Ketubot 10a

The Sages instituted [the obligation of] a ketubah for a woman, etc - That is to say, if her ketubah were [an obligation] from the Torah, he would not be believed to nullify it, except with established testimony. But since her ketubah was instituted by the Sages, they said, and they said (i.e., the Sages both established it and defined its rules), they who instituted it said that he is believed to cause her to lose [the ketubot], even with the claim of ‘an open opening’.

There is a presumption that a person does not go to the trouble of preparing a wedding feast, etc. — We are not concerned that a person would make such a claim falsely. Rather, it is truly the case, because if he had hated her from the outset, he would not have gone to the trouble of preparing a wedding feast, marrying her, and losing the cost of the feast for nothing; instead, he would have separated from her from the beginning.

Rather, from inferior land If she comes to collect her ketubah, and he has superior land and inferior land, but no intermediate quality land, she cannot say, ‘Give me superior land or intermediate land at its equivalent value.’ Rather, if he comes to give her inferior land at its equivalent value, he may give it.

“He gives her from the money of Kapotkia” In the last chapter, we learned in a Mishnah: If he married a woman in Eretz Yisrael and divorced her in Kapotkia, he gives her from the coinage of Eretz Yisrael, which is lighter (i.e., of lower value). If he married her in Kapotkia and divorced her in Eretz Yisrael, he gives her from the coinage of Eretz Yisrael. From where (do we learn) that what’s written in the ketubah is that we follow the more lenient / lower-value standard? Rabban Shimon ben Gamliel says: He gives her from the coinage of Kapotkia, because those are the coins with which he obligated himself - like any other loan - since he holds that the ketubah is a Torah obligation.

They whipped him with "kofri" - They struck him with lashes, with sticks made from palm branches, which have sharp points on them, like thorns, as we say in tractate Sukkah (daf 33a), and if you would say: ‘kofra [as something unpleasant]—but it is written: Her ways are ways of pleasantness (Proverbs 3:17),

Mevarkheta is beaten for him The prostitutes of this city, whose name is Mevarkheta, are beaten down (i.e., humiliated or debased) and constantly lie before him in order to engage in prostitution, since he is experienced in an ‘open opening’.

אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כולי רב נחמן said in the name of שמואל; the sages instituted, etc. O VERVIEW ר״נ said in the name of שמואל that the חכמים instituted a כתובה of מאתיים for a בתולה and a כתובה of מנה for an אלמנה, etc. תוספות discusses the inference from this statement which seemingly indicates that the obligation to give כתובה payments is only מדרבנן and not מן התורה, where there are indications elsewhere that כתובה is מדאורייתא. ---------------------– משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט, א ושם) גבי אין לה כתובה קאמר – It seems ( from the statement of ר״נ אמר שמואל that ח כמים תקנו וכו׳ לבתולה מאתיים כו׳) that the obligation for a husband to give a כתובה is מדרבנן, and similarly in פרק האשה רבה regarding the ruling of the משנה that she does not receive her כתובה, the גמרא there comments – מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כולי – ‘What is the reason the רבנן instituted a כתובה payment for a woman, in order that it should not be easy in the eyes of the husband to divorce her, etc.’; it is again apparent from the statement מ״ט תקינו לה בנן כתובה that the חיוב כתובה is מדרבנן. אלמא סתמא דהש״ס סבר דכתובה דרבנן – It is evident that the general consensus of the גמרא is that כתובה is a רבנן obligation. תוספות asks: וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא – And there is a difficulty; for it is customary to write in the כתובה document that he is obligating to pay her (if he predeceases her or divorces her) ‘ two hundred זוזים which you deserve מדאורייתא’; indicating that כתובה is מדאורייתא! תוספות answers: ואומר רבינו תם דסמכינן ארבן שמעון בן גמליאל דמתניתין דפרק בתרא (דף קי, ב) – And the ר״ת says that we depend on רשב״ג cited in a משנה in the last פרק – דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא – Which is also mentioned shortly, who states, ‘he pays her with money of קפוטקיא’ because רשב״ג maintains כתובה דאורייתא – וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו – And we have an established rule that we follow the rulings of רשב״ג where his opinion is mentioned in a משנה. תוספות offers an alternate explanation: ועוד אומר רבינו יצחק דלא קיימא לן כרב נחמן – And furthermore says the ר״י; that we do not follow the ruling of ר״נ אמר שמואל (who states that כתובה is a תקנת חכמים) - דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא (that he did not hide the דם בתולים) cannot have טענת בתולים, not whoever did not check (עיי״ש ברש״י ד״ה כל), (דף יב, א) – For we find רב אשי, who is a later אמורא, argues with ר״נ, as he reinterprets the ברייתא later that – תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים – It should read ‘whoever was not checked cannot claim טענת בתולים’ – אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה – It is evident that he is concerned that perhaps the husband is lying with his טענת בתולים, and we do not say as ר״נ does that there is a חזקה that אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וכן פירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן – And the ריב״ם also explained it in this manner that ר״א argues with ר״נ. תוספות resolves the remaining question: והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט, א ושם) מאי טעמא תקינו רבנן כתובה – And that which the גמרא states in פרק האשה רבה, ‘why did the רבנן institute a כתובה; indicating that כתובה דרבנן – הכי פירושו מאי טעמא תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו – This is the explanation of that גמרא; why did the רבנן institute a כתובה in those cases where the רבנן did institute a כתובה – כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה – For instance by an אלמנה; the reason was in order שלא תהא קלה בעיניו להוציאה – הכא נמי תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה: Here too (by this woman whose husband returned after she remarried ע״פ ע״א) the רבנן instituted that she should not have a כתובה in order שתהא קלה בעיניו להוציאה. S UMMARY The כתובה of a בתולה is מדאורייתא. T HINKING IT OVER According to the explanation of the ר״ת (that we follow רשב״ג) is the הלכה like ר״נ (that חזקה א״א טורח וכו׳ and he is believed) or like רב אשי (that without משמוש he is not believed)?

חזקה אין אדם טורח כולי It is presumed; a person does not toil, etc. O VERVIEW רבא explained the reason the husband is believed by טענת בתולים is because of the חזקה that אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. This means that by claiming this טענה, he will lose his wife and would have wasted the entire expense of the wedding. Therefore if it is not true that she is not a בתולה he would not make a claim to hurt himself. תוספות questions whether indeed in all cases of טענת בתולים does the husband harm himself. -----------------------– תוספות asks: תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג׳ דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן – It is astounding! This line of reasoning is acceptable in a case where she is the wife of a כהן (the one claiming טענת בתולים is a כהן) or her father was מקדש her when she was less than three years old, in which cases she is forbidden to him, therefore it makes sense to say that since he loses her, he is believed (with his טענת בתולים) – תוספות mentions an additional situation where he loses his wife if he claims טענת בתולים: ולמאן דאמר נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא – And also according to the one who maintains later that if he married her with the assumption that she is a בתולה and she was found to be a בעולה, she receives no כתובה at all, it is also understood – דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא – For in this case as well he loses her, since it is a mistaken deal – אבל למאן דאמר יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי – However according to the one who maintains that by כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, she receives a כתובה of a מנה, the husband is not losing anything with his טענת בתולים – אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן – But rather his intent is to make her lose a מנה from her כתובה, but he does not lose the expense of the wedding feast, so why should he be believed?! תוספות concludes: ונראה דלא מהימן: And it is the view of תוספות that he is not believed with טענת בתולים according to the מ״ד that כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה, unless she was an אשת כהן or קבלה אביה קדושין פחותה מבת ג׳. S UMMARY The חזקה of א״א טורח בסעודה וכו׳ is effective only according to the מ״ד that כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות however according to the מ״ד that יש לה מנה it is effective only when she is אסורה עליו. T HINKING IT OVER 1. If we maintain כנסה בחזק בתולה וכו׳ מקח טעות, does that mean that the marriage is completely annulled (and no גט is required) and if he wishes to remain with her she requires new קדושין, or not? 2. According to the תוה״ר (in footnote # 6) there is seemingly no difference whether we maintain כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה or כתובתה מנה, for in either case if he wishes to divorce her immediately he is believed (and she either receives nothing or only a מנה), but if he agrees to remain married to her he is not believed (and her כתובה is מאתיים); why then does תוס׳ differentiate between the two?!

הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כולי Since it is an enactment of the sages she will not collect, etc. O VERVIEW The גמרא states that since the right of a woman to receive a כתובה is a תקנת חכמים (and not a תורה obligation on the husband) therefore she collects only from the inferior properties (זיבורית) of the estate. However רשב״ג maintains that the כתובה obligation is דאורייתא (and derives it from the פסוק of כסף ישקול כמוהר הבתולות), but he does not say whether she collects from זיבורית or not. תוספות explains that even if we maintain that כתובה דאורייתא she may not collect her כתובה from עידית. --------------------– תוספות asks: תימה דרבי מאיר אית ליה לקמן בפרק אף על פי (נו, ב ושם) דכתובה דאורייתא – It is astounding! For ר״מ maintains later in פרק אע״פ that כתובה is a תורה obligation – ובפרק הניזקין (גיטין מח, ב ושם) אמרינן דקסבר רבי מאיר דכתובת אשה בבינונית משום חינא – And in פרק הנזקין the גמרא states that ר״מ maintains that כתובת אשה collects from the intermediate fields because of ‘charm’ – וכיון דהויא דאורייתא דינה בעידית כדנפקא לן בריש בבא קמא (דף ה, א) – But since the כתובה obligation is דאורייתא, she should lawfully receive the superior fields, as the גמרא derives in the beginning of מסכת ב״ק, where it states – וכולן כאבות לשלם ממיטב דאתיא תחת נתינה ישלם כסף ואמאי הפקיעו דינה – And all of them (who are required to pay) are like אבות in that they need to pay from the choicest properties, for we derive this from the גזירה שוה of תחת נתינה ישלם כסף, so why did the חכמים nullify her legal right to עידית?! In summation: if we maintain כתובה דרבנן, it is understood why כתובה collects from זיבורית (for this was the תקנת חכמים); however if we maintain כתובה דאורייתא (as ר״מ does), the payment should be בעידית as other דאורייתא payments are, why does ר״מ maintain that כתובה אשה בבינונית (and not בעידית)?! תוספות has an additional question: ועוד דלא מישתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתובת אשה ממטלטלי אלא לרבי מאיר – And furthermore we do not find any תנא anywhere, except for ר״מ, who maintains that כתובת אשה can be collected from movable assets – כדאמרינן בכל דוכתין (יבמות צט, א) הא מני רבי מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה – As the גמרא states everywhere, ‘this (ruling that she can collect מטלטלין) is according to ר״מ who maintains that מטלטלין are pledged for כתובה payments’; the question is – ולמאן דאמר דאורייתא אמאי לא גבי ממטלטלי כמו ניזקין כיון דמהתם ילפינן – And according to the one who maintains that כתובה is דאורייתא (meaning רשב״ג of our גמרא) why cannot the woman collect מטלטלין for her כתובה, just as ניזקין can collect from מטלטלין, since we derive כתובה from ניזקין?! תוספות answers that these restrictions (of not collecting from עידית or from מטלטלין) are a תקנת חכמים: ויש לומר דטעמא שלא יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור עידית או מטלטלים – And one can say; that the reason (that כתובת אשה does not collect עידית or מטלטלין) is in order that people should not avoid marrying women (which they may do), if it will be necessary for them to sell עידית or מטלטלין to pay for the כתובה – וחשו כדי שיקפצו עליהן בני אדם: And the חכמים were concerned for the women and ruled that the men need not give up their עידית or מטלטלין for the כתובה, in order that men will jump at the opportunity to marry these women. S UMMARY Women cannot collect עידית (or מטלטלין) for their כתובה even if we maintain כתובה דאורייתא, since this may prevent people from wanting to marry. T HINKING IT OVER 1. Could תוספות have asked his question on ר״מ without our גמרא, since on one hand he maintains כתובה דאורייתא and on the other he maintains כתובת אשה בבינונית (and not בעידית); why ask the question here?! 2. According to the מסקנא of תוספות what is the meaning of כתובת אשה בבינונית משום חינא; is חינא the reason why she does not receive זיבורית or the reason why she does not receive עידית?

נותן לה ממעות קפוטקיא He gives her from the money of Kaputkayo O VERVIEW רשב״ג argues with the חכמים and maintains that if he married a woman in קפוטקיא and divorced her in א״י he is required to pay her כתובה with the monies of קפוטקיא, which are larger than the monies of א״י. This proves that רשב״ג maintains כתובה דאורייתא, and since the שעבוד became effective in קפוטקיא (where they married and he wrote the כתובה) therefore he must pay her ממעות קפוטקיא. Our תוספות discusses what difference is there with which money he pays her, that there should be any proof that כתובה דאורייתא. -------------------------– תוספות asks: תימה לרבינו יצחק מה ריוח הוא לה שנותן לה מאותם המעות – It is astounding to the ר״י! What profit does she gain when he pays her with מעות קפוטקיא, since – מכל מקום אינו נותן לה אלא שוה נ׳ שקלים – In any event he only pays her the value of fifty שקלים?! תוספות entertains a possible solution: ואם היינו אומרים דלעולם צריך ליתן לה שקלים שעומדין שם – And if we would assume that the husband is always required to pay her with fifty שקלים of the place in which they reside, meaning that – בקפוטקיא נ׳ שקלי קפוטקיא ובארץ ישראל נ׳ שקלים של ארץ ישראל הוה ניחא – In קפוטקיא the כתובה is fifty שקלי קפוטקיא and in א״י fifty שקלי א״י, it would be understood – תוספות shows that there is such a possibility that the payment must be with the local coin: כדאמרינן גבי ה׳ סלעים דפדיון בכור בפרק יש בכור (בכורות נ, א ושם) – As רב אחא said regarding the five סלעים for the redemption of the first-born in פרק יש בכור – לישדר מר תילתא אחרינא דאוסיפו עלייהו ושדר להו – Let the master (רב אשי) send me three more זוזים which they added on the original סלע) and רב אשי sent it to רב אחא – תוספות rejects this solution: מיהו אין נראה דהתם כשהוסיפו בכל מקום הוסיפו – However it does not seem to apply here; for there in בכורות when they added to the size of a סלע, it was added everywhere; the value of a סלע or שקל was increased universally; all payments in שקל הקודש needed to be increased everywhere – אבל כשמוסיפין במקום אחד אין נראה שבכך תשתנה מדה דאורייתא – However when one place adds to the size of its שקל it does not seem right that by this action the תורה measurement should change and one should be required to give fifty of the larger שקלים. תוספות reverts to the previous solution: ומיהו בירושלמי דפירקין גרסינן אמתניתין דכתובה מאתים – However in the תלמוד ירושלמי of our פרק we read regarding our משנה which states that the כתובה is two hundred זוז, the ירושלמי comments – רבי מונא בשם שמואל אמר בשקל הקדש – ר׳ מונא in the name of שמואל ruled that these two hundred זוז need be in the holy שקל, however – רבי אבא בר בונא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי: ר׳ אבא בר בונא ruled the two hundred זוז need to be in issued currency, and many אמוראים there conclude similarly. S UMMARY There are opinions that if the שקל is increased in a particular place the כתובה payment increases. T HINKING IT OVER It seems that (regarding the גמרא in בכורות) the חכמים increased the value of the שקל הקודש (not any [specific] government). How then does תוספות compare (even in the הו״א) the case of בכור where the חכמים dictated that the שקל increased and more money is due for פדה״ב, etc., to the case of קפוטקיא where the government issued larger שקלים?! Why would that affect the חיוב כתובה?!

מברכתא חביטא ליה is pressed down before him מברכתא O VERVIEW A person came before רב נחמן and claimed פתח פתוח מצאתי. ר״נ ordered that he should be whipped with palm fronds (כופרי), saying ׳מברכתא חביטא ליה׳. The גמרא asked but ר״נ maintains that the claim of פ״פ is believed, why should he be whipped. The גמרא replied it is no contradiction; he is believed but nevertheless he should be whipped since מברכתא חביטא ליה. However רב אחא answered that there is a difference between a בחור who should be whipped and someone who was married previously who is believed. תוספות offers two interpretations of this גמרא. -------------------– פירוש הלקוהו שמוציא שם רע על בת ישראל שהרי משקר – The explanation of this גמרא is that ר״נ said, smite him for he is spreading a bad name on a Jewish daughter, for he is certainly lying with his claim of פ״פ — וכי זונות חבוטות לפניו שיהיה בקי הלכך לא מהימן – For are זונות חבוטות before him that he should be acquainted with what is or is not a פ״פ, therefore he is not believed with his claim of פ״פ. The גמרא asked – והא אמר רב נחמן מהימן ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי – But ר״נ ruled that one who claims פ״פ is believed (how can we say that he is not believed)?! And the גמרא answered that according to ר״נ he is believed and we smite him with כופרי, meaning – ורב נחמן דאמר אסבוהו לא משום שלא היה מאמינו – That when ר״נ ordered, ‘smite him’, it was not because ר״נ did not believe him (as we initially assumed) – אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד על הזנות – But rather he believed him and ordered to smite him because he was suspect for זנות; otherwise how would he know whether it is a פ״פ or not – ורב אחא משני כדסבירא לן מעיקרא דלא מהימן ואיירי בבחור – And ר״א answered as we originally assumed that ר״נ did not believe him, for we are discussing a בחור who was never married, however when ר״נ rules that פ״פ is נאמן that is by one who was already married. תוספות offers an alternate explanation of the גמרא: ועוד יש לומר בניחותא מברכתא חביטא ליה – We can also interpret the מברכתא חביטא ליה as a declarative statement even in the הו״א (not as a rhetorical question as in the first explanation), meaning ר״נ said – אף על פי שהוא נאמן הלקוהו לפי שחשוד על הזנות – Even though he is believed (with the פ״פ claim), nevertheless smite him because he is suspect of זנות (that מברכתא חביטא ליה; otherwise he would not know). The גמרא asked – והאמר רב נחמן נאמן ולא פירש להלקותו – But ר״נ merely ruled that he is believed (to claim פ״פ) and ר״נ did not clarify that he be smitten (seemingly indicating that whoever claims פ״פ need not be smitten) – ומשני מהימן ומסבינן ליה ורב נחמן לא איירי במלקות – And the גמרא answered, no; he is believed and he is smitten, but ר״נ was not discussing lashes (when he ruled that האומר פ״פ מצאתי נאמן) – רב אחא אמר לעולם נאמן דאמר רב נחמן היינו בלא מלקות ובנשוי: ר״א answered that indeed the נאמן of ר״נ is without lashes, provided the claimant was previously married; however in this case he was still a בחור. S UMMARY In the הו״א we can learn that ר״נ either believed him or not; in the conclusion we maintain that even though פ״פ is believed he still may receive lashes (only if he is a בחור according to רב אחא). T HINKING IT OVER 1. Is there a difference in the understanding of רב אחא between the first interpretation of תוספות and the second? 2. What are the relative advantages and disadvantages of each explanation?

אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו וכו'. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר רבא, משמע דאדרבי שמעון בן אלעזר סמיך, לומר, דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אבל למאן דאמר כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן. וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר, כיון דאיהו ברי והיא מכחישתו אי נמי שותקת כדאוקימנא לה להא דשמואל אפילו כמאן דאמר כתובת אשה דאורייתא אמאי לא מהימן, וגאון זצ"ל נמי דקאמר, דלענין תוספת, כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינהו חכמים כדכתיב בהלכות רב אלפסי ז"ל (בסוגיין), אמאי לא מהימן, שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכנסה וימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, כדאמרינן לקמן (כתובות יט, ב) גבי תנאי היו דברינו אמר להוקימו תנאיכו וחוותו לדינא. ויש לומר, דכיון דאיהי קא טענת בריא ואמרה בתולה שלמה נבעלתי. מדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה, או דילמא לא קיים לה שפיר, הילכך לבדה איכא להימונא אי לאו טעמא דהם המינוהו, אבל בשותקת דלא טענה מידי לא צריכין להאי טעמא כלל אלא מדינא מהימניה ליה, כדכתבינן. אי נמי, איכא למימר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשואות ואיכא נמי חזקה דגופה, הולכין אחר הרוב ואחר חזקה, והכי איתא בירושלמי בפרק שני (הלכה א) לא מדרבנן המנוה הואיל ואמר ברי, ועוד, דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. הרמב"ן נ"ר.

והא דאמרינן שהוא נאמן להפסידה כתובתה הני מילי בטוען מיד, לאלתר, שנתיחד, הא בטוען לאחר זמן לא, דהורע כוחו, דאם איתא כדקאמר, כשנתייחד עמה הוה ליה לערער ואין זה אלא מוציא לעז כדי לאבד זכותה ולאו כל כמיניה, וכדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קיא, ב), טענת בתולים כל ל' יום דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר נסתרה מיד, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. ובירושלמי (בפירקין ה"ד) מייתי לה לפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי על שמעתין דהכא, והיינו טעמא נמי דביהודה אינו יכול לטעון טענה פתח פתוח, דכיון דלא טעין כשנתיחד עמה בבית חמיו שוב אין יכול לטעון, ואתרע לה חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דחזקה נמי אין אדם עשוי למצוא לפתח פתוח ושותק. ורש"י ז"ל פירש: שחוששין שמא בא עליה ושכח או הערה בה מתוך חבתו וכמדומה שלא שבר בתוליה ושבר. ואינו נכון, אלא טעמא דמילתא כדאמרן. והיינו נמי דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כלומר, אין אדם עשוי להוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו, אבל לאחר זמן הוה ליה כמוציא לעז על אשתו שזינתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ככל טוען לחברו פרעתיך, שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו.

ומהא דאמרינן נמי אין אדם טורח בסעודה ומפסידה משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן, דהא ליכא חזקה, וחזקה דגופה עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי, דהולכין אחר הרוב דבתולות נישאות וחזקה דגופה.

רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה ולא קיימא לן כותיה אלא דרבנן היא, ובשלהי מסכתין (לקמן כתובות קי, ב) נאריך בזה בסיעתא דשמיא. ומיהו, אפילו לרשב"ג דאית ליה כתובת אשה מן התורה, ואי טעין טענת פתח פתוח לא מהימן כדאמרן ומשום דאינה טענה מבוררת, אבל בטוען טענת דמים, מהימן דטענת מבוררת היא, וכדדיק מהא דאמרינן מיהא מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח, לא, דקא טעין טענת דמים, כלומר שהיא טענה מבוררת ובההיא לכולי עלמא מהימן. ומיהו רש"י ז"ל פירש: כשהעמידו שושבינין שמשמשו אותו ולא נעשית אונאה בדבר, אבל לא העמידו שושבינין יכולה האשה לטעון ראה ואבד. וליכא, משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דלמאן דדחי דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא בטענת דמים, ודאי לא סבירא ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומקצת מרבותינו הצרפתיים ז"ל אמרו (בתוד"ה לא ועי' ד"ה אמר): דאף על פי שלא העמידו שושבינין נאמן, דעד כאן לא דחינן דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא משום דלא קים ליה כדי שנאבד כתובתה ממנה בכך, אלא שהוא נאמן בכך לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסור, אבל בטענת דמים שהיא טענה מבוררת לו, נאמן להפסידה כתובתה. והביאו להן ראיה. מדתנן (לקמן כתובות יב, ב) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, ר' יהושע אומר אינה נאמנת, ועד כאן לא פליגי עליה רבן גמליאל ורבי אליעזר אלא בברי(א) ושמא אבל בברי(א) וברי(א) לא, דכלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה, אעפ"י שאין ראייתם מכרעת דאיכא לאוקמיה מתניתין כשהעמידו שושבינין ואין דם במפה ומשום הכי בברי(א) ושמא נאמנת היא דכוותה בברי(א) וברי(א) איהו נאמן וכי אמרה איהי ראה ואבד לא משגחינן בה, אבל כשלא העמידו שושבינין אינו נאמן דדילמא ראה ואבד. אלא בירושלמי (בפרקין ה"א) נראה כדבריהם, דאפילו בלא העמדת שושבינין הוא נאמן, ולא מטעמם, אלא מפני שאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ומוציא שם רע על אשתו, ואעפ"י שלא נאמר בגמרין אותו הטעם אלא למאן דאמר כתובת אשה מדבריהם, מכל מקום יש להם סיוע משם לעיקר הדין. ונראה לי להביא ראיה על זה, מדאמרינן לקמן (כתובות יב, א) אצל האוכל אצל חמיו ביהודה, אמר רב יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה וכו'. ובגליל לא היו עושין כן, וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ופירשה רבא, כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים, ואם איתא, דכל שלא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון, דמה לי דאמר אלא שנהג מנהג יהודה בגליל, כלומר, שנתייחד עמה קודם כניסתה לחופה, הא מכיון שלא נהג מנהג גליל להעמיד שושבינין אינו יכול לטעון אעפ"י שלא נהג מנהג יהודה. וכי תימא, דבגליל לא היו מעמידין שושבינין, וכל שלא נהגו להעמיד יש לו טענת בתולים אבל במקום שנהגו להעמיד ולא העמיד ריע טענתיה, הא ליתא, דבגליל על כרחין מקום שנהגו להעמיד היא, דאי לא, מאי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל דקאמר. ועוד, מדאמרינן ביהודה היו שושבינין בבית שהחתן והכלה ישנים שם ובגליל לא היו עושין כן, אלמא, מעמידין היו אלא שלא היו ישנים עמהם. והא דקתני ביהודה היו מעמידין שושבינין אחד לו ואחד לה ובגליל לא היו עושין כן להעמיד שנים, לאו למימרא שלא היו מעמידין להן כלל, אלא שלא היו עושין כן להעמיד שנים אחד לו ואחד לה. אבל אחד היו מעמידין, ואפילו הכי אם לא נהג כמנהג הזה יכול הוא לטעון טענת בתולים אלא אם כן נהג מנהג יהודה. ואע"ג דרב אשי דהוא בתרא אוקמה כאוקימתא אחריתי, לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי אי ארישא אי אסיפא. כן נראה לי. וכיון שכן, היכא דטעין טענת בתולים נאמן אפילו להפסידה תוספת כתובה, אעפ"י שחייב בו את עצמו בקניין, וכן הללו שכותבין דחזו ליכי מדאורייתא דמשעבדין נפשייהו בקנין כמו דאורייתא, נאמן. וכן כתב רבינו הרב (כנ"ל) נ"ר (הרמב"ן לקמן כתובות קי, ב).

הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית פירוש: דאלו למאן דאמר דאורייתא גובה מן העידית, דהא מאונס גמרינן לה, ואונס ומפתה בעידית הן, כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא (ה, א). ויש לפרש, דאינה גובה אלא מן הבינונית, דלא אמרו שתהא כתובה לגמרי כאונס ומפתה לכל דיניה, שהרי קנס ומפתה ואונס בכסף של צורי, ושל כתובה כסף מדינה, כדאיתא הכא בירושלמי (ה"ב), דלא למדוה אלא משום דאפקיה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה, וכל אחד כותב כרצונו אם מעט ואם הרבה, וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים. ותדע לך, דאפילו מאן דאמר דאורייתא מכאן סמכו קאמר, והיינו דכולי עלמא גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית, כדתנן בפרק הניזקין (גיטין מח, ב), ושם (בד"ה וכתובת) הארכתי בסיעתא דשמיא.

רבי אחאי משני כאן בבחור כאן באלמון פירש רש"י ז"ל: בבחור אינו נאמן ומנסבינן ליה כופרי, בנשוי נאמן ולא מנסבינן ליה כופרי, ודוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן, אבל לאוסרה עליו נאמן. דאעפ"י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכן פירש הראב"ד ז"ל: דבחור אינו נאמן, והיינו דמלקינן ליה, דכיון שאינו נאמן שם רע הוא דמפיק עליה, ודומה לאותה שאמרו (פסחים קיג, ב) הרואה דבר עבירה בחבירו ומעיד בו יחידי לוקה. וכמעשה דזיגוד וטוביה. ור"ח ז"ל פירש: שהוא נאמן. והראשון נראה לי עיקר, דהא מעיקרא הוה ס"ד דלא מהימני כלל, ואקשינן, והא איהו אמר הימניה רבנן, ופרקינן, מהימן ומנסביה ליה כופרי, והדר אמרינן, ואי נמי לא מהימניה דלא ס"ד וכאן בבחור וכאן בנשוי, כן נראה לי.

חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה פי' דווקא מהאי טעמא הא לאו הכי חזקה דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דרוב נשים בתולות נינהו ומסייע להו חזקה דגופא דהא עדיפא מחזק' דממונא אבל השתא דמסייע לה תרי חזקות חזק' דממונא וחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה איהו נאמן ודוקא לעיקר כתובתה אבל בתוס' אינו נאמן והכי מוכח מה דאמרו חכמים תקנו לבתולה והם האמינוה הא במה שלא תקנו הם אינו נאמן והא דאמרי' בפרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה דמי אינו כולל בכל מקום אלא לדברי' המנויים שם כדפי' ר"ח שם ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל. הואיל ותקנות חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית פי' שאלו היתה מן התורה נאמר דיליף לה ממוהר הבתולות הי' ביד' לגבות מן העידית כאונס ומפתה כיון דמהתם ילפי' לכתובה אבל השתא דליכא אלא מדרבנן די שתגבה מן הזיבורית לדין תורה ואע"ג דרבנן תקנו לב"ח בבינונית התם הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת דיותר שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן הלכה. מיהו מן הסתם אבל עכשיו שנהגו לכתוב שתגבה לכתובה משפר ארג נכסין תנאי ממון הוא וקיים:

רשב"ג אמר נותן לה מעות קפוטקיא הקשה ר"י ז"ל כיון דסבר דכתובה דאורייתא מאתי' בעי למיתן לה מה לי מעות קפוטקיא או מעות של א"י וכו' ותירץ דאפ"ה מעות קפוטקיא עדיף טפי מכ"מ והנכון דאפי' לרשב"ג אין לה אלא מאתים של מדינה שלא אמר הכתוב חמשים כסף צורי אלא לאונס ומפתה דווקא אבל משום דמפקי' רחמנא בלשון מוהר יליף מינה רשב"ג דיש לבתולה מוהר מן התורה אבל אין לה קצבה מן התורה אלא כפי מה שירצו או כפי מה שיסמכו חכמים תדע שלא אשכחן שום תנא דלימא אפילו לרשב"ג דכתובה אשה מאתי' צורי והכי ודאי מוכח לישנא דאמר רשב"ג מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה כלומר מצא סמך לתקן לה שום כתובה מן התור' ופסקו התם שתה' מאתי' כסף של מדינה וכן פי' הרמב"ם ז"ל ופסק ר"ת ז"ל כרשב"ג דאמר כתובה מאתים דכיון ששנינו במשנה נשא בקפוטקיא כמותו הא קיימא לן דבכ"מ ששנה רשב"ג הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה ומפני זה נהגי במקצת מקומות לכתוב בנוסח הכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ולפיכך אמרו ז"ל חייב לתתם לה של כסף צורי כאונס ומפתה ואין זה נכון דסוגיא דכולא תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הכי ס"ל וההיא כללא דרשב"ג לאו דווקא הוא ואמוראי פליגו ביה בפ' המדיר. ועוד שלא אמרו הכללות במקום שחולק סוגיית התלמוד וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים כולם ז"ל הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד ואי כתוב דחזי ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה מדאורייתא ואסור להשהותה. והחכם ר' פנחס הלוי ז"ל כתב כי מסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף (צורי) זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתים זוז ומן העידית:

אסבוה כופרי מברכתא חביטא ליה פי' רש"י ז"ל דבניחותא קאמר לה והקשו התוס' א"כ היא הנותנת שיהא נאמן שהרי הוא בקי בבעילה לכך פירשו דהשתא קס"ד דבתימה קאמר ליה אסבוה כופרא על שהוציא שם רע וכי מברכתא חביטא ליה ולהכי פרכינן והא"ר נחמן הוא דאמר נאמן ומהדרינא בניחותא אמר ומהימן ומסבינן ליה כופרי' ובנשוי מהימן ולא מסבינן כופרי ורב אחא משני דבבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי' ורב אחא לפרש בא וכן פי' רש"י ז"ל ויש לפרש עוד כי פרכינן והא ר"נ אמר מהימן להדיא ולא הזכי' כופרה כדקאמר הכא בגיטין מעשה ובא ר' אחא ופירש דבבחור הוא דמסבינן כופרי' לחוד ואינו מחוור דלפום האי כי פרכינן מרב נחמן דלעיל עיקר הקושיא חסר מן הספר וא"ת ולכלהו פי' אי מסבת ליה כופרי אתה נועל פי' שלא יאמר כן ושמא יקיימה באיסור וי"ל דקים להו לרבנן דכל היכא דקים ליה בפתח פתוח משום כופרי לא ממנע מלטעון דבטענות דמים פשיטא דליכא כופרי':

ההוא דאתא לקמיה דר"ג ואמר פתח פתוח מצאתי א"ל שמא הטית' יש לפרש דמיירי בהנהו תהוי תרי ספיקא דלא מתסרא עלי' ואפי' הכי רצה דעתו בדברים של טעם א"נ אפי' היכא דליכא אלא חד ספק ראוי לדקדק עליו אולי טעה כשיחזק דבריו דודאי מצא פתח פתוח כי אז יהא נאמן לאוסרה עליו כדכתיבנא לעיל. הטה מצאו פתוח כשהי' הדלת פתוח הטה. שמא במזיד הטיתה פי' בתו' דלא הטה ממש דא"כ היכא קאמר ועקרת לדשא ועברוה אלא ה"ק הטית' לבעול בעילה גמורה פתאום ופתחת מיד בכח ולא הרגשת מרוב התאוה ושתק והכיר שכן אירע לו לפיכך לא אסרו עליו:

כתובת מנה מאתים אינה אלא מדברי סופרים ואע"פ שרבן שמעון בן גמליאל אומר מן התורה וכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות וכל שכן בכלל זה שהוא נדחה בכמה מקומות וכל שכן בדין זה שמצינו שמועה חולקת עמו כמו שאמרו בפרק אחרון דף ק"י ע"ב ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתבה דאוריתא וכן בהרבה מקומות אמרו מאי טעמא תקינו רבנן כתבה ומאחר שכן זה שנהגו לכתוב בגלילות אלו דחזו ליכי מדאוריתא לא כהלכה הוא ומכל מקום יש מפרשים כסף זוזי מאתן דחזו ליכי ר"ל מדברי סופרים הריני משעבד עצמי ונכסי בהם כאלו הם מן התורה ומכל מקום מדברי סופרים הם וכבר ידעת בכסף של דבריהם שהוא כסף מדינה ואינו אלא שמינית שבכסף צורי ונמצא שאין המאתים אלא כ"ה דינרין וכשהוא מקבלם עליו כשל תורה מחייב עצמו בשל כסף צורי ומכל מקום מקצת רבני צרפת פוסקים שכתבה מן התורה ומכלל משנת רבן שמעון בן גמליאל שהזכרנו ואין הדברים נראין:

וכתבת אלמנה מיהא אף לדעת רבן שמעון בן גמליאל אינה אלא מדברי סופרים:

כתבת אשה אינה נגבית אלא מן הזיבורית ודבר זה יש מפרשים אותו דוקא לדעת האומר כתבה מדרבנן שאע"פ שבעל חוב דינו בזיבורית והעמידוהו בבינונית משום נעילת דלת ואף באשה היה לנו להעמידה בבינונית משום חינא אינו דומה שבעל חוב שדינו בזיבורית ראוי להעלותו מדרגה אחת לבינונית אבל אשה שמן התורה אין לה כתבה כלל דיה שיעלוה לזיבורית הא לדעת האומר כתבה מן התורה יש לומר בה מן התורה בזיבורית כבעל חוב ומעלין אותה לבינונית ולא עוד אלא שיש אומרים שלדעת האומר כתבה דאוריתא נגבית היא מן העדית שהרי למדנוה מכסף ישקול האמור במפותה שנאמר עליה כמוהר הבתולות ר"ל שהקיש קנס של מפתה לקנס האונס מה להלן חמשים אף כאן חמשים ומה כאן שקלים אף להלן שקלים ומדקרי ליה מוהר אלמא כתבה דאוריתא וכל שכתוב בו כסף גובה מן העדית כמו שהתבאר בראשון של קמא דף ה' ע"א במה שאמרו שם אתיא תחת כסף וכו' וראשון עיקר ואף קצת מפרשים כתבו שאלו היתה שם נעילת דלת אע"פ שהיא מדרבנן היו מגבין אותה בבינונית הא מצד שאין בה נעילת דלת שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכן שאינה אלא מדרבנן אינה נגבית אלא מן הזיבורית וכן ראינו הנחה פשוטה לכל הפוסקים אף לאותן שפסקו כתבה דאוריתא שאינה נגבית אלא מן הזיבורית:

כתב לאשה בכתבתה מאתים ממטבע היוצא ונשא בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא שהמעות שבה חשובין יותר נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל שמאחר שכתבה מדרבנן מקילין בה אצלן ולדעת האומר כתבה דאוריתא כל שנשא בקפוטקיא אע"פ שגירש בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקיא שהרי נשתעבד לו בהם כדין מלוה הא כל שכתב לה מאתים סתם נותן לה בכל מקום שיגרש כסף מדינה ולדעת האומר כתבה מדאוריתא כסף צורי:

כל שביארנו בטענת פתח פתוח שנאמן דוקא באדם שכבר הורגל בענינים אלו עד שהדבר מצוי להיות בקי בענינים אלו ואע"פ שאף בזה אפשר שאינו ברור לו כמו שכתבנו למעלה מכל מקום סתמו שהוא בקי כגון שהיה נשאוי כבר או אדם שיודע בכך אבל בחור סתם אינו נאמן שאי אפשר לו בבקיאות זה ולא עוד אלא שמלקין אותו מדברי סופרים בחריות של דקל וכיוצא בהם על שהעיז בכך וזהו ענין אסבוה כופרי והטעם שמאחר שאינו נאמן אינו אלא כמוציא שם רע ודנין בו כרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי כך ראיתיה לכל הפוסקים ולכל המפרשים ומכל מקום אני מפרש כאן בבחור כאן בנשאוי שהנשאוי נאמן ולא מסבינן ליה כופרי ובבחור נאמן ומסבינן ליה כופרי ולפירוש זה שלש חלוקות בדבר שאם היה נשאוי כבר נאמן ואין בו מרדות ואם הוא בחור שלא אמרה מתורת בקיאות אלא שכך נראה לו מסברתו אינו נאמן ואין בו מרדות הא בחור שאמרה בבירור ומתורת בקיאות נאמן ומלקין אותו על שנעשה חשוד ופורץ גדר והדברים נראים:

אף בנשאוי ואדם הבקי הואיל ואפשר שאין הדבר ברור לו כל כך כשבא לבית דין פותחין לו בכך כלומר שמא מתוך שלא באת אלא כממשמש בכל הצדדין נזדמן לך שהטית או כלך לדרך זו שמא מתוך שבאת בטרוניא ובכח גדול ובמהירות נעקר לפניך הכל בנקל ונעשה לך כפתוח ואם נשתתק לטענה זו מתירין לו ומעמידין אותה על חזקת כשרותה ומכל מקום אם טוען ברי לי שפתח פתוח נזדמן לי דנין בו על הדרכים שכתבנו:

כבר ביארנו שטענת דמים ברורה יותר מטענת פתח פתוח ומכל מקום כל שאפשר לנו בה לבדקו בודקין אפילו היה הוא שמא והיא בריא מעתה כל שטוען בעלתי ולא מצאתי דם והיא טוענת שמצא או שותקת בודקין בסודר אם הסודר אינו לבן ואפשר ליבלע בו טפת דם או שעל ידי שכבת זרע שעליו נתחפו טיפי דמיה שורין אותו במים ומכבסין אותו ואם אבדה מפה או שאי אפשר בבדיקה זו כגון שהמים שבאותו מקום רפים ואין כבוסן לבן כל כך ואף הגיהוץ אינו מועיל שהרי שפשוף האבן מעביר את הדם דנין בו על הדרך שביארנו:

בד"ה חזקה אין כו' ונראה דלא מהימן עכ"ל ר"ל הכא באשת ישראל והיא טוענת בתולה הייתי אינו נאמן כלל ונותן לה כתובה מאתים כיון דאין לו הך חזקה דאין אדם כו' והתם דאינו נותן לה אלא מנה היינו בנמצאת בעולה והיא אינה מכחישתו כלל או שיש עדים ובההיא דמשארסתני דאין לה רק מנה היינו נמי כיון שהודית שנבעלה מספק אוקי ממונא בחזקת מריה ואינו נותן לה רק מנה מכח ס"ס כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בד"ה מברכתא כו' ומשני מהימן כו' אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד כו' עכ"ל גם לפי"ז לדברי המתרץ צ"ל נמי דמברכתא חביטא ליה בניחותא קאמר אלא דלפי' שני הוצרכו לפרש כן דגם לדברי המקשה צ"ל דבניחותא קא"ל וק"ל:

חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים וכו' מדנקט הכי ולא נקט איפכא האומר פ"פ מצאתי נאמן משום דחכמים תקנו כו' משמע דהא אתא לאשמועינן נמי דתקנת חכמים היא ומיהו איכא למימר דאפילו הויא דאורייתא נמי נאמן ומטעמא דבעי' למכתב בס"ד אלא קושטא דמילתא קאמר דתקנו חז"ל וכו' ורש"י ז"ל לא פירש כן. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה כו' מדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר משמע דאדר"ש בן אלעזר סמיך לומר דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה כו' אבל למ"ד כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן וכן פרש"י ע"כ. והקשה הרמב"ן ז"ל דכיון דאוקימנא להא דשמואל בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיטא דאיהו מהימן ואפילו סבירא לן נמי כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא בתנאי לא אמרינן קיים תנאך ושטרך וחות לדינא ומה טעם אמרו הם האמינוהו דאלמא אי דאורייתא לא מהימן וכדפרש"י ז"ל ותו דקאמר גאון ז"ל דלענין תוספת כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינוהו חכמים ולא מהימן אמאי לא ואיכא למימר כי אצטריכינן להאי טעמא ה"מ בברי וברי כגון דאמרה בתולה שלימה נבעלתי דמדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה או לא קים ליה שפיר ועוד דאיכא גבה מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מצי מכחיש לה הילכך איהי מהימנא מדינא אלא שהם האמינוהו ויש לומר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה הולכין אחר רוב ואחר חזקה והכי איתא בירושלמי פרק ב' אלא דרבנן המנוהו הואיל וקאמר ברי לי וה"מ בטוען מיד פ"פ מצאתי אבל לא בטוען אחר זמן ולא באומר לאשתו שזנתה שבודאי אינו נאמן ככל הטוען לחבירו פרעתיך ויש לו שטר שגובה ולא כל הימנו וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה והיינו דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כלומר שכיון שמיד בא עליה והוא טוען כך נאמן שאין אדם עשוי לטרוח בסעודה ולהוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו אבל לאחר זמן כשאר כל הטענות אמלוכי הוא דאמליך ורוצה לגרשה והוא מוציא לעז עליה כדי לפוטרה בלא כלום. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תמיה מילתא דמשמע דהא דמהימן דרבנן הוא דמדינא לא מהימן כדאמרינן והם האמינוהו וקשה מדינא אמאי לא והא קי"ל המע"ה וכיון דכן תביא ראיה ותטול ויש אומרים משום דאיכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ולא נהירא דהא תינח מדברת שותקת מאי איכא למימר ואפשר דכי אצטריך טעמא דמהימנותא דרבנן למדברת מיהו אכתי לא נהירא דהא מגו במקום חזקה הוא ובבבא בתרא [ה ב'] הויא בעיא ולא איפשיטא ואיכא למימר דודאי אין כל החזקות שוות ואין אומרים בהן זו דומה לזו וא"נ איכא למימר דהיינו הימנותא משום דלא קים ליה אבל הנכון דמדינא ודאי לא מהימן משום דאיכא רובא וחזקה דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופא וכיון דכן אי כתובה דאורייתא דינא הוא דלא מהימן אי לאו משום דרבנן וכן כתבו הגאונים ז"ל שאינו נאמן אלא לעיקר כתובה אבל לענין תוספת שכתב לה אינו נאמן דמוקמינן לה אדינא ומיהו ה"מ דמהימן לאלתר אבל לאחר זמן אינו נאמן תדע דאמרינן הכא דביהודה ליכא טענת בתולים כיון שנתייחד עמה ולא טעין לאלתר וכ"ת ההוא דטעין אהשתא ליתא דאילו הוה מהימן למטען אההיא שעתא הוא הדין אהשתא דמהימן למימר לא באתי עליה באותה שעה ועכשיו לא מצאתי בתולים וכיון דכן מגו דאי בעי טעין אהשתא מהימן למטען אההיא שעתא אלא לאו כיון דנתייחד ולא טעין תו לא מהימן למטען כלל וכן אמרינן ביבמות בפרק בית שמאי [יבמות קיא ב'] טענת בתולים כל שלשים יום כו'. והכי מוכח טעמא דלא המנוהו אלא לפי שאין אדם טורח כו' וכיון דכן לאלתר הוא דאיכא למימר האי טעמא אבל בתר הכי לא דאמלוכי הוא דאמליך ושמא עיניו נתן לגרשה ורוצה לפוטרה בלא כלום כו' וכל היכא דטעין לאלתר שבעל אפילו לא בעל אלא לאחר כמה מהימן דאכתי איתיה להאי טעמא אבל אינו נאמן לומר שזנתה כו' ע"כ. וכבר הארכנו בזה לעיל:

וז"ל שיטה ישנה והם הימנוהו שאם אמר פ"פ כו' שאם היתה כתובה מן התורה לא היה נאמן להפסידה דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה. מורי יצ"ו. ואם תאמר נוקי חזקה דאין אדם טורח כנגד חזקה דגופה ורובא לא מהני לאפוקי ממונא י"ל חזקה דגופא עדיפא וחזקה דאין אדם טורח כו' אינה חזקת הגוף דהוא כדיני העולם בעלמא ע"כ. ומכל מקום שמעינן מהכא דכתובה דרבנן כיון דרב נחמן שהוא בתרא הכי ס"ל וכן משמע בהאשה רבה וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואומר ר"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפ' בתרא ומייתי לה בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי"ל כרשב"ג במשנתינו. כן כתבו בתוספות ויש לי לומר דלאו משום דס"ל לר"ת דהלכה כרשב"ג כתב כן אלא דפריש דהעולם נהגו לכתוב כן בכתובה כדי להחמיר בדיני הכתובה כדיני העולם וסמכו אדרשב"ג ואי לאו הא דרשב"ג לא היו כותבין כן אפילו כדי להחמיר כיון דליכא מ"ד הכי ודוק שכתב דסמכינן אדרשב"ג דמתני' וכו' ולא קצר ופסק להדיא כרשב"ג ומיהו הריטב"א ז"ל לא כתב כן וזה לשונו ופסק ר"ת ז"ל הלכתא כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא דכיון ששנינו במשנה נשאה בקפוטקיא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו חוץ מערב וכו' ומפני זה נהגו במקצת מקומות לכתוב בנוסח כתובה כסף זוזי וכו' דחזו ליכי מדאורייתא ולפר"י חייב לתתם לה של כסף צורי כאונס ומפתה ואין זה נכון דסוגיין בכולה תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הכי ס"ל וההוא כללא דרשב"ג לאו דוקא הוא ואמוראי פליגי ביה בפרק המדיר ועוד שלא נאמרו הכללות במקום שחולקים סוגיית האמוראים וכן פסק הרמב"ם והגאונים כולם הילכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד ואם כתב דחזו ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה כלל ואסור להשהותה והחכם הגדול ה"ר פינחס הלוי ז"ל פי' מסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתן זוזי נקי ומן העדית כו':

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כל הגאונים פסקו הלכה כרבא וקשיא להו לרבני צרפת מדתנן בראשונה היו מעמידין להם שושבינין אחד לו ואחד לה למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה כלומר למשמש את החתן שלא יכניס מים ולא שום דבר לאבד את הבתולים ואת הכלה שלא תכניס לו דם צפור ורב אשי אסיק עלה בגמ' כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דכיון שלא מושמש יש לנו לומר ראה ואבד וזהו ודאי הלכה הוא דהא רב אשי דהוא בתרא אסיק הכי ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהכא משמע דאפילו לא משמשו אותו כלל נאמן להפסידה מנה מאתים משום דחזקה אין אדם טורח וכו'. והתם משמע דכל שלא ימשמש אינו נאמן לטעון טענת בתולים ונראה למורי הרב נ"ר להעמיד את שתיהן דהכא מיירי בשלא העמידו שושבינין כלל ולפיכך נאמן מטעם חזקה ואין שום הוכחה שראה ואבד והתם מיירי כשהעמידו שושבינין כדי למשמש והוא נכנס קודם שמשמשו אותו דכיון שהעמידו השושבינין כדי למשמש והוא לא המתין מוכחא מילתא ששום הערמה עשה ולפיכך אינו נאמן אחר כך. ומעתה כיון דכתובת בתולה אינה מן התורה אלא מתקנת חכמים אומרים הגאונים שאין גובין כסף זוזי מאתן אלא מכסף של דבריהם דהא קי"ל דכל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה והוא שמינית של כסף צורי וכן הורו כל רבני צרפת ואמרו שהשיעור הוא כסף משקל אלפים וארבע מאות של כסף והוא קרוב לחמשים דינרים כיפיונ"ש ודעת רבני צרפת ז"ל שנותן לה כסף של תורה שהוא כסף צורי שאף על פי שהכתובה של דבריהם הם תקנו אותה שיהיה מהכסף של תורה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומסייעי למילתא מדחזינן בגמרא שלמדו כסף כתובה מאונס ומפתה וכיון שכסף של אונס ומפתה מן התורה הם הכי נמי כסף של כתובה והשתא לא קשה מידי מה שנהגו לכתוב בכתובות דחזו ליכי מדאורייתא ורוצה לומר דחזו ליכי כסף מן התורה של תורה. ויש להקשות מהא דתנן נשא אשה בארץ ישראל וגרשה כו' נותן לה ממעות א"י שהם גרועים יותר ומקולי כתובה שנו כאן רשב"ג אומר נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות קפוטקיא וכיון שהכתובה היא דבר קצוב מה לנו אם יתן לה ממעות קפוטקיא או מעות א"י שהרי מכל המטבע יכול לפורעה ואפילו אם יתן לה סובין שוה שיעור הכסף סגי לה בהכי. וי"א דהתם מיירי בשכתב לה יותר ממאתים כדתנן בית דין של כהנים היו גובים כן לבתולה ארבע מאות זוז ואמרינן עלה דאפילו משפחות מיוחסות שבא"י נמי מוסיפין ואין זה נראה כ"כ דודאי דברי הכל היא שהיתרון נותן לה ממעות המקום שנתחייב ורבינו יעקב ז"ל היה מתרץ שלא נחלקו אלא בתוספת דבקפוטקיא הוסיפו על מנה צורי ואותו התוספת חייב לתת אותו כדחזינן גבי בכור שהחיוב לתת לכהן התוספת שהוסיפו בסלעים הכא נמי חייב לתת אותו התוספת שהוסיפו וחכמים אומרים דכיון שלא גרשה בקפוטקיא אינו נותן לה התוספת שהיו מקילין בדין הכתובה, והרשב"א היה אומר שאף על פי שלא גרשה לשם נותן לה התוספת ואין זה נכון דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים וכתובה מאונס ומפתה נפקא וכי היכי דבהני אינו נותן התוספת ה"נ בכתובה ולפיכך נראה למורי הרב נר"ו שהיינו יכולין לומר שאינו נותן לה לא מכסף של תורה ולא מכסף של דבריהם אלא כפי המטבע שבכל עיר ועיר שחכמים תקנו לבתולה מאתים ובשעה שתקנו הם תקנו מהמטבע שהיה בימיהם שהיה כמו הכסף האמור באונס ומפתה וחייבו גם כן לתת בכל דור ודור כפי המטבע שיצא בכל עיר ועיר והשתא לא קשה מידי מה שהיו חולקים חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם היה נותן לה ממעות א"י או ממעות קפוטקיא ויש ראיה לדבר מדתנא עלה בירושלמי הדא דאמרה נותן לה ממטבע היוצא ושמעתי כבר בא מעשה לפני מורי הרמב"ן נר"ו מגרונדא ודן על דעת הגאונים ורבני צרפת ז"ל וגם היה מצוה שלא יכתבו בכתובה אלא דחזו ליכי בלבד שהרי אנו רואין במסקנא דגמ' דכתובת בתולה אינה מן התורה אלא מדבריהם. ומורי הרב ר' יונה ז"ל קרובי נ"ר אומר שאם היה בא מעשה לפניו הכתובה שהיה כתוב בה דחזו ליכי מדאורייתא בזה לא היינו מפקפקים והיינו מחייבים לתת לה כסף של תורה דכתובה ודאי דרבנן היא ומה שכתב מדאורייתא תנאי הוא שמתנה על עצמו שרוצה להוסיף ולתת לה כתובתה מכסף של תורה. עכ"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן פי' מה הועילו היכא דליכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין ואם כן שמא ראה ואבד ואמר פ"פ מצאתי. הריטב"א ז"ל:

וז"ל מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה אם כן מה הועילו חכמים כו'. ואם תאמר הרי הועילו היכא דאיכא דמים דלא מצי טעין טענת פ"פ ויש לומר דבדמים איכא למימר שיטה. ואם תאמר הרי השושבינין או המפה יוכיחו אם היה דם או לא ויש לומר כיון דעיקר תקנת כתובה היתה תלויה בשושבינין או במפה בשעה שתקנו הכתובה היה להם לתקן השושבינין והמפה ולהכי פריך דכיון שלא תקנו השושבינין והמפה מה הועילו בתקנתן כל שכן שהשושבינין והמפה היו מנהג וזהו שכתב רש"י ז"ל שתקנו לה כתובה. כלומר בשעה שתקנו הכתובה כיון שלא תקנו השושבינין מה הועילו בתקנתן ע"כ. ולי הכי פריך הא ודאי כשתקנו חכמים תקנה זו היתה שוה לכל הנשים תקנה שרירא וקיימת ואם אתה אומר שבידו של זה להפקיעה מה הועילו חכמים בתקנתן לזאת האשה אף על גב דהועילו לשאר הנשים היכא דאיכא דמים מכל מקום לזאת לא הועילו ואנן בעי' שיהיה תקנתן שוה בכל הנשים שרירא וקיימת וזהו שכתב רש"י ז"ל אם כן. שבידו להפקיעה. מה הועילו בתקנתן. שתקנו לה כתובה. ע"כ: וז"ל הרא"ה הא דאמרינן אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן אע"ג דאהנו לן רבנן כל היכא דאיכא דם כדפרי' דלא מהימן אלא היכא דליכא דם ה"ק כיון דתקון רבנן כתובה מ"ט הימנוהו כלל ומאי אהנו להאיך דהא כל היכא דאפשר ליה למטען מפסדא לה לכתובה ומהדרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא אתי למטען אלא משום קושטא. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אם כן מה הועילו וכו' פי' שהרי יוכל לטעון פ"פ מצאתי ואפילו היכא דאיכא שושבינין ומצא דם דמצי אמר פרצה דחוקה היתה לפי' התוספות ז"ל ולפירוש רש"י באשה שהיא ממשפחת דורקטי יוכל לטעון פ"פ א"נ היכא דליכא שושבינין יכול לטעון בין טענת דמים בין טענת פ"פ. ע"כ:

חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה באשת כהן או באשת ישראל פחותה מג' ניחא האי טעמא דאין אדם טורח בסעודה שהרי אוסרה עליו בטענתו ולמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל ניחא משום דהוי מקח טעות ובודאי אית לן למימר דמשום הך טענה דלא מצא לה בתולים קא מגרש לה והוא לא היה משקר להפסיד סעודתו ולמאן דאמר יש לה מנה ואם בא לגרש מיד וליתן לה מנה ודאי נאמן אבל אם אמר לא בעינא לגרשה אלא לפחות כתובתה מאחר שמצאתיה בעולה שאם תתאלמן או תתגרש לא תגבה אלא מנה התם ודאי לא מהמנינן ליה דאיערומי קא מערים הואיל וליכא הפסד סעודה. הרא"ש ז"ל: והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל מדקדקין בתוספות והיאך הוא מפסיד סעודתו שמא רוצה הוא לקיימה במנה ולא במאתים ומתרצים כיון שבתולה נשאה וטרח בסעודת שבעה אינו עשוי להפסיד שבח שלו. ואין צורך דמסתמא כל הטוען על הבתולה פ"פ ודמים דעתו להוציא שאין אדם רוקק בכוס ושותה בו. ע"כ:

בגמרא אתמר א"ר נחמן אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו וכו' והם האמינוהו וכו' אמר רבא חזקה. וכתב הר"ן ז"ל שהקשה הרמב"ן מאי איצטריך להנך טעמי ות"ל דאפילו הוי כתובה מדאורייתא ואפילו בלא חזקה דאין אדם טורח אפ"ה יש להאמין לבעל מעיקר הדין כיון שהוא מוחזק וטוען ברי ותירץ הר"ן ז"ל דאפ"ה היה לנו לתקן שלא יהא נאמן מפני תיקון העולם שלא יתעלל בה וכו' ע"ש. ולענ"ד אין לשון הסוגיא משמע כדבריו מיהו לשיטת התוס' בדיבור הקודם אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל דהא איצטריך האי טעמא דחזקה דבלא"ה היה מן הדין להאמין את האשה דאע"ג דברי וברי הוא והוא מוחזק אפ"ה נאמנת במיגו דמוכת עץ אני אבל השתא דאיכא הני טעמא הו"ל מיגו במקום חזקה מיהו הר"ן ז"ל לשיטתו דבלא"ה לית ליה האי מיגו כמבואר בדבריו וכ"כ הרא"ש ז"ל ולולי דמסתפינא לצאת לידון בדבר החדש היה נלע"ד לפרש טעם אחר דאי כתובה דאורייתא ואי לאו טעמא דחזקה דאין אדם טורח היה בדין שהאשה נאמנת דקי"ל כרב המנונא דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ולאו דוקא לענין גרשתני אלא לכל מילי כדאשכחן נמי בנדרים וביבמות גבי השמים ביני לבינך ושם נתבאר בתוס' ובפוסקים ובמפרשים דכללא הוא כל היכא שהוא יודע אם משקרת אין מעיזה פניה ולכאורה נראין הדברים ק"ו השתא היכא שבאתה להפקיע עצמה ממנו אין מעיזה כ"ש היכא דיתבא תותיה כנ"ל אלא כמדומה לי שראיתי סברא להיפך דדוקא להפקיע עצמה ממנו אינה מעיזה ובסמוך אפרש בדרך אחר ליישב קושית הרמב"ן ז"ל:

קונטרס אחרון בהא דאמר רב נחמן אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו כו' והקשה הרמב"ן ז"ל דבלא"ה אף למאן דאמר כתובה דאורייתא למה לא יהא נאמן ותירצו בתירוצים שונים כמו שדקדקתי בפנים אלא שכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ"ל דאי לאו דהם אמרו והם אמרו היה בדין שהאשה נאמנת דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלא שכתבתי דכמדומה לי שראיתי באיזה ספר להפך וברוך המקום שהחזיר לי אבידתי שמצאתי סברא זו בדברי מהרי"ק סי' ע"ב דדוקא היכא שתפקיע עצמה מיד בעלה צריך חזקה זו אבל היכא דיתבא תותי' לא. אמנם לאחר העיון מצאתי ראיתי שכתב ה"ה בטעם הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהל' אישות במצא מעות טמונים והיא אמרה ברי שלי הן דמהימנא דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היכא שהוא יודע אם משקרת הרי להדיא כמ"ש ולפ"ז אמינא ולא מסתפינא דלסברא זו לא קשה קושיית הרמב"ן ז"ל:

בתוספות בד"ה אמר רב נחמן וכו' משמע דכתובה דרבנן וכו' ועוד אור"י דלא קי"ל כר"נ דאשכחן רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה וכו' והא דאמרינן בהאשה רבה וכו' עד סוף הדיבור. ומהמשך לשונם מבואר דלמ"ד כתובה דאורייתא לית ליה האי חזקה דאין אדם טורח וקשיא לי טובא האיך אפשר לומר כן הא ר' מאיר אית ליה כתובה דאורייתא כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה הואיל וביבמות דף קי"ב אשכחן לר"מ דאמר טענת בתולים כל שלשים יום והובא בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין וע"כ היינו להפסידה כתובתה דאי לאוסרה עליו ודאי דלעולם נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אע"כ להפסידה כתובתה ובטענת פתח פתוח דבטענת דמים ליכא לאוקמי דכל שלשים יום ודאי ליכא שושבינים ועוד שהרי הוא אומר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי כבר וטעמא דר"מ דמוקי אינש אנפשיה ומש"ה מהימן וא"כ א"א לאוקמי כלל בשושבינים כיון שאומרת נבעלתי ועוד דרש"י ותוס' כתבו שם דלר"מ לא שנא נסתרה ל"ש לא נסתרה נאמן כל שלשים יום וא"כ תו אין לחלק בין פתח פתוח לטענת דמים כיון שאין מברר טענתו אע"כ דהבעל נאמן לר"מ משום חזקה דאין אדם טורח וס"ל דהאי חזקה עד ל' יום מהני אלמא דלא תליא האי חזקה בכתובה דאורייתא או דרבנן. ולדעתי שיטת התוספות בזה צ"ע ליישב מיהו בלאו הכי כתב הרא"ש לקמן בשם רבינו תם ז"ל גבי מימרא דרב אשי דכל שלא משמש דלא פליג אדר"נ ע"ש ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה אמר רב נחמן כו' משמע דכתובה דרבנן והקשיתי לשאול דלפ"ז קשה דר"מ אדר"מ אמנם בד"ה חזקה אין אדם טורח כו' כתבתי ליישב ולפ"ז משמע דקי"ל כתובה דאורייתא ועיין מ"ש בפרק הניזקין בהא דכתובת אשה בזיבורית ובהא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה דמאי שנא משאר חובות ועיין עוד בפרק הכותב לקמן ובקידושין ס"פ האומר גבי גובה כתובתה מן החבילה:

בגמרא א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי הועילו בתקנתן אם ימצא דם דתו לא מצי ליטעון פתח פתוח לפי פרש"י ותוספות בריש סוגיא דשמעתין שכתבו דלא מצי למיטען פ"פ אלא כשהיא ממשפחת דורקטי או שנאבדה המפה וא"כ פשיטא דהא ודאי מלתא דלא שכיח היא ושפיר עבדי חכמים תקנתא דבלא"ה פשיטא לן בכולי תלמודא דלמלתא דלא שכיחי לא עבדו רבנן תקנתא. ויש ליישב דהגמרא מקשה דאי ס"ד דנאמן לטעון פ"פ להפסידה כתובתה א"כ לא אהני תקנת חכמים בתקנת הכתובה אא"כ שהוכרחו לתקן שיעמידו שושבינים לברר טענת דמים. ולקמן משמע דהעמדת שושבינים לאו תקנת חכמים היא אלא במנהגא תליא מילתא כדאיתא לקמן דף י"ב דבגליל לא היו עושים כן להעמיד שושבינים כנ"ל:

בתוספות בד"ה חזקה אין אדם טורח וכו' תימא תינח וכו' אבל למ"ד יש לה כתובה מנה וכו' ואמאי מהימן ואור"י דלא מהימן עכ"ל. וכבר כתבתי א"כ אמאי קאמר רבי יהושע באומרת מוכת עץ אני דאינה נאמנת ומפסדת כתובתה לגמרי ואמאי להימנה לדידה במגו דאי בעית היתה אומרת בתולה הייתי והוי מהימנא כיון שאינה מפסידה וליכא חזקה דאין אדם טורח אלא דבכה"ג לא הוי מיגו דהו"ל מיגו דהעזה אם תכחישנה כנ"ל בשיטת התוספות מיהו לולי דבריהם היה נלע"ד דאפילו למ"ד יש לה כתובה מנה מכ"ש דבכה"ג הבעל נאמן דכיון שרוצה לקיימה אינו עשוי להוציא לעז על אשתו בשביל ריוח מנה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ושמא תמות בחייו ויותר מזה נ"ל דבכה"ג נמי איכא חזקה יותר דהא קי"ל כל הפוחת לבתולה ממאתים הרי זה בעילת זנות ואפילו מחילה לא מהני וכ"ש שאם עושה כן ע"י תחבולות של רמיה להפסידה מנה שלא כדין הוי בעילתו זנות וקי"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דר"נ אמר שמואל משום רשב"א דשמעתין נמי סבר כתובה דאורייתא ובדאורייתא נמי אמרינן חזקה אין אדם טורח אלא הא דנקט חכמים תקנו היינו לענין היכא שאין מפסיד הסעודה וקאמר דאפ"ה מהימן משום דחכמים תקנו והיינו שתקנו שכל הפוחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות דתקנתא דרבנן היא כדאיתא ריש פרק אעפ"י ובזה נתיישב מה שהקשיתי אליבא דרבי מאיר כנ"ל לולי שדברי התוס' לא משמע כן ודו"ק היטב:

במשנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים ופירש"י אם לא מצא לה השני בתולים אבדה כל כתובתה דמקח טעות הוא והיינו כמ"ד מקח טעות לגמרי משמע דהכי הלכתא. ולא ניחא ליה לפרש לענין לאוסרה עליו משום דספק ספיקא הוא דבאשת כהן ליכא לאוקמי כיון דגרושה וחלוצה קתני דאסורה לכהן ובנתקדשה פחותה מבת ג' נמי ליכא לאוקמי כיון דחלוצה קתני וע"כ גדולה הוא וא"כ לעולם לא משכחת לה אלא בענין שהוא ס"ס ולא מיתסרא וע"כ לענין כתובה איירי וכ"ש למאן דמוקי לקמן דף י"ב סיפא דמתניתין באלמנה מן הנשואין דאיירי שקידש ובעל לאלתר וא"כ ע"כ רישא דמתני' באלמנה מן האירוסין נמי בהכי איירי דתו לא שייך לאוסרה עליו מיהו לשיטת התוספות דלעיל בד"ה חזקה אין אדם טורח דכל היכא דלא מיתסרא עליו לא שייך הך חזקה למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ותו לא מהימן להפסידה כתובתה ע"כ מוקי למתניתין דהכא בטענת דמים שטענתו מבוררת כנ"ל וק"ל:

גמ' התם אונס הוה ע' יבמות לה ע"א תד"ה אע"פ:

גמרא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וא"ת למה לי האי טעמא ואמאי א"נ מדינא לטעון פתח פתוח, ותו דמה"ט דאין אדם טורח בסעודה נאמן רק אי כתובה דרבנן, והר"ן הביא דהרמב"ן הקשה כך וטרח לתרץ. [אאב"ה כתב ע"ז רב אחד בזה"ל אני לא מצאתי בגמרא שיהי' חזקה אאט"ב ומפסידה טעם למה שנאמן הבעל אלא שנתנו טעם זה בגמרא דלא תיקשי מה הועילו חכמים בתקנתן והראשונים ז"ל לא תלו קושייתם בחזקה דאאט"ב כמו שהקשה מרן אבא רב הגולה נ"ע אלא דדקדקו מלשון חכמים תיקנו כו' והם אמרו דמשמע דאלו הי' כתובה דאורייתא לא היה נאמן והר"ן בתירוצו שהרכיב הדברים הוא רק אחר שכתב דגם אם היה מדאורייתא סברא הוא שלא להאמינו הוצרך לומר מה דבאמת נאמן הוא מטעם חזקה זו ועל כן אני עני בדעת איני מבין למה הי' בעיני הראשונים ז"ל הדבר הזה מאומת כ"כ דאם היה דאורייתא לא היה נאמן מה שדחק להם מאוד מחמת מה שהקשו על זה, והא אפשר לפרש דמ"ש שמואל חכמים תיקנו כו' היינו דאם הי' כתובה דאורייתא ודאי היה נאמן מהדין וכסברת הראשונים בקושייתם, ולא היה מהפלא דא"כ כל אדם יטעון כן כיון דאינו תקנה אלא דין ויהיה לו מ"מ מציאות אם ימצא אחד במשך כל ימים שהעולם עומד שלא יטעון כן וכמה וכמה צווים ודינים יש בתורה שאינן בנמצא כ"א לעתות רחוקות מאד, אך כיון דחכמים תיקנו הי' להם לחזק שיאמנו דבריהם, ואמר דמ"מ הם האמינוהו והעמידו על הדין שיהא נאמן כאלו הי' מדאורייתא, וע"ז הקשו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כי ודאי לא ימצא כזה שלא יטעון כ"א לימים רבים ובאחד האדם, ועל זה השיב דאאט"ב עכ"ל. והשיב לו אחי חביבי הרב רבי שלמה ני' בזה"ל. בנתי לרעי מרחוק כי לא בא לתפוס דברי אבי אבי רכב ישראל זצוק"ל, אחרי שדברי רו"מ עליו ז"ל איננם דקדוק בענין כ"א בלשון כי אלו כתב ז"ל להקשות מן מ"ש שמואל והם האמינוהו וכמו שהקשו הראשונים נ"ע כבר הי' נכון וכל כהאי אין חובה על כל אדם לדקדק, וכש"כ לאבי מאור הגולה נ"ע, אשר נודע כי מרוב טרדות למודו וטרדות הענינים במדינה וחוץ למדינה היו כל כתביו בחדושי דאורייתא ואף התשובות שהשיב רובן דרובן נכתבין אך בעש"ק יום דמפגרי ביה התלמידים אשר בישיבה וכמדומה אני שמ"ש רו"מ שי' על דברי אאמ"ו ז"ל כיון רק להוצעה אל קושיתו על הראשונים ז"ל, ובאמת גם לדברי רו"מ שי' שחז"ל העמידו דבריהם על הדין אף דהי' ראוי להם לחזק דבריהם מ"מ לא נופל היטב לשון והם האמינוהו דלא מטעם נאמנות שהאמינוהו הם ז"ל הוא נאמן, כ"א מצד הדין כיון דלא עשו חיזוק לדבריהם ממילא נשאר על הדין, ומ"מ מודינא ליה לרו"מ ני' שלולי דברי הראשונים ז"ל היה לנו אפשרות לפרש כן כי זהו אמת שעל דבר תורה אין קושי' אם יהיה הדין קשה המציאות, והרי יותר מזה מצינו דיש מאן דס"ל דעיר הנדחת ובית המנוגע ובן סורר ומורה לא היה ולא יהי' (פרק בן סורר ומורה דף עט ע"א) אך דעתנו קצרה להבין דבריהם כש"כ לחלוק עליהם, ומ"מ ההערה זאת אשר העיר כבודו שי' הביאה אותי לידי פלפול קצת בל אמנענו מהציגו בזה לפני מעלתו, דהנה יש להקשות במה דאיתא (בדף יג ע"א) אלא לר' יוחנן תרתי ל"ל כו' בתרייתא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מגו מהימנא, וקשה לי במה אשמע לן זה, הא גם בבתרייתא איכא מגו דהיתה מכחישתו וטוענת בתולה אני ואי דהוא נאמן לטעון פ"פ הא ר"י דסבר כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה לית ליה דשמואל דלדידיה ליתא לחזקה אאט"ב וכמ"ש התוס' (דף י' ע"א ד"ה חזקה) וי"ל דמה שהולידו התוס' דר"י לית ליה דשמואל יש לדחות עפמ"ש מעלתו ני' דהאי החזקה אאט"ב באמת אינו טעם אל הנאמנות וי"ל דגם לר"י הבעל נאמן, אף דליכא חזקה אאט"ב מ"מ נאמן מדינא ככל כופר הכל, ואי משום קושי' הש"ס מה הועילו חכמים בתקנתן י"ל דזהו קושיא רק למ"ד כנסה כו' אין לה כלום אבל לר"י אין זה קושיא כלל דכיון דיש לה מנה א"כ יצטרך לשבע שבועה דאורייתא דהוה מודה במקצת הטענה דומה למ"ש הרמב"ם ז"ל בטוענת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך דחייב לישבע ש"ד ושפיר הועילו בתקנתם דודאי לא ישבע לשקר, אבל י"ל דמ"מ דברי התוס' דלר"י אין הבעל נאמן נכונים עפ"מ שהקשו התוס' (סוף דף ט) ע"מ דהבעל נאמן אמאי לא נאמינה לדידה במגו דמ"ע, ותירצו דהוי מגו במקום חזקה אאט"ב וא"כ לר"י דלדידי' ליתא לחזקה זו ממילא אין הבעל נאמן כיון דמגו דמ"ע שלה אינה נגד חזקה ונאמנת היא במגו ומעתה ל"ק קושייתי דלמא גם טעם דבתרייתא דמ"ע אני נאמנת הוא מטעם מגו דמכחשת, דהא מכחשת עצמו אינו כ"א מטעם מגו דמ"ע וע"כ דנאמנת בעצם טענת מ"ע בלא מגו: ברם הדברים שאמרתי דלר"י דיש לה מנה ליכא קושי' מה הועילו חכמים בתקנתם כיון דיתחייב ש"ד טעות הם שע"כ לא כתב הרמב"ם דחייב לישבע בטוען אלמנה נשאתיך אלא אחר התקנה דגובי' כתובה ממטלטלין וכמ"ש הרא"ש והה"מ עכ"ד אחי ני'). ובשם הרשב"א כתב הר"ן כיון דאית לה רוב וחזקה היא נאמנת מדינא, ובאמת קשה לי על הרמב"ן הא לקמן רפ"ב מקשינן דניזל בתר רוב נשים בתולות נשאות ופירש שם הרז"ה דגם לשמואל דס"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב פריך משום דהוי רובא וחזקה וברי מוציאין ממון, והרמב"ן סתר דבריו מטעם דליכא חזקת הגוף דדלמא נכנסה לחופה ולא נבעלה עיי"ש א"כ הכא שפיר קיימא הסברא דברוב וחזקה וברי מוציאין ממון נגד ברי דהמוחזק וצ"ע: