהירא דאי הכי אפילו דלא נקיש כלל לענין פטור ממון מצינן למעבד הך היקשא מה מכה בהמה אין לו דרך אחר אלא בתשלומין אף מכה אדם אין לו דרך אחר ופדיון כלל אלא במיתה. ומעתה למה לי דכתיב לא תקחו כופר כלל אלא ודאי לא עבדינן הך היקשא כלל דאדרבה עבדינן לאידך גיסא מה מכה בהמה יש לה תשלומין אף מכה אדם אף על גב דיומת מכל מקום אי בעי למפרק נפשיה מצי למעבד ויש לו נמי תשלומין כי היכי דהוה אקשינן לענין פטור ממון אי לא הוה כתיב ולא יהיה אסון והכין פירוש לפירושו של רש"י ז"ל דאיברא ודאי דהיקשא דחזקיה לא אתיא אלא לענין פטור ממון אף על גב דיש סברא לחלק דהיכא דמחייב גלות יפטר מממון כיון דמחייב גלות משום דקלב"מ אבל היכא דאין לו חיוב כלל למה יפטר מהממון ואפילו הכי לא מחלקינן כלל ה"ה לפדותו אין חילוק כלל בין דרך עליה בין דרך ירידה לפטור רוצח מזיד מקטלא כיון דשניהם איירי במזיד ולפטרו ממיתה דומיא דהיקשא דשוגג ומזיד לפטור ממון שעמו דומיא דמזיד ומיהו אי לא הוה כתיב לא תקחו כופר במיתה ובגלות לא הוה מקשינן להו דאין פדיון של זה כפדיון של זה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות וכמו שתירצו התוס' וכדכתבינן לעיל תדע דלפוטרו ממון נמי אי לאו דכתיב ולא יהיה אסון הוה מקשינן לאידך גיסא וכדכתבינן הכי נמי אי לאו דשמעינן מעיקרא דלית להו פדיון לא למיתה ולא לגלות לא הוה מדמינן להו אבל לבתר דידעינן דלית להו פדיון שמעינן מדתנא דבי חזקיה דלא עבדינן חילוקא בינייהו לפדות ממיתה ולא מגלות כנ"ל. ובקצת סי' מפי' רש"י ז"ל יש תוספת ל' וז"ל וה"ה לפדותו שאינו נפדה לעולם לא כשהוא חייב מיתה ולא כשהוא חייב גלות ולא כשהוא פטור מגלות ולא יהיה אסון מיהא אצטריך וכו'. ולא נהירא נוסחא זו דאי הכי לעיל הוה ליה לאקשויי והא מדתנא דבי חזקיה נפק כדמייתי קרא דלא תקחו כופר וגו'. והריטב"א ז"ל תירץ קושיא זו בענין אחר וכדכתבינן לעיל ובהאי תירוצא יש ליישב קצת לשון זה של רש"י ז"ל ומה שכתוב בנוסחא זו ולא כשהוא פטור מגלות פי' אלא ביד המלך להורגו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח דאי פטור לגמרי מה צריך פדיון וסיים הרב ז"ל לשונו וכתב והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון ע"כ היקשא לפטור שוגג ודרך עליה ע"כ. כן כתוב בספר כ' מדוייק ונקט הרב ז"ל תרתי שוגג ודרך עליה והשמט מתכוין ושאינו מתכוון משום דלגבי מתכוון ושאינו מתכוון מפקא מדרבי ומדרבנן וכדאיתא בפ' הנשרפין ודחיק ליה קרא טובא וכדכתבינן לעיל גבי פלוגתא דרב דימי ורבין ואדרבה מדכתיב ולא יהיה אסון קאמר ורבי ישמעאל דריש לא תקחו כופר להכי וכל חרם דריש ליה שלא יתן ממון ונפטריה. ולשיטתנו דלעיל ניחא טפי ומיהו לקמן גבי הא דרב אשי קשיא ודאי הך קושיא. וכן הקשה אותה הרא"ש ז"ל לקמן וז"ל סד"א חדוש הוא שחדשה תורה בקנס לכאורה משמע דמכל חרם דריש מדקאמר בתר הכי האי כל חרם מאי עביד ליה. וקשה דהא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לא דריש לקרא הכי אלא דריש מכל חרם שלא יתן ממון ויתכפר אבל להא דלא נשקול ממונא מיניה ונקטליה לא מוקי ליה לקראי הילכך נראה דרב אשי אסיק הכא לתרץ קראי אליבא דחזקיה אבל לר' ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה [והיינו דאמרינן באלו הן הנחנקין הניחא למאן דאית ליה תנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה] היקשא למה לי היינו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא. ע"כ: ורש"י ז"ל כתב נמי לקמן קמ"ל. חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תנהו ענין לקנס. ע"כ. והילכך לא תקשי נמי לדידיה מההיא דלקמן ואף על גב דפריך לקמן האי כל חרם מאי עביד ליה היינו משום דכי מוקמינן חד מהני קראי לענין קנסא כדדריש לה רב אשי ממילא אצטריך כל חרם לדרבי ישמעאל ולרבה דלא מצי למדרש הכי דהא איהו ס"ל כרבי מאיר דהכין הוא קושטא דמילתא דבקנס אף על גב דמקטיל משלם ממילא מייתר כל חרם ושפיר פריך האי כל חרם מאי עביד ליה וגם לשיטתנו דלעיל קשיא מההיא דרב אשי דלקמן דע"כ צריך אתה לפרש ההיא דרב אשי לענין פטור קנסא ולא לפדותו. והתוספות ז"ל כתבו בשם רשב"א דמהכא אסיק אליבא דחזקיה אבל לרבי ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה וכי פריך רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא הכי פריך לתנא דבי חזקיה האי כל חרם מאי עביד ליה אבל לא פריך מדתנא דבי חזקיה לרבי ישמעאל דהא שפיר ידע דרבי ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה ואזלי לשיטתייהו דהם מפרשים דתנא דבי חזקיה מיירי בג' עניני ממון ודרך עליה ודרך ירידה היינו לומר דבכל ענין לא תשקול ממונא מיניה ונפטריה הילכך ע"כ פליג רבי ישמעאל אדחזקיה דאי אית ליה היקשא לא הוה צריך למדרשיה מכל חרם כלל ורמי בר חמא שפיר ידע הא דבי חזקיה ולא אתא אלא לתרוצי קראי אליבא דרבי ישמעאל ושוב הקשה לו רבא דאליבא דתנא דבי חזקיה האי כל חרם מאי עביד ליה וכדכתבינן ואסיק רמי בר חמא אליבא דחזקיה דאצטריך סד"א ה"מ היכא דסימא וכו'. וקשה לשיטה זו מאי קאמר אלא אמר רמי בר חמא וכו' והא תירוצא דלעיל בדוכתה קיימא אליבא דר' ישמעאל ושמא לא הוה גריס אלא. אבל רש"י ז"ל כתב דגרסינן אלא אמר רמי בר חמא וכו'. ואפשר דאזיל לשיטתיה ז"ל דתנא דבי חזקיה לא מיירי בג' עניני ממון אלא בכולה ענין אפטורי ממונא דעם המיתה וכבר הארכנו בזה לעיל ולכך אינו מוכרח לפרושי דרבי ישמעאל פליג אתנא דבי חזקיה. וכבר תירץ קושית התוס' ז"ל במאי דכתב מחד מהני קראי וכו' וכדכתיבנא. עוד תירצו בתוס' דרבי ישמעאל שפיר אית ליה תנא דבי חזקיה והא דדריש שלא יתן ממון ונפטריה מדכתיב כל חרם אלו לא נאמר קאמר פי' אלו לא נאמר היקשא דתנא דבי חזקיה הייתי דורשו מכל חרם עכשיו שנאמר היקשא דתני דבי חזקיה תו לא צריך כל חרם להכי אלא דלא נשקול ממונא מיניה ונקטליה והכי אמרינן בריש פרק נגמר הדין וכולה שקלא וטריא דתלמודא היינו לאצרוכי קרא דכל חרם דלא להוי מייתר ולא אתא לתרוצי עלה דדברי דרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אילו לא נאמר קאמר וכדכתיבנא: והקשו בקונטריסין על שיטת רשב"א ז"ל דמאי פריך רבא לתנא דבי חזקיה האי כל אדם מאי עביד ליה ודילמא תנא דבי חזקיה כת"ק דר' חנניא בן עקביא ס"ל לענין ערכו עלי ולא תירצו. ונ"ל דאנן השתא מהדרינן לתרוצי לרבי חנניא בן עקביא וכדפריך מעיקרא ולרבי חנניא בן עקביא כו' וכל כמה דמצינן לתרוצי אליביה מתרצינן ומסתמא כל עוד דלא אשכחן תנא דפליג להדיא אדחזקיה לא משוינן פלוגתא בינייהו וכדכתיבנא לעיל להכי לא מתרצינן דתנא דבי חזקיה ס"ל כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא ופליג אדרבי חנניא ואדרבה לקמן בסוף שמעתין דקאמר ולרבה דאמר חדוש הוא וכו' סבר לה כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא איכא לאקשויי דהוה ליה למימר סבר לה כרבי ישמעאל כדי לאוקמי אדוכתיה תירוצא קמא דמתרצינן לרבי חנניא בן עקביא דסבר לה כרבי ישמעאל. ודע דלשיטת הרא"ש ז"ל דס"ל דרב אשי הוא דאסיק לתרץ קראי אליבא דחזקיה ורבי ישמעאל פליג קשיא טפי דכי פריך עליה ולרבה וכו' הוה ליה למימר סבר לה כרבי ישמעאל כיון דאיהו הוא דאסיק הכין אבל לשיטת התוספות ז"ל דמעיקרא הוא דאסיק הכין לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דה"ה דהוה מצי למימר הכין אלא דחדא מינייהו נקט. עוד הקשו בקונטריסים לשתוק מלא יהיה אסון ומכל חרם ילפינן בכל ענין. ותירצו דאי לא כתיב לא יהיה אסון הוה מוקמינן כל חרם למסתבר טפי דהיינו לסימא את עינו והרגו בד"א לא הוה ידעינן להכי אצטריך תרווייהו. ע"כ: עוד הקשו בקונטריסים אמאי לא תירץ דאצטריך כל חרם לרבנן דפליגי עליה דרבי ואמרי נפש תחת נפש מיתה ואתא לאשמועי' דפטור מדמי הנהרג. ועוד הקשו כיון דמכל חרם שמעינן דלא עבדינן ביה תרתי פירוש שפטור מדמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו אם כן אמאי אצטריך עליו ולא על האדם לפטור מדמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו. ועוד כתבו וז"ל ולרשב"א נראה דהכא מסיק אליבא דתנא דבי חזקיה וכו' פי' דהכא מסיק דלא עבדינן ביה תרתי דהיינו מיתה ודמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו מתנא דבי חזקיה אבל ר' ישמעאל יליף הא דלא עבדינן ביה תרתי דהיינו מיתה ודמי הנהרג מכל חרם. והקשה מ"ה דהשתא אמרינן דאצטריך כל חרם דלא עבדינן ביה תרתי מיתה ודמי הנהרג אם כן מלקות וממון דהיינו מלקות ודמי החבלה דהיינו ממון של עצמו מנלן. ע"כ. ולא הבנתי דבריהם כלל דאנן הכי קאמרינן דלרבי ישמעאל דלא יליף היקשא קא יליף מכל חרם דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה לדרך ירידה ולא תקחו כופר אתיא לדרך עליה וחזקיה קא יליף לה להיקשא שלא תחלק בין דרך עליה לדרך ירידה למשקל ממונא מיניה ונפטריה וכמו שכתבו התו' לעיל דבג' עניני ממון מיירי וכדכתיבנא והשתא קאמר עבדינן צריכותא לכל חרם אליבא דחזקיה ואמרינן דכל חרם לא אתיא לענין פדיון וכדתני רבי ישמעאל אלא דלא עבדינן ביה תרתי פי' בממון אחר היכא דאיכא חיוב ממון בהדיא כגון דמי עין דומיא דדמי ולדות דכתיב גבי ולא יהיה אסון וה"ק דאי מלא יהיה אסון הוה אמינא דוקא היכא דסימא את עינו והרגו בה דומיא דאשה שבהכאה אחת הרג את האשה וגם ולדות הוא דפטור מדמי עין דהיינו ממון שעם המיתה אבל היכא דסימא את עינו והרגו אימא נשקול וכו' פי' נענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה וכדפרש"י ז"ל דהיינו ממון אחר ולשון לא יפדה הכי דייק דמיירי בדבר הנפדה או ההיזק שעשה או המיתה דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה אבל לענין אי שקלינן מיניה ממונא ונקטליה פירוש דלא עבדינן תרתי על הרציחה לחוד לא איירי קרא דכל חרם כלל דמעליו ולא על האדם נפקא. הכין הוא פשט השמועה לדעת רשב"א ז"ל ואין כאן קושיא כלל מכל מה שהקשו הקונטריסין: עוד הקשה הרא"ש ז"ל וז"ל ה"מ היכא דסימא את עינו והרג בה פרש"י ז"ל אצטריך חד מהנך קראי לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי ואף על גב דנפקא לן מלא יהיה אסון ה"מ דלא ענשינן ליה בתרתי היכא דסימא את עינו והרגו בה [באותה הכאה אבל היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר במכה אחרת ובבת אחת אימא נענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה] תימא דהך סוגיא היא אליבא דתנא דבי חזקיה ולדידיה אית ליה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ואסון דקרא היינו דין אסון שנתכוון לחברו והרגו ונגף אשה ויצאו ילדיה כדפרישנא לעיל ואין זה סימא את עינו והרגו בה אדרבה היינו סימא את ראובן והרג את שמעון ובכי האי גוונא ראוי לחייבו תרתי יותר מסימא את עינו והרג בדבר אחר דהיינו במכה אחרת ובבת אחת וצ"ע. ע"כ: אזיל לשיטתיה ז"ל דלא קא פריש קרא דאם אסון יהיה וגו' בהרג האשה עצמה ונתכוון לה אלא בהרג אותו עצמו שנתכוון לו ולא את האשה וכדכתבינן לעיל בשמעתא דרב דימי. ומיהו התוס' ז"ל תירצו לעיל עוד תירוצא אחרינא דפי' הכתוב אליבא דחזקיה היינו לא יהיה אסון היינו אסון ממש וקרא דאם אסון יהיה היינו דין אסון וכגון שנתכוון לאשה דאם לא נתכוון לה פטור ממיתה וממון וכדכתבינן לעיל. ועוד נראה דלא עבדינן הכא שקלא וטריא אלא במאי דעביד היקשא בין שוגג למזיד ודרך עליה לדרך ירידה אבל במאי דעביד היקשא במתכוון לשאין מתכוון דמפקא מדרבי ומפקא מדרבנן לא עבדינן בה שקלא וטריא. וכבר כתבו התוס' ז"ל לעיל דאפילו רבי ורבנן מודו בהיקשא דשוגג ומזיד ודרך עליה ודרך ירידה ולהכי פרכינן מינה כנ"ל. ואין להאריך עוד בזה: הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא פרש"י ז"ל הא. דסימא את עינו והרגו בה. מאידך דבי חזקיה נפקא. דלא תענשיה תרתי. ולא עין ונפש תחת עין. מיניה קא משמע לן בהחובל דעין תחת עין לאו ממש דאי אמרת ממש דילמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין מיהו שמעינן מינה דלא תעביד ביה תרתי לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת. פי' לפירושו דאי הוה אמרינן דעין תחת עין ממש הכי נמי הוה אמרינן היכא דסימא את עינו והרגו בה דסמינן לעיניה ואי מיית מיית ואי לא גמרינן למיתתו עד דלימות לגמרי אבל השתא דאמרינן דבעינן דליתב ליה דמי עיניה אי אמרת היכא דסימא את עינו והרגו בה דליתב דמי עין ונקטליה נמי הרי עבדת ביה תרתי חדא דמה לי הרגו דרך עינו או הרגו דרך בטנו או דרך גרונו הכל הוא אחד והרי אתה הורגו דרך גרונו ולוקח ממנו נמי דמי עין והתורה אמרה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין והכי נמי ולא נפש ועין תחת עין אלמא דמאי דקפדינן היינו דלא ניתב תרתי תחת אחת והילכך לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת כנ"ל:

וז"ל שיטה ישנה והא נמי מאידך תנא וכו' פירוש ודאי מלא יהיה אסון נפקא היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר דאילו הרגו בה מדתנא דבי חזקיה נפקא. ולא נפש ועין תחת עין התם בפרק החובל אמרינן ודילמא עין תחת עין ממש ותנא דבי חזקיה וכו' דאי עין ממש דילמא בהדי דסמינן ליה לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין והכי נמי איכא למדרש הכא דהיכא דסימא את עינו והרגו בה הוה ליה עין ונפש תחת עין אי עבדינן ליה תרתי ואיכא דאמרי דכעין דרשא דתנא דבי חזקיה דרשינן אנן נפש תחת נפש ולא עין ונפש ע"כ. ומאי דפרישנא אנן היינו כפירושא בתרא וזכיתי לדעת גדולים:

וז"ל הרא"ה ז"ל והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה וכו' כלומר ומאידך דתנא דבי חזקיה נפקא לן דסימא את עינו והרגו בה פטור דהא קאמר דתחת עין לא נעביד עין ונפש וליכא למימר דהאי עין ונפש תחת עין ונפש הוא דלא דהיינו סימא את עינו והרגו בדבר אחר אבל כיון דהרגו בה תחת עין בלחוד מקרי דתחת עין כתב רחמנא סתם הא דקא מטי ליה אמטולתיה וכיון דכן מהך תנא דבי חזקיה נפקא לן סימא את עינו והרגו בה ומהאי דמכה אדם ומכה בהמה הרגו בדבר אחר דהא אייתר ליה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא עין תחת עין וכו'. פרש"י ז"ל דהיינו מאי דדרשינן בפ' החובל עין תחת עין ממון ולא עין ממש דאילו עין ממש דילמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה נפש ועין תחת עין. והקשו בתוס' מה ענין ההיא לכאן דהכא כיון דסימא עינו והרגו עין ונפש תחת עין ונפש הוא וי"ל דמ"מ שמעינן מינה דמשום חדא הכאה לא נתחייב שתים שאם סימא את עינו [ולא הרגו לא ישלם אלא עין וה"ה שאם סימא עינו] והרגו בהכאה אחת שלא נחייב שתים ויתחייב מיתה בלבד ויקום בדרבה מיניה. והר"ם ז"ל מקוצי תירץ דלדוגמא נקטינן לה דמההיא דבי חזקיה נפקא לן דעין קמא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו עין בלחוד ולא עין ונפש ומינה שמעינן נמי דעין בתרא דכתיב בקרא שהוא עינו של נחבל היינו כשהוא עין לבדו ולא שהוא עין ונפש וקאמר רחמנא עין דהיינו ממון תחת עין לבד ולא תחת עין ונפש דהתם ליכא עין דהיינו ממון וקטלא הוא דאיכא מדין רוצח ונכון הוא. ורבינו מנחם גורס עין תחת עין ולא עין תחת עין ונפש ואתיא האי גירסא כהאי פירושא דכתיבנא והכין נמי אתיא שפיר לפירושא קמא. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל עין תחת עין פרש"י ז"ל מהא שמעינן בפ' החובל דעין תחת עין לאו ממש וכו'. מיהא שמעינן מינה דלא תעביד בה תרתי לא שנא מת באותה הכאה לא שנא לא מת באותה הכאה ותימא מנא ליה הא דילמא דוקא היכא דלא הרגו אבל היכא דהרגו ישלם עין ונפש תחת עין ונסמא את עינו ואם לא ימות בכך נהרגנו. ותירץ הר"ם דאיברא דהכי מייתי ולא עין ונפש תחת עין כלומר כי היכי דעין קמא עין דוקא ולא עין ונפש הכי נמי עין בתרא דוקא כלומר תחת עין לבד ישלם עין ולא תחת עין ונפש כי תשלום הנפש שהוא חייב לשלם תחת הנפש פוטרו מתשלומי העין ע"כ. והתוס' ז"ל פירשו דכי קא מהדר ליה הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה כו' אסימא את עינו והרגו בד"א דקא בעינן למילף מכל חרם קא מהדר דומיא דמאי דקא מהדרינן לעיל הא מדתנא דבי חזקיה נפקא דהיינו מאי דבעינן למילף מכל חרם ה"נ הכי מהדרינן ולכך פירשו דלאו מההיא דרשא גופה קאמר דנפקא לן דהא ההיא דרשא לא שייכא כלל לסימא את עינו והרגו בד"א אלא הכי דייק דכי היכי דדרשינן ולא עין ונפש תחת עין ה"נ דרשינן נפש תחת נפש ולא עין ונפש תחת נפש וסימא את עינו והרגו בד"א לא חשיב עין ונפש אלא נפש גרידא דמה שסימא את עינו בשעת הריגה לא חשיב כלום דבלאו הכי היה מת אלא שהמיתה בצער מרובה ומ"מ אע"ג דחשיבא נפש גרידא כדי לאצרוכי קראי הוה מפלגינן בינייהו דדוקא דומיא דנגפו אשה הרה ויצאו ילדיה דהיינו בהכאה אחת הוא דפטרינן מממונא דעמיה אבל בשתי הכאות הוה מחייבינן אע"ג דכתיב ולא יהיה אסון וכדכתיבנא זו היא שיטת התוס' ז"ל. ולשיטתנו דפרישנא לעיל דשינויא דהכא נמי מיירי לענין לפדותו ניחא טפי ופריך רבא שפיר וכדפרישנא לעיל. עוד הקשו בתוס' לפי שיטתם ל"ל לאקשויי דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא דלא ברירא כולי האי וכדכתיבנא הא נמי מדתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא טפי וברירא טפי דמה מכה בהמה לא חלקת בין סימא את עינה והרגה בה להרגה בד"א וכו'. ותירצו בתוס' דמכה אדם ומכה בהמה משמע ליה בהכאה אחת ולשיטתנו דלעיל ניחא טפי דעיקר תנא דבי חזקיה דלעיל לא אתיא אלא לפוטרו מממון דומיא דמאי דכתיב ולא יהיה אסון דקאי עלה אבל לפדותו לא איירי ודיינו שנלמוד ממנו דכי היכי דלא חלק בין דרך עליה לדרך ירידה לפוטרו ממון דה"ה לפדותו אבל בסימא את עינו והרגו בד"א דלא איירי ביה לא שמענו לענין לפדותו ואפילו לשיטת התוס' ז"ל דפירשו דמאי דקאמר בין דרך עליה לדרך ירידה דמיירי לפדותו מנא תיתי שלא נחלק בין סימא את עינו והרגו בה לסימא את עינו והרגו בד"א לענין לפדותו ולשיטת רש"י ז"ל נמי אע"ג דפריש הך קושיא לענין לפוטרו מ"מ הרי פירש דאסימא והרגו בה קא מהדר דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא פי' וכיון שכן הרגו בדבר אחר כיון דאחת עשה שתיהן וחשבת ליה נפש גרידא ולא חשבת ליה עין ונפש ובצער המיתות נדון מה שסימא את עינו דהא קאמרת דכהמיתו בצער מרובה דמי וכיון שכן תפוק לי דפטור מדמי עין אפילו לא הרג דבשעה שסימא את עינו היה רודף וניתן להצילו בנפשו ותירצו בתוס' דמיירי בשיכול להציל באחד מאיבריו שלא נתן להצילו בנפשו ולשיטתנו דלעיל ניחא דהכא לענין פדיון מיירי ולשיטת רש"י ז"ל נמי יש לתרץ דדוקא סימא את עינו והרגו בה חשיבא כנפש לבד וכדפרישנא לעיל אבל סימא את עינו והרגו בד"א חשיבא עין ונפש והלכך על הסמיות לא מקרי רודף ואע"ג דבההיא שעתא היה מבקש להרוג את חברו מ"מ כיון שלא הרגו סד"א דלא מפטר מדמי עין כיון דלא מקרי רודף עלה. עוד הקשו התוס' ז"ל לשיטתם דכיון דלענין לפוטרו ממון לא מחלקי' אלא בין סימא א"ע והרגו בה לסימא א"ע והרגו בד"א ולהכי אצרכינן תרי קראי קרא דלא יהיה אסון וקרא דנפש תחת נפש וקרא יתירא דכל חרם קאמר רב אסי דאתא לאשמועינן דבקנסא נמי כיון דמקטיל משלם ומיהו איירי דאתיא ליה קנסא מחמת מיתה משמע דאם הרגו וקרע שיראין דידה דמחייב דהא לא שמעינן פיטורא משום קרא וקשה דלעיל רב אשי גופיה אוקמה לההיא דאביי דפטר אליבא דרבי נחוניא בן הקנה זר שאכל תרומה כגון שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו ולא הקשו התוס' דמהכא משמע דאם הרגו וקרע שיראין של חברו וכו' משום דכבר פירשו התוספות לעיל גבי הא דאביי וזר שאכל תרומה וכו' חשיבא מיתה ותשלומין לאחר וכיון דמיתה אתיא ליה בשביל שמים ולא בשביל אדם אבל הרגו וקרע שיראין דידיה קשיא להו ותירצו בתוס' דלפי האמת כולהו נפקי מתנא דבי חזקיה והא דפריך הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא פי' דהך חידושא נמי דסימא את עינו והרגו בד"א נפקא מאידך תנא דבי חזקיה והלכך משמע להדיא דהך חידושא לא נפקא מדתנא דבי חזקיה הא ודאי ליתא דאם כן קשיא וכדכתיבנא אלא ה"פ הא נמי פירוש הך חידושא נמי קשיא ליה מאי דאקשינן על אידך חידושא דלעיל דמדתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא ועוד איכא לאקשויי נמי דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא וה"ק על תירוצא דלעיל דקא אמרת דכל חרם אתיא לדרך ירידה ליכא לאקשויי אלא מדתנא דבי חזקיה דלעיל ואי לא הוה שמעינן לה מינה כגון שנפרש דרך עליה ודרך ירידה בגונא אחריתי לא הוה שמעינן לה מדוכתא אחריתי והלכך אין הקושיא מכרעא כולי האי אלא לפי מאי דסברינן דהיינו פירושיה דתנא דבי חזקיה ומיהו עלה דהאי תירוצא דקא אמרת דכל חרם אתא למפטריה היכא דסימא את עינו והרגו בד"א מכרעא טובא דע"כ לא איצטריך כל חרם להכי דבתרי דוכתי שמעינן לה דאנן סברינן דכולהו קיימא לן מדתנא דבי חזקיה דפטור ואי הוה צריך קרא למפטריה כגון שנפרש דמכה אדם ומכה בהמה משמע בהכאה אחת וכדתריצנא לעיל מ"מ בלא חרם הוה פטרינן ליה מאידך תנא דבי חזקיה והקשו דאמאי משני דכל חרם אתיא לסימא את עינו והרגו בד"א עד דקא אקשינן עליה דאי הוה צריך קרא למפטריה בלא כל חרם הוה פטרינן ליה לישני מעיקרא דאיצטריך כל חרם להרג חברו וקרע שיראין ואי לאו מדתנא דבי חזקיה דלעיל לא הוה קשיא לן ולא מידי ותירצו בתוספות דכל חרם לא יפדה משמע ליה בממון שבא על ידי אותה חבלה שהמיתה באה על ידה פי' דלא יפדה משמע דקאי אכל חרם דהיינו אחיובא דמיתה דאיכא עליה ומפרשינן דהיינו חבלה שהמיתה באה על ידה כנ"ל פי' לפי' התוס' ז"ל. ובקונטרס כ' וז"ל כ' בתוס' ליכא למפטריה לא מקרא דלא יהיה אסון דההיא איירי בממון לזה ותשלומין לזה וגם לא מקרא דנפש תחת נפש דההוא איירי שפטור מדמי הנהרג. עוד כתוב בתוס' ואם תאמר ולישני דאיצטריך כל חרם להרג את חברו וקרע שיראין וקשה כבר הקשו זו ותירצו אותו דכלהו נפקי מתנא דבי חזקיה ויש לומר שכך הקשו לעיל דהא לאביי זר שאכל תרומה משלו דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה אפ"ה קאמר אביי דפטור כ"ש מיתה ותשלומין לאחר דפטור ותירצו דכלהו נפקי מתנא דבי חזקיה אפילו מיתה ותשלומין לאחר פטור וזה שחוזרים ומקשים היינו שהרגו וקרע שיראין של חבירו שזה לא למדנו מתנא דבי חזקיה וכתוב בגליון תוספות ומהשתא שמעינן מינה אפילו הרגו וקרע שיראין מהיקישא דתנא דבי חזקיה וקשה מה צריכין לומר זה כבר אמרו לעיל דהכל אנו לומדים מתנא דבי חזקיה ויש לומר שהוצרכו להזכיר זה משום דמלא יהיה אסון הוי גלוי לזה כיון דמלא יהיה אסון ילפינן דבהכאה אחת פטור משני ממונות דהיינו דמי האשה ודמי הולדות כיון דנהרג כ"ש מיתה וממון בשתי הכאות דהיינו הרגו וקרע שיראין אבל קשה מה צריך עליו ולא על האדם מאסון ילפינן שפטור מדמי הנהרג כיון שנהרג ויש לומר דאיצטריך עליו ולא על אדם דמאסון לא הוה ילפינן אלא שלא יתחייב שני ממונות עם המיתה דמי האשה ודמי וולדות אבל דמי הנהרג לחוד הוה אמינא שיתחייב לכך איצטריך עליו ולא על אדם לפטור מדמי הנהרג. עכ"ל הקונטריסין. מה שכתב בגליון תוס' לא הבנתי לפי שהגליון לא בא לידי ומה שכתב בפי' התוס' הבנתי בו שלא הבין ולא ירד לסוף דעת התוס' ז"ל ולעומקן ועמם נמוקן ומכל מקום עיקר קושייתם ז"ל היינו לשיטתם ז"ל ומיהו למאי דפרישנא דתירוצא בתרא דרמי בר חמא נמי לענין לפדותו קא מיירי אין כאן קושיא כלל דהא ודאי כל ענייני פטור ממון מדתנא דב"ח נפקא ולא מחלקין בין סימא עינו והרגו בה לסימא עינו והרגו בד"א אלא לענין לפדותו ולשיטת רש"י ז"ל נמי יש לתרץ דכיון דסימא את עינו והרגו בד"א מלא יהיה אסון נפקא אלמא דבהכאה אחת הרג את האשה וגם וולדות חשיבא כתרי הכאות כיון דהויא מיתה לזה ותשלומין לזה דדמי וולדות הויא לבעל וכדכתבינן לעיל מעתה גם הרגו וקרע שיראין דידיה דמפטר מקרא דלא יהיה אסון נפקא ומכל שכן נפקא דהשתא מיתה לזה ותשלומין לזה קא פטר קרא כ"ש הרגו וקרע שיראין דידיה ומיהו רש"י ז"ל כתב לעיל גבי הא דרב אשי דזר שאכל תרומה וכו' דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור מעתה אכתי איכא לאקשויי הרגו לזה וקרע שיראין של חברו מנין דילמא שאני לא יהיה משום דהויא בהכאה אחת ושמא נלמוד בה"ה דלא שנא בכל מיתה לזה ותשלומין לזה פטור כנ"ל:

אמר רב אשי איצטריך סד"א לכאורה משמע דה"פ איצטריך סד"א הואיל וחידוש הוא שחדשה תורה בקנס פי' שאינו אלא גזרת הכתוב ולא דין אימא אע"ג דאיכא בהדיה מיתה לישלם קמ"ל חד מהנך קראי (אם כן) [א"נ] כל חרם לחודיה דאע"ג דלא הויא דין אלא גזרת הכתוב אפ"ה מפטר וקשה והיכי מצינן לאוקמה שום חד מהנך קראי בקנס והא בקרא דכל חרם כתיב ולא יפדה ולא שייך פדיון אלא בחיוב ממון אבל דבר דלא הויא דין אלא גזרת הכתוב לא שייך לשון פדיון ולא לשון כופר ועוד קשה דקרא דלא יהיה אסון לא מצי מיירי בקנס והיכי מייתי במתניתין קרא דלא יהיה אסון אחיוב קנס ועוד איכא למידק קצת דאמאי שני רב אשי בלישניה ולא נקט כשינויא דרמי בר חמא דאמר איצטריך סד"א הני מילי היכא וכו'. והכא נמי הוה ליה למימר סד"א הני מילי ממונא אבל קנסא הואיל וחידוש וכו' ונראה דהכי פירושא איצטריך סד"א דקנסא הויא חידושא ואינו דין אלא גזרת הכתוב וכיון שכן דגזרת חוק הוא יש לנו לומר בע"כ דאע"ג דאיכא בהדיא מיתה שישלם קמ"ל דאינו חק וגזרת הכתוב כולי האי עד דנחייבהו בהדיא מיתה דמ"מ דין הוא שישלם וטעם יש בדבר ודמיא לממונא וכי היכי דבממונא מפטר משום דקלב"מ הכי נמי בקנס דהכל אחד הוא ולא שנא וכיון שכן שפיר מצינן לאוקמי כל חד מהנך קראי בקנס ושפיר מצינן למימר ביה לשון פדיון ולשון כופר דהא מדמינן ליה לממונא בטעמא ואמרינן דקנסא הויא כממונא ואינו גזרת חק דדין הוא שישלם האונס והמפתה חמשים כסף ואינו חק וכיוצא בזה בשאר קנסות וקרא דלא יהיה אסון נמי מצי מיירי בקנס ואם אינו ענין לדמי ולדות דאיירי ביה להדיא תנהו ענין לקנס דקנס וממון שוין הן וכדכתיבנא ומיהו דוחק לומר אם אינו ענין וכו' בדבר החלוק ממנו לגמרי ואינו ענין לו כלל וניחא להאי פירושא דבמתניתין נקט קרא דלא יהיה אסון אף ע"ג דמיירי בענין קנסא דהא אכל חד מהנך קראי אמרינן אם אינו ענין לממון וכו' ואפילו אקרא דלא יהיה אסון כנ"ל. ואפשר דהכין הוא פי' של רש"י ז"ל שכתב וז"ל סד"א חידוש הוא שחדשה תורה. בכל תשלומי קנס שאינו דין אלא גזרת הכתוב בעלמא וכיון דחידוש הוא וגזרת חוק אימא אע"ג דאיכא בהדיא מיתה לישלם. קמ"ל. חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תנהו ענין לקנס ע"כ. ודוק דהכא רש"י ז"ל האריך בפירושו לשון חידוש לומר גזרת הכתוב וחוק ואינו דין ואילו לעיל בשמעתא דרבא דקאמר ושאני הני דחידוש הוא וכו' לא כתב אלא וכל משפט קנס חידוש הוא וכו' אלא ודאי משום דמעיקרא ס"ד דהיינו טעמא דקמ"ל דלא היינו טעמא דאינו גזרת חוק וכו' ולהכי נקט הכין וכדכתבינן וניחא דשני רב אשי בלישניה מלישנא דרמי בר חמא דאי הוה תנא כלישנא דרמי בר חמא הוה משמע דמחלקין בין ממונא לקנסא משום דטעמא היינו דקנסא הוא חוק וגזרת הכתוב אפי' לקושטא דמילתא וקרא רבייה אפי' הויא חוק והשתא בהאי לישנא דנקט משמע דלא רבייה קרא אלא משום דהויא כממונא ולא הויא חוק וגזרת הכתוב כ"נ לפרש. ובשיטה ישנה כ' וז"ל אלא אמר רב אשי אצטריך וכו' פי' איצטריך לא תקחו כופר לאשמועינן דלא נעביד תרתי אפי' בקנס וכתב רש"י ז"ל שאם אינו ענין לממון תנהו ענין לקנס עד כאן. וכבר ברירנא שיטת רש"י זכרונו לברכה ואינו כהאי פירושא: וז"ל הריטב"א ז"ל ואם תאמר ולרב אשי כיון דמתני' במיתה וקנס מיירי האי קרא דלא תקחו כופר הוה ליה לאתויי במתני' ולא קרא דלא יהיה אסון דמיירי במיתה וממון ויש לומר דבמתני' ה"ק כל המתחייב בעלמא מיתת ב"ד פטור מממון כדנפקא לן מלא יהיה אסון ומינה אייתר לן אידך קרא למיתה וקנס א"נ והוא הנכון דאורחא דתנא הוא וכיון דקושטא הוא ואיכא קראי לא קפיד ונקיט קרא במקום קרא אחרינא (דכיון לדעת) רבינו ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל ואוקמה רב אשי לקנס לאשמועינן דלא תעביד בה תרתי ואע"ג דתנא דמתני' נקיט קרא לקנס מולא יהיה אסון בתר דאתיא לן מרבויא דקראי אפי' לקנס שפיר איכא למנקט חד קרא היא דלהוי דאין אדם מת ומשלם דקי"ל דמכל מילי קאמר וזה נכון וכן פרש"י ז"ל ע"כ. והוא קרוב למאי דפרשינן וזכיתי לכוון קצת לדעתו יזכני להאיר עיני במאור תורתו ולא יהיה אסון:

מתניתין נערה שנתארסה ונתגרשה וכו' לא אתא למעוטי שנתאלמנה ולומר דדוקא שנתגרשה הוא דסבירא ליה לרבי יוסי הגלילי דאין לה קנס כיון דאיתעבידא בה מעשה הגירושין אבל נתאלמנה אפי' רבי יוסי הגלילי מודה דיש לה קנס דהא בודאי ליתא דזיל בתר טעמא דהיינו משום מאי דכתיב אשר לא אורשה והלכך לא שנא נתגרשה ולא שנא נתאלמנה ולכך תנא שנתגרשה כדי לאשמועינן דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. ולא תימא דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואע"ג דמקטיל משלם וכדאמר רב נחמן לקמן קרי ביה אשר לא אורשה אשר לא ארוסה ופריך תלמודא ארוסה בת סקילה היא ומשני סד"א הואיל וחידוש הוא וכו' ואפשר דנקט הכי לדיוקי טעמא דמתניתין בין לרבי יוסי הגלילי בין לר"מ דמתני' ולא כדדריש ר"ע בברייתא אשר לא ארוסה דאי הכי קשיא ארוסה בת סקילה היא וכדפריך תלמודא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל שנתארסה ונתגרשה. דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. אין לה קנס. טעמא מפרש בגמרא. וכתב עוד רש"י ז"ל ורישא דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש להן קנס רבי עקיבא היא ע"כ. פי' קשיא ליה ז"ל דאמאי לא מחלקינן בין נתאלמנה לנתגרשה ובהכי פליגי דרבי יוסי הגלילי מוקי מיעוטא דאשר לא אורסה בנתגרשה מיהא ור"מ לא דריש מיעוטא כלל ובהכי אתי שפיר רישא דקתני אשת אחיו וכו' דע"כ לא איירי בארוסה עדיין דאי הכי אמאי יש לה קנס אלא בנתאלמנה איירי ואתיא אפי' כרבי יוסי הגלילי ותירץ רש"י ז"ל דע"כ ר"ע היא דכי קתני אשת אחיו משמע דבנתגרשה איירי דאי בנתאלמנה הוה ליה יבמתו וכדפריך בירושלמי וכמו שכתבו התוס' ז"ל ריש פרקין וכיון דהמשנה כפשטה בנתגרשה מיירי וע"כ ר"ע היא מעתה הדרינן לטעמיה דרבי יוסי הגלילי דכפשוטו משמע דלא שנא דכיון שאורשה שוב אין לה קנס אפילו נתאלמנה כ"נ פירוש לפירוש רש"י ז"ל:

בתוספות בד"ה אבל סומא וכו' קשה לרשב"א וכו' עכ"ל גם בזה כבר קדמני מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש דרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב דאיצטריך חד מהני קראי וכו' וכוונתו דאיכא למימר איפכא ודאי קרא דכל חרם לא יפדה מלפטרו ממיתה איירי ע"י פדיון אלא קרא דלא תקחו כופר איצטריך לסימא את עינו והרגו בדבר אחר דלא נעביד תרתי דמלא יהיה אסון לא שמעינן וכ"כ מהר"מ מלובלין בחדושיו אבל לתוספות לא משמע להו הכי מלישנא דגמרא. לכך הוצרך הרשב"א לפרש בע"א ולדבריו ודאי קשה דבפשיטות הו"מ לשנויי דר' חנניא ב"ע לית ליה דתנא דב"ח כר' ישמעאל ותנא דב"ח ס"ל כת"ק דר"ח ב"ע וכמ"ש מהרש"א ז"ל וצ"ע:

בד"ה הא נמי וכו' וא"ת והא מילתא נמי וכו' דמה מכה בהמה לא חלקת עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטותא דהא במכה בהמה גופא לא אשכחן דמיחייב בממון היכא שנתחייבה מיתה מצד אחר כדאמרינן לעיל דלמא בשבת כתיב ומשנינן לא ס"ד אלמא דהא דמכה בהמה ישלמנה ולא חלקת לא איירי אלא בענין אחד דל"ש בבהמה מיתה וממון בענין אחד לגמרי ומשני מיני חיובים לא איירי כ"ש דלא שייך בהאי הקישא סימא עינו והרגו בדבר אחר דשני עניינים ושני חיובים הם כנ"ל נכון:

בד"ה א"ר אשי איצטריך וכו' תימא דמשמע וכו' ולעיל פטר אביי זר שאכל תרומה וקרע שיראין עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות אליבא דאביי ודאי יש לפטור בכה"ג כיון דאית ליה לעיל דף ל"ה ג"ש דרשע רשע נמי לענין ממון וא"כ כיון דבחייבי מלקות ודאי פטור בכה"ג מכדי רשעתו דכתיב בעדים זוממין שהעידו בבן גרושה כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ב בד"ה דאין לוקה דמה"ט ע"כ מקרא מלא דיבר דהא לא אשכחן בבן גרושה חיוב ממון אע"כ דממון אחר שנתחייב בשעה שהעידו פטריה רחמנא מממון וא"כ ילפינן בג"ש דרשע רשע חייבי מיתות מחייבי מלקות והא דאמר רמי בר חמא הכא דאיצטריך קרא לסימא עינו והרגו בדבר אחר היינו משום דלית ליה ג"ש דרשע רשע לענין פטור ממון. וא"כ איכא למימר נהי דבחייבי מלקות פטור כה"ג אפ"ה לא ידעינן בחייבי מיתות כה"ג דהא עבדינן לעיל צריכותא כנ"ל ליישב כל קושית התוספות בזה הדיבור ודו"ק:

בגמרא סד"א חידוש הוא שחדשה התורה בקנס וכו' ויש להקשות א"כ לת"ק דרבי חנניא ב"ע הא מילתא מנ"ל ויש ליישב דס"ל עדים זוממין קנסא ואפ"ה כתיב כדי רשעתו אלמא דאין חילוק בין ממון לקנס בזה וממילא דה"ה וכ"ש לחייבי מיתות דגילוי מילתא בעלמא הוא. ועוד מצינו למימר דר"ח ב"ע דאיצטריך קרא להכי היינו משום דס"ל כר"מ דמחלק בין ממון וקנס לענין מלקות אבל לת"ק דר"ח ב"ע דלית ליה דר"מ לא איצטריך קרא כנ"ל ובזה נתיישב' ג"כ קושיית התוספות בד"ה סד"א ודו"ק:

במשנה נערה שנתארסה ונתגרשה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה. וכתב הרמב"ם דבושת ופגם מיהא ודאי לאביה דלא גרע משאר חבלות והרא"ש ז"ל כתב דבושת ופגם איתקש להדדי דלמי שזה ניתן זה ניתן וכ"נ מל' התוספות לקמן בשמעתין ד"ה יש בגר ובר"פ נערה שנתפתתה ונראה דכל זה דווקא אליבא דר"ע משא"כ לר"י הגלילי דאמר אין לה קנס כלל מודה מיהא בבושת ופגם דלאבי' דהא לכ"ע לא איתקש בשת ופגם לקנס אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן אבל לא למיפטר לגמרי כמ"ש התוס' לקמן ועמ"ש בזה בסמוך ולקמן במשנה דיתומה שנתארסה:

בגמרא מ"ט דר"י הגלילי אמר קרא אשר לא אורסה הא אורסה אין לה קנס. וקשיא לי אכתי לר"י הגלילי ל"ל דכתב רחמנא תרי זימני אשר לא אורסה חדא באונס וחדא במפותה דבחדא סגי ונהי דאונס ומפתה בכה"ג לא ילפי מהדדי בבנין אב משום דאיכא שום פירכא אכתי אית ליה לר"י הגלילי ג"ש דבתולה לקמן בשמעתין וכדאיתא נמי בריש פרקין ועיין בחדושינו שם דאליבא דר"י הגלילי איירי א"כ הא קי"ל אין ג"ש למחצה. ונלע"ד דטעמא דר"י דאמר אין לה כלל נמי מהכא דאי כתב חדא הו"א דלעצמה ואשמעינן אידך קרא דאין לה כלום וכמו שיתבאר בסמוך בשם הספרי ותדע דהכי הוא דהא בריש פרקין דיליף ר"פ מבתולה בתולות הבתולות והיינו תלתא דכתיבי במפתה כפרש"י ותוס' שם. ואמאי לא דריש נמי בתולה דכתיב באונס דהא ע"כ לגופיה לא איצטריך דע"כ אית לן ג"ש כמבואר שם בחדושינו וכמו שאפרש בסמוך בל' התוס' בד"ה אימא בתולה וכו' אע"כ כדפרישית דלמעט בתולה ולא בעולה נמי צריכי תרי קראי לאשמעינן דאין לה כלום דמחדא הו"א לעצמה כנ"ל ועיין בסמוך:

שם אלא מעתה נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה ה"נ דלעצמה ולכאורה מבוגרת לק"מ דהתם ע"כ לגמרי ממעט לה דאי לאשמעינן דלעצמה ל"ל קרא פשיטא דבוגרת יצאה מרשות אביה לגמרי לכל מילי כ"ש לקנס שאין לאביה זכות בה כדאיתא בריש פרק נערה וליכא למימר דאה"נ דקשיא ליה כיון דבע"כ בבוגרת ובעולה לגמרי ממעט ה"נ בנתארסה ונתגרשה דהא כולהו כהדדי ממעט להו ליתא דלפ"ז לא הוי משני מידי. ובלא"ה נמי קשיא לי אהא דמשני ההיא מיבעיא ליה לכדתניא ותיפוק ליה דבלא"ה איצטריך אשר לא אורסה לאשמעינן דלעצמה ולכאורה היה נ"ל בזה דבשלמא בתולה ולא בעולה כיון דלא איצטריך אלא למעוטי אית לן למימר דמסתמא לגמרי ממעט לה דומיא דבוגרת משא"כ אשר לא אורסה דאיצטריך לג"ש אלא דבעינן לקיומי נמי פשטא דקרא מסתיין למימר דלעצמה אלא מלבד שזה דוחק יש להקשות נמי דאכתי לא משני מידי דהיא גופא תיקשי מנ"ל לר"ע דמתני' לדרוש אשר לא אורסה לג"ש דלמא אתא לאשמעינן דאין לה כלום דומיא דבתולה ולא בעולה כמו שהקשו התוס' בד"ה ואימא כו' ולשיטתינו דבסמוך נתיישב דהכי מקשה אלא מעתה נערה ולא בוגרת דאע"ג דלא כתיב אלא חד זימנא אפ"ה אין לה כלום משום דלעצמה לא איצטריך וכה"ג בתולה ולא בעולה נמי לא אמרינן דלעצמה דאכתי ל"ל תרי קראי באונס ובמפתה דבחדא סגי כדפרישית אע"כ דאיצטריך תרי קראי לאשמעינן דאין לה כלום א"כ באשר לא אורסה נמי היאך קאמר דנתארסה ונתגרשה לעצמה דא"כ תרי זימני אשר לא אורסה ל"ל וע"ז משני שפיר ההיא מיבעי ליה לכדתניא והיינו לגזירה שוה ומש"ה שפיר איצטריכו תרי קראי לג"ש ולעולם דלעצמה משא"כ בעולה ע"כ לגמרי ממעט מדכתיבי תרי מיעוטי כנ"ל נכון בעזה"י ועיין בסמוך. ואחר שכתבתי כל זה ראיתי בילקוט בשם ספרי דמדכתיב תרי זמני אשר לא אורסה ילפינן דאין לה כלום ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדרך האמת:

שם ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן וכו' מה כסף קדושיה אע"פ שנתארסה ונתגרשה לאביה ופרש"י דהא גבי קידושין לא כתיב אשר לא אורסה עכ"ל. והסוגיא תמוה דלא אשכחן כה"ג דעוקר פשטא דקרא במידי דכתיב ותליא לה במאי דלא כתיב ואדרבא איפכא הוי לן למימר דילפינן כסף קדושין מקנס. ותו קשיא לי דהא לקמן דף מ"ו ע"ב בעיקר כסף קדושין דלאבי' אמרינן התם דממונא מקנסא לא ילפינן ואם כן ה"ה איפכא. והנלע"ד דהא דקאמר ר"ע והדין נותן לאו מילף הוא אלא ה"ק ליה לר"י הגלילי והדין נותן דהא מודית לי בכסף קדושין וע"כ משום ילפותא וא"כ דכסף קדושין לאביה ע"כ יכול לקדשה לכל מי שירצה כדאמרינן לקמן דף מ"ו ע"ב השתא אביה מקבל קדושין ואיהי שקלא כספא דהא בהא תליא וכמו שאבאר שם בעזה"י. ולפ"ז מודית לי נמי דבושת ופגם לאביה כדפרישית במתני' דהא יכול לביישה ולמוסרה נמי עכשיו לאחר שנתארסה ונתגרשה למנוול ולמוכה שחין כדאיתא לקמן דבושת פגם לאביה מהאי טעמא וכיון דמודית לי דבושת ופגם לאביה ע"כ כסף קנסה נמי לאביה דהא איתקש בושת ופגם לקנס דלמי שזה ניתן זה ניתן כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

גמ' בין מתכוין לשאין מתכוין עיין לקמן מ ע"א תוד"ה אחד כדרכה: